Connect with us

מצב הרוח

הוליווד פינת שיפודי סעיד

Published

on

מה קרה כשגיליתי שהטקס של האקדמיה לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון שבישר שהתוכנית בהגשתי, ששודרה בטלוויזיה החינוכית זצ״ל, ״העולם עצוב אז צוחקים״, מועמדת לפרס האקדמיה בקטגוריית ״תוכנית תרבות״. אמנם לא מדובר באוסקר וגם לא בפרס ישראל, אלא בפרסים שתעשיית הטלוויזיה המקומית (שהיא ״תעשייה״ בערך כמו שהירקון הוא נחל) מחלקת לעצמה, בלי קשר לרייטינג או לטעם הצופים בבית. ובכל זאת, חשתי מסאז׳ קטן באזור האגו.

עדיין, השתדלתי לא לקחת את העניין ברצינות רבה מדי ושמרתי על פרופורציות, שהתבטאו בזה שעוד באותו לילה חלמתי שאני נוסע בלימוזינה מוארכת בשדרות סאנסט באל.איי, חולף על פני השלט של Hollywood וצועד על השטיח האדום, כשזרקורי ענק חגים מצד לצד. גל גדות נצמדת אלי לסלפי ואני נעתר לה באבירות בכל זאת, למרות כל התהילה, לא שכחתי מאיפה הגעתי מהאחוזה בבוורלי הילס). צוותי טלוויזיה נלחמים על הזכות לצלם אותי, באולפנים מנהלים דיונים על חליפת המעצבים שלי, מחמיאים לשילוב המדויק בין הפפיון לחפתים, ומציינים ש"הוא נראה טוב לגילו״ ו״גורם אפילו לטום קרוז להיראות כמו דני דה ויטו״.

כשהכריזו על הסדרה המנצחת, "פרום איזראל – The World Is Sad So We Are Laughing", עליתי לבמה ולא שכחתי להודות לכל אנשי הצוות שעשו במלאכה, לסוכן, לאנשי האקדמיה, וכמובן לבנות ולאשתי, שבלעדיהן לא הייתי מגיע עד הלום.

בדיוק כשהנפתי את הפסלון לכיוון של אשתי, מחפש אותה בקהל באולם העצום, פילחה דקירה את הצלעות שלי, ומצאתי אותה. לא יושבת בשמלת מעצבים באולם המפואר, אלא שוכבת לידי במיטה בפיג׳מה, תוקעת בי מרפק וצועקת שאשתוק, כי אני מעיר את כל השכונה. מתברר שבמשך כמה דקות צעקתי מתוך שינה "ת'נק יו, ת'נק יו" במבטא ישראלי כבד, תוך שאני מניף את הידיים למעלה וכמעט שובר לה את האף.

אחרי שהכנתי לה קפה של בוקר, הכנתי סנדוויץ' לילדה, וכדי לחזור לפרופורציות גם זרקתי את הזבל, נפרדתי מהוליווד וחזרתי למציאות. באתר האקדמיה גיליתי שהטקס בגרסתו המקומית לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים.

את אור יהודה אני מחבב מכמה סיבות. ראשית, היא קרובה אלי הביתה. שנית, היא התברכה במסעדות מרנינות מאוד (רשימה תימסר בפרטי). ושלישית, היא מעלה בי חיוך כשאני נזכר בראש העירייה לשעבר, שהעניק לרחוב בעיר את השם ״בא לי״ – לא חלילה על שם האי האינדונזי הקסום, אלא על שם המאהבת שלו.

כשנזכרתי בממדים האמיתיים של התחרות, הבנתי שהדבר הנכון הוא לקחת את העניין בשוויון נפש, להבין שהעיקר זה ההשתתפות, ולא לעשות עניין מהשאלה מי יזכה. מצד שני, הדבר האנושי הוא לעשות בדיוק את ההפך, ובאווירת מערכת הבחירות הנוכחית, בדקתי מיהם המתחרים שלי והתחלתי לתכנן קמפיין נגטיבי, שיכפיש אותם בקרב חברי האקדמיה ויאפשר לי לצאת עם הפרס.

נכון שזה קצת לא נעים, כי בין המתחרים שלי בקטגוריית ״תוכנית תרבות״ היו אנשים כמו קובי אוז וקובי מידן, שהם חברים טובים שאני אוהב ומעריך. אבל חברים יש רק בפייסבוק, ועם נימוס לא הולכים למכולת, ובטח שלא לבמה בטקס פרסים.

שקלתי להפיץ פייק ניוז בסגנון "קובי מידן סתם מתחזה לאיש תרבות, הוא מעולם לא קרא ספר ובבית הוא רוקד טוורקינג על השולחן לצלילי נועה קירל, תוך כדי משחק פורטנייט ועישון נרגילה". את קובי אוז חשבתי לתקוף בסיסמה קליטה בסגנון "זה אוז או גזוז", או לפחות קובי או אנשובי", אבל ויתרתי אחרי שהבנתי שזה לא אומר כלום.

שקלתי לחסל את שניהם בסלוגן "ניצני זה טוב – רק לא יעקב", אבל גנזתי את הקמפיין לטובת מחשבות יצירתיות יותר. הלבוש שבו מגיעים לטקס כזה חשוב לא פחות מהפרס. בגרסה הישראלית אתה לא רוצה להתלבש באופן חגיגי מדי, כי אם לא תזכה בכלום, תיראה מגוחך ומוגזם בחליפת שלושה חלקים ופפיון של ארמאני. בטח אם ההוא שזכה במקומך הגיע בחליפת טרנינג שני חלקים ועליה כתמים של שיפודי ציפורה. מצד שני, גם לקבל פרס בג׳ינס קרוע ובטי שירט עם הכיתוב "תיסלם עיר הנוער 83'", לא מכבד את המעמד.

בסוף שמתי ז׳קט, שיכול להיחשב מכובד אך גם נונשלנטי במידה סבירה. נכנסתי למכוניתי, ששטיפה טובה דווקא היתה עושה לה טוב וגם אינה דומה ללימוזינה, ובמקום מיני בר יש בה שקית אשפה עם בקבוקים למיחזור שאני מתעצל לזרוק כבר שבוע, ונסעתי לאולם.

רגע הזכייה בפרס הוא רגע מכונן, ושחקן טוב לא נמדד ביכולת לגלם תפקיד מורכב בסרט, אלא ביכולת לגלם דמות של טיפוס מפרגן במסך המפוצל, מייד אחרי שהכריזו ששחקן אחר זכה בפרס למרות שבפועל מתחשק לו לגלם כרגע את טוני סופרנו ולפרגן לקולגה אגרוף טוב. לעומת זאת, מצפייה בטקסים קודמים למדתי שאם זכית, אתה צריך להיראות מופתע, מה שמשדר צניעות בסגנון "מי היה מאמין שזה יהיה אני, הייתי בטוח שהפרס ילך לשחקן השני, שבניגוד אלי התקשר אישית לכל חבר אקדמיה". כשהכריזו על הזוכה בקטגוריה שלי, קובי מידן, עטיתי על עצמי פרצוף מפרגן, אבל הצטערתי שוויתרתי על הקמפיין הנגטיבי עם סיסמאות כמו "מידן לסודן" או "הצבעת מידן – קבל
בריחת סידן".

מכיוון שלצערי לא הגעתי לבמה לשאת את הנאום שלי, ומכיוון שאני מרגיש שהצלחתי להכניס כמה חידושים לפורמט נאומי התודה השחוק והצבוע, אשטח אותו בפניכם כאן:

  • אני רוצה להודות לחברי האקדמיה לטלוויזיה, אתם האקדמיה היחידה שקיבלה אותי. אני מודה למשפחה שלי, וכמובן לצופים. אני מודה למתחרים שלי. אתם ראויים לפרס לא פחות ממני, בעצם קצת פחות ממני, האמת שלא היתה תחרות ותגידו תודה שזכיתם לחלוק איתי מסך מפוצל לכמה שניות.
  • "תודה למפיק של התוכנית, שבלעדיו לא הייתי מי שאני היום – בן אדם עם אוברדרפט מטורף. תעביר כבר ת׳כסף שאתה חייב לי, יא גנב.
  • "תודה לצוות הנהדר שגרם לסדרה להיראות פגז, חוץ מהצלם אלי, שגרם לפרק 3 להיראות כמו משהו שצולם בסלולרי שנפל עליו פגז. אלי, פוקוס זו לא מילה גסה.
  • "למקליט דני – אהבתי את רעשי הרקע, הציפורים וכלי הרכב שנקלטו היטב בהקלטה, אם כי זה לא היה מאוד רלוונטי לתוכנית. פחות התחברתי לעובדה שלא שומעים אותי כשאני מדבר.
  • "וכמובן, תודה למי שבלעדיו לא הייתי מגיע עד הלום: ווייז".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות