ג׳ורדן תמיד העדיף כסף על פני פוליטיקה – שבוע ישראלי
Connect with us

ספורט

ג׳ורדן תמיד העדיף כסף על פני פוליטיקה

Published

on

במאבק החברתי הכי חשוב בו ספורטאים לקחו חלק בהיקף כזה, שניים משחקני הכדורסל הגדולים בכל הזמנים נמצאים משני עברי המתרס: מייקל לחץ להמשיך לשחק ולברון לשבות. מייקל ניצח

כלי התקשורת בארה״ב פירסמו שלברון ג׳יימס וכריס פול נועצו בברק אובאמה לפני החלטת השחקנים לשוב ולשחק. זה פרט מידע מרתק, מהמון סיבות, אבל העיקרית היא ששחקני האנ.בי.איי מתייחסים לפלייאוף הזה ואל הכאוס שנוצר סביבו כאל אירוע פוליטי וכמשבר פוליטי לכל דבר. 

יש בזה טוב ויש בזה רע – תלוי את מי שואלים – אבל מה שברור הוא שהספורט בארצות הברית נכנס לשלב חסר תקדים באבולוציה שלו: שלב בו הוא חלק בלתי נפרד – ומוצהר – מהמשחק החברתי והפוליטי בארצות הברית. שלב בו שחקני כדורסל וספורטאים צעירים אחרים לוקחים על עצמם תפקיד חברתי ופוליטי גלוי, בלי הנחות, עם סיכונים אדירים ועם לא מעט אומץ לב. את חלק מהאוהדים זה מבאס ומרתיח, את חלקם זה מרגש. את אלה שבעד מרגש לראות אנשים צעירים, שיש להם הרבה מה להפסיד (תשאלו את קולין קפרניק), מוכנים לסכן את כספם, תהילתם, תעסוקתם ואת שלוותם – כדי לנסות ולעצב את המדינה שבה הם חיים. 

השבוע האחרון היה שבוע רע מאד ללברון ג׳יימס. ג׳יימס לוקח על עצמו את תפקיד מנהל המחאה של שחקני האנ.בי.איי מבלי שבעצם התבקש לכך, כבר מהיום הראשון. ומסתבר שזה לא מוצא חן בעיני כולם. ג׳ורג׳ היל, חברו לשעבר לקבוצה בקליבלנד, יזם – מבלי להיוועץ בלברון – את החרם של שחקני מילווקי במשחק נגד אורלנדו; החרם שהתניע את כל טירוף המערכות. לברון, מדווחים מאחורי הקלעים, השתולל. הוא השתולל על עצם הצעד העצמאי, הרבה יותר מאשר על טיבו של הצעד. בכל זאת – ששחקן זוטר יבצע מהלך היסטורי בלי להיוועץ במלך? זו הוצאת אצבע משולשת בפניו של קינג ג׳יימס. לא פחות. 

יום לאחר מכן לברון ניסה לקדם מהלך – ביחד עם שחקני הקליפרס – לביטול העונה. אופסי דופסי – גם הצעד הזה נגנז. מייקל ג׳ורדן שיכנע את הבעלים לתת לשחקנים למחות, ואת השחקנים הוא שיכנע לחזור לשחק. לפי פירסומים, הוא שיכנע את כריס פול (נשיא ארגון השחקנים) ואת ראסל ווסטברוק, לדבר על ליבם של האחרים לחזור לשחק. עם לברון הוא לא שוחח. הוא גם יודע למה. האמת שגם אנחנו. המלך והטוען לכתר לא ישתפו פעולה. 

במאבק החברתי הכי חשוב בו ספורטאים לקחו חלק בהיקף כזה, שניים משחקני הכדורסל הגדולים בכל הזמנים, נמצאים משני עברי המתרס: מייקל לחץ להמשיך לשחק ולברון לשבות. מייקל ניצח. לברון סגר שבוע רע מאד למעמדו בליגה. עם כל הכבוד, אמרו לו חבריו, אתה לא מחליט עלינו. 

לא ברור כמה ערך ספורטיבי נותר לפלייאוף הזה, אבל די ברור כבר היום שאותו לא ישכחו לעולם. גם הבועה, גם ההשבתה, גם המלחמה הפנימית בין השחקנים בליגה. החודשים האלה היסטוריים בכל קנה מידה ספורטיבי. ואנחנו יושבים בבית, ומתעניינים בכלל בכדורסל, כשנדמה שכל המעורבים בעניין מתנהגים כאילו המשחק הוא כלי לשימוש וקידום מטרות גדולות בהרבה מאליפות ותחרות בין גברים על מגרש כדורסל. זה הופך את הפלייאוף הזה גם לשובר לב, בהיבט של מותה של התמימות בספורט באופן סופי; אבל גם לפוקח עיניים לשחר של מציאות חדשה בספורט המקצועני בארצות הברית, וגם בשאר העולם. 

רק ביום רביעי שעבר החליטו שחקני שתי הקבוצות החזקות ביותר בבועה – שהם מוכנים לארוז את המזוודות ולחזור הביתה, בלי אליפות ובלי כלום. כיצד הם יעשו סוויץ׳ ויחזרו לשחק כדורסל תחרותי ברמה הכי גבוהה? אלוהים יודע. אם הפלייאוף הזה היה פתוח לגמרי קודם לכן, עכשיו הוא תעלומה של ממש. האם בכוחם של לברון, איי די, קוואי ופול ג׳ורג׳ לעשות דיליט על רגשותיהם ומשקעיהם – וסטירת הלחי שספגו מחבריהם – ולחזור להתמקד בכדורסל ברמה הכי תחרותית שלו? לא ברור. זו פעם ראשונה בהיסטוריה של הליגה שזה קורה. נחייה ונראה. 

מישהו הדליף את השיחה של מייקל ג׳ורדן עם בעלי הקבוצות לתקשורת. טוב, היו שם 29 מדליפים פוטנציאליים. אבל מי הדליף את תוכן השיחה בין מייקל לכריס פול וראסל ווסטברוק? לא צריך להיות אילנה דיין כדי לדעת מי המדליף. ג׳ורדן בעצמו. מייקל ג׳ורדן, שהקורונה הזאת ושידור ״הריקוד האחרון״ החזירו אותו לקדמת הבמה של העולם – מראה לכולנו שהוא יודע לשחק את המשחק יותר טוב מכולם, גם כשמדובר בפוליטיקה ובניהול התקשורת. מייקל הפך את הליגה – ואת עצמו – למותג הספורט הגלובאלי הגדול בעולם. וזה שווה לו הרבה הרבה הרבה כסף. ג׳ורדן תמיד העדיף כסף על פני פוליטיקה. הוא הוכיח זאת גם הפעם. וכדרכו: עשה לכולם בית-ספר. הכל כשר באהבה ובמלחמה, אומר הביטוי. גם בפוליטיקה פנימית באנ.בי.איי, מסתמן. 

השבוע הראשון של המשחקים היה מרתק לצפייה. לא רק בהיבט של הפעולות שייבצעו השחקנים בהיבט הפוליטי – והם ישלפו עוד כמה שפנים וגימיקים השבוע, שלא יהיו ספקות – אלא בהיבט של כדורסל. אילו קבוצות יתפרקו מהמשבר, ואילו יידבקו ויימצאו בתוכן חיבור וכימיה שייתבטאו על המגרש? יהיה מרתק לצפות. אפשר להמר על הקבוצות המלוכדות מטבען: בוסטון, טורונטו ומילווקי ומיאמי במזרח. שם יהיו סדרות מעולות. ובמערב? פורטלנד הייתה מועמדת מצויינת להפתיע, אבל דיים לילארד עזב את הבועה בגלל פציעה. יש שחקנים שנפצעים תמיד בעיתוי הכי פחות מוצלח. יש שחקנים שלא משנה כמה גדולים הם יהיו, הם תמיד, איכשהו, ימצאו את עצמם בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

7. 22 אחוזים מהשחקנים בליגה לבנים. שבעה אחוזים אירופאים ובעלי אזרחויות זרות אחרות. הם נקלעו למאבק היסטורי פנימי של אמריקה השחורה באמריקה הלבנה, וקולם לא נשמע. קולם לא נשמע ודעתם אינה משוקללת בשום החלטה או מהלך. ואיש לא מצייץ, באופן טבעי. המסקנה – זה רשמי, אם כן: ליגת האנ.בי.איי נשלטת על ידי השחקנים. השחורים. באופן מוחלט. הם כופפו 29 מיליארדרים לבנים לפי רצונם ואת כל חבריהם הלבנים לליגה. זה מדהים. אין עוד ליגה כזאת בעולם. זו הכרה היסטורית, במציאות חסרת תקדים במושגים של ספורט, ואפילו בהיבט חברתי. כי הליגה היא פניה של אמריקה בהרבה מדינות בעולם שאין להן מושג אם האלימות המשטרתית כנגד ג׳ורג׳ פלויד וג׳ייקוב בלייק הייתה נפשעת או בלתי נמנעת – אבל אם ברצונם ליהנות מהכדורסלנים הכי טובים בעולם משחקים כדורסל, עליהם לשלם את מס ההקשבה והצפייה במחאה הזאת. זה הפיי פר ויו האמיתי החדש: מסרים פוליטיים תמורת כדורסל. גם כאן: מרגש ומדהים או מבאס טילים – כל אחד יחליט לעצמו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

ותודה לקלייטון ומוקי

Published

on

לדודג'רס יש היום אליפות אחרי 32 שנים * אחרי עוד הפסד אכזרי בשנה שעברה לוושינגטון זה סופסוף קרה, למרות ההפסד הביזארי במשחק 4 * 2020 הכתירה סופית: לוס אנגל'ס – עיר של אלופים

שתי שאלות מרכזיות ליוו את רגעי ההכרעה במשחק שנעל את אחת מעונות הבייסבול המשונות בהיסטוריה, ובו גברה לוס אנג'לס דודג'רס 1:3 על טמפה ביי רייז וזכתה באליפות ראשונה מזה 32 שנים.

השאלה הראשונה הייתה "מה לעזאזל עבר לך בראש, קווין קאש??"  בפיגור 3:2 בסדרה, שנערכה ללא יתרון ביתיות (התקיימה כולה באצטדיון של טקסס ריינג'רס בארלינגטון), טמפה הלכה אל המגיש הבכיר שלה, הסיי יאנג של 2018, בלייק סנל. בחמשת האינינגים הראשונים, סנל ראה מולו 16 חובטים ופשוט ריסק אותם בזה אחר זה, מאפשר חבטה בודדת אל מול תשעה סטרייקאאוטים והכל ב-69 הגשות בלבד. אלא שאז, בתחילת האינינג השישי, אחרי שהשיג אאוט נוסף, הוא ראה את אוסטין ברנס רושם מולו חבטה.

על פניו, סנל אמור היה להתאושש מכך בלי יותר מדי בעיות. הוא היה ב"זון", כפי שנהוג לומר. אלא שברנס הוא החובט האחרון בסבב של הדודג'רס והבא בתור, מוקי בטס, אמור היה להתייצב מול סנל לסיבוב שלישי (אחרי שסנל זרק אותו בסטרייקאאוט פעמיים). אם בעבר היה נהוג להשאיר מגישים פותחים כמות מסוימת של אינינגים, הרי שבעקבות התפתחות הסטטיסטיקות המוקדמות נוצרה הבנה שהסיבוב השלישי, הפעם השלישית בה המגיש פוגש בחובטי היריבה, היא הנקודה הפגיעה ביותר שלו ומול מוקי בטס, נקודה פגיעה היא מתכון לאסון. וכך, לתדהמת כולם, המנג'ר של הרייז, קווין קאש, פשוט שלף את סנל מהמשחק, מתוך אמונה שהמחליפים יעשו את העבודה. זה ממש לא קרה. בטס סיפק מיד דאבל ושני החובטים הבאים הכניסו ריצות, קבעו מהפך ומשם הדודג'רס כבר הסתדרו כל הדרך לשמפניות. קאש הפך ברגע אחד לבדיחת טוויטר.

אחת הצרות הגדולות של הבייסבול בשנים האחרונות היא הדבקות במספרים ובסטטיסטיקה. אלא שהכוונה בצרות איננה מה שאולי משתמש מהמילה. אך ורק בזכות המספרים והסטטיסטיקה יכולה בכלל טמפה ביי, קבוצה עם הפיירול ה-27 מתוך 30 בליגה (28.6 מיליון לעונה) להגיע למצב בו היא מתמודדת בוורלד סיריס, ועוד עושה זאת בכבוד רב, נגד יריבה כמו הדודג'רס, עם הפיירול השני בגובהו בליגה (105.5 מיליון – יותר מפי שלושה!), כל זאת בזמן שהיאנקיז, עם ה-113.9 מיליון שלהם, יושבים כבר מזמן בבית. טמפה היא זו שהעיפה אותם…

הבייסבול, המשחק שעבר באמריקה מסבא רבא לסבא לאבא לבן, הפך לנטול לב ורגשות. שבוי של המספרים והסטטיסטיקה.   לא סתם הבייסבול מאבד קהל בקצב מסחרר והופך לנישה של מעמד, צבע וגיל מסוימים וההחלטה הזו, עליה ידברו עוד שנים, רק מושכת את הענף לכיוון המדאיג הזה מהר יותר.

אבל הייתה עוד שאלה, חשובה לא פחות: "מי לעזאזל עושה טרייד על מוקי בטס???"

זו לא הייתה העונה הגדולה בקריירה של האאוטפילדר, רחוק מכך. עונת ה-MVP שלו לפני שנתיים, זו שהסתיימה עם האליפות הראשונה בקריירה, הייתה הרבה יותר בלתי עצירה. אחרי האליפות ההיא, מוקי כנראה ציפה להפוך לאגדה במדי בוסטון רד סוקס, הקבוצה שטיפחה אותו. אלא שזה לא קרה, הקבוצה נסחבה יותר מדי זמן בניסיונות להאריך את החוזה שלו, בסכום נמוך ממה שהוא רצה לראות ובסופו של דבר, זה הפך לבלתי נמנע: מוקי רצה לעזוב.

בדיוק כמו אנתוני דייויס, גם כאן נוצר מצב בו שחקן מבקש לפלס את דרכו ללוס אנג'לס המפתה ונשלח בטרייד מתוך מחשבה שאין כבר מה לעשות בנידון ולפחות נרוויח עליו כמה צעירים טובים, לפני שיעזוב אותנו בחינם. זה קורה כל הזמן ורק ימשיך לקרות בעולם בו השחקנים צוברים עוד ועוד כוח ומחליטים על עתידם, מצב חיובי בסך הכל.  אלא שישנם שני הבדלים ענקיים לעומת המקרה של דייויס, שבעצמו זכה עם LA באליפות בועה רק לפני שלושה שבועות:

1. עם כל הכבוד לחד-גבה ויכולותיו הנהדרות, הוא  לא משמעותי בליגה שלו כמו שמוקי בטס משמעותי ב-MLB. דייויס הלך לשחק אצל לברון, מוקי בטס הוא ה-לברון של הבייסבול בשנים האחרונות.

2. דייויס דרש לעזוב את ניו אורלינס פליקנס, מועדון זניח בדברי הימים של ה-NBA. לנטוש ככה את הרד סוקס המפוארים, שזכו בארבע אליפויות ב-16 השנים האחרונות, זה משהו שעוד לא ראינו. מי שמגיע לשחק ברד סוקס, והופך לכוכב, בדרך כלל שואף להישאר, לא לברוח.

לבסוף, הגרביים כאמור הרימו ידיים ובטס נשלח בטרייד, היה חתום במשחק ההכרעה על שתי החבטות הגדולות של המשחק וזכה באליפות שנייה תוך שלוש עונות. מהיום, בוסטון היא המקום שאפשר לברוח בו והדודג'רס הוא המקום שאם תצליח לברוח אליו, תקבל חוזה עתק ו…אליפות.

ואכן, לדודג'רס יש היום אליפות. 32 שנים, מאז ימי קירק גיבסון, חיכו ב-LA. הם זכו ב-1988, התרסקו לחלוטין, לא ניצחו סדרת פלייאוף במשך שני עשורים תמימים ואז גם נאלצו לשרוד את כל הבלגן עם פרנק וג'יימי מקורט. ברגע שזה נעלם סופסוף, וקבוצת הבעלים החדשה עם מג'יק ג'ונסון ושאר החבר'ה קנתה את המועדון בשני מיליארד דולר במרץ 2012, פתאום הכל החל להשתנות.

הדודג'רס שילמו סכומים מכובדים והשתלטו על בית ה-NL מערב עם שמונה זכיות רצופות, אבל הלוזריות עדיין הייתה בעוכריהם וכשהיא נעלמה, באו הפסדים רצופים בוורלד סיריס של 2017 ליוסטון ו-2018 לבוסטון, שתי קבוצות שהואשמו בסקנדל רמאויות כזה או אחר מאז. שני המנג'רים שניצחו את LA באותן סדרות כבר נזרקו מהקבוצות שלהם בשל כך.

ואחרי עוד הפסד אכזרי בשנה שעברה לאלופה שבדרך וושינגטון, בתום התרסקות ביתית נוספת ולא מובנת, זה סופסוף קרה עבור הדודג'רס הפעם. הם היו הקבוצה הטובה בליגה בעונה הסדירה, עם מאזן מפלצתי של 17:43. הם לא הפסידו בשני סיבובי הפלייאוף הראשונים, בין היתר הודות ליריבות חלשות ו/או פצועות (מילווקי וסן דייגו), והם נהנו מהרגע בו האופי והכישרון שלהם סוף כל סוף התחברו, עם קאמבק מ-3:1 ל-3:4 מול אטלנטה בגמר החטיבה, לפני שהתפנו להשלים את המלאכה נגד טמפה ביי.

אפילו בוורלד סיריס זה הלך קשה, עם ההפסד הביזארי במשחק 4. לרגע חשבנו שהדודג'רס יעשו דודג'רס, אבל מוקי בטס והחברים התעוררו בזמן ועוד לפניהם, במשחק 5 הקריטי, היה זה ה-איש שהאליפות הזו מגיעה לו יותר מכל: קלייטון קרשאו. בגיל 32 ואחרי 12 שנים במועדון, קרשאו, אחד המגישים הטובים שתוכלו למצוא וזוכה הסיי יאנג שלוש פעמיים בעברו + תואר MVP נדיר עבור מגיש, הוא גם הפרצוף הכי מזוהה עם הדודג'רס בענף בו בקושי יש פרצופים מזוהים, וגם היה עד השבוע סמל הכישלון המתמשך בפלייאוף, אבל כל זה מאחוריו ועכשיו הוא האלוף קלייטון קרשאו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות