Connect with us

קהילה

האירוע השנתי של עמותת "הצל את הלב" בבית משפחת אגם

Published

on

בתמונה, משמאל לימין המארחים ג׳רי ודינה אגם, יושבת ראש האירוע שרית פינקלשטיין-בוים, אורח הכבוד ד׳ר נורמן לפור בתו מאריסה ואשתו הלן, ד׳ר יזהר חרוזי המייסד והנשיא שלSave A Heart Foundation .

מאת: שרית פינקלשטיין בוים

עמותת Save A Heart Foundation חגגה את האירוע השנתי באיחוד בינה לבין S (SAHF) .Israel Heart Society (IHS) ולבין American College of Cardiology (ACC) האירוע היה מהמם, בלילה סתווי מתחת לכיפת השמים.

תרומות מערב זה מיועדות למימון הכשרת רופאים קרדיולוגים ישראלים במוסדות עילית בקליפורניה. לאחר שנתיים של לימוד והשתלמות רופאים אלו חוזרים לישראל ליישם את הידע שרכשו.

נכון להיום, בוגריו הם עמוד השדרה של הקרדיולוגיה הישראלית.

לוס אנג'לס

אתה מכיר את זה שאנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?'

Published

on

אילת-תל אביב-ניו יורק-לוס אנג'לס * אלו תחנות חייו של מוטי סויסה, הכוכב הבלתי מעורער של ההצגה 'מבקר המדינה' והתיאטרון העברי בעיר * עכשיו הוא מחפש המשך להצלחה בקריירת משחק ובינתיים מתמחה בקעקועים 

בשבוע שעבר הסתיימה בהצלחה סדרת ההצגות ״מבקר המדינה״ של התיאטרון הישראלי העברי של לוס אנג׳לס. ההצגה בבימויה של אורי דינור בהחלט חיממה את לילות החורף הקרים של הקהילה המקומית והוכיחה שוב שיש תיאטרון איכותי באל איי. ההצגה חשפה בפני הקהל כישרונות חדשים. הבולט מביניהם  היה ללא ספק מוטי סויסה ששיחק את התפקיד הראשי בהצגה, סייע במלאכת הבימוי, היה מאדריכלי התפאורה והתאורה ושימש כמנטור בעל נסיון עבור חלק מהקאסט. 

מוטי (30), שנולד וגדל באילת, הביא עימו את צבעוניות העיר הדרומית יחד עם ביישנות שהעצימו את תדמיתו כאמן. כשהוא לא על הבמה, הוא עובד בסטודיוז׳ ברחבי העיר כאמן קעקועים, וגם דואג לטפח את אהבתו לכדורגל במשחקי VIP של נבחרת האמנים הישראלית בארץ שכוללת כוכבים כמו: אקי אבני, אושרי כהן, אנחל בונני  ודני רופ. 

לפני כחצי שנה נחת בעיר המלאכים במטרה להגשים חלום ולמצוא עצמו בתעשיית המשחק ההוליוודית, ונראה שלא יכל לקבל נחיתה רכה יותר מהשתלבות בתאטרון הישראלי.

את ההיכרות הראשונה עם ארצות הברית ערך מוטי בניו יורק, לשם הגיע בשנה שעברה לאחר שהוזמן להשתתף בצילומים לסרט  MOBTOWN של הבמאידני אבוקזיר.בסרט שיחק כשומר ראש של  מנהיג המאפיה האיטלקית בניו יורק של שנות ה-50. מוטי: ״זאת הייתה חוויה  גדולה בשבילי. ההפקה הייתה מדהימה והופתעתי גם מהפרגון של הכוכבים והצוות. כל מי שלוהק התייחסו אליו כשחקן עם המון כבוד.  העבודה על הסט פתחה אצלי משהו, רציתי להמשיך את החוויה הזו. וכמובן שפגשתי שם המון אנשים מהתעשייה חלק מהם ישראלים ששאלו אותי ׳היית באל-איי׳? כשאמרתי שלא הם שכנעו אותי שאני חייב ללכת, וזו אחת הסיבות שהגעתי לכאן".

מוטי נולד וגדל במשפחה מסורתית מאוד, האח הצעיר מבין שישה. ״תמיד הרגשתי עוף מוזר. יש לי אח אחד שהלך בדרכי המשפחה והוא רב במנצ׳סטר, כל המשפחה שלי שומרי שבת, ואני פה באל-איי מתעסק במשחק ומנסה להיות אמן.״ 

אביו של מוטי, עמרם, נפטר לפני 12 שנה לאחר דום לב פתאומי. מה שהוביל לתקופה לא פשוטנ עבורו ועבור משפחתו. ״הוא היה העולם שלי״ נזכר מוטי, למרות שאביו תחילה לא הראה תמיכה בהחלטתו להיות שחקן, תמיד הראה לו שהוא גאה בו : ״אבא שלי לא האמין בעולם הזה, הוא רצה שאהיה בעל מקצוע נורמאלי כמו כולם.למדתי משחק למרות ההתנגדות שלו. אבל כשהוא הגיע לראות אותי על הבמה אמר לי ׳אתה תעשה רק את זה, תשקיע אתה הכי טוב שיש".  

איך גילית את האהבה למשחק?

״אני חושב כשהייתי ילד קטן. יש לי כל מיני סרטונים שצילמו במשפחה שאני רואה עצמי כילד בן 4, שר בבר מצווה ורוקד באירועים משפחתיים. תמידי רציתי את המיקרופון, הייתי אמן קטן, גם ציירתי מגיל צעיר.

"אבל באתי משכונה א׳ באילת. זה מקום שלא עוברים בו בלילות אם אתה לא משם. מפוצצים שם מכוניות, גונבים אופנועים והמון שטויות. זו שכונה של מופרעים. אבל אני ראיתי את עצמי יוצא מהשכונה הזו. תמיד הרגשתי שיש לי משהו להפסיד. המשפחה שלחה אותנו לבית ספר דתי. אחים שלי המשיכו לישיבות אבל אותי ניפו משם מהר. לא מצאתי את עצמי בבית ספר דתי. בכלל קשה לי להיות במסגרות כאלו שאומרים לי מה צריך ואיך צריך. הייתי מרדן".

ובכל זאת שירתת בצבא ועוד בקרבי. 

״כן, שירתתי בשריון. גם כאן היו בעיות. בהתחלה הצבא נתן לי שיבוצים מעולים ויוקרתיים:  669 ושייטת. אבל לפני הצבא קיבלתי הצעה לשחק בסרט של דן וולמן שהוא צילם באילת. ההפקה שלחה לצבא מכתב וביקשה לדחות לי את הגיוס או שישחררו אותי לצילומים. אבל הם כמובן הקשו על כל העניין. לא הגעתי לראיונות הצבאיים והיה סיפור שלם עם זה. ובסוף כשהתגייסתי זה היה באווירה לא נעימה והם פשוט שלחו אותי לשריון".

בתום שירותו הצבאי עבד מוטי בצוותי הבידור המפורסמים בבתי המלון באילת. חסך כסף ועשה את המעבר לתל אביב כדי ללמוד משחק. מוטי: ״באתי כמו קיבוצניק. לצאת מאילת לתל אביב זה לא לדעת כלום. הייתי הולך לאיבוד בשכונה שלי. בתוך עזריאלי לא מצאתי את עצמי.  עשיתי מבחנים ואודישונים לכל בתי הספר והתקבלתי לכולם, אבל בחרתי ב׳בית צבי׳ כי שם הרגשתי הכי טוב".  

ואני מבין שאחרי סיום לימודי המשחק הבנת שהחיים לא קלים בתחום הזה. 

״כן, בבית צבי הייתה לי תקופה מדהימה עם הרבה הצגות. אז כולם ידעו מי אני. אבל אחרי שיצאתי מ׳בית צבי׳ הבנתי שזו הייתה בעצם בועה. התרכזתי בלתת את המשחק הכי טוב שלי. כשהחכמים באמת התרכזו בלעשות לעצמם קשרים בחוץ, והם אלו ש׳הסתדרו׳. 

"אחרי בית ספר למשחק מצאתי את עצמי בחובות כי לקחתי הלוואות כדי לסיים את בית הספר. אז ירדתי לשנה בחזרה לאילת לעבוד ואז חזרתי שוב לתל אביב.  עשיתי קצת תיאטרון פרינג׳, כל מיני תפקידי אורח בטלוויזיה והלכתי לאודישנים. ואז כדי להתפרנס התחלתי ללמד משחק בבית ספר יסודי. עבדתי שם במשרה מלאה כמורה לדרמה. באמת עשיתי תיקון עם עצמי שם, לעבוד עם ילדים-  על דרמה ופסיכו-דרמה ולקחת אותם ממקום שהם בקושי מצליחים להגיד את השם שלהם עד למצב שהם רוקדים ומדברים על הבמה. ההורים שלהם היו מחבקים אותי מאושר. זו עבודה שמאוד אהבתי והשפיעה עליי. אם אני חוזר לארץ אז אני בטוח חוזר לעבוד שם".

 מה גרם לך לעבור לאל-איי?

״זו באמת הייתה עבודה נהדרת. היה לי חוזה טוב עם משכורת מאוד יפה. אתה מסיים את העבודה בשתיים בצהרים ויש לך זמן לעצמך וגם קיבלתי מלא אהבה. אבל באיזה שהוא שלב אתה מבין שאתה שחקן ואתה רוצה לממש את עצמך. הרגשתי שאני שוכח את עצמי ואת המקום שאני אוהב להיות בו שזה הבמה. 

באתי לאל-איי באנרגיות הכי טובות, תומכות וחיוביות לעשות פה דברים יפים ואני מקבל את זה בחזרה. אתה מכיר את זה שכל מיני אנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?' אני חייב לומר שעד עכשיו אני מגלה פה קהילה מפרגנת וקהילה אוהבת. הספקתי להכיר פה אנשים טובים וההצגה של ׳מבקר המדינה׳ עזרה לי להכיר אנשים נפלאים פה".

איך קיבלת את התפקיד הראשי בהצגה?

״כשתכננתי להגיע ללוס אנג'לס עשיתי בדיקות ודרך הפייסבוק גיליתי שיש אצלכם תיאטרון ישראלי. שלחתי לאורי הודעה שאשמח להיפגש. נפגשנו בישראל כשאורי הייתה שם והיה מקסים. באתי בהתחלה בלי הרבה צפיות, רק רציתי להשתלב ולראות איך זה מרגיש. שמתי לב שאורי שאלה אותי שאלות וניסתה באמת להכיר אותי. לאט לאט היא קלטה את הניסיון שלי ושאלה שאלות על תאורה, נתנה לי לעשות אותה. ואז היא הבינה שאני יודע לצייר אז ביקשה ׳אולי תצייר את התמונות להצגה?׳. 

"היא התחילה להתייעץ איתי – ׳מוטי מה אתה חושב על התפאורה׳? וככה כל פעם מצאתי שהיא מערבת אותי ומכניסה אותי יותר ויותר לתוך הדבר הזה. אני יודע שהיא גם הייתה ממש עסוקה, היה לה את פסטיבל הסרטים הישראלי על הראש אז באמת יכולתי לעזור לה. התחלנו לביים ביחד שזה לא דבר קל כי לכל אחד יש את החזון שלו ואיך שהוא רואה אותו. אורי עושה את זה במשך שנים זה הבייבי שלה. 

"בהתחלה הייתי אמור לעשות רק את התפקיד של הפקח לא את התפקיד הראשי. אבל יום אחד היא אמרה לי – אתה עושה את התפקיד הראשי ואני כמובן הסכמתי. מה יותר טוב מזה. אורי נכנסה לי ללב! כל יום אני מגלה עוד משהו חדש עליה והיא ממש מעוררת השראה.״ 

סיימתם את כל ההצגות באל-איי. איך אתה מסכם את התקופה הזו ?

״כל הנחיתה באל-איי והצגה הזו זה משהו שישאר איתי לנצח. מכל ההצגות שעשיתי אני חושב ש׳מבקר המדינה׳ היא זו שהכי נהנתי ממנה. באמת עצוב לי שנגמר. קיבלנו ביקורות טובות והמון מחמאות. אתה יודע, בכל חזרות של כל הצגה יש מריבות וקצת חוסר הסכמה וגם אגו. אני משתדל לדעת איך לנווט בדבר הזה בגלל שאני דמות ראשית וחלק גדול מהיצירה הזו, ועדיין, מנסה להסביר לחבר׳ה שהדבר הזה יגמר וכולנו נבכה. המטרה מקודשת אבל הדרך לא פחות ואנחנו צריכים להנות מכל רגע״.

וכחלק מארגז הכלים האומנותי שלך אתה גם מקעקע מקצועי. 

״כשסיימתי את בית צבי חשבתי מה אני אוכל לשלב כעבודה, עוד לפני שהתחלתי ללמד שמתאים לחיים של שחקן. אז הלכתי ללמוד בווינגט אימון חדר כושר כדי לפרגן לעצמי ובמחשבה שזה גם יעזור לי לגיזרה וזה היה אחלה כיף. ואז באיזה נסיעה עם חבר לאירופה החלטתי לעשות קעקוע. נכנסתי לסטודיו וראיתי את כל המקעקעים עובדים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בעבודה. שאלתי את עצמי – וואיי איפה לומדים את זה?  אז התחלתי ללמוד בארץ להיות מקעקע ועבדתי בכל מיני סטודיוז. זו אומנות אחרת שמרתקת אותי. 

אחרי זה שהמשכתי לטייל באירופה וכל פעם הייתי לוקח את הציוד איתי ומקעקע בכל מיני מקומות. גם כשהגעתי לכאן פשוט נכנסתי לסטודיוז ושאלתי אותם אם הם צריכים מקעקע. הם ביקשו שאראה פרוטפוליו, לא היה לי מושג מה זה.  הראתי להם עבודות שלי באייפון, הם אהבו וככה התחלתי לעבוד. הוצאתי גם תעודת מקעקע בין לאומי פה״. 

מה החלום הלאה? 

״להמשיך ולעבוד כאן בעולם המשחק, ובאמת שאני חיי את היום יום. אני אוהב ללמוד מאנשים עם נסיון ולהיות מוקף באנשים טובים. אחרי ההצגה ניגשו אליי אנשים כמו אלון אבוטבול ומייק בורשטיין ואמרו לי – אתה שחקן ענק, כוכב  וכו'… מיהרתי לקטוע אותם כדי לא להיות נבוך והסברתי להם שהם המורים שלי. הם שאלו אותי ׳תגיד, איך לא שמענו עליך?׳ אז אולי זה החלום שלי, שיותר אנשים ישמעו עליי".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

נולדה לרקוד

Published

on

מירי נוריאל נולדה לרקוד. בקרוב תסיים מסע חוויתי של שישה חודשים עמוסים בלוס אנג׳לס. היא הגיעה הנה כדי לללמוד, להכיר ולהכין עצמה להמשך הקרייריה. בינתיים היא כבר יכולה לסמן וי גדול על שיעורים והתנסויות במספר סטודיו'ס עם כוריאוגרפים מפורסמים של אמנים כמו אריאנה גרנדה וג׳ניפר לופז. מירי, בת 23, נולדה וגדלה בקרית אונו. גדלה כצלע משלישייה. שלישייה להורים תומכים ואוהבים, בעלי עסק משפחתי. מירי: ״ההורים תמיד עזרו לי, לקחו אותי לחזרות ואימונים ולמרות שהשקעתי בלימודים, הריקוד היה במקום הראשון. למדתי בלט מודרני וקלאסי וג׳אז, היפ הופ, מחזות זמר וסטפס, ובעצם את כל הסגנונות״.

כיצד גילית את עולם הריקוד בפעם הראשונה?

״אמא לקחה אותי לשיעור בלט לגיל הרך כבר בגיל 3. היא אמרה שעוד בבטן הגדולה שהייתה לה בהריון כי היינו שלישיה) היא הרגישה שיש מישהו שאוהב לרקוד ולזוז כל הזמן. ובאמת, אני יכולה להגיד שמהרגע שנולדתי אני אוהבת לזוז ולרקוד, לשמוע מוזיקה ובגיל 3 סיפור האהבה הזה רק התחיל. בגיל 6 חיפשתי מסגרת מקצועית יותר ועברתי לסטודיו של גלית בלחסן ביהוד, שם למדתי, התאמנתי וגדלתי. הייתי שם כל יום אחרי בית ספר לכמה שעות, ובמקביל הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר, מאלו שחורשות. גם בתיכון השקעתי בריקוד ואני בוגרת 5 יחידות מחול.

״בגיל 15 התחלתי לעבוד בתעשייה בארץ ולהופיע עם כוכבי ילדים. ההפקה הראשונה שלי הייתה עם ׳מיכל הקטנה׳ כשעוד הייתה בתחילת דרכה. רקדתי גם עם ׳טולי בילבולי׳ (ועם דנה דבורין). עשיתי את הקליפ ההודי לסדרה ׳זגורי אימפריה׳ וההזדמנות הגדולה הגיעה ממש לפני הצבא כשהזמינו אותי להשתתף ב׳מותק של פסטיגל׳ – מותק בממלכת הקרח. הייתי צריכה לדחות את הגיוס אבל זה היה שווה. הופעתי כרקדנית מובילה עם מיכל ינאי, עדי הימלבלוי, עודד פז, מיכל הקטנה, סבא טוביה ועוד. השתתפנו בלמעלה מ- 50 הופעות ברחבי ישראל. זה פתח לי המון דלתות".

היית קצינה בצה"ל. איך שילבת את השירות הצבאי עם הריקוד?

״ידעתי תמיד שאני רוצה לתרום, זה חלק מאיך שחינכו אותנו בבית. התגייסתי להיות משקית ת״ש כי רציתי לעזור לחיילים. ראיתי את האחים התאומים שלי, שניהם היו קרביים ובכלל לא ראו בית. ההורים שלי היו לבד כי כולנו היינו בצבא באותו זמן. המשכתי לקורס קצינות ושירתתי כקצינת ת״ש בחיל הרפואה, היו תחתיי 7 מש"קיות ואז התחלתי להיות קרוב לבית. תוך כדי השירות הצבאי התחלתי ללמד ריקוד, בעיקר ילדות. כשהשתחררתי החלטתי שאני לא רוצה לעשות טיול אחרי צבא כמו כולם והלכתי ללמוד קורסים של הוראת מחול ומאמנת כושר בבית ספר למקצועות הספורט בתל אביב. יש לי ארבע תעודות של אימון כושר והוראת מחול״. רגע לפני שעזבה את ישראל עוד הספיקה מירי להשתתף בקליפ של עומר אדם (בוקר טוב) ורקדה גם עם ׳מני ממטרה׳.

מירי בהופעה עם פאיילוט ג׳סטין. כריסטופר (ג׳י סי ג׳ונס) במועדון בווסט הוליווד.

בספטמבר האחרון נחתה מירי באל.איי כדי לחוות כאן את התעשיה עם הרקדנים הטובים בעולם. היא מספרת על ההתנסות המיוחדת כשהיא היא רוקדת ומתאמנת כל יום עם טובי הרקדנים, יוצרת קשרים עם מורים ודמויות מתעשיית הריקוד המקומית. ״זו חוויה מדהימה, הגעתי לשיעורים של המורים הכי טובים, הכוריאוגרפים של ג׳ניפר לופז, אריאנה גרנדה וכריס בראון. הם בחרו בי מתוך 100 רקדניות להופיע בצילומים בסוף השיעורים. הסרטונים האלו מופיעים ביוטיוב ובמדיה החברתית. זה כבוד גדול.״

מה התוכניות להמשך?

״אני כרגע עושה את קורס האינטנסיב של עדן שבתאי. זו ההזדמנות שלי ללמוד ממנה ולדעת יותר. מכאן אני ממשיכה לניו יורק לרקוד שם ואז חוזרת לארץ. בישראל אני רוצה לפתוח סדנאות של ג׳אז, פאנק, עקבים (ריקוד עקבים) בכל רחבי הארץ. גם להמשיך לעבוד בתעשייה עם זמרים ואמנים כרקדנית מקצועית. לטווח רחוק יותר אני כמובן מתכננת מתישהו לחזור ללוס אנג׳לס, כשהחלום הוא להצליח בתעשייה כאן ולצאת לסיבוב הופעות עם זמרים בינלאומיים״.

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

נמאס מבלונדיניות

Published

on

נעמה סילבר גדלה במשפחה חרדית בבאר שבע, שימשה כאומנת בסן פרנסיסקו והשתלבה בתעשייה המקומית כשחקנית, תסריטאית ומפיקה * מונולג חשוף

"תמיד הרגשתי שאני הכבשה השחורה במשפחה", פותחת נעמה סילבר במונולוג חשוף, "כי המשפחה שלי מאוד דתיה. אמא שלי אפילו חרדית. אני ידעתי מגיל צעיר שזה לא המקום שלי ופחות מתאים לי. המשפחה נלחמה נגדי והם סוג של כלאו אותי. זה עזר לי בגיל מבוגר יותר שהחלטתי לעבור לאמריקה וללכת לתעשיית הבידור וזה לא משהו ששימח אותם במיוחד. 

"תמיד אמרתי להם, מגיל צעיר, 'אני עוברת לארצות הברית, אני רוצה להיות שחקנית, אני רוצה לכתוב. אני רוצה להופיע על הבמה. והם אמרו לי כאילו 'טוב בסדר' אבל לא באמת התכוונו לזה. 

"בגיל שש עשרה התחלתי לקחת שיעורי משחק בתל אביב. בארץ לא היה לי לוק של שחקנית בולטת. כולם נראים כמוני. בכל האודישן היו אומרים לי: 'תראי, אולי את מוכשרת, אבל הלוק שלך זה משהו שאנחנו פחות צריכים'. שעברתי להוליווד מצאתי את עצמי. כולם מחפשים את המראה השונה ולכן הצלחתי יותר בתפקידים אקזוטיים. נמאס להם מבלונדיניות. 

הגעתי הנה בגיל 18' ברחתי מבאר שבע והכלא של  המשפחה. נחתתי בסן פרנסיסקו במסגרת תוכנית 'אופר אין אמריקה' שזה להיות מין 'נני' – אומנת לילדים קטנים. זו הייתה תוכנית של נחיתה יותר רכה' שיהיה לי בית שתהייה לי עבודה. יש לי חוש כזה להסתדר איפה שתזרוק אותי. תביא לי טלפון ואני מסודרת. בחצי שנה בסן פרנסיסקו למדתי קצת את התרבות' לקחתי שיעורי משחק ופתאום – תאונת דרכים. שברתי את היד' עשו לי ניתוח ולא יכולתי לעבוד כאומנת. חזרתי לישראל.

"כשהתאוששתי טסתי חזרה אבל לאל-איי. נרשמתי לקולג' 'אל.איי.סי.סי'. אחלה מקום, מאוד אהבתי. קיבלתי ויזת סטודנט ותכננתי לעשות העברה ליו.אס.סי.   אבל בשלב מסוים הבנתי שהאוניברסיטה תהיה יקרה מידי והלכתי על לימודי דרמה ומשחק. 

"באותה תקופה כבר התחלתי לשחק. עשיתי פרסומת קצרה ל'אולד נייבי' וכמה סרטים קטנים אבל הגעתי למסקנה שיש תחרות מטורפת, שאם אחכה שיקראו לי מכל האודישנים שעשיתי אני אתייבש בבית. החלטתי להתחיל לייצר תוכן משל עצמי. יחד עם עוד שחקן שהיה בראש שלי החלטנו לכתוב תסריט לסרט. כתבנו תסריט אימה עבור הפקה עם תקציב מאוד נמוך. אם ראיתם את 'פעילות אל טבעית'. זה אותו הרעיון. גייסנו את הכסף, בסך הכול 90 אלף דולר. צילמנו לפני חצי שנה. אני והוא גם הפקנו את הסרט סרט באורך מלא. הייתה לנו בכורה בפסטיבל הסרטים האמריקאי לפני חודשיים. אנחנו מחפשים חברת הפצה. יש כבר כמה הצעות על השולחן. השם של הסרט "DEAD VOICES".

"אני מופיעה בסרט אבל מעט מאוד. הייתי מאחורי הקלעים בהפקה אבל יש כמה שחקנים ידועים מהז'אנרה הזאת. זה מה שנתן לי להאמין שאצליח. ברגע שהתחלנו לעבוד קיבלנו אלפי פניות משחקנים לאודישנים שהסתחרר לי הראש. גם פנו אלינו במאים, מפיקים וכל בעלי המקצועות בקולנוע, כאלה שיש להם רקורד מאוד מרשים. הבנתי שאם אלו עם כל הרקורד המרשים מחפשים עבודה אז עדיף לייצר את התוכן שלי וגם לשחק, אבל בסרטים שלי.

"בהמשך כתבתי עוד תסריט משלי, ואני נמצאת ב'פרי פרודקשן' איתו וכבר החתמתי שני שחקנים ידועים. זה עדיין סודי ולא סגור. המטרה היום זה להציע את הסרט למשקיעים ומפיצים. בנוסף לכתיבה אני נותנת ייעוץ לכותבים ומפיקים אחרים שזה כסף טוב. לדוגמא, אם הדמויות לא עגולות מספיק והבמאי חושב שצריך לשנות אותן אני מגויסת לעזור עם זה. 

"אני גם מתרגמת בשלוש שפות, ספרדית, אנגלית ועברית. אני גם כותבת גם תסריט לסדרה של אירועים מכוננים שקרו בישראל, חברה במועדוני מפיקים ובמאים ויוצרת קשרים רבים להמשך. אני מאמינה שהסרטים שעשינו ימכרו בזמן הקרוב. אני מאמינה שהתעשייה הקשה הזאת היא עדיין מקום טוב לאנשים מוכשרים ויש מקום להרבה. בחיים לא חשבתי שאני אוכל לכתוב תסריט שיצליח". 

***

ילדה מבאר שבע שמגיעה הנה בגיל שמונה עשרה לשחק והנה יש לה הזדמנות גם להתפתח ולהצליח בכיוונים נוספים. מי פילל ומי מילל שככה תצליח ילדה מישראל?

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות