Connect with us

טוב לדעת

'האדמורית' מגיעה ללוס אנג'לס

Published

on

פרשת השבוע: אשת התקשורת המוערכת סיון רהב-מאיר התארחה בעיר במסגרת "שבוע הגבורה" של בני עקיבא וחשפה סיפורים ותובנות מלאי השראה ואופטימיות

מאת: גולן פרידמן

סיון רהב-מאיר ובעלה ידידיה, שני אושיות תקשורת ידועים בבראנז'ה הישראלית, הגיעו לסבב פגישות והרצאות במסגרת "שבוע הגבורה" של תנועת הנוער בני-עקיבא בלוס אנג׳לס. במהלך הביקור, השתתפה סיון בערב התרמה שנערך במוזיאון הסובלנות במערב העיר, ובו קיבלה אות הוקרה מטעם הארגון על פועלה לחיזוק הזהות היהודית והפצת ערכיה. בביקורה בעיר המלאכים סיון הספיקה להיפגש עם מאות בני נוער מכמה בתי הספר יהודיים, ביניהם יול"ה, שלהבת, מיימונידס, עמק ועוד.

סיון, במקור מבית רמת שרוני חילוני, חזרה בתשובה במהלך שנות לימודיה באוניברסיטה והפכה לאחת הנשים המשפיעות והאהודות ביותר בתקשורת הישראלית (מקום ראשון לפי סקר גלובס שנערך ב-2017). בספטמבר השנה, בסקר של הג׳רוזלם פוסט, היא נבחרה לרשימת 50היהודים המשפיעים בשנה החולפת.

את הזכות להיכלל עם אישים בקנה מידה של מרק צוקרברג ושלדון אדלסון קנתה סיון בשל יכולתה המרשימה לאחד ולגשר בין גווני הציבור היהודי השונים בארץ ומחוצה לה.

בתקופה שבה ניכרת צניחה ברמת אמון הציבור בתקשורת ובאנשיה, סיון, מהווה קול ייחודי וזוכה לאמינות גבוהה אולי בשל היכולת לחרוג מכללי המשחק, ולהשתמש במעמדה בתקשורת כאמצעי ולא כמטרה. סיון, אם לחמישה ילדים, חיה ונושמת תקשורת מגיל 6. היא עברה כמעט בכל הצמתים שיש לתקשורת המקומית להציע. היא החלה ככתבת צעירה במגזיני ילדים ובטלוויזיה החינוכי, שירתה בגל״צ והייתה כתבת לענייני דתות, משפט וכנסת בערוץ שתיים. היא הנחתה את תוכנית הבוקר ומגזין האקטואליה היומי, ריאיינה בכירים, חשפה פרשיות ובלטה ברצינות שלה ובמחוייבותה למקצוע. היא פרסמה ארבעה ספרים, אחד מהם יחד עם הבעל ידידיה, והיא כותבת טור שבועי במוסף השבת הפופולרי של ידיעות אחרונות.

אבל בעוד שסקרנותה הטבעית של סיון מוביל אותה אל מעמקי ארון הספרים היהודי, במסע אישי של חקירת האמת ומשמעות החיים, הדופק התקשורתי ניזון מדלק אחר. כשהרייטינג, יצרן הכסף הגדול בתעשייה הזו, מכתיב את האג׳נדה, הזיוף עשוי לבצבץ. ״התקשורת כופה עימות מזויף במקום שיש סולידריות, ואחדות מזוייפת היכן שישנה מחלוקת אמיתית״, מנתחת רהב-מאיר במאמרה לאתר הידברות.

סיון לא נטשה בשל כך את הפלטפורמה התקשורתית כפי שנועה ירון עשתה), ההיפך. בדבקות היא עידכנה, שיכללה והכשירה אותה על מנת שתקשר בין האנשים. במקום מנת חרדה יומית 'מדביקת צופים' למסך, היא מציעה אלטרנטיבה שגם משיגה רייטינג, אבל באיכות שונה. סיפורי הגאווה היהודית והציונית שהיא משתפת בהתלהבות אותנטית, מזכירים לכולם שיש שם בחוץ עולם אחר, עשיר בחסד, גבורה ואהבת חינם. מקור לגאווה אמיתית.

המדיות החברתיות – פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר מהווים מעין מלאכי שרת בידה ובידי צוות מתנדבים מסור שמפיץ באנגלית, צרפתית וספרדית הגיגים יומיים של מי שמכונה 'האדמ"ורית' לאלפי עוקבים ברחבי העולם. המסרון, נקרא 'החלק היומי' ומחבר תורה ליום יום. גם הטור שלה במוסף שבת של 'ידיעות' והרצועה הקצרה שלה על פרשת השבוע בחדשות ערוץ 2, הם עוגנים חזקים ומשמעותיים. חלומו של כל פובליציסט.

גולת הכותרת של סיון היא ההרצאה השבועית שלה ימי רביעי, 11 בבוקר שעון לוס אנג'לס, שידור חי בפייסבוק) העוסקת בהיבטים אקטואליים של פרשת השבוע וזוכה לאלפי צפיות מהארץ ומחו״ל. בהרצאותיה השבוע במוזיאון הסובלנות שבעיר ובמרכז שפר בוודלנד הילס, סיפרה סיון עבור אולם מלא מפה לפה על שישה סיפורי גבורה מעוררי השראה שליקטה מהשנה החולפת.

״גיבור המידות": הדר גולדין ז״ל שנפל במבצע צוק איתן וגופתו עדיין בשבי החמאס, הוא סיפור גבורה שכזה. סיון הציגה שקופית של ספר ׳מסילת ישרים׳ (ספר מוסר מפורסם שנכתב לפני כחמש מאות שנה על ידי הרמח״ל), שהדר לקח עמו למבצע. בתוך הספר, רשם הדר בעיפרון הערות אישיות איך לשפר את חייו על פי הוראת הספר. את הערותיו קיבצו לספר ״איך לבנות חיים״.

מסתבר שגם בסיפור טראגי וכואב כזה יש נקודת אור.

״איזהו גיבור? הכובש את יצרו": בכיסלו נפטר הרב אהרון לייב שטיינמן בגיל 103, ממנהיגי הציבור החרדי. כ-200 אלף איש ליוו אותו בהלוויתו. לבקשתו לא נישאו הספדים ומצבתו היא סמל לפשטות. התמונות מדירתו הקטנה בבני ברק משקפים חיי צניעות קיצונית. אדם שיכול היה לחיות בשפע ולהנות מכבוד הבריות, הצטמצם כאחרון האנשים.

גבורת השורדים: ביקורו של ג׳ק מאו, מייסד ענקית האינטרנט עליבאבא בירושלים השאיר עליה רושם חזק. האיש העשיר ביותר באסיה הסביר את הגניוס היהודי כתופעה מעוררת הערצה הנובעת מכך שהעם היהודי, ללא בית קבוע, יכול היה להשען רק על חוכמתו.

הגבורה שבנתינה לשמה: יוזמה מרגשת היא ׳מתנת חיים׳, שבמסגרתה נתרמו 600(!) כליות לאנשים זרים בחינם. אין יותר ׳כל ישראל ערבים זה לזה׳ מזה.

גבורה = הגבלה: תיקון נוסף שסיון לקחה על עצמה כאשת תקשורת היא העלאת המודעות בחשיבות להגבלת השימוש במכשירים החכמים הסובבים אותנו. בעיקר אצל ילדים. לאחת היוזמות המדליקות קוראים ׳הורים חכמים קונים טלפונים טיפשים׳. במקום טלפונים ׳ששואבים׳ את הילדים פנימה, הילדים מקבלים חינם טלפונים פשוטים. 100 בתי ספר בארץ כבר שותפים בפרוייקט.

גבורת הרוח: שני סרטונים שהפכו ויראליים, האחד מהעיר שדרות בו בית כנסת מלא בחורים רוקדים בצאת כיפור במרץ ושרים בקולי קולות. השני מפתח-תקווה, בו רואים מקובצים כאלף אנשים, לא דתיים, ניצבים בפתחו של בית הכנסת הגדול, ממתינים לשמיעת קול השופר המסיימת את היום הקדוש. שני הסרטונים מנציחים את הכוח המוענק לנו כשאנו שומרים על מסורת אבותינו.

את ההרצאה מסיימת סיון עם ציטוט לא צפוי מאסיר ציון ויו"ר הסוכנות היהודית לשעבר נתן שרנסקי, סיפור גבורה עצום בפני עצמו. ״לי לא הייתה התלבטות מי הוא טוב ומי הוא רע״, מסביר שרנסקי. ״ בכלא הרוסי ההבדל בין השניים היה לי ברור כשמש. אבל בעוד שלי היה ברור לאיזה צד אני רוצה להשתייך, לצעירים היום, בעולם פתוח ושופע רעיונות עם חופש בחירה, הרבה יותר קשה ומאתגר לבחור כל פעם מחדש להיות ולהישאר יהודי".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

נאפה ואלי: לטייל שיכורים ברכבת היקבים

Published

on

ב-1976 זכו היינות של עמק נאפה במקומות הראשונים בתחרות יוקרתית בפריז • מאז הפך השם נאפה" למותג של יין איכותי בכל העולם • ניר חכלילי ממליץ לעלות על רכבת היין הקליפורנית – כלי הרכב היחיד שבו אפשר לנסוע שיכורים…

ידוע, שתיית יין לא הולכת טוב עם נהיגה, אז במקום לנהוג מייקב לייקב תוכלו לעלות על "רכבת היין" הצפון קליפורנית שנוסעת לאיטה לאורכו של עמק נאפה ומעניקה חוויה ייחודית של נוף פסטורלי, ארוחת גורמה ויין מצויין.

קו הרכבת עצמו קיים בעמק כבר למעלה מ-150 שנים, אבל לפני כ-25 שנים החליטו בעלי הקו לצרף לרכבות המסע גם רכבת נוסעים מאובזרת במטבח ובר משקאות, ולהציע לתיירים חוויה קולינרית בשילוב נסיעה לאורכו של העמק כולו. לפני כשנתיים נרכשה הרכבת על תחנותיה השונות על ידי מותג מלונאות היוקרה נובל האוס", ואלו הכריזו על תוכנית שיפוץ והרחבה בהשקעה של כ-100 מליון דולר שתכלול מלון בוטיק ותחנת רכבת שקופה בסגנון האירופי, שתאכלס את מסוף הנוסעים של רכבת היין העתידית. באחרונה שודרגו מספר מסלולים של רכבת היין, ולנוסעים מוצע מגוון תוכניות ומסלולים שכוללים ארוחות רומנטיות לעת שקיעה ומסלולים של יום שלם, בהם נכללים ביקורים בשלושה יקבים שונים לפי בחירת הלקוח.

מיד עם יציאת הרכבת מהתחנה הראשונה, מסבירה לנו הדיילת על הצפוי לנו בהמשך היום ומחלקת את התפריטים לארוחת הגורמה בת ארבע מנות שונות, שיוגשו בפרקי הנסיעה בין הביקורים ביקבים השונים. מנת המתאבנים, למשל, כוללת שלוש טעימות שיכולות להתאים גם לארוחת בוקר מאוחרת – טוסט עם דג סלומון, פרפה יוגורט עם פירות וכוס של דייסת דגנים בציפוי קרם ברולה צרפתי דבר שמרמז על היקב הראשון בו עצרנו לביקור.

קב דומיין שנדון (Domaine Chandon)

היה הראשון שהתחיל ביצור של יין נתזים על פי המתכון של השמפניה הצרפתית המפורסמת מתוצרת בית השמפניה Moât שנדון הצרפתי, שהקים את היקב עם שותפים מקומיים בשנת 1973. המיקום הפסטורלי של היקב, כמו גם האדריכלות המיוחדת, הפכו את דומיין שנדון לאחד המקומות היפים ביותר בעמק נאפה. המדריכה המקומית לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של עולם היינות המבעבעים והתהליכים המיוחדים שהם עוברים, כדי להגיע לרמה של השמפניה הצרפתית המפורסמת. הסיור ביקב נמשך כשעה ומלווה לכל אורכו בטעימות של יינות הדגל של היקב. כשחזרנו לרכבת, השף מסיים להכין את המנה הראשונה שמורכבת מסלט ירוק מעלים מקומיים שנקטפו רק הבוקר עם פרורי גבינה, אגוזי מלך ומרק ירקות שורש שמתאים במיוחד ליום חורף קריר – אותו מזג אוויר שהפך את עמק נאפה למקום מתאים כל כך לגדל בו ענבי יין.

יקב הול (HALL)

שילוב מרשים של יקב היסטורי בן כ-150 שנה ומבנה מודרני שעשוי רובו מקירות זכוכית, ואוסף מעורר השראה של יותר מ-35 יצירות אמנות של אמנים בני זמננו, שזכו לשבחים בינלאומיים ונכללים באוסף הפרטי של בעלי היקב – הזוג קתרין וקרייג הול. קתרין הול הינה עורכת דין במקצועה ושירתה בעבר כשגרירת ארה"ב באוסטריה. בעלה, קרייג, הינו איש עסקים וסופר שפירסם עד כה שישה ספרים שחלקם הגיע לרשימת רבי המכר
של ה"ניו יורק טיימס".

בכניסה ליקב יקבל את פניכם פסל הארנבון המדהים באורך 35 מטרים המכונה "באני פו פו". ליד הבניין המשומר של היקב העתיק, תוכלו לראות גם את פסל הגמל הלבן ומספר פסלים של כבשים מפוזרים בחצר האחורית. בבניין היקב העשוי זכוכית מוצגות יצירות אומנות מודרנית נוספות, והסיור עצמו כולל טעימות מגולת הכותרת של יקבי הול יין הקברנה. כשחזרנו לרכבת המתינה לנו המנה העיקרית – פילה סלמון בסגנון בשול יפני עם אטריות אורז וירקות מבושלים, בליווי יין תואם.

יקב אינגלנוק (Inglenook)

תחנה אחרונה – טירה וכרם מפוארים שהוקמו בשנת 1879 מיוזמה של קפטן ים פיני, גוסטב ניבאום, מומחה יין שרצה להביא את מסורת היין האירופית לעמק נאפה. במשך השנים היקב ירד מגדולתו, עד שנרכש בשנת 1975 ושוחזר למורשתו על ידי במאי סדרת סרטי הסנדק, פרנסיס פורד קופולה, ואשתו אלינור. באחוזה יש פינות קסם רבות כמו הכיכר בכניסה עם מזרקת מיים גדולה המזכירה פיאצה איטלקית. מערות ארוכות שמאכלסות מאות חביות יין מעץ אלון, וכן מוזאון קטן שמתאר את ההיסטוריה של היקב מאז נטע גוסטב ניבאום את הגפנים הראשונות וייצר את יין הקברנה סוביניון בשנות 1880.

גם הביקור באינגלנוק מלווה בטעימות יין, כך שאת הקינוח שחיכה לנו ברכבת עוגת אגסים אפויים – העדפנו לטעום עם כוס קפה חם וחזק, כדי שנוכל ליהנות מהשקיעה הרומנטית שנשקפת מחלונות הרכבת במהלך נסיעתה האיטית בחזרה לתחנת המוצא.

לסיכום, חווית רכבת היין של נאפה מתאימה לציון אירוע מיוחד, כמו יום הולדת גדול או יום נישואין בעיקר עבורכם, חובבי היין והאוכל. המחיר נע בין 220 ל-320 דולרים לנוסע, תלוי במסלול, וזה כולל את כל הביקורים ביקבים שבעצמם עולים כיום כ-50 דולרים לאדם. כיוון שהבילוי ברכבת נמשך יום שלם, מומלץ ללון בנאפה בלילה שלפני ואחרי הנסיעה. המלצה ללינה:

Napa River Inn

מלון נאפה ריבר אין הוקם ב-1990 בתוך מבנה היסטורי של תחנת קמח עתיקה על גדות נהר נאפה, ממש במרכז העיר. במלון 66 חדרים מעוצבים בסגנון רומנטי של פונדק דרכים משנות המערב הפרוע, רבים עם קמינים של אש מחממת ומרפסות עם נוף לנהר. אם תתארחו בו תוכלו לסעוד במסעדות עטורות פרסים רבות במרחק הליכה, ליהנות ממוסיקה חיה במועדון הלילה סילוס (Silos) הצמוד למלון, או להתפנק בספא של המלון שמשתמש במוצרים מקומיים עשויים מגרעיני ענבים שידועים כנוגדי חימצון.

מרכז העיר של נאפה נמצא בעיצומו של תהליך שיקום ובנייה שכולל הרבה מסעדות חדשות, חדרי טעימות יין של יקבים מפורסמים, בוטיקים, חנויות וגלריות שמציגות אומנים מקומיים. מלון נאפה ריבר אין מאפשר לאורחיו גישה קלה לכל מקום, ברגל, באופניים או באמצעות שירות ההסעות של המלון, שמבטיח לאסוף אתכם אם טעמתם קצת יותר מדי יין.

ואיפה לאכול?

התפתחות תעשיית היין בנאפה משכה אל העמק הפסטורלי באופן טבעי גם שפים ומסעדנים רבים, וכיום פועלות באזור קרוב ל-150 מסעדות מכל הסוגים ובכל הרמות, כולל שבע מהן שזכו להיכנס למדריך המסעדות היוקרתי של מישלן. אנחנו פגשנו מסעדן ישראלי צעיר בשם אוהד מיטבאג, שלקח אותנו למסעדת זוזו האופנתית, וממנו גם שמענו על זוג צעיר שפתח מסעדה למזון מהיר עם תפריט בין לאומי בשםHeritage Eats .

את המסעדה הקים בן קוניג, כשבשנת 2014 הוא הגיע לנאפה עם אשתו הצעירה אחרי חודשים של בילוי בטיולי תרמילאים במזרח התיכון ואסיה, שם קיבל את ההשראה למותג "מורשת האוכל". לפני מסעותיו עבד קניג בחברה לעיצוב בתחום האירוח והמסעדות, ששימש עוזר למנהל כללי במסעדת תומאס בנאפה, ולפני כן עבד כאנליסט פיננסי ב"גולדמן זאקס" בניו יורק. כשביקרנו אותו, הוא סיפר בהתלהבות על הביקור שלו בישראל והפלאפל שלמד להכין במסעדת ה"מזנון" של אייל שני).

המשך לקרוא

טוב לדעת

מעגל הקסמים של הנתינה: מעשה טוב אינו מתבזבז לעולם

Published

on

נתינה לאחרים ממלאת אותנו בתחושה טובה, וככל שאנחנו מרגישים טוב יותר כך אנחנו נותנים יותר לאחרים • לא חייבים להיות עשירים במיוחד בשביל לתת לאחרים, רק להחליט שזה חלק חשוב בחיים

בסדרה האלמותית "חברים" מתפתחת מחלוקת משעשעת בין ג'ואי טריביאני (מאט לה בלאנק) לבין פיבי בופה (ליסה קודרו): ג'ואי טוען שכל מעשה טוב הוא גם אנוכי, ופיבי מתערבת איתו שתוכל למצוא לפחות מעשה אדיב אחד שאינו כזה. פשוט מעשה טוב שלא יצא לה ממנו דבר: "A Selfless Good Deed". הוויכוח הופך להתערבות.

הניסיון הראשון נכשל כליל. פיבי מתגנבת לחצר של השכן ומנקה את העלים בכניסה, אבל: "הוא תפס אותי והכריח אותי לשתות סיידר ולאכול עוגיות. זה גרם לי להרגיש נפלא. חמור זקן שכמותו!". נחושה בדעתה, פיבי עוברת לניסיון הבא. היא גורמת לדבורה לעקוץ אותה כדי שזו תוכל להיראות קשוחה בפני חברותיה הדבורות."הנה, הדבורה מאושרת, ואני ממש לא". אך ג'ואי מאכזב אותה: "את יודעת מה קורה לדבורים אחרי שהן עוקצות? הן מתות".

לאחר שהיא נכשלת שוב ושוב, פיבי מחליטה לתרום 200 דולר לרשת הטלוויזיה PBS. זהו סכום גדול מאוד בשבילה, והוא מיועד לרשת שפיבי שונאת עוד מימים עברו. היא מאמינה שזו התכנית המושלמת לנצח בהתערבות, שהרי אין במעשה הזה ולו חצי דבר אנוכי. אבל אז התרומה שלה מביאה את ג'ואי (שעובד עבור הרשת) לחשיפה טלוויזיונית: "ג'ואי בטלוויזיה, איזה יופי! התרומה שלי גרמה לג'ואי להיות בטלוויזיה, זה גורם לי להרגיש כל כך… אוי לא".

בכך נפסק באופן חד משמעי שלא קיים מעשה טוב שאינו אנוכי. גם אם נצא מהמסך וניכנס למעבדות המחקר נגלה שהתופעה אפילו זכתה לשם: "The Helper's High". הרגשתם את תחושת ה"היי" בפעם האחרונה שהחזקתם את הדלת עבור אדם זר, או כעזרתם לחברה להעביר ארגזים. הפסיכולוגים, שהגו את שמה של התופעה כבר ב-1979, מצאו ש-95% מבין המתנדבים מרגישים טוב אחרי שעזרו לאחרים. ה"היי" הטוב מגיע בדמות הפרשת אוקסיטוצין, מוליך עצבי שממלא תפקיד בהתנהגויות חברתיות, וכמו כל דבר נחמד אפשר אפילו להתמכר אליו.

זו אינה רק תחושה ממסטלת חולפת אלא מעגל קסמים. ככל שאנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו כך גדלה הנטייה שלנו לעזור לאחרים, וככל שאנחנו עוזרים יותר כך אנחנו מתמלאים בעוד מהתחושה הנפלאה. רבים מהרופאים ממליצים היום להתנדב, וכחלק מפרוטוקול הטיפול בדיכאון ניתנת לעתים ההנחייה המפתיעה לעשות דברים בשביל אנשים אחרים או בעלי חיים.

מחקרים מצביעים שאנשים שמתנדבים הם אנשים מאושרים יותר, בריאים יותר ושמחים יותר, או כפי שניסח זאת הסופר לב טולסטוי: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". עצרו לרגע אחד ונסו להיזכר במעשה מיטיב שלכם עבור אדם אחר. התחושה של הלב המתרחב של המקבל יקרה מפז, ואתם חוזרים הביתה עם שק של סיפוק וגאווה.

ומה איתי?

ביום סגריר, אחרי פרידה או בימים הקשים של החודש אנחנו מחפשים ישועה סביב נושא בוער אחד: "אני". מה יגרום לי להרגיש טוב יותר? מה יעשה אותי שמח? מה אני אוהבת? אלא שייתכן שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. אולי עדיף לרדת רגע מהבמה ולהפנות את תשומת הלב למישהו אחר ולשאול איך נעזור לו ומה יעשה לה טוב?

הרעיון הזה יכול להישמע מופרך. "הרי אין לנו מספיק בשביל עצמנו", אנחנו חושבים, "אז איך ניתן למישהו אחר?". אין לנו זמן, כסף וכוח, ואנחנו גם ככה בקושי גומרים את החודש. אי אפשר לתת לכל הילדים הרעבים וגם לא להציל את כל מחוסרי הבית. כך אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שבו יש הצדקות אינספור לכך שאי אפשר באמת לעזור, ועדיף שלא, ובכלל כדאי שנתעסק קודם בעניינינו. אז נכון שלא תמיד אפשר לעזור, אבל לעזור לאדם אחד זה בטוח יותר טוב מלא לעזור כלל.

זוג מכנסיים אחד בכל פעם

נוכל לעזור בחיוך, בהקשבה אמיתית, בכמה שקלים, ויש גם כאלו שפשוט תורמים מיליארדים. צ'אק פיני היה מולטי מיליארדר בעיקר בזכות אימפריית הדיוטי פרי שהקים. עכשיו הוא "רק" מיליונר. זה קרה מפני שהאיש הנדיב (היום בן 86) תרם כ-99% מכל נכסיו למוסדות אקדמיים ברחבי העולם וזכה לכינוי "הג'יימס בונד של הפילנתרופים".

פיני, כמו בונד, פעל מתחת לפני השטח. הוא תרם תמיד בסתר: בשנת 2007 גילתה אוניברסיטת קורנל שפיני תרם לה סכום עצום של כ-600 מיליון דולר, ולמרות זאת לא תמצאו אף לא פקולטה אחת הקרויה על שמו. אחרי שתרם יותר משמונה מיליארד דולר
נותרו לו שני מיליון דולר בשביל הפנסיה, דירה שכורה, נסיעות באוטובוסים ותחושה נפלאה. את השקפת עולמו הוא מסכם כך: "אתה יכול ללבוש רק זוג מכנסיים אחד בכל פעם".

לבזבז על האחר

כסף יעזור לכם לקנות עוד כמה זוגות מכנסיים, ואם הפרוטה מצויה בכיסכם תקנו דברים גדולים יותר כמו מכונית, יאכטה, והיום יש גם מבצעים על הנדל"ן בירח, שזה מדהים. ובכל זאת, הכסף אינו מסב אושר ארוך טווח. מדוע זה כך?

אחת התשובות שנמצאו במחקרים פסיכולוגיים היא שאנחנו מוציאים את כספנו על הדברים הלא נכונים. החוקר מייקל נורטון ועמיתיו מאוניברסיטת הרוורד רצה לבדוק מה קורה לנו כשאנחנו משקיעים כסף בעצמנו, ומה קורה כשאנחנו מפנקים אחרים. המשתתפים בניסוי קיבלו בתחילת היום מעטפה שבה 20 דולר. חצי מהאנשים פתחו את המעטפה ומצאו בתוכה את ההנחיה: "עד השעה 17:00 עליך לבזבז את הכסף על דברים שתקנה לעצמך". שאר המשתתפים קראו במעטפה את המילים: "עד השעה 17:00 עליך לבזבז את הכסף על מישהו אחר".

אחדים מהמשתתפים קנו אקססוריז או בגדים, אישה אחת רכשה בובת פרווה לאחיינית. כסף ניתן להומלסים, ובהרבה מקרים, כסף הפך לכוס קפה שהאנשים קנו לעצמם או לאחרים. בסוף היום המשתתפים מילאו שאלונים והחוקרים גילו שהאנשים שהשקיעו את הכסף באחרים היו מאושרים יותר בהשוואה לאלה שהתחדשו בזוג אוזניות או כפכפים. אצלם לא השתנה דבר, הם סיימו את הניסוי בדיוק כפי שהתחילו אותו.

זמן עטוף בסרט

"אף אחד אף פעם לא הפך עני מלתת", אמרה פעם אנה פרנק ואולי התכוונה בכך למתנה היקרה יותר מכסף שאנחנו יכולים להעניק – הזמן שלנו.

זמן שהתבזבז לא יחזור לעולם, והוא ההקרבה הגדולה ביותר. אם תרצו לתרגל, תוכלו לעשות מעשה-טוב-אנוכי, ולתת לאדם יקר פיסה מהזמן שלכם, עטופה בסרט. חשבו, מה תוכלו לעשות עבור האדם הזה אם תתנו רק מהזמן שלכם? עזרו להם להתמודד עם אתגר, או פשוט עשו עבורם דבר מה. השקיעו כמה זמן שנחוץ כדי לעשות את המעשה, וכמו פיני, הימנעו מהתרברבות על כמות הזמן שהשקעתם. תנו למתנה לדבר בעד עצמה ובדקו את התחושה שלכם בעודכם משקיעים את הזמן.

יום של חמלה

אם אתם סקפטיים, נסו זאת בעצמכם ותחיו יום אחד כמו ג'יימס בונד של הנתינה". התרגיל הזה נקרא "יום של חמלה" והוא מככב בקורסים רבים של פסיכולוגיה חיובית. בתרגיל זה אתם מתבקשים לבלות יום שלם תחת מטרה מכוונת אחת – להיות נחמדים/אדיבים/עוזרים לאנשים אחרים.

אנשים שכבר התנסו בתרגיל מספרים לא פעם על הצד החמים שטרם הכירו בעצמם. אם תחליטו לעשות זאת, אתם יכולים לערוך מראש רשימה של דברים קטנים שאתם יכולים להעניק לאחרים, ופשוט עשו זאת. אנחנו לא אמורים למצוא את הדבר שישנה את החיים למישהו, אלא לשנות את החיים ליום אחד. מותר לנסות בבית ולראות בעצמכם.

להשאיר משהו אחרינו

אנשים שבעי רצון נוטים לבלות חלק גדול יותר מזמנם בעזרה לאחרים. כשאנחנו עמוסים אנחנו נוטים לשים יותר מדי דגש על הרגש ופחות מדי על המעשה. אנחנו עושים מאמצים לחיות טוב ולא מתאמצים מספיק להיות טובים. אלא שנתינה מרוממת אותנו משלל סיבות: מערכות היחסים מתהדקות, אנחנו תופסים את עצמנו כחזקים ומסוגלים (שהרי יש לנו מה לתת לאחר), ובסופו של דבר אנחנו מרגישים בנוח גם לבקש עזרה כשאנחנו צריכים אותה, וזה שווה הרבה.

מהו הדבר המשמעותי ביותר שנעשה בחיינו? נראה שהתשובה היא נתינה. אנחנו רוצים להשאיר משהו אחרינו בין אם זה זמן, כסף או חיוך פה ושם. "מה שעשינו למען עצמנו בלבד מת איתנו. מה שעשינו למען אחרים ולמען העולם חי לנצח", אמר פעם אלברט פייק, שבין שאר עיסוקיו היה עורך דין, משורר וסופר במאה ה-19 אם השתכנעתם מדבריו שימו לב: נתינה היא עניין מידבק, אבל זה חיידק שדווקא ממש כדאי להידבק בו.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית.

לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

טוב לדעת

הפוליטיקה של הג'וינט

Published

on

איך יהפוך משה פייגלין, אחד מסמלי הימין הקיצוני, להפתעת הבחירות ב-9 באפריל

פייגלין עם גדי וילצ׳רסקי, ממנהיגי מהפכת הקנאביס בישראל

המוני צעירים מילאו את "זה", הפאב החברתי בחוף הקשתות באשדוד. אין מקום לדחוף אפילו בדל ג'וינט. 150 מקומות ישיבה, מספר אחד הבעלים, ולפחות עוד 100 בעמידה. זהו האירוע העשירי שהם מרימים במערכת הבחירות, ובאף אחד מהם המקום לא היה מפוצץ כמו הערב.קבלו אותו, מאחוריו מודעות להופעות של נצ'י נצ' ועידן עמדי, מעליו תקרת קש, דו כרזת "אין חירות בלי זהות" מעוטרת בעלה הירוק. כיסא בר, מיקרופון, גולף שחור, בלייזר אפור וים של קולות צפים – זה כל מה שמשה פייגלין צריך. הקהל חילוני ברובו המוחץ, בין גילי 20 ל־30, ופייגלין לא מופתע מהביקוש. "זה המחזה שאנחנו רואים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו", הוא אומר בזמן שריח מתקתק של מריחואנה מתגנב מאי־שם, "קהל שאומר לנו תשחררו. תשחררו לנו את המדינה מהוורידים".

הוא לא מצטיין בכריזמה יוצאת דופן או בקסם אישי מיוחד, אבל עם המספרים קשה להתווכח. במערכת בחירות שירדה מהפסים עוד לפני שיצאה מהתחנה, כותב גיא צדיק ב'מעריב', פייגלין הצליח למתג את "זהות" כקרון הכי מגניב ברכבת, מגיש לנוסעיו חלומות על שפע וחופש, על מדינה שיכולה להיות שווייץ. פייגלין מציע לצעירים הרבה יותר מקנאביס, משהו שאף אחד אחר לא מציע להם: מלחמה נגד "המנגנון", שממאיס את החיים על אלה "שלא היו כאן כשהוועדים הגדולים של מפא"י, שאחרי זה התחלפו בוועדים של מרכז הליכוד, חילקו את המדינה למעגלי הפרוטקציונרים והמקורבים. כדי לפרנס אותם, אתם צריכים לעבוד הכי הרבה שעות במערב, להרוויח הכי פחות, לשלם הכי הרבה, ובשביל דירה אתם צריכים לחכות שסבתא, לא עלינו, תעבור מהעולם".

אתם שבויים של המדינה, הוא ממשיך, מציג עצמו כמי שישחרר אותם מכבליהם, שיחזיר את המדינה לאזרח, שיהפוך אותם ליהודים חופשיים בארצם, שיאפשר להם ליהנות מהשפע שמרעיף הקב"ה. "בזכות השפע הזה", מבטיח פייגלין, "אף אחד מכם לא יחשוב על רילוקיישן, כי פשוט יהיה סבבה לחיות כאן".

כדי שיהיה סבבה, יש כמה דברים קטנים שצריכים להיעשות: צמצום משרדי ממשלה, פירוק הוועדים, שחרור קרקעות מידי מקרקעי ישראל, הפחתה דרסטית בבירוקרטיה, ברגולציה, במיסוי, במכסים, פתיחת הייבוא לתחרות, ועוד ועוד ועוד. פייגלין מעריך שאת כל השינויים ניתן יהיה לבצע בתוך שנתיים עד ארבע שנים, ומצהיר שכדי להגשים אותם, ידרוש את תיקי האוצר והחינוך – תחום שבו כסף ענק, לדבריו, לא הולך לתלמידים ולא למורים. במצב העניינים הנוכחי, נראה שכל מי שינהל איתו מו"מ קואליציוני יזדקק לאספקה שוטפת של גראס רפואי.

פייגלין מתרחק מהגדרות של ימין ושמאל כמו ג'אנקי שמבחין בניידת בקצה הסמטה. "נתניהו וגנץ לא מעניינים אותנו", הוא אומר. "נלך עם מי שיאפשר לנו לקחת את הרעיונות שלנו יותר רחוק. אנחנו לא בכיס של אף אחד. בעזרת השם, נהיה לשון מאזניים. אין כאן שני גושים, זה אותו גוש, של מקורבים ופרוטקציונרים שעסוקים בביצור זכויות היתר שלהם על חשבון הציבור שנלקח בשבי".

הבעיה היא שבמסגרת הפיכתה של ישראל לשווייץ, לפייגלין יש רעיונות נוספים, אטרקטיביים פחות עבור הצעיר החילוני הממוצע. כשהוא נשאל על תוכניתו להעברת משרדי הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון למתחם בסמוך להר הבית, פייגלין לוקח אוויר. "ירושלים בפועל מחולקת", הוא אומר, "ואנחנו צריכים להחליט: אנחנו רוצים את ירושלים או לא. אם אנחנו רוצים, אנחנו צריכים לצקת תוכן אל תוך האמירה הזאת".

לאחר אכיפת הריבונות על כל חלקי הארץ, פייגלין דוגל בעידוד הגירה מרצון של ערבים – הוא אינו מכיר במונח פלסטינים". מענק של 50 אלף דולר וכרטיס טיסה, והופ לקנדה, גרמניה, צ'ילה, לאן שירצו, העולם גדול והוא זקוק לידיים עובדות. המצע מספק תשובות גם בנוגע לערביי ארץ הקודש שלא ירצו להגר: מי שיצהיר אמונים בגלוי יקבל מעמד של תושב קבע; ומי שמעוניין יוכל לשרת בצבא ולקבל אזרחות מלאה לאחר "מסלול בדיקה ארוך ומעמיק" – מה שיכול להזכיר אי אילו תקופות בלתי נעימות מהעבר.

באינטרנט רץ דף "עמדה אמיתית של פייגלין או חרטא שהמצאנו כרגע?", ונדמה שבאמת יש לו עמדה לגבי כל דבר. הוא מאמין בהפיכת צה"ל לצבא מקצועי, תומך בזכות האזרח לשאת נשק, בזכותם של יהודים להתדיין בענייני ממונות לפי כללי המשפט העברי, בזכותה של כל קהילה לנהל את ענייניה בחופשיות, כולל בשבת, ובהפרדת הדת מהמדינה בכל הקשור לתחום הפרטי, כולל נישואים, אך לא הציבורי.

כך או כך, אם פאבים חברתיים באשדוד הם אינדיקציה למשהו, פייגלין ומפלגתו "זהות" הולכים לרסק את אחוז החסימה. הוא חותם על ספרו רב המכר, לא מסרב לאף סלפי. הצעירים, הסמארטפונים והשאלות מלווים אותו בדרכו החוצה. אחד מתעניין בעמדתו באשר לקזינו הפתעה: פייגלין יזרום), אחר מעדכן ששכנע כבר חמישה־שישה חברים להצביע זהות. על רקע האופוריה הכללית הוא נשאל אם הוא לא חושש שהגיע לפיק מוקדם מדי, ושמכאן יוכל רק לרדת. "אין לי שליטה על זה", הוא מחייך. "בינינו", הוסיף ושלח אצבע לכיוון השמיים, "הכל מלמעלה".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות