Connect with us

Featured

"הגעתי ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים במטרה אחת ויחידה – להיות שחקנית"

Published

on

טרגדיה מקומית: אנית ברגר, חיפאית במקור, הייתה דמות מוכרת בעולם האנטרטיימנט של עיר המלאכי – עד הפריצה הגדולה היא גילתה דרך להתחכך עם הידוענים של הוליו – לא מכבר החליטה לקחת פסק זמן, להתגורר בסירה קטנה במרינה של אוקסנרד ולכתוב ספר חושפני על התעשיה – ביום רביעי שעבר היא נהרגה בתאונת דרכים ע"י נהג שתוי והובאה השבוע למנוחות בעיר הולדתה – מיכה קינן נפגש איתה לשיחת נפש כמה שבועות לפני שהלכה לעולמה –  מסמך נדיר

מאת: מיכה קינן

כ-250 איש, חברי הקהילה המקומית, חברים, מכרים וקולגות, הגיעו ביום ראשון האחרון לבית חברת קדישא בווסט הוליווד כדי להיפרד מהשחקנית אנית ברגר, שנהרגה בתאונת דרכים באוקסנרד בליל יום רביעי שעבר. בת 29 הייתה במותה. ברגר הייתה במושב הנוסעים במכונית יונדאי אקסנט, בה נהג בעלה ברט ג'ושוע. חוזה גרסיה רודריגז, תושב אוקסנרד בן 24, התנגש ברכב בו נהג בעוצמה במכונית של אנית וברט שפנתה למרכז קניות. השניים נפצעו, אנית הובהלה לבית חולים מקומי ושם נקבע מותה. רודריגז נעצר ויואשם בהריגה ברשלנות, לאחר שנמצא לאחר התקרית שתוי וללא רשיון נהיגה קליפורני בתוקף.

אחד מחבריה של אנית, תומר בן עזר, הספיד אותה בתחילת השבוע בפייסבוק בפוסט קורע לב: "לא פייר. פשוט לא פייר. לא מגיע לך. לא ככה. לא עכשיו. לא בכלל. לא לך. לא למשפחה שלך. לא לאמא שלך. אני לא מעכל. ולא תופס. ולא יודע מה לומר. אני יודע שאת שומעת אותי עכשיו. מרגישה אותי. תמיד היה בינינו קשר חזק, גם כשלא ממש היינו בקשר. כמעט שנה היינו ביחד. למדתי להכיר בחורה חזקה, אמיצה, שלא רואה בעיניים, שלא נרתעת משום דבר. כל דבר שהיא רוצה, היא מתנפלת עליו באלף שיניים. לא סתם קראתי לך 'לביאה'. לביאה אמיתית. עברת חיים כל כך לא פשוטים, לא כולם יודעים. אבל אני יודע. נלחמת. ושרדת. ושוב נלחמת. ושוב שרדת. ופתאום מגיח נהג שיכור בלי רשיון, עובר באדום וקוטע לך את החלום בשניה אחת.

״תמיד אמרו עלייך כמה שאת יפה. וקורנת. וזורחת. פרי ספיריט אמיתית. בדייט הראשון שלחתי סמס לחבר טוב שלי "היא מאירה לי את הרכב". האור שלך סינוור אותי. אבל אני זיהיתי שאת יפה גם מבפנים. תמיד דואגת. תמיד אוהבת. תמיד עושה מכל הלב. ואיך שטיפלת בשאנטי הכלבה האהובה שלך, וכמה דאגת לאמא שלך. כמה רצית וערגת למשפחה חמה ומחבקת.

״וכן, היית גם שרוטה. מלכת הדרמות… האש שבך לא נתנה בך מנוח. תמיד צחקנו על זה. אבל תמיד ידעת להיות הראשונה שפותרת, שמדברת, שמשלימה. בלי אגו, בלי להיות צודקת, רק רצית לחזור לשכב מחובקים ולחשוב על הגשמת חלומות רחוקים.

״אנית ברגר, כל כך יפה, כל כך מוכשרת, כל כך חכמה, כל כך אמביציוזית. רצית לעשות טוב בעולם ונלחמת גם על זכויות בעלי החיים. הצלחת לייצר השראה אצל רבים. גם אצלי. ובגילך הצעיר זה כבר הישג אדיר. אני מניח שתמשיכי לזרוח ולהקרין אור גם מלמעלה, אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים, אני בינתיים מצדיע לך כאן מלמטה. יהיה זכרך ברוך לעד, אוהב, תומר".

הראיון האחרון עם מיכה קינן

בתוך כל הלהט הקיצי שעבר עלינו לאחרונה, חוויתי מפגש מרענן ומשיב נפש בדמות נערה חיפאית, יפיפייה וערמונית בג'ינג'יותה הלוהטת ובסיפור חייה ותהפוכותיה ההרפתקניות המדהימות. לעלמה קוראים אנית ברגר ופגשתי אותה על סירה לבנה במרינה הנאה של אוקסנרד, קליפורניה. אבל לפני שנגיע לעצם הימים האלה ביקשתי קצת רקע אישי, ושמעתי מפיה סיפור חצי דמיוני חצי הוליוודי שאמור להפוך לספר ואפילו סדרה טלוויזיונית.

אנחנו מתנדנדים בקצב הגלים, כשמידי פעם משיקה אדווה קטנה את ירכתי הסירה שאורכה כעשרה מטרים בסך הכול אבל מצוידת כדירה לכל דבר כולל חדר שינה, מטבח, וסלון קטנטן. לאנית הופעה מאוד מרשימה, אני כותב בפנקס. קרני השמש חודרות מהצוהר הקטן בדופן הסירה ומפזזות בתלתלי האש. אנית יושבת נינוחה על אחד הדרגשים המרופדים בסלון ומצהירה בקול בטוח: ״בעצם הגעתי ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים במטרה אחת ויחידה – להיות שחקנית". אני מתבונן מסביבי ולא רואה במאים ומצלמות, רק תרנים של סירות ושחפים חולפים בצרחות.

״אז מה את עושה פה?", אני זז על הדרגש בסקרנות.

״אחרי שלוש שנים מטורפות בהוליווד, נמלטתי הנה כדי לנקות את הראש ולהירגע", היא נאנחת.

״או-קיי, אבל מהיכן זה מתחיל? "אני שואל בחוסר סבלנות אדיב.

אנית מביטה החוצה וזזה באי נוחות:" למעשה זה היה החלום שלי מאז ומתמיד, להגיע להוליווד כדי להיות שחקנית".

אנית: "לא אהבתי את חיי בישראל בלשון המעטה, למרות שבעליל, היו לי הצלחות לא קטנות בהמון תחומים בהם מצאתי את עצמי. לפני שעזבתי השתתפתי בסדרת הטלוויזיה 'שנות ה-80', ושם הכרתי את שלום אסייג שהתרשם מהמשחק שלי ודירבן אותי להגיע ללוס אנג'לס. אבל בינינו, לא הייתי צריכה שום שכנוע, הייתי צריכה רק הזדמנות, לעזוב את הכל ולטוס להוליווד שהייתה משאת נפשי".

הפלאפון של אנית מצלצל לפתע. אני נדרך. היא מדברת עם מישהו באנגלית אמריקאית ללא מבטא, ממש הפלא ופלא. הוא נשמע מאוד פסקני ודורש והיא עומדת על שלה ובסוף מנתקת. "סליחה", היא מחייכת בקול. "זה היה אחד מהמפיקים האלה…עזוב לא חשוב… נחזור לסיפור שלי… הגעתי יום אחד לאל-איי ושברתי את הראש איך אני נכנסת לתעשייה הקשה הזאת. לא רצית ללכת לאודישנים כמו מיליון בנות אחרות. פגשתי בחורה אחת, שהייתה משופשפת מאוד בתעשייה, כנראה שמצאתי חן בעיניה. היא הכניסה אותי לעניינים".

איזה עניינים?

״היא לימדה אותי להתפלח ולהתגנב לתוך האירועים הנוצצים האלה שאתה רואה בטלוויזיה. במיוחד שטיחים אדומים ומסיבות השקה. אני ראיתי את זה כאתגר חברתי ומקצועי. זה לא היה תחביב. שמתי לעצמי מטרה להתגנב לתוך המוחות של האנשים המשפיעים ביותר בהוליווד. את הכישרון הזה למדתי בנעורי. זה דומה ל-NLP אבל אין פה קסמים או אחיזת עיניים של הקוסמים הידועים. אני פשוט הייתי מוכשרת לזה עוד מילדות.

״הייתה לי ילדות מאוד מסובכת, אני בעיקרון מחיפה, כל הילדות שלי הייתה בכרמל. אימא שלי הייתה קשת יום בצעירותה, שעבדה אצל אנשים מבוגרים. לגבי אבי לא ידעתי כי אבי הוא לא אבי הביולוגי. זה היה תמיד מסתורין שלא דיברו עליו.

״ב- 1989 אימא שלי התחתנה שוב עם גבר מסודר כלכלית שעבד ברפאל ששמו היה יעקב ברגר. אחרי שהתחתנו הוא גילה לה שהוא עקר והם הלכו לעשות הפריה מלאכותית אצל רופא נשים שהיה גם השכן שלהם את זה גיליתי הרבה יותר מאוחר). לאחר כמה שנים הם התגרשו. באותה תקופה כמעט ולא הייתי בבית, הייתי פרפרנית חופשיה ועזבתי את התיכון. ואז פרצה מלחמת לבנון, חיפה הופגזה יום ולילה, היה לי כבר אז חלום להיות שחקנית ונטשתי לתל אביב. התחלתי לעבוד במשרד חקירות. חייתי לבד ולמרות שהרגשתי שיש לי משבר זהות וחסך של אבא מילדות. מצאתי את עצמי עם גברים שהיוו תחליף לאבא האמיתי.

״אז גם התחלתי לפתח את היכולת שלי לחדירה למוחות ולמחשבים של אנשים אחרים. הייתי משתמשת במניפולציות כי אני שרדנית. זה היה כנראה כשרון מולד, אבל השתדלתי להישאר תמיד בצד הנכון של החוק. הרגשתי שאני יכולה לשכנע אנשים בקלות בכל מיני חקירות שהשתתפתי בהן. הייתי רק בת 17 אבל הייתה לי הופעה מושכת כנראה ונראיתי יותר מבוגרת. היו לי הרבה הצלחות בתחום והיו תקופות שעשיתי חיים משוגעים. היו לי חברים וידידים אמידים מאוד ונהניתי מהחיים הטובים למרות שבתוכי הייתה איזו כמיהה למשהו אחר.

״באותה תקופה נוכחתי כי למעשה לא אהבתי את העבודות הללו ומצאתי עצמי מחפשת דרכים אחרים לשרוד. הקמתי אתר שקראו לו 'טוריסט סיטר'. כמו בייבי סיטר רק מיועד לתיירים. אבל התיירים לא הגיעו בהמוניהם אלא שהאחד שכן הגיע, היה טייס אזרחי בחברת 'יו.אס.אייר'. הראיתי לו את הארץ והתאהבנו. הוא היה לוקח אותי אתו לכל הטיסות בחו"ל במחלקה ראשונה וככה גיליתי את העולם. בין הטיסות עבדתי כדוגמנית 'פנים' במיוחד עם תכשיטים בתל אביב וגם באירופה. אפשר לראות אותי מדגמנת תכשיטים בהרבה מגזינים עד היום.

השנים חלפו אבל החלום להגיע להוליווד לא עזב אותי. היו לי הרבה הרפתקאות במשך השנים אבל דבר אחד יציב ואהוב. זו הייתה הכלבה שלי. היא הייתה המשפחה היחידה שלי וגרה בדירה שלי בתל אביב. אהבתי אותה מאוד עד שיום אחד נדרסה. הייתי שבורה והחלטתי לעלות על מטוס לאמריקה. לפני שעזבתי רציתי לסגור את העניין המשפחתי. נסעתי לחיפה לאבא שלי וניסיתי ליישר אתו את ההדורים. הוא היה איש קשה מאוד אבל הרגיש שהחמיץ את ההזדמנות של ילדותי להתקרב ולחנך אותי בתור אבא. הגענו למבוי סתום ונקודת שפל נוספת. הוא גירש אותי מהבית שלו. צלצלתי לאימא שלי והיא גילתה לי שאבא שלי הוא בעצם אבי החורג".

זה בהחלט רקע טוב לאמנים בכלל ושחקנים בפרט; משפחה שבורה, ילדות קשה.

״נכון, אם אתה מסתכל מקרוב על ההיסטוריה של הרבה שחקנים אתה מגלה שהיו להם קשיים ומשברים בילדות, זה היה חייב להגיע מאיזשהו מקום. אבל אני לא רואה את זה קשה אני רואה את זה מאתגר. לא הכרתי ילדות אחרת, וזה נתן לי דחיפה לרצות להיות מישהו אחר, בחיים אחרים, שזה בעצם מה שכל שחקן עושה".

איך השתמשת בכוח השכנוע המיוחד שלך בהוליווד?

״אחרי שפגשתי את גלית (שם בדוי), היינו מסתובבות בכל מיני מקומות בהוליווד וכשהייתה איזה נשפיה או אפטר פרטי היינו נכנסות חופשי בלי שעצרו אותנו. בדרך כלל נדבקנו לאנטוראז' ונכנסנו עם כולם. במסיבות האלו אתה פוגש כל מיני אנשים חלקם מקורבים וחלקם ה'טאלנט' בעצמם. אבל יש תמיד כאלו שבאמת עשו את זה בגדול והם המטרה של כל שחקן מתחיל. הם בדרך כלל מפיקים או במאים מוכרים עם הצלחות גדולות וחשבון בנק גדול יותר. הם בעצם היו היעדים אליהם כולם מנסים להגיע. סביבם יש תמיד אנטוראז' גדול שכולל חברים ומלחכים בפנכה.

״אם את מעוניינת לכבוש יעד כזה, לא מספיק מראה טוב כי כמוך יש מיליון בהוליווד והרבה יותר יפות. אבל אני התרכזתי באדם, במשך כמה דקות, ואחר-כך לאחר שידעתי עליו מספיק, התקרבתי אליו באמצעות מישהו שכבר הכרתי או במקרה. כשאתה יודע פחות או יותר עם מי יש לך עסק יותר קל לענין אותו לעבור לצד שלך. קשה להסביר, אבל אם כבר עברתי את המשפט הראשון בשלום במשפט השני הוא כבר היה ציד קל. לאנשים האלו בדרך כלל יש נקודת תורפה שאותם גיליתי מיד. או שהם נטולי כריזמה או שהם חסרי ביטחון אמיתי או כל מיני נקודות רכות באישיות שלהם, שהייתי מנצלת לטובתי כדי להתקרב אליהם.

״אין פה הרבה סודות, להיפך. החלטתי לעלות את הדברים בספר שכתבתי ששם יש הרבה מאוד סיפורים. אחרי שאגמור לכתוב את הספר שלי אני מתכוונת להיכנס למשא ומתן עם רשת הפצה גדולה ולמכור להם סדרת טלוויזיה על הנדסה חברתית ('סושייאל אינג'ינירינג').

העלילה היא על אנשים מסוימים שפורצים למוחות של אנשים אחרים. הם מנסים להגיע לפתרונות של בעיות ותעלומות ובאמצעות הכישרון שלהם הם מפענחים את הסודות והמסתורין הזה. הם גם מצליחים באמצעות השתלטות על המחשבות להוציא כסף מלקוחות שונים".

איך התפלחת לאירועי שטיח אדום?

״בהתחלה זה היה קשה כי חוץ מגלית לא הכרתי אף אחד בבראנז'ה. אבל לאט לאט יצא לי להכיר כל מיני אנשים שעבדו בתעשייה כמו תפאורנים או צלמים שהיו מכניסים אותי לאירועים ומשם כבר הסתדרתי. פגשתי למשל את הבמאי של 'אקס מן' Brett Ratner. הוא סיפר לי שגל גדות לא רצתה לעבוד איתו כי כתבו עליו שהוא מטריד נשים. אחרי שישבנו ודיברנו הוא עוד העז לבקש ממני את הטלפון שלי… ככה זה הבימאים והמפיקים בהוליווד, הם מנסים ישר לגשת לעניין. פגשתי עשרות במאים ומפיקים אבל לא כולם מנסים לפתות אותך. התפקיד שלי היה לשכנע אותם לדבר איתי בלי להיכנס איתם ליחסים. זו מלחמה קשה ואני שורדת.

״השתתפתי במאות מסיבות עם סלבריטאים ידועים מאוד, מה שהיה שם אפילו הנייר לא יכול לסבול. לא הייתי מהתפלחות היחידות. זה נהיה כבר תופעה שכיחה. המתגנבות גם מוכרות תמונות לפפרצ'י ומרוויחות מזה. גם אני צילמתי תמונות אבל רק לשימוש האישי שלי, בדרך כלל בפייסבוק. כמובן שקורים דברים לא ישרים שם. הרבה סמים, סקס, ואינטריגות, ובעלי המסיבות מנסים לשמור את הפרטיות של האורחים. התערבבותי איתם הייתה די הדוקה ואפילו עזרתי לארגן מסיבה כזאת. היו לי טלפונים של הרבה סלבס, אבל מישהי גנבה לי את הטלפון".

ועכשיו את גרה על סירה קטנה במזח של אוקסנרד.

״אתה יכול לומר שזאת מעיין בריחה, כי באמת כבר נשבר לי מהאירועים ומההבטחות של הוליווד והחלטתי לעשות מעשה ולכתוב את הספר. אני יושבת על הסיפון עם הלפטופ שלי כל יום כבר שלושה חודשים וכותבת. זה גם יותר כלכלי כי שכר הדירה עולה רק דמי עגינה של 350 דולר לחודש והסירה שייכת לי. אני מעניינת כבר כמה מפיקים בספר שלי וכמובן בסדרה. יש לי פגישות מתוכננות עם אולפנים כמו נטפליקס והאחים וורנר".

המכתב האחרון לאמא, פני תורג'מן

(כחודש לפני מותה כתבה אנית: "בדרך כלל אני לא משתפת דברים אישיים, אבל החלטתי שהפעם זה יהיה שונה")

לפני 28 שנה הבאת אותי לעולם, לא אני ולא את הבנו יותר מידי מה הולך לקרות. החיים לא היו קלים, עברת גירושים, פרידה מסבתא ז״ל, פרידה מבעלך השני ז״ל, הבן שלך (אח שלי) בחר ״להיפרד״ ולא להיות בקשר אתנו. וקשרים אחרים שלא היו קלים בדרך. ולמרות זאת, את בחיים לא ויתרת. אני לא בטוחה שאת בכלל יודעת מה המשמעות של המילה הזאת בכלל. הראית לי שעבודה קשה משתלמת, שהזיעה והזמן באמת עושים את שלהם

ואז החלטתי שאת צודקת, אם את לא וויתרת למה שאני כן לא היה לי קל לעזוב אותך לבד, אבל אני יודעת שזה זמני טסתי להגשים חלום היינו צריכות לשרוד רוב החיים, אז ידעתי שהכלים האלו שרכשתי יעזרו לי בדרכי אלו לא כלים קלים, יש להם כובד ומשמעות עם עבר לא קל אבל הם עוזרים, וזה מה שחשוב. תמיד שאלו אותי איזו שחקנית מפורסמת אני מעריצה והייתי רוצה להיות כמוה? תמיד אמרתי, אני לא רוצה להיות כמו אף אחד אחר, אני רוצה להיות עצמי. אבל אני כן מעריצה אישה אחת, וזו אימא שלי! כי היא הבסיס למוטיבציה שיש לי, היא הכוח שדוחף אותי עוד מדרגה ועוד מדרגה גם כשלפעמים קשה לראות את קצה ההר

היא הסיבה שאני רוצה להצליח ולשתף את הניצחון שלי איתה, היא האישה שאני רוצה להילחם ולתת לה את כל מה שהיא נתנה לי. גם כשלא היה הרבה. אולי לא גדלנו כמו רוב המשפחות, והחיים היו קשים רוב הזמן והיינו צריכים לעבור בתים, בתי ספר, ולהתרגל כל פעם לסביבה אחרת, לשרוד כמעט בלי כסף או רכוש ובסוף היית צריכה לעזוב את הבית ולעבוד קשה. ככה שגם אני עזבתי בגיל צעיר, בגלל זה היום אני מי שאני, בזכותך. את אחת הנשים הצנועות שאני מכירה, חזקות ומדהימות שאני מכירה, את תמיד מתעקשת לעזור לכולם, גם כשאין לך מה לתת את תמצאי מה לתת. עם שמחת חיים מדהימה ומדבקת, והכי חשוב, את בחיים לא מוותרת. תמיד חיפשתי משמעות למשפחה, והבנתי שהחיפוש החיצוני אצל האחר הוא מיותר

את כל מה שהייתי מאחלת לעצמי, אימא חזקה ומדהימה שלי, אני אוהבת אותך הכי בעולם.

תודה ה׳ על האימא הזאת, מזל טוב עד 120 שנה. המון בריאות, ורק שמחה ואושר, כי כל השאר זה שטויות. 

מתגעגעת אליך, תהיי גאה במי שאת!

Featured

"המשחק הפך לתראפיה שלי"

Published

on

אהרון כהן נולד בקנדה, עבר ללוס אנג'לס, עלה לישראל ושירת ביחידת דובדבן * בהוליווד הוא שימש כמאבטח האישי של בראד פיט *  היום הוא מומחה ללוחמה בטרור, מאמן שחקנים בשימוש בנשק ומשחק בעצמו בסרטים 

אהרון כהן, 43, התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוחר יחסית כשהוא כבר בשנות ה-30 לחייו ובעל עסק מצליח ללוחמה בטרור. הוא הספיק לאמן ולהכשיר אלפי אנשים ביחידות ימ"מ, כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב ויחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם. מדי פעם הוא גם מאמן שחקנים בשימוש בנשק ובאיך ל"שחק אותה" בכישורי האבקות וקרב מגע. 

כהן ששימש כמסתערב ביחידת דובדבן. הוא התחיל לעבוד כיועץ טכני ומאמן על סט סרטו של המפיק סטיבן סודרברג "בגידה כפולה" ב-2011. במשך שלושה חודשים אימן את כוכבי הסרט צ'נינג טייטום, אוון מקרגור, מייקל פסבנדר ואנטוניו בנדרס. "לימדתי אותם איך להשתמש בכלי נשק וסייעתי בעיצוב הפעולות בסרט כך שיראו אמיתיות", נזכר כהן, "ואז סטיבן נתן לי גם תפקיד קטן עם כמה סצינות בסרט וככה נתפסתי. נזכרתי כמה שאהבתי לשחק בתיכון וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

מאז הצליח כהן להוסיף לרזומה שלו עוד שני סרטי קולנוע: "211" בכיכובו של של ניקולאס קייג' שם גם שימש כיועץ טכני; ותפקיד שני בסרטו של סילבסטר סטאלון "רמבו 5 – המשחק האחרון", שיצא בשנה שעברה לאקרנים. שני הסרטים אגב, הם בהפקת אופני מילניום של המפיק הישראלי אבי לרנר. 

כהן: "גדלתי עם הסרטים של סליי, מרמבו ועד רוקי. תמיד אהבתי אותו. אז כשהתקשרו אלי ואמרו לי שיש להם תפקיד בשבילי, מאוד שמחתי. טסתי לבולגריה והיתה לי סצינה נהדרת עם סליי וגם אימנתי את הפעלולנים איך להשתמש בנשקים. זו היתה חוויה נהדרת, נהנתי מכל רגע על הסט".

כהן, נשמע ישראלי לחלוטין אבל הוא נולד בכלל בקנדה להורים יהודים. לאחר גירושי הוריו, אמו התחתנה עם התסריטאי אייבי מן, שכתב את התסריט לסרט "משפט ניורמברג" עליו זכה באוסקר והמשפחה עברה ללוס אנג'לס. "אבי החורג היה ציוני והאמין מאוד במדינה היהודית. כשהייתי בן 16 לערך, הוא עבד על סרט על משה דיין אליו היה מאוד קרוב, והזמין גנרל ישראלי אלינו הביתה במסגרת עבודתו על התסריט. הגנרל נשאר אצלנו בבית שבועיים ובמהלך הזמן הזה ייעץ לי לנסוע לישראל ולראות על מה מדובר מקרוב ואולי יתאים לי להתגייס. 

"האמת היא שלי כבר נמאס מהבולשיט ההוליוודי ובאמת רציתי לשנות אווירה ומקום. שנה לאחר מכן, טסתי לארץ והתגוררתי בקיבוץ, למעשה שניים, מעיין צבי והזורע. העברתי שם ארבעה חודשים בלימודי עברית והתאהבתי בישראל. כשהגיע הזמן שלי להתגייס, התגייסתי לצה"ל ליחידת דובדבן והפכתי למסתערב. השתתפתי בלמעלה מ-200 פעולות במסגרת השירות הצבאי שלי." 

לאחר שלוש שנות שירות, כהן מצא עצמו לבד בארץ, ללא משפחה וללא המסגרת הצבאית. היו אלו זמנים בהם המושג חייל בודד היה פחות מוכר ולא היו מסגרות תומכות רבות בחיילים בודדים משוחררים. למרות האהבה שלו לארץ, כהן לא הצליח למצוא את עצמו והחליט לשוב לארה"ב. 

כהן: "השירות הצבאי די עיצב אותי ואת מה שעשיתי בהמשך חיי. התחלתי לעבוד כמאבטח במשך שנה. עבדתי עבור חברת אבטחה והייתי המאבטח של בראד פיט במשך שנה וחצי כמעט. הוא היה אז נשוי לג'ניפר אניסטון. אחרי שסיימתי את העבודה הזאת החלטתי שאני יכול לעשות את זה לבד ופתחתי את חברת האבטחה שלי, צ'ריס.  איבטחתי סלבס רבים כמו פינק, קייטי פרי, צ'ארלי שין כשהוא יצא למסע ההופעות שלו, לאחר התמוטטותו הנפשית. 

"שנתיים לאחר שפתחתי את החברה וזמן קצר לאחר 9/11 פנו אלי דרך האתר שלי לאמן יחידה למלחמה בטרור. לאחר שאימנתי יחידה אחת, התחילו לפנות אלי יחידות נוספות, יחידות משטרה וחילות צבא וגיליתי שהם לא יודעים שום דבר על איך להתמודד מול מחבל. ברגע שאתה עושה עבודה טובה ושומעים עליך, אתה מקבל עוד ועוד פניות וזה מה שקרה, התחלתי לקבל פניות מכל העולם, דרום אמריקה, אירופה, אסיה ואפריקה. סך הכל אני מעריך שאימנתי 3,000 איש ביחידות השונות בעולם".

בין אימון שוטרים וחיילים בארה"ב ובעולם, התחיל כהן גם לאמן שחקנים כיצד להשתמש בנשק, ערך להם אימוני כושר, קרב מגע וכיצד לפעול כחייל בזמן פעולה. בין השאר הוא אימן את קיאנו ריבס עבור תפקידו בסרט ג'ון וויק ואימן גם את מורן אטיאס.

למרות שהעבודה כמאמן יחידות צבא ללוחמה בטרור היא עבודה משתלמת כלכלית, כהן אומר שהוא רוצה לעבור להיות שחקן במשרה מלאה, גם אם המקצוע פחות רווחי, לפחות נכון לעכשיו. "משחק הוא התשוקה בחיי, יש לי כבר סוכן ואני הולך לאודישנים. אני לא מנסה להיות השחקן המוביל בסרט, הבראד פיט הבא, אבל תמיד יש צורך בשחקנים לתפקידי משנה טובים. זהו משהו שאני מרגיש צורך לעשות".

החברים שלו מרימה גבה לנוכח החלטתו להפוך לשחקן ככה באמצע החיים, אבל כהן אומר שלמרות הכל, מגלים תמיכה מלאה. "הם יודעים שזה עוזר לי להתגבר על העבר הצבאי שלי. יש משהו באמנות המשחק שתמיד האמנתי שמוציא אותי מהמקום החשוך. בזמן שירותי הצבאי, הייתי חשוף לצד השחור שבטבע האדם, על כל כיעורו. אין ספק שאנו נושא אתי מטען משירותי הצבאי. כשאתה משרת ביחידה כדובדבן וממשיך לאמן יחידות ללוחמה בטרור בעולם, קשה מאוד להתנער מהחלק הזה בחייך. השירות הצבאי אמנם עיצב אותי, תרם לביטחון העצמי ודחף אותי ללכת קדימה אחרי מה שאני רוצה, אבל היתה לו גם השפעה שלילית עלי, מה שבא לביטוי בקשר שלי במערכות יחסים וכן בעסקים. אתה הופך ליותר מדי קר, אגרסיבי וקשוח. זה טוב אמנם לעסקים אבל לא כל כך טוב במערכות יחסים. לקחתי כיתות משחק על מנת להשתחרר מכל זה ולצאת מהקונכיה שלי. המשחק הפך לתראפיה שלי, הוא נתן לי קרן אור ותקווה.

"אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, החברה שלי ממשיכה לעבוד, אבל אשמח להחליף את הכדורים החיים בכדורי סרק, הרבה יותר בטוח. בכלל, הוליווד פחות מסוכנת, אני מתכוון בהדרגה להתרכז יותר בקריירת המשחק שלי".

החברים שלו מימי שירותו הצבאי, הספיקו לראות אותו ברמבו והתלהבו מהחבר שהפך לשחקן. אנשים שלא שמע מהם מזמן, יצרו קשר ופירגנו. "אני בקשר עם חלק מחברי בצבא. כל החברים שלי שנשארו בצה"ל, מחזיקים במשרות בולטות, חלקם עדיין משרתים בצבא בתפקידים בכירים, חלקם רופאים או עורכי דין. וכן, הם ראו אותי ברמבו ומתים על זה".

כששואלים אותו אם הוא צפה בפאודה ועד כמה הסדרה נאמנה למה שהוא עבר בשירותו הצבאי, הוא עונה: "כשצפיתי בסדרה בהתחלה, חשבתי שהיא מגוחכת, אבל ככל שצפיתי ביותר פרקים, נדלקתי ולא הפסקתי לצפות. אחד הבמאים שהייתי מאוד שמח לעבוד איתם בארץ הוא במאי העונה הראשונה, אסף ברנשטיין".

המשך לקרוא

Featured

אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים

Published

on

ראיון עם אלי ביר, מנכ"ל ומייסד 'איחוד הצלה', לקראת ערב הגאלה השני של הארגון המציל נפשות ברחבי העולם בצורה ייחודית וחינם אין כסף

ארגון 'איחוד הצלה' מתכונן בימים אלו לגאלה השניה שלו בעיר המלאכים. אחרי ההצלחה בשנה החולפת שהביאה לתרומות של כ-5 מליון דולר, השנה מתכננים אירוע גדול עוד יותר במטרה להמשיך ולחזק את הארגון שמציל חיים רבים מארץ ומסביב לעולם. בין האורחים: כוכב הטלוויזיה ותוכניות האירוח ג׳י לנו,  הפילנטרופים ד״ר מרים ושלדון אדלסון (מרים תהיה גם הדוברת המרכזית בגאלה) ופרסי הוקרה יוענקו לניקולאי מרצ׳יאנו ודינה אספן מהתומכים הגדולים של הארגון. 

׳איחוד הצלה׳ הוא עמותה ללא מטרת רווח שמטרתה להעניק סיוע רפואי, מהיר ואפקטיבי בכל מקום מישראל. האג׳נדה של הארגון ברורה: ׳איחוד הצלה׳ יטפל בכל נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בכל רחבי הארץ, טיפול רפואי ראשוני בתוך 90 שניות, בעזרת ציוד רפואי מתקדם, על-מנת להציל חיים ולמזער נזק בלתי הפיך, ופועל לשפר מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינת ישראל.

אבל הרי יש כבר אמבולנסים, מגן דוד אדום, ׳נטלי׳ ושאר אירגונים רפואיים ומצילי חיים? נכון, הם קיימים אך גם הם מוגבלים. כמה פעמים יצא לנו לשמוע על אמבולנס שפשוט לא הגיע בזמן לאירוע, או ברכב חרום גדול נאבק לפלס דרכו עם סירנות זועקות לכל עבר? ארגון הצלה עונה בדיוק על נקודת התורפה הזו. החדשנות שלו היא שהוא מאגד בתוכו היום למעלה מ-5000 חובשים, פרמדקים ורופאים הפזורים ברחבי ישראל, מצויידים במכשירי קשר וזמינים לתת מענה לכל מקרה חרום שיתרחש בערים הגדולות וגם בישובים קטנים. יחידת אופנעים מאבוזרים היטב מפלסת דרכה במהירות לכל מקרה ויודעת לספק שירות רפואי מצילי חיים תוך דקות ספורות מרגע האירוע.השירות הוא חינם אין כסף.

מנכ״ל ומייסד הארגון, אלי ביר, נשמע נרגש לקראת הגאלה הקרובה  בשיחת טלפון שערכנו ממטה הארגון בירושלים. ביר, נולד וגדל בשכונת בית וגן בעיר והתנדב למגן דוד אדום כבר בגיל 15.למרות שהיה מורגל לסייע לאנשים במצבי חרום, היה מקרה אחד שהדיר שינה מעינו וגרם לו להבין שדברים צריכים להעשות אחרת. ביר: ״בתור מתנדב צעיר הייתי יושב בחלק האחורי של האמבולנס. יום אחד יצאנו לקריאה של אירוע קשה – ילד בן 7 שנחנק מנקניק. לקח לנו 21 דקות להגיע מהר הצופים לשכונת בית וגן בצד השני של העיר. אני זוכר אותנו עולים במדרגות וכבר ברקע שמענו את הבכי המצמרר של האמא. הילד היה מוטל על הריצפה, ניסינו לבצע פעולות החייאה  אבל הרגשנו שכבר מאוחר מידי. פתאום נכנס לחדר רופא שגר ממול, הוא ראה את האמבולנס שלנו והגיע לסייע. הוא הביט בנו ואמר ׳אין לכם מה להמשיך, תכסו אותו הילד מת׳. 

"ברגע הזה הבנתי את המצב האבסורדי – יש  רופא שגר בבית ליד, הוא היה בבית ויכול היה לסייע ולהציל את החיים של הילד אבל אף אחד לא קרא לו. הילד הזה נפטר סתם, רק בגלל שלקח לנו יותר מעשרים דקות להגיע למקום. מקרים כאלו מרתחשים כל יום, אנשים מתים כי הם מחכים יותר מידי זמן לאמבולנס.״ 

״אז עלה לי הרעיון להקים יחידה של מתנדבים שיגיעו הרבה לפני האמבולנס.   בהתחלה היינו 15 מתנדבים פרושים ברחבי העיר. התחלנו לגדול ופעלנו בכל רחבי ירושלים ומשם התרחבנו לערים נוספות. כדי להגיע מהר לכל מקרה חרום הקמנו יחידת אופנועי הצלה. לאופנועים שלנו יש ציוד החיאה והצלת חיים, בלון חמצן, למעשה כל מה שיש לאמבולנס למעט כיסא ומיטה. היום אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בירושלים ב- 90 שניות ובשאר הערים ממוצע של שלוש דקות. יש לנו כ-5000 מתנדבים עם מכשירי מירס שיכולים  לתת מענה וכ-1000 אופנועים.״

***

אלי, מה אתה יכול לספר לי על המתנדבים שלכם? 

״תשעים אחוז מהם חובשים ועשרה אחוז הם רופאים ופרמדיקים. כרגע יש לנו 900 אנשים בקורסים. היום אני יכול להכשיר חובש תוך 6 חודשים עם תעודה הסמכה של משרד הבריאות. זה נותן לנו את היכולת לגדול. קח לדוגמא את אזור עוטף עזה. יש שם למעלה מ- 30 ישובים. במקרה חרום יקח לאמבולנס 30-40 דקות להגיע אליהם. תראה לי בן אדם שיכול להפסיק לנשום במשך 30 דקות. הלכנו והכשרנו מאות מתנדבים בתוך הקהילות והישובים שלהם, סיפקנו להם ציוד רפואים מאוד יקר ותקשורת של מירסים והיום הם בטוחים. היום יש לנו גם צוותי כוננות בכל מקום אפילו בחרמון, באילת ובאזור ליד הגבול".

כיצד יוצרים עימכם קשר במקרה חרום?

״המספר שלנו בישראל הוא 1221. אבל היום גם אם מישהו מתקשר למד״א  אנחנו נקבל את הקריאה הזו ונגיע למקום. מד״א משתף איתנו את המידע שלו. בכלל כל מי שמתקשר לאמבולנס לא משנה לאיזה חברה: שח״ל, נטלי או מגן דוד אדום אנחנו נקבל את הקריאה ונוכל לסייע. זה האינטרס שלהם שאנחנו נציל את הפצוע. לא ניקח להם את הפצוע או את החולה אלא נדאג שיהיה להם מישהו חי להגיע אליו. יש לנו גם שיתוף פעולה מדהים עם משטרת ישראל, עם המשרד לביטחון פנים שמכיר בנו כגוף הצלה בין לאומי. אנחנו עושים תרגילים עם הצבא, פיקוד העורף וכוחות הכיבוי. אנחנו גוף ההצלה היחידי בארץ שיש לו אמבולנס על המים ושנותנים מענה לאזור טבריה ומסביב לכינרת. יש לנו חמישה אופני ים וסירות הצלה שיכולותו לספק פעולות החייאה ממש במים, אפילו לא צריך להגיע לחוף. 

ביום שישי אנחנו עושים תרגיל שמדמה  חילוץ של 70 אנשים בתוך סירת תענוגות שעלתה באש ואנחנו צריכים להעניק להם מענה רפואי עד שהם מגיעים לחוף״. 

איזה סוג של עבודה אתם מבצעים בחו״ל?

״עברנו להקים ארגוני ׳הצלה׳ בעולם. יש לנו סניפים גם בקולומביה, פנמה, ברזיל, מקסיקו, בניו ג׳רזי ואפילו באוגנדה. אנשים מאוד אוהבים ותומכים ברעיון הזה. המחלקה הבין לאומית של ׳איחוד הצלה׳ קובעת באיזו מדינה לפתוח ארגון כזה. אנחנו בודקים גם שמדינת היעד יכולה לכסות את העלויות של ׳הצלה׳ בשטח שלה.  אנחנו לא רוצים לקחת כסף מישראל כדי לממן את זה.

המדינות הללו צריכות גם לעמוד בסטנדרטים הרפואיים שלנו, עליהם מפקח פרופ׳ אבי ריבקינד- מנהל מחלקת טראומה ב׳הדסה׳. הבאנו את הצלה גם לאוקראינה וזה עובד יפה מאוד שם, הם ממש היו זקוקים לנו. אתה יודע מה זה להזמין אמבולנס באוקראינה? שם החולה מגיע לבית החולים, והרופאים שולחים את בני המשפחה שלו לקנות כפפות ותרופות ורק אז מתחילים לטפל בו. אנחנו הבאנו להם ציוד ורמת רפואה שהם לא חלמו עליה. נפגשנו עם שרת הבריאות שלהם והיא אמרה לנו שכולם מדברים על ישראל ברמה של ייצור טכנולוגיה ונשק, אבל עכשיו עשינו מהפכה גם בתחום הרפואה.״

מה האתגרים של ׳איחוד הצלה׳ לעתיד? 

״אנחנו רוצים להכפיל את כמות המתנדבים שלנו לעשרת אלפים מתנדבים פעילים. כדי שנוכל לתת מענה ולהגיע לכל מקום בארץ במהירות של 90 שניות.  לשם כך עלינו להגדיל את כמות האופנועים שלנו, להכשיר עוד מתנדבים ולרכוש עוד ציוד רפואי. מכיוון שאנחנו לא גובים תשלום עבור השירות שלנו אנחנו זקוקים לעוד כסף ומשאבים כדי לממן הפעילות וכדי לגדול״. 

***

ג'יי לנו שהתארח בגאלה בשנה שעברה, הפך להיות בעצמו חלק מהנהלת הארגון.    ביר מספר לי שהיום חברים בארגון לא רק יהודים אלא גם נוצרים ומוסלמים כולם רוצים להיות חלק מהמטרה הטובה ולעזור להציל חיים.  בקרוב ביר יטוס עד הודו הרחוקה לתת הרצאה ב- TED ולהסביר למליוני ההודים על הארגון והמטרות החשובות שלו. 

ביר: ״הרעיון של איחוד הצלה הוא באמת ייחודי. אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים.  אנחנו באים עם מסר חדש לעולם שאומר שאנשים שלא צריכים למות ממחלות פתאומיות או תאונות. אם מישהו נחנק או חוטף התקף לב,  ב-90 אחוזים מהמקרים אפשר להציל אותו אם הוא יקבל סיוע רפואים מהיר ומיידי. המטרה שלנו היא שבכל רחוב בעולם יהיו מתנדבים של הצלה ואז הם יגיעו מהר לכל מקרה , יתנו מענה רפוא ויצילו חיים".

בנוסף לפעולות השגרתיות של הארגון. הצלה יצאו בפרוייקט חדש של מתנדבים שמסייעים לקשישים וניצולי שואה. המתנדבים הופכים להיות אמונים על מצבם הבריאותי של הקשישים, מגיעים לבדוק אותם שעתיים בשבוע, יושבים איתם, משוחחים ודואגים לבריאותם-  בודקים דופק נשימתי, לחץ דם ואם צריך מעניקים טיפול. המתנדבים עורכים מעקב אחרי הקשישים, בעיקר אצל אלו החיים בגפם וכך למעשה מונעים מוות או הידרדרות מיותרת של מצבם הרפואי. ללא ספק שירות חשוב, אנושי ומחמם את הלב. 

הגאלה השנתית של ארגון הצלה תתקיים במלון בוורלי הילטון ביום חמישי, 27 בפברואר, החל מ-6:00 בערב. לפרטים וכרטיסים: GALA@ISRAELRESCUE.ORG

המשך לקרוא

Featured

המזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות

Published

on

פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ומומחה ותיק לתמורות והשינויים במזה"ת, מגיע להרצאה מאלפת בנושא בלוס אנג'לס * ראיון על איראן, תוכנית המאה, התרומה של האקדמיה לפוליטיקאים והמיקוד החדש על ההיסטוריה של יהדות ספרד 

המזרח התיכון מקפיד לככב בכותרות החדשות בארה"ב בכל כמה חודשים. בשבועות האחרונים הפך לנושא חם מתמיד עבור האמריקאים כשצפו בנשיאם מעניש בעוצמה אדירה את המעצמה הפרסית, כשהורה לחסל את קאסם סולמאני הגנרל הבכיר של איראן, מפקד כוח קודס ואחד מסמלי המדינה; וניצב ליד רה"מ נתניהו בבית הלבן תוך שהוא משיק את "תוכנית המאה" להסדר קבע עם הפלסטינים.

אחד המומחים בעלי השם בנושא המזרח התיכון הוא פרופ׳ עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. רבי הקדיש את חייו בלמידה וניתוח ה-DNA של האזור. במרכז בראשו הוא עומד בודקים בין היתר את המניעים לקונפליקטים החוזרים ונשנים בין המערב לאיראן, מנתרים את השינויים הגאו-פוליטיים שמתרחשים באזור, ומנתחים את ההיסטוריה, התרבות, השפה והמנהגים של מדינות המזרח התיכון ואפריקה.  

בעוד מספר שבועות יגיע פרופ׳ רבי לביקור קצר בלוס אנג׳לס כדי לחלוק עימנו ממשנתו, בהרצאה מרתקת שתתקיים ב-18 בפברואר במרכז שפר של ה-IAC , ארגון שחרט על דגלו שימור של מסורת יהודית ברחבי ארצות הברית ודואג ליצור פלטפורמה רחבה שתוכל להציגה. את ההרצאה ינחה ג׳ושוע סיידוף, איש חינוך מוערך אוניברסיטת UCLA.

מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון הוא מכון מחקר בינתחומי המתמחה בחקר ההיסטוריה המודרנית של המזה"ת ואפריקה. המרכז הוא ממשיכו של מכון ׳שילוח׳ שהוקם ב-1959 וב-1966 הפך לחלק מאוניברסיטת תל אביב. תחילה יועד לשמש גשר בין אגף המודעין הישראלי והאקדמיה, ולספק תובנות היסטוריות עמוקות ומקיפות יותר על הנעשה במזה"ת. כל זאת תוך כדי שהוא שומר על צביונו ומחויובתיו האקדמים. כיום המרכז אינו קשור כלל לקהילת המודיעין בישראל, אך ממשיך לעסוק בנושאים שוטפים בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והפוליטיקה של המזרח התיכון.

המרכז מפרסם מידי חודש סדרה של ניירות עמדה המהווים מקור ידע עצום הן עבור הדרגים הפוליטי והבטחוני והן עבור הציבור שמקבל ׳ארגז כלים׳ להבנת האתגרים העומדים בפני ישראל וההתמודדות עימם. בנוסף לניירות העמדה המופצים לאלפי מכותבים בארץ ובעולם בעברית ובאנגלית, המרכז גם מוציא לאור מחקרים היסטורים ומונוגרפיות של חוקרים בכירים ועבודות גמר של תלמידים שסיימו את לימודיהם לתואר השני או השלישי.  

מרכז דיין מספק תמיכה משמעותית לחוקריו, עורך אירועים ציבוריים ומנהל תוכניות מגוונות ועשירות. לדוגמא: תוכנית ההתמחות של המרכז מציעה לסטוודנטים ולחוקרים מרחבי העולם סדנאות ללמוד ולחקור באוניברסיטת תל אביב, עם מענקים ומלגות למועמדים מתאימים. 

פרופ׳ עוזי רבי גדל ברמת גן ונראה שהוא חי את נושא המזרח התיכון כבר מגיל צעיר. הוא למד בבית הספר ״אוהל ושם״ במגמת מזרחנות. ובתום שירותו הצבאי בחיל המודיעין עשה את רוב לימודיו באוניברסיטת תל אביב שם למד תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בחוג למדעי המדינה למד לתואר שני ושלישי בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון. את הדוקטורט כתב בנושא של ׳צמיחתן של מדינות בחברות שבטיות – המקרה של סולטנות עומאן   1970-1932׳, ובשנת 2000 החל לעבוד כמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. 

בין השנים 2004–2005 שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת סן-דייגו, ושנה לאחר מכן הצטרף כחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים שנפתח באוניברסיטת תל אביב. לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים מונה רבי לראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, ובהמשך אף נבחר למרצה מצטיין מטעם הרקטור לשנת הלימודים תשס"ח. באותה שנה מונה פרופ' רבי לראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי באוניברסיטת תל אביב, ובאוגוסט 2010 הועלה לדרגת פרופסור חבר. רבי משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בכלי התקשורת השונים ובעיתונות הכתובה, בארץ ובעולם. 

עלי ח'אמנאי וקאסם סולימאני. "אין לנו ספק שאיראן נמצאת בצומת מאוד מכריע"

אולי התובנה המרכזית אליה נדרש פרופ׳ רבי היא, שהיכרות מעמיקה ביותר עם התרבות, ההיסטוריה והאתוס המזרח תיכוני סוללת את הדרך להבנת מדינות האזור והדרך להתייחס ולהתמודד עימם. ולמרות שהמרכז ממוקם פיזית באוניברסיטת תל אביב, פרופ׳ רבי מספר שהארגון הוא עדיין ציבורי ומנסה לספק תובנות שלעיתים לא עולות בקנה אחד עם האג׳נדה של האקדמיה. 

פרופ׳ רבי, לנושא המזרח התיכון יש השפעות רבות גם על החיים בישראל ובתחום המדיני בכלל. כיצד הקשר בין האקדמיה למדינה משפיע על ההוויה שלכם?

״הקשר בין אקדמיה למדינה אף פעם לא יכול להיות יותר מידי מרוחק. זאת מכיוון שבתוך האקדמיה ימצאו הרבה מאוד אנשים שיתרעמו על כך שהקשר עם המדינה שקוף מידי, וזו דרכה של אקדמיה, שיש בה קולות שונים ושרוצה להיות עצמאית. המרכז שלנו הוא מרכז ציוני שרואה את האינטרס של ישראל, ובאותה נשימה נושאים חשובים שראוי שיובנו גם דרך הפריזמה המדעית. יש ביכולתנו להנחיל לקהילה מה שאנחנו קוראים לו ׳בינה מזרח תיכונית׳; כלומר, לא להדביק למזרח התיכון סטנדרטים שמגיעים מהמערב או להתייחס אליו במונחים מערביים. 

"ישראל היא מדינה שחלקים גדולים ממנה בהוויה מערבית, גם בגלל ההייטק וההיסטוריה שלה. אחד הדברים החשובים שאנחנו מנסים לעשות זה לתת לציבור בישראל ולמי שמתמחים אצלנו תובנות מזרח תיכוניות. אנחנו שואלים את מי שרוצה לעסוק באיראן – אתה יודע פרסית? אתה מכיר את ההיסטוריה של איראן? הרי אתה לא היית רוצה שיתעסקו בהיסטוריה של המדינה שלך אנשים שיקראו להם מומחים ולא מכירים את השפה של המדינה שלך וההיסטוריה שלה. לכן, אנחנו בעצם באים ואומרים – לפני שאתה נכנס ליער הזה בוא ותלמד את נקודות המחשבה, תבין את הדי.אן.איי של המדינה, אל תנסה להדביק לשחקנים במזה"ת הרבה דברים ממקומות אחרים בעולם כי זו כנראה תהיה טעות. אנחנו טוענים שתרבות משחקת תפקיד גדול וכל דרך הלימוד צריכה להיות שונה מאיך שהיא נעשית במקומות אחרים״.

אז אתה גורס שאחת הטעויות שמשפיעות על היחסים העכורים בין ארצות הברית לאיראן לדוגמא, היא שהראשונה מתייחסת אליה בעיניים מערביות? 

״כן. אני חושב שזו טעות שהמערב עשה במשך 200 שנה. אם אני מסתכל על זה היסטורית בדרך כלל הכוונות טובות אבל כשאתה לא מכיר את התרבות אז כמו שאומר המשפט – הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. והנה, אחרי 200 שנה אנחנו רואים כיצד המערב עוזב את האזור. יש חילופי מערכות, עכשיו נמצאים באזור הרוסים והסינים. לכן צריך להבין את השינוי ולעשות התאמות אחרת אנחנו צפויים להשתרך מאחור״.

כיצד אתה מתייחס לחיסולו של קסאם סולימאני בהקשר הזה?

״גם פה אתה רואה שבסופו שלו יום קיים איזה שהוא סוג של חוסר הבנה. האיראנים חשבו שהאמריקאים בחוץ, האמריקאים מצידם חשבו שהאיראנים מגזימים וטראמפ נתן לאיראנים מכה בין העיניים שמבחינתם היא מאוד קטלנית. באופן פרדוקסלי, טראמפ הוכיח שהדרך לטפל במשטרים מהסוג הזה היא דווקא לתת להם את המכה שהם לא חושבים שאתה יכול לתת, וזה נותן להם חומר למחשבה. אני לא אומר שזו צריכה להיות שיטה קבועה, אבל במקרה הזה החיסול של סולימאני באמת הימם את איראן ואין לנו ספק שהיא נמצא בצומת מאוד מכריע. כשאגיע ללוס אנג׳לס צפויות להיות לי הרצאות בנושא הזה ואערוך גם מפגש עם הקהילה של יוצאי איראן. יחסי איראן עם ארצות הברית והמערב בכלל עומדים כרגע במרכז ההוויה והם כמובן משפיעים על המערכת במזרח התיכון. אבל אני חושב שהחיסול הוא סוג של מכה ומסר שגם עוברת לשחקנים הרדיקלים של האזור״.

בלוס אנג׳לס נשמעות במשך שנים תלונות מצד הקהילה האיראנית על יחס מפלה של השלטונות כלפיהם. לאחרונה דווח שאזרחים אמריקאים-איראנים מעוכבים בכניסתם בשדות התעופה ולעיתים נעצרים לחקירות ארוכות.

״היחס של הממשל האמריקאי לקהילה האיראנית הוא מאוד אמביוולנטי ובעייתי. יש היכרות מאוד שטחית עם התרבות ונעשות הכללות גורפות. אם איראן זה סוג של אוייב של ארצות הברית אז אדם שכתוב בפסטפורט שלו שהוא נולד באיראן על פי השיטה האמריקאית הוא אדם שכדאי לבדוק אותו בציציות. במידה רבה התמורות במזרח התיכון מגיעים לכל העולם ומייצרים אנטיגוניזים, עויינות וניכור כנגד האחר וזה בא לידי ביטוי גם כאן".

אתה סבור שישראל קוראת היטב את המהלכים של איראן? 

״אין מומחים ישראלים כקבוצה. כל אחד והגישה שלו. גם בישראל יש לא מעט דעות והרבה אנשים שטעו. כל מי שעושה הערכה יכול לטעות. אבל השאלה אם אתה מדבר על איראן מתך היכרות של הטילים ושל מטוס הקרב או שאתה מדבר על איראן מתוך היכרות התרבות, ההיסטוריה, החששות שלהם והאוכלוסיה שלהם. אני חושב שכך יותר טוב להכיר את איראן ויותר קל לדבר עליה מפני שאז אתה באמת עוסק במשהו שאתה מתמחה בו. יש לי בעיה מסויימת עם גישת חשיבה מערכתית מבלי להיות מסוגל לחוש את השטח".

באילו נושאים תעסוק בהרצאה הקרובה שלך בלוס אנג׳לס?

״ההרצאה נותנת תמונה פנורמה של המציאות המזרח תיכונית. היא אומרת בשורה התחתונה שהמזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות. אם ישראל רוצה להטיב עם האינטרס שלה ולשמור על פוזיציה נכונה היא צריכה לעשות החילופים בזמן הנכון. יש חילופי משמרות-   ארצות הברית פחות דומיננטית ורוסיה נמצאת חזק בעינינים. הערבים נמצאים במצב של שבר עצום והטורקים והפרסים הפכו לשחקן חשוב. בקיצור, כל מה שידענו על המזרח התיכון במאה העשרים פחות רלוונטי היום ובהרצאה נדון בין היתר בשאלה איך אנחנו צריכים לעשות התאמות ולהערך לזה.

"התרחשו תהליכים שמוטטו חלק מהמדינות במזרח התיכון, יצרו מדינות כפולות או ׳נו מאנס לאנד׳ והגבירו את התיאבון של כל מיני שחקנים רדיקלים; מצד אחד סונים מצד שני שיעים. לבוא ולגלוש לכל מיני נתחים או ליצור חלופיות. ובמקרה של איראן, מדינה מאוד גדולה שיש לה השפעה מאוד חזקה על האזור. מכיוון שיש מדינות שכרגע מפורקות ונכנסים אליה כל מיני שחקנים מבחוץ ומבפנים זה מצב אחר. אין פה ׳אח גדול׳ ואין פה את התמונה של המאה ה-20 אחרי נפילת ברית המועצות. בשביל להכיר את היער אתה צריך להיכנס פנימה, אתה לא יכול לצלם אותו מלמעלה. 

"נדבר גם על התזה שלנו שמראה כיצד דברים שנתפסו בתחילת דרכם ככאלו שצריכים להביא טוב, כמו ה׳אביב ערבי׳ או ארצות הברית שמנסה להביא דמוקרטיה לעיראק, נגמרים בפיאסקו מאוד גדול מפני שאנחנו רואים את ׳ההוא׳ במשקפיים שלנו״.

נשיא רוסיה ולדמיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל. איזה משחק הוא משחק במזרח התיכון? 

״משחק ציני מאוד, אכזרי, נטול מניירות, מוסר וליבירליזם. פוטין מאוד קשוח, מתנהל כמו בוס רציני של המזרח התיכון וישראל באמת הצליחה לשמחתי להגיע איתו למספר הבנות באשר לדרך הפעולה שלה בסוריה. גם על זה אדבר בהרצאה שלי אבל ההתנהלות איתו זה סגנון אחר. אתה לא בא לשולחן של פוטין עם זכויות אדם וכל מיני דברים כאלה. אתה בא אליו עם תן וקח.״ 

כמי שעומד בראש 'מרכז   דיין', כיצד אתה רואה את התפקיד שלכם היום?

״במרכז שלנו אנחנו מתעסקים בנושאים גאו-פוליטיים. יש לנו הרבה מאוד חוקרים וחוקרות שעוסקים שבודקים הנחות רבות. נכנסים לציבור, עושים ניו מדיה, פייסבוק טוייטר ואינסטגרם. אנחנו מדברים עם העולם הערבי, מדברים עם האיראנים, עם טורקים, עם כורדים ואנחנו עושים זאת בשפה שלהם. לכן יכולת החדירה שלנו לצבע המקומי ולריתמוס הקיים ברחוב היא הרבה יותר גדולה. 

"למרכז דיין יש תפקיד חשוב בהכשרה והנגשה של הרבה מאוד חומרים   מזרח תיכונים מורכבים גם לציבור ובמיוחד לתלמידי ותלמידות מחקר. מצד אחד יש לו נראות ציבורית והוא מנחיל לציבור הישראלי הבנה אחרת ושונה למזרח התיכון, ומצד שני הוא נוטל על עצמו את התפקיד להכשיר את דור המזרחנים הבא ולתת לישראל הרבה מאוד הבנה ויכולת תנועה שהפכה להיות הרבה יותר מסובכת מאי פעם.

אנחנו מנסים להבין את האזור מכל הכיוונים: יש לנו מעבדה דיגיטלית, יש לנו ארכיון עיתונות בערבית עם יותר ממאה שנה לאחור באופן רציף, שזו אבן שואבת שמגיעים אליה הרבה אנשים גם מהמזרח התיכון ומחוצה לו. אנחנו נתפסים כאנשים שמכירים את המזרח התיכון מהמקום היותר אמיתי והאותנטי שלו".

ואני מבין שלמרות הפופלאריות שלכם את עדיין זקוקים לתרומות 

״כן, בשביל להחזיק תלמידי מחקר ולעודד אותם לבוא ולעשות מחקר כזה   אתה צריך לדאוג למלגות מחקר, ובשביל לעשות את המעבדה אתה צריך משאבים ובשביל לייצר מודעות בישראל ליהדות ארצות ערב{דבר שלא נלמד בשום מקום}. אתה צריך לגדל חוקרים שיתמחו בנושא הזה ויש לנו תוכנית מיוחדת שעופר אלון,  הוא אחד האנשים שסייעו לנו להקים את המרכז, הוא למעשה הדמות המסייעת המרכזית״.

עופר אלון. חיבור בין האקדמיה בארץ והקהילה המקומית

"עבורי זו הייתה סגירת מעגל״

עופר אלון, ישראלי תושב לוס אנג׳לס הוא אחד התומכים הגדולים במרכז דיין וחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב. עופר, רואה חשבון בהשכלתו ואוחז בשלושה תארים, סיפר לי שהוא מבין את הצורך במלגות ללימודים מתוך נסיון אישי. עופר: ״בצעירותי היה לי אפשרות ללכת למסלול דוקטורט בחו״ל אבל להוריי לא היה מספיק כסף לממן את זה. התחלתי לעבוד כרואה חשבון בחברות גדולות וציבוריות ולמרות שזה לא היה מה שבאמת רציתי לעשות זה נתן לי בטחון כלכלי". 

בהמשך השתלב עופר גם בעולם ההייטק. לארצות הברית הגיע ב-2003, חבר לתחום הפיננסי וכיום הוא שותף בחברה פננסית גדולה להלוואות לקניית רכבים שפרוסה על חמש מדינות. 

לפני תשע שנים עופר נפגש והתאחד עם חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה, פרופ׳ רבי, ששיכנע אותו לחזור ולהיות פעיל באוניברסיטה. ״בהתחלה אמרתי לו מה לי ולמרכז דיין אני בכלל בעולם העסקים היום. אבל הוא שיכנע אותי וככה התחלתי מבלי לדעת לאן אני נכנס. נשאבתי לזה והיום אני מבין למה. עוזי נתן לי לקרוא כל מיני ניתוחים ומאמרים ושנה לאחר מכן הגיע ללוס אנג׳לס. גייסתי כספים עבור נערים ונערות מעיירות פיתוח כדי שיוכלו לקבל מלגות ללימודים, וסייעתי למעוטי יכולת ללמוד באונברסיטה. עבורי זו הייתה סגירת מעגל״.

אלון: "לפני שבע שנים הייתה מטרה להקים בתוך מרכז דיין מרכז לחקר יהודי ספרד. יהדות ספרד כמעט ולא מיוצגת באוניברסיטה, אין מחקרים עמוקים ואין דגש על הקהילות הספרדיות. רבי שאל אותי אם אני יכול לעזור לו להקים את המרכז בתוך מרכז דיין. הייתה התנגדות מצד האוניברסיטה אז הלכתי לאוניברסיטה והסברתי להם שאם הם רוצים שאמשיך להיות פעיל הם חייבים לעזור לי להקים את המרכז הזה. נתתי תרומה למרכז כדי שיקום והיום זה מקום שאנשים עושים בו דוקטורט כדי להעשיר את התרבות שהולכת ונעלמת״.  

יהדות ספרד הוא נושא שכמעט נכחד. מהיכן מביאים את החומרים? 

״האוצרת של המרכז היא בחורה מ׳יד ושם׳ שמתעסקת בכל הנושא של הכחדה של יהדות ספרד והיא גם תורמת מזמנה להעשיר את המרכז. בכסף שתרמנו קונים המון חומרים, בעיקר באנגליה כי בתקופה של האימפריה הבריטית היה המון מידע שנרשם ואני מניח שבעתיד יתגלו הרבה מאוד דברים שאף אחד לא יודע עליהם.

"ללא ספק אחד הנושאים המעניינים והאקטואליים שעומדים על סדר היום. ההרצאה הקרובה היא דוגמא לחיבור החדש והמעניין בין האקדמיה בישראל לבין ארגון ה-IAC, שפועל להגביר את המודעות לחשיבות חיזוק מוסדות חינוכיים שמציגים את ההיסטוריה של העם היהודי, הישראלי ואזור המזרח התיכון". 

==

לפרטים נוספים: www.aftau.org

פרופ' עוזי רבי ירצה ביום שלישי, 18 בפברואר, במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. את הארוע ינחה ג'ושוע סיידוף, מ-UCLA. כרטיסים ברכישה מוקדמת: 25 דולר. בערב הארוע: 30 דולר. לרכישת כרטיסים: WWW.ISRAELIAMERICAN/LA/EVENT/UZIRABI

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות