ציורי ילדים, תפיסת המבוגרים ומה שביניהם • כתבה שנייה בסדרה

מאת: דיקלה גולסה – חליווה

כולנו יכולים לצייר. ילדים ומבוגרים. עצם העובדה שתניחו לידינו דף לבן חלק וצבעים, תגרום לנו להושיט יד ולצייר מה שאנו רוצים, אפילו ללא הכוונה, ואנו נחוש אושר צרוף. הציור עבור הילד הוא מעין ״כלי״ שבאמצעותו הוא יכול לבטא את עצמו, כי מבחינתו הדף החלק הוא המרחב והעולם שבו הוא חי. לכן, אם נאפשר לילד לצייר בדף ככל העולה על רוחו, הוא יוכל ללמוד להביע ולתאר רגשות ומחשבות ובעצם ליצור עולם ע״פ מידותיו שלו.

חשוב לציין כי אותו ״עולם״ שאותו הילד מצייר הוא החוויה שלו עצמו והוא לא בהכרח נראה כפי שעולם נראה באמת. בבסיס של הציור יש רעיון כלשהו מסתתר, אבל בנוסף לחלקים המודעים למשל: בית, עץ) ניתן לזהות סימנים ומסרים לא מודעים שמתבטאים בציור ללא שליטתו של הילד. לדוגמה: ילד יכול לצייר בית קטן עם גג גדול מאוד או דמות עם ידיים ארוכות או קצרות מדי וכו׳… כמובן לכל פרט כזה יש משמעות חשובה מאוד להבנת ״עולמו״ של הילד.

בנוסף, במחקרים רבים נמצא קשר הדוק בין ציורי ילדים להתפתחותם הרגשית, החברתית והקוגניטי־בית. הציור מעורר את סקרנותם והתעניינותם בכל גיל והלהט שלהם לצייר עומד בעינו לאורך השנים, על אחת כמה וכמה בגיל הרך. למה? כי לילד ששפתו עדיין אינה מפותחת וכושר הביטוי שלו מוגבל, הציור משמש אמצעי ביטוי ״לא מילולי״ שניתן להפיק ממנו רבות.

מכאן החשיבות לכך שאסור להתערב בציור של הילד. אם נתערב לו אנו בעצם נאלץ אותו להתאים את עצמו לאמות המידה, לחוקים ולכללים של אחרים בחברה וזה לא בהכרח דרוש ביצירתו.

יתרה מכך, אנו מוכרחים להבין שכל הילדים מוכשרים וכולם יכולים לצייר באותה מידה כי הס־פונטאניות שלהם בציור היא החשובה כאן. היכולת של כל אחד ואחת מהם להביע באמצעות צבע את עולמם הפנימי היא נפלאה כל כך וחשובה לאין ערוך עבורם, וגם לנו המבוגרים, שרוצים קצת להבין אותם ולאו דווקא דרך מילים.

אתם בוודאי מכירים את הסיטואציה שבה סופר לילד סיפור בכיתה או בחוג כלשהו, לא משנה היכן, והוא התבקש לצייר אותו. המבוגר בדק את הציור של הילד והעריך אותו בהתאמה: ככל שהילד זכר יותר ויותר פרטים וצייר אותם, כך הוא קיבל ציון גבוה יותר והמשמעות היא שהוא היה קשוב יותר ומוכשר יותר, וזו אמירה אינה מדויקת כלל, בלשון המעטה.

עצם העובדה שמבוגר אחר נותן לו ״ציון״ או הערכה או אפילו משוב על מה שהוא צייר, הוא משדר לילד שהוא מצייר בהתאמה למסופר בסיפור, דהיינו, הוא עומד בחוקים ובנורמות שהחברה מסביב מכתיבה לו מגיל צעיר. כך יוצא שהילד לומד מראשית שנותיו שעליו לצייר ציור ״יפה״, כלומר, עליו להתאים את עצמו לציפיות החברתיות ולהשתיק את רחשי הספונטאניות המקננים בתוך נשמתו הרכה.

על כן, יש לעודד את הילד, בכל גיל לחוות את ההנאה שבציור ואסור להתייחס רק לתוצאה הסופית ולהעריך אותה בכל קנה מידה קיים נורמטיבי. מאידך, לא צריך להגזים ולומר לילד: ״זה הציור הכי יפה שראיתי אי פעם״; זה יגרום לו להפסיק לצייר ואף לתחושת תסכול כי אמירה שכזו בעצם חוסמת את הספונטאניות והתשוקה לציור חופשי, כיוון שיש בה אמת מידה גבוהה למדי שספק אם הילד יוכל לעמוד בה שוב. לכן רצוי לומר לילד: ״תודה רבה שציירת לי ציור, זה גורם לי להיות שמח״, או ״אני שמח לראותך נהנה לצייר, אתה מוזמן לעשות זאת שוב ושוב״. אלה אמירות חיוביות שמזמינות את הילד לצייר בכל פעם מחדש.

מה תורם הציור לילד?

1. בטחון עצמי – באמצעות הציור הילד לומד להכיר את היכולות שלו, דרך המפגש עם צורה וצבע נפגש הילד עם עצמו. ההתנסות העצמאית מפתחת את בטחונו העצמי.

2. פיתוח יצירתיות – בציור הילד בונה עולם, עולם שמשקף את חוויותיו וחלומותיו, עולם שאינו צריך לחלוק עם אחרים, הנייר הוא גן עדן בו הכל אפשרי.

3. פיתוח כישורים חברתיים – הילדים אינם מתחרים ביניהם, הם בני אדם אינדיבידואלים שעוסקים בפיתוח אישיותם, הם לומדים שאפשר להיות חזק ומלא ביטחון עצמי בין שווים. הילדים בעצם מציירים בטבעיות, במהלך העבודה מתפתחות שיחות תוך כדי ציור, השיחה אינה מהווה הפרעה אלא חלק מהאווירה הנינוחה והיא זורמת מתוך כבוד כלפי האחר.

4. הרגשת רוגע והנאה – באמצעות הציור הילד יכול להביע את רגשותיו ולפרוק את הכעסים שלו והאגרסיות שהצטברו אצלו במהלך היום או אפילו התקופה האחרונה. ההנאה קשורה גם לפיתוח היכולת שלו ותחושת הסיפוק, והן להנאה בשימוש בחומרים השונים (צבעים, מכחולים ועוד). לפי הגישה הפסיכואנליטית, העיסוק היצרי בחומרי הציור השונים יכול לעודד את הילד לפתח אישיות פתוחה, מסתגלת וגמישה, ולהיפך: הימנעות ממגע עם חומרים כאלה עלולה לעודד נטייה לפיתוח אישיות סגורה ונוקשה.

5. חיזוק המוטוריקה העדינה – הילד מפעיל בפעולת הציור את השרירים במפרקים העדינים של כף היד והאצבעות, וכך מתחזק תפקודם. בנוסף מתחזקת גם הקואורדינציה שבין השרירים העדינים.

6. תרומה קוגניטיבית – הילד המצייר לומד להכיר את התוצרים של פעולתו על הנייר וגם את כישוריו, לכן כל חזרה על פעילויות תנועתיות-חושיות כאלה מביאה לזכירה ולהבנה של הקשרים ביניהם. רוצה לומר, הילד מפתח מודעות לציור שלו וזה תורם להתפתחות חשיבתו האנליטית: ההבנה שדברים מורכבים מחלקים שונים במרחב. למשל: קווים באורכים שונים, צורות, צבעים השונים זה מזה. ההבנה הזו עשויה לתרום לו בלימודיו בבית הספר: בקריאה וכתיבה של אותיות שונות, במתמטיקה, בגיאוגרפיה ועוד.

דיקלה גולסה-חליווה היא בעלתM.A . בחינוך, מורה לעברית ויהדות, קואצ׳רית להעצמת בני נוער ויועצת להורים לטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פענוח ציורים וגרפולוגיה. ליצירת קשר:hebrewteacherla@gmail.com • www.learningwithdikla.com