Connect with us

גוף ונפש

הדרך להצלחה ולאושר: להחליט להיות החלטיים

Published

on

מדי יום אתם מקבלים המון החלטות, חלקן מהותיות ואחרות פחות • שש הצעות שיעזרו לכם לקבל את ההחלטות האלה בחוכמה

ירדן הקטן ואביו נכנסו לחנות ממתקים קטנה. ירדן הביט במדפי הממתקים בבלבול: הוא אוהב סוכריות גומי, אבל יש כל כך הרבה סוגים! הוא מת על מסטיקים, אבל גם כאן הבחירה מרובה. סביבו היו סוכריות על מקל, מרשמלו, חטיפים ושוקולדים. הבחירה קשה כל כך, והוא אוהב את כולם. הוא מעמיס עוד ועוד לזרועותיו הקטנות והממתקים נופלים ארצה ומתפזרים. קדימה", מזרז אותו אבא. ירדן שולח יד ולוקח חטיף שוקולד, מביט בו רגע ופוזל לצדדים, מניח את השוקולד במקומו ומחליף אותו בסוכריה על מקל. "אני ממש ממהר", מזכיר אבא, והקטנטן ממשיך לקחת ממתקים ולהחזירם למקום. העיניים שלו מרצדות ונעות במרחב, תרות אנה ואנה בריקוד בלתי פוסק. "טוב", החליט אבא, "אנחנו חייבים ללכת". הוא מתחיל לצאת מהחנות בלי שקנה לבנו דבר. אני מצטער", אמר בכנות, "פשוט אין לי זמן". אם מישהו היה אוסף את דמעותיו של הילד השבור, מפלס הכנרת היה מטפס פלאים.

אנחנו מקבלים אלפי החלטות מדי יום. ישנן החלטות קטנות שהשפעתן על חיינו שולית, כמו מה לאכול בארוחת הצהריים שלנו. אחרות גדולות יותר, ומשקלן מניח על כתפינו משקולות כבדות. האם לומר "כן" לשאלה "התינשאי לי"? האם לקבל על עצמי את הקידום? האם להעתיק את המגורים לעיר חדשה? האם להביא לעולם ילד, ומתי? פעמים רבות אנחנו מתמהמהים עם קבלת ההחלטה ואז משלמים מחיר כפול – גם מחירו של הזמן שבילנו באי ודאות, וגם את המחיר על עצם היכולת להחליט, כי העולם התקדם בלעדינו. אין ספק, החלטות זה עסק מורכב.

מנהיג החלטי מלידה

העיתונאי והסופר נפוליאון היל ניסה להבין מה משותף ל-500 מיליונרים. אלה היו אנשים שהפרוטה בהחלט מצויה בכיסם כמו אנדרו קרנגי, הנרי פורד וצ'רלס שוואב. הוא מצא תכונה אחת משותפת לכולם – החלטיות. כל בעלי האמצעים ברשימה של היל קיבלו החלטות בצורה מהירה ובטוחה ושינו אותן, אם היה צורך, באטיות. מצדו האחר של המתרס עמדו אלה שלא הצליחו מאוד, אנשים שקיבלו החלטות לאט ושינו אותן במהירות שוב ושוב.

הפסיכולוג ג'ורג' פוטבורובסקי מאוניברסיטת מישיגן התייחס אל שאלת ההחלטיות ושאל: "אילו תכונות אישיות מאפיינות אנשים החלטיים?". לשם כך, הוא אסף מנהיגי ומנהלי חברות וחקר אותם על עבודתם. הוא גילה שלכל האנשים ההחלטיים כמה תכונות משותפות: הם בעלי יציבות רגשית, תחושת מסוגלות עצמית, תעוזה חברתית ומיקוד שליטה פנימי. פוטבורובסקי המשיך לחקור, והציג בפני נבדקיו שתי אפשרויות שוות מבחינת האפקטיביות האסטרטגית שלהן. לשם כך הוא עשה חיקוי של חיים הכט ושאל את השאלה הנצחית: מה אתם הייתם עושים?". מנהלים שהיו החלטיים נהגו בדפוס של שמיעת כלל האלטרנטיבות וקבלת החלטה במהירות. ההחלטה המתקבלת אולי לא היטיבה עם כל הנוגעים בדבר, אך היא יצרה תחושת ביטחון ואווירה החלטית שהובילה לעוד ועוד קביעות והחלטות בהמשך. מנהלים שהתקשו בקבלת החלטות גררו את ההכרעה עוד ועוד, מה שגרם לאי ודאות בקרב הצוות שלהם ולביצועים בינוניים.

לקבל החלטות זה מעייף

אנשים משפיעים בארץ ובעולם (בהם האנונימיים ברק אובמה, סטיב ג'ובס ומרק צוקרברג) החליטו לעשות מעשה ולבחור להם מערכת לבוש אחת או שתיים שבהן הם דבקים מדי יום. "אנחנו רוצים לצמצם את מספר ההחלטות שעלינו לקבל בכל יום", היה ההסבר שסיפקו לשאלה מדוע עשו זאת.

אם העניין נשמע לכם מגוחך, אספר לכם שחוקרים מצאו תופעה מעניינת שנקראת "Decision Fatigue" תשישות שנגרמת עקב קבלת החלטות. עייפות ההחלטות מתייחסת לאיכות היורדת של החלטות שמתקבלות לאחר תהליך ארוך של בחירות. מחקר מעניין גילה ששופטים בבתי משפט מקבלים החלטות מעמיקות פחות וטובות פחות ככל שיומם מתקדם, וכך אחוז הרשעות השווא עלה ככל שהתיקים נדונו בסוף היום. אחרי שהתשתם את עצמכם בכמה החלטות, אין לכם כוח להתעכב בחשיבה על החלטה נוספת ואתם פשוט בוחרים באפשרות הראשונה המוצעת.

כשיש יותר מדי אפשרויות בחירה

אני בטוחה שאתם מכירים מישהו מוצלח מאופן מיוחד. אחד שצריך לבחור בין כמה מקומות עבודה שמחזרים אחריו, בין כמה מקסימות שרבות עליו, או מתוך חברים שדורשים שיבלה איתם עד קצת זמן. יכול להיות שגם יצא לכם לסנן ללא קול: "הלוואי שהיו לי אפשרויות בחירה מרובות כמו שיש לו". אלא שמחקרים מראים שהחבר המושלם שלכם לאו דווקא מאושר יותר, ושאפשרויות בחירה לא בהכרח מובילות להחלטות מאושרות או לחיוך קורן. במחקר זה, שבראשו עמד רוי באומייסטר מאוניברסיטת מדינת פלורידה, נמצא שכשהציגו לאנשים יותר אפשרויות בחירה (25 לעומת 6 דווקא אלה שקיבלו פחות אפשרויות היו מאושרים יותר מבחירתם. עוד נמצא שאלה שהתבקשו לעשות עוד ועוד החלטות העדיפו לא לקבל החלטה כלל.

להעלות הילוך להחלטיות

כשאנו מהרהרים בהחלטה שטרם התקבלה אנו חשים נוירוטיות וחוסר איזון רגשי הפוגעים ברווחה שלנו, יש לנו תחושת שליטה נמוכה ואנחנו פסימיים. ברגע שאנחנו מקבלים החלטה ומתחילים לחשוב על הצעדים לביצועה המוח שלנו מחליף תקליט בצורה אוטומטית ואנו מרגישים בטוחים, מסוגלים ובעלי שליטה.

איך אפשר להיות החלטיים יותר? אתן לכרוז ברכבת התחתית בלונדון לענות על השאלה: "Please mind the gap". כדי להיות החלטיים יותר צריך לשים לב שאנחנו לא שוהים במרחב התהייה זמן רב מדי. באופן פרדוקסלי, הדרך להיכנס למצב החלטי היא פשוט לקבל החלטה. כך, למשל, דד ליינים עוזרים לפתח נחישות ופרודוקטיביות.

עוד דבר שיכול לעזור בצורה מכרעת בקבלת ההחלטות ובכניסה למצב התודעתי שמקדם אותן הוא להיות מדויקים. כשאתם אומרים לעצמכם באופן כללי "אני חייב לסגל לעצמי אורך חיים בריא יותר", הסיכוי שתצליחו לעשות זאת הוא נמוך. אם תאמרו: "אני רוצה לשתות יותר, לצאת להליכה בכל יום ולצמצם את צריכת המתוקים בחצי", אתם משפרים את סיכוייכם. הדבר קורה מכיוון שהמוח שלנו מתרגם משימות קונקרטיות ומדידות כדברים דחופים שיש לבצע, מה שמעודד אותנו לפעול.

שש הצעות שיעזרו לכם ללמוד להחליט

1. אל תבזבזו זמן על החלטות לא חשובות: בואו נהיה כנים, אם תבחרו לאכול פיצה היום במקום פסטה, השמיים לא ייפלו. ככל שתקדישו פחות זמן להחלטות ותשחקו את המערכת שלכם על החלטות קטנות ולא חשובות, כך יהיו לכם פחות משאבים להחלטות החשובות באמת. נסו גם לצמצם את מספר ההחלטות שאתם מקבלים מדי יום, קבעו באילו נושאים אתם מעדיפים את ברירת המחדל כמדיניות ופעלו לצמצום מספר האפשרויות לבחירה.

2. הציבו לעצמכם דד ליין: כל מי שכתב בעיתון, הגיש עבודת סמינר או התבקש להחזיר תשובה במועד מסוים יודע שאין דבר שהופך אנשים להחלטיים כמו תאריך ההגשה. החליטו מראש כמה זמן אתם מוכנים להשקיע בהחלטה וקבעו לעצמכם מועד סופי. זכרו שלא תמיד יש קשר בין כמות הזמן שתשקיעו בחשיבה לבין הסיכויים שלכם לבחור נכון.

3. תנו מענה לפחד: הרבה פעמים קשה לקבל החלטה מכיוון שיש איזשהו פחד פנימי חסר מענה. האם אנחנו מתמהמהים בקבלת ההחלטה מפני שאנחנו חוששים מכישלון? אולי אנחנו לא רוצים להיות לבד, או שאנו מודאגים שלא יאהבו אותנו? נסו להבין ממה אתם חוששים ותנו לחששות הללו מקום בקבלת ההחלטה. שימו לב שאתם מקבלים החלטה שאינה מנוהלת על ידי פחד אלא מניעה אתכם לעבר החיים שאתם
רוצים לחיות.

4. הקשיבו לאינטואיציה שלכם: אינטואיציה היא היכולת לפענח מסרים ללא חשיבה רצונית, מין תחושה פנימית שגורמת לנו לדעת משהו גם אם לא קיימת הוכחה עובדתית או היגיון כלשהו. אלה הם כל הדברים שנעים בתחתית הבטן שלנו ולפעמים ממש לא מתכתבים עם מה שמצופה מאתנו או עם מה שאחרים חושבים. תנו לתחושות הבטן שלכם מעט כבוד: גם אם לא תקבלו את ההחלטה על פיהן בלבד, שימו לב שאתם לא מתעלמים מהן. שימו לב מה קורה לגוף שלכם כשאתם חושבים על החלופות השונות איך אתם מרגישים? אם אתם חשים אי נוחות ומצוקה כשאתם חושבים על אפשרות מסוימת, ייתכן שהגוף שלכם מנסה לומר לכם משהו.

5. קבלת החלטה היא ערך: העדיפו הכרעה חותכת על פני גרירה של התלבטות. ודאו שמערכת הערכים שלכם ברורה לכם עוד לפני שעליכם להחליט לגבי משהו. כשהרגע הזה יגיע תוכלו לבחור את הפילטר שדרכו אתם בוחרים ולדעת אם חשובה לכם האותנטיות יותר מאשר הריצוי החברתי, הנוחות או הכדאיות הכלכלית, או העזה מול ביטחון. הערכים שלכם אמורים לשקף את תפיסת עולמכם, לפחות לנקודת זמן זאת, כך שהחלטה שתתקבל על פיהם תהיה כזו שתוכלו לחיות איתה בשלום.

6. מצאו את נקודת האל-חזור: יש החלטות שאפשר להתחרט עליהן ולחזור לנקודת ההתחלה, ויש החלטות שהן כמו חתונה קתולית. בדקו איזו החלטה מחייבת והקדישו לה יותר מחשבה ויותר זמן. נסו לברר אם יש מחיר לביטול ההחלטה ואם אתם מוכנים לשלם אותו. אם ההחלטה ניתנת לשינוי (על אחת כמה וכמה אם איננה חשובה) הגיעו לתשובה במהירות.

הניסיון שלנו להיות החלטיים אינו סותר את התהליכים הסדורים שאנחנו עושים כשאנחנו מתכוננים לקבל החלטה כמו איסוף מידע, חשיבה ביקורתית ושיתוף פעולה. חשוב לזכור שכל הכישורים הללו נועדו להביא אותנו לכדי החלטה ולעזור לנו להתקדם הלאה. אם תהליכים אלה מעכבים ואנחנו לא מצליחים להשתמש בכל כוחות החשיבה והניתוח שלנו, לפעמים כדאי ללכת עם האפשרות הטובה דיה ולעבור להחלטות אחרות.

יהודית כץ מתמחה בפסיכולוגיה חיובית. פרטים נוספים באתר האישי: www.judithkatz.me

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

פענוח ציורי ילדים וגרפולוגיה

Published

on

הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן
דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.

אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.

כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/אותה תקופה.

הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.

שלבי התפתחות הציור

1. שלב השירבוט- גילאים 1.5-3.5

זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.

2. השלב הטרום סכמתי – גילאים 3.5-5

תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.

3. השלב הסכמתי – גילאים 5-8.5

״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.

4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים 8.5-11.5

בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.

5. השלב הריאליסטי – גילאים 11.5-19

זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.

ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.

מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים את הציור של ילדיהם בכל גיל?

1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.

2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.

3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.

4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).

המשך לקרוא

גוף ונפש

״דלתות מסתובבות״ בחינוך ולמידה

Published

on

על אימוץ כללים שלא מתאימים למשפחה, והבנה של כללי משחק חדשים כדי שלא נאבד שליטה

החיים הם בחירה אחת גדולה שכן גם למי שמאמין שהגורל כתוב, הוא יודע בתוך תוכו שהרשות נתונה והדרך שלו היא זו שתקבע בסופו של דבר את המקום שאליו הוא יגיע. ומה קורה אחרי שבחרנו? הרבה אנשים תקועים זמן רב עדיין במקום של ״אילו הייתי בוחר אחרת…״ וזה בהחלט משפיע עליהם, ולא לטובה. למה? כי בחירה משמעותה ויתור על דבר אחד על מנת להשיג דבר אחר טוב יותר/פחות טוב, זה לא משנה כרגע מה התוצאה שלו, אלא עצם העניין שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל בידיים הקטנות שלנו ולכך בדיוק נועדה הבחירה.

אין ספק שאנחנו מכוונים למקום הטוב ביותר בכל דבר שאנחנו עושים, ובעיקר בחינוך ילדינו, אבל מה לעשות שלא תמיד זה יוצא לנו הכי טוב או בדיוק כמו שרצינו כי נתקלנו בקשיים שלא ידענו בהכרח כיצד לפתור, אימצנו כללים שלא התאימו למשפחתנו, לא הבנו את כללי המשחק החדשים ואיפשהו בדרך איבדנו שליטה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

ההצגה חייבת להימשך

אנסה להדגים את דבריי ולהמחישם באמצעות דוגמה מבית הספר: כמורה, יש לי המון תלמידים בכיתה ובכל שיעור אני צריכה לבחור את הדרך שבה אני מעבירה את החומר לתלמידיי ואת המילים שבהם אני בוחרת להשתמש. זה ברור נכון? יופי. אבל יש מיליון דרכים להעביר את החומר הנלמד, אז איך אני יודעת איזו דרך מתאימה כעת?

אז אתם בטח חושבים שאני לא מכירה את התלמידים שלי?? ממש לא. אני מכירה את כולם, העניין הוא שדרך לימוד אחת אינה מתאימה לכולם ולכל נושא בחומר הנלמד. אבל, ההצגה חייבת להמשיך ואני בכיתה יחד איתם מדברת על החומר הלימודי ומנסה לרתום את הכיתה להאזין לדבריי. לשמחתי, הרוב הגדול אכן מקשיב ומשתתף ולוקח חלק פעיל בשיעור, אבל ישנם כמה תלמידים שהם לא איתי אלא במקום אחר. ומה הסיבה לכך? יכול להיות שהחומר משעמם אותם, יכול להיות שהם לא מבינים אותי, יכול להיות שהם חושבים עכשיו על החברים/ההורים/המבחן הקרוב או שיכול להיות
שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותי.

וכאן אני נכנסת לתמונה, בוחרת בתלמיד אחד מבין כמה שאני יכולה כעת לעזור לו באמצע השיעור. זה הזמן שלי לתת מטלה לכיתה ולגשת בעדינות לתלמיד שאני יודעת בוודאות שהוא לא לומד. אני מנסה לברר מה עובר עליו ומדוע הוא אינו משתתף. הוא משיב לי שאינו מבין את החומר למרות שהסברתי בצורה טובה (״זה לא את, המורה, זה אני שלא מבין כלום אף פעם״) ואני מנסה להסביר לו שנית ואף להדריך אותו במציאת התשובה. אני שמה לב לכך שזה עדיין קשה לו מאוד. גם את השאלה הבאה הוא מנחש ולא מצליח כי משהו שם, אצלו, בחשיבה לא עובד בדרך הרגילה.

אני ממשיכה את השיעור ומתקדמת בחומר הנלמד. כשהצלצול מגיע כולם יוצאים במהירות האור מהכיתה ומתפרקים בספסלים שבחצר הגדולה. אני עדיין חושבת על התלמיד שקשה לו מאוד בהבנת הנקרא ונזכרת בעוד שני תלמידים שלא הספקתי לגשת אליהם וחושבת מה היה קורה אילו הייתי ניגשת לאחד מהם ועוזרת לו מעט והוא היה כן מבין ומשתלב בשיעור?

כמו הסרט ״דלתות מסתובבות״ כל דלת או נתיב, החלטה ומעשה מובילים לכיוון אחר שתוצאותיו יגלגלו אותנו ואת האחרים סביבנו למקומות אחרים בזמן אחר. ההפסקה קצרה מדי ואני ממהרת לשיעור בכיתה הבאה. אני בטוחה שמחר, בשיעור של הכיתה שבה הייתי היום, אני אנסה לגשת לתלמיד אחר כדי לעזור ובהמשך אני גם אפנה להוריו או ליועצת של התלמיד המתקשה שפשוט לא מסוגל ללמוד ״כמו כולם״ וזקוק להכוונה אישית ו/או לסיוע לימודי צמוד.

מה, אם כן, ברצוני להציג בפניכם?

כל תלמיד הוא שונה. כל ילד הוא שונה. בכל רגע הילד תופס את עצמו בצורה אחרת אשר משפיעה עליו מאוד. אתם, ההורים וגם אנחנו, המורים, לא יכולים להגיע אליו באותה דרך, לא יכולים לדרוש מכולם אותו דבר, לא יכולים לצפות שכל ארבעת ילדינו בבית יהיו בדיוק אותו דבר: לכל אחד מחשבות משלו, רגשות משלו, קשיים משלו. יש פתגם מפורסם שאומר ״לא כל האצבעות שוות״. וזה היופי שבפסיפס האנושות הזו הנרקמת לה מדור לדור ולכל אדם ייחוד משלו.

אז מה עושים?

1. קודם כל מבינים שזה כך. דהיינו, מבינים שהילד לא בהכרח ש״הוא לא רוצה״ אלא לעיתים הוא ״לא יכול״ באמת.

2. מנסים לברר בכל דרך אפשרית מה הקושי של הילד? מה עובר עליו? מה באמת מעסיק אותו ולא מאפשר לו להצליח בלימודים/בחברה.

3. מנסים לגשת אליו בדרכים שונות וליצור תקשורת מקרבת, כזו שתעודד שיח אתו ורצון שלו לשתף פעולה.

4. לא מודדים את הילד על פי ״אמות מידה מקובלות״ שכן לא כל התלמידים יכולים להוציא ציון 100 במבחן או שיהיו להם המון חברים, אלא יש כאלה שהיכולת שלהם נמוכה יותר ועליהם לקבל עזרה נוספת מחוץ לשעות הלימוד הן בפן הלימודי והן בפן החברתי.

5. מבינים שכל יום הוא יום חדש ולכן עלינו לאמץ לעצמנו גישות שונות לתקשורת עם הילדים שלנו: פעם על ידי הצבת גבולות ברורים, פעם על ידי שחרור והעברת האחריות לידיים שלהם, פעם על ידי מתן עזרה וכו׳.

6. לזכור תמיד שעלינו לאפשר לילד ולעודד אותו להתפתח ולהתמודד עם משימות מורכבות שכן למרות הקושי, אם הוא לא יוותר ויצליח בסופו של דבר הוא יחווה הישג משמעותי בחייו.

7. לא לוותר לילד לגמרי! ילד שמתקשה או מסרב לבצע משימה, יש הורים שהגישה שבה הם נוקטים היא להסיר את הקושי מדרכו, שמא זה יפגע בנפשו והתפתחותו. למשל ילד שמתקשה לכתוב – הפתרון הוא להפחית, להקל עליו, במקום לתמוך ולעזור לו להתאמן, לתרגל, על מנת שיתקדם ביום שלמחרת.

8. יש לאפשר לילד לחוות ״חוויות בונות״ של התגברות על קשיים, הן במישור הלימודי והן החברתי, ולא למהר למנוע מהם תסכולים והת־מודדויות בוני אישיות. חשוב לתת לילד תחושה של מסוגלות עצמית, שהיא תוצר של מאמץ ועמל להתגבר על קשיים מצמיחים שהוא נתקל בדרכו, לכן ילדים שאינם רוכשים את חווית הבנייה מתוך התמודדות והתאמצות יהיו חסרים את האמונה בעצמם וביכולתם להצליח.

המשך לקרוא

גוף ונפש

הרכיב הסודי של המצוינות

Published

on

כישרון זה מצוין, אבל בשביל להגיע להישגים צריך התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח

כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה וכריזמה מכשפת. אלא שכישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. למשל אייזק אסימוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי, כתב בימי חייו יותר מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, האיש היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים.

הוא היה בסך הכול בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק אסימוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: להיות בעשייה תמיד. "כשהרגשתי תקוע לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". וכך, מדי בוקר היה לסופר המהולל טקס כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. 

במקום אחר ובזמנים אחרים, אנג׳לה דאקוורת לימדה מתמטיקה בבית ספר במנהטן. בסוף תקופת המבחנים הראשונה היא הבחינה בתופעה משונה: חלק מהתלמידים הכי כישרוניים במתמטיקה, אלה שהבינו במהירות את החומר וידעו ליישם אותו, קיבלו ציונים בינוניים. לעומתם, חלק מהתלמידים הפחות מוכשרים, שהתקשו להבין את החומר, השיגו ציונים מעולים. שנה לאחר מכן לימדה דאקוורת תלמידים מצטיינים בבית ספר בסן פרנסיסקו. התופעה המפתיעה קרתה שוב. כשחקרה דאקוורת קצת יותר את העניין, היא גילתה שהתלמידים החלשים והמצליחים התאפיינו בדפוס התנהגות דומה – הם הציקו לה בשאלות, דרשו הסברים חוזרים ולא הפסיקו לנסות להשתפר.

בהמשך גויסה דאקוורת למצוא את ההבדל בין הנושרים לשורדים בתכנית המצוינות של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט, שנחשבת לסמן של קבוצות עילית. בכל שנה מתחילים את הליך ההרשמה כ-14 אלף תלמידי תיכון, 4,000 תלמידים משיגים את ההמלצות הנדרשות ורק 2,500 עומדים בסף הציונים והכושר הגופני. לבסוף מתחילים ללמוד רק 1,200 צוערים, ו-20 אחוזים מהם נושרים בחודשים הראשונים של מה שנחשבת תקופת האימונים הקשה ביותר מבחינה פיזית, רגשית ומנטלית. בבדיקה שערכה עלה רכיב הקסם שוב : "הנשארים בתכנית לא הרימו ידיים מעולם", סיפרה דאקוורת. "מבחינתם, ויתור לא היה אופציה. הם ידעו מה הם רצו, והיו מוכנים לעבוד קשה ולהתמודד עם כל אתגר ותסכול בדרך לשם". כשהחלה את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה היא כבר ידעה שתחקור דבר אחד – מהו הרכיב החמקמק שמהווה מקפצה להצלחה?

עד כמה אתם נחושים להגשים חלומות?

דאקוורת שמעה שוב ושוב בחייה שהיא לא מתאימה לתיאור "גאון". למרות זאת, זכתה במלגה של "קרן עמיתי מקארתור", המכונה גם מלגת הגאונים, שמוענקת לחוקרים יצירתיים ופורצי דרך. בהרצאת ה-TED שלה היא אומרת: "אני מכירה אנשים רבים שהם חכמים ממני. העבודה שלי אינה סתם עבודה, היא הייעוד שלי. אני מציבה לעצמי אתגרים כל יום, וכשאפול אקום על רגליי. אולי לא אהיה הכי חכמה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט (Grit). מהו אותו גריט? שילוב של התמדה ותשוקה". דאקוורת מספרת שהתמדה ותשוקה משפיעות על הצלחתו של אדם יותר מאשר כישורים מולדים ומנת משכל. היא ניסחה משוואה פשוטה שמסבירה את זה:

כישרון*מאמץ = מיומנות

מיומנות*מאמץ = הישגים

כלומר, להשקעה ולמאמץ יש השפעה מכריעה וכפולה על ההישגים. החלק החשוב במשוואה יהיה ברור לכל מי שפתר משוואה פשוטה בימיו: גם אם יש לכם כישרון בלתי נדלה, מאגרים של ידע ויצירתיות משתפכת, אם תכפילו אותם במאמץ אפסי תקבלו אפס הישגים. דאקוורת גם פיתחה מדד שבוחן את מידת הגריט שלכם. המדד מורכב משאלות כמו "האם כישלונות מייאשים אתכם?", "האם אתם זונחים במהירות מטרות שהתלהבתם מהן?" ו"האם אתגרים גורמים לכם לוותר?". 

איך מפתחים התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח להמשיך גם אחרי כישלון? טוב ששאלתם. בספרה "גריט", שהגיע בן לילה לרשימת רבי המכר של העיתון "ניו יורק טיימס", מפרטת דאקוורת כיצד כל אחד יכול להשיג לעצמו מהתבלין הנפלא הזה:

1. התעניינו: גריט אינו רק היכולת להתמיד במשהו, אלא שילוב של תשוקה והתמדה. אם תתמידו בעבודה שאתם שונאים לא תהיו מצוינים. תשוקה תגרום לכם להתאמץ, להשתפר, לחקור ולשנות, וכל זה תוך כדי סיפוק והנאה. מציאת עניין ומשמעות יכולים להיות תהליך ארוך, אך בסופו תמצאו את הכיוון או את הפעולה שבאמת אכפת לכם מהם.

2. מצאו את המשמעות שלכם: אם ציירתם ציור גרוע אבל מעולם לא חלמתם להיות פיקאסו, השמים כנראה לא ייפלו. אם הצבתם לעצמכם מטרה שהיא-היא משמעות חייכם, לא תוכלו לוותר עליה בקלות. מצאו משמעות עמוקה בעיסוק שלכם, והציבו אותה מולכם. בדרך הזאת תוכלו לנסות שוב גם אחרי כישלון או אכזבה. העיכובים בדרך יתגלו כשיעורים טובים ללמוד מהם, וכל פעולה סתמית ומשעממת תיעשה מהנה יותר. ֿ

3. היו אופטימיים: אופטימיות היא מצרך חשוב לכל שלב בחיים, אבל בעיקר לעשייה משמעותית. השתמשו בשפה חיובית לתיאור הצלחות, גם אם הן קטנות. חגגו ניצחונות בדרך, ועודדו את עצמכם לעבור בין עצירה או עיכוב לעשייה מחודשת.

4. הפסיקו להאמין בנסים: בכל פעם שאתם מסתכלים על אדם מוכשר וחושבים "אל אלוהים, איזו מתנה הוא קיבל", פיית גריט מתה איפשהו בעולם. בעצם חיזוק ההנחה שגאונות וכישורים הם מתנת טבע, אנחנו מחזקים נטיות פסיביות והורסים כל טיפת מוטיבציה שהיתה לנו. אם הם גאונים בגלל תמהיל גנטי קסום, אנחנו כנראה לעולם לא נהיה כאלה. אם הם מוצלחים בעקבות התמדה והשקעה, לכולנו יש אפשרות להגיע לשם.

5. העריכו השקעה: השקעה, מאמץ והשתדלות הם מרכיבים שסובלים מיחסי ציבור גרועים. הם הרבה פחות זוהרים מנקודת הסיום. הם כוללים שעות של ניסוי וטעייה, כישלונות, תחקיר, לילות ללא שינה, זיעה, דם ויזע. הקפידו לבטא בקול רם הערכה דווקא לניסיונות הללו. תגמלו את העובדים, את הילדים ואת החברים שלכם על מאמציהם. התגאו בתהליכים מרשימים שעשיתם גם אם אלה לא הביאו לכם ניצחון. 

ההבנה שהצלחה תלויה בתשוקה ובהתמדה מפחידה ומרגשת גם יחד. מרגשת מכיוון שגם אם התחלתם את חייכם בנקודת פתיחה טובה פחות, וגם אם לא הייתם המצטיינים של כיתתכם תוכלו להגשים את חלומותיכם. מפחידה מפני שהתירוצים של "אני לא חכם מספיק", או "אני לא מוכשר כמוהו", כבר לא רלוונטיים. השביל המוביל להצלחה משמעותית הוא ארוך, ודומה הרבה יותר לריצת מרתון מאשר ספרינט. אך הוא מבטיח הצלחה מעל לכל שיעור, משמעות אישית ואמיתית וחיים של סיפוק. שווה, לא?

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות