Connect with us

מצב הרוח

החיים בסרט

Published

on

השבוע חפרתי בגנזך המשפחתי ומצאתי סרטי סופר8 ישנים, שאבא שלי צילם במשך השנים. היה נעים ועצוב

מאת: יאיר ניצני

לקראת יום הולדתו של אחד מוותיקי המשפחה חפרתי בגנזך המשפחתי, וחוץ מכמויות מסחריות של אבק וג'וקים, מצאתי סרטי סופר 8 ישנים, שאבא שלי צילם במשך השנים. אמרתי לעצמי שאין כמו חומרים ישנים כדי לרתק את בני המשפחה למסך, והנחתי שאחרי הלהיטים הקבועים של אירועים כאלה – שיר בחרוזים שכתבה בת הדודה שהיא מורה לריתמיקה, ומצגת שקופיות של חתן השמחה, שהכין אחיו הלא מחודד – הסרט שלי יגנוב את ההצגה.

העיסוק בחומרים הישנים היה רווי זיכרונות, נעימים ועצובים כאחד. הנה ההורים שלי צעירים ויפים, הנה סבתות ודודים שכבר לא איתנו, והנה אחיי ואני משחקים כדורגל בשטח שבעוד כמה שנים כבר יהיה שכונה של רבי קומות. לדור שלא ידע את הפילם ונולד עם אייפון ביד, צריך אולי להסביר מעט על מגבלות הצילום בווידאו בעת ההיא. ראשית, לא היה לך מושג מה אתה מצלם, ורק אחרי ששלחת את הסרט לפיתוח במעבדה מיוחדת וקיבלת אותו בחזרה אחרי שבועיים, ראית אם בכלל צילמת בפוקוס, כמה היד רעדה ואם היה מספיק אור, או שהמצולמת נראית כמו דרקולה.

סרט הצילום הספיק למשהו כמו שלוש דקות, ולא פעם שמעת במהלך האירוע את המשפט המשונה ״נגמר הפילם״, בדיוק כשהמצולם עמד לקפוץ למים או לכבות את הנרות בעוגת יום ההולדת. לסרטים הללו, שיש בהם איכות חיננית לתקופתם, לא היה סאונד. אפשר לראות שם אנשים מסתכלים למצלמה, עושים שלום עם היד ותנועות לא ברורות עם השפתיים. במסגרת עבודת השחזור חשבתי להוסיף לסרט כתוביות, אבל לא הצלחתי להחליט אם אחד המצולמים אומר שם משפט לא תקין פוליטית כמו "הנה כושי", או סתם "תן לי סושי".

מהסרטים הישנים הללו אתה יכול ללמוד המון על התקופה, על המשפחה ועל הוריך. ראשית, הממזרים ראו עולם. בתקופה שלפני טיסות הלואו־קוסט, כשמטוסים עוד טסו עם פרופלורים, ההורים שלי כבר ביקרו ביבשות ובמדינות שאני לא זכיתי לראות עד היום. הם כנראה עבדו עלינו בעיניים כשסיפרו שהם נוסעים לחודש בענייני עבודה ״ואמא מצטרפת״, אלא אם כן העבודה של אבא היתה להאכיל פילים באפריקה. לפי הסרטים הם בעיקר ביקרו אתרים היסטוריים, עמדו ליד אגמים, בחנו מפלים גועשים, ליטפו מכוניות ישנות והביטו על אריות בסוואנה. בעיקר הם עשו הרבה תנועות ביי ביי למצלמה, בזמן שאנחנו היינו במשך כל אוגוסט במרפסת של סבתא, אכלנו קלופס וחיכינו שיחזרו כבר.

מדי פעם הם צילמו גם את ארצנו היפה. מקסים לראות את תל אביב של שנות השישים, מצולמת ממרומי מלון הילטון, כשהיא דלה בכלי רכב ואין בה אף בית מעל ארבע קומות.

אבא שלי קיבל כמה החלטות צילומיות, שבדיעבד נראות מוטעות. במקום להתרכז בבני המשפחה, הוא צילם הרבה נופים וטבע, עצים ופרחים, פילים, חמורים וקופים, שעשויים לשעמם אנשים מסוימים. הוא התעקש לצלם אתרים ארכיאולוגיים שלא השתנו מאז ועד היום בשביל זה הם אתרים ארכיאולוגיים – וכמו הרבה ישראלים באותה תקופה, נראה שהיה אובססיבי לעניין המים, כי הוא צילם כמויות של נחלים, נהרות, ברזים ובריכות שחייה, כאילו הגיע לארץ אחרי 40 שנה במדבר. בסרטים שלו ישראל נראית מימית כמו נורבגיה, וילדיה לא הולכים לבית ספר, רק מבלים בבריכות שחייה, בכנרת או בסחנה.

אמא שלי, שכבר עברה את גיל 90, מופיעה בסרטים כאישה יפה בת 30, לבושה ומסופרת כמו ג'קי קנדי, עם משקפיים של כנפי הרעם ומכנסיים מתרחבים. אבא, שהחזיק במצלמה, לא נראה הרבה בחומרים (הסלפי טרם הומצא), אבל ברגעים שכן, הוא נחשף כמי שניסה לסחוב שיער ולהסתיר את הקרחת. על עצמי למדתי מהסרטים, בניגוד למה שתמיד חשבתי, שמעולם לא היה לי שום כישרון בתחומי הכדורגל והטסת העפיפונים. לעומת זאת, תתפלאו לשמוע שפעם הייתי שעיר כמו מוש בן ארי ורזה כמו עמית סגל.

הסרטים גם יכולים לשמש עילה לתביעה ייצוגית של ילדי התקופה נגד הוריהם ונגד חברת דובק, שנראית כנותנת החסות של הסרטים. אחרת קשה להבין למה כולם מעשנים בכל מקום, בחדרים סגורים, בתוך האוטו, במטוסים, בימי הולדת משפחתיים, על הילדים או בחודש תשיעי. מי שבולטים בהיעדרם הם הטלפונים הסלולריים, שחסרונם אִ פשר להוריי להמשיך בחופשות שלהם ללא הפרעה, ובלי שבכל חמש דקות אחד הילדים ישלח להם ווטסאפ ״איפה אתם?״, "מתי אתם חוזרים?״, ״משעמם לי!״ או "אתם הורים + אימוג'י של קקי".

אחרי שבועות של בחירת חומרים, המרה לפורמט שכדי להקרין בו לא צריך לפרוץ למוזיאון הפלמ"ח, עריכות ושיפוצי תמונה – הגיע יום ההקרנה. כצפוי, שולבתי אחרון בליין־אפ של מסיבת יום ההולדת, ולהשלמת האווירה הנוסטלגית דאגו שהסרט שלי יוקרן על מסך שהוא סדין. הרגשתי שאני עומד להיות השוס של האירוע, בדיוק כמו בהקרנות שארגנו הוריי בשנות השישים, כשכל השכנים היו מוזמנים אלינו כדי שיהיה אפשר להוציא להם את העיניים בסגנון ״בדיוק חזרנו ממקסיקו בזמן שאתם הזעתם בעפולה״.

אבל טעיתי. הזקנים לא כל כך זיהו את עצמם בסרט, וחשבו שהיעדר הקול נובע מבעיה במכשיר השמיעה שלהם. הצעירים התקשו להתחבר לחומר המרצד באיכות שאינה 4K, עברו למסכים שנמצאים אצלם ביד, והתגודדו כדי לצפות באיזה סרטון משעשע של פינגווין רוקד סלסה.

התבאסתי קשות, ואז הבנתי היכן טעיתי. הצעירים של היום לא מסוגלים להעריך סרטים ישנים, לא מבינים למה אין קול, למה אף אחד לא מצלם סלפי, ולמה היחיד עם דאק פייס בסרט זה ברווז אמיתי בגן החיות בתל אביב. בסרט הבא אנסה להתאים את החומר לדור הצעיר, אצרף אימוג׳י ואוסיף באפליקציה אוזניים של ארנב לאמא שלי. האמת היא שכדי להפוך את הסרט לאטרקטיבי עבור דור הקרדשיאנס הייתי צריך לקרוא לו "הניצניאנס", ולספר לבנות שהבחור הצעיר והשזוף שעומד בסרט ליד אמי הוא מישקה ווסט, סבו של קניה ווסט, שבהמשך הסרט יעבור ניתוח לשינוי מין בקופת חולים זמנהוף.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות