הזמן ללכת עם הקו שלך! - שבוע ישראלי
Connect with us

כללי

הזמן ללכת עם הקו שלך!

Published

on

בשבוע האופנה מציגים טרנדים ואאוטפיט אולטימטיבי של מעצבים למה נישמע -למה שייחשב ״שיק״ או ״שוק״, או נרכיב מלתחה עם אמירה אישית? • והאם באמת ״הקיץ הזה נלבש לבן״?

תחום האופנה הוא אחד התחומים הקורא לייצוגים נוספים של נשים מבוגרות על המסלול. ״זו תזכורת עדינה לכך שאנחנו עדיין כשירות לעבודה״, הסבירה אז ג׳ונסון

אל מקפרסון וכריסטי ברינקלי

את ההפגנה, ״אנשים נוטים לחשוב כי ברגע שמגיעים לגיל 40, נשים לא מעוניינות בבגדים ולא קונות שום דבר. שמכתיב כללים, שרובנו נשמעים להם כדי ל״היראות בעניינים״ ולהרגיש שייכים ורלוונטיים.

זאת, כמובן, טעות״. ואכן, כבר ידוע, שכיום בנות ובני 60 ,50 וגם 70ומעלה יכולים להפתיע ולהיות אופנתיים, ללכת עם הצעקה האחרונה, אבל גם למרוד בה ולהגיע עם משהו שונה, שיש בו אמירה ברורה משלהם. חלק לא מבוטל מבני גילאים אלו מהווים חלק משוק העבודה, הם בעלי מודעות לתזונה מתאימה ונאמנים לשגרת טיפוח קפדנית. הם מודעים ל״משטרת האופנה״, בעיקר בעולם גלובאלי, בו הרדיפה אחר הצעקה האופנתית האחרונה מתעצמת ומתפשטת ברשתות החברתיות. ואז מתחזקת השאלה ״איפה אני באופנה הזאת״, עד כמה אני עצמאי לבחור את מה שבא לי ללבוש.

התחום הזה, יותר מהרבה תחומים אחרים, מביא לא פעם לדיסוננס שבין אם ללכת עם הטרנדים או עם מה שבאמת מרגיש לנו כמתאים ונוח. לפעמים זו טעות לנסות בכל הכוח להיות אופנתי, כמו שזו טעות לחשוש להיות אופנתי, מסיבות שונות, כדוגמת תכתיב הגיל. אחת השאלות הרלוונטיות היא עד כמה האופנה, שמיוצגת לרוב על-ידי דוגמניות ודוגמנים בני מקסימום 30, מכוונת ויכולה להכתיב את הכללים גם לנשים וגברים מעל גיל 50?

בפברואר 2017 נפתח שבוע האופנה בלונדון עם הפגנה של חמש דוגמניות בריטיות לשעבר: ג׳ני פלסטיד (65), ג׳ילי ג׳ונסון (63), ג׳ינס מיטשל (47 ברוסלה ניומן פרסאוד (50) וליזהון (50 ),שהקימו את ארגון GrowUp, שעצמאות בתחום הזה אומרת לפעמים אאוטוסיידריות ומרדנות. והרי להיות כזה מותר בכל גיל.

גלית גוטמן

 

לפעמים זו טעות לנסות בכל הכוח להיות אופנתי, כמו שזו טעות לחשוש להיות אופנתי.

עד כמה האופנה, שמיוצגת לרוב על-ידי דוגמניות ודוגמנים בני מקסימום 30, מכוונת ויכולה להכתיב את הכללים גם לנשים וגברים מעל גיל50 ?

אנחנו והטרנדים

סקירה קצרה של הטרנדים האופנתיים לקיץ 2018 מציגה מגמות שונות, ולא רק אתהכלל הידוע: ״בקיץ הזה תלבשי לבן״. אחד הטרנדים שנראה בשבוע האופנה הלונדוני, הפריזאי והניו יורקי, הוא בגדים שקופים. על המסלולים צעדו דוגמניות בשמלות רשת שחורות, חצאיות טול ורודות, ז׳קטים שקופים, מגפיים מפלסטיק שקוף ואפילו כובעים שקופים. טרנד אחר הוא הטרנד הפסטלי, שהביא למלתחות הקיץ צבעי גלידה עם מראה רך וילדותי.

הפרנזים (ילדי הפרחים, זוכרים?) חזרו בגדול והשתלטו על הבגדים. חלק מהקולקציות זרעו אופי רומנטי, כשהבגדים עוטרו בפרחים בגדלים שונים, בנוסף ההרגשה היא שכל שילוב אפשרי, אם זה שילוב של צבעים נועו זים או של הדפסים שונים. בקיצור: קיץ ססגוני.

רשתות האופנה הישראליות אמנם מבססות את הקולקציה שלהן על הטרנדים העולמיים, אבל לרגע לא שוכחים את האקלים הישראלי החם והמהביל, מה שבא לידי ביטוי בבדים ובצבעים.

אופנת קרייזי ליין, שפונה לקהל של נשים מטוו פחות שרוצות להרגיש אופנתיות אך לא על חשבון נוחות ואיכות, מציגה באמצעות הפרזנטורית גלית גוטמן מספרת סיפורים בקולקציה: קולקציית Natural שעשוייה מבדים טבעיים, כגון: כותנה, פשתן וויסקוזה שמאוד נעימים לימי הקיץ החמים, קולקציית Vacation כל מה שאישה צריכה לחופשה מהנה מבגד חוף, ברמודות, טישרטים צבועוניים ושמחים, שמלות קלילות בגזרות משוחררות ועד לוקים אלגנטיים לערב. ובנוסף, קולקציה ייחודית של המעצבת סיגל דקל – גזרות גיאומטריות בשילובי בדים ובמחירים סבירים. כמו כן, נוכל לראות השנה בחברות האופנה השונות, אוברולים, שמלות עם כתפיים חשופות וג׳ינס, שתמיד יישאר באופנה עבור כל עונה ומעצב.

לגברים, בדרך-כלל, קצת יותר קל מבחינת הבחירה, אבל גם הם צריכים לבחור לא אחת אם להישמע לתכתיבי הצבעים המובילים, לכללי המעמד, היראות מרושל ונוח. אנחנו חיים בעידן של אופנה שמאפשרת כמעט הכל מבחינת דגמים, צבעים ושילובים. עם זאת, הגענו לגיל, שבו לאמירה האישית יש מקום בחיינו, ואל לנו לחשוש מה״מה יגידו״. עכשיו – עם יד על הלב: כמה מאיתנו מצליחים לדלג על ההוראות המחמירות של ״משטרת האופנה״, וללכת לפי צו ליבם האופנתי?

״אני לא דוגמנית מסלול״, אמרה לי לאחרונה אחת מחברותיי, אשת עסקים ידועה, ״אבל אני רוצה להרגיש כמו דוגמנית בכל יום שאני יוצאת מהבית, ולא ממש אכפת לי מה אומרים עליי. אם יתחשק לי אלבש שמלת מיני קצרה, ואלך עם ביקיני בחוף הים, למרות שעברתי את ה-60 והגוף שלי אינו כמו של ג׳ני חדיד – וארגיש בו נוח. אני קונה בגדים, נעליים ואקססורייז גם בחנויות של ״צעירים״, ואלבש אותם אם ארגיש שהם מבטאים אותי, לא רק בגלל שהם טרנדיים. ״אגב״, הוסיפה, ״בעלי שמתקרב ל-70 עונד עגיל באוזן ומרגיש עם זה נוח, גם כשזה מרים גבות אצל אחרים״.

מתחכמים ל״צו האופנה״

הפתרון, כמו תמיד, נמצא בשאלת המינון. כאמור, אנחנו חיים בעידן של אופנה שמאפשרת כמעט הכל מבחינת דגמים, צבעים ושילובים. עם זאת, הגענו לגיל, שבו לאמירה האישית יש מקום בחיינו, ואל לנו לחשוש מה״מה יגידו״.

בני 50 ומעלה יכולים להרשות לעצמם מצד אחד לרכוש פריטים יקרים, גם אם יחזיקו מעמד עונה אחת בלבד, לפי צו השעה של האופנה, ומאידך להיות בעלי אמירה אישית: להחליט על שפתון בצבע מיוחד, תספורת אחרת, צבע מיוחד לשיער, בושם או אפטרשייב צעקני, צבע בגד מוביל וכד׳.

כלומר: אפשר להתחכם עם האופנה ובשם האופנה, ללכת עם הקו שלנו, להטביע את החותם שלנו. לפעמים זו נועזות ואפילו חתרנות, אבל בסוף זה ללכת עם מה שמרגיש מתאים לנו.

ג׳ורג קלוני

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כללי

אין בית לפיסטוק

Published

on

אני לא ממש אובייקטיבי, אבל עולם בלי הטלוויזיה החינוכית יהיה עולם עצוב יותר

מאת: יאיר ניצני

קיפי בן קיפוד, קישקשתא ובולבול הקבולבול נשמעים לכם נורמליים, זה לא אומר שמשהו איתכם לא בסדר. פשוט גדלתם על ברכי הטלוויזיה החינוכית. בימים אלה ממש עומד המוסד הוותיק והמיוחד הזה להיסגר אחרי 52 שנות פעילות, החל מ־1966. אני אמנם לא ממש אובייקטיבי (גילוי נאות: בימים אלה משודרת בחינוכית סדרת תוכניות בהגשתי, ״העולם עצוב אז צוחקים״), אבל יותר מאשמח אם מקבלי ההחלטות ירימו את הכפפה (ועדיף כפפה בצורת בץ) וישאירו בחיים את התחנה יוצאת הדופן הזאת, על שלל תוכניותיה הנפלאות. כי עולם בלי החינוכית יהיה עולם עצוב יותר.בלי להיכנס לסיבות שהביאו להחלטה לסגור את התחנה, אני חושב שעושים שם עבודה מצוינת בכל הקשור להקטנת הבורות, גירוי הסקרנות, עידוד חשיבה יצירתית, חינוך לשוויון ולקבלת השונה, וקידום מעמדם של הקקטוסים המדברים והקיפודים שלובשים נעלי בית.

מאז שהייתי ילד היו לי, ולרבים מבני דורי, מפגשים נעימים עם התחנה. כילדים עוד לא היו לנו טלוויזיות בבתים, ואני זוכר במעומעם את היום שבו הוצבה טלוויזיה בתוך ארון סגור עם מנעול בכיתה, בכיתה ד׳ או ה׳. ההתרגשות למראה הצעצוע החדש היתה גדולה. אחרי שהתגברנו עליה והפסקנו לבדוק אם המנחה מסתתר מאחורי המכשיר, למדנו (או לפחות ניסינו ללמוד) באמצעותו אנגלית וחשבון.

השירים הנפלאים של דתיה בן דור צמחו ב״פרפר נחמד״, ״מה פתאום?״ ו״רחוב סומסום״; ההומור הנפלא של ספי ריבלין פרח כפיסטוק ונוח רב מוח; מוני, בראבא, דבל׳ה, גידי וקושניר עשו קסמים בשידורים החיים של ״זהו זה!״ ונכנסו לפנתיאון ההומור הישראלי עם חולצה ותקליט; בשנים האחרונות היו שם התוכנית הנהדרת של קוטנר ״פסקול ישראלי״, דן ומוזלי, התוכניות של סינגולדה ושל שאנן סטריט, ועוד ועוד.

מעולם לא עבדו שם בחדרים מפוארים, אלא בצריפים נטולי זוהר, לוהטים בקיץ וקרים בחורף, שלידם אפילו שכונת חיים היתה נראית כמו שכונת פאר. זה בכלל לא פשוט לעשות בתקציבים מקומיים טלוויזיה אינטליגנטית ואיכותית, שנשארת רלוונטית גם בעולם נוצץ וריק של ריאליטי ומכנה משותף נמוך, שבו במקום הבית של פיסטוק יש את בית האח הגדול ומתמודדים שמצפייה בהם המוח שלך קטֵן לגודל של פיסטוק.

לכן חשוב לשמור את המוסד הזה חי, גם אם זה עולה כסף. הרי כל דבר איכותי עולה כסף, ולטלוויזיה החינוכית אין תחליף. אפשר להגיד בביטחון מלא שב״מירוץ למיליון״ אין הרבה ערכים חינוכיים; ש״הישרדות״ לא תלמד את הילדים שלכם חשבון; שהתוכניות למציאת חתן לא יכינו את הילדים שלכם לחיים (מקסימום לגירושים); ולמרות שב״בייק אוף״ מכינים עוגות עם שלוש שכבות, זה לא באמת תחליף ללימודי הנדסה.

את השיעור הראשון על היחסים החד־צדדיים שבין מגיש טלוויזיה לצופים קיבלתי מהטלוויזיה הלימודית, כשהמורה על המסך היתה מקריאה משפט באנגלית ומשאירה רווח של שקט כדי שהכיתה תענה. התלמידים המופרעים (לא אני, חלילה) היו מנצלים את השקט כדי לנבל את הפה לעבר המורה, והיא כמובן הנהנה בחיוך.

למרות שהיא נקראה ״הטלוויזיה הלימודית״, השידורים המשובחים שלה גרמו להרבה ילדים כמוני לוותר על הלימודים כדי להישאר לצפות בה בבית, ובכך היא גם העניקה לנו התנסות ראשונה בתחום הבימוי, כשביימנו מחלה כדי שנוכל לראות בבית את ״Here we are״. אחד התירוצים המקובלים להורים היה ״לא נורא אם לא אלך היום לבית הספר, אני אלמד מהשיעורים בטלוויזיה״.

בכיתה ח׳ או ט׳, בסביבות 1972, בעודי שופע תלתלים ורזה כמו מקל, זימנו אותי הבמאי צבי גרא והמפיק דידי גולדשטיין, עם עוד כמה ילדים מהשכונה, להשתתף בסדרת טלוויזיה שמחנכת לזהירות בדרכים, בשם ״אפס אחד לאבי״. מדובר היה בחבורת ילדים חננות שומרי חוק, שיש להם מכשירי קשר על האופניים, והם דואגים לשמור על חוקי התנועה בגבורה. בפרק הפיילוט לוהקתי לתפקיד הילד המופרע, איך לא, לצד נערה יפת תואר להחריד בשם חלי גולדנברג. גרא הורה לנו לנסוע באופניים (לא חשמליים, כמובן) באופן לא חינוכי ברחובות תל אביב, נגד כיוון התנועה. הוא הקפיד על ריאליזם, עד שכמעט נדרסנו באמת בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול ממכוניות שלא ממש ידעו שזה סרט.

נחמד להיזכר בתקופה שבה הזהירו ילדים על אופניים מפני המכוניות בכבישים; היום צריך לשקול תשדירים שיזהירו את המבוגרים במכוניות מפני הילדים על האופניים החשמליים. הסדרה, שצולמה בשחור לבן, לא הפכה אותי לנועה קירל של התקופה, אבל בהחלט שתלה בי את חיידק הטלוויזיה. לפרקי ההמשך לא זכיתי להגיע – כנראה פחדו שאני אגנוב למסר החינוכי את ההצגה.

הייתי מבוגר מדי כשפרצו לעולם דמויות כמו קישקשתא, חביתוש, שבי, אוזה ושאלתיאל קוואק. הן לא חלק מהזיכרון שלי, ואני עדיין חושב שצריך לעשות בירור עם מי שהמציא את השמות האלה. לגבי רגע ודודלי, כדאי מאוד לברר מי הרשה לילד לבלות כל היום עם מבוגר משופם שאינו אבא שלו.

בתחילת שנות ה־80 הגעתי שוב לבניין הטלוויזיה הלימודית, הפעם כחבר להקת תיסלם. הופענו כמה וכמה פעמים ב״זהו זה!״ עם שירינו הראשונים, ואני זוכר לטובה את האווירה המיוחדת וההשקעה של הצוות. לימים נבחרתי עם קרן מור להצטרף לצוות המנחים לכמה תוכניות בודדות, לצד דבל׳ה גליקמן ומוני מושונוב.

בשנות ה־90 הגשתי בחינוכית את ״רואים שש שש״ עם ארז טל, מרב מיכאלי ודני רובס. הגשנו קליפים, ראיינו בני נוער וחילקנו פרסים בשידור חי, כשהקהל היה יכול, באמצעות הצבעה טלפונית קווית), לבחור איזו תוכנית תשודר בהמשך. מתישהו גם שימש קולי המוקלט כקולו של דובל׳ה, דמות וירטואלית במשחק הטלוויזיה האינטראקטי־בי הראשון בישראל, שאפשרה לחנונים מכל רחבי הארץ לפרוק דרכה את התסכולים שלהם.

המזנון של החינוכית היה מקום מפגש לבמאים, תסריטאים ושחקנים. האוכל לא היה להיט, העיצוב הזכיר חדר אוכל בקיבוץ, אבל שחקנים רבים היו באים סתם כדי להיראות, וחוץ מארוחה במעט כסף, היו יוצאים משם גם עם תפקיד בסדרה כי התיישבו בשולחן ליד במאי שבדיוק חיפש מישהו בשביל לעשות משהו.

כמי שצפה בלימודית בסוף שנות ה־60 ונמנה עם האחרונים שמשדרים בה בימים אלה, אפשר להגיד שהייתי איתה גם בפתיחה וגם בסגירה. בעולם הכלכלי־להחריד שבו אנחנו חיים, מישהו בטח כבר עשה חשבון שהנדל״ן במרכז רמת אביב שווה הרבה יותר מתחנת טלוויזיה בבניין מיושן. ואם בסופו של דבר יקום במקום הבניין ההיסטורי הזה מגדל דירות מפונפן, אני מציע שלפחות יקראו לו ״מגדלי קישקשתא״.

לכבוד הבמאים והמפיקים של ״זהו זה!״, ״רואים שש שש״ ועוד המון תוכניות נפלאות שהקימו פה טלוויזיה לתפארת, אני מקווה שברגע האחרון יימצא פתרון, והחינוכית תישאר איתנו. הרי כל אדם הגיוני שיישאל אם זה הגיוני לסגור דווקא את הערוץ הכי איכותי וערכי על המסך, יצטט בתשובה את הקקטוס המדבר: מה פתאום?

יאיר ניצני הוא בעל טור במוסף סוף השבוע של ״ישראל היום״. נשוי ואב לשלוש, חבר בלהקת תיסלם מ- 1980וחובב מזון עתיר קלוריות. מגיש בטלוויזיה וברדיו, מרצה ועורך טקסי חתונה אזרחיים. לטורים נוספים:www.yairnitzani.com

המשך לקרוא

כללי

איך למקסם את הסמארטפון

Published

on

או: המדריך האולטימטיבי איך להתנהג חכם עם טלפון חכם

מאת: יאיר ניצני

העולם הטכנולוגי מתקדם בצעדי ענק, וגם אם אתה מאוד רוצה, אי אפשר להישאר מאחור. הדור שגדל על טלפון קווי עם חוגה ומנעול מתקשה לקבל את כל הפטנטים והנהלים החדשים, אבל אין לו ברירה.

השינוי הוא לא רק טכנולוגי, הוא גם התנהגותי. פעם, כשהיית שואל את רעייתך שאלה פשוטה כמו ״מה נשמע?״ או ״קנית פירורי לחם?״, היית זוכה לתשובה עניינית (ואולי גם לשניצל). היום היא יושבת מטר ממך, אבל תשכח מתשובה, כי היא שקועה בקנדי קראש בסלולרי, והסיכוי היחיד שלך למשוך את תשומת ליבה זה להתחפש לסוכרייה בצבע סגול זרחני.

פעם הטלפון שימש לשיחה בין אנשים, וכשרצית לדבר עם מישהו, פשוט צלצלת אליו. היום לצלצל למישהו זו ממש חדירה לפרטיות שלו, שלגיטימית רק במקרים של חיים ומוות. כך שאם אתה לא מתכוון להגיד לו שברגעים אלה טורף אותך תנין והוא חייב לבוא להציל אותך, עדיף שתסתפק בהודעת טקסט או מקסימום בווטסאפ שיברר אם הוד מעלתו פנוי כדי לקבל ממך שיחה.

כל מי שיש לו ילד או נכד מבין עד כמה הדברים זזים מהר ומנצל את הצעירים לטובתו. הנכדים, מצידם, יודעים שביקור אצל סבתא זה כבר לא ״שב, תראה טלוויזיה״ או ״חמוד, לך תקנה לך ארטיק״, אלא ״חמוד, בוא הנה, תעזור לי עם הפייסבוק״. כדי שתדעו איך להתנהג בעולם החדש בלי להיראות כמו אורחים סניליים מעולם אחר, המדור מגיש לכם את המדריך האולטימטיבי איך להתנהג חכם עם טלפון חכם.ֿ

אנשי קשר

השבוע כתבתי ווטסאפ למכר, שאותו חשבתי לידיד קרוב. סיפרתי סיפור, שלחתי איזו בקשה, והחצוף ענה לי בלי למצמץ (ואפילו בלי לשלוח סמיילי ממצמץ): ״מי זה?״

במקרה כזה, יש שלוש אפשרויות: הראשונה, והמעליבה ביותר, היא שהבן אדם מעולם לא שמר אותי כאיש קשר, אלא ראה בי תופעה זמנית ושולית בחייו.

השנייה – שהוא רשם אותי פעם כאיש קשר אבל מחק במשך הזמן, כי לא נמצאתי רלוונטי או מעניין מספיק. זה מעליב באותה מידה. והשלישית – שהוא החליף טלפון, המכשיר נגנב לו, נפל לים, הכלב אכל אותו ונפל לים – או שקר כלשהו אחר.

במקרה כזה אפשר להחליט להאמין לתירוצים, אבל אני ממליץ לענות את הבחור מעט, עד שיתחנן לרחמים. לשאלה ״מי זה?״ פשוט תענה: ״זה שיודע עליך דברים שאפילו אשתך לא יודעת, אבל היא תדע היום״.

טעינה

נסיעה משפחתית ברכב גם היא כבר לא מה שהיה פעם. חלפו מהעולם משחקי החברה, חידוני שירים לפי נושאים ונדנודים כמו ״אבא, מתי מגיעים?״. לכל ילד יש נייד עם משחקים בעלי כוח מחשוב של נאס״א ומאות חברים שצריך להגיב על התמונות שלהם בזמן אמת. הילד שלכם יודע הרבה לפניכם מתי מגיעים, וגם כמה שוות המניות שלו בנאסד״ק.

לְמה בכל זאת הוא זקוק לכם? לטעינה. אבל הוא לא לבד. כל יושבי הרכב זקוקים לחמצן הזה, מה שעלול להוביל למלחמות קשות. לכן אני מציע כאן את הנוסחה שפיתחתי לדיני טעינה ברכב: העדיפות הראשונה היא למי שאחוזיו נמוכים יותר, ובעיקר למי שכבה לו המכשיר. שהרי פיקוח גלקסי דוחה שבת או כל דבר אחר.

אם שני מכשירים נמצאים במצב קליני זהה, יש לפעול כמו בנוהל מסכות חמצן במטוס: קודם לתת למבוגר להטעין עד 20 אחוז, ואז להעביר לילד. כנאמר: והדרת אייפוני זקן. במקרה של פיזור ילדים עם שוויון באחוזי הסוללה, יזכה בכבל זה שמיועד לרדת ראשון מהרכב.

כמו כן, יש עדיפות למי שמפעיל ווייז. עם כל הכבוד לרצון של הילדה להעלות סטורי לאינסטגרם, היא לא רוצה לעשות את זה מהכניסה למחנה הפליטים בלאטה.

פלייליסט

כמו בעניין המוזיקה ברכב, מדובר בדמוקרטיה שיש בה שווים יותר ושווים פחות. אם הילדים ממש קטנים, עדיף לשים בצד לכמה שנים את טעמך ואת העדפותיך המוזיקליות ולזרום עם כל מה שיגרום להם להפסיק לצרוח, גם אם מדובר בכוכבת הילדים לנה מיגרנה. אם אתה מסיע בני נוער, עדיף לתת להם את הפיקוד המוזיקלי. כך תקבל נקודות כהורה עם ראש פתוח, וגם תחסוך לעצמך את ההשפלה בוויכוח שבו קרוב לוודאי תפסיד.

צעידה ספורטיבית

יש משהו משונה ומביך בבני זוג שצועדים יחד ברחוב או על חוף הים וכל אחד מהם עם אוזניות על הראש. נכון, אף אחד לא מצפה שתחזיק ביד בום בוקס או טייפ דאבל קסט של ראפרים להאזנה משותפת, אבל המסר שמועבר החוצה הוא: אנחנו נשואים כבר שנים, דיברנו מספיק, אני בתוכנית של זהבי והיא מדברת עם אחותה – ממילא בשני המקרים זה רק צעקות.

ארוחות שישי

הניידים הם האויב של ארוחות השישי של פעם אצל החילונים), ומי שמצליח להשליט על הנוער משמעת סלולרית בלי לייצר מרמור מלווה בטריקות דלת, הרוויח ערב שבו גם רואים פנים של אנשים. מה שכן, במקרה כזה אל תצפו בהמשך הערב להיענות של הצעירים לפניות בנוסח: ״תסתכל רגע, חמוד, נעלמו לי כל התמונות מהטלפון״.

מסעדה

בזמן ארוחה עסקית, שבה אתה זה שמנסה לשכנע את הצד האחר להשקיע במיזם הטיפשי שלך, עדיף שתרגיע עם הנייד ותתרכז במשקיע (אלא אם כן פיתחת אפליקציה שמחשמלת אנשים ששקועים בסלולרי). אם, לעומת זאת, הוא זה שמציץ בנייד באופן אובססיבי, ואחרי רבע שעה אתה שומע את הווייז שלו מכריז ״הכל מוכן, צא לדרך״ – כנראה הפגישה הסתיימה ותיאלץ למצוא משקיע אחר, או מקצוע אחר.

אם זו ארוחה עם חברים שבה כולם התחייבו להשאיר את הסלולרי מכובה, אל תתחכם ותעביר אותו למצב שקט. הליכה לשירותים לקריאת הודעות ומיילים אפשרית רק לזמן סביר. אם הביקור בשירותים ארך רבע שעה, תביא בחשבון שלכולם די שקוף לאן נעלמת. אם אין ברירה, חזור לשולחן, תוך שאתה מחזיק את הבטן, ושאל את הנוכחים אם גם להם יש כאבים או שרק אתה אכלת משהו לא טוב.

המשך לקרוא

כללי

שומר אחי אנוכי

Published

on

אחרי שחשב לפני כולם על השירות החדש שמאפשר על עברייני תנועה, לניצני כבר יש הצעות ייעול

מתנגן לו ברדיו קמפיין ״שומרי הדרך״ של הרלב״ד. לקח לי זמן להבין מה זה רלב״ד, זה נשמע לי בהתחלה כמו ראשי תיבות של רב חשוב – אולי רבי לוי בעל הדייהטסו. הרי יש את הרלב״ג והרד״ק והרלב״ח, כולם רבנים חשובים, שלא לדבר על רמצ״ד, שזה ראש מספן ציוד בחיל הים, ורשג״ד, שזה מישהו שמתעקש להמשיך ללכת לפעולות בצופים למרות שהוא כבר בן30.

בכל מקרה, הרלב״ד הוא לא רב, אלא בכלל ראשי התיבות שמישהו בחר משום מה לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ושומרי הדרך הוא מיזם מצוין, שתפקידו להציל חיים ולייצר שינוי חברתי. הרעיון הוא שאזרחי ישראל יתקינו אפליקציה בנייד שלהם, שתסייע להם לצלם ולדווח על עברייני תנועה שהם פוגשים בכל יום בכבישים. הדיווח יגיע לרשות, והיא תחליט אם לשלוח לעבריין מכתב יידוע או להעביר את התמונות למשטרה. זה עשוי היטב, ואפילו יש חידון משעשע, שעליו יש לענות כחלק מההדרכה.

לפני שנתיים כתבתי במדור הזה על רעיון דמיוני לניצול אנרגיות השיימינג הנקמניות שלנו למטרות חיוביות: ״הרי בכל אחד מאיתנו מסתתר שומר חוק מתוסכל, והטכנולוגיה של ימינו מאפשרת לכל אחד מאיתנו להוציא את השוטר שבתוכו ולתפקד כנאמן מידע (מלשין לא נשמע טוב). על הדרך גם נהפוך את השיימינג לעסק כלכלי, שימלא את קופת המדינה.

״הנהיגה הפרועה, עבירות התנועה וההתעלמות מהחוק בכבישים הן מכות מדינה, שאחראיות לפגיעות בנפש ובשלוות הנפש של האזרחים. כולנו מכירים את השמוק שעוקף את התור ברמזור או חונה בחניית נכים, אבל בהיעדר שוטר במקום, הוא יוצא מזה ללא פגע ודו״ח. אם נבנה מנגנון שבמסגרתו יוכל כל אזרח לצלם את הרכב הסורר ולשלוח למוקד המשטרתי, ובעקבות הפנייה המצולמת יישלח לעבריין דו״ח – הוא יחשוב פעמיים לפני העבירה הבאה, וההרתעה בכבישים תגבר.

״יש לי אפילו שם לסטארט־אפ החלוצי: ׳המלשיתוף׳ או ׳ש.ש.ש׳ (שיימינג שווה שקלים). במסגרת הפרויקט, כל נאמן מידע שימסור אינפורמציה מועילה יזכה בעמלה בגובה עשרה אחוזים מהקנס על העבריין, מה שיעודד אזרחים הפוך לשטינקרים מועילים לחברה״.

כך כתבתי אז, וכמו תמיד אצלי, הסתפקתי בדיבורים. אבל מתברר שכיוונתי לדעת גדולים וחרוצים ממני. ברלב״ד שלחו לי אז אי־מייל משתאה וסיפרו לי שבעודם מתכננים את האפליקציה, קראו את הטור שלי.

כמו כולם, עבדכם הנאמן היה רוצה להצטייר כאדם צנוע, נחבא אל הכלים ומעדיף מתן בסתר (שכמה שיותר אנשים יידעו עליו). הרי יצר הפרסום חזק מאיתנו, וכן, הייתי שמח להיכנס לדפי ההיסטוריה כממציא המלשינון ונביא השטינקריות המודרנית.

איני מצפה לתמורה כספית מהרלב״ד, אבל הייתי שמח לטקס מכובד בבית הנשיא, שבו יוענק לי תואר יקיר הרלב״ד, מלשן השנה, או סתם פסלון מוזהב של איש שמצביע על אדם אחר והמשפט ״יאיר היקר, על תרומתך למלחמה בתאונות וקידום ההלשנות. כל ישראל משטנקרים זה על זה״.

אם הייתי פחות בטלן ויותר איש עסקים ממולח, הייתי הולך על השלב הבא ומשיק אפליקציה שתשלב את יכולות ההלשנה של הציבור עם טינדר אפליקציית היכרויות לשטינקרים בשם שטינדר. באמצעות האפליקציה יוכלו בני הזוג לצאת לדייט הלשנה משותף, תחת הסלוגן ״שטינדר – להלשין על אנשים כמוך!״

יותר סביר שאני אגמור כמו אותם לוזרים, שיספרו לך שהיה להם רעיון לרשת חברתית כמו פייסבוק עוד לפני צוקרברג, ושהם חשבו על ג׳י.פי.אס שיתופי כשלחבר׳ה של ווייז עדיין לא היה רישיון נהיגה, אבל אז בדיוק קראו להם למילואים, הכלב אכל להם את האפליקציה, ומישהו אחר חגג על הרעיון שלהם כל הדרך לאקזיט.

בעניין האפליקציה שכן התממשה, זו של שומרי הדרך, היא כוללת המון דברים חיוביים, כולל העובדה שהיא יכולה להכניס עניין לחייהם של משועממים רבים. למשל, פנסיונרים שלעת פרישה מתנדבים למשמר האזרחי ולמשטרה יכולים להפנות את כל מרצם וניסיונם לתחום ההלשנה בכבישים. גם ככה, ככל שאתה מתקרב לגיל פנסיה, כך אתה נוטה להעיר יותר לאנשים אחרים על התנהגותם הקלוקלת.

בתור בעל ניסיון בענף, יש לי גם כמה רעיונות לשיפור. למשל, לתגמל את שומרי הדרך. לא חייבים לשלם; אפשר להמריץ את המלשינים המסורים בכך שהלשנות מוצלחות יזכו אותם בהפחתת נקודות שהם עצמם צברו בכבישים. לחלופין, מכיוון שאי אפשר להכחיש את ההנאה המסוימת שאנחנו שואבים מכך שעבריין תנועה קטנטן נתפס בגללנו, אפשר לתת תמריץ בדמות עדכון שוטף לכל שומר דרך על מצב הטיפול בהלשנות שלו, כולל דיווחים על קנסות לעבריינים וצילומים שלהם מקטרים בקורס נהיגה.

בעיה אחרת היא השם, ״שומרי דרך״. בינינו, זה לא ממש מושך אנשים לתחום ונשמע קרוב מדי לש״ג, לש״ד, לשומר בקניון או לשומר יערות. בימים שבהם השיווק והמיתוג חשובים לא פחות מהדבר עצמו, הייתי הולך על שמות קרביים יותר – כמו בלש דרך, לוחם דרך או אפילו מסתערב דרך. את שמה של הרלב״ד, הרשות האחראית, הייתי משנה לסיירת או לשייטת, מה שגם יתאים למצב הכבישים בחורף.

למרות יתרונותיה, האפליקציה החדשה תתקשה לפתור את התנהגותם הפוחזת של רוכבי האופניים החשמליים, שאין להם מספר רכב, ולכן אני מציע להוסיף לאפליקציה את כפתור השיימינג, שישלח את צילום העבירה ישירות לתוכנית ״הצינור״ או לעמודי פייסבוק של גולשים פופולריים במיוחד. שם העבריין כבר יועמד למשפט ציבורי חסר רחמים.

אם החלטת שייעודך בחיים, או לפחות תחביבך בסופ״שים, הוא להיות שומר דרך, תהיה מוכן לשלם על כך מחיר. למשל, אם צילמת מישהו והוא עלה על זה, הוא עלול לפתוח במסע נקמה ולרדוף אותך עם מצלמה משלו במטרה להפיל גם אותך. והרי אין משפיל יותר משוטר שמובא לכלא או משופט שמובא להארכת מעצר מול שופט אחר.

תביאו בחשבון שבמציאות הנוכחית כל אחד עלול להיות שומר דרך או מלשין (ההגדרה תלויה בשאלה אם אתה הוא מושא ההלשנה). גם בני משפחתך האהובים ביותר עלולים להתגלות כגיס חמישי במאזדה 3, אם זה ישרת את האינטרס שלהם למשל, ילדיך, שרוצים להשתמש בחודש הקרוב באוטו במקומך, או סתם לסגור איתך חשבון על זה שלא קנית להם אייפון חדש. כמו כן, אם הצילום שביצעת לא נראה מושלם, לא מומלץ לפנות אל מי שצילמת ולבקש ממנו לעשות את העבירה שוב ״כי זה לא יצא טוב״.

המצלמה מצלמת ואולי גם שומעת, אז תביאו בחשבון שלא תוכלו לקלל בזמן הנהיגה, לגהק או לחטט באף. בתור שומר דרך אתה סוג של עובד מדינה ואיש שירותי הביטחון, אז נא להתנהג בהתאם. כדי לסדר את הדברים, כדאי שלשומר הדרך תהיה תעודה, שאותה יוכל להציג במקרה שהוא עצמו נעצר על ידי שוטר ולהוכיח שהוא ״אחד משלנו״. בהמשך הוא גם יהיה זכאי להשתמש בצ׳קלקה. כדי להגביר את המוטיבציה, כדאי לבנות מסלול התקדמות בשירות – אחרי תקופה אפשר יהיה להתקדם בסולם הדרגות ולהפוך ל״מלשן ראשון״, ואם תתמיד ותצטיין, אולי תהפוך יום אחד לראש המטה הכללי, הרמלש״ן.

יאיר ניצני הוא בעל טור במוסף סוף השבוע של ״ישראל היום״. נשוי ואב לשלוש, חבר בלהקת תיסלם מ- 1980וחובב מזון עתיר קלוריות. מגיש בטלוויזיה וברדיו, מרצה ועורך טקסי חתונה אזרחיים. לטורים נוספים:www.yairnitzani.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

טוב לדעת

לוס אנג'לס

חדשות ואקטואליה

Featured2 ימים ago

סן פרנסיסקו: מס על חברות הטכנולוגיה – שיממן סיוע להומלסים

המס מגוגל, אפל, טוויטר ואובר צפוי להכניס 300 מיליון דולר בשנה – כפליים מתקציב הסיוע לחסרי בית בעיר ■ הצעה...

חדשות ואקטואליה2 שבועות ago

ארה״ב בת 242: בדרך למלחמת אזרחים?

לפי סקר דעת קהל מקיף שנערך השבוע, רבים מתושבי ארצות הברית של אמריקה, שחגגה ביום רביעי 242 שנות קיום, חוששים מהסלמה...

ארה"ב-ישראלחודש 1 ago

אנחנו על המפה

לראשונה – לע״מ מעדכנת את הליסט שלה וכוללת אותנו כחברים מן השורה תודה ללשכת העיתונות הממשלתית בירושלים, ולניצן חן העומד...

Featuredחודש 1 ago

הוליווד הצדיעה לישראל

בילי קריסטל, קלסי קרמר, מים ביאליק וליאור רז, לצד ספורטאי העבר אריק דיקרסון, דיוויד בלו ומטא וורלד-פיס, השתתפו בערב סיום...

גוף ונפשחודש 1 ago

12 סימנים שאתם צריכים להפסיק לאכול גלוטן

לא רק כאבי בטן ושלשולים: כיבים בפה, בחילות, נשירת שיער או ירידה פתאומית במשקל – כל הסימנים והרמזים לכך שהגוף...

ארה"ב-ישראלחודש 1 ago

הוליווד כחול־לבן: אירוע הוליוודי עם טאצ' ישראלי

פסטיבל הסרטים הישראלי ה־32 בארה"ב יוצא לדרך • המייסד והמנכ"ל, מאיר פנינגשטיין, דואג לארח את תומכיו בלאנצ'ן אלגנטי במלון ארבע...

תרבות ובידור

ספורט2 ימים ago

סשה כהן ברון שואל: ״מי זו אמריקה?״ והתשובות שלו די משעשעות

סשה ברון כהן חוזר להתל בארה״ב, כולל דמות מאצ׳ו ישראלית בלתי נשכחת מאת: גל שור כבר מאז ראשית דרכו הפליא...

במה וקולנועשבוע 1 ago

חדשות חמות מעולם הסרטים

סאטירה על מלחמת העולם השניה בכיכובה של סקארלט ג׳והנסון תציג גרסה דמיונית של הדיקטטור; וליאו דיקפריו חושף תמונה ראשונה מסרטו...

במה וקולנוע3 שבועות ago

בין סיקאריו, משימה בלתי אפשרית וכריסטופר רובין

עולם היורה: נפילת הממלכה /6.7 האיתחול של עולם היורה מ־2015 היה אחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה של הקולנוע. מי היה מאמין?...

הורים וילדים4 שבועות ago

סרט חמוד, אבל מיושן :The Incredibles 2

הסרט החדש של חברת פיקסאר הוא כייפי, מצחיק ומתוק, אולם מרגיש עלילתית מעט מיושן, ביחס לסרטים המונפשים שיצאו בשנים האחרונות...

ארה"ב-ישראל4 שבועות ago

הבכורה של PAPA: מבט אוהב ב׳יום האב׳

כוכבי הסרט PAPA , היוצרים דני וזהבה ישראלי והמפיק אמיליו רוסו השתתפו בפרימיירה של הסרט הישראלי-הוליוודי בווסטווד • רוצו לראות...

לוס אנג'לס4 שבועות ago

קדחת ריקודי העם בלוס אנג׳לס: ״כאן זה גן עדן וחווה רוקדת עם התפוח״

ריקוד הוא חלקיק אטומי תזזיתי הנע במעגלים במולקולת התרבות האנושית מאז שההומוספיאנס החל מזיז את אגן הירכיים שלו שלא למטרת...

כתבות שבועיות