Connect with us

מצב הרוח

הוליווד פינת שיפודי סעיד

Published

on

מה קרה כשגיליתי שהטקס של האקדמיה לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון שבישר שהתוכנית בהגשתי, ששודרה בטלוויזיה החינוכית זצ״ל, ״העולם עצוב אז צוחקים״, מועמדת לפרס האקדמיה בקטגוריית ״תוכנית תרבות״. אמנם לא מדובר באוסקר וגם לא בפרס ישראל, אלא בפרסים שתעשיית הטלוויזיה המקומית (שהיא ״תעשייה״ בערך כמו שהירקון הוא נחל) מחלקת לעצמה, בלי קשר לרייטינג או לטעם הצופים בבית. ובכל זאת, חשתי מסאז׳ קטן באזור האגו.

עדיין, השתדלתי לא לקחת את העניין ברצינות רבה מדי ושמרתי על פרופורציות, שהתבטאו בזה שעוד באותו לילה חלמתי שאני נוסע בלימוזינה מוארכת בשדרות סאנסט באל.איי, חולף על פני השלט של Hollywood וצועד על השטיח האדום, כשזרקורי ענק חגים מצד לצד. גל גדות נצמדת אלי לסלפי ואני נעתר לה באבירות בכל זאת, למרות כל התהילה, לא שכחתי מאיפה הגעתי מהאחוזה בבוורלי הילס). צוותי טלוויזיה נלחמים על הזכות לצלם אותי, באולפנים מנהלים דיונים על חליפת המעצבים שלי, מחמיאים לשילוב המדויק בין הפפיון לחפתים, ומציינים ש"הוא נראה טוב לגילו״ ו״גורם אפילו לטום קרוז להיראות כמו דני דה ויטו״.

כשהכריזו על הסדרה המנצחת, "פרום איזראל – The World Is Sad So We Are Laughing", עליתי לבמה ולא שכחתי להודות לכל אנשי הצוות שעשו במלאכה, לסוכן, לאנשי האקדמיה, וכמובן לבנות ולאשתי, שבלעדיהן לא הייתי מגיע עד הלום.

בדיוק כשהנפתי את הפסלון לכיוון של אשתי, מחפש אותה בקהל באולם העצום, פילחה דקירה את הצלעות שלי, ומצאתי אותה. לא יושבת בשמלת מעצבים באולם המפואר, אלא שוכבת לידי במיטה בפיג׳מה, תוקעת בי מרפק וצועקת שאשתוק, כי אני מעיר את כל השכונה. מתברר שבמשך כמה דקות צעקתי מתוך שינה "ת'נק יו, ת'נק יו" במבטא ישראלי כבד, תוך שאני מניף את הידיים למעלה וכמעט שובר לה את האף.

אחרי שהכנתי לה קפה של בוקר, הכנתי סנדוויץ' לילדה, וכדי לחזור לפרופורציות גם זרקתי את הזבל, נפרדתי מהוליווד וחזרתי למציאות. באתר האקדמיה גיליתי שהטקס בגרסתו המקומית לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים.

את אור יהודה אני מחבב מכמה סיבות. ראשית, היא קרובה אלי הביתה. שנית, היא התברכה במסעדות מרנינות מאוד (רשימה תימסר בפרטי). ושלישית, היא מעלה בי חיוך כשאני נזכר בראש העירייה לשעבר, שהעניק לרחוב בעיר את השם ״בא לי״ – לא חלילה על שם האי האינדונזי הקסום, אלא על שם המאהבת שלו.

כשנזכרתי בממדים האמיתיים של התחרות, הבנתי שהדבר הנכון הוא לקחת את העניין בשוויון נפש, להבין שהעיקר זה ההשתתפות, ולא לעשות עניין מהשאלה מי יזכה. מצד שני, הדבר האנושי הוא לעשות בדיוק את ההפך, ובאווירת מערכת הבחירות הנוכחית, בדקתי מיהם המתחרים שלי והתחלתי לתכנן קמפיין נגטיבי, שיכפיש אותם בקרב חברי האקדמיה ויאפשר לי לצאת עם הפרס.

נכון שזה קצת לא נעים, כי בין המתחרים שלי בקטגוריית ״תוכנית תרבות״ היו אנשים כמו קובי אוז וקובי מידן, שהם חברים טובים שאני אוהב ומעריך. אבל חברים יש רק בפייסבוק, ועם נימוס לא הולכים למכולת, ובטח שלא לבמה בטקס פרסים.

שקלתי להפיץ פייק ניוז בסגנון "קובי מידן סתם מתחזה לאיש תרבות, הוא מעולם לא קרא ספר ובבית הוא רוקד טוורקינג על השולחן לצלילי נועה קירל, תוך כדי משחק פורטנייט ועישון נרגילה". את קובי אוז חשבתי לתקוף בסיסמה קליטה בסגנון "זה אוז או גזוז", או לפחות קובי או אנשובי", אבל ויתרתי אחרי שהבנתי שזה לא אומר כלום.

שקלתי לחסל את שניהם בסלוגן "ניצני זה טוב – רק לא יעקב", אבל גנזתי את הקמפיין לטובת מחשבות יצירתיות יותר. הלבוש שבו מגיעים לטקס כזה חשוב לא פחות מהפרס. בגרסה הישראלית אתה לא רוצה להתלבש באופן חגיגי מדי, כי אם לא תזכה בכלום, תיראה מגוחך ומוגזם בחליפת שלושה חלקים ופפיון של ארמאני. בטח אם ההוא שזכה במקומך הגיע בחליפת טרנינג שני חלקים ועליה כתמים של שיפודי ציפורה. מצד שני, גם לקבל פרס בג׳ינס קרוע ובטי שירט עם הכיתוב "תיסלם עיר הנוער 83'", לא מכבד את המעמד.

בסוף שמתי ז׳קט, שיכול להיחשב מכובד אך גם נונשלנטי במידה סבירה. נכנסתי למכוניתי, ששטיפה טובה דווקא היתה עושה לה טוב וגם אינה דומה ללימוזינה, ובמקום מיני בר יש בה שקית אשפה עם בקבוקים למיחזור שאני מתעצל לזרוק כבר שבוע, ונסעתי לאולם.

רגע הזכייה בפרס הוא רגע מכונן, ושחקן טוב לא נמדד ביכולת לגלם תפקיד מורכב בסרט, אלא ביכולת לגלם דמות של טיפוס מפרגן במסך המפוצל, מייד אחרי שהכריזו ששחקן אחר זכה בפרס למרות שבפועל מתחשק לו לגלם כרגע את טוני סופרנו ולפרגן לקולגה אגרוף טוב. לעומת זאת, מצפייה בטקסים קודמים למדתי שאם זכית, אתה צריך להיראות מופתע, מה שמשדר צניעות בסגנון "מי היה מאמין שזה יהיה אני, הייתי בטוח שהפרס ילך לשחקן השני, שבניגוד אלי התקשר אישית לכל חבר אקדמיה". כשהכריזו על הזוכה בקטגוריה שלי, קובי מידן, עטיתי על עצמי פרצוף מפרגן, אבל הצטערתי שוויתרתי על הקמפיין הנגטיבי עם סיסמאות כמו "מידן לסודן" או "הצבעת מידן – קבל
בריחת סידן".

מכיוון שלצערי לא הגעתי לבמה לשאת את הנאום שלי, ומכיוון שאני מרגיש שהצלחתי להכניס כמה חידושים לפורמט נאומי התודה השחוק והצבוע, אשטח אותו בפניכם כאן:

  • אני רוצה להודות לחברי האקדמיה לטלוויזיה, אתם האקדמיה היחידה שקיבלה אותי. אני מודה למשפחה שלי, וכמובן לצופים. אני מודה למתחרים שלי. אתם ראויים לפרס לא פחות ממני, בעצם קצת פחות ממני, האמת שלא היתה תחרות ותגידו תודה שזכיתם לחלוק איתי מסך מפוצל לכמה שניות.
  • "תודה למפיק של התוכנית, שבלעדיו לא הייתי מי שאני היום – בן אדם עם אוברדרפט מטורף. תעביר כבר ת׳כסף שאתה חייב לי, יא גנב.
  • "תודה לצוות הנהדר שגרם לסדרה להיראות פגז, חוץ מהצלם אלי, שגרם לפרק 3 להיראות כמו משהו שצולם בסלולרי שנפל עליו פגז. אלי, פוקוס זו לא מילה גסה.
  • "למקליט דני – אהבתי את רעשי הרקע, הציפורים וכלי הרכב שנקלטו היטב בהקלטה, אם כי זה לא היה מאוד רלוונטי לתוכנית. פחות התחברתי לעובדה שלא שומעים אותי כשאני מדבר.
  • "וכמובן, תודה למי שבלעדיו לא הייתי מגיע עד הלום: ווייז".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

לונדון לא מחכה לי

Published

on

מראיון מעצבן שעברתי בטלוויזיה למדתי משהו על החשיבות
(והסכנה) שיש במהירות תגובה

לכולנו קרה שהיינו חכמים לאחר מעשה. ברגע האמת, אנחנו אומרים לפעמים את הדבר הלא נכון ומצטערים שאמרנו (״ריקי, מזל טוב על ההיריון״. ריקי: ״אני לא בהיריון״), או שלא אומרים את מה שהיה צריך, ואז מצטערים ואוכלים את עצמנו על זה שלא אמרנו ("יאיר, יכולת להגיד לי מזל טוב על ההיריון")

אני כמובן לא שונה בעניין זה מרוב הבריות, נוטה להיות חכם לאחר מעשה ודביל עם הכנה למוח בזמן
אמת. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשבוע הוזמנתי להתארח בתוכנית טלוויזיה מוכרת, כדי לקדם הופעה של הלהקה. אני עוצר כאן כדי לומר שבמשך השנים פיתחתי תזה שטוענת שאדם נורמלי לא צריך לרוץ להופיע בטלוויזיה מייד כשקוראים לו, אלא רק אם יש לו סיבה באמת טובה לזה, כי למרות הפיתוי, אתה אף פעם
לא יודע לאיזו מלכודת תיכנס. יש מצב שמרוב לחץ תזיע כמו סוס, תגמגם כמו משה רבנו בפרזנטציה, או סתם תדבר שטויות ותצא טמבל

להבנתי, יש רק ארבע אפשרויות שבגללן כדאי לאדם ללכת לטלוויזיה:

  1. הוא מקבל על זה כסף או בעל סיכוי לזכות בפרס (גם אם הוא יצטרך בשביל זה להיות חודשיים בבגד ים בפיליפינים עם ליהיא גרינר);
  2. יש בהופעתו אקט של כבוד (״נמצא איתנו ד״ר יענקלביץ׳, שהוא מומחה בעל שם עולמי לחקר כינים בעדה הבושמנית״);
  3. מצאו קלטת לוהטת שבה הוא נראה מְתנה אהבים עם השכן, השכנה או הכבשה של השכנים, והוא צריך להסביר מה קרה או לא קרה שם ("מנסים לפגוע בי");
  4. הוא צריך לקדם איזה פרויקט (זה אני).

אחרי שהחלטת שתופיע בטלוויזיה, אתה צריך לבחור באיזו תוכנית ובאיזה ערוץ תעשה את זה. כאן אפשר
להפעיל שיקולי רייטינג (כמה אנשים יראו אותך ויעבירו מייד ערוץ); יוקרה (כלומר, מעט צופים, אבל אף אחד מהם לא מילא בחג את הכנרת באריזות של מוצרי חלב); התאמה לנושא (קשה לקדם את מופע המחול
הפרובוקטיבי ״עורלות בחשיכה״ בערוץ המורשת); וסימפטיה למגיש (כלומר, הוא נראה נחמד בטלוויזיה,
אבל במציאות הוא כלב בן כלב שאני לא מאחל אפילו לנסראללה להתראיין אצלו).

ובחזרה לסיפורנו. כשקיבלתי את הפנייה להתארח בתוכניתם של צמד המגישים ששמה של הצלע הנשית
בו מתחרז עם תבן ושמו של המגיש הוא כשמה של עיר בירה של מדינה אירופית שחפצה להתנתק מהשוק
האירופי ולא מחכה לחוה אלברשטיין – הסכמתי. אני מסמפט כל אחד מהם בנפרד, ולא היתה שום סיבה
לחשוב שלא יהיה בסדר. הגעתי עם חברי ללהקה דני בסן, ושנינו נכנסנו לחדר האיפור כדי שניראה יותר טוב ממה שהמציאות מאפשרת. כשהתחיל הראיון, צמד המגישים קיבל אותנו בברכה ואז המגיש, שאותו אני מכיר הרבה שנים ומכבד מאוד, התחיל לירות עלינו אמירות ושאלות מרגיזות למדי.

הוא רמז שבעצם אנחנו להקת חובבים, שבוודאי נמאס לנו לנגן אותם שירים שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים ״עד שהם יוצאים מהתחת״, ושאם אנחנו לא חיים את הווי הסקס־סמים־ורוקנרול, מה זה שווה בכלל? המגישה נראתה נבוכה מהמתקפה המשונה, וגם אנחנו ענינו לשאלות באופן נוקב אך מנומס יחסית.

נער הייתי וגם זקנתי, אני לא באמת מתרגש מכל דבר שאומרים עלי, אבל הפעם נראה היה שהאיש, שיש לו
הרבה זכויות בטלוויזיה, נהנה מהפרובוקציה ה״בועטת״ ושאל שאלות ״נועזות״ עד מעצבנות, כדי שהתוכנית תהיה מעניינת והוא ייצא ״מגניב״.

בסיום הראיון ניסיתי להרגיע את עצמי. נזכרתי שגם לי יצא לראיין אנשים בתוכניות טלוויזיה, וייתכן שלעיתים גם אני הייתי חמור חסר התחשבות, שמנסה לצאת ״קוּל״ על חשבון המרואיין, שמפרפר מולי בלחץ.

שכנעתי את עצמי שהעניין מאחוריי, אבל כנראה אינני בן אצולה מאופק ובלתי פגיע כמו שחשבתי. כבר בדרך הביתה קיבלתי כמה שיחות טלפון כעוסות ממקורבים שלא אהבו את הקטע. עניתי להם בצורה בוגרת שהם צודקים, אבל מה שהיה היה ואת הנעשה אין להשיב. כמובן שמייד קפצו לי לראש כל מיני תשובות אלטרנטיביות שהייתי צריך לענות. כולן היו חכמות, חדות, עוקצניות, והפוכות ב־ 180 מעלות מאלה שנתתי בשידור. נכון שלא אמרתי אותן למנחה במהלך השידור, אבל הייתם צריכים לראות אותי יורה אותן באופן מבריק ומדויק לעבר הדשבורד באוטו שלי במהלך נסיעה! גם ראיתי על העיניים של הווישרים שהם התרשמו מכל מילה, עובדה שהם לא העזו לענות לי.

אצל כל בני זוג יש מריבות, שבמהלכן מוטחים עלבונות שמשאירים אותך חסר מענה. אלא שהחיים בצמידות פיזית מאפשרים לך לקום בבוקר שלאחר האירוע, ואחרי 14 שעות של שתיקה רועמת, להגיד לאישה
בלי קשר לכלום: ״לא, כי אמא שלך נורמלית…״

כשבני זוג צעירים ומאוהבים נפרדים אחרי כמה חודשים ואחד מהם מודיע לשני שזה נגמר (״זה לא אתה, זה
אני״, או כל תירוץ אחר שמכסה על העובדה שכבר יש לו מישהו אחר), ייתכן שהצד הננטש והפגוע ימלמל עלבון לא מוצלח, ולחלופין יגיד באצילות שהוא מבין לגמרי, מאחל הצלחה עם הפרטנר, ובטוח שתישארו ידידים. בפועל, כבר באוטובוס בדרך הביתה הוא יפרוץ בבכי מר, יצלצל לאמא שלו ויגיד שהוא רוצה
לגור בחו"ל, ולא יבין איך לא אמר לבת הזוג שלו שהיא ״כלבה בוגדנית, למרות שכלבים הם נאמנים, מה שאומר שבזוגיות הזאת אני הייתי הכלב ואת הקרציה שמצצה לי את הדם והאוברדראפט״.

תזמון זה הכל בחיים. אם יש ילדה בכיתה שאתה אוהב ולא העזת להזמין אותה לסרט, למרות שהיא הראתה
סימנים של מעוניינת, אפשר לתקן את הטעות ולהרים אליה טלפון – אבל לא באיחור של 30 שנה, כשהיא סבתא לנינים ותתקשה לשמוע מה אומרים בסרט בגלל מכשיר השמיעה. תזמון יכול להיות קריטי גם בתחום התעסוקה והעסקים. אמנם לא נכחתי בישיבה שבה הודיע מארק צוקרברג לשותפיו להמצאת פייסבוק שהוא ממשיך עם הרעיון שלהם בלעדיהם, ואין לי מושג מה הם ענו. אני, רק מההלם וכדי לצאת קוּל, הייתי בטח אומר לו שהכל בסדר, לא קרה כלום, ונישאר חברים בפייסבוק. הם, לעומת זאת, שלחו לו עורך דין ולקחו לו 65 מיליון דולר. בדיעבד, כסף קטן.

בבואך להגיב באופן מיידי חשוב לשים לב למכלול המרכיבים של הסיטואציה. אם עמדת ברמזור והנהג
שמאחוריך נכנס בך וריסק לך את המכונית כי היה שקוע בווטסאפ, יש בהחלט מצב שתרצה לצאת ולצעוק לעבר הפוגע שאמו מועסקת בתעשיית המין, ושאתה מאחל לו תאונת דרכים עם קומביין. כדאי רק שתוודא קודם שהבחור אינו איש גדול מאוד שהרגע הגיע מקטטה בבית מלון, וכיסא הכתר פלסטיק שלו עוד לא הספיק להתקרר. אם זה המצב, תגיד שמאוד התרשמת מההופעה שלו בסרטון, הוא כוכב מלידה שכבר מוכן לעשות את קפיצת המדרגה מסרטוני הווטסאפ לסרטים באורך מלא, ולגבי השטות הזאת שקרתה עכשיו בכביש – "שטויות, כנראה נגעתי בטעות במוט ההילוכים ונסעתי אחורה בלי לשים לב"…

.

המשך לקרוא

מצב הרוח

אם לסבא היו גלגלים

Published

on

בעקבות נסיעה מהנה אך מכאיבה חשבתי שמן הראוי להתאים את הקורקינטים החדשים גם לבני גילי

כשהייתי בן 16, הדרך היחידה להיות עצמאי מבחינה תחבורתית היתה לעשות רישיון על טוסטוס. קניתי טילון משומש של חברת ICM, עם אגזוז רותח ושרשרת, שהיו נתפסים בה מכנסי הפדלפון שלי, והייתי המאושר באדם. אחר כך השתכללתי לווספה, 50 , למברטה, ובשנות ה־90 לקטנועים יאפיים יותר, נטולי גריז ולכלוך. נסעתי על הכלים
החביבים האלה יותר מ־30 שנים, ואיכשהו נשארתי בחיים. עד שבגיל 50 ומשהו הבנתי שאם אמשיך ככה, אגיע יותר מהר לא רק ליעד, אלא גם לבית החולים הקרוב, או למפגש עם מלאך המוות.

הסיבות היו מגוונות. חשתי שאני לא חד כמו פעם, שהראייה לא פיקס, שלא לדבר על הנהגים המטורפים, שאורבים בכל פינה ורק מעוניינים לחסל אותי ולהשאיר אותי מרוח על הכביש כמו שוקולד השחר. וכך, למרות שאין דבר יותר מתאים לנסיעה עירונית מאשר רכב דו־גלגלי, מכרתי את הקטנוע האחרון שלי ונגמלתי מהעניין. גם כשהגיע טרנד האופניים החשמליים, לא נשברתי. ראשית, ההבדל בינם לבין קטנוע אינו גדול. שנית, הרעיון שאלך לכל מקום עם סוללה בגודל של כספת ביד, נוסף על הקסדה, לא נראה לי. זה בערך כמו שביציאה מהאוטו הייתי צריך לקחת איתי את ההגה.

ואז הגיעו הקורקינטים. בשנים האחרונות העיר התמלאה בקורקינטים חשמליים ושיתופיים, שאותם מזמינים דרך אפליקציה בנייד. מורידים את האפליקציה, נרשמים לתשלום, ומאותו רגע, כל קורקינט פנוי בעיר עומד לרשותך במחיר שווה לכל נפש ובלי שתצטרך לעבוד אצל הקורקינט ולסחוב לו את הסוללה.

לפני שבוע, בסיומו של שידור רדיו, נתקעתי בלילה הלבן באמצע תל אביב, כשהרכב שלי חונה הרחק ממני. ב־1 בלילה, קורקינט נראה לי הדבר הנכון. התחלתי לצעוד תוך זיהוי קורקינט קרוב והורדת האפליקציה שלו, רק כדי לקבל הודעה שהוא ריק מסוללה. הורדתי אפליקציה נוספת, שהודיעה שהקורקינט המבוקש אינו תקין. אחרי חצי שעה הגעתי לרכב שלי בלי שום קורקינט, אבל עם חמש אפליקציות חדשות בנייד.

הקורקינטים מפוזרים בכל העיר, עומדים בצמתים או סתם זרוקים על מדרכות ובשיחים, כאילו שתו יותר מדי אלכוהול בלילה הקודם. הקורקינט החדש מתאים לתכונה הישראלית של ״השתמש וזרוק״. הישראלים משוכנעים שאם שכרו את שירותיו של הרכב הדו־גלגלי, זכותם להשליך אותו בסיום הנסיעה, וייתכן שמבחינתם, זה החלק הכי כיפי של העניין. מותר להם להשאיר את הקורקינט זרוק על המדרכה, בדיוק כמו שאפשר לא לנקות אחרי הכלב שלך או להשתין בלי להרים את הקרש בשירותים ציבוריים. הרשויות, מצידן, לא הספיקו להיערך לפטנט החדש ולקבוע כללים של מותר ואסור, וכך נולד מטרד סביבתי חדש. לאור כמויות הקורקינטים שמושלכים מדי יום ברחובות, לא ירחק היום ויוקם ארגון לשמירה על זכויות הקורקינט ("תנו לקורקינטים לחיות"), שיקרא להפסיק את ההתעללות בדו־גלגליים החפים מפשע ויקרא לציבור לאמץ קורקינטים נטושים.

הרשויות העירוניות מנסות לעמוד בקצב, אבל אין ספק ששלל כלי הרכב החדשים לא עושים להן חיים קלים. אם עד לא מזמן היה צריך לדאוג לשבילים לאופניים, היום צריך לשקול גם שבילים נפרדים לאופניים חשמליים, לקורקינטים, להובר־בורדים, ואולי כמו בסין, גם שביל מיוחד לאנשים שמסמסים בהליכה. כמו שהחברה מתפצלת לשבטים, ככה המדרכה מתפצלת לשבילים, נתיב לכל כלי רכב. הדרך שבה אנחנו מתנייעים בעיר מגדירה אותנו ומשנה את התודעה שלנו, וברגע שהחלפת כלי רכב, גם הדרך שבה אתה רואה את המציאות צפויה להתהפך. כשאתה הולך ברגל, אתה לא מבין למה צריך את כל המכוניות מסביב, שרק מפריעות, צופרות ועושות כל מה שהן יכולות כדי לדרוס הולכי רגל תמימים. דקה אחר כך, מרגע שנכנסת למכונית, הולכי הרגל הופכים למטרד שמפריע לזרימה הטבעית של התנועה עם מעברי החצייה המעצבנים שלהם. שלא לדבר על הקטנועים, שכל מטרתם בחיים היא לצוץ בדיוק מהצד שאליו לא הסתכלת. אם כי ברגע שתצא מהאוטו ותעלה על קטנוע, תביט על נהגי המכוניות כעל יוצרי פקקים סדרתיים ורוצחים פוטנציאליים, שכל מטרתם היא להפוך אותך לשניצל באמצע הכביש.

כשאתה הולך ברגל, רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים שנוסעים לידך על המדרכה הם פושעי מלחמה שצריכים לעוף מייד מהמדרכה לכביש, ואתה מוכן להוריד להם את הראש. אבל ברגע שעלית על קורקינט והולך רגל מעז לסטות קצת מהדרך, אתה מייד צועק על הצב האנושי הזה ״אתה לא רואה שזה שביל לאופניים???״

שבוע אחרי הלילה הלבן שוב מצאתי את עצמי בלילה בלב בירת הקורקינטים של גוש דן, והפעם לא החמצתי את ההזדמנות. עליתי על המכשיר כמו קורקינטאי מנוסה ונסעתי משכונת מונטיפיורי לכיוון שוק לוינסקי, כשאני מגלה זווית חדשה לעיר שאני מכיר 40 שנה. לא בטוח שהכלי מיועד לבני 60, כי פה ושם, במעבר בין הכביש למדרכה, הפרצוף שלי כמעט פגש את המדרכה (אירוע שאני לא בטוח שהמדרכה היתה יוצאת ממנו בחיים). אחרי נסיעה של חצי שעה בעמידה, הגוף שלי רעד ממאמץ וסבלתי מהתכווצויות שרירים כאילו הרגע סיימתי את מרתון טבריה.

השימוש בקורקינט הוא קול ומדליק, אבל צריך לזכור כמה כללים, כי הגבול בין מגניב לפתטי יכול להיות דק כמו סקטבורד.

  • לצאת מבית הספר ולהרכיב את החברה בת ה־16 שלך כדי לאכול גלידה על הטיילת – זה קול. לצאת מדיור מוגן עם האלמנה בת ה־70 ולעלות על קורקינט בדרך להצגה בשלישי בשלייקס – בעייתי.
  • לנסוע לפגישת עבודה בתוך העיר בכל גיל זה קול. לאסוף כגרוש בן 40 את הדייט שלך בפעם הראשונה עם קורקינט – בעייתי.
  • לנסוע מתל אביב לעבודה שלך בחברת ההייטק בקריית עתידים עם קורקינט – קול. לנסוע בכל בוקר מאשדוד לתל אביב בכביש בין־עירוני – בעייתי.
  • אב צעיר מרכיב ילד לחוג – סביר. סבא שמגיע לאסוף את הנכדה מהגן עם קוקו – בעייתי.
  • בכל מקרה, בעקבות הנסיעה המהנה אך המכאיבה שלי, חשבתי שמן הראוי להתאים את הקורקינט גם לבני גילי. להוסיף לו חידושים כמו כיסא, מגן שמש, מזגן, זכוכית קדמית, ושני גלגלים נוספים לשיפור שיווי המשקל. בקיצור, להפוך אותו לקלנועית.

המשך לקרוא

מצב הרוח

באמצע הלילה

Published

on

מה קורה כשאני מגייס את הידע הרפואי שלי – שילוב של תואר בהיפוכונדריה וצפייה בסדרות בית חולים אמריקאיות

התעוררתי משנתי בעקבות מיחושים מרגיזים בבטן. ברגעים הראשונים ניסיתי להסתובב לצד השני, להתכחש להם, לחפף אותם, להגיד שזו טעות בכתובת ושימשיכו לשכן ממול. אבל הם המשיכו להציק, ומצאתי את עצמי ערני ועצבני.

הדבר הראשון שעושה אדם מסוגי זה לחשב את הנזק. לשם כך אני חייב לדעת בדיוק מה השעה, כדי למקם את עצמי על ציר הזמן, להבין כמה שעות כבר הספקתי לישון, ומה פוטנציאל ההפסד והסבל שצפוי עד לשעת ההשכמה המתוכננת. ידעתי שלמחרת יש לי יום עמוס, וחישבתי שאם לא אצליח להירדם בחזרה, ישנתי שעתיים־שלוש בלבד, מה שמבטיח לי יום נטול פוקוס ומלא בפיהוקים, עצבים והמון קפה. הלו"ז הצפוף גם לא יאפשר לי לפצות על עוגמת הנפש בשנ"צ.

בהיתי בתקרה. הבית היה שקט, אבל בתוך הבטן שלי ניגנה להקת כלי נשיפה. בשלב הזה אני בדרך כלל מגייס את הידע הרפואי שלי (שנובע משילוב של תואר בהיפוכונדריה וצפייה בסדרות בית חולים אמריקאיות), ומנסה לתת דיאגנוזה לגבי מקור הצרה. אני מודה שמעולם לא פגשתי את הלבלב או הטחול שלי פנים אל
פנים, ולא בטוח שהייתי מזהה אותם בקיבה חשוכה אבל אני בהחלט מודע לקיומם ויודע שעד עכשיו הם עשו את המצופה מהם באופן יעיל, שקט, צנוע ולא מתבלט. אז למה פתאום הם עושים לי אינתיפאדה בבטן? מה עשיתי להם רע? זה משהו שאמרתי? זה משהו שאכלתי? האם זה קלקול קיבה? צרבת? או הריפלוקס שאני סובל ממנו כבר שנים כשאני שם בפי שקשוקה, מנה פלאפל עם חציל מטוגן, יין אדום או קמפרי תפוזים? אבל לא צרכתי אף אחד מאלו ביממה האחרונה, וגם לא נרשמה אכילה בשעה מאוחרת מדי או הגזמה עם הקפה.

לאחר שהקיבה זוכתה מחוסר ראיות, ומכיוון שאני מכיר היטב את הכבד, הלבלב והטחול שלי ויודע שידם אינה במעל, עברתי לכליות. למרות השעה המאוחרת, זכרתי שהן קשורות איכשהו לשתן, ובצר להן נוטות לשדר כאבים באזור הגב התחתון. זה לא היה האזור הכאוב. המשכתי לחשוד הבא – הלב. האיבר החיוני והערמומי הזה אמנם ממוקם בצד שמאל, והכאבים שלי הם במרכז הבטן, אבל כפי שלמדתי ב"האנטומיה של גריי", לפעמים איבר מסוים מקרין על סביבתו, וכל הסימנים מראים שאני כנראה בתחילתו של התקף לב משמעותי.

עם כל השמחה על האבחון המבריק, החלק העצל שבי התנגד לדיאגנוזה ודרש לספק לעצמי חוות דעת שנייה. התקף לב זה אומר נסיעה למיון באמבולנס או במונית. אמבולנס עשוי להרעיש ולהעיר את כל השכונה ולהוציא לי שם של אדם סיעודי ומתפרק. מונית זה דווקא רעיון לא רע, אם כי במצבי, שיחה על השיר של איסלנד באירוויזיון עשויה להיות מעיקה בשעה זו של הלילה ולהוסיף לכאב הבטן גם מיגרנה קשה. אני יכול כמובן להעיר את אשתי, שישנה לצידי במתיקות, אלא שזה יהרוס גם לה את הלילה ואת מחר, והיא עלולה לקבל את העניין בעוינות. אם העניין יסתיים בפחות ממוות קליני, היא צפויה להאשים אותי בפינוק ובהפרעה לאישה בעת מילוי שעות השינה שלה.

התחלתי לדמיין מה צפוי לי במיון. לשכב שם כמה שעות באבחון, אולי להמשיך לצנתור, ניתוח לב פתוח או מה שהרופאים יחליטו – וכל זה ביום שהוא עמוס בעניינים והתחייבויות, שכבר קבעתי מזמן. בקיצור, ממש לא מתאים עכשיו התקף לב, תחזרו מחרתיים.

החלטתי לדחות את האשפוז ולבדוק איך אני מתפקד בעמידה. קמתי מהמיטה באופן העדין ביותר שאני יכול ויצאתי מחדר השינה על קצות אצבעותיי. הבטן המשיכה בשלה, אבל הגפיים תפקדו באופן סביר. סרקתי את המקרר בלי להזיז פיירקסים שעושים רעש ומצאתי כמה מועמדים לשאיבה מהירה. אבל למרות החשק והידע הרפואי המוגבל, הבנתי בעצמי שקציצות קרות ברוטב עגבניות, יוגורט כבשים וחצי בקבוק יין לבן הם לא בדיוק הדברים שיעכבו את התקף הלב.

בנוסף, המחשבה שנהג האמבולנס יאסוף אותי מהרצפה כשאני בתחתונים ולצידי סיר עם קציצות קרות, לא נראתה לי הולמת את הדימוי הציבורי שלי. עם כל הכבוד למאמצי ההחייאה, הוא עלול לא לעמוד בפיתוי, לצלם אותי ולהעלות לאינסטגרם עם הכיתוב היצירתי "עוד קציצה ועוד קציצה".

החלטתי למצוץ קצת לימון חמצמץ ולהכין לי תה. הפעלתי את הקומקום והקפדתי לעמוד לידו כדי לתפוס אותו על חם בטרם ישרוק ויעיר את כולם. בינתיים נכנסתי לאתרים לחפש המלצות מה עושים במצבי. הגעתי לאתרים של שאלות ותשובות שנראו אמינים ומדויקים כמו הקול של מדונה באירוויזיון. הבנתי שגם המשיבים באתר הם קלולסים עם נדודי שינה כמוני, וכדי לשפר את רמת המקצועיות שלהם, עברתי מייד לספק תשובות רפואיות לכל שואל – בנושאים שנעו מציפורן חודרנית באצבע ועד מה לעשות אם ירדו לי המים בהיריון. בטלוויזיה הקרינו שידורים חוזרים של תוכנית הבוקר של פאולה וליאון. הזוגיות העולצת שלהם לא נראתה רלוונטית ב־3:00 לפנות בוקר, וגם האייטם על מטהר אוויר טבעי שיעזור לריכוז, מתכון לברוקולי ובורגול בשום ולימון ודיון בנושא פוריות במגזר החרדי לא נראו לי מידע שדחוף לי להעמיס על הראש ועל הבטן הכואבת בשעה כזאת.

לשיפור מצב הרוח, שקעתי בהרהורים על מותי המתקרב, ואיך הוא יתקבל בקרב בנות המשפחה. הן יהיו עצובות בהתחלה, אבל בהמשך יש סיכוי טוב שרעייתי תתחתן עם רופא נחמד שהיא הכירה כשהביאה אותי למיון. עוד סיבה לנסוע לבד במונית. הוא בטח גרוש עם שלושה ילדים, ויחד הם יקימו להם מין משפחת בריידי חמודה וייסעו בוואן פולקסווגן להופעות כמו משפחת פרטרידג'. מעניין מה יעשו בפסנתרים שלי. אולי הרופא יהיה גם פסנתרן קלאסי בהכשרתו, שבשונה ממני ממש יודע לנגן יפה מנגינות עם יותר משני אקורדים.

מאחר שהבית שלנו מצויד בכל מכשור רפואי אפשרי שעשוי להועיל ברגעי האמת, החלטתי שזה הזמן לבדיקת לחץ דם עצמאית. אלא שהמכשיר מונח ממש קרוב לראשה של הגברת הראשונה, וחילוצו היה עלול להעיר אותה, ואז להגביר מאוד את לחץ הדם שלה, בעיקר באזור הראש.

התקרבתי על קצות האצבעות ושלפתי את המכשיר. עיניה של רעייתי היו פעורות לרווחה. התנצלתי שהערתי אותה, אבל היא מלמלה שהיא ערה כבר שעה ומודעת לכל פעולותיי ברחבי הבית. "שמעתי אותך קם, צופה בפאולה וליאון, מרתיח קומקום שורק, פותח מקרר ומחלץ לזניה". התנצלתי, אם כי הבהרתי שלא הזזתי את הלזניה אלא את הקציצות. חזרתי למיטה, ותוך דקה כבר ישנתי כמו תינוק. אשתי כבר לא הצליחה להירדם עד הבוקר.

בבוקר קמתי והלכתי לרופא, מוכן לשמוע את הגרוע מכל. בסיום הבדיקה הוא אמר שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה – לא נמצאו ממצאים קרדיולוגיים. הרעה – תצטרך לעבור בבית מרקחת ולקנות קרבוסילן…

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות