Connect with us

תרבות ובידור

האישה הראשונה שהסעירה את המטבח הישראלי

Published

on

לפני ארבעים שנה, כשמדינת ישראל החלה להתאושש מתקופת הצנע, רות סירקיס הביאה למטבח הישראלי שילוב של מתכוני גורמה מפוארים מהעולם עם הוראות פשוטות וברורות • גם היום, בגיל 82, כוהנת הקולינריה לא זזה מהסירים, ומוציאה ספר מתכונים לילדים המבוסס על שבעת המינים • הכל, מסתבר, התחיל בשליחות דיפלומטית עם הבעל בלוס אנג'לס • ראיון

מטבח ביתה של רות סירקיס, מחלוצות הספרות הקולינרית בישראל, אינו כולל מכשור יוצא דופן; רק ארונות בחיפוי עץ כפרי, שני כיורים, שלושה משטחי עבודה ותנור תעשייתי גדול. הרמז היחיד לכך שלא מדובר במטבח שגרתי, הוא מעין משרד קטן שנמצא בשוליו: שולחן, כיסא ומסך מחשב, המשמשים את רפי, העזר כנגדה. "יש לי גם מקום למטה, אבל אני מעדיף לשבת פה, לראות את כל ההתרחשות", אומר רפי, מי שצילם לאורך שנים את התמונות עבור המאמרים והספרים של רעייתו, וגירה בהן את בלוטות הטעם של המוני בית ישראל.

כבר למעלה מארבעים שנה שרות סירקיס בתחום. הרבה לפני שהוצפנו בתוכניות בישול ומתכונים בכל ערוץ ואתר אינטרנט, היא כבר הביאה לשולחננו טעמים מרחבי העולם, וספריה היו לרבי־מכר בקרב ילדים ומבוגרים. אני נפגש איתה לרגל צאת ספרה החדש "שבעת המינים", המיועד לילדי הגן. הספר הזה מחולק במסגרת ספריית פיג'מה, שנוסדה על ידי "קרן גרינספון ישראל" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, ומעניקה ספרים למאות אלפי ילדים ברחבי הארץ במטרה לעודד קריאה משותפת עם ההורים בנושאי ערכים ומורשת יהודית־ישראלית.

שבעת המינים, מספרת סירקיס, תמיד סקרנו אותה. "אילו גסטרונום היה יושב היום וחושב מהם המזונות הדרושים לבסיס המחיה של אדם כאן בארץ, הוא היה מדבר כנראה על שבעת המינים. מעבר למתכונים, הרעיון בספר היה לכתוב את הפרשנות שלי לפסוק המוכר מתוך ספר דברים – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש', ולהביא גם חלק משלל הסיפורים, הפסוקים, האגדות והמדרשים עליהם.

״היה לי חשוב לתת מידע מקיף ותמונה מלאה על המינים, מכמה צדדים; על כל פרי כתבתי מתי ואיפה הוא צומח, מה עושים ממנו, אילו שירים נכתבו עליו והיכן במקרא הוא מוזכר. מעבר לזה, חשובה לי העברית. ליידע למשל שהקליפה הדקה של הענב נקראת זג, שלקטיף של התמר קוראים גדיד, ושתהליך הוצאת גרגרי הרימון נקרא פריטה. הקפדתי גם שהמתכונים יהיו כמה שיותר בריאים, ללא עודפי סוכר".

זו לא הפעם הראשונה שסירקיס מתרגמת את שבעת המינים לשפת המתכונים. "לפני כמה שנים אירחתי קבוצה של נשים שממלאות תפקידי מפתח בארצותיהן. הן הגיעו מסינגפור, מהונג־קונג, מאירלנד, מארה"ב ועוד. הכנתי להן ארוחה שהייתה מבוססת על שבעת המינים, עם תפריט בשפה האנגלית ובו הסברים על המרכיבים וציטוטים מהתנ"ך".

אילו מנות הגשת?

״המנה הראשונה הייתה מוס דגים מעושנים עם לחם חיטה קלוי. למנה עיקרית – סלמון מאודה ביין עם ענבים ירוקים, ריזוטו של שעורה, וגם סלט עם רוטב שמן זית ודבש. והקינוח: פירות טריים ברוטב רימונים ופאי תאנים".

בחירת המתכונים לספר הנוכחי הצריכה התאמה לקהל היעד – ילדי הגן. "חיפשתי דברים שהם קלי הכנה, ושהמרכיבים שלהם זמינים. במתכון של התמרים, למשל, יש שני מצרכים בלבד – תמרים ומרציפן. הילדים צריכים לקחת את התמרים, לפתוח אותם ולהכניס לתוכם גליל מרציפן קטן. לתאנה הבאתי מתכון של עוגת גבינה ללא אפייה, שכוללת ביסקוויטים, שמנת, גבינה, מעט סוכר ותאנים".

היום ילדים הרבה יותר מעורים במטבח מבעבר. לקחת את זה בחשבון?

הרעיון של הספר הזה היה פשטות. לא ניסיתי להראות שאני אדם מפורסם שמכיר אוכל מפונפן, כפי שנוהגים לעשות כל מיני שפים בספרים שלהם. מבחינתי, אם ילד יכין את התמרים הממולאים במרציפן – דיינו, מה הם צריכים יותר?

״היה לי גם חשוב שהילדים ייצרו משהו בידיים. במסגרת המתכון שקשור לחיטה חשבתי לתת להם להכין פיצה, אבל בספריית פיג'מה ביקשו מתכון לחלה. אז פניתי לבתי נורית, שמדי פעם עושה טקסי הפרשת חלה, והתייעצתי איתה מה יכול להתאים לילדים. בצק הוא חומר שאפשר לעצב איתו, כמו חמר. היא אמרה לי שבמקום לקלוע צורת צמה, אפשר להכין חלת 'יוסף ואחיו': כדור אחד גדול, שמסביבו 11 כדורים קטנים. וזה המתכון שפרסמתי. ילדים שמכינים את החלה ישימו לב שכדורי הבצק תופחים ונדבקים זה לזה, ובשעת האפייה הם תופחים עוד יותר".

צוהר למטבח הצרפתי

סירקיס (82), נשואה לרפי ואם לשלושה, נולדה בתל־אביב. היא בוגרת תיכון עירוני א', שם הכירה את בעלה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל התותחנים כסמלת תרבות וסעד, ולאחר מכן למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במשך שנים עבדה באגף השיקום של משרד הביטחון, ואחר כך הדריכה בקורס לנשים מנהיגות מאפריקה ומאסיה, שהגיעו לישראל בחסות המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ.

ב־1962 נסעו בני הזוג סירקיס לבוסטון. רפי, שכבר היה אז מהנדס אלקטרוניקה ועבד בחברת HP, סיים שם תואר שני, בעוד רות נשארה רוב הזמן בבית. העניין שלה בגסטרונומיה התעורר בזכות תוכנית הטלוויזיה של ג'וליה צ'יילד – ידוענית־על שהביאה אל ביתם של הצופים את המטבח הצרפתי. "צ'יילד לימדה את האמריקנים צורות חדשות של בישול, וחשפה בפניהם טעמים ומזונות שהם לא הכירו", מסבירה סירקיס. "עד אז האמריקאים השורשיים היו צמודים בעיקר לאוכל הבריטי המסורתי, שכלל בשר ותפוחי אדמה. היא הכניסה למטבח שלהם דגים ועופות, וגם לימדה איך להשתמש בסוגי הבשר השונים – מה כדאי לטחון, מה כדאי לבשל ומה ראוי להכניס כצלי בתנור. מעבר לזה היא הציגה טכניקות בישול חדשות, למשל בישול ביין. בעקבות התוכנית קניתי את הספר שלה, 600 עמודים ללא תמונות, והתחלתי להכין את המתכונים. שמתי לב שאם אני פועלת בצורה מדויקת לפי ההוראות, יוצאים דברים ממש טעימים ומרשימים".

את התוצאות המרהיבות שהפיקה רות ממטבחה, תיעד רפי במצלמה החדשה שקנה. רציתי בכלל לצלם את הילדות, אבל הן כל הזמן זזו והיה קשה לצלם אותן, אז התמקדתי בדברים הנפלאים שרות עשתה", הוא אומר.

כעבור שלוש שנים חזרה משפחת סירקיס ארצה. רפי עבד בתעשייה האווירית, ורות שימשה עובדת סוציאלית בבית הלן קלר. את מאות התמונות והשקופיות של מנות האוכל הציגו בני הזוג בפני חברים, וקצרו קריאות התפעלות. "בארץ חוו אז את המחסור של תקופת המיתון, ולא הכירו את כל השפע הגדול ואת מסעדות הגורמה שראינו בבוסטון. זה היה חידוש בשבילם – שאוכל הוא לא רק דבר שמכניסים לפה כדי לשבוע, אלא משהו שלומדים אותו, שכותבים עליו, שיש סביבו תרבות שלמה".

אחד החברים הנלהבים הציע לסירקיס לאגוד את כל המתכונים והצילומים לכדי ספר בישול. אולם כשבני הזוג פנו למוציא לאור, הוא צינן את התלהבותם ואמר כי בתקופה כזאת, כשלאנשים אין כסף לאוכל – אין שום סיכוי שיקנו ספר בישול. במקום זאת הציע להם המו"ל לפנות אל טומי לפיד, שעמד לפתוח מגזין נשים חדש עבור העיתון מעריב. "נפגשנו עם לפיד וסיפרנו לו שהיינו בבוסטון, הכרנו מקרוב את תרבות האוכל הענפה, וראינו שבכל מגזיני הנשים יש מדור אוכל שקשור לחגים או לעונות השנה", מספרת רות. "הצענו לו שנספק למגזין החדש חומרים כאלה, כולל תמונות מקוריות".

לפיד קיבל את ההצעה. באמצע שנת 1967 החל לצאת לאור מדי חודש המגזין "את", ורות פרסמה בכל גיליון כתבה בנושא אוכל. כשנה אחר כך נסעו בני הזוג ללוס־אנג'לס, לאחר שרפי מונה לכהן שם כקונסול כלכלי. רות המשיכה לכתוב ל"את", וכעת סיפרה על מסעדות יוקרה ועל ידוענים אמריקנים. "הכתבות האלה היו אהובות על הקוראים בישראל, כי אנחנו היינו הצוהר שלהם לעולם. במהלך השנים סיקרתי מסעדות חשובות בארה"ב, בצרפת, בתאילנד ובהודו. רפי צילם את המנות ותמיד הוסיף פתק: 'שמור עבור קוראות 'את". כך הן ידעו שהתמונות לא נלקחו מאיזה מאגר, אלא אנחנו היינו שם
וצילמנו במיוחד עבורן".

כרעיית קונסול כלכלי, רות מצאה את עצמה מארחת תעשיינים, אנשי עסקים ותורמים גדולים לישראל, ועורכת מסיבות קוקטייל רבות משתתפים. "את תורת האירוח לא ממש ידעתי; למדתי הכול מתוך ספרים שמצאתי בספרייה הציבורית. וזה לא היה הדבר היחיד שלמדתי כך: מתוקף תפקידי הזמינו אותי לדבר ולנאום בכל מיני מקומות, וגם את תורת הנאום והעמידה בפני קהל שאבתי מהספרים".

בתקופת שהותם בלוס־אנג'לס הוזמנו בני הזוג לביתו של עורך עיתון יהודי מקומי. "במהלך הערב נשאלתי על ידי אחד האורחים האחרים במה אני עוסקת, וכשהשבתי שאני כותבת על אוכל במגזין ישראלי, המארח הציע לי לכתוב גם עבור העיתון שלו. שלחתי לו כמה מתכונים כשרים בשפה האנגלית, והוא פירסם. בעקבות זאת פנו אליי מרשת העיתונים JTA (Jewish Telegraphic Agency), שמפיצה חומרים עבור עיתונים יהודיים בכל אמריקה, בבקשה שאשלח גם להם מתכון באופן קבוע. זאת הייתה תקופה מאוד פעילה בשבילי: גם לכתוב ל'את', גם טור שבועי באנגלית עבור JTA, גם לארח את האנשים שרפי עבד מולם, וגם לגדל את שלושת ילדינו".

זיכרונות מהארץ הקדושה

שמה של סירקיס החל ללכת לפניה כמומחית לבישול, וכך נוצר קשר בינה לבין מו"ל בלוס־אנג'לס, שהציע לה לפרסם ספר מתכונים המתאים ליהודי אמריקה. ב־1972 הופיע ספרה הראשון, "A Taste of Tradition", המבוסס על החגים היהודיים. "אחר כך הגיע אליי מו"ל אחר, עם הצעה להוציא ספר עבור תיירים אמריקנים שביקרו בישראל, ורוצים להיזכר באוכל המקומי: פלאפל, חומוס, טחינה, במיה, שניצל וחמין. הרעיון מצא חן בעינינו, והוצאנו את הספר Popular Foods From Israel. עד היום קונים אותו תיירים שמגיעים לארץ. שנים אחר כך, כשפתחנו הוצאה לאור משלנו, החלטנו לתרגם את הספר לעברית ולצלם את התמונות מחדש. הספר נמכר יפה, ואז עלה הרעיון לתרגם אותו גם לצרפתית, ספרדית וגרמנית. באותה תקופה היינו נוסעים הרבה ליפן, כי רפי עשה שם עסקים, אז תרגמנו גם ליפנית והדפסנו שם. וכשהתחילו להגיע לארץ יהודים מרוסיה, תרגמנו גם לרוסית".

אחרי ארבע שנים בלוס־אנג'לס הם שבו ארצה, ורות המשיכה לכתוב על אוכל במגזינים שונים. ב־1975 יצא לאור ספרה הראשון בעברית, "מהמטבח באהבה", שפרש בפני הציבור הישראלי שיטות בישול ואירוח שנחשבו חדשניות לאותה תקופה. הספר הפך לרב־מכר היסטרי: מאז ועד היום, כך לדברי סירקיס, הוא נמכר ביותר מיליון עותקים.

מה סוד ההצלחה שלו?

״הסוד נעוץ בשילוב בין הפשטות והנגישות של החומרים, לבינלאומיות של המתכונים. זה גם קשור לתקופה שבה הוא יצא, ואפילו לשפה שלו היה מקום חשוב. אירית בלושטיין מאוניברסיטת חיפה חקרה את השתגרותם של מונחי יסוד בספרי בישול', ובדקה מי מבין הכותבים משתמש בעברית נכונה. אני דורגתי שם במקום הראשון".

החיפוש אחר קסמו של הספר מתבטא גם במאמרים אקדמיים ועבודות מחקר שונות שנכתבו לאורך השנים, וניתחו מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית את תרומתו לציבור הישראלי. רפי: "היום כל שף שמוציא ספר, שם את עצמו במרכז. אלו ספרים של אגו. רות שמה את העולם במרכז. כל מתכון הוא מאכל עולמי חשוב שלא היא המציאה. היא רק לקחה את המאכל והפכה אותו למשהו מאוד ברור ומדויק, כך שמי שייצמד להוראות ההכנה, פשוט יצליח".

זמן קצר לאחר "מהמטבח באהבה" הוציאה סירקיס את "ילדים מבשלים", שהפך גם הוא לרב־מכר גדול. אני שואל אותה איך הגיעה לרעיון המפתיע בזמנו – לעודד את הילדים לעזור במטבח. "כשהגענו ללוס־אנג'לס, רשמנו את שתי הבנות לבית הספר היהודי 'יבנה היברו אקדמי'", היא מספרת. "ביום שישי הזמינו אותן למטבח, וכולם הכינו חלות קטנות. זה נתן לי את הרעיון לכתוב מאמר למגזין 'את' על ילדים מבשלים, ומשם זה התפתח".

בשנת 1983 הקימו רות ורפי את "ר. סירקיס מוציאים
לאור", ובמסגרת זו הופיעו עד עתה כמאה ספרים רובם ספרי בישול, אך לצידם גם ספרי ילדים, ספרי בית ומשפחה, ספרי עשה זאת בעצמך ועוד. כמה מהכותרים שלהם זכו בפרסי עיצוב בארץ ובחו"ל, ואף הוצגו בתערוכת "הספרים היפים בעולם", שהתקיימה במסגרת יריד הספרים בפרנקפורט.

אמרנו לעצמנו שאם יש לנו כבר הוצאה משלנו, למה שלא נוציא ספרים נוספים בנושאים שמעניינים אותנו", מספרת רות. "לא רצינו ללכת לכיוון של פרוזה אלא לדברים פרקטיים, כי אנחנו אנשים פרקטיים. היינו מבקרים ביריד בפרנקפורט, מחפשים ספרים מעניינים שתאמו את הקו שלנו, רוכשים את הזכויות, מתרגמים וגם מגיירים אותם. אם זה היה ספר בישול, אני הייתי עוברת עליו, בודקת, מתקנת ועושה את ההתאמות. הרגשתי שאני רוצה ללמד בישול בינלאומי, אז תרגמנו ספרים על אוכל איטלקי וצרפתי והודי. חלק מהספרים על מאכלים מהעולם חיברתי בעצמי".

האינטרנט לא פגע במכירות של הספרים בשנות האלפיים?

״כשאתה רואה מתכון מחו"ל בספר או במגזין, זו חוויה אחרת לגמרי מאשר אם מישהו מספר לך על ביקורו באותה ארץ. הנה, עכשיו
היינו בסנט־פטרבורג שברוסיה, ופרסמתי במגזין יין וגורמה' מאמר על האוכל הרוסי העילי ועל המסורת ארוכת השנים שלו. בצורה הזו אפשר ללמד את הקורא יותר לעומק. עשינו את זה גם בספרים שלנו – כשכתבנו על קפה, למשל, סיפרנו איך קוטפים את הפולים ואיך מעבדים אותם. בספר 'בישול עם יין' כתבנו על התהליך של גידול הגפנים, על הבציר, איך מיישנים יין, איך בודקים אם הוא טוב או לא, וכן הלאה".

יש ספר שאת אוהבת במיוחד?

׳מאסיה באהבה' הוא אחד האהובים עליי. כיוון שאני נוסעת עם רפי במשך הרבה שנים לעסקים שלו באסיה, אני מכירה באופן אישי את האוכל האסיאתי. כל המתכונים שמופיעים בו הוכנו על ידי במטבח שלי כאן, וצולמו בחדר האורחים. בנוסף כתבנו רשמי מסע מביקורינו הרבים בארצות אסיה. הספר הזה מאוד הצליח בארץ, שפים לומדים ממנו. חיברתי באותה מתכונת גם שני ספרים עולמיים: 'פשטידות עולמיות' ו'סלטים עולמיים'. בסוף ספר הפשטידות רפי הוסיף מיני־דוקטורט בשם 'פשטידות בטעם יהודי'".

״בכל הספרים שלנו יש הרבה ידע, לא רק מתכונים", מוסיף רפי. "למשל, סיפרתי שהמילה פשטידה מוזכרת ברש"י, כשהוא מדבר על קורבן פסח. המקור למילה הזו הוא צרפתי־אלזסי".

שם ששווה שידוך

אף שסירקיס אינה דתייה, היא מקפידה שכל המתכונים בספריה, כולל אלו שרואים אור באנגלית, יהיו כשרים. מאז שהתחלתי לפרסם מאמרים בעיתון 'את', תמיד כתבתי כשר, כי אבא שלי הקפיד על זה. גם הוא לא היה אדם דתי, אלא מה שהגדירו פעם 'חופשי' – אבל עד יום מותו לא היו אצלו פשרות בנושא הכשרות. הוא היה קורא כל מילה שכתבתי, וגם מתקן לי את העברית. לא יכולתי לכתוב אחרת".

שניים משלושת ילדיהם, נורית ודני, חזרו בתשובה. בני הזוג סירקיס חיים עם הבחירה הזאת בשלום. רפי: למרות שבעולם החרדי החוזרים בתשובה נחשבים לסוג ב' ומתחתנים רק עם חוזרים בתשובה, הנכדה שלי התחתנה עם נכדו של הרב משה שטרנבוך, אב בית דין של העדה החרדית. השם סירקיס כנראה הספיק להם כדי
להוציא את השידוך לפועל".

גם אחרי שנים רבות כל כך בתחום, רות סירקיס ממשיכה לפרסם ספרים ומאמרים, להעלות תכנים לאינטרנט ולהופיע מדי פעם בתוכניות בישול בטלוויזיה. בשנים האחרונות היא קיבלה פרסים על מפעל חיים מאגודת השפים, מ"מסדר אבירי הגריל" וממגזין טיים־אאוט, וכן את אות יקירת העיר תל־אביב.

יש עוד פסגה קולינרית שהיית רוצה לכבוש?

אני לא מחפשת פסגות. מה שחשוב לי זאת המשפחה שלי – רפי, הילדים, בני זוגם, הנכדים והנכדות. אנחנו בקשר חם ואוהב עם כולם ושמחים לראות אותם מתפתחים, כל אחד בתחומו. אם החיים יביאו לפתחנו עוד דברים חדשים, מעניינים ומאתגרים, שיתאימו לנו נשמח לעשות גם אותם במקצועיות ובדייקנות".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

״להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד"

Published

on

סדרה חדשה בת 6 פרקים בנטפליקס מציגה עדות לסיפור הירואי וטרגי • המשימה הקטלנית של רב-המרגלים הישראלי, אלי כהן, היא מרכזה של עלילת הסדרה שכתב וביים גידי רף בכיכובו של סשה ברון-כהן • האם אפשר היה למנוע את לכידתו, והאם יש מצב שיש עכשיו מרגל דומה מאחורי קווי האויב? • חובת צפייה

אלי כהן נולד במצרים בשנת 1924 ובגיל 33 עלה לישראל. בשנת 1959 נשא את נדיה לאישה ושנה לאחר מכן הצטרף ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. שנתיים מאוחר יותר הוא החל את עבודת הריגול שלו בסוריה, במהלכה נחשף לבכירים בממשל המקומי, עד שבשנת 1965
נתפס והוצא להורג בתלייה.

בשנת 1961 גויס כהן על-ידי המוסד, סוכנות הביון של ישראל, והסתנן לדרגים הגבוהים ביותר בחברה הסורית. כהן עטה את זהותו של אמין כאמל ת'אבת – "איש עסקים כריזמטי ומתוחכם, נצר למשפחה סורית". הוא עבר לארגנטינה כדי להתערות בקהילת הגולים הסורים ולשפר את כישורי המשחק שלו. בהמשך עבר כהן לדמשק וטיפס בסולם ההשפעה עד שהפך לסגן שר ההגנה של סוריה ואיש סודו של הנשיא הסורי לעתיד, אמין אל-חאפז. מלבד הגישה שלו לתדרוכים של הצבא הסורי, כהן אירח מסיבות מפוארות כדרך להשיג סודות מבכירי ממשלה וצבא שתויים.

באמצעות משדר רדיו סודי, שידר כהן לישראל מידע חיוני – ומנע סדרת פעולות תקיפה מצד סוריה – ששימש כגורם חיוני בכיבוש המדהים של ישראל את רמת הגולן 8 תוך יומיים בלבד במלחמת ששת הימים ב- 1967 כתוצאה מהדרישה העצומה למידע סודי, כהן אולץ לדווח בתדירות גבוהה ותוך סיכון גדול. כשקצין מודיעין סורי החל לחשוד, כהן רצה לסיים את המשימה שלו, אולם המוסד דחף אותו לעשות יותר. בינואר 1965, הסורים (שנעזרו במומחים סובייטים) השעו בחשאיות את כל שידורי הרדיו, כדרך לחשוף שידורי ריגול. כשאותרו שידוריו של כהן, שירותי הביטחון הסורים פשטו על ביתו ותפסו אותו "על חם" כשהוא משדר מידע לישראל.

אחת התיאוריות לגבי לכידתו של אלי כהן מספרת על מעורבותו של רפעת אל-גמאל, מרגל מצרי שבמשך שנים רבות הפעיל סוכנות נסיעות בתל-אביב ויצר קשרים עם פוליטיקאים ישראלים מובילים. בשהותו בגרמניה, ראה אל-גמאל תמונה בעיתון של "אמין כאמל ת'אבת" המסייר בביצורים ברמת הגולן עם קצינים סורים. אל גמאל זיהה אותו כאלי כהן ממצרים והזהיר את הרשויות הערביות. לכהן נערך משפט ראווה, הוא עונה ונתלה בפומבי ב- 18 במאי, 1965 (ט"ז באייר). עד היום מסרבת סוריה להשיב את גופתו של כהן.

אלי כהן נחשב גיבור יהודי לאומי, הזוכה לכבוד רב כאדם שעמד מול סכנות רבות והקריב את חייו בגבורה למען ישראל. רחובות רבים ושכונות רבות בארץ קרויות על שמו, ובשנת 1977, בבר המצווה של בנו השתתף ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לימון שסחטו יותר מדי"

למיטב הבנתי", אומר ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן, "אלי כהן היה לימון שסחטו יותר מדי. דרשו ממנו דרישות מאוד גבוהות וניהלו אותו באופן לא אחראי ולא מקצועי". קידר, מומחה למזרחנות שהתמחה בחקר הממשל הסורי, וסא"ל במיל', שמאחוריו גם שירות ארוך באמ"ן, מסביר כי בתקופה ההיא, לא הייתה חלוקה ברורה בין המוסד ליחידות מודיעין צבאיות שאליהן השתייך כהן". לדבריו, לקראת הסוף, הוא הרגיש שכבר גילו אותו וחש שהגיחה האחרונה לסוריה תהיה גם האחרונה. אסור לשלוח אדם למשימה במצב כזה".

מספר שנים לאחר מותו, אמר ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים".

על מידת התרומה של המרגל הישראלי והשפעתה על ביטחון המדינה קיימת מחלוקת בלתי פתורה בין אנשי המקצוע. צ', איש קהיליית המודיעין ומפעיל אתר "נציב. נט – מודיעין מהמקורות הגלויים", למרות הערכתו הרבה להישגים שאותם הביא כהן, מנסה לצנן מעט את ההתלהבות מפירותיה של פעילותו המודיעינית. "אלי כהן הביא מודיעין אנושי", הוא מסביר, "אז לא היו את הכלים הטכנולוגיים שיש היום והתפקיד שלו היה קריטי בהבאת מודיעין גם טקטי וגם אסטרטגי. אחד מהיתרונות של כהן היה שהוא הביא מודיעין טקטי שסייע לחסוך הרבה נפגעים בחזית הצפונית במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

ד"ר קידר דווקא מסכים עם קביעתו של אשכול, אך מדגיש כי פרשת אלי כהן הדהדה שנים ארוכות קדימה בהיבטים חשובים נוספים. "מעבר למידע החשוב שהתקבל על ידו ובא לידי ביטוי בעיקר במלחמת ששת הימים", הוא מציין, "חשוב מאוד להבין שסיומה הטרגי של הפרשה גרם להרבה מאוד שינויים מקצועיים ומבצעיים בנושאי הפעלת סוכנים ומרגלים ובעיקר באמצעות העברת הנושא לתחום האחריות של המוסד. חבל שזה קרה רק לאחר מותו".

מהיכרותך את העולם הערבי, כיצד מקבלים בממשל הסורי את החשיפה שיש ביניהם מרגל?

״קשה מאוד. הדבר האחרון שערבי רוצה להרגיש זה פראייר. חשוב להבין – להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד. ראשית יש את עניין השפה. שלא כמו אצלנו שממטולה עד אילת מדברים את אותה עברית, בסוריה יודעים לפיה אם אתה מחלב או מדמשק או מטרטוס. יש גם את הנושא הדתי. כיהודי, אלי כהן היה צריך לסגל לעצמו תכונות של מוסלמי גם בדיבור ובהתנהלות, בברכות לפני החגים ובכניסה למסגדים".

״באופן כללי, מאוד מאוד קשה בחברות כאלה להיכנס אם לא גדלת בהן ואתה לא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי", הוא מציין ומדגיש כי "בכל זאת כהן הצליח להיטמע ואף ליצור קשרים עם בכירים בממשל ודווקא בגלל זה הסורים קיבלו את זה עוד יותר קשה. הם פתאום גילו שמישהו שנחשב מקורב אליהם, הונה אותם ומבחינתם בגד בהם. אחרי שאנשי הממשל סמכו על כהן, טיילו איתו, חשפו בפניו סודות ונתנו בו את אמונם, פתאום לגלות שהוא מרגל ועוד יהודי וישראלי, זה שוק לא נורמלי שמתבטא בצורה חריפה אף יותר ממקומות אחרים".

לשיטתו של קידר, מרגע שכהן נתפס גזר דינו נקבע. "לא היה סיכוי שהוא ייצא מזה בחיים. החברה הערבית היא מאוד לא מרחמת. אנחנו רואים את זה במספר הרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה. כלא זו המצאה מערבית. בחברה הערבית מי שבוגד בשבט דינו מוות".

אתה לא זוכר את השם שלך?”

אחר “אתר הצלילה בים האדום”, סרט האקשן בנטפליקס העוסק בפעילות של המוסד בסודן בתחילת שנות השמונים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, הגיעה אלי” (“The Spy”), מיני־סדרה בת שישה פרקים שגם אותה כתב וביים אותו במאי, גדעון (גידי) רף. גם כאן מדובר בפרק בתולדות שירותי הביון הישראליים והמרגלים הישראלים שממשיכים לזכות לכבוד ולהנצחה דווקא בנטפליקס.

רף חוזר לשנות השישים: הסדרה נפתחת ביום הוצאתו להורג של כהן ב־1965 ומשם חוזרת חמש שנים אל גיוסו לשירות, שליחתו לארגנטינה תחת מסווה של איש עסקים סורי, ומ־1962 המעבר שלו לדמשק. להבדיל מהדימוי המקובל של המרגלים כאנשים שחיים בצללים ובולשים במקורות המידע שלהם מרחוק, כהן הפך כאמור לדמות בולטת בחיי החברה והעסקים בדמשק
והתערה בקרב בכירי הממשל.

ההברקה הגדולה של הסדרה (שנהנית מצילום אפלולי מרשים של איתי נאמן) היא ליהוקו של סשה ברון כהן לתפקיד אלי כהן. ראשית כיוון שברון כהן, אחד הקומיקאים הגדולים של ימינו, מתגלה כשחקן דרמטי מעולה. אבל בעיקר כי ברמה העמוקה ביותר הוא מהבודדים שבאמת יודעים איך לגלם מישהו כמו אלי כהן. הרי כל הקריירה של ברון כהן היתה בנויה על התחזות לאנשים אחרים תחת סכנה אמנם לא סכנת מוות אבל כן של לחטוף מכות) והוצאת מידע מהם.

החל מדמויות מ”המופע של עלי ג’י” (בוראט, למשל) והסרטים שבעקבותיהם, ועד לדמויותיו ב”מי זאת אמריקה?” – ברון כהן התלבש, התאפר והתחזה לדמויות שגרמו לאנשים אחרים להגיד בקול רם מה שהם בדרך כלל שומרים בסוד בבטן והיה בעצם מרגל בשירות עולם הבידור. הליהוק הזה גם גורם לנו לתהות לגבי אופיו האמיתי של אלי כהן, שבוודאי היה צריך להיות שחקן מצוין כדי להצליח לגלם דמות שהטעתה רבים וחשדנים במשך ארבע שנים.

הדבר הכי מעניין בסדרה הוא לא ההירואיזם של אלי כהן או המידע החיוני שהוא העביר לישראל, אלא המצב הנפשי של אדם שמתחיל בהדרגה לאבד את ה”אני” שלו בשעה שהוא נטמע לתוך דמות בדויה שלמעשה משתלטת על חייו. הסדרה נפתחת בכך שרגע לפני הוצאתו להורג כותב אלי כהן מכתב למשפחתו, וכשרב הקהילה היהודית בדמשק מבקש ממנו לחתום, ידיו רועדות והוא נתקע. אתה לא זוכר את השם שלך?”, שואל אותו הרב. זה לב הסיפור – על אדם שכדי להגשים את ייעודו היה צריך למעשה לברוח מעצמו ולהפוך למישהו אחר.

עם זאת הסדרה נפרסת על פני שישה פרקים, נעה באיטיות מפרכת בין לוקיישנים תקופתיים מעוצבים, אבל עדיין לא באמת מגלה כיצד הפך אלי כהן כה מהר מפקיד אפור למרגל אלגנטי ומה היתה אישיותו האמיתית.

סשה ברון כהן סיפר לניו יורק טיימס: "בעבר לא רציתי לשחק בתפקידים של יהודים או ישראלים, כיוון שלא רציתי להיות מקוטלג כשחקן יהודי. יש יהודים אחרים בהוליווד, אבל איכשהו, אנשים חשבו עליי כ'שחקן יהודי' גם אחרי ששיחקתי את בוראט, דמות שהיא אנטישמית באופן מוחצן… אבל, לפני כמה שנים קראתי את התסריט של גידי [על אלי כהן] ולא יכולתי להניח אותו. אז ויתרתי על העמדה הזו".

לסיכום: כיום, הגדילה המהירה של שירותי הזרמת מדיה – נטפליקס, אפל, אמזון, דיסני וכו' – יצרה תיאבון שאינו יודע שובע לסיפורים אמיתיים. כתוצאה מכך, יוצרי הסרטים מוצאים סיפורים מרתקים בעלילות המוסד. או כפי שכתב אחד הפרשנים בטוויטר: "נטפליקס מפיקה כל כך הרבה סרטי מתח על המוסד המציגים את ישראל באור חיובי, שהיא עלולה להיחשב כחברת הפקות העוסקת בתעמולה ציונית".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

המסע הפרטי של איטה פיקו

Published

on

היא נולדה בצפון קליפורניה לאמא סכיזופרנית, גדלה בחסות הדודה שלה בהתנחלות תקוע, התחתנה והתגרשה בישראל והגיעה להוליווד כדי לממש את מה שתמיד חלמה עליו • שווה לעשות על זה סרט

הרבה הפתעות נכונו לנו בחיים, ואחת מהם נפלה בחלקי באחד מימי שלהי הקיץ שנפגשתי עם אישה מצודדת ונאה עם שם מחייב ומסקרן כמו איטה פיקו. לאיטה, מסתבר, יש סיפור חיים שמשלב דרמה, טרגדיה, קריירה ותקווה.

איטה פיקו נולדה בקליפורניה, ביתר דיוק בצפון קליפורניה הירוקה באזור מפרץ סן פרנסיסקו. אחות צעירה למשפחה בת חמישה ילדים. האימא הביולוגית אובחנה עם סכיזופרניה ולא הייתה מסוגלת לגדל את ילדיה. "כשנולדתי, אחותה הצעירה של אימי הביולוגית אימצה כבר את אחי ואחותי הגדולים ממני." פותחת איטה בסיפור חייה.

״אחותה הצעירה (היא הייתה אז בת 24) של אמי גרה בהתנחלות תקוע בשומרון. מיד כשנולדתי, בגיל חודשיים, הביאו אותי אליה לישראל. כל המשפחה מצד אימא חיו באזור המפרץ שבצפון קליפורניה. המשפחה במקורה הגיעה מאוקראינה במאה הקודמת. סבתא וסבא רבא עלו ממזרח אירופה לארה"ב. בגלל מצבה הנפשי של אמי לא איפשרו לה לגדל את ילדיה וכולם נמסרו לאימוץ. כל ילד היה מאבא אחר. גם כל ילד היה בצבע אחר. אני יצאתי הכי כהה. אותי גידלה הדודה שלי בישוב תקוע. היא הייתה ציונית מסורתית שבעצם חזרה בתשובה ועלתה ארצה בגיל 24.היא התגוררה עם גרעין של יהודים אמריקאים בירושלים ואחר כך התישבו בתקוע. היא הייתה אם חד הורית שגידלה שלושה ילדים של אחותה. דודתי הייתה אישה מאוד מיוחדת, ערכית, עם חשיבה שונה מאוד. זה מתחיל בזה שהדודה לקחה לאימוץ את שני הבכורים שהיו בכלל תאומים, זו הייתה
טראומה גדולה למשפחה בארה"ב.

״לפני כמה שנים פגשתי את אימי הביולוגית בסאן פרנסיסקו ושאלתי אותה למה היא רצתה להביא כל כך הרבה ילדים לעולם חרף מצבה הנפשי. והיא אמרה לי שבהתחלה המצב שלה היה יציב אבל הידרדר עם השנים. הייתה בה תשוקה ללדת ארבע פעמים. זו הייתה החלטה גורלית והיא עמדה על זה. ברגע שילדה אותי היא הפסיקה להיכנס להריון כי לא רצתה יותר ילדים. אימי חיה מתמיכה של הרשויות.

ילדות בתקוע

איטה ממשיכה בסיפורה, בדיבור קולח וענייני ולא מזילה דמעה:" הייתה לי ילדות מאוד מעניינת ונפלאה בתקוע. בתור ילדה עברתי את האינתיפאדה הראשונה והשנייה. הילדות שלי ביישוב קטן שכולם מכירים את כולם זה נורא מחבק ונותן בטחון. מצד שני היה איום של השכנים הערבים. היישוב מעורב, חילונים ודתיים. היו המון תרבויות מסביבי, הרבה עולים מכל מיני ארצות. הייתה המון אהבה לארץ ישראל, למולדת. אבל הייתה הרבה פוליטיקה, במיוחד בדרך החינוך בבית הספר האזורי. נסענו כל יום לבית הספר באוטובוסים ממוגנים בליווי של ג'יפים צבאיים עם חיילים. כי כל יום היו פגועים וזריקות אבנים. אי אפשר לצאת לירושלים באופן חופשי. פעם ישבתי עם חברה ליד המכולת ופתאום היה מטח יריות ומישהי נפלה, נרצחה ממש, לידינו.

היום יש כביש חדש מתקוע לירושלים, הרבה יותר סטרילי מבחינת החיכוך עם הפלסטינים. אז הכביש עבר בתוך ישובים ערבים. זה לקח לנו ארבעים דקות של פחד מורט עצבים. פעם בשנה אני נוסעת לתקוע למשפחה ואני רואה איך היא גדלה ויפתה.

״בגיל 13 היה מקרה מאוד ידוע של שני ילדים בני גילי קובי ויוסף. הם היו בחבורה שלנו בשכבה. הם היו ממש חברים שלי בנפש. יום אחד לפני ל"ג בעומר הם החליטו לא ללכת לבית הספר, זה היה קורה לכולנו שהיינו מתחמקים מההסעה ובורחים מבית הספר. הם ירדו לוואדי ליד היישוב, היו יותר מידי נאיביים, למרות כל הסכנה הם ירדו לוואדי לאסוף עצים למדורה. וכמה ערבים רגמו אותם באבנים עד שמתו. זו הייתה טראומה אכזרית. בעקבות המקרה הזה משהו בשקט והאידיליה נסדק. לא היינו מוכנים לאסון כזה. לאחר הטרגדיה הזאת ניסו לעטוף אותנו בחוויית מתקנות. לתת לנו המון אהבה ובטחון. היינו בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. הייתי די אורתודוקסית ופעילה נלהבת. יצאנו להמון מסעות ופעילויות תנועתיות.

״היה בי משהו שנבט בי מגיל שש. הלכתי להרבה ריקודי עם. אמא שלחה אותי ללמוד ריקודי בלט. עבדתי חזק על הגמישות שלי. הופעתי בישוב בכל המצגות. הייתי שרה בכל ההופעות. נדחפתי לקדמת הבמה. לאט לאט ההופעות התרבו ונוצרה קבוצת שחקנים שקראנו לנו פואטה' שזו פוזיציה בריקוד. הופענו בירושלים ואני הייתי הרקדנית הראשית כמובן.

״לפני הגיוס לצבא כבר עבדתי בתור מלצרית במסעדת גיל בר' בירושלים. יום אחד נעמדה מולי ילדה קטנה ובהתה בי. חשבתי שמשהו כבר לא בסדר איתי אבל האמא ניגשה אלי ואמרה לי שלבת שלה יש בקשה ממני. הילדה אזרה עוז וניגשה אלי ושאלה אותי האם אני רקדנית מפורסמת שהיא ראתה בהופעה וביקשה חתימה ממני.

״כל החיים שלי בתיכון היו סביב ריקודים והופעות בלהקה האזורית. סגנון החיים הזה התחיל להרחיק אותי מהדת. בשנה האחרונה בתיכון העבירו אותי לאולפנה, ולא כל כך התאקלמתי שם. אז קמתי ביוזמתי ועברתי לבית ספר חילוני בירושלים. אמא שלי המאמצת פיתחה את עצמה מלהיות מזכירה במפעל עד שהפכה למנהלת בהיי טק. היא לקחה הרבה קורסים והתקדמה. אמא לא הייתה הרבה בבית הילדים הגדולים עזרו לאמא בגידול הילדים. אבל חלום אחד קינן לי בראש לבוא ללוס אנג'לס ולרקוד באופן מקצועי. בגיל ארבע אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת להוליווד להיות שחקנית. לבת המצווה שלי העדפתי לטוס עם האמא המאמצת שלי ללוס אנג'לס ולא לעשות מסיבה לחברים. היום אני כבר מבינה כמה היה קשה לאימי לגדל שלושה ילדים לבד, לפתח קריירה בארץ חדשה והצליחה להיות אמא טובה
ולחנך אותנו כל כך טוב.

״רק אחרי כמה שנים הבנתי כמה הסיפור שלי היה מיוחד ואולי שונה מהאחרים. רק שאתה מתבגר אתה מקבל פרספקטיבה ומושג מה עבר עליך ואיך כל זה השפיע על החיים שלך. הייתה לי מודעות מסוימת שאנשים תופסים אותי אחרת ומשליכים את הסיפור שלי על מי שאני. אבל שמרתי את עצמי סטרילית וזהירה שהסיפור שלי לא ישפיע לי על החיים כמה שאפשר. לקח לי הרבה שנים להבין את הסיפור שלי ולקבל את עצמי ולהעריך ולקבל בעלות עליו. לא סיפרתי לאנשים את האמת. אמרתי תמיד 'אמא חד הורית , הורים גרושים', זה היה כל הסיפור.

״בצה"ל הפסקתי את החיים היצירתיים והייתי עובדת סוציאלית פול טיים בתור משקית ת"ש. מיד אחרי השחרור התחתנתי עם החבר שלי, שהיה כאילו תחליף לאבא שלא היה לי אף פעם. (יצאנו קבוע מגיל 18). אלא שבתוכי כמהתי לנסוע לאמריקה. "ברגשות מעורבים, גם לגבי הבעל שלי וגם כשהתקבלתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. למדתי בתל אביב, הייתי נוסעת יום יום מתקוע לתל אביב במשך שנתיים וחצי. בשנה השלישית עברתי דירה לתל אביב וגרתי עם חברה. המשכתי לחלום על הוליווד. עד שהגעתי למקום שכבר לא יכולתי על החלום וגם לא לוותר על האושר שלי.

״בעלי לא רצה לנסוע איתי לאמריקה. והחלטתי שהוא לא בשבילי, היינו אנשים שונים. לא היו לו חלומות ומאוויים גדולים. אני חלמתי בגדול. בשנה האחרונה פחדתי כבר לנסוע מתל אביב הביתה באוטובוס. כל הפיגועים והיריות בדרך ואנדרטות בכל סיבוב הייתי בטוחה שאסתדר לבד. לא היה לי עם מי לשתף את המצוקות שלי. את אמא שלי לא שיתפתי בצרות שלי. היה לי קושי לקום מהמיטה בבוקר, ירדתי במשקל. בשנה האחרונה ידעתי שמשהו לא בסדר איתי. יום אחד פגשתי חברה טובה בתל אביב וסיפרתי לה מה עובר עלי. היא מיד אמרה לי 'איטה את עברת דיכאון'. אז הבנתי שאני מאבדת את עצמי. לקח לי עוד שנה עד שגיבשתי את עצמי. היום אני מבינה כמה זה היה מטורף והזוי לעזוב את המסגרת, את בעלי ואת המשפחה ולהמריא לארץ החלומות שלי. אחרי שהיינו ביחד שבע שנים נפרדנו".

באה לאמריקה

״באותה תקופה אבא של בעלי נפטר וזמן קצר אחרי זה ארזתי את המזוודות לבד ונפרדתי מבעלי. לא רציתי לפגוע בו אבל זו הייתה עם האמת שלי. לאמא שלי היה קשה. היא מאוד אהבה אותו. לקח לה זמן להתאבל על הקשר שלי. אלא שימים אחדים אחרי זה קניתי כרטיס חד כיווני ונחתתי באל-איי והלכתי לחיות אצל חברה בטורנס. החלום התחיל להתגשם. הייתי כבר אזרחית עם דרכון מלידה כזכור. מיד התחלתי לעבוד בעגלות. לאחר כמה חודשים בעגלות, חסכתי קצת כסף ועברתי לגור אצל אחותי באל סגונדו. תשעה חודשים ישנתי על הספה. התחלתי לעבוד בכל מיני הפקות קולנוע בתור עוזרת הפקה וככה בניתי את עצמי בכל מיני פרויקטים.

״הגעתי בלי קשרים ובלי חברים ובניתי את עצמי מאפס. התעשייה בנויה לרוב מ'פרי לאנסרים'. בדרכים לא דרכים הצלחתי למצוא עבודות בתחום הקולנוע. העבודה הראשונה שלי בתור עוזרת הפקה הייתה ארבע חודשים אחרי שהגעתי לאמריקה. צילמנו כאן בבוורלי הילס, ממש קרוב, הפקה עצמאית, לאחר מכן רצו להמשיך לצלם בהוואי. זה היה צוות מאוד מצומצם. עשיתי את כל המאמצים להוכיח את עצמי.

״בסוף היום האחרון ניגשתי למפיק ושאלתי אותו 'מה צריך לעשות כדי שאמשיך איתכם להוואי'… אמרתי לו בחוצפה ישראלית והוספתי שמה שעשיתי עד עכשיו זה קצה הקרחון לעומת מה שאני מסוגלת לעשות. הוא התיעץ עם כל הצוות בחדר השני ואח"כ יצא ואמר, 'תקנו לה כרטיס'. זו הייתה ההשגחה העליונה.

״היינו חמישה ימים בהוואי ב'וואיקיקי'. היה מדהים. אמרתי לעצמי העבודה הראשונה שלך ואת כבר טסה להוואי. התאפסתי מהר ועשיתי עבודה מעולה. הוכחתי את עצמי בתור ישראלית שאני מסוגלת לקחת על עצמי כל מטלה ולעשות את הטוב ביותר מצוין. קצת ראש על הכתפיים קצת תושייה והכל בסדר. התחלתי הכול מההתחלה, עקרתי עצמי מהשורשים ועשיתי החלטות.

״משם עברתי לעשות עוד ועוד פרויקטים דרך קשרים שטוויתי בהפקה הראשונה. עשיתי סרטים ופרסומות, חלק ידועים יותר וחלק פחות. אבל תמיד בזכות עצמי. ואז קיבלתי את ההזדמנות הגדולה השניה שלי, כשהביאו אותי בתור מפיקה בפועל. זה היה פרוייקט היברידי בין תוכנית ריאלטי ותוכנית אירוח בטלויזיה.קראו לסידרה: BACK TO THE BAR

החלטה גורלית

״כשנה אחרי שהגעתי לפה התחלתי להתכנס ולהסיק מסקנות לגבי החיים שלי ואמרתי לעצמי 'איטה את צריכה לעשות רק את מה שאת רוצה'. נכון שהיו לי הרבה חוויות נהדרות, דברים יותר משמעותיים הגיעו אלי, והתחלתי להבין שכל מה שעברתי בחיים זה רפרטואר של אירועים ומעשים שנכנסים לארגז כלים שמשרת אותי היום. אבל בינתיים הזמן עף והתשוקה שלי היא לשחק
בקולנוע ולא להמשיך ולהפיק שחקנים אחרים.

״החלטתישאני הולכת למשחק ומתחילה את הצעד הראשון בבית ספר למשחק. ארזתי את המזוודה שלי שעמדה ליד הדלת. וטסתי לישראל לסיים את תהליך הגירושין שלי. קיבלתי גט ומיד עליתי למטוס וחזרתי לאל-איי וכמובן שביקרתי את כל המשפחה הקטנה שלי בתקוע.

״דבר ראשון קיבלתי עבודה קבועה בתור מלצרית ונרשמתי לבית ספר למשחק. מצאתי דירה עם חבר טוב שהכרתי פה. ובכלל מצאתי פה קהילה נפלאה וחברים טובים. התחלתי ללכת לאודיציות ולמבחני בד. בד בבד אני כותבת סדרת טלוויזיה שמבוססת על החוויות שעברתי. יש כבר התעניינות. מה אגיד: החיים יפים…

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות