Connect with us

מצב הרוח

הוליווד פינת שיפודי סעיד

Published

on

מה קרה כשגיליתי שהטקס של האקדמיה לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון שבישר שהתוכנית בהגשתי, ששודרה בטלוויזיה החינוכית זצ״ל, ״העולם עצוב אז צוחקים״, מועמדת לפרס האקדמיה בקטגוריית ״תוכנית תרבות״. אמנם לא מדובר באוסקר וגם לא בפרס ישראל, אלא בפרסים שתעשיית הטלוויזיה המקומית (שהיא ״תעשייה״ בערך כמו שהירקון הוא נחל) מחלקת לעצמה, בלי קשר לרייטינג או לטעם הצופים בבית. ובכל זאת, חשתי מסאז׳ קטן באזור האגו.

עדיין, השתדלתי לא לקחת את העניין ברצינות רבה מדי ושמרתי על פרופורציות, שהתבטאו בזה שעוד באותו לילה חלמתי שאני נוסע בלימוזינה מוארכת בשדרות סאנסט באל.איי, חולף על פני השלט של Hollywood וצועד על השטיח האדום, כשזרקורי ענק חגים מצד לצד. גל גדות נצמדת אלי לסלפי ואני נעתר לה באבירות בכל זאת, למרות כל התהילה, לא שכחתי מאיפה הגעתי מהאחוזה בבוורלי הילס). צוותי טלוויזיה נלחמים על הזכות לצלם אותי, באולפנים מנהלים דיונים על חליפת המעצבים שלי, מחמיאים לשילוב המדויק בין הפפיון לחפתים, ומציינים ש"הוא נראה טוב לגילו״ ו״גורם אפילו לטום קרוז להיראות כמו דני דה ויטו״.

כשהכריזו על הסדרה המנצחת, "פרום איזראל – The World Is Sad So We Are Laughing", עליתי לבמה ולא שכחתי להודות לכל אנשי הצוות שעשו במלאכה, לסוכן, לאנשי האקדמיה, וכמובן לבנות ולאשתי, שבלעדיהן לא הייתי מגיע עד הלום.

בדיוק כשהנפתי את הפסלון לכיוון של אשתי, מחפש אותה בקהל באולם העצום, פילחה דקירה את הצלעות שלי, ומצאתי אותה. לא יושבת בשמלת מעצבים באולם המפואר, אלא שוכבת לידי במיטה בפיג׳מה, תוקעת בי מרפק וצועקת שאשתוק, כי אני מעיר את כל השכונה. מתברר שבמשך כמה דקות צעקתי מתוך שינה "ת'נק יו, ת'נק יו" במבטא ישראלי כבד, תוך שאני מניף את הידיים למעלה וכמעט שובר לה את האף.

אחרי שהכנתי לה קפה של בוקר, הכנתי סנדוויץ' לילדה, וכדי לחזור לפרופורציות גם זרקתי את הזבל, נפרדתי מהוליווד וחזרתי למציאות. באתר האקדמיה גיליתי שהטקס בגרסתו המקומית לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים.

את אור יהודה אני מחבב מכמה סיבות. ראשית, היא קרובה אלי הביתה. שנית, היא התברכה במסעדות מרנינות מאוד (רשימה תימסר בפרטי). ושלישית, היא מעלה בי חיוך כשאני נזכר בראש העירייה לשעבר, שהעניק לרחוב בעיר את השם ״בא לי״ – לא חלילה על שם האי האינדונזי הקסום, אלא על שם המאהבת שלו.

כשנזכרתי בממדים האמיתיים של התחרות, הבנתי שהדבר הנכון הוא לקחת את העניין בשוויון נפש, להבין שהעיקר זה ההשתתפות, ולא לעשות עניין מהשאלה מי יזכה. מצד שני, הדבר האנושי הוא לעשות בדיוק את ההפך, ובאווירת מערכת הבחירות הנוכחית, בדקתי מיהם המתחרים שלי והתחלתי לתכנן קמפיין נגטיבי, שיכפיש אותם בקרב חברי האקדמיה ויאפשר לי לצאת עם הפרס.

נכון שזה קצת לא נעים, כי בין המתחרים שלי בקטגוריית ״תוכנית תרבות״ היו אנשים כמו קובי אוז וקובי מידן, שהם חברים טובים שאני אוהב ומעריך. אבל חברים יש רק בפייסבוק, ועם נימוס לא הולכים למכולת, ובטח שלא לבמה בטקס פרסים.

שקלתי להפיץ פייק ניוז בסגנון "קובי מידן סתם מתחזה לאיש תרבות, הוא מעולם לא קרא ספר ובבית הוא רוקד טוורקינג על השולחן לצלילי נועה קירל, תוך כדי משחק פורטנייט ועישון נרגילה". את קובי אוז חשבתי לתקוף בסיסמה קליטה בסגנון "זה אוז או גזוז", או לפחות קובי או אנשובי", אבל ויתרתי אחרי שהבנתי שזה לא אומר כלום.

שקלתי לחסל את שניהם בסלוגן "ניצני זה טוב – רק לא יעקב", אבל גנזתי את הקמפיין לטובת מחשבות יצירתיות יותר. הלבוש שבו מגיעים לטקס כזה חשוב לא פחות מהפרס. בגרסה הישראלית אתה לא רוצה להתלבש באופן חגיגי מדי, כי אם לא תזכה בכלום, תיראה מגוחך ומוגזם בחליפת שלושה חלקים ופפיון של ארמאני. בטח אם ההוא שזכה במקומך הגיע בחליפת טרנינג שני חלקים ועליה כתמים של שיפודי ציפורה. מצד שני, גם לקבל פרס בג׳ינס קרוע ובטי שירט עם הכיתוב "תיסלם עיר הנוער 83'", לא מכבד את המעמד.

בסוף שמתי ז׳קט, שיכול להיחשב מכובד אך גם נונשלנטי במידה סבירה. נכנסתי למכוניתי, ששטיפה טובה דווקא היתה עושה לה טוב וגם אינה דומה ללימוזינה, ובמקום מיני בר יש בה שקית אשפה עם בקבוקים למיחזור שאני מתעצל לזרוק כבר שבוע, ונסעתי לאולם.

רגע הזכייה בפרס הוא רגע מכונן, ושחקן טוב לא נמדד ביכולת לגלם תפקיד מורכב בסרט, אלא ביכולת לגלם דמות של טיפוס מפרגן במסך המפוצל, מייד אחרי שהכריזו ששחקן אחר זכה בפרס למרות שבפועל מתחשק לו לגלם כרגע את טוני סופרנו ולפרגן לקולגה אגרוף טוב. לעומת זאת, מצפייה בטקסים קודמים למדתי שאם זכית, אתה צריך להיראות מופתע, מה שמשדר צניעות בסגנון "מי היה מאמין שזה יהיה אני, הייתי בטוח שהפרס ילך לשחקן השני, שבניגוד אלי התקשר אישית לכל חבר אקדמיה". כשהכריזו על הזוכה בקטגוריה שלי, קובי מידן, עטיתי על עצמי פרצוף מפרגן, אבל הצטערתי שוויתרתי על הקמפיין הנגטיבי עם סיסמאות כמו "מידן לסודן" או "הצבעת מידן – קבל
בריחת סידן".

מכיוון שלצערי לא הגעתי לבמה לשאת את הנאום שלי, ומכיוון שאני מרגיש שהצלחתי להכניס כמה חידושים לפורמט נאומי התודה השחוק והצבוע, אשטח אותו בפניכם כאן:

  • אני רוצה להודות לחברי האקדמיה לטלוויזיה, אתם האקדמיה היחידה שקיבלה אותי. אני מודה למשפחה שלי, וכמובן לצופים. אני מודה למתחרים שלי. אתם ראויים לפרס לא פחות ממני, בעצם קצת פחות ממני, האמת שלא היתה תחרות ותגידו תודה שזכיתם לחלוק איתי מסך מפוצל לכמה שניות.
  • "תודה למפיק של התוכנית, שבלעדיו לא הייתי מי שאני היום – בן אדם עם אוברדרפט מטורף. תעביר כבר ת׳כסף שאתה חייב לי, יא גנב.
  • "תודה לצוות הנהדר שגרם לסדרה להיראות פגז, חוץ מהצלם אלי, שגרם לפרק 3 להיראות כמו משהו שצולם בסלולרי שנפל עליו פגז. אלי, פוקוס זו לא מילה גסה.
  • "למקליט דני – אהבתי את רעשי הרקע, הציפורים וכלי הרכב שנקלטו היטב בהקלטה, אם כי זה לא היה מאוד רלוונטי לתוכנית. פחות התחברתי לעובדה שלא שומעים אותי כשאני מדבר.
  • "וכמובן, תודה למי שבלעדיו לא הייתי מגיע עד הלום: ווייז".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

כאן בוחרים בכיף

Published

on

אם נבחרינו ימשיכו להתעלם מהדור הצעיר, ליאור סושרד יהיה רה"מ הבא

במערכת הבחירות הזאת מרבים המועמדים להבטיח שהם ידאגו לעתיד ילדינו, תוך שהם משמשים דוגמה נהדרת עבורם הם משמיצים אחד את השני ב"אתה
מושחת", "אתה לא שפוי" ו"הכל עובר עליך ואמוג'י של קקי בידיך". אבל האמת היא שעד לרגע זה לא נראה בסביבה הקרובה פוליטיקאי שבאמת אכפת לו מעתידן של בתי בת ה־15 והחברות שלה. ואם יש כזה, אני מחכה שישכנע אותי ברצינות כוונותיו, בכך שיתרום את הנהג שלו להחליף אותי כנהג ההסעות שלהן.

שלא ישתמע כאן שאני מתלונן, חלילה. אני נהנה מכל רגע ומשתדל לנצל את הנסיעות התכופות עם החבורה המכונה על ידיהן "הגאנג" כדי להתעדכן במה שמעסיק נערות בגילן, למה הן אוהבות את אריאנה גרנדה (זמרת פופ שהתפרסמה כשדאעש ביצעו פיגוע במהלך הופעה שלה) וסליים (חומר משחק דביק ומלכלך, שאני חושד שדאעש המציאו כדי לאמלל הורים בעולם המערבי), ומדוע הן מדברות כל כך מהר. השבוע, למשל, למדתי שהן מתייעצות זו עם זו בענייני סדרות בטלוויזיה ועושות את זה לא בטלפון, בווטסאפ או בפייסבוק (זה של זקנים), אלא באינסטגרם, מקום שבו אפילו אין לי מושג איך קוראים הודעות.

נראה שזה קצת מאוחר עבור הבחירות הקרובות, אבל כדאי שבמפלגות השונות יביטו קדימה לעבר הדור הזה, שאמנם משחק כרגע פורטנייט ומכור ליוטיוברים עילגים, אבל בעוד ארבע שנים כבר יוכל להצביע ויצטרך לבחור בין פוליטיקאים עילגים לא פחות. שמות הדמויות הנערצות על בני הנוער אמנם לא יגידו כלום לעמית סגל, אבל לדמויות הללו יש מיליוני עוקבים, ואל תתפלאו אם בעוד כמה שנים בחורה בשם אשלי וקסמן בקשי, היום יוטיוברית שמתמחה בליפסטיקים ובאייליינרים, תרוץ בבחירות ותקבל את תיק האיפור בממשלה. סטטיק ובן־אל ינהיגו את מפלגת כחול לבן ונצנצים, ונועה קירל והחבר שלה מרגי ימותגו כבנט וכשקד החדשים. עם כל הכבוד לאיילת שקד, כשהיא פרצה עם סרטון הבושם המדובר, לקירל כבר מזמן היה קמפיין לשמפו. כמו שזה נראה כרגע, הדור הזה לא יבין למה לא מצביעים לכנסת באמצעות אפליקציה, ואיך מצפים שהם ילכו להצביע כששמים את הקלפיות במקום שהם הכי חיכו לברוח ממנו – בית הספר.

בכלל, אם הרצון של כולנו הוא שגם בעתיד יהיו כאן שיעורי הצבעה גבוהים, כדאי לחשוב על כמה שדרוגים ועדכוני גרסה לשיטה הקיימת.

במקום המיקומים המבאסים של היום, הקלפיות צריכות להיות ממוקמות במקומות אטרקטיביים, שאנשים מבלים בהם ביום חופש – קניונים, מתקני ג'ימבורי, חדרי בריחה, פארקים עתירי מנגל, חומוסיות, פיצריות, המבורגריות. לא צריכה להיות בעיה אם בזמן שאתה יושב בארומה, המוכר יקרא בשמך, וליד הקופה יחכו לך סנדוויץ' חלוּמי וקלפי.

אם יום הבחירות יהיה שמשי, מומלץ להציב קלפיות בחופי הים, ואז נרוויח גם את קולות הימאים והמשתזפים, ובים המלח גם כמה קולות צפים. קופסת העץ של הבחור עם הארטיקים דומה בצורתה לקלפי, ואני בטוח שהוא יסכים לשנות את הייעוד שלה ליום אחד ולזרז את מי שעדיין לא הספיק להצביע בקריאות "אני הולך".

גם בנושא הפתקים אפשר לחדש קצת. לדור הצעיר, הפתקים בשחור לבן על נייר דק נראים כמו דפים שנתלשו מספר היסטוריה. שלוש אותיות עבור דור שקיצר את המילה כן ל"כֵ ה" ואת בסדר ל"בסה", הן ממש יותר מדי. צריך לעבור לפתקים צבעוניים, שבמקום אותיות עתיקות בעלות עיצוב מיושן יכללו אמוג'י. על הפתק של פייגלין, למשל, יתנוסס סמיילי מעשן צינגלה וקורץ לעבר הר הבית; האמוג'י של גנץ יחזיק טלפון ולידו דגל איראן; והאמוג'י של ביבי ישיט צוללת.

כדי להתחשב בדור הבא, שאינו החלטי במיוחד, וכמו שהוא לא ממהר לעזוב את בית ההורים גם נוטה לקחת את הזמן עם החלטות הרות גורל אחרות, כדאי לתת את האפשרות להתחרט ולתקן את ההצבעה במהלך יום הבחירות. אם אפשר לעשות undo במחשב או בטלפון, למה שלא יהיה אפשר להתחרט גם בקלפי? כדאי גם לשקול לאפשר להם לפצל את ההצבעה בין שתי מפלגות – חצי קול לכל אחת.

עבור דור הריאליטי, מלחמת המפלגות הלא סימפטית הזאת מזכירה תוכניות בסגנון "הישרדות" – רק קצת פחות מפורמטת, נוצצת וסקסית. מאחר שכך, אולי עדיף כבר ללכת צעד אחד קדימה ולקיים את מערכת הבחירות לכנסת על אי טרופי בודד. המועמדים ימשיכו לשקר, לכרות בריתות ולהפר אותן, ללכלך ולטנף אחד על השני – רק שעכשיו הם יעשו את זה בבגדי ים. הנשיא ריבלין ינצח על הכל כמו גיא זו־ ארץ.

שני השבטים באי ייצגו את שני הגושים, רק עם שמות מצחיקים יותר, ואי המתים יהיה שימושי במיוחד. הרי המפלגות כבר הטריחו עבור מערכת הבחירות הנוכחית מנוחים כמו מנחם בגין והרב עובדיה יוסף. המתמודדים יתחרו במשימות כמו הצלת מערכת הבריאות, טיפול בסוגיית עזה ושיקום מערכת התחבורה.

ולמי שמחפש משהו מעניין לעשות ביום השבתון, יש לי כמה רעיונות:

  • כדאי להתנתק מהחדשות, אלא אם כן אתה חובב פייק ניוז. ביום הזה צפויים שלל סרטוני הפחדות ולכלוכים של הרגע האחרון, כשבעצם שום דבר חשוב לא אמור לקרות עד למחרת בבוקר.
  • אפשר לנצל את היום לטיול. אם לא החלטתם למי להצביע, מומלץ לסייר באטרקציות הבולטות של מערכת הבחירות: להתחיל בפלאפל בקריית שמונה, שאין מנהיג מפלגה שהטחינה שלהם לא נזלה לו על החולצה; להמשיך לבסיס חיל הים שבו נמצאת צוללת של טיסנקרופ; לעבור בכפר הירוק ולחפש זיכרונות מגנץ; לבקר בחממה לגידול קנאביס ולמסור ד"ש לפייגלין; ולקנח בפרפומריה, שם אפשר לברר אם הגיע הבושם החדש "פאשיזם".
  • מכיוון שגם הפעם לא מסתמנת הכרעה לשום כיוון והפילוג בעם יימשך גם אחריהן, אני מציע שבבחירות הבאות ירוץ כמועמד יחיד המנטליסט ליאור סושרד. הוא בלאו הכי יודע מה אנחנו חושבים ומה אויבינו זוממים, מהיכן הם יתקיפו ואילו מספרים יזכו בלוטרי האמריקאי, מה שיפתור את כל בעיות התקציב של מדינת ישראל.

הוא גם יידע איפה יש גז ואיפה יהיו פקקים בבוקר, וידאג לכל מחסורנו, כי הוא יודע את מספרי האשראי של כולנו. עכשיו רק נותר לנו למצוא מנטליסט אחר, שיצליח לעבוד לו על המוח ולשכנע אותו להסכים.

המשך לקרוא

מצב הרוח

פרפרים ולא בבטן

Published

on

החלטת הפרפרים להגיע לארץ דווקא עכשיו, אחרי שאפילו קים קרדשיאן ביטלה, בהחלט מעוררת השראה

בתוך האווירה הכללית של מערכת בחירות אגרסיבית ואזעקות, פלישת הפרפרים לחיינו שבועות האחרונים היתה אירוע משמח לכל הדעות. מאות מיליוני פרפרים מסוג נימפית החורשף (מי הגאון שהמציא את השם?), סמל החופש והצבעוניות, הגיעו לחפש צוף דווקא בפרחי ישראל. המספר השנה גדול פי עשרה מבשנים עברו, ואם תשאלו את השר הממונה, הוא בוודאי יגיד שזה בזכות העבודה הנפלאה של משרד התיירות ובלי להיכנע ללחץ של רוג׳ר ווטרס וארגון הבי.די.עש.

אבל לפני שאנחנו מתלהבים מעצמנו יותר מדי – שלא לומר, עפים על עצמנו עם כנפיים כתומות – חשוב לזכור שהפרפרים לא עשו עלייה מטעמים ציוניים או עקב התנכלויות מצד חרקים אנטישמיים. הם בסך הכל עוברים פה בדרכם לדרום אירופה, שם יתרבו ויקימו את הדור הבא של החורשפים.

בניגוד לפריון הנמוך שלנו, כל נקבה של נימפית החורשף יכולה להטיל כ־500 ביצים, שמהן יכולים לצאת כמיליון פרפרים – מה שבהחלט נותן רעיונות למי שרוצה לבסס את יתרוננו הדמוגרפי, אבל גם מעורר מחשבות על חייהן הקשים של אימהות החורשף. תחשבו כמה זמן לוקח לפזר אחר הצהריים לחוגים 500 זחלים.

הרבה שאלות ניקרו במוחי בעקבות ביקור הפרפרים היפה הזה. למשל, איך הפרפרים הדקים האלה, שגודלם ככרטיס חניה, יודעים להגיע במיומנות כזאת מהמדבר עד אירופה בלי ווייז? חייו של פרפר נמשכים בסך הכל שבועיים, ובזמן הזה הוא צריך להספיק למצוא צוף, להתרבות, וגם להגיע לראשונה בחייו עד אירופה בטיסה. אני מכיר בני אדם שחיו 80 שנה ומעולם לא יצאו מהארץ, התקשו לנווט מחדר השינה למטבח, וכל החיים התנהגו כמו גולם.

אם יש לך שבועיים לחיות, מה עדיף – לנסות ולהספיק גם את המקומות הקדושים בארץ, גם את הפירמידות במצרים וגם את אירופה הקלאסית – או לוותר על הלחץ ולעשות בטן־גב על איזה כרכום ליד הים ולדעת שזה מה שהספקת כל החיים?

נכון שבסקר שביעות רצון עולמי הגענו למקום ה־13 המכובד, אלא שכאן, מלבד פרפרים, מתעופפים גם טילים ובלונים מעזה, וגם הבחירות לא בדיוק מטהרות את האוויר. כך שצריך להודות שהחלטת הפרפרים להגיע דווקא עכשיו, אחרי שאפילו קים קרדשיאן ביטלה, בהחלט מעוררת השראה. אני גם תוהה אם בהשראת האורחים החביבים, בעוד תשעה חודשים אנחנו צפויים לגל לידות של בנות שייקראו נימפית, או של בנים שייקראו חורשף.

בניגוד לביקורים של חרקים אחרים, שזוכים במקרה הטוב להתעלמות ובמקרה הרע לשליפת מכלי K300, ביקור הפרפרים הגיע למהדורות החדשות, ולא היה חסר הרבה שראש הממשלה יקבל אותם בנתב"ג עם שטיח פרחים אדום, משמר כבוד וטקס לחיצת כנפיים. בניגוד לזבובים או לג׳וקים, שאהובים כאן בערך כמו דאעש, לפרפרים יש מיתוג חיובי. יש להם אפקט על שמם, שירים כמו ״בוא אלי פרפר נחמד״ (שייתכן שמילותיו לא היו עוברות היום את מבחן MeToo, ומקסימום היו יכולות לשמש פסקול לסרט על מייקל ג'קסון), ואפילו עניבה, שגם אם היא מעט חונקת, לא הצליחה לערער את תדמיתם כיצור חופשי ומשוחרר ממחויבות. סביר להניח שאם הם היו רצים לכנסת עם רשימת ״ישראל פִ רחנו״, הם היו עוברים בקלות את אחוז החסימה.

ומפרפרים – לפרפרים בבטן. הבת האמצעית שלנו נסעה זה מכבר לטיול (שני או שלישי) אחרי צבא לאוסטרליה. בדומה לאפליקציית המעקב אחרי הפרפרים, הצלחתי לשכנע אותה להסכים להתקין בנייד שלה אפליקציה למטיילים, שבה אני יכול לראות מדי יום היכן היא נמצאת על גבי מפה ברמת דיוק של רחוב ומגרש חניה, וגם להמליץ לה איפה היא יכולה למצוא שניצל בסביבה.

למרות שאנחנו מתגעגעים אליה מאוד, נכנסים לחדרה ומתכסים בשמיכה שלה מדי פעם, הטכנולוגיה העלימה במידה מסוימת את תחושת הגעגוע, כפי שהיתה מוכרת לי מילדותי. כשהייתי ילד והוריי נסעו לשבועיים, הגעגוע הרגיש כמו פרפרים בבטן ולא עזב אותך לשנייה. כשחבר או בן משפחה נסע לחו"ל, היית מחכה בקוצר רוח שהגלויה עם הצילום של הקולוסאום תואיל בטובה להגיע, וכך תוכל להתעדכן בכמה מילים מה הוא עשה לפני שבוע וחצי. היום אני משוחח עם בתי פעם ביומיים בווידאו צ׳אט, לאורך כל הטיול היא שולחת תמונות וסרטונים מחופי קווינסלנד, מספרת לנו את מי היא פגשה ומה היא עשתה, וגם מחלקת הוראות בענייני בנק וביטוח לאומי. מעבר לכמיהה לחבק אותה, תחושת הגעגוע נשחקת.

כשהיא תחזור, היא תיכנס בדלת, תגיד "היי", תחבק אותנו קצת, תבקש שוקו ותמשיך בחיים כאילו כלום. בלי התכנסויות המוניות, בלי יותר מדי שאלות איך היה ובלי ערבי שקופיות וצ'יזבטים. הרי גם אנחנו וגם החברים שלה יודעים בדיוק מה היא עשתה שם בכל שנייה.

סגולותיהם של הטכנולוגיה והטלפון הנייד פעלו השבוע גם לטובת בתי הבכורה. באמצע היום היא התקשרה מייללת בבכי: ״הרסתי לגמרי את האוטו״. התברר שזינקה בטעות בחניה עם המכונית הזעירה שלה היישר לתוך הרכב שחנה לפניה. אחרי שווידאתי שהיא עצמה לא נפגעה, ניסיתי לאמוד את הנזק, תוך שאני מזכיר לה שעבור אירועים כאלה בדיוק נוצרו ויתוגמלו היטב חברות הביטוח, וגם שרכב בגודל של ג׳וק לא יכול להזיק יותר מדי לרכבים אחרים.

בשלב מסוים עברה השיחה למצב רמקול, ושמעתי כמה קולות גבריים עם מבטא זר מסבירים לה שהכל בסדר. שנייה לפני שהזעקתי את כוחות הביטחון מחשש שבתי נחטפה לעיר אויב, התברר שלכבוד הפסח המתקרב ולזכר יציאת מצרים, החליטה הילדה לנקום בפרעונים באמצעות תקיפת מכונית שרד של שגרירות מצרים בישראל, והקולות ששמעתי מסביב היו של אנשי אבטחה מצרים שקפצו לסייע לה.

ליחסים עם מצרים ולרכב המצרי שלום. אחרי ניגוב של קצת ליכלוך מהכנף של הסמארט, התברר שאין נזק בכלל. כך שאם לא יתגלה כאן קשר סודי לפרשת הצוללות הכל עבר בשלום, ואני חופשי מדאגות כמו פרפר.

המשך לקרוא

מצב הרוח

המגזר החרד

Published

on

היום אם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר • קבלו רשימה מעודכנת

הפחד של אנשים מחיות הוא לא תמיד פרופורציונלי. אני יכול להבין אדם שבורח בבהלה מפיל שדוהר לעברו ומאיים להביא לו לאטמה עם החדק, מאריה שעשוי להשתמש בו כקינוח, או מנחש שעלול להרוג אותו אם הוא לא מצויד בחליל הודי שיגרום לו לרקוד. אבל האימה של אנשים מחיות זעירות כמו עכברים או ג׳וקים נראית לי קצת מוגזמת. העכברים די מפחדים מאיתנו, ולא ממש בעניין של לנגוס בבני אדם (אלא אם כן יש לכם ברגל אצבעות מוצרלה), והנזק הכי גדול שג'וק יכול לגרום לנו זה לשלם יותר מדי כסף למדביר.

אבל כל אחד והחרדות שלו. יש לי חבר שנלחם בכמה מלחמות, שירת ביחידה מובחרת והביט לאויב בלבן של העיניים, וכשהוא רואה ג׳וק, הוא עולה על כיסא וצורח לאשתו שתהרוג אותו.

מבחינתי, כל עכבר בחצר הוא לא פחות חביב ממיקי מאוס, ושום ג'וק לא יגרום לי לטפס על השולחן. גם בגלל שאני לא מפחד משטויות כמו חרקים, וגם בגלל שאני סובל מפחד גבהים. בשנים האחרונות הפחד הזה מחריף: עמידה על מרפסת בבית עם יותר משלוש קומות עושה לי בחילה ומכניסה אותי לחרדה אטומית. לעומת זאת, אין לי שום בעיה לטוס במטוס או במסוק, למרות שאני לגמרי מבין את האנשים שמתקשים לסמוך על צינור ברזל גדול שאמור לרחף באוויר בלי ליפול, כשבתוכו 400 נוסעים וחלקם רבים עם הדיילת שתמכור להם שוקולד.

בני האדם פיתחו לעצמם במשך השנים מגוון רחב של פחדים וחרדות, הגיוניים יותר או פחות. לא בטוח שבימי הביניים היתה לאנשים, שחיו עם עשר נפשות בחדר, פריבילגיה לפתח פחד ממקומות צפופים. ספק גם אם האדם הקדמון התלונן במערה על פוביה מעכבישים. אבל היום נראה שאם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר. בלי פוביה אתה סתם איש סטנדרטי, וככזה תתקשה לבלוט בהמון. לכן, אם עוד לא אימצתם פוביה משלכם, אתם מוזמנים לבחור את הפריט המתאים לכם מתפריט החרדות שלנו.

פחד ממעליות (אפשר לקרוא לזה קומותופוביה) עניין לגמרי סביר. כל מי שנתקע פעם במעלית, נפל עם מעלית, או סתם עלה ארבעים קומות עם מישהו שלא מאמין בדאודורנט, יודע שהשהות בקופסת מתכת שתלויה על כבל עלולה להכניס אותך ללחץ ולהעלות לך את הדופק. מנגד, כשאני עולה במדרגות יותר משלוש קומות, עולה לי הדופק הרבה יותר.

ספקטרופוביה (פחד ממראות) – תופעה מוכרת, ובה אנשים מפחדים מההשתקפות של עצמם במראה. האמת, לא מפתיע במיוחד. אני יכול להעיד על עצמי שלא פעם, אחרי מקלחת, אני זורק מבט למראה ונבהל כהוגן מהקשיש העירום שמביט בי. אני מעדיף לחסוך מכם את התיאורים ואת הפרטים הקטנים והממש קטנים.

גָמופוביה (פחד מחתונה) – בניגוד למה שאפשר לחשוב, החרדה הנ"ל לא נובעת מהפחד למצוא את עצמך בריקוד רכבת עם דודה רבקה, אלא מפחד ממחויבות. גם כאן אני מזדהה לגמרי. טבעי שעם כל האהבה לפרטנר, אנשים יחושו פחד לפני חתונה. הרי אם הכלה המיועדת היתה מאתגרת את בחיר ליבה המיועד ומשאירה אותו במשך שעה עם תינוק בוכה או עם מכונת כביסה פועלת, הפחד היה הופך לאימה. מצד שני, גם אצל רווק, שהיה רגיל לחלוק את חייו עם בקבוק וויסקי ולהתעורר בכל בוקר כלומר, צהריים) לצד חברה אחרת, זה אך טבעי שיצוץ פחד ממוסד הנישואים – מוסד מפואר, שהזיכרון הבולט שלו ממנו היה לראות את אבא שלו מסתגר מדי יום במשך חצי שעה בשירותים עם עיתון רק כדי שיהיה לו קצת שקט.

טכנופוביה (פחד ממכשירים חדשים) – אנשים הלוקים בפוביה זו מוכרים גם בשמם העממי "קשישים". חלקם ממשיכים להתנהל עם טלפון נייד מתקפל משנות ה־90. אני כנראה שייך לזן מורכב יותר – טכנוטמבל: לא מפחד מטכנולוגיה, אבל אם אני מפרק מכשיר, לעולם לא אדע להרכיב אותו בחזרה. גם כשאני מקבל טלפון חדש אני בדרך כלל מקלקל אותו במהלך הכנסת הפרטים האישיים שלי ומתקשר לצוות התמיכה כמו אופידיופוב (פוחד מנחשים) שראה אנקונדה.

אורניתופוביה (פחד מציפורים) – הפוביה הזאת יכולה להופיע אצל מי שראה עורבים תוקפניים או צפה בסרטו של היצ'קוק "הציפורים". בכלל, סרטים יכולים לייצר פחדים, ולא סתם נכנס ללקסיקון הביטוי "אכל סרט".

עם כל הכבוד לפוביות עצמן, המצב הקשה ביותר הוא של מי שמשלב יותר מחרדה אחת. למשל, אם פיתחת אגרנות כפייתית ואתה גם חרד מעכברים וג׳וקים, יש לך באמת בעיה רצינית. אתה חייב לבחור מה פחות גרוע מבחינתך – פרידה מעיתונים ישנים או היכרות עם עכברים חדשים. הבעיה מחריפה אם אתה גם מפחד מעכברים וגם רגיש לחתולים. בנוסף, אם אתה גם מפחד מחתונות (ע"ע) וגם סובל מפחד גבהים, צפויים לך רגעים קשים במיוחד בשלב שבו החברים השיכורים שלך יניפו אותך על כיסא בזמן שהם רוקדים לצלילי עומר אדם. יש גם פוביות שלא מופיעות בספרות המקצועית, אבל כולכם נתקלתם בהן, והגיע הזמן להכיר בהן באופן רשמי ולתת להן שמות.

תרומופוביה – אנשים שחוששים ממבקשי תרומות. הם מנתקים שיחות טלפון של עמותות וסוגרים את החלון כשהם מזהים קבצן בצומת. במקרים קשים במיוחד, כשמתקשרים לאותם אנשים כדי לבקש תרומה למען חולים במחלה מסוימת, הם עונים שזה לא יסתייע, כי הם עצמם סובלים ממחלה קשה – תרומופוביה.

חמותופוביה – פחד מארוחת שישי אצל ההורים של בן הזוג. סיכוי טוב שהערב יסתיים בסכסוך משפחתי כלשהו ובנזק פסיכולוגי בלתי הפיך. ועדיין, מעטים הצליחו לקבל

ניצנופוביה – עניין פרטי שלי. אנשים שחוששים לפגוש אותי באקראי ברחוב ומנסים להתחמק ממני, בטענה שאני נודניק, הסיפורים שלי ארוכים מדי, או שהם חייבים לי כסף.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות