Connect with us

Featured

הגלדיאטור הישראלי האחרון

Published

on

בגיל 46, לוחם ה- MMA חיים גוזלי עורך חשבון נפש מול המקורבים שנטשו אותו ברגעים הכואבים –  על החופשות בעולם, המסיבות בלאס וגאס, החגיגות בלוס אנג'לס, הארוחות עם סלבס, הקרבות באולמות בעלי שם עולמי, השופינג בניו יורק או ההחלמה בקולומביה, שבמהלכה גם שמע איך רוקנו לו את חשבון הבנק – "אני יצרתי את המפלצות האלה" הוא מתוודה רגע לפני הקרב האחרון בקריירה

מאת: אלי שטרן // ישראל היום

בגיל 46, חיים גוזלי יכול לספר אלפי סיפורים על הקריירה כלוחם אולטימטיבי, שעבר בין שלל סגנונות והגיע לשיאו כשנכנס לליגת הבלאטור, שמאגדת את טובי הלוחמים בשיטת MMA. הוא יכול לתאר את החופשות בעולם, המסיבות בלאס וגאס, החגיגות בלוס אנג'לס, הארוחות עם סלבס משלל תחומים, הקרבות באולמות בעלי שם עולמי, השופינג ומלונות היוקרה בניו יורק או ההחלמה בקולומביה, שבמהלכה גם שמע איך רוקנו לו את חשבון הבנק.

מעל כל אלה, נראה שהקרב שחיכה לו בחודש ינואר השנה, בבלאטור מספר 192 באולם הפורום האגדי בלוס אנג'לס, נגד חוזה קמפוס האמריקני בן ה-29, היה זה ששינה לו את החיים. "בקרב האחרון התעללו בי. הורדתי 10 ק"ג לקראתו, זה משהו רגיל, אבל הפעם לא הצלחתי להתאושש. קמתי עם עיניים שחורות בבוקר, אכלתי מכות-מכות, כולל בעיטה בראש, באזור שאחראי לשפות. אחרי הקרב הרגשתי שהלסת שלי נפוחה מבפנים. כל המשפחה היתה איתי, כי היינו אמורים לטוס לווגאס, אבל לא הייתי מסוגל. כל הדרך לשם אני מרוסק ועל מורפיום. הגענו לווגאס, כולם נהנים ואני סובל ורוצה למות. גם הפסדתי וגם חטפתי פצצות".

הוא שואל איך אני מדמיין שהוא נראה אחרי הקרב. עניתי שעם כובע מצחייה, פנים נפולות ונפוחות, תיק גב ופמליה של תומכים שמחזיקה אותו. כמעט מדויק, למעט האלמנט החשוב ביותר – התומכים. גוזלי מראה לי את התמונה ומסביר: "זה אני והמאמן שלי, חזי רכטמן, לבד. הוא מרים אותי כי אני לא יכול ללכת. אני קופא פה מקור. הפמליה שלי רצתה ללכת לאפטר-פארטי וכבר היתה במכוניות. קפוא בחוץ, חזי מחבק אותי, הפנים שלי מדממות. ראינו ארובת חום שעלתה מהעמדה של השומרים והתחממנו על ידם. כולם היו במכוניות, אני אפילו לא יודע איך הגענו לשם בסוף. הייתי כל כך עצבני. כולם באו בשביל הפינוק, ורק אני רועד מקור. היום הפמליה שלי בנויה מאנשים שאני לא מצפה מהם ליותר מדי, אולי רק מכמה בודדים".

גוזלי מדבר בלהט ובעצב שמתחבא מאחורי כמות קעקועים נהדרים שלא הצלחתי לספור. הגוף החזק שלו מלא בעדויות למכות שחטף מלוחמים שונים במהלך החיים. עכשיו, כשסוף הקריירה כבר הופך לעניין מוחשי, הוא בשל לחשבון נפש.

גוזלי וזוגתו, מלודי סאסו. "אנשים מתחילים חיים חדשים"

״קח את הקריירה שלי: קרב אחד בפורום, שקיבלתי מכות רצח, וקרב שני שבו קבעתי שיא בהכנעה מהירה בבלאטור בשנה שעברה בארץ – תמחק לי אחד כאילו לא קרה, ואבחר לשמור את ההפסד הכואב. למה? כי זה היה ניצחון של רוח, נלחמתי שם. אין לי כבר כוח לנצח, אין לי אופציה להכניע אותו, אבל אני נשאר וסופג. אני נלחם ומראה אופי. בניצחון בנוקיה כולם עשו ממני דוד מלך ישראל. פה הרגשתי כוכב, שם הרגשתי לוחם".

קשר דם, בלי רגש

הרגע ההוא בעיר המלאכים נתן לגוזלי השקפה אחרת על העולם שהוא מכיר מילדות.

ברגע אחד, אחרי שלושה סיבובים של מכות בתוך כלוב, השתנה לו העולם. "הגענו לארץ ומשהו לא התיישב לי בראש. הרגשתי שאני לבד, שרוב האנשים שסובבים אותי נמצאים בשביל הטיסות, בשביל המדיסון, בשביל הקניות של הגוצ'י שמוצ'י. אף אחד לא מסתכל על הסבל שאתה עובר. כולם רוצים מחשבים, אייפדים, טלוויזיה חדשה, תיקי לואי ויטון. אף אחד לא רואה את זה שאתה חי בתוך המוח של עצמך ומשהו לא מסתדר שם. אף אחד לא הקשיב לי, או שהקשיבו ולא עניין אותם".

לא קיבלת ייעוץ מקצועי?

״איש סביבי לא הועסק בשכר, אבל כולם נהנו. בסוף לרובם היה איכפת רק מהאפטר-פארטי. אתה הבנת? לאף אחד לא היה אכפת שאני צריך להיות בשיקום מהקרב עכשיו, שאולי לא מתאים לי להיות במסיבה אחרי שחטפתי פצצות".

אתה מאשים גם את עצמך בזה?

״ברור שאני יצרתי את המפלצות האלה. תמיד נתתי, תמיד חילקתי, וככה כאמור יצרתי מפלצות. אני יודע שאני לא יוצא דופן בענף הזה, אבל אני לא פלויד מייוות'ר, אני חיים גוזלי. אני בטוח שרובם גם חשבו על מה יקרה ביום שאחרי שהקריירה שלי תיגמר, מה הם עושים איתי. אחר כך לאיש לא אכפת עוד. הגעתי למצב שכבר לא בא לי יותר על הפמליה הסתמית הזאת, לא אכפת לי מכל המוצרים האלה יותר".

מה הבנת אחרי שהתאוששת?

״הקרב ההוא פתח לי את החיים מחדש. אמנם הפסדתי, אבל קיבלתי חשיבה אחרת על החיים. החלטתי לשנות הכל. בזמן שאני חושב, קיבלתי הצעה עסקית מחבר בארה"ב. טסתי לבד כדי לבדוק, ושם החלטתי לעזוב את בת הזוג שלי אחרי 17 שנים. בלילה הראשון בניו יורק פגשתי את החברה הנוכחית שלי".

כאן מגיע גוזלי לנקודת רתיחה. לצד אכזבתו מרוב המעטפת, שלתחושתו זנחה אותו ברגעים הקשים, הוא החל לצאת עם מלודי סאסו, אפרו-אמריקאית, ונתקל בהתנגדות קשה מצד משפחתו. "היום אף אחד לא מדבר איתי. אני חי עם הבן שלי אביב וזהו. לפני כן בכל ערב שישי היינו יחד", הוא מספר, "אני רואה את זה בקטע של גזענות. בת הזוג שלי לא התאימה להם. אני לא צריך לתת דין וחשבון עם מי ולמה אני הולך בגיל שלי. היחידה שצריכה דין וחשבון זו בת הזוג שלי לשעבר, ואיתה באמת דיברתי וישרתי קו. ממשפחה מאוחדת עברנו לניתוק מוחלט, זה עצוב. פתאום מפיצים עלי שטויות, דיבורים על כשפים, כאילו אנחנו חיים בתחנת רכבת של הארי פוטר. אף פעם לא הייתי גזען, אני מצטער שחלק מהמשפחה שלי כזה".

משפחתך שומרת מסורת, אולי זה עבר את הגבול מבחינתם.

״אם אנשים מתחילים חיים חדשים, לא צריך לשרוף אותם. ברגע שהחלטתי שאני רוצה לסיים את הקשר הקודם שלי, זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי בחורה אחרת. לא ציפיתי לדבר כזה, שאף אחד מהמשפחה הקרובה שלי לא יבין אותי".

עם הבן אביב: "גדל לתוך הלחימה"

מישהו מהם יגיע לראות אותך בקרב האחרון בקריירה?

״המשפחה העבירה מסר שהם לא יגיעו, אבל זה בסדר, לא חשבתי שהם יבואו. לא ראיתי את אמא שלי מאז חודש ינואר, דיברתי איתה רק פעמיים בטלפון מאז. קשר דם צריך גם רגש מאחוריו. לפעמים דם זה רק דם. באזכרה של אבא שלי, בקיץ, אימא שלי יכלה לגמור את הכל ולא עשתה את זה. אחיין שלי, שלא ראה אותי הרבה זמן, רץ אלי ואח שלי תפס אותו, כאילו אני מצורע. הכל בגלל הבחירה שעשיתי עם בת הזוג".

״יצאתי על כיסא גלגלים"

הוא אולי לא יודה בזה, אבל בשנים האחרונות גוזלי מקבל איתותים מהגוף שהמכונה היא כבר לא מה שהוא זוכר מהשנים הגדולות. זה לא יעצור אותו מלהיכנס להיסטוריה ולעלות להילחם בבלאטור שייערך ב-15 בחודש ביד אליהו, רגעים ספורים לאחר שבנו, אביב (18), יעלה לקרב הבכורה שלו בזירה.

בחזרה לסוף שנת 2015. גוזלי ובנו חוזרים לארץ עמוסי מדליות, אחרי שהשתתפו בחודש אחד בארבעה טורנירים של ג'יו ג'יטסו: במיאמי, בדאלאס, בלוס אנג'לס ובשני קרבות בלאס וגאס. "באימון הראשון בארץ הרגשתי 'פאק' בגב. קפצה לי החוליה החוצה", הוא נזכר, הלכתי לרופא, קיבלתי זריקה ושלחו אותי הביתה. אני כואב מת. חוזר אליו, מקבל עוד מורפיום וחוזר הביתה. הגעתי למרפאת כאב, דחפו לי אפידורל. למחרת הגעתי לרופא. ברגע שעלתה התמונה הוא פתח את הדלת ואמר למזכירה, 'תזמיני תור לניתוח היום. אם האיש הזה מחכה למחר הוא משותק לכל החיים'. הדיסק בגב יצא החוצה ועטף את העצב. באותו היום כבר ניתחו אותי".

היה אפשר לצפות מספורטאי שסופג כל כך הרבה חבטות בגוף ובראש

להיעזר במומחה מנטלי, אבל לגוזלי לא היה אחד כזה עד לתקופה האחרונה. "מלודי הכירה לי פסיכולוג ספורט בארה"ב, עד אז לא ראיתי אף אחד. עכשיו אני מטופל אצלו בשיחות באינטרנט. הוא עוזר לי לחיות את ההווה ולבנות את העתיד: איך לא להתעצבן, איך לשלוט בעצמי. הקרבות הכי גדולים שהפסדתי, בפורום ובמדיסון, היו בגלל עניין מנטלי. הפסד וניצחון בספורט הם מבחינתי אותו דבר. התגובה שלך צריכה להיות זהה, לקבל את הדברים בפרופורציות. כשאתה מתבגר הראש חזק יותר. אולי הרגליים זזות פחות מהר, אבל אם הראש חולה כל הגוף לא יציב. אם הראש בריא והגוף קצת כואב, אפשר להתמודד עם זה".

בת ים, ניו יורק

כאמור, באמצע החודש יעלה גוזלי לאירוע הבלאטור, כנראה האחרון שלו בקריירה. הייתם מצפים ממי שאמור "לסגור חשבון"
עם ראיין קוטור, שרק ניצח אותו לאחרונה, להיות עסוק בעיקר בהכנות המקצועיות. בין האימונים האינטנסיביים, גוזלי עובד כמו כרטיסן. "אני אמור להילחם ואני משווק את האירוע, זה מה שאני עושה כל היום. בלאטור ביקשו ממני להיות חלק מההפקה, ואני מתעסק בפוסטים בפייסבוק ובקודים שמאפשרים הנחה במחיר הכרטיס. זה מה שעושים כשרוצים להרים ענף ורט בארץ".

אתם לא מקבלים מספיק חשיפה?

״עד שאני מגיע למדורי הספורט או לאתרים, שמים אותי תחת קטגוריית 'אחר' שאיש לא מגיע לשם. בתוך רגע אתה גם בתחתית האתר וזהו, כל העבודה שעשית לא שווה כלום".

אתה מאוכזב מההתעניינות בארץ בספורט שאתה מייצג?

״אני בן אדם בן 46. לראשונה בהיסטוריה עולה לאירוע קרבות בכלוב עם הבן שלו, ולמעט מאוד אנשים אכפת מזה כאן. ברור שזה מאכזב בצורה מסוימת".

ומי שכן יגיעו יצפו לראות ממך הצגה, לפחות כמו הניצחון הקודם שלך.

״אלחם מול לוחם שהפסדתי לו, אבל מבחינת הקהל אני תמיד פייבוריט. כל הלחץ שלי מגיע מהסביבה שלי. אין סיכוי שלוחם אמריקני יתעסק בכרטיסים לפני קרב שלו במדיסון סקוור גארדן. אני מתעסק בהרמת האירוע.

״בבלאטור של השנה שעברה מכרתי כרטיסים בשווי של כמעט חצי מיליון שקלים בעצמי. בניו יורק כל אירוע כזה יוצא לפרסום והופך מייד לסולד אאוט. אנחנו לא ניו יורק בשום צורה, למרות שלמלא את היכל יד אליהו בקהל שאוהב קרבות זו התחלה לא רעה בכלל".

אביב היה יכול לבנות קריירה אחרת חוץ מלוחם בזירה?

״לא. הוא גדל בתוך ולתוך הלחימה. מגיל 3 הוא מסתובב במכוני ספורט, באירועים בלאס וגאס ובלוס אנג'לס. הוא ראה את התהילה וברור שכל ילד ירצה את זה. נכון, אנחנו משפחת גוזלי מבת ים והוא גם כבר מיני-סלב בעיר, אבל הגענו לכל מקום. דגל ישראל עלה בזירות מאוד מכובדות בעולם ואביב ראה את זה. מבחינתי זה טבעי שהוא יתחבר לזה".

Featured

השף הישראלי שכבש את לוס אנג'לס

Published

on

דאון טאון: אחרי"בסטיה" המגישה אוכל איטלקי מודרני, השף אורי מנשה ושותפתו ג'נביב גרסיס משחזרים את ההצלחה ב"בבל", מסעדה ים תיכונית עם טוויסטים • הביקורות מהללות, לוח ההזמנות מפוצץ והשאיפה: להפוך למוסדות בלוס אנג׳לס ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם"

אורי מנשה וזוגתו-שותפתו ג'נביב גרסיס. סיפור הצלחה חובק עולם

בשנים האחרונות הפכה לוס אנג'לס לעיר מובילה מבחינה קולינרית, בארצות הברית ובעולם כולו. עשרות המסעדות שנפתחות בה מדי שנה מציעות תפריטים מגוונים המבוססים על מוצאם המגוון של השפים שבוחרים לבשל בעיר המלאכים.

אחד מהשפים האלה הוא אורי מנשה, שנולד באל-איי לאבא ישראלי ואמא ממרוקו. כשהיה בן 8 החליטו הוריו לעלות לישראל, ואביו פתח מאפייה בפתח תקווה, שם נחשף מנשה לראשונה לעולם האוכל. אחרי הצבא חזר ללוס אנג'לס ומאז הוא כאן.

מנשה התבלט לראשונה בנוף הקולינרי המקומי לפני שבע שנים, כשפתח את "בסטיה" (Bestia), מסעדה גדולה באזור לא יוקרתי בדאון טאון, מקום שאף אחד לא האמין שמישהו ייפתח בו אי פעם מסעדה. לפני כן עבד כשף הראשי במסעדת אנג'ליני אוסטריה, מהאיטלקיות המפורסמות בעיר.

"בסטיה", שמגישה אוכל איטלקי מודרני בחלל תעשייתי, הפכה בהמהרה לדבר הכי חם באל.איי, רשימות ההמתנה נפרסו על שבועות, המבקרים התפעלו והאזור המפוקפק והנטוש נמלא חיים. כבר אז הכריז מנשה שיש לו תוכניות למסעדה נוספת.

חמש וחצי שנים אחרי הפריצה האיטלקית שלו, חזר מנשה למקורות ופתח את בבל )Bavel), מסעדה ים תיכונית מגוונת ששולחת זרועות למרוקו, מצרים, טורקיה וישראל וגם פוזלת בחלק מהתפריט למקומות נוספים. מנשה לא עושה את זה לבד, שותפתו לפרויקטים האלה היא ג'נביב גרגיס, קונדיטורית מוכשרת שהיא גם בת זוגו לחיים. יחד הם כובשים את עיר המלאכים ומגדירים מחדש את המושג פאואר קאפל, "ג'נביב ואני עובדים ממש טוב יחד בגלל שאנחנו מאזנים אחד את השניה", סיפר מנשה בראיון לאתר וואלה!, "היא טובה במה שאני פחות טוב, ולהיפך. ככה אנחנו משלימים אחד את השניה. ברור שזה מוסיף הרבה לחץ על מערכת היחסים, אבל מערכת היחסים שלנו חזקה וסביבת העבודה מלחיצה לא משפיעה על האהבה שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים אחד לשני".

שלא במפתיע, מסעדת בבל הפכה תוך חודשים ספורים לאחת המסעדות המדוברת ביותר באל.איי. אם לא תחשבו על זה שבועות מראש, לא תצליחו להשיג שם שולחן. בניגוד לחלל התעשייתי והמחוספס של בסטיה, בבל היא מסעדה מעודנת יותר, בחלל מואר, הרבה עץ בהיר וצמחייה ירוקה, עם תזכורת עיצובית למקורות האוריינטליים בזכות קשתות שממסגרות את הבר וכמה מרצפות מעוטרות. לא מכבר נבחרה המסעדה על ידי מגזין Eater הנחשב למסעדה הטובה ביותר באל.איי, עוד הישג משוגע לזוג מנשה-גרגיס.

"עם כל ההישגים שלנו בשנים האחרונות אני עדיין מתרגש מאוד כשמגזין כמו Eater מכריז על בבל כעל המסעדה הטובה ביותר באל.איי", אומר מנשה, "רק פתחנו את בבל, לא ידעתי איך הקהל יגיב לאוכל ים תיכוני וזה אדיר להיות מסוגל לזכות בפרס כזה עם סוג האוכל הזה".

מספקים חבילה מושלמת

מנשה מתקשה למנות את כל ההישגים שהגיעו אליהם שתי המסעדות בשנים האחרונות. כשרק פתחנו את בסטיה, קיבלנו כמה מהביקורות הטובות ביותר על ידי מבקרי אוכל מקומיים, כמו ג'ונתן גולד מהאל.איי טיימס ובישה רודל מהאל.איי וויקלי. ב-2015 זכיתי בפרס השף החדש הטוב ביותר של מגזין Food & Wine, והייתי מועמד לפרס ג'יימס בירד. ג'נביב זכתה בפרס שף קונדיטור של השנה באסקווייר, והיינו מדורגים כאחת המסעדות הטובות ביותר גם במגזינים המפורסמים Thrillist, Eater ,Esquire , ו-Bon Appetit. אני חושב שבבל קיבלה את הביקורת הטובה ביותר שג'ונתן גולד כתב".

ג'ונתן גולד הוא מבקר המסעדות האגדי של האל.איי טיימס. הוא מבקר המסעדות הראשון שזכה בפרס פוליצר על הביקורות שלו, הוא נודע בציניות ובחריפות שלו והיה מהדמויות הבולטות בקולינריה ובעיתונות בלוס אנג'לס. טור הביקורת על מסעדת בבל של אורי מנשה היה הטור האחרון של גולד אשר פורסם (ב-15 ביוני 2018), שבועיים לאחר מכן אובחן גולד בסרטן הלבלב וכחודש לאחר מכן נפטר.

כשמנשה נשאל מה הופך את בסטיה ובבל למצליחות כל כך ואיך הקהל באל.איי, עם כל המבחר שעומד בפניו, נשבה בקסמן של שתי המסעדות האלה, הוא זוקף את ההצלחה לזכות החבילה המושלמת שהן מספקות: אנחנו שמים את הפוקוס שלנו על האוכל, השירות, האווירה, ועל ההיצע של הבר והיין. אנחנו אפילו מוודאים שהחברה שמעניקה שירותי חניה אצלנו פועלת על פי הסטנדרט שלנו. זו מסירות עקבית לכל אספקט של המסעדה מבלי לפסוח על אף פרט".

זה קורה החל מהבנדנות הקשורות על המצח, שהפכו לסמל המסחרי שלו כבר ב"בסטיה", ועד בחירה מדוקדקת של חומרי גלם ואנשי הצוות. למנשה יש איש צוות שעובד במשרה מלאה אך ורק על תערובות התבלינים. הירידה הזו לפרטים באה לידי ביטוי בכל מנה בתפריט של "בבל", כמו שווארמה צוואר טלה בצלייה איטית שמוגשת עם כרוב כבוש ושורשים מוחמצים, מוגשת עם לאפה וטחינה מעקצצת, כרובית צלויה ברוטב של צ'ילי וחווייג', עם פיסטוקים ופרחים מיובשים, או שלו מטוגן ברוטב תמרים והל, עם יוגורט מעושן וסלרי מוחמץ, או מנת החומוס שתפסה שלוש פסקאות שלמות מהביקורת המהללת של ג'ונתן גולד באל.איי טיימס.

החומוס והסביח של ״בבל״. מה הקטע עם הבנדנות?

הפילוסופיה של האוכל

גם הקינוחים ב"בבל", מעשה ידיה של ג'נביב, מקבלים תשומת לב אדירה כמו למשל דונאטס של שוקולד, ורדים וציפורן לצד קרם דיפלומט בניחוח שרי, או קינוח של גלידת שורש ליקריץ על עוגת מוסקובדו עטוף בשוקולד לבן קרמל. "התפריטים אצלי לא בנויים בצורה מסוימת", משתף מנשה בתהליך העבודה, "אנחנו עובדים עם תוצרת עונתית שמשחקת תפקיד חשוב בתפריט, זה גם תלוי איפה אני בחיים שלי. התפריט מתפתח ומשתנה כל הזמן, אין כיוון אחד, אם המנה עובדת היא תיכנס לתפריט".

בחודשים האחרונים מנשה מחלק את זמנו בין שתי המסעדות המלאות. נשמע קצת מסובך עבור מי שהקפיד להיות נוכח בכל סרוויס כשעוד היתה לו מסעדה אחת. "רוב הצוות בבסטיה נמצא איתי מההתחלה", הוא אומר, "השף בפועל שנמצא שם מבין את הפילוסופיה שלי על אוכל ואנחנו מתקשרים בינינו כל הזמן כדי לוודא שהאוכל עוקב אחר הפילוסופיה הזאת. רוב הזמן אני מתמקד בפיתוח הקונספט החדש".

עם שתי מסעדות כל כך עמוסות אין למנשה הרבה זמן לחשוב על הבית בישראל, ("אבל אני תמיד מתגעגע"), ואין לו כוונות לכוון את זרקור הכישרון שלו גם לכיוון ארץ הקודש. אני לא חולם על פתיחת מסעדה בארץ כרגע, אולי מתי שהוא בעתיד זה יהיה נחמד לחבור לאח שלי (נתי מנשה, מי שהביא לתל-אביבים את ויטרינה, מזללת ההמבורגרים המהוללת ביותר בארץ) ולעשות משהו נחמד בבית, בישראל. בחזון האישי שלי אני רואה את שתי המסעדות שלי הופכות למוסדות בלוס אנג'לס, אני רוצה שאלו יהיו מקומות ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם".

Bestia, 2121 7th Place Los Angeles CA, 90021
Tel: 213.514.5724
90013 Bavel, 500 Mateo St, Los Angeles, CA

Tel: 213.232.4966

המשך לקרוא

Featured

"אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא"

Published

on

ראיון עם ליאור חייקין, שביחד ם טל השותפה מתפעלת את 'עפנה חדש ויצא דופןפרינסי', אתר או לנשים צעירות (ולצעירות ברוחן)

ליאור חייקין, רקדנית מקצועית בלהקת "קשת חיים", היא בוגרת התוכנית לשיווק ועיתונאות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שם פיתחה אהבה לכתיבה, בלוגים, שיווק ותוכן. בעקבות התשוקה שלה לאופנה וסגנון, היא המשיכה את לימודיה במכון לעיצוב ומסחור בדאון טאון לוס אנג'לס. היא תמיד היתה ידועה כיועצת של המשפחה אליה התקשרו כשהיו צריכים לבחור את התלבושת או ללכת לקניון. לאחר שעבדה בתעשיית האופנה של לוס אנג'לס, ואחרי נסיעה של ארבעה חודשים לחו"ל, היא החליטה שאין דבר שהיא מעדיפה לעשות עכשיו מאשר להאיר ולהעיר את הארונות של בנות אחרות, כמו שהיא אוהבת לעשות לעצמה.

מה שיש לליאור חייקין להציע באתר החדש שלה זו אופנה עם עיצוב סוף הדרך, חומרים איכותיים, ומבחר בגדים שהונדסו במיוחד עבור הדור הצעיר. היא מביאה את המגמות האחרונות, כל הזמן עם היד על הדופק, עם המותג "פרינסי". תפסנו את ליאור לשיחה במכון האופנה בדאון טאון שם לומדים את ההוט קולטור באופן מעשי.

ליאור, כמה זמן קיים המותג שלך ומהיכן צץ הרעיון?

"שותפתי טל ואני חלקנו ספסל במכון העיצוב של שיווק אופנה, שם למדנו איך משווקים אופנה באופן מקצועי. שתינו קפה ואכלנו צהריים יחד לפחות פעם בשבוע וציפינו בכיליון עיניים לשיעורים שהיו לנו יחד. באותה תקופה, טל הייתה מפתחת מוצרים ב'האלסטון', ואני הייתי רכזת שיווק ב'ברייטון קולקטיבס'. יום אחד נפגשנו לקפה, דיברנו על תוכניות לעתיד ושאיפות. היה ברור לנו שאנחנו צריכות לעבוד ביחד. התחלנו לבדוק חומרים ומוצרים, לנהל מחקר מסיבי על כל מה שאנחנו יכולות ליצור ולשווק בשוק האופנה והמסחר הדיגיטלי בתעשייה. השתמשנו בידע שצברנו, הניסיון שלנו בתחום וכל משאב שיכולנו לקבל ממנו מידע. יש עדיין כל כך הרבה ללמוד. כל יום מביא חוויות חדשות. התחלנו את העסק לפני כשנה ואת האתר השקנו לפני שישה חודשים".

כמה קשה היה להתחיל ולעמוד עד עכשיו בסטנדרט?

"הרבה אנשים חושבים שכדי לגלגל עסק כמו שלנו, כל מה שצריך לעשות זה למצוא כמה בגדים יפים ולשים אותם באינטרנט. אנשים שומעים סיפורי הצלחה כמו זה של סופיה אמורוסו וחושבים שזה קל. אז זהו, שזה לא. אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא, דרך נוספת לגדול ולפתח את העסק. אנחנו עדיין לומדות שהטלת ספק היא בסדר, אבל אנחנו חייבות להיות בטוחות שהעבודה הקשה שלנו תהיה שווה את זה".

איך הגעת לשם המותג שלך?

"פרינסי הוא שם של יהלום ורוד. ה"פרינסי דיימונד" הוא כ- 34.65 קראט של יהלום שהתגלה לפני 300 שנה במכרות גולק ונ דה . המטרה שלנו היא למעשה להעצים נשים דרך הבגדים שלנו ולעזור להן להרגיש כמו יהלומים יקרים. אנו שואפות לגרום לנשים לזרוח ולהרגיש חזקות כמו יהלום, שהוא מינרל החזק ביותר בטבע".

רוב הקולקציה אונליין מבוססת על בגדי ים.

"בגדי ים הם רק חלק קטן של העסק אבל זה חיוני בקיץ, ולכן יש כל כך הרבה בגדי ים באתר שלנו כרגע. אנו שואפות להביא אל הלקוחות את הפריטים הרלוונטיים והאופנתיים ביותר בכל עונה. בגדי ים זה אופנתי לקיץ. אנחנו רק בתחילת המסע, מתמקדות באופנת נשים לפני אפיקים חדשים כמו בגדי גברים. כרגע, אנחנו מוכרות רק ינטרנט, ספינה אחת ברחבי האוקיאנוס".

איך שומרים את המותג לאורך השנים מול התחרות?

"אין לנו שנים של ניסיון, אבל אנחנו מאמינות שיש מקום לכולם כל עוד אנו שומרות על אספקה באיכות גבוהה, אופנה מדהימה במחירים סבירים. המשימה של פרינסי' היא לגרום לבנות בכל מקום להרגיש מדהים עם עצמן עם מגמות האופנה האחרונה. הלקוחות שלנו תמיד יכולות לסמוך על זה שהן מקבלות לבוש שהוא המסוגנן ביותר שם בחוץ, עם חומרים ומוצרים באיכות גבוהה. אנו יוצרות מבחר שיכול להוסיף צבע ועיצובים בארונות של הבנות ולהבטיח שיהיה להן משהו מדהים ללבוש, אם זה בבית הספר, עבודה, טיול חברים, החוף או מסיבה. אנחנו ייחודיות כי אנחנו גם מכירות את הלקוחות שלנו, בנות 20 פלוס שנלהבות מהעבודה שלנו, מהחברים שלנו, מהסגנון ומהחיים שלנו".

מה מקור ההשראה שלכן?

"חיי היומיום. כאשר אנו עוברות חוויות, אנו מזהות מה צריכה בחורה בכל יום. אנחנו כל הזמן מדברות עם נשים מכל רחבי העולם כדי להבין את אורח החיים שלהם, הצרכים, השאיפות ועוד. הכוונה שלהן לצמוח, להצליח להשפיע על אחרים".

לפרטים נוספים: www.princie.com

המשך לקרוא

Featured

"אחרי שבוע באל-איי החלטתי: אני נשארת!"

Published

on

מיטל אזולאי מציגה כישרון משולש: ריקוד, משחק ושירה • שם הבמה: מיטל 'ונוס', אלת הכרמים והגנים במיתולוגיה היוונית • ראיון על הילדות באילת, האקשן בתל אביב, הגילוי שלונדון לא קוראת לה והחיים בעיר המלאכים

חדי העין יזהו אולי את מיטל אזולאי כשחקנית בסדרות כמו "כחולים" וזמרת ורקדנית בתוכניות כמו "ישנן בנות" ו "הדבר הגדול הבא", וכמנחה ב-Fashion T.V. מיטל נולדה בפתח תקווה ובילדותה עברה עם המשפחה לאילת. שם, בעיר החלומות הדרומית, גילתה לראשונה את האהבה לבמה ובגיל עשר היא כבר רקדה לצד שלומי שבת. בהמשך הפכה לרקדנית מקצועית, כוריאוגרפית, שחקנית וזמרת, עם ניסיון בימתי עשיר היא עשתה מסלול שהתחיל בניהול אמנותי של צוותי בידור באילת, ובארץ כיכבה כרקדנית /כוריאוגרפית עבור אמנים כמו שרית חדד, שירי מיימון וחברת 'נייקי'. היום היא פורצת דרך בתעשיית הבידור המטורפת של אל-איי, ובין אודישנים ושיעורי ריקוד משחקת בפרויקטים שונים, וגם יוצרת ומקליטה אלבום באנגלית. נפגשנו בסטודיו ריקודים ענק בוואלי ובין השיעורים שמעתי את סיפור חייה:

החיים הטובים באילת

"באופן מאוד טבעי הריקוד בחר בי. מגיל צעיר מאוד הייתי הכוריאוגרפית של בית הספר. הדחף והאהבה לבמה הגיע מעצמי, אך עם המון תמיכה מהבית, גדלתי בבית אומנותי ותרבותי. הוריי חיים באילת הרבה מאוד שנים. אני בת שלישית מתוך ארבע בנות. הייתה לי ילדות קסומה באילת: הרבה חופש, הרבה בגד ים, חיבור לטבע ושלווה. בזמני מלחמה כולם ברחו אלינו לאילת, למקום המבטחים. רקדתי וניגנתי על פסנתר, למדתי לנגן לבד, משמיעה. אימא קנתה לי בגיל 7 אורגנית קטנה והתחלתי לשחק עם זה שעות, ככה לימדתי את עצמי לנגן. אילת התיירותית הובילה אותי מגיל צעיר להופיע בבתי המלון בצוותי הבידור. זו הייתה תקופה מדהימה ומלאה בחופש טבעי ופראי באופן מקסים. כל ערב הופעה על במה אחרת, בסגנון מחזמר.

"נשארתי באילת עד אחרי הצבא, שירתי בחיל הים, ותוך כדי המשכתי להופיע בבתי המלון באילת, והתקדמתי להיות מנהלת אומנותית ברשת מלונות פתאל, שם הכרתי את קלוד דדיה. לימים עבדנו יחד בת"א בהפקות במה וטלוויזיה. אילת היא עיר מדהימה, אך במובן המקצועי הגעתי למיצוי, ורציתי לעבור לתל אביב.

"התחלתי מערכות יחסים מגיל צעיר, כבר מכיתה ד' היו לי חברים בנים. בתיכון זה היה יותר רציני, ומאז מערכות יחסים ארוכות. אני מאוד מגוונת בטעם, אין לי טייפ קאסט. מה שמושך אותי בגבר, זה שפת הגוף ותקשורת, פחות החלק הפיזי החיצוני. מה שמאתגר אותי זה האינטלקטואל וכישורי השיחה, ההומור והנימוסים. לב טוב, כנה ואדם שמסוגל להכיל נפש של אמנית.

"עברתי תאונת דרכים גדולה באילת וזה די זעזע אותי, אלוהים נתן לי בומבה בפרצוף, זה היה אחרי הצבא. הייתה זאת התעוררות פנימית עוצמתית, והבנה עמוקה לערך החיים, וכמה שאסור לקחת אותם כמובן מאליו, ואת הבחירה לחיות על הצד הטוב ביותר. התחלתי ללמד ריקוד, בסגנונות ג'אז והיפ הופ ועד מהרה התפתחו לי כעשר כיתות. כשעברתי לתל אביב לימדתי בסטודיו שונים בת"א ובמרכז את כל קבוצות הגיל. אני תמיד מתלוצצת ואומרת שאם לא הייתי רוקדת הייתי משתגעת. בריקוד יש כל כך הרבה עולמות שגורמים לך להתקרקע ולרחף בו זמנית במובן של איזון מושלם שגם מתבטא דרך התנועה אבל יש בזה המון משמעת עצמית, שמזניקה אותך לרמות נפשיות גבוהות. אין מקום לבלבול; זה מכניס אותך למהות ולמרכז של עצמך. זה מקום בהיר וברור עם שילוב מושלם של חופש, מוזיקה ויצירה והבעה עצמית והעברת הכוריאוגרפיה כסיפור לקהל. זה מאפשר לך להתקרב למעלה, לאלוהים שלך. המקום שהכי מחבר את הגוף, המוח, נפש והמוזיקה. ריקוד זה תרפיה מאוד סיזיפית, עוזר בהרבה מובנים, מביטחון עצמי עד להתמודדות עם החיים עצמם. אנדורפינים משתחררים. זה תחום מתגמל עם מחיר כבד למי שבוחר במסלול המקצועי. היום אני כבר לא במקום הזה, פעם הייתה לי תשוקה ואנרגיה לרקוד כל יום שש שעות, עם המון הלקאה עצמית ותחרותיות. אני בן אדם מאוד פיזי ואקטיבי, מהתעמלות קרקע ואומנותית בילדות, לנערה בנבחרת כדורעף ובהמשך ריקוד. אבא שלי אמר לי פעם "אם זה קל מידי זה לא עובד בשבילך", והוא צדק. היום אני יודעת יותר לשחרר ופחות להילחם בעצמי. למרות שיש בי באופן טבעי משהו שנמשך לאתגר והקושי. הרבה אנשים חיים לפי מה שהחברה מכתיבה להם. לעשות מה שאתה אוהב זה בעיניי מה שהכי חשוב בחיים. אם לא הייתי מורה לריקוד הייתי בוחרת במקצוע שעוזר לאנשים אולי פסיכולוגיה וייעוץ נפשי, ומאמינה שתהיה לי חנות פרחים מתישהו.

עלילות תל אביב

"עברתי לתל אביב עם החבר שלי שהייתה לי אתו מערכת יחסים ארוכה. לאימא היה קשה מאוד שעזבתי. לקחתי קורסים למשחק והיו לי כמה קבוצות של תלמידים לריקוד ג'אז והיפ הופ. השתתפתי בתכניות טלוויזיה בתפקידי מפתח. שיחקתי בסדרה הקומית כחולים' ועשיתי המון הופעות עם זמרים מובילים כמו שירי מימון ושרית חדד 'קיסריה', הראל סקעת בכוכב נולד. השתתפתי בתוכנית 'הדבר הגדול הבא', עם יהורם גאון, זו הייתה החוויה הראשונה שלי בתכנית ריאליטי והגעתי לחצי גמר. הצגתי בעיקר ריקוד. אך אז הבנתי כמה קשקוש יש בתכניות ריאליטי וכמה מציגים לצופה בבית מה שרק רוצים, הייתי יותר תמימה אז.

"ואז המוזיקה נכנסה שוב חזק לחיי, יצאתי עם השיר הפופ הראשון שלי "תרגלי אליו" שכתב והלחין א.ב דן. צילמתי קליפ תחת שם הבמה מיטל ונוס, עם פאה שחורה, והרבה נצנצים. השיר הושמע בתחנות רדיו שונות, והוקרן בערוץ 24. הסיבה שבחרתי בשם 'ונוס' היא כי אני מזל מאזניים ונוס היא הכוכב השולט במזל מאזניים. ונוס היא סמל לפריחה, גנים, נשיות, חושניות, תשוקה רוך ויופי, המון דברים שמתחברים עם החוויה והיצירה שלי במוזיקה. חזרתי לנגן על פסנתר, והרומן שוב התחיל.

"בעקבות יציאת הקליפ פנו אליי להשתתף בתוכנית ישנן בנות' עם דנה אינטרנשיונל, בה חיפשו זמרות שרוקדות בסגנון פופ. עברתי אודישנים אחרי סינונים של 400 בנות, התקבלתי. השופטים היו צדי צרפתי וירדנה ארזי שפירגנה ונתנה לי המון חיזוקים, ובזכותה אני קוראת לעצמי זמרת.

"אבל יחד עם העשייה, הפרסום והכיף של לחיות בבוהמה ולצאת לבילויים נונסטופ בתל אביב הדינאמית, זה מגיע עם הרבה עליות וירידות. זה קורה כמעט לכל האמנים שאני מכירה שנחשפים לקהל, ומוציאים את הקישקע שלהם החוצה, מעין הצגה שקופה של הנפש. יש לי מזל, שהמשפחה שלי תומכת בי כל הזמן ונותנים לי המון פרגון ואהבה לאורך כל הדרך. היום כשאני באל-איי, יש לי געגועים קשים לתל אביב; ביום שישי הריטואל של החומוס עם הבירה, וקופצים לים עם האופניים כי הכל קרוב, החברים הקרובים, החיים הטובים. עם זאת היו דברים שקרו בארץ שהפריעו לי כל הזמן. בהסתכלות קדימה חשבתי איפה אני רוצה לגדל את הילדים שלי, לאן זה הולך? פתאום התחילו לירות טילים והיו מבצעים בעזה וזה הכניס אותי לדאון גדול. היו לי חרדות ולא קיבלתי את זה טוב. גם הרגשתי שתל אביב וישראל קצת סוגרים על האפשרויות שלי ואני רוצה להתקדם לשלב הבא.

הישרדות לוס אנג'לס

"רציתי להתרחב ולגדול, גם בפן האישי וגם במקצועי ותכננתי לעבור ללונדון. ממש לא חשבתי על אמריקה. יש לי דרכון צרפתי ומשפחה שם. אבל כשהגעתי ללונדון, מיד לאחר 'צוק איתן', הרגשתי שזה לא מה שציפיתי, שאירופה מאוד השתנתה. אהבתי לבקר בלונדון כל קיץ לפני כן הייתי לוקחת שיעורי ריקוד בב"פיינאפל" סטודיו. אך כשהגעתי לצורך מעבר ראיתי עצבות ואנשים קרים, לא הרגשתי בבית שם.

"חזרתי לארץ בדיכאון. פגשתי רקדן של ליידי גאגא שבא ארצה להעביר סדנה בסטודיו נעים" בת"א בו לימדתי. התחברנו והוא סיפר לי על לוס אנג'לס ושיכנע אותי לקום ולנסוע לאל איי. יצא שלא רק הוא אלא חברים וקרובי משפחה שמתגוררים באל-איי וסן דייגו, קראו לי לקליפורניה. עליתי על מטוס ולאחר שבוע ימים באל-איי החלטתי – נשארת. גרתי בהתחלה אצל דודה שלי המדהימה בוודלנד הילס. במקביל הוצאתי ויזת אמן והתחלתי להופיע בריקוד עם להקה, לשחק בהצגת תיאטרון, וללמד בסטודיו מקסים בוואלי – דאנס דימנשיינס שבו אני מלמדת עד היום עשר קבוצות.

השנה-שנתיים הראשונות היו מאוד קשות. מאבק הישרדות לא קל. חזרתי לנקודת אפס, התחלתי הכל מחדש, אך באתי עם ראש פתוח וללא רצון להישבר, חדורת מטרה. למזלי דודתי ריקה ובעלה יוסי מאוד תמכו בי ובזכותם יכולתי לסלול את דרכי כאן עם אצבע מכוונת ומשפחה מחבקת. הפרויקט הראשון שלי היה ככפילת גוף לליידי גאגא. צילמו אותי כרפרנס לסדרה American Horror. בהמשך השתתפתי בפרסומות, ביניהן ל 'Verizon', ושיחקתי בפרוייקטים קטנים. אני ממשיכה לחזק את כישורי המשחק והשירה באנגלית. כל פרוייקט זה עוד שלב בדרך. אני גם מלמדת בחברת 'קונגה קידס', המשלבת תוכנית לימודית של ריקודים סלוניים, סלסה, סווינג וטנגו בבתי ספר, ואני מעבירה שיעורי ריקוד ופיטנס לבוגרים, 'קרדיו היפ הופ', בעיר ובוואלי שזה כיף גדול. התשוקה הגדולה שלי היום היא ליצור ולהקליט מוזיקה מקורית, ולשחק.

"בשנה האחרונה עשיתי כוריאוגרפיה לפרויקט של AFI, סרט סטודנטים ומחזמר קצר, וגם השתתפתי כחלק מהקאסט בצילומים לסרט. אחד הפרויקטים היותר מרגשים שעשיתי השנה, היה ריקוד שיצרתי לאירוע הגאלה של מגן דוד אדום, בהילטון בוורלי הילס. זה היה לזכרה של הלל יפה אריאל ז"ל, שהייתה רק בת 13 כשנרצחה בפיגוע הדקירה הנוראי, בבוקר לאחר הריקוד האחרון שלה במופע הסיום השנתי. הסיפור הזה ריסק אותי, כמורה לנערות רבות, זה פשוט שבר לי את הלב. הצעתי להעלות את הסיפור בריקוד בגאלה, ובעקבות כך הזמינו את האמא מהארץ, לשאת נאום. על הבמה הופעתי בתפקיד האם, לצד נערה מקסימה שרקדה את הזיכרון של הלל ז"ל, התרגשנו כולנו מאוד, וכך גם האורחים ומפיקי האירוע".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות