Connect with us

מצב הרוח

הוליווד פינת שיפודי סעיד

Published

on

מה קרה כשגיליתי שהטקס של האקדמיה לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון שבישר שהתוכנית בהגשתי, ששודרה בטלוויזיה החינוכית זצ״ל, ״העולם עצוב אז צוחקים״, מועמדת לפרס האקדמיה בקטגוריית ״תוכנית תרבות״. אמנם לא מדובר באוסקר וגם לא בפרס ישראל, אלא בפרסים שתעשיית הטלוויזיה המקומית (שהיא ״תעשייה״ בערך כמו שהירקון הוא נחל) מחלקת לעצמה, בלי קשר לרייטינג או לטעם הצופים בבית. ובכל זאת, חשתי מסאז׳ קטן באזור האגו.

עדיין, השתדלתי לא לקחת את העניין ברצינות רבה מדי ושמרתי על פרופורציות, שהתבטאו בזה שעוד באותו לילה חלמתי שאני נוסע בלימוזינה מוארכת בשדרות סאנסט באל.איי, חולף על פני השלט של Hollywood וצועד על השטיח האדום, כשזרקורי ענק חגים מצד לצד. גל גדות נצמדת אלי לסלפי ואני נעתר לה באבירות בכל זאת, למרות כל התהילה, לא שכחתי מאיפה הגעתי מהאחוזה בבוורלי הילס). צוותי טלוויזיה נלחמים על הזכות לצלם אותי, באולפנים מנהלים דיונים על חליפת המעצבים שלי, מחמיאים לשילוב המדויק בין הפפיון לחפתים, ומציינים ש"הוא נראה טוב לגילו״ ו״גורם אפילו לטום קרוז להיראות כמו דני דה ויטו״.

כשהכריזו על הסדרה המנצחת, "פרום איזראל – The World Is Sad So We Are Laughing", עליתי לבמה ולא שכחתי להודות לכל אנשי הצוות שעשו במלאכה, לסוכן, לאנשי האקדמיה, וכמובן לבנות ולאשתי, שבלעדיהן לא הייתי מגיע עד הלום.

בדיוק כשהנפתי את הפסלון לכיוון של אשתי, מחפש אותה בקהל באולם העצום, פילחה דקירה את הצלעות שלי, ומצאתי אותה. לא יושבת בשמלת מעצבים באולם המפואר, אלא שוכבת לידי במיטה בפיג׳מה, תוקעת בי מרפק וצועקת שאשתוק, כי אני מעיר את כל השכונה. מתברר שבמשך כמה דקות צעקתי מתוך שינה "ת'נק יו, ת'נק יו" במבטא ישראלי כבד, תוך שאני מניף את הידיים למעלה וכמעט שובר לה את האף.

אחרי שהכנתי לה קפה של בוקר, הכנתי סנדוויץ' לילדה, וכדי לחזור לפרופורציות גם זרקתי את הזבל, נפרדתי מהוליווד וחזרתי למציאות. באתר האקדמיה גיליתי שהטקס בגרסתו המקומית לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים.

את אור יהודה אני מחבב מכמה סיבות. ראשית, היא קרובה אלי הביתה. שנית, היא התברכה במסעדות מרנינות מאוד (רשימה תימסר בפרטי). ושלישית, היא מעלה בי חיוך כשאני נזכר בראש העירייה לשעבר, שהעניק לרחוב בעיר את השם ״בא לי״ – לא חלילה על שם האי האינדונזי הקסום, אלא על שם המאהבת שלו.

כשנזכרתי בממדים האמיתיים של התחרות, הבנתי שהדבר הנכון הוא לקחת את העניין בשוויון נפש, להבין שהעיקר זה ההשתתפות, ולא לעשות עניין מהשאלה מי יזכה. מצד שני, הדבר האנושי הוא לעשות בדיוק את ההפך, ובאווירת מערכת הבחירות הנוכחית, בדקתי מיהם המתחרים שלי והתחלתי לתכנן קמפיין נגטיבי, שיכפיש אותם בקרב חברי האקדמיה ויאפשר לי לצאת עם הפרס.

נכון שזה קצת לא נעים, כי בין המתחרים שלי בקטגוריית ״תוכנית תרבות״ היו אנשים כמו קובי אוז וקובי מידן, שהם חברים טובים שאני אוהב ומעריך. אבל חברים יש רק בפייסבוק, ועם נימוס לא הולכים למכולת, ובטח שלא לבמה בטקס פרסים.

שקלתי להפיץ פייק ניוז בסגנון "קובי מידן סתם מתחזה לאיש תרבות, הוא מעולם לא קרא ספר ובבית הוא רוקד טוורקינג על השולחן לצלילי נועה קירל, תוך כדי משחק פורטנייט ועישון נרגילה". את קובי אוז חשבתי לתקוף בסיסמה קליטה בסגנון "זה אוז או גזוז", או לפחות קובי או אנשובי", אבל ויתרתי אחרי שהבנתי שזה לא אומר כלום.

שקלתי לחסל את שניהם בסלוגן "ניצני זה טוב – רק לא יעקב", אבל גנזתי את הקמפיין לטובת מחשבות יצירתיות יותר. הלבוש שבו מגיעים לטקס כזה חשוב לא פחות מהפרס. בגרסה הישראלית אתה לא רוצה להתלבש באופן חגיגי מדי, כי אם לא תזכה בכלום, תיראה מגוחך ומוגזם בחליפת שלושה חלקים ופפיון של ארמאני. בטח אם ההוא שזכה במקומך הגיע בחליפת טרנינג שני חלקים ועליה כתמים של שיפודי ציפורה. מצד שני, גם לקבל פרס בג׳ינס קרוע ובטי שירט עם הכיתוב "תיסלם עיר הנוער 83'", לא מכבד את המעמד.

בסוף שמתי ז׳קט, שיכול להיחשב מכובד אך גם נונשלנטי במידה סבירה. נכנסתי למכוניתי, ששטיפה טובה דווקא היתה עושה לה טוב וגם אינה דומה ללימוזינה, ובמקום מיני בר יש בה שקית אשפה עם בקבוקים למיחזור שאני מתעצל לזרוק כבר שבוע, ונסעתי לאולם.

רגע הזכייה בפרס הוא רגע מכונן, ושחקן טוב לא נמדד ביכולת לגלם תפקיד מורכב בסרט, אלא ביכולת לגלם דמות של טיפוס מפרגן במסך המפוצל, מייד אחרי שהכריזו ששחקן אחר זכה בפרס למרות שבפועל מתחשק לו לגלם כרגע את טוני סופרנו ולפרגן לקולגה אגרוף טוב. לעומת זאת, מצפייה בטקסים קודמים למדתי שאם זכית, אתה צריך להיראות מופתע, מה שמשדר צניעות בסגנון "מי היה מאמין שזה יהיה אני, הייתי בטוח שהפרס ילך לשחקן השני, שבניגוד אלי התקשר אישית לכל חבר אקדמיה". כשהכריזו על הזוכה בקטגוריה שלי, קובי מידן, עטיתי על עצמי פרצוף מפרגן, אבל הצטערתי שוויתרתי על הקמפיין הנגטיבי עם סיסמאות כמו "מידן לסודן" או "הצבעת מידן – קבל
בריחת סידן".

מכיוון שלצערי לא הגעתי לבמה לשאת את הנאום שלי, ומכיוון שאני מרגיש שהצלחתי להכניס כמה חידושים לפורמט נאומי התודה השחוק והצבוע, אשטח אותו בפניכם כאן:

  • אני רוצה להודות לחברי האקדמיה לטלוויזיה, אתם האקדמיה היחידה שקיבלה אותי. אני מודה למשפחה שלי, וכמובן לצופים. אני מודה למתחרים שלי. אתם ראויים לפרס לא פחות ממני, בעצם קצת פחות ממני, האמת שלא היתה תחרות ותגידו תודה שזכיתם לחלוק איתי מסך מפוצל לכמה שניות.
  • "תודה למפיק של התוכנית, שבלעדיו לא הייתי מי שאני היום – בן אדם עם אוברדרפט מטורף. תעביר כבר ת׳כסף שאתה חייב לי, יא גנב.
  • "תודה לצוות הנהדר שגרם לסדרה להיראות פגז, חוץ מהצלם אלי, שגרם לפרק 3 להיראות כמו משהו שצולם בסלולרי שנפל עליו פגז. אלי, פוקוס זו לא מילה גסה.
  • "למקליט דני – אהבתי את רעשי הרקע, הציפורים וכלי הרכב שנקלטו היטב בהקלטה, אם כי זה לא היה מאוד רלוונטי לתוכנית. פחות התחברתי לעובדה שלא שומעים אותי כשאני מדבר.
  • "וכמובן, תודה למי שבלעדיו לא הייתי מגיע עד הלום: ווייז".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

צ׳ק אאוט

Published

on

כשכולם רוצים שנשלם להם באפליקציה, הכסף המזומן הולך להיכחד כמו אחרון הדינוזאורים

יותר ויותר בעלי מקצוע מסכימים שנשלם להם באפליקציית תשלומים באמצעות הטלפון. החשמלאי סיים לתקן את התקלה ולהמציא עוד משהו שהוא עשה (ושכולל
את הביטוי תלת־פאזי?) המורה הפרטי סיים להרביץ בילדך תורה לקראת המבחן? חבר קנה לך כרטיסים לקולנוע ואתה רוצה להחזיר לו? המשפחה (הקמצנית) מארגנת קניית מתנה משותפת ליום ההולדת של סבא וצריך לאסוף כסף? מעכשיו כל מה שצריך זה להיכנס לאפליקציה. נוח, קל, מהיר, והכסף עובר מחשבון בנק
אחד לשני בלי ניירות והחלפת פרטים.

השבוע, כשרמזתי לקבצן בצומת שאין עלי שום מטבע פנוי והוא ענה שהוא מקבל גם ביט, הבנתי שזה תפס.

אנחנו כמובן בתקופת מעבר, וייקח זמן עד שכולם יהפכו למשתמשים קבועים. אבל אם הכל יכול להיות כל כך פשוט, מתעוררת השאלה למה לאורך השנים עינו אותנו
הבנקים בשלל פרוצדורות וטפסים כשרצינו להעביר כסף? האם זה היה מטעמי אבטחה, או כדי להבטיח עבודה לפקידים?

בקמפיינים לשירותים החדשים, הבנקים משתדלים לשכנע אותנו שהיום הם מציעים עולם חדש לגמרי, ו״אל תקרא לי בנק״. הם מבינים שהם לא בדיוק הגופים הכי
פופולריים בסביבה, ושאף אחד לא רוצה להיות מזוהה עם טרנטה שכוללת כספת ישנה ומפתח גדול מזהב. שלא לדבר על מושגים גריאטריים כמו ועד עובדים, עט קשור לשולחן, מגבת מתנה למי שלקח הלוואה ומשכורת של עשרה מיליון שקלים למנכ״ל.

זה הזמן להיראות מגניבים ודיגיטליים, לשכנע שמי שעומד מאחורי השירות אלו כמה צעירים לא מגולחים שנוסעים בקורקינט, יושבים ב־ WeWork ושותים
בירה שהם הכינו במבשלה ביתית. אלא שאני חשדן זקן, וכשמישהו מנסה להיות ״פפר״ כמו סרג׳נט פפר או ״ביט״ כמו הביטלס, אולי הוא לא כזה צעיר כמו שרוצים
שנחשוב.

במסגרת הרפורמה בשוק הבנקאות, הבנקים בארץ נאלצים להיפרד מהבעלות על חברות כרטיסי האשראי, וכתחליף, מזדרזים להשתלט על שוק הדיגיטל המגניב והחדשני – לפני שחברות האשראי, שהיו עד לפני רגע בבעלותם, יספיקו לפתח אפליקציות פופולריות. כרגע, כשכולנו נלהבים מהחידוש, זה בחינם, אבל אל תדאגו, זה עוד יעלה לכם. הבנקים ימשיכו להיות מונופולים בכל מה שקשור לכסף שלנו.

מה שכן, בזכות השירותים החדשים אנחנו צפויים להיפרד בקרוב מכמה ריטואלים אהובים, כולל האביזר הביזארי המכונה צ׳ק. למשל, העובדה שכל טעות קטנה
במילוי אותה פיסת נייר משונה גורמת לזעזוע שלם במערכת הבנקאית. מספיק שמילאת תאריך לא נכון, שכחת לשים צ'ופצ'יק מעל שמה של המוטבת גברת
צ'יבוטרו, שכחת לחתום מאחור, או שהחתימה שלך לא זהה במאה אחוזים למשהו שקשקשת בבנק לפני עשר שנים – וכבר הצ׳ק חוזר, הפקידה מתקשרת לנזוף, וכולם מתנהגים כאילו בוני וקלייד בכבודם ובעצמם ניסו לשדוד את הסניף בפתח תקווה באמצעות צ׳ק מזויף על סך 50 שקלים לפקודת קונדיטוריית מוישה ובניו.

בעידן החדש יותר כבר אפשר לצלם את הצ'ק במקום להפקיד אותו פיזית, אבל הזמן שלוקח למצוא את הזווית שבה הטלפון מוכן להיכנס לפוקוס ארוך יותר מזמן
הנסיעה לבנק, ואם חלילה שוליו של הצ׳ק התקפלו קצת -גם נגיד בנק ישראל לא יוכל לעזור לך.

אחרי הצ׳קים הגיעו כרטיסי האשראי, אבל עם כל הכבוד, גם הם לא בדיוק שיא היעילות. הם נוטים לאכזב אותך ברגעי האמת של הרכישה, ובעיקר, להביך אותך בחו״ל מול הגויים. אתה עומד בחנות בגדים, מודד 40 זוגות מכנסיים, ואחרי המתנה ארוכה בתור כשמאחוריך עוד 20 קונים, מגיע לקופה עם טי־שירט אחת ביד. ודווקא שם, מול המוכרת, הכרטיס סובל מחרדת ביצוע. "מצטערת, אדוני, הכרטיס לא עובר. אולי הפס המגנטי מלוכלך. מה שלוש הספרות מאחור? אולי הוא פג תוקף? אולי אתה פג תוקף?" באפליקציה לא שואלים מה הספרות מאחור ומתי הכרטיס פג תוקף. למה כרטיס אשראי צריך תאריך תפוגה, בעצם?

כדי להעביר כסף באמצעות המחשב, צריך לעבור קודם בסניף הבנק ולקבל קוד לאינטרנט. בכל כניסה צריך להקיש כמובן שם משתמש וסיסמה, שאותה חובה
להחליף אחת ליומיים ורק כדי לזכור אותה ולהבדיל בינה לבין הסיסמאות בשירותים אחרים צריך להעסיק מזכירה. אחרי ההקשות האלה, עושים לך מבחן ״קפצ׳ה״, שנועד לוודא שאתה בשר ודם ולא רובוט עם רעיונות של אופנובנק.

אחרי שמיצו את פורמט העתקת האותיות שרואים בתמונה וגרמו לאנשים עם תואר דוקטור להרגיש כמו אנאלפביתים – עברו להציג לנו שורה של תמונות מטושטשות ולשאול באיזו תמונה רואים מעבר חציה. אם אתה בלי משקפיים ועונה לא נכון, אתה מרגיש שכשלת במבחן האמינות וצפוי להתמודד מול סט נוסף של תמונות ולהרגיש כמו ילד בעייתי במבחן אצל היועצת. לעומת זאת, כל מה שהאפליקציה צריכה ממך כדי להוציא כסף מהחשבון זה מספר טלפון אחד, שכבר שמור לך ברשימת אנשי הקשר. זה כמובן קל ונוח, מה שמייד מעורר חששות הפוכים – מה אם טעיתי במספר? ואם מישהו החליף מספר?

בעוד כמה שנים, עניינים כמו כסף מזומן, כרטיסי אשראי או צ׳קים דחויים שהשארנו לבעל הדירה לשנה הקרובה יהיו משהו שנספר עליו לנכדינו בנוסטלגיה מהולה בטרחנות. הם יסתכלו עלינו בהשתאות, כמו שצעירים מגיבים היום לסיפורים על טלפונים עם חוגה או מכשירי וידאו. העניין הוא שבעולם הישן, עוד היה אפשר להגיד לילדים לעזוב את הארנק של אבא. בעידן הדיגיטלי, שבו
הם אלה שפותרים עבורנו כל בעיה טכנולוגית מסובכת, גורל חשבון הבנק שלנו נמצא בידיים שלהם.

וכמובן, בכל מהפכה ממונעת יש את העגלונים שנשארו מאחור. לאן ילכו עכשיו אנשים שעיסוקם היה ניכוי צ'קים? שלא לדבר על אותם בריונים שתפקידם היה
להגיע לאנשים הביתה ו״להסביר״ להם שבפעם הבאה שתיפגשו הם כבר יבואו עם קרש. מה הם אמורים לעשות עכשיו? ללמוד תיכנות ולאיים על אנשים שאם הם לא
ישלמו באפליקציה, הם יחדרו למחשב שלהם עם וירוס? מה יעשו עכשיו כל ראשי ועד הבית, שכל עולמם סבב סביב איסוף הצ׳קים מדירות הדיירים ותליית הפתקים
ש"לא כולם עדיין העבירו את הצ'קים" בחדר המדרגות? ומה לגבי כל הקמצנים, שבסיום ארוחה עם חברים במסעדה נהגו ״לחפש״ את הארנק בכיסי החולצה, ואז
להיזכר שהם (שוב) שכחו אותו בבית? מה הם יעשו עכשיו? יגידו שהם שכחו את האפליקציה בבית?

המשך לקרוא

מצב הרוח

לונדון לא מחכה לי

Published

on

מראיון מעצבן שעברתי בטלוויזיה למדתי משהו על החשיבות
(והסכנה) שיש במהירות תגובה

לכולנו קרה שהיינו חכמים לאחר מעשה. ברגע האמת, אנחנו אומרים לפעמים את הדבר הלא נכון ומצטערים שאמרנו (״ריקי, מזל טוב על ההיריון״. ריקי: ״אני לא בהיריון״), או שלא אומרים את מה שהיה צריך, ואז מצטערים ואוכלים את עצמנו על זה שלא אמרנו ("יאיר, יכולת להגיד לי מזל טוב על ההיריון")

אני כמובן לא שונה בעניין זה מרוב הבריות, נוטה להיות חכם לאחר מעשה ודביל עם הכנה למוח בזמן
אמת. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשבוע הוזמנתי להתארח בתוכנית טלוויזיה מוכרת, כדי לקדם הופעה של הלהקה. אני עוצר כאן כדי לומר שבמשך השנים פיתחתי תזה שטוענת שאדם נורמלי לא צריך לרוץ להופיע בטלוויזיה מייד כשקוראים לו, אלא רק אם יש לו סיבה באמת טובה לזה, כי למרות הפיתוי, אתה אף פעם
לא יודע לאיזו מלכודת תיכנס. יש מצב שמרוב לחץ תזיע כמו סוס, תגמגם כמו משה רבנו בפרזנטציה, או סתם תדבר שטויות ותצא טמבל

להבנתי, יש רק ארבע אפשרויות שבגללן כדאי לאדם ללכת לטלוויזיה:

  1. הוא מקבל על זה כסף או בעל סיכוי לזכות בפרס (גם אם הוא יצטרך בשביל זה להיות חודשיים בבגד ים בפיליפינים עם ליהיא גרינר);
  2. יש בהופעתו אקט של כבוד (״נמצא איתנו ד״ר יענקלביץ׳, שהוא מומחה בעל שם עולמי לחקר כינים בעדה הבושמנית״);
  3. מצאו קלטת לוהטת שבה הוא נראה מְתנה אהבים עם השכן, השכנה או הכבשה של השכנים, והוא צריך להסביר מה קרה או לא קרה שם ("מנסים לפגוע בי");
  4. הוא צריך לקדם איזה פרויקט (זה אני).

אחרי שהחלטת שתופיע בטלוויזיה, אתה צריך לבחור באיזו תוכנית ובאיזה ערוץ תעשה את זה. כאן אפשר
להפעיל שיקולי רייטינג (כמה אנשים יראו אותך ויעבירו מייד ערוץ); יוקרה (כלומר, מעט צופים, אבל אף אחד מהם לא מילא בחג את הכנרת באריזות של מוצרי חלב); התאמה לנושא (קשה לקדם את מופע המחול
הפרובוקטיבי ״עורלות בחשיכה״ בערוץ המורשת); וסימפטיה למגיש (כלומר, הוא נראה נחמד בטלוויזיה,
אבל במציאות הוא כלב בן כלב שאני לא מאחל אפילו לנסראללה להתראיין אצלו).

ובחזרה לסיפורנו. כשקיבלתי את הפנייה להתארח בתוכניתם של צמד המגישים ששמה של הצלע הנשית
בו מתחרז עם תבן ושמו של המגיש הוא כשמה של עיר בירה של מדינה אירופית שחפצה להתנתק מהשוק
האירופי ולא מחכה לחוה אלברשטיין – הסכמתי. אני מסמפט כל אחד מהם בנפרד, ולא היתה שום סיבה
לחשוב שלא יהיה בסדר. הגעתי עם חברי ללהקה דני בסן, ושנינו נכנסנו לחדר האיפור כדי שניראה יותר טוב ממה שהמציאות מאפשרת. כשהתחיל הראיון, צמד המגישים קיבל אותנו בברכה ואז המגיש, שאותו אני מכיר הרבה שנים ומכבד מאוד, התחיל לירות עלינו אמירות ושאלות מרגיזות למדי.

הוא רמז שבעצם אנחנו להקת חובבים, שבוודאי נמאס לנו לנגן אותם שירים שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים ״עד שהם יוצאים מהתחת״, ושאם אנחנו לא חיים את הווי הסקס־סמים־ורוקנרול, מה זה שווה בכלל? המגישה נראתה נבוכה מהמתקפה המשונה, וגם אנחנו ענינו לשאלות באופן נוקב אך מנומס יחסית.

נער הייתי וגם זקנתי, אני לא באמת מתרגש מכל דבר שאומרים עלי, אבל הפעם נראה היה שהאיש, שיש לו
הרבה זכויות בטלוויזיה, נהנה מהפרובוקציה ה״בועטת״ ושאל שאלות ״נועזות״ עד מעצבנות, כדי שהתוכנית תהיה מעניינת והוא ייצא ״מגניב״.

בסיום הראיון ניסיתי להרגיע את עצמי. נזכרתי שגם לי יצא לראיין אנשים בתוכניות טלוויזיה, וייתכן שלעיתים גם אני הייתי חמור חסר התחשבות, שמנסה לצאת ״קוּל״ על חשבון המרואיין, שמפרפר מולי בלחץ.

שכנעתי את עצמי שהעניין מאחוריי, אבל כנראה אינני בן אצולה מאופק ובלתי פגיע כמו שחשבתי. כבר בדרך הביתה קיבלתי כמה שיחות טלפון כעוסות ממקורבים שלא אהבו את הקטע. עניתי להם בצורה בוגרת שהם צודקים, אבל מה שהיה היה ואת הנעשה אין להשיב. כמובן שמייד קפצו לי לראש כל מיני תשובות אלטרנטיביות שהייתי צריך לענות. כולן היו חכמות, חדות, עוקצניות, והפוכות ב־ 180 מעלות מאלה שנתתי בשידור. נכון שלא אמרתי אותן למנחה במהלך השידור, אבל הייתם צריכים לראות אותי יורה אותן באופן מבריק ומדויק לעבר הדשבורד באוטו שלי במהלך נסיעה! גם ראיתי על העיניים של הווישרים שהם התרשמו מכל מילה, עובדה שהם לא העזו לענות לי.

אצל כל בני זוג יש מריבות, שבמהלכן מוטחים עלבונות שמשאירים אותך חסר מענה. אלא שהחיים בצמידות פיזית מאפשרים לך לקום בבוקר שלאחר האירוע, ואחרי 14 שעות של שתיקה רועמת, להגיד לאישה
בלי קשר לכלום: ״לא, כי אמא שלך נורמלית…״

כשבני זוג צעירים ומאוהבים נפרדים אחרי כמה חודשים ואחד מהם מודיע לשני שזה נגמר (״זה לא אתה, זה
אני״, או כל תירוץ אחר שמכסה על העובדה שכבר יש לו מישהו אחר), ייתכן שהצד הננטש והפגוע ימלמל עלבון לא מוצלח, ולחלופין יגיד באצילות שהוא מבין לגמרי, מאחל הצלחה עם הפרטנר, ובטוח שתישארו ידידים. בפועל, כבר באוטובוס בדרך הביתה הוא יפרוץ בבכי מר, יצלצל לאמא שלו ויגיד שהוא רוצה
לגור בחו"ל, ולא יבין איך לא אמר לבת הזוג שלו שהיא ״כלבה בוגדנית, למרות שכלבים הם נאמנים, מה שאומר שבזוגיות הזאת אני הייתי הכלב ואת הקרציה שמצצה לי את הדם והאוברדראפט״.

תזמון זה הכל בחיים. אם יש ילדה בכיתה שאתה אוהב ולא העזת להזמין אותה לסרט, למרות שהיא הראתה
סימנים של מעוניינת, אפשר לתקן את הטעות ולהרים אליה טלפון – אבל לא באיחור של 30 שנה, כשהיא סבתא לנינים ותתקשה לשמוע מה אומרים בסרט בגלל מכשיר השמיעה. תזמון יכול להיות קריטי גם בתחום התעסוקה והעסקים. אמנם לא נכחתי בישיבה שבה הודיע מארק צוקרברג לשותפיו להמצאת פייסבוק שהוא ממשיך עם הרעיון שלהם בלעדיהם, ואין לי מושג מה הם ענו. אני, רק מההלם וכדי לצאת קוּל, הייתי בטח אומר לו שהכל בסדר, לא קרה כלום, ונישאר חברים בפייסבוק. הם, לעומת זאת, שלחו לו עורך דין ולקחו לו 65 מיליון דולר. בדיעבד, כסף קטן.

בבואך להגיב באופן מיידי חשוב לשים לב למכלול המרכיבים של הסיטואציה. אם עמדת ברמזור והנהג
שמאחוריך נכנס בך וריסק לך את המכונית כי היה שקוע בווטסאפ, יש בהחלט מצב שתרצה לצאת ולצעוק לעבר הפוגע שאמו מועסקת בתעשיית המין, ושאתה מאחל לו תאונת דרכים עם קומביין. כדאי רק שתוודא קודם שהבחור אינו איש גדול מאוד שהרגע הגיע מקטטה בבית מלון, וכיסא הכתר פלסטיק שלו עוד לא הספיק להתקרר. אם זה המצב, תגיד שמאוד התרשמת מההופעה שלו בסרטון, הוא כוכב מלידה שכבר מוכן לעשות את קפיצת המדרגה מסרטוני הווטסאפ לסרטים באורך מלא, ולגבי השטות הזאת שקרתה עכשיו בכביש – "שטויות, כנראה נגעתי בטעות במוט ההילוכים ונסעתי אחורה בלי לשים לב"…

.

המשך לקרוא

מצב הרוח

אם לסבא היו גלגלים

Published

on

בעקבות נסיעה מהנה אך מכאיבה חשבתי שמן הראוי להתאים את הקורקינטים החדשים גם לבני גילי

כשהייתי בן 16, הדרך היחידה להיות עצמאי מבחינה תחבורתית היתה לעשות רישיון על טוסטוס. קניתי טילון משומש של חברת ICM, עם אגזוז רותח ושרשרת, שהיו נתפסים בה מכנסי הפדלפון שלי, והייתי המאושר באדם. אחר כך השתכללתי לווספה, 50 , למברטה, ובשנות ה־90 לקטנועים יאפיים יותר, נטולי גריז ולכלוך. נסעתי על הכלים
החביבים האלה יותר מ־30 שנים, ואיכשהו נשארתי בחיים. עד שבגיל 50 ומשהו הבנתי שאם אמשיך ככה, אגיע יותר מהר לא רק ליעד, אלא גם לבית החולים הקרוב, או למפגש עם מלאך המוות.

הסיבות היו מגוונות. חשתי שאני לא חד כמו פעם, שהראייה לא פיקס, שלא לדבר על הנהגים המטורפים, שאורבים בכל פינה ורק מעוניינים לחסל אותי ולהשאיר אותי מרוח על הכביש כמו שוקולד השחר. וכך, למרות שאין דבר יותר מתאים לנסיעה עירונית מאשר רכב דו־גלגלי, מכרתי את הקטנוע האחרון שלי ונגמלתי מהעניין. גם כשהגיע טרנד האופניים החשמליים, לא נשברתי. ראשית, ההבדל בינם לבין קטנוע אינו גדול. שנית, הרעיון שאלך לכל מקום עם סוללה בגודל של כספת ביד, נוסף על הקסדה, לא נראה לי. זה בערך כמו שביציאה מהאוטו הייתי צריך לקחת איתי את ההגה.

ואז הגיעו הקורקינטים. בשנים האחרונות העיר התמלאה בקורקינטים חשמליים ושיתופיים, שאותם מזמינים דרך אפליקציה בנייד. מורידים את האפליקציה, נרשמים לתשלום, ומאותו רגע, כל קורקינט פנוי בעיר עומד לרשותך במחיר שווה לכל נפש ובלי שתצטרך לעבוד אצל הקורקינט ולסחוב לו את הסוללה.

לפני שבוע, בסיומו של שידור רדיו, נתקעתי בלילה הלבן באמצע תל אביב, כשהרכב שלי חונה הרחק ממני. ב־1 בלילה, קורקינט נראה לי הדבר הנכון. התחלתי לצעוד תוך זיהוי קורקינט קרוב והורדת האפליקציה שלו, רק כדי לקבל הודעה שהוא ריק מסוללה. הורדתי אפליקציה נוספת, שהודיעה שהקורקינט המבוקש אינו תקין. אחרי חצי שעה הגעתי לרכב שלי בלי שום קורקינט, אבל עם חמש אפליקציות חדשות בנייד.

הקורקינטים מפוזרים בכל העיר, עומדים בצמתים או סתם זרוקים על מדרכות ובשיחים, כאילו שתו יותר מדי אלכוהול בלילה הקודם. הקורקינט החדש מתאים לתכונה הישראלית של ״השתמש וזרוק״. הישראלים משוכנעים שאם שכרו את שירותיו של הרכב הדו־גלגלי, זכותם להשליך אותו בסיום הנסיעה, וייתכן שמבחינתם, זה החלק הכי כיפי של העניין. מותר להם להשאיר את הקורקינט זרוק על המדרכה, בדיוק כמו שאפשר לא לנקות אחרי הכלב שלך או להשתין בלי להרים את הקרש בשירותים ציבוריים. הרשויות, מצידן, לא הספיקו להיערך לפטנט החדש ולקבוע כללים של מותר ואסור, וכך נולד מטרד סביבתי חדש. לאור כמויות הקורקינטים שמושלכים מדי יום ברחובות, לא ירחק היום ויוקם ארגון לשמירה על זכויות הקורקינט ("תנו לקורקינטים לחיות"), שיקרא להפסיק את ההתעללות בדו־גלגליים החפים מפשע ויקרא לציבור לאמץ קורקינטים נטושים.

הרשויות העירוניות מנסות לעמוד בקצב, אבל אין ספק ששלל כלי הרכב החדשים לא עושים להן חיים קלים. אם עד לא מזמן היה צריך לדאוג לשבילים לאופניים, היום צריך לשקול גם שבילים נפרדים לאופניים חשמליים, לקורקינטים, להובר־בורדים, ואולי כמו בסין, גם שביל מיוחד לאנשים שמסמסים בהליכה. כמו שהחברה מתפצלת לשבטים, ככה המדרכה מתפצלת לשבילים, נתיב לכל כלי רכב. הדרך שבה אנחנו מתנייעים בעיר מגדירה אותנו ומשנה את התודעה שלנו, וברגע שהחלפת כלי רכב, גם הדרך שבה אתה רואה את המציאות צפויה להתהפך. כשאתה הולך ברגל, אתה לא מבין למה צריך את כל המכוניות מסביב, שרק מפריעות, צופרות ועושות כל מה שהן יכולות כדי לדרוס הולכי רגל תמימים. דקה אחר כך, מרגע שנכנסת למכונית, הולכי הרגל הופכים למטרד שמפריע לזרימה הטבעית של התנועה עם מעברי החצייה המעצבנים שלהם. שלא לדבר על הקטנועים, שכל מטרתם בחיים היא לצוץ בדיוק מהצד שאליו לא הסתכלת. אם כי ברגע שתצא מהאוטו ותעלה על קטנוע, תביט על נהגי המכוניות כעל יוצרי פקקים סדרתיים ורוצחים פוטנציאליים, שכל מטרתם היא להפוך אותך לשניצל באמצע הכביש.

כשאתה הולך ברגל, רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים שנוסעים לידך על המדרכה הם פושעי מלחמה שצריכים לעוף מייד מהמדרכה לכביש, ואתה מוכן להוריד להם את הראש. אבל ברגע שעלית על קורקינט והולך רגל מעז לסטות קצת מהדרך, אתה מייד צועק על הצב האנושי הזה ״אתה לא רואה שזה שביל לאופניים???״

שבוע אחרי הלילה הלבן שוב מצאתי את עצמי בלילה בלב בירת הקורקינטים של גוש דן, והפעם לא החמצתי את ההזדמנות. עליתי על המכשיר כמו קורקינטאי מנוסה ונסעתי משכונת מונטיפיורי לכיוון שוק לוינסקי, כשאני מגלה זווית חדשה לעיר שאני מכיר 40 שנה. לא בטוח שהכלי מיועד לבני 60, כי פה ושם, במעבר בין הכביש למדרכה, הפרצוף שלי כמעט פגש את המדרכה (אירוע שאני לא בטוח שהמדרכה היתה יוצאת ממנו בחיים). אחרי נסיעה של חצי שעה בעמידה, הגוף שלי רעד ממאמץ וסבלתי מהתכווצויות שרירים כאילו הרגע סיימתי את מרתון טבריה.

השימוש בקורקינט הוא קול ומדליק, אבל צריך לזכור כמה כללים, כי הגבול בין מגניב לפתטי יכול להיות דק כמו סקטבורד.

  • לצאת מבית הספר ולהרכיב את החברה בת ה־16 שלך כדי לאכול גלידה על הטיילת – זה קול. לצאת מדיור מוגן עם האלמנה בת ה־70 ולעלות על קורקינט בדרך להצגה בשלישי בשלייקס – בעייתי.
  • לנסוע לפגישת עבודה בתוך העיר בכל גיל זה קול. לאסוף כגרוש בן 40 את הדייט שלך בפעם הראשונה עם קורקינט – בעייתי.
  • לנסוע מתל אביב לעבודה שלך בחברת ההייטק בקריית עתידים עם קורקינט – קול. לנסוע בכל בוקר מאשדוד לתל אביב בכביש בין־עירוני – בעייתי.
  • אב צעיר מרכיב ילד לחוג – סביר. סבא שמגיע לאסוף את הנכדה מהגן עם קוקו – בעייתי.
  • בכל מקרה, בעקבות הנסיעה המהנה אך המכאיבה שלי, חשבתי שמן הראוי להתאים את הקורקינט גם לבני גילי. להוסיף לו חידושים כמו כיסא, מגן שמש, מזגן, זכוכית קדמית, ושני גלגלים נוספים לשיפור שיווי המשקל. בקיצור, להפוך אותו לקלנועית.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות