Connect with us

ספורט

הו הא, מי זה בא, הנשיא הבא?

Published

on

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית * בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו * אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות במועד מאוחר יותר חגים סביבו יותר מתמיד

"כשאני מסתכל על המירוץ לנשיאות השנה, זה ברור שיש רק אדם אחד שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון, אוהיו, שנולד לעוני. כשאני חושב על המדיניות הדרושה, על הצעדים שצריך לנקוט, הבחירה היא ברורה", כתב לברון ג'יימס. זהו לא ציטוט מהעתיד. הוא לא לקוח מתוך חלומות הלילה של אוהדיו, או מהסיוטים של דונלד טראמפ. המשפט הזה באמת נכתב על ידי ג'יימס, בקמפיין בחירות בו השתתף.

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית. על פי הערכות, ולדבריו, לא תצא הודעה כזאת בעתיד הנראה לעין. בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו, ומבחינתו גם לא האחרונה. אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות (במועד מאוחר יותר), הסמויים והגלויים, חגים סביבו תמיד – וביתר שאת מאז 2016: השנה בה השתתף בכנס הבחירות של הילארי קלינטון באוהיו, והאמין שהיא האדם "שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון", עיר הולדתו. השנה בה טראמפ שינה את אמריקה. השנה בה ג'יימס המשיך בסירובו "לשתוק ולכדרר", וכך הפך לאחד מאויביו המרים של הנשיא.

בבחירות הקרובות, כוכב ה-NBA הגדול של העשור הנוכחי הבהיר שיתמוך בג'ו ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ניתן להניח שהוא יעשה זאת כמו מצביעים רבים אחרים – בלי חשק יוצא דופן, בלי אש יוקדת בעיניו, אבל עם מטרה אחת: להוציא את טראמפ מהבית הלבן. יחד עם שחקנים נוספים, ובעצת הנשיא לשעבר וחברו ברק אובמה, ג'יימס ניצל את מחאת ה- Black Lives Matter וחרם המשחקים כדי להבטיח שפרויקט אקטיביסטי נוסף שלו – More Than a Vote, שבעיקרו מעודד הצבעה בקרב מצביעים שחורים – יקבל את התמיכה של ה-NBA, שתתיר בין היתר שימוש באולמות שלה כמרכזי הצבעה, כולל הסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס. אבל אחרי כל אחת מהאמירות, התרומות, המחאות והמעורבויות החברתיות שלו, מתחזקת שאלה אחת: האם קינג ג'יימס ירוץ, יום אחד, לנשיאות ארצות הברית?

"הסיפור הזה מעניין, ולא כל כך מופרך", טוען בראיון ל"הארץ" ישראל ויסמל-מנור, חוקר פוליטיקה אמריקאית מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שמציין דוגמאות עבר של ספורטאים שרצו לתפקיד פוליטי – ובראשם ביל בראדלי, חבר היכל התהילה של ה-NBA, שהתמודד על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2000. "לברון ג'יימס עשה כמה צעדים לא רעים בכלל כדי להתברג בפוליטיקה. ובניגוד לישראל, במפלגות בארצות הברית הוא לא נדרש לעבודה פנים-מפלגתית כל כך סיזיפית. אם הוא מותג בפני עצמו הוא יכול לצפצף על המפלגה ולהפוך לכוח מרכזי בזכות הפופולריות שלו", הוא מסביר, אך קובע: "גם לברון ג'יימס לא יכול להגיע בקפיצה אחת היישר לנשיאות", הוא אומר, "הוא יתבקש לרכוש ניסיון כמי ששירת במשרה ציבורית, 'לשלם מס' של עשייה".

אם כן, המסלול הכדאי ביותר עבור ג'יימס יתפרש על פני העשור הקרוב – כשאחרי הפרישה הוא יתמקד לזמן קצר בפעילות ציבורית, לאו דווקא בממשל, ולאחר מכן יתמודד לתפקיד סנאטור של מדינת אוהיו – כמבוא לקראת היעד האמיתי, כמובן. "הציבור, אפילו יותר ממנו, צריך לעבור תהליך נפשי – אנשים רואים את לברון ג'יימס עם גופייה, וצריך לסייע להם לעשות המעבר ללברון ג'יימס עם חליפה", אומר ויסמל-מנור, "הוא צריך לבנות מנגנון כדי להתמודד – זה דורש משרדים, הרבה עסקאות אפלות בחדרים צדדיים, הרבה ברביקיו עם תושבים מקומיים, וכמובן, מגורים במדינה שבה הוא מתמודד. אם הוא ירוץ בהצלחה באוהיו – שהיא לא רק מולדתו אלא גם מדינה מתנדנדת ולכן חשובה מאוד – הוא יעשה לעצמו שירות מצוין להמשך. אבל בתפקיד בכיר יותר, כמועמד לנשיאות, מתמודדים עתידיים כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לא יפנו את הדרך רק בגלל שמדובר בלברון ג'יימס".

מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק

אין הכרח שהדרך לבית הלבן מבחינתו של ג'יימס תעבור במשרה ציבורית – הרי הנשיא המכהן לא עבר בדרך הזו – אך בכל מקרה, בשלב זה, המתמודדים העתידיים יכולים לישון בשקט. במבט סקפטי, לברון ג'יימס הוא בסך הכל שם נוסף ברשימת הסלבריטאים שיועדו לתפקיד מנהיג העולם החופשי ולא עשו זאת (עדיין, עדיין) – מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק. למען האמת, הוא אפילו לא הנציג היחיד מה-NBA.

"אני אוהב אותו, צריך לעמוד מאחורי כל מלה שלו. גרג פופוביץ' צריך לרוץ לנשיאות, הוא לגמרי צריך", אמר דמאר דרוזן ל"ספורטסנט" ב-2017, וכך הצטרף לתמיכה של קווין גארנט, סטף קרי וסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ובן טיפוחיו של פופוביץ', שהצהיר: "אני אצביע לו, בלי צחוק". פופוביץ', היום בן 77, הציע – עם צחוק – לרוץ בתור סגן הנשיא של קר. קמפיינים חבריים דומים נערכו גם לדוויין ג'ונסון, "דה רוק", שכבר עבר מטמורפוזה אחת מכוכב WWE לאחד משחקני הקולנוע הרווחיים ביותר בהוליווד, ואף הצהיר ב-2017 כי הוא "שוקל את האפשרות".

ובכל זאת, נדמה שמועמדותו של לברון ג'יימס בעתיד נשמעת סבירה ביחס לאחרות. "ההבדל בינו לבין ידוענים אחרים, נעוץ בכך שהוא לא דוחף את עצמו לכל סוגיה", ניתחה איימי קוך, יועצת אסטרטגית במחנה הרפובליקני, בריאיון ל"רויטרס", "כך הוא ביסס את עצמו בפני אנשים כדמות אמינה שנמצאת בשליטה". האפשרות נדמית ממשית עוד יותר ככל שהפעילות החברתית שלו נמשכת, ככל שטראמפ מצייץ נגדו, ככל שמקורבים לו מדליפים לתקשורת דעות כמו "זאת תוכנית ממשית, אבל עדיין לא מטרה" – ובמיוחד לאחר שהוא עצמו אמר בריאיון ל-CNN כי "אם לא יהיה מי שיתמודד מול טראמפ, אתמודד בעצמי".

ויש סיבה נוספת לדמיין אפשרות ממשית שירוץ בעתיד לנשיאות. עם אליפות רביעית או בלעדיה, לברון ג'יימס כבר חקוק היטב בהר ראשמור של גדולי ה-NBA; עם זאת, קשה למצוא את מי שיעניק לו את התואר האולטימטיבי GOAT – Greatest of All Time – על פני מייקל ג'ורדן, קארים עבדול-ג'באר ואחרים. גם בכל הנוגע לאקטיביזם הוא לעולם לא יתעלה על המאבק הנון-קונפורמיסטי והעיקש של מוחמד עלי נגד גיוסו במחאה על המלחמה בווייטנאם, ואולי אפילו לא על כריעת הברך שהנהיג קולין קאפרניק, קוורטרבק עם עבר ספורטיבי לא-מפואר שהפך לפנים של המחאה בספורט האמריקאי מאז 2016. ייתכן איפוא שאם "ייקח את הכישרון שלו" למקום שאף ספורטאי לא משל בו – הבית הלבן – הוא יתבסס בתור תקדים היסטורי, בתור סיפור אגדה שאין שני שלו. GOAT בקטגוריה משלו.

בכל הנוגע לפוליטיקה, יש מי שמוכנים להישבע שהוא עשוי להיות יחיד בדורו. להיות מי ששובר את מסך הברזל בין אמריקה הראשונה לאמריקה השנייה, ולזכות באהדה חוצת מפלגות. עם זאת, נבו טוען כי דווקא ההפך הוא הנכון. "התדמית של ג'יימס היא מאוד אופוזיציונית – הוא תמיד הזועף, הבוטה. זה מהלך קסם על קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אבל יוצר אנטגוניזם בקרב לבנים ימנים וחלק גדול ממעמד הביניים גם כן לא אוהב את זה", הוא אומר, "צריך להבין, גם בהקשר של עידוד ההצבעה שהוא מנהיג היום – בארה"ב המשוסעת, אם מדרבנים שחורים להצביע, גם לבנים ייצאו כתגובת נגד".

מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה

ויסמל-מנור סבור שללברון ג'יימס יש דרך נוספת לפנות לקהל רחב, דרך האתוס האמריקאי. "כל אחד חולם להיות לברון ג'יימס הבא, האופרה ווינפרי הבאה, ואף אחד מהם לא רוצה שהממשל ייקח ממנו את הכסף שהוא עבד בשבילו קשה", הוא מסביר, "כדי להצליח, לברון ג'יימס צריך לגלם את הקפיטליסט שבו. הוא צריך להתבסס באגף הפרו-ביזנס של המפלגה הדמוקרטית, ולא בשמאל הפרוגרסיבי, כדי להצטייר כמי שתומך בחלום האמריקאי. כך הוא ייצור דמות נכונה מבחינה פוליטית, שיכולה למשוך רפובליקנים מתונים".

נדמה שרפובליקני אחד כבר נהפך אובססיבי כלפיו, ומביא תועלת רבה – לפופולריות לה זוכה לברון, ואולי גם להחלטה העתידית להנהיג. אחרי שקיים ב-CNN את הריאיון הפוליטי הבולט ביותר שלו, כמעט בלי מלה על כדורסל, טראמפ מיהר לצייץ: "לברון ג'יימס התראיין עכשיו אצל האדם המטומטם ביותר בטלוויזיה, דון למון. הוא גרם ללברון להישמע חכם, וזה דבר לא קל". הנשיא בוטה כתמיד, אבל ייתכן ששלוש המלים האחרונות של הציוץ הזה היו המתגרות ביותר: "I Like Mike!" – אליל הכדורסל הבלתי מעורער, אבל גם האיש שסירב לנקוט עמדה פוליטית כשזו נדרשה ממנו, ולכן טראמפ כה מחבב אותו ("מייקל היה לא-פוליטי", התגאה בו בעבר).

על פי דיווחים בארה"ב, ג'ורדן הסיר את סירובו להפקת סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" אחרי שצפה בלברון ג'יימס משיג את האליפות השלישית שלו. אחרי שידור הסדרה, לברון הילל את ג'ורדן אך סירב שוב ושוב לומר מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה. פרשנים בכירים סבורים כי הסדרה הוסיפה לחץ על כתפיו של לברון, שמשוכנע שגם בגיל 35 השושלת שלו יכולה לקרוא תיגר על העידן של ג'ורדן; ואם זה לא יקרה על הפארקט, זה יקרה במקום אחר. מי יודע, אולי אפילו בבית צחור בלבה של וושינגטון הבירה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

חזרו למקומם הראוי

Published

on

הגדולה של לברון, התוספת של דיוויס, המוח של ווגל, הגאוניות של רונדו והתוספת של קארוסו * לאחר בצורת בת עשור, הלייקרס הישוו את מספר האליפויות לאלה של בוסטון * וה-NBA תהיה הליגה היחידה בעולם בה עונת 19/20 תיזכר קודם כל כעונה של קובי ורק אחר כך כ"עונת הקורונה" * סקירה ותחזית

אם תשאלו את התסריטאים המובילים ביותר בהוליווד, הם יגידו לכם שעונת 2019/20 הסתיימה ביום ראשון האחרון באופן מושלם. כוכבי הלייקרס הקדישו את האליפות לקובי בראיינט, קייל קוזמה הניח בד עם המספר 24 על הגביע ואוהדי LA יצאו לחצרות בעיר המלאכים כדי להפריח זיקוקים ולצעוק "קובי" (וקצת להתפרע בחוצות דאון טאון סמוך לסטייפלס סנטר). אם היינו בקולנוע, זה היה הרגע בו הקהל היה קם מהמושבים כדי למחוא כפיים. והכל בזכות, או בגלל, רגע אחד. איש אחד. איש אחד שגרם לכך שה-NBA תהיה הליגה היחידה בעולם בה עונת 19/20 תיזכר קודם כל כעונה שלו, של קובי. ורק אחר כך כ"עונת הקורונה".

כשקובי הלך לעולמו בתאונת המסוק הנוראה בקלאבסס, רבות דובר על ה"ממבה מנטליטי" ועל כך שאסור לתת למכשולים לעצור אותנו מלהמשיך את חיי היום-יום, כמו לשחק כדורסל למשל. כתשעה חודשים לאחר אותו יום שחור, ה-NBA הוכיחה שהיא הצליחה להתגבר על שלושה מכשולים: על המוות של בראיינט, על הקורונה ועל ההפגנות על רקע גזעי והאלימות בארצות הברית. 

זה היה יום חג למורשת של לברון. אחרי שבחר בשכל במיאמי, ואז בקליבלנד, ג'יימס הוכיח שהוא לא התבלבל גם באותה בחירה בלייקרס בקיץ 2018. לברון זכה בטבעת האליפות הרביעית שלו, והפך לשחקן הראשון אי פעם שזוכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר במדי שלוש קבוצות שונות. למשחק השישי והמכריע הוא הגיע עם אש בעיניים, והפציץ טריפל דאבל של 28 נק', 14 ריבאונדים ו-10 אסיסטים.

בשונה מאליפויות אחרות שלו, לברון חוגג יומולדת 36 עוד חודשיים. מה שיותר 'מפחיד' זה שהוא מעולם לא שיחק טוב יותר (לאחר המשחק טען שהוא היה מפרק את הגרסה בת ה-27 שלו במיאמי). ומה שעוד יותר מפחיד, זה שבסיום משחק 6 הוא סיפק את המשפט הבא: "נשארו לי עוד הרבה שנים על הפרקט". זה אומר שהוא ישחק עד גיל 40? ישתף פעולה עם הבן שלו ברוני? שום דבר לא ברור, חוץ מדבר אחד: אי אפשר שלא להעריך אותו. ובמילותיו – "תנו לו קצת כבוד, לעזאזל". 

לוס אנג'לס הובילה במשחק האחרון ב-28 הפרש בחצי הראשון של משחק 6. זה ההפרש השני הכי גדול בהיסטוריה בהפסקה של משחק גמר, אחרי שבוסטון הוליכה ב-30 הפרש בהפסקה של משחק 1 נגד הלייקרס בגמר 1985. אפשר לנתח לעומק את ההיעלמות של ההיט במשחק 6, אבל אחת הסיבות, היא העייפות. החבורה של ספולסטרה לא עמדה על הרגליים אחרי הריצה הראשונה של LA, ומהר מאוד הסיפור נגמר. אולי עכשיו זה הזמן להבין את הטעות בדיעבד של ספולסטרה, שהחל מהמשחק השני בסדרה לא שיתף (מינימום 4 דק') באף משחק יותר משלושה שחקני ספסל? 

בדרך כלל מאמנים לא נוטים לעשות יותר מדי התאמות בשלבים מאוחרים של סדרות, אבל במשחק המכריע פרנק ווגל החליט לפתוח בחמישייה עם אלכס קארוסו במקום דווייט הווארד. מעבר לכך שדייויס שוב נראה כמו מפלצת מתחת לסלים, קארוסו נתן משחק הגנתי אדיר וסיים את המשחק עם מדד הפלוס מינוס הגבוה ביותר, 20+.

ויש גם את הסיפור של דווייט הווארד. הוא היה רגל וחצי מחוץ ל-NBA, אף קבוצה לא רצתה אותו ואף אוהד לא באמת אהב אותו, בטח שלא בסטייפלס סנטר. 'סופרמן' נפל, אבל קם כמו גדולבפלייאוף 2020. בסרטון מחגיגות האליפות אפשר היה באמת להתרגש ביחד איתו. "לעולם אל תוותרו על החלומות שלכם", הוא זעק. הווארד בסופו של דבר כן זוכה באליפות באורלנדו. איזה סיפור.

ומה עוד נותר להגיד על 'פלייאוף רונדו'. רונדו חילק 105 אסיסטים בפלייאוף 2020, והפך לשחקן הספסל שמסר הכי הרבה אסיסטים בפלייאוף אחד מאז 1970/71. שני דברים מטורפים לגבי רונדו, זה שהוא בכלל לא שיחק בסיבוב הראשון, וגם, הקליעה שלו. הגארד, שהפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שזוכה באליפות גם במדי הלייקרס (מאז שעברו ללוס אנג'לס) וגם במדי בוסטון, צלף 20 שלשות בפלייאוף ב-40% מחוץ לקשת. את המשחק המכריע סיים עם 19 נק' (8 מ-11 מהשדה ו-3 מ-4 משלוש).

עכשיו כולם מדברים (שוב על ההשוואות למייקל ג'ורדן. לברון הוא ללא ספק הגדול בדורו, אבל לברון הפסיד. ולכן בלתי מנוצח הוא לא. האירוניה היא שיש לא מעט מהמצדדים במייקל שיודו בפה מלא שלברון הוא שחקן הכדורסל הטוב מבין השניים. הוא גדול יותר, חזק יותר, מהיר בצורה לא אנושית ביחס לגודל שלו, הבנת המשחק שלו היא חמש דרגות מעל רכז ממוצע בליגה. יש סיבה שהלייקרס לא הפסידו השנה פעמיים ברציפות בפלייאוף. בפעם הראשונה אפשר להפתיע את לברון. בפעם השנייה הוא פותר את כל הבעיות כמו מי שרגיל לפתור תשבצים.

לברון ג'יימס בסופו של דבר הוא תופעה על אנושית וחד פעמית. שחקן כדורסל בגוף של שחקן פוטבול. שחקן שמגלם הכי טוב את הכדורסל חסר עמדות, כי לברון יכול למעשה לשחק באיזו עמדה שהוא רוצה. מוח כדורסל שלא מוערך מספיק. מתי יצא לכם לפגוש ספורטאי עם זיכרון צילומי? על כל זה תוסיפו את ההתנהלות שלו כספורטאי. השמירה על הגוף, האתלטיות, הכוח, הגמישות. הימנעות מפציעות, והצלחה לעבור 17 עונות מפרכות בליגה הקשה בעולם, ולהמשיך כאילו כלום. שחקנים אחרים שניסו נשברו פיזית. שחקנים אחרים חוו דעיכה חדה בגיל הזה.

יכול להיות שהוא מעורר אצלכם אנטגוניזם. שאתם שונאים אותו. ככה זה עם הגדולים ביותר. הם מעוררים אהבה, שנאה או פחד. אין אופציה אחרת. אי אפשר להיות אדישים לגדולה. תעריכו. כי לא יהיה עוד אחד כזה.

התאמות שהולכות נגד הליגה

בואו נחזור רגע לדבר על הלייקרס בשלוש השנים האחרונות. בקיץ 2018 לברון חתם בלייקרס בקול תרועה על חוזה לשלוש עונות + אופציית שחקן. הלייקרס היו קבוצה עם צעירים כמו ברנדון אינגרם, לונזו בול, קייל קוזמה, שלברון היה צריך לגדל ולטפח. על פניו, החתימה לטווח ארוך סימנה את הסבלנות של לברון לתהליך. בקליבלנד לברון הקפיד לחתום כל עונה על חוזה לשנה + אופציה כדי לשמור את הלחץ שלו על ההנהלה. זאת הייתה קבוצה שערבבה צעירים חסרי ניסיון עם פוטנציאל, וותיקים שבאו לחפש טבעת. אלא שזו לא קבוצה אופיינית ללברון והעניינים התחילו להתפרק כשאנתוני דייויס באמצעות סוכנות קלאץ' (בה יש ללברון אחוזים) התחיל להפעיל לחץ על הפליקנס לעבור ללייקרס. הלייקרס מצידם היו מוכנים לתת הכול בשביל לקבל אותו, וזה פירק את חדר ההלבשה. לברון לראשונה בקריירה חווה פציעה ארוכה וחזר לקבוצה שבורה. היה סיכוי לפלייאוף, אבל זה לא ממש עניין אף אחד בלייקרס כולל לברון, שבעיקר חיכה לציוות עם דייויס.

בקיץ זה קרה – לא לפני שגם מג'יק ג'ונסון עזב את הקבוצה. המפתחות הועברו לרוב פלינקה שעשה קצת טעויות של מתחילים, אבל הצליח להרכיב ללברון את הקבוצה שאפיינה אותו בשנים האחרונות – כוכב שני והרבה וטרנים שבאים לשחק על טבעת. קוזמה נשאר שריד ללייקרס הישנים ודווקא הוא הלך לאיבוד השנה. אולי בגלל שהרגיש יותר כנכס טרייד מאשר כשחקן שבונים עליו. זה עזר לו להפיל את הערך שלו לרצפה, אבל גם לאבד את האהבה של האוהדים. הם העבירו את האהבה שלהם לאלכס קארוסו, שאחרי שנים שהיה סוד פנימי של האוהדים, הצליח להראות שיש לו לא מעט לתרום גם על הפרקט.

פרנק ווגל קיבל את המפתחות בעמדת המאמן, ונראה כמו סוג של ברירת מחדל, ממש לא המאמן הטיפוסי שלברון אוהב. הוא לא שיחק בליגה, ואין לו את הווינריות של פט ריילי. ווגל התחיל את הדרך באינדיאנה ובנה שם קבוצה הגנתית נחמדה שהפסידה שלוש פעמים ברציפות למיאמי של לברון. לאחר מכן אינדיאנה הידרדרה ביחד עם הקריירה של ווגל. כשמינו את ג'ייסון קיד לעוזר של ווגל, זה נראה כמו תאונה שמחכה לקרות, כמו טיירון לו ובלאט.

ווגל לא יקבל מספיק קרדיט על ההצלחה של הלייקרס. אף מאמן של לברון לא מקבל קרדיט, בטח לא כשיש גם את אנתוני דייויס בקבוצה. ועדיין ראוי וצריך להקדיש לו כמה מילים, כי ווגל היה מאוד משמעותי העונה בלייקרס. ווגל עשה התאמות שהולכות נגד הליגה, הוא הצליח להישאר מסונכרן עם לברון ולראות איתו עין בעין, משהו שמאמנים אחרים נכשלו בו עם לברון. הוא הצליח להשאיר בתלם שחקנים כמו רייג'ון רונדו ודוויט הווארד שבעבר פירקו חדרי הלבשה.

זה מתחיל מהעובדה שהלייקרס שיחקו עם שני גבוהים לאורך העונה, בניגוד גמור למקום שאליו הליגה הולכת. זה עבד להם. ההגנה שלהם על הטבעת הייתה מצויינת והם ניצחו לרוב בקרבות הריבאונד. אבל בזמן שמאמנים אחרים מתחתנים עם השיטה והולכים איתה עד הסוף המר, ווגל ידע לשנות בפלייאוף בסיטואציות מסוימות ולעבור להרכבים נמוכים יותר עם דייויס בסנטר. הוא עשה התאמות קטנות בדקות המנוחה של לברון שהופכות אותו לטוב יותר. למשל שהוא מוציא אותו די מהר בתחילת הרבע הראשון. זה מאפשר ללברון ללמוד את היריבה ולהבין לאן המשחק הולך, ונותן לו המון דקות נגד מחליפים של הקבוצה השנייה. בנוסף, ווגל נוסך המון ביטחון בשחקנים שלו. כששומעים אותו מדבר עליהם מול העיתונאים, ווגל תמיד מוצא את הדברים הנכונים להגיד.

ההגעה של אנתוני דייויס ללייקרס הפכה אותם למפלצת. עדיין היו ספקות לגבי הסגל מסביב, אבל דבר אחד היה ברור מהרגע הראשון. הלייקרס הופכים למפלצת דו ראשית. דייויס היה סופר דומיננטי בקבוצה חלשה במשך שנים, אבל השילוב עם לברון הוא סיפור אחר לגמרי. בפלייאוף דייויס הוכתר כשותף הכי טוב של לברון ואפילו דוויין וייד הנהן בהסכמה.

דייויס הציג את הפלייאוף הכי יעיל שלו אי פעם, כולל 40% משלוש, וכנראה מה שהיה הכי חסר לו בקריירה – תמונת ניצחון, רגע פלייאוף שכולו שלו. זה הגיע במשחק 2 בגמר המערב נגד דנבר. הלייקרס בפיגור שתיים לא היססו ללכת לדייויס על קו השלוש, דייויס קבר שלשה שהבהירה שללייקרס יש שני כוכבים ראשיים, ולא כוכב ראשי וכוכב משנה. לברון לאורך כל הדרך ראה בדייויס שותף ולא סייד קיק, ושמח לתת לגבה ליהנות מאור הזרקורים.

דייויס קצת נשכח עם הרצון הבלתי פוסק של התקשורת למצוא את הכוכב הבא, היוניקורן הבא, אבל דייויס, כיום בשיאו הוא ה-יוניקורן של הליגה. גארד בגוף של סנטר עם יכולות אדירות בשני צידי המגרש. אין אף שחקן בליגה שיכול לעצור אותו, ואולי עקב האכילס היחידי שלו הוא העקב. הנטייה שלו לפציעות רגליים קלות פגעה בו בניו אורלינס והורגשה גם בלייקרס. דייויס סיים את הגמר מדדה, אבל לא ויתר והתעקש לשחק.

גם פועלים אפורים

האליפות הזו גם מאשרת ללייקרס שהדרך שלהם אליה היתה נכונה. ההחלטה למשכן את העתיד תמורת ההווה לא תמיד משתלמת ב-NBA, אבל הפעם כן. לברון ודייויס היו העוגנים, אלא שאיכות הקולקטיב סביבם היתה פגיעה בול אחת אחרי השנייה. בין אם זה ווגל, שהדגיש הגנה מהרגע הראשון ולרגע לא נגרר אפילו למיני-דרמה הוליוודית; ותיקים כראג'ון רונדו או דווייט הווארד, שהפנימו את מקומם ותפקידם והוציאו ממנו את המיטב; קנטביוס קולדוול-פופ, שבעבודה קשה השכיח את העובדה שהלייקרס איבדו שחקן חמישייה ב"בועה" (אייברי בראדלי); או אס מהספסל כאלכס קארוסו. כל כך הרבה סמליות היתה בעובדה שהוא עלה בחמישייה במשחק המכריע של העונה, מדגיש שהלייקרס הם לא רק כוכבים נוצצים, אלא גם פועלים אפורים. "אני אולי לא אצא ואקלע 20 נקודות, אבל אני יודע מה ביכולתי לעשות היטב", יגיד  קארוסו לאחר מכן, נטול חולצה ומשקפי סקי לצווארו, "וזה עוזר לנו לנצח משחקים".

וגם צריך לזכור שלא היה חסר הרבה כדי שלא יהיו משחקים לנצח בהם. יצירת "הבועה" היתה מהלך שאפתני של הליגה בראשות אדם סילבר, שהלך יד ביד עם ארגון השחקנים. הלייקרס אולי ניצחו בסוף, אבל סילבר וה-NBA הם מנצחים גדולים לא פחות: עונה שהחלה באוקטובר 2019 הגיעה לבסוף לסיומה באוקטובר 2020, כשבתווך מתרחשת הטרגדיה של קובי בראיינט, משתוללת מגפה עולמית וניצתת מחאה חברתית בארצות הברית. מה שנשמע כמו פרויקט מתנדנד שיקרוס ברגע שתגיע הבדיקה החיובית הראשונה, היה הצלחה מסחררת. הנגיף נשאר מחוץ לדיסניוורלד, והפלטפורמה למען צדק חברתי  בלטה מאוד. כבונוס, אפילו סין חזרה לשדר משחקי NBA אחרי שנה של ברוגז, שעלתה לליגה הרבה מאוד כסף ולסילבר ספציפית הרבה שעות שינה.

זה לא היה אותו דבר, אבל זה גם לא היה אמור להיות. אמנם אף אחד לא מרחם על שחקני NBA, לא בתנאים ובטח לא בעשירי לחודש, אבל זה לא ש"הבועה" היתה מקום קסום בו ליטפו חדי-קרן בדרך לאימון והתגלצ'ו בתורות על קשת בענן. שחקנים שהלכו רחוק בפלייאוף לא ראו את בני משפחתם במשך שלושה חודשים ומעלה, בזמן שבארצות הברית מתו 215 אלף איש מקורונה. הלו"ז המתוכנן שוחק במלואו בתנאים שווים, והחבילה כללה את המינון הרגיל של דרמה, הפתעות, מנצחים ומפסידים. או גם מפסידים שמנצחים, אם מסתכלים על מה שמיאמי עשתה. תקדימי העבר הקרוב צריכים להעניק אופטימיות בנוגע ליכולתה של הליגה לתמרן בין גזרות גורל, ובראשם תקדים ששמר על שלמות נגד כל הסיכויים. כי לא רק ש"הבועה" לא התפוצצה – בסוף היא גם היתה די פיצוץ.  

מה הלאה?

האליפות הזאת של הלייקרס היא אליפות כבירה גם בגלל הנסיבות אבל גם בגלל הסגל שלברון בנה. מי בכלל ידע מי זה אלכס קארוסו לפני העונה? להביא את ראג'ון רונדו ודווייט הווארד זה כמו להביא חלקים מטלפון נוקיה כדי לתקן אייפון. האליפות הזו של ג'יימס שמה חותמת על עובדה ברורה אחת: שימו את היד שלכם על קבוצה, תעבירו לשם את ג'יימס ותוך שנה הקבוצה הזו מועמדת לאליפות. זה לא דבר שיכולנו לומר על קובי וג'ורדן. לגבי הקושי בבניית הקבוצה, קוואי לנארד ניסה את זה בפעם הראשונה העונה. תראו מה קרה. 

זה יכול להיות קצת לא נעים להיות שחקן ואדם בסטטוס של לברון וללכת בלילה לישון בידיעה שאתה מספר שתיים. ובכן, ג'יימס ביסס את מעמדו כמספר שתיים בכל הזמנים אחרי ג'ורדן. אולי הוא גם המנכ"ל מספר שתיים בכל הזמנים אחרי ג'רי ווסט. אלה שמות שלא בושה להביט על הגב שלהם במרוץ. אבל הנה מה שבאמת חשוב: ג'יימס עדיין לא הפסיק לרדוף אחרי ג'ורדן, ואחרי ווסט הוא אפילו לא התחיל.

כאמור, זו הייתה עונה עמוסת אירועים חריגים, ולרגעים נראה היה שהיא בכלל לא תגיע לסיומה, אבל בסופה, אחרי עשור נטול אליפויות, הלייקרס שמה את ידה על הטבעת. כעת, החבורה מקליפורניה מסיתה את המבט קדימה, ליום שאחרי. אז מה צופן העתיד ללברון ג'יימס וחבריו?

תחילה, מטרת העל: בראש ובראשונה, עוד לפני שתגבש את הצוות המסייע ותחליט את מי תגריל בדראפט, הלייקרס תנסה לשמור על אנתוני דייוויס. הכוכב בן ה-27, כזכור, חתם בקבוצה מ-LA לעונה אחת – עם אופצייה להארכת ההתקשרות בעונה נוספת, שנתונה בידיו. כעת, עומדות בפניו שתי אופציות: הראשונה, להמשיך בצהוב-סגול שנה נוספת תמורת 28.8 מיליון דולר ולהפוך לשחקן חופשי בקיץ הבא. השנייה, לחתום על חוזה ארוך טווח עם הלייקרס, כשהסימנים מעידים על שנתיים – בדומה לאורך החוזה שנותר ללברון.

לדייוויס, יש לציין, מגיע קרדיט על עקביות. גם ביום שאחרי האליפות, הוא עדיין סירב לחתום על חוזה חדש. "אין לי מושג מה יקרה", הוא אמר. "הייתה לי שנה מדהימה עם הלייקרס, אך במהלך החודשים הקרובים נבין מה הלך הרוח. אני לא בטוח במאה אחוז". זו גם העמדה שדייוויס נקט כשהגיע ללוס אנג'לס, עמדת "אני מתרכז בעונה הזו", ואפילו גישושים משיקגו, עיר הולדתו, נדחו על הסף.

ולמרות שדייוויס עוד לא התחייב ללייקרס, הוא לא נותן לליגה סיבה להאמין שיהפוך לשחקן חופשי. גם אם כן, האופציות שלו מצומצמות למדי. 

מעבר לדייוויס, הלייקרס צפויים לערוך עוד כמה שינויים בסגל. מרקיף מוריס, דיון ווייטרס, ג'ארד דאדלי, ג'יי אר סמית' ודווייט הווארד יהפכו לשחקנים חופשיים ולא ברור אם יאריכו את החוזה שלהם בקבוצה. ובמקביל, לקנטביוס קלדוול-פופ (8.5 מיליון דולר), אברי בראדלי (5 מיליון דולר), ג'אבל מקגי (4.2 מיליון דולר) ורג'ון רונדו (2.6 מיליון דולר) – בדומה לדייוויס – קיימת אופציית שחקן להארכת החוזה.

ועוד לפני שפרנק ווגל יתחיל במלאכת בניית הסגל הוא זכה ליחס הטוב ביותר לזכות באליפות גם בעונה הבאה על פי המהמרים בלאס וגאס  – לפני קליפרס, מילווקי וגולדן סטייט.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות