Connect with us

גוף ונפש

הגנה מעין רעה

Published

on

עין הרע ועין טובה הם נושאים עמוקים בחכמת הקבלה • פרספקטיבה על הנושא ונתינת כלים המתאימים לכולם

הצלחה היא לא עניין של מזל; היא תוצאה של עבודה, מאמץ והתמדה לאורך זמן. למרות זאת, קשה לנו לקשר בין השניים, ולעיתים כאשר אנו רואים אדם שהצליח בגדול, יש לנו את הנטייה להמעיט בכישרון ובכח ההתמדה שלו, ולייחס הכל למזל.

המילה מזל מגיעה מהמילה נוזל. ההצלחה והשפע נוזלים מלמעלה למטה ומחפשים את האדם הנכון שיוכל להכיל את האנרגיה.

אם נפרגן לאנשים מצליחים, יכול להיות שיגיע היום שגם אנחנו נקבל את אותה הזדמנות שהם קיבלו.אם לא נפרגן, רוב הסיכויים שאותה אנרגיה של הצלחה תמנע מלהיכנס לחיינו, משום שפירגון זה לא עניין של נימוס, אלא מאפשר לנו ליצור אחדות עם ההצלחה של אחרים.

לעיתים, כותב הזוהר, ממש לפני שההצלחה גדולה מגיעה אל האדם, בוחנים אותו, ומראים לו את אותה הצלחה אצל אדם אחר, אם הוא יפרגן, הוא יזמין את ההצלחה אליו, ואם לא, ההצלחה תברח ממנו, מכיוון שהוא עדיין לא מוכן לקבל אותה.

כוחן של העיניים

״כל אלו החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, מסתלקים מן העולם, טרם שהגיע זמנם״. ספר הזוהר, פרשת נשא, פסוק נד

אחד מתלמידיו הקרובים של רבי שמעון, גילה שהסיבה העיקרית למותם של אנשים לפני הזמן, הוא חוסר הפירגון והעין הרעה שהיתה בינם לבין חבריהם.

עין רעה היא נשק קטלני, שהאנושות עדיין לא הבינה את עוצמתו. חכמת הקבלה מלמדת כי העין, היא אחד מהאיברים העוצמתיים ביותר שיש דרך העיניים, אנו יכולים להעביר חום ואהבה לאנשים סביבנו, ויחד עם זאת, כאשר האדם נמצא בתחושה של חוסר, העין שלו יכולה להיות מכשיר נשק קטלני.

מבחינה רוחנית, העיניים מקושרות לספירת חכמה, שבה יש ריכוז של אנרגיה עצום,
ולכן נקראות גם ״החלון של הנשמה: אם האדם בא ממקום של אהבה,אז העיניים שלו נותנות אנרגיה של אהבה, ואם ממקום של שנאה וקנאה, אז העיניים שלו ״לוקחות״ את האנרגיה מאותו הדבר שעליו הוא מסתכל באותו רגע.לכן, חשוב, להסתכל על אנשים סביבנו בעין טובה, גם אם ההצלחה שלהם גדולה משלנו.אחרי הכל, כאשר אנו לוקחים אנרגיה מאנשים אחרים, האנרגיה לא נשארת איתנו.

אם קורה לכם שלאחר פגישה עם אנשים מסוימים אתם מרגישים תחושה של ריקנות, כועסים ונוטים לריב עם בני המשפחה, זה יכול להיות בגלל שאותם אנשים רוקנו לכם
את האנרגיה. אגב – הזוהר מלמד, כי כאשר נשברת זכוכית( כוס, צלחת, קנקן זכוכית וכדומה) הדבר מעיד שהאנרגיה השלילית שהיתה על האדם עברה לכלי הזכוכית ואותו
אדם היה מוגן. כאשר אנו מסתכלים בעין טובה, אנו מקבלים שפע של ברכות באותו רגע, בשל חוק שיווי הצורה: טוב מושך טוב.

מה לעשות כשאני בכעס ורוצה להעביר ביקורת?

תמיד אפשר להעביר ביקורת על אנשים אחרים, אבל השאלה שצריכה להישאל לפני , היא, מהי תכלית הביקורת? האם הביקורת באה ממקום של נתינה? האם הביקורת באה רק למלא את עצמי?

ביקורת שבאה בצורה מכבדת, רגישה לכבודו של האדם, נאמרת ביחידות, מבלי לבייש את האדם שעליו מועברת הביקורת, שיש בה אנרגיה של אהבה וכבוד אנושי , תביא אור וברכות לכולם.

לעומת זאת, ביקורת שבאה בצורה לא מכבדת, פוגעת ומביישת, תיפגע בכולם: במעביר הביקורת השלילית ובאדם שאליו היא מכוונת. בנוסף, מומלץ להתחיל כל ביקורת בדברי שבח ופירגון לאדם השני וכך גם לסיים אותה. שוב: חשוב לשמור על כבודו של האדם השני, גם אם הוא פגע בכם. זיכרו: לא מסלקים חושך עם חושך, רק עם אור!

המקובלים מלמדים, שכדאי לחכות לפחות שתעבור שבת אחת, לפני שמעבירים ביקורת כי אז הביקורת תהייה בונה ומאוזנת.

מדוע ספר הזוהר התגלה בדורו של רבי שמעון?

ספר הזוהר מגלה שהסיבה היחידה שסודות חכמת הקבלה התגלו בדורו של רבי שמעון בר יוחאי, היא האחדות והאהבה שהיתה בין החברים (התלמידים של רבי שמעון) .

כל אחד מהם, חשב תמיד איך לדאוג לחברו, מכל הלב, באהבה ואחדות, שגרמה לאור של הבורא לגלות לאותם חברים את ספר הזוהר. ספר הזוהר הוא לא ספר במובן הרגיל של המילה, אלא מקור של אנרגיה הכולל בתוכו את כל הברכות והמילוי שכולנו רוצים לקבל.

הסיבה לגילוי הגדול הזה, היא בגלל שבמציאות הרוחנית הכל נמצא באחדות. אפילו העבר ההווה והעתיד נמצאים באחדות, לכן כאשר אדם חושב טוב על מישהו אחר, אותה מחשבה מגיעה וממלאת את האדם השני באותו רגע.ההיפך נכון באותה מידה: כאשר אדם חושב בצורה שלילית על אדם אחר, המחשבה השלילית פוגעת באדם האחר באותו רגע.

משה רבינו, בשיחה עם רבי שמעון בר יוחאי, אמר לו, שרק בזכות החיבור של עם ישראל לספר הזוהר, הם יזכו לצאת מהגלות ברחמים, מכיוון שהזוהר נחשב לכלי העוצמתי ביותר, שמחבר כל אדם לאנרגיה של אהבה ויצירת ניסים.

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

המקובלים מלמדים שאחד מהשמות של הבורא הוא שלום. גם התורה שהבורא גילה למשה, מבוססת רק על מודעות של שלום ואחדות. כאשר אדם מתנהג בדרך של שלום, הוא מתחבר לאור של הבורא ואז הוא מכין״ כלי״ שיכול למשוך את כל הברכות והשפע.

אז מה לעשות?

בואו וננסה ביחד, לעשות משהו שנשמע ממש פשוט לפרגן כמה שיותר! נסו השבוע להרבות בפירגון ולהראות הערכה לכל אדם שתיפגשו. תפרגנו לאנשים שהם נראים טוב, כמה הם חשובים לכם, כמה שאתם אוהבים אותם, התקשרו לחבר לעבודה ורק
תגידו דברי הערכה ופירגון. פעולה פשוטה זאת, תעניק לכם אנרגיה שבאה מהאור של הבורא. אור של שלום ואחדות.

שבוע של שפע וברכות לכולם!

אבנר מדר הוא מנהל בית הספר למנהיגות במרכז הקבלה, מאמן ומרצה ע״פ חכמת הקבלה. ליצירת קשר: avner.madar@kabbalah.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

פענוח ציורי ילדים וגרפולוגיה

Published

on

הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן
דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.

אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.

כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/אותה תקופה.

הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.

שלבי התפתחות הציור

1. שלב השירבוט- גילאים 1.5-3.5

זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.

2. השלב הטרום סכמתי – גילאים 3.5-5

תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.

3. השלב הסכמתי – גילאים 5-8.5

״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.

4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים 8.5-11.5

בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.

5. השלב הריאליסטי – גילאים 11.5-19

זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.

ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.

מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים את הציור של ילדיהם בכל גיל?

1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.

2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.

3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.

4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).

המשך לקרוא

גוף ונפש

״דלתות מסתובבות״ בחינוך ולמידה

Published

on

על אימוץ כללים שלא מתאימים למשפחה, והבנה של כללי משחק חדשים כדי שלא נאבד שליטה

החיים הם בחירה אחת גדולה שכן גם למי שמאמין שהגורל כתוב, הוא יודע בתוך תוכו שהרשות נתונה והדרך שלו היא זו שתקבע בסופו של דבר את המקום שאליו הוא יגיע. ומה קורה אחרי שבחרנו? הרבה אנשים תקועים זמן רב עדיין במקום של ״אילו הייתי בוחר אחרת…״ וזה בהחלט משפיע עליהם, ולא לטובה. למה? כי בחירה משמעותה ויתור על דבר אחד על מנת להשיג דבר אחר טוב יותר/פחות טוב, זה לא משנה כרגע מה התוצאה שלו, אלא עצם העניין שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל בידיים הקטנות שלנו ולכך בדיוק נועדה הבחירה.

אין ספק שאנחנו מכוונים למקום הטוב ביותר בכל דבר שאנחנו עושים, ובעיקר בחינוך ילדינו, אבל מה לעשות שלא תמיד זה יוצא לנו הכי טוב או בדיוק כמו שרצינו כי נתקלנו בקשיים שלא ידענו בהכרח כיצד לפתור, אימצנו כללים שלא התאימו למשפחתנו, לא הבנו את כללי המשחק החדשים ואיפשהו בדרך איבדנו שליטה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

ההצגה חייבת להימשך

אנסה להדגים את דבריי ולהמחישם באמצעות דוגמה מבית הספר: כמורה, יש לי המון תלמידים בכיתה ובכל שיעור אני צריכה לבחור את הדרך שבה אני מעבירה את החומר לתלמידיי ואת המילים שבהם אני בוחרת להשתמש. זה ברור נכון? יופי. אבל יש מיליון דרכים להעביר את החומר הנלמד, אז איך אני יודעת איזו דרך מתאימה כעת?

אז אתם בטח חושבים שאני לא מכירה את התלמידים שלי?? ממש לא. אני מכירה את כולם, העניין הוא שדרך לימוד אחת אינה מתאימה לכולם ולכל נושא בחומר הנלמד. אבל, ההצגה חייבת להמשיך ואני בכיתה יחד איתם מדברת על החומר הלימודי ומנסה לרתום את הכיתה להאזין לדבריי. לשמחתי, הרוב הגדול אכן מקשיב ומשתתף ולוקח חלק פעיל בשיעור, אבל ישנם כמה תלמידים שהם לא איתי אלא במקום אחר. ומה הסיבה לכך? יכול להיות שהחומר משעמם אותם, יכול להיות שהם לא מבינים אותי, יכול להיות שהם חושבים עכשיו על החברים/ההורים/המבחן הקרוב או שיכול להיות
שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותי.

וכאן אני נכנסת לתמונה, בוחרת בתלמיד אחד מבין כמה שאני יכולה כעת לעזור לו באמצע השיעור. זה הזמן שלי לתת מטלה לכיתה ולגשת בעדינות לתלמיד שאני יודעת בוודאות שהוא לא לומד. אני מנסה לברר מה עובר עליו ומדוע הוא אינו משתתף. הוא משיב לי שאינו מבין את החומר למרות שהסברתי בצורה טובה (״זה לא את, המורה, זה אני שלא מבין כלום אף פעם״) ואני מנסה להסביר לו שנית ואף להדריך אותו במציאת התשובה. אני שמה לב לכך שזה עדיין קשה לו מאוד. גם את השאלה הבאה הוא מנחש ולא מצליח כי משהו שם, אצלו, בחשיבה לא עובד בדרך הרגילה.

אני ממשיכה את השיעור ומתקדמת בחומר הנלמד. כשהצלצול מגיע כולם יוצאים במהירות האור מהכיתה ומתפרקים בספסלים שבחצר הגדולה. אני עדיין חושבת על התלמיד שקשה לו מאוד בהבנת הנקרא ונזכרת בעוד שני תלמידים שלא הספקתי לגשת אליהם וחושבת מה היה קורה אילו הייתי ניגשת לאחד מהם ועוזרת לו מעט והוא היה כן מבין ומשתלב בשיעור?

כמו הסרט ״דלתות מסתובבות״ כל דלת או נתיב, החלטה ומעשה מובילים לכיוון אחר שתוצאותיו יגלגלו אותנו ואת האחרים סביבנו למקומות אחרים בזמן אחר. ההפסקה קצרה מדי ואני ממהרת לשיעור בכיתה הבאה. אני בטוחה שמחר, בשיעור של הכיתה שבה הייתי היום, אני אנסה לגשת לתלמיד אחר כדי לעזור ובהמשך אני גם אפנה להוריו או ליועצת של התלמיד המתקשה שפשוט לא מסוגל ללמוד ״כמו כולם״ וזקוק להכוונה אישית ו/או לסיוע לימודי צמוד.

מה, אם כן, ברצוני להציג בפניכם?

כל תלמיד הוא שונה. כל ילד הוא שונה. בכל רגע הילד תופס את עצמו בצורה אחרת אשר משפיעה עליו מאוד. אתם, ההורים וגם אנחנו, המורים, לא יכולים להגיע אליו באותה דרך, לא יכולים לדרוש מכולם אותו דבר, לא יכולים לצפות שכל ארבעת ילדינו בבית יהיו בדיוק אותו דבר: לכל אחד מחשבות משלו, רגשות משלו, קשיים משלו. יש פתגם מפורסם שאומר ״לא כל האצבעות שוות״. וזה היופי שבפסיפס האנושות הזו הנרקמת לה מדור לדור ולכל אדם ייחוד משלו.

אז מה עושים?

1. קודם כל מבינים שזה כך. דהיינו, מבינים שהילד לא בהכרח ש״הוא לא רוצה״ אלא לעיתים הוא ״לא יכול״ באמת.

2. מנסים לברר בכל דרך אפשרית מה הקושי של הילד? מה עובר עליו? מה באמת מעסיק אותו ולא מאפשר לו להצליח בלימודים/בחברה.

3. מנסים לגשת אליו בדרכים שונות וליצור תקשורת מקרבת, כזו שתעודד שיח אתו ורצון שלו לשתף פעולה.

4. לא מודדים את הילד על פי ״אמות מידה מקובלות״ שכן לא כל התלמידים יכולים להוציא ציון 100 במבחן או שיהיו להם המון חברים, אלא יש כאלה שהיכולת שלהם נמוכה יותר ועליהם לקבל עזרה נוספת מחוץ לשעות הלימוד הן בפן הלימודי והן בפן החברתי.

5. מבינים שכל יום הוא יום חדש ולכן עלינו לאמץ לעצמנו גישות שונות לתקשורת עם הילדים שלנו: פעם על ידי הצבת גבולות ברורים, פעם על ידי שחרור והעברת האחריות לידיים שלהם, פעם על ידי מתן עזרה וכו׳.

6. לזכור תמיד שעלינו לאפשר לילד ולעודד אותו להתפתח ולהתמודד עם משימות מורכבות שכן למרות הקושי, אם הוא לא יוותר ויצליח בסופו של דבר הוא יחווה הישג משמעותי בחייו.

7. לא לוותר לילד לגמרי! ילד שמתקשה או מסרב לבצע משימה, יש הורים שהגישה שבה הם נוקטים היא להסיר את הקושי מדרכו, שמא זה יפגע בנפשו והתפתחותו. למשל ילד שמתקשה לכתוב – הפתרון הוא להפחית, להקל עליו, במקום לתמוך ולעזור לו להתאמן, לתרגל, על מנת שיתקדם ביום שלמחרת.

8. יש לאפשר לילד לחוות ״חוויות בונות״ של התגברות על קשיים, הן במישור הלימודי והן החברתי, ולא למהר למנוע מהם תסכולים והת־מודדויות בוני אישיות. חשוב לתת לילד תחושה של מסוגלות עצמית, שהיא תוצר של מאמץ ועמל להתגבר על קשיים מצמיחים שהוא נתקל בדרכו, לכן ילדים שאינם רוכשים את חווית הבנייה מתוך התמודדות והתאמצות יהיו חסרים את האמונה בעצמם וביכולתם להצליח.

המשך לקרוא

גוף ונפש

הרכיב הסודי של המצוינות

Published

on

כישרון זה מצוין, אבל בשביל להגיע להישגים צריך התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח

כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה וכריזמה מכשפת. אלא שכישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. למשל אייזק אסימוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי, כתב בימי חייו יותר מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, האיש היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים.

הוא היה בסך הכול בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק אסימוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: להיות בעשייה תמיד. "כשהרגשתי תקוע לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". וכך, מדי בוקר היה לסופר המהולל טקס כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. 

במקום אחר ובזמנים אחרים, אנג׳לה דאקוורת לימדה מתמטיקה בבית ספר במנהטן. בסוף תקופת המבחנים הראשונה היא הבחינה בתופעה משונה: חלק מהתלמידים הכי כישרוניים במתמטיקה, אלה שהבינו במהירות את החומר וידעו ליישם אותו, קיבלו ציונים בינוניים. לעומתם, חלק מהתלמידים הפחות מוכשרים, שהתקשו להבין את החומר, השיגו ציונים מעולים. שנה לאחר מכן לימדה דאקוורת תלמידים מצטיינים בבית ספר בסן פרנסיסקו. התופעה המפתיעה קרתה שוב. כשחקרה דאקוורת קצת יותר את העניין, היא גילתה שהתלמידים החלשים והמצליחים התאפיינו בדפוס התנהגות דומה – הם הציקו לה בשאלות, דרשו הסברים חוזרים ולא הפסיקו לנסות להשתפר.

בהמשך גויסה דאקוורת למצוא את ההבדל בין הנושרים לשורדים בתכנית המצוינות של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט, שנחשבת לסמן של קבוצות עילית. בכל שנה מתחילים את הליך ההרשמה כ-14 אלף תלמידי תיכון, 4,000 תלמידים משיגים את ההמלצות הנדרשות ורק 2,500 עומדים בסף הציונים והכושר הגופני. לבסוף מתחילים ללמוד רק 1,200 צוערים, ו-20 אחוזים מהם נושרים בחודשים הראשונים של מה שנחשבת תקופת האימונים הקשה ביותר מבחינה פיזית, רגשית ומנטלית. בבדיקה שערכה עלה רכיב הקסם שוב : "הנשארים בתכנית לא הרימו ידיים מעולם", סיפרה דאקוורת. "מבחינתם, ויתור לא היה אופציה. הם ידעו מה הם רצו, והיו מוכנים לעבוד קשה ולהתמודד עם כל אתגר ותסכול בדרך לשם". כשהחלה את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה היא כבר ידעה שתחקור דבר אחד – מהו הרכיב החמקמק שמהווה מקפצה להצלחה?

עד כמה אתם נחושים להגשים חלומות?

דאקוורת שמעה שוב ושוב בחייה שהיא לא מתאימה לתיאור "גאון". למרות זאת, זכתה במלגה של "קרן עמיתי מקארתור", המכונה גם מלגת הגאונים, שמוענקת לחוקרים יצירתיים ופורצי דרך. בהרצאת ה-TED שלה היא אומרת: "אני מכירה אנשים רבים שהם חכמים ממני. העבודה שלי אינה סתם עבודה, היא הייעוד שלי. אני מציבה לעצמי אתגרים כל יום, וכשאפול אקום על רגליי. אולי לא אהיה הכי חכמה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט (Grit). מהו אותו גריט? שילוב של התמדה ותשוקה". דאקוורת מספרת שהתמדה ותשוקה משפיעות על הצלחתו של אדם יותר מאשר כישורים מולדים ומנת משכל. היא ניסחה משוואה פשוטה שמסבירה את זה:

כישרון*מאמץ = מיומנות

מיומנות*מאמץ = הישגים

כלומר, להשקעה ולמאמץ יש השפעה מכריעה וכפולה על ההישגים. החלק החשוב במשוואה יהיה ברור לכל מי שפתר משוואה פשוטה בימיו: גם אם יש לכם כישרון בלתי נדלה, מאגרים של ידע ויצירתיות משתפכת, אם תכפילו אותם במאמץ אפסי תקבלו אפס הישגים. דאקוורת גם פיתחה מדד שבוחן את מידת הגריט שלכם. המדד מורכב משאלות כמו "האם כישלונות מייאשים אתכם?", "האם אתם זונחים במהירות מטרות שהתלהבתם מהן?" ו"האם אתגרים גורמים לכם לוותר?". 

איך מפתחים התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח להמשיך גם אחרי כישלון? טוב ששאלתם. בספרה "גריט", שהגיע בן לילה לרשימת רבי המכר של העיתון "ניו יורק טיימס", מפרטת דאקוורת כיצד כל אחד יכול להשיג לעצמו מהתבלין הנפלא הזה:

1. התעניינו: גריט אינו רק היכולת להתמיד במשהו, אלא שילוב של תשוקה והתמדה. אם תתמידו בעבודה שאתם שונאים לא תהיו מצוינים. תשוקה תגרום לכם להתאמץ, להשתפר, לחקור ולשנות, וכל זה תוך כדי סיפוק והנאה. מציאת עניין ומשמעות יכולים להיות תהליך ארוך, אך בסופו תמצאו את הכיוון או את הפעולה שבאמת אכפת לכם מהם.

2. מצאו את המשמעות שלכם: אם ציירתם ציור גרוע אבל מעולם לא חלמתם להיות פיקאסו, השמים כנראה לא ייפלו. אם הצבתם לעצמכם מטרה שהיא-היא משמעות חייכם, לא תוכלו לוותר עליה בקלות. מצאו משמעות עמוקה בעיסוק שלכם, והציבו אותה מולכם. בדרך הזאת תוכלו לנסות שוב גם אחרי כישלון או אכזבה. העיכובים בדרך יתגלו כשיעורים טובים ללמוד מהם, וכל פעולה סתמית ומשעממת תיעשה מהנה יותר. ֿ

3. היו אופטימיים: אופטימיות היא מצרך חשוב לכל שלב בחיים, אבל בעיקר לעשייה משמעותית. השתמשו בשפה חיובית לתיאור הצלחות, גם אם הן קטנות. חגגו ניצחונות בדרך, ועודדו את עצמכם לעבור בין עצירה או עיכוב לעשייה מחודשת.

4. הפסיקו להאמין בנסים: בכל פעם שאתם מסתכלים על אדם מוכשר וחושבים "אל אלוהים, איזו מתנה הוא קיבל", פיית גריט מתה איפשהו בעולם. בעצם חיזוק ההנחה שגאונות וכישורים הם מתנת טבע, אנחנו מחזקים נטיות פסיביות והורסים כל טיפת מוטיבציה שהיתה לנו. אם הם גאונים בגלל תמהיל גנטי קסום, אנחנו כנראה לעולם לא נהיה כאלה. אם הם מוצלחים בעקבות התמדה והשקעה, לכולנו יש אפשרות להגיע לשם.

5. העריכו השקעה: השקעה, מאמץ והשתדלות הם מרכיבים שסובלים מיחסי ציבור גרועים. הם הרבה פחות זוהרים מנקודת הסיום. הם כוללים שעות של ניסוי וטעייה, כישלונות, תחקיר, לילות ללא שינה, זיעה, דם ויזע. הקפידו לבטא בקול רם הערכה דווקא לניסיונות הללו. תגמלו את העובדים, את הילדים ואת החברים שלכם על מאמציהם. התגאו בתהליכים מרשימים שעשיתם גם אם אלה לא הביאו לכם ניצחון. 

ההבנה שהצלחה תלויה בתשוקה ובהתמדה מפחידה ומרגשת גם יחד. מרגשת מכיוון שגם אם התחלתם את חייכם בנקודת פתיחה טובה פחות, וגם אם לא הייתם המצטיינים של כיתתכם תוכלו להגשים את חלומותיכם. מפחידה מפני שהתירוצים של "אני לא חכם מספיק", או "אני לא מוכשר כמוהו", כבר לא רלוונטיים. השביל המוביל להצלחה משמעותית הוא ארוך, ודומה הרבה יותר לריצת מרתון מאשר ספרינט. אך הוא מבטיח הצלחה מעל לכל שיעור, משמעות אישית ואמיתית וחיים של סיפוק. שווה, לא?

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות