Connect with us

חדשות ואקטואליה

הבנימין השני

Published

on

הו, הא, מי זה בא? קווים לדמותו של בני גנץ, שביום בהיר במיוחד יכול לראות עצמו מתמקם בבית ראש הממשלה ברח' בלפור ירושלים

קחו את בנימין נתניהו, תפשיטו אותו מרוב תכונותיו ותלבישו עליו קווי אופי הפוכים. קיבלתם את בני גנץ. הרמטכ"ל ה-20 את בנימין נתניהו, תפשיטו אותו מרוב תכונותיו ותלבישו עליו קווי אופי הפוכים. קיבלתם את בני גנץ. הרמטכ"ל ה-20 בניגוד למטאורים קודמים דוגמת אהוד ברק או נתניהו, גנץ מעולם לא סומן כמי שמיועד לגדולות, מעולם לא הדגים שאפתנות ואף פעם לא הותיר רושם מיוחד. אבל הוא המשיך להתקדם, בצירופי מקרים פלאיים ונסיבות מוזרות, בתוספת כמות אדירה של מזל. את אותו המזל, כותב בן כספית ב'אל מוניטור', הוא לקח איתו גם למסע הפוליטי שהפך אותו, תשעה חודשים בלבד אחרי שנכנס לג'ונגל הפוליטי, למי שקורא כעת תיגר אמיתי על כס ראש הממשלה בישראל, ולמי שסיכוייו להרכיב בקרוב משלה טובים לא פחות מסיכוייו של בנימין נתניהו.

המדינה צריכה עכשיו דבר פשוט", אמר גנץ בראיונות לפני הבחירות. "צריך לרפא את הפצע הפנימי, צריך לאחות את הקרעים, צריך להרגיע את העם, וצריך לעשות את כל זה בלי לפגוע בביטחון או בכלכלה". גנץ, לתפיסתו, הוא האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למילוי המשימה הזו. הוא אדם רגוע שאינו מייצר יצרים אפלים כנתניהו. הוא לא שנוא ולא שונא, גם לא מול מתנגדיו הפוליטיים. בניגוד ליאיר לפיד, הוא גם לא מושך אש מכיוון החרדים. היותו סוג של מועמד "פרווה" הופכת בסיטואציה הנוכחית ליתרון מובהק.

תוצאות הבחירות האחרונות מראות שהציבור הישראלי מאס במידת מה בשיסוי הפנימי, בהסתה, ובעיקר בגידופים ובספינים שחוללה המכונה הפוליטית של נתניהו כלפי כל מי שלא התיישר איתה. יותר מרבע מיליון ישראלים נטשו את הימין בבחירות הללו, יחסית לבחירות שנערכו כמה חודשים קודם באפריל. נתניהו ולווייניו איבדו 11 מנדטים. הבוחרים הביטו בגנץ המאופק, המשעמם, הלא-רהוט ולא מהוקצע, והעדיפו אותו על פני האלטרנטיבה המבריקה והרעילה ששמה נתניהו. זה הסיפור.

גנץ היה רמטכ"ל בינוני. כזה שלא מותיר חותם, אבל עושה את העבודה. דרכו לצמרת הייתה רצופת ניסים ונפלאות ונסיבות שבכל פעם איפשרו את קידומו הלאה, כנגד רוב הסיכויים. מעבר לכך, מישמכיר אותו מקרוב מעיד שהוא איש נבון, איכותי ובעיקר רגוע. הוא נטול אובססיה, רגשי נחיתות או תסביכים, כמו רבים מקודמיו. להיפך: מכיוון שהוא גבוה, יפה תואר ומצליח, התרגל גנץ לאורך רוב חייו להצליח בקלות. הוא מאלה שלא מזיעים או נלחמים בשיניים ובציפורניים כדי להתקדם. הדברים קרו לו בקלות יחסית. שיאה של התופעה הזו הוביל למינויו לרמטכ"ל.

גנץ היה סגן רמטכ"ל שכלל לא נלקח בחשבון כרמטכ"ל עתידי. לאחר שיואב גלנט מונה לתפקיד באוגוסט 2010, השתחרר גנץ מאוכזב מצה"ל. אלא שאז בוטל מינויו של גלנט על ידי הממשלה באופן חסר תקדים, בעקבות פרשת הקרקעות שבה הסתבך. גם כאן, נדרש מסלול מכשולים בטרם הגיעו רה"מ נתניהו ושר הביטחון ברק לגנץ: הם ניסו אצל גדי איזנקוט, שלא היה בשל, עברו דרך אלוף מכהן נוסף ובסוף, בלית ברירה, הגיעו לגנץ.

ההחלטה ההיא, שנאכפה בנסיבות מוזרות, הפכה את גנץ למה שהוא היום: הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, שיכול להיות ראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל. הוא הוביל את צה"ל למבצע "צוק איתן" בעזה [2014] ולמהפך בתפיסת ההפעלה וההיערכות האסטרטגית בעקבות האביב הערבי וקריסת הצבא הסורי. המבצע, למרות הביקורת הקטלנית שספג מכל עבר, שיקם את ההרתעה הישראלית בדרום והביא לשקט של יותר משלוש שנים בתחום הרקטות מרצועת עזה. למרבה הפרדוקס, אם אכן ישביע גנץ בחודשים הקרובים את ממשלתו, עזה תהיה הבעיה הבוערת ביותר שתונח על שולחנו.

את צעדיו הראשונים בפוליטיקה החל גנץ לפני רק פחות משנה. בתחילה שקל לקבל מנתניהו תפקיד: שר הביטחון אחרי פרישת ליברמן, שר החינוך או אפילו שגריר בוושינגטון. הוא שימש בעבר בתפקיד נספח צה"ל בבירת ארה"ב ונהנה מקשרים מצוינים עם הצמרת הביטחונית האמריקאית ועם המילייה הוושינגטונית. בינתיים, התברר שהוא פופולרי בציבור. הישראלים נטו חיבה לרמטכ"ל הגבוה ויפה התואר שלהם, ושמו הוביל באופן קבוע את רשימת האלטרנטיבות לנתניהו.

גנץ התלבט ארוכות לפני שהחליט לקפוץ למים המסוכנים של הפוליטיקה הישראלית אך לבסוף הקים את מפלגת "חוסן לישראל" [דצמבר 2018], התאחד עם משה (בוגי) יעלון ובדקה ה-90 ממש הצליח להגשים את המהלך הגדול: איחוד עם יש עתיד של יאיר לפיד וחיבור עם ה"אס" הפופולרי גבי אשכנזי. שלושה רמטכ"לים לשעבר, אחד מהם גם שר ביטחון, פלוס יאיר לפיד, נגד הדרקון הפוליטי המכונה בנימין נתניהו.

עכשיו גנץ יצטרך לגייס את השועלים הפוליטיים החדים ביותר ולהפגין ביצועים ועצבים יציבים כדי לצלוח את החודשים המותחים שמצפים לו, בדרך להרכבת ממשלה. אם ניתן להסתמך על ניסיון העבר, אולי גם הפעם ישחק לו המזל, או הנסיבות, וטובים סיכוייו להיכנס לקראת סוף השנה האזרחית למעון הממלכתי של ראש ממשלת ישראל ברחוב בלפור בירושלים.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

"ביבי, מיציצי אותך!":

Published

on

מה קורה כשמפגינות חשופות חזה בירושלים מעתיקות את המודל של פורטלנד

על חליצת שד בפרהסיה: אני רוצה לומר דעה שאינה פופולרית בלשון המעטה בקרב המגזר החילוני אליו אני משתייך. התפשטותן של המפגינות היה מיותר לדעתי הצנועה, ולו רק בשל העובדה שבמעשיהן הן פגעו במגזרים אחרים שמרניים יותר שבחלומינו הרטוב אנחנו מייחלים להצטרפותם למאבק להפלת שלטונו המעוות של ביבי. חבר יקר שלי, דוס בכל רמ"ח אבריו, כבר לא יצטרף אלי יותר לכיכר רבין למחאה הבאה. הוא חושש מפרובוקציות שיפגעו בסולם הערכים שלו. בוודאי שלא יגיע עם בניו בני ה-14 וה-16. האמת עירומה מספיק. היא לא זקוקה לפטמות חשופות בריש גלאי ובלבוש מינימלי ננוחם.

(רוני צפריר, פייסבוק)

***

אלפי מוחים הגיעו השבוע להפגין מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, עם מגוון שלטים וקריאות נגד פעולות הממשלה, שיא נוסף בשורת הפגנות שנמשכות מזה מספר שבועות ומסעירות את המדינה. אחד הדימויים האייקונים ביותר עד כה מהמחאה הזו – שנחרת באופן מיידי בזיכרון הציבורי, והסעיר את הימין והשמאל כאחד – היה זה של המפגינה חשופת החזה על פסל המנורה. היו שגינו ואמרו שמדובר בביזוי סמלי המדינה, והיו שתמכו באקט המשוחרר. מאז עוד מפגינות חשפו את פלג גופן העליון, תוך שהן מסבירות שזהו אמצעי יעיל לתפוס את תשומת הלב של התקשורת.

אבל עירום כאמצעי מחאה הוא תופעה נושנה. לדברי גילי סיטון, בלוגרית ומומחית לאמנות, "לחשוף את החזה כאות מחאה זה לא דבר חדש. זה דבר שנעשה לפני מאות ואלפי שנים, והוא מתועד באמנות באמצעות ציורים כמובן – כי לא הייתה מצלמה בתקופה הזאת. לפעמים העירום מגיע כסמל ממשי, כמו בציור שאנחנו רואים של ליידי גודייבה, שרכבה על סוס ברחבי העיר עירומה כביום היוולדה כדי למחות על גובה המיסים שהטיל בן זוגה הרוזן על אזרחי העיר. עירום יכול להתבטא גם באמצעות אלגוריה, כמו שהוא מופיע בציור 'החירות מובילה את העם' של אז'ן דלקרואה משנת 1830 – ומבטא בעצם פן של המהפכה הצרפתית. זאת אומרת שעירום, כמעט משחר ההיסטוריה, או לפחות ממה שאנחנו יודעים, משמש ככלי של מחאה".

את הטרנד שגלש לישראל החלה צעירה מפורטלנד, שישבה עירומה בפיסוק רגליים מול כוחות השיטור הפדרליים שנשלחו לעיר אחרי חודשיים של מהומות בעיר. את הבחורה הזאת מפורטלנד מכנים היום 'אתנה העירומה', כמו במיתולוגיה היוונית. במיתולגיה הרומית היא נקראת מינרווה. סיטון טוענת שמדובר בעצם באלת המלחמה והחכמה. "אם היא עומדת לצידך בזמן מלחמה, הניצחון שלך מובטח. ברגע שמשהו מתורגם לדבר יפה או אמנותי, וכמובן לא אלים, הוא יכול לשמש ככלי מצוין למחאה. הוא יכול לשמש גם כפרובוקציה כמובן, אבל הנקודה היא לעורר הקשבה ותשומת לב אמיתית, בעזרת הגוף הנשי. אפילו הצילום הזה של הסטודנטית לעבודה סוציאלית, שיושבת על המנורה ומניפה ורד הוא צילום אמנותי לכל דבר. החיבור הזה בין העירום לבין סמל לאומי לבין מחאה, יוצר כאילו תגובה של פרובוקציה – אבל זה בעצם מהלך אמנותי".

אחת המפגינות שבחרה לחשוף את גופה בהפגנה, סיפרה ל-YNETמה עומד מבחינתה מאחורי הצעד הזה. "בשבוע שעבר הייתה מפגינה חשופת חזה, במאבק של העובדים הסוציאליים דווקא, והיא זו שהכי זוכרים מכל המפגינים. מכל מי שהיה שם, זכרו את השדיים שלה. כנראה שלמסרים שאנחנו מעבירים לא מקשיבים, אם בסופו של דבר מסתכלים על שדיים. אז החלטנו להגיע חשופות חזה עם המסרים שהכי בוערים בעינינו, שזה בעצם הכיבוש ועד כמה שהמשטרה אלימה".

לדבריה, "התגובות היו מדהימות. בהתחלה ממש חששנו, אבל בפועל קיבלנו המון תרועות וכפיים ואנשים ממש הביאו לנו את השלטים שלהם כי הם הבינו שאותנו מצלמים. כלומר, אם נחזיק שלט עם מסר, יצלמו אותו". המפגינה הוסיפה: "זכיתי בפריבילגיה הזאת, שכשאני חושפת את החזה אני יכולה להעביר את המסר שלי קדימה ושישמעו אותי. והנה, עובדה, אנחנו מדברים על כמה עוולות נעשות. אז כנראה שכן הצלחתי".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות