Connect with us

חדשות ואקטואליה

גיבור לכל דבר ועניין

Published

on

ברבות השנים שכחנו עד כמה נורמטיבי היה יגאל עמיר. הסרט "ימים נוראים" מנציח זאת במלוא העוצמה

צריך לברך את מאיר (פוגי) פנינגשטיין, מייסד ומנכ"ל פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב, על הבחירה האמיצה והלא ברורה מאליה: ימים נוראים" יהיה הסרט הפותח את הפסטיבל ה-33 במספר שהוא מפיק, ב-12 בנובמבר בתיאטרון סבן בוורלי הילס.

שנים אחרי הרצח שזיעזע את ישראל והתפוצות, תזכורת: אחת ההופעות הציבוריות האחרונות של יצחק רבין ז"ל היתה בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע, שהתקיים כמה ימים בלבד לפני אותה עצרת ארורה בכיכר מלכי ישראל. הוא התקבל בתשואות חמות, והתחושה היתה אופורית. איש לא תיאר לעצמו כי בעתיד הקרוב, יידרשו היוצרים והיוצרות להתמודד עם משימה – לעסוק ברצח שלו.

את הסרט "ימים נוראים" ביים ירון זילברמן ע"פ תסריט שכתב עם רון לשם. זילברמן ולשם בחרו להתמקד בדמותו של יגאל עמיר, שנמצא כמעט בכל סצינה וסצינה. בדרך כלל, כפי שגם "ג'וקר" הוכיח לאחרונה, נבלים שמבקשים לערער את הסדר הקיים מתוארים כלוזרים מתבודדים וא-סוציאליים, אנטי-גיבורים קלאסיים. ב"ימים נוראים", בגילומו המזהיר של יהודה נהרי הלוי, רוצחו של ראש הממשלה מתואר דווקא כגיבור לכל דבר ועניין: הוא חתיך, רהוט, כריזמטי, וכבונוס גם יוצא נגד האליטות. אם היה הולך לכיוון אחר, קל לדמיין אותו זוכה של "האח הגדול".

ההתנקשות ברבין, יש להזכיר, הייתה מאורע יוצא דופן גם מבחינה בינלאומית, שכן כמעט לא היו התנקשויות פוליטיות בסדר גודל כזה בעולם המערבי בשלושים השנה האחרונות. אז למה זה התאפשר בארץ ולא במדינות אחרות? "ימים נוראים" מספק את התשובה המצערת – בגלל מסורת ה"סמוך", "הוא משלנו" ו"אל תהיה כבד". אם עמיר היה שגריר דרוזי בנתב"ג, יש להניח שהיו מחמירים איתו יותר.

לאורך השנים, התודעה הציבורית אולי קצת שכחה והשכיחה עד כמה נורמטיבי היה עמיר, ו"ימים נוראים" מנציח זאת במלוא העוצמה – הוא היה בשר מבשרה של החברה המקומית, כזה שענה כמעט על כל התשובות הנכונות לשאלה "מה ישראלי בעיניך?". בן לגננת, שבגן שלה בהרצליה בילו יחדיו חילוניים ודתיים, ולאבא דתי, שהציע לתת צ'אנס להסכמי אוסלו; חייל קרבי, שליח סוכנות, סטודנט למשפטים באחת האוניברסיטאות הגדולות. זה לא נועד לעורר אהדה, אלא חרדה, שאותה ניתן לסכם במשפט שבד"כ דווקא הימין אוהב להשתמש בו – "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

זילברמן בחר בגישה כמו עיתונאית, כמו דוקומנטרית, כזו המאפיינת מותחנים פוליטיים. כיוון שהחומרים כל כך מעניינים, הטיפול בהם יסודי והעשייה מיומנת, וזה עובד. מה שמעניין זה שדווקא אנשים שהיו באותה עצרת שלום וזוכרים את הרצח כאחת הטראומות האיומות בחייהם, עשויים לא להתרגש ממנו, בתואנה שהוא לא מחדש דבר. חשוב להזכיר להם כי מסתובבים בישראל מיליוני אנשים שהיו אז נערים או ילדים, או אפילו לא נולדו, ולא זוכרים את השתלשלות העניינים כמוהם, שלא לדבר על הדורות שעוד יבואו. להם ישמש הסרט תזכורת, וסביר להניח שגם כמראה לתחלואים המתמשכים של החברה הישראלית, שעלולים להצמיח מתוכה אסון דומה פעם
נוספת.

סרטו של ירון זילברמן (שהיה אחד מהנואמים בעצרת הזיכרון לרבין השבוע, שם סיפר שהעבודה על הסרט נמשכה חמש שנים) היה ראוי השנה לזכייה בפרס אופיר האוסקר הישראלי. 24 שנה לאחר הרקוויאם שלו בטקס, רוחו של יצחק רבין שבה לרחף מעליו, להזכיר לנו מה הוביל לרציחתו, בתקווה שהפעם לא נשכח לעולם.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

שבת אחים גם יחד

Published

on

נציגי תקשורת נוצרית מרחבי העולם הוזמנו לציון-ירושלים, כדי לשמוע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל • יוזמה מבורכת

תהילים צ״ו פותח: ״שירו לה׳ שיר חדש, שירו לה׳ כל הארץ. שירו לה׳, ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו". אלפיים שנים רדפו אותנו והציקו לנו, וכך אנחנו חושדים בנוצרים. קשה לנו לעמוד חבוקים זה לזה כאחים. אך הגיע הזמן שהנוצרים והיהודים יבינו שזה גורלנו. העולם היהודי-נוצרי חייב להתייצב ביחד, גוש איתן, שכן קמו האיסלמיסטים והם נחושים בדעתם להשתלט עלינו ולהשליט כליפה על העולם כולו.

בניגוד לאויבינו, אופק הזמן שלנו קצר עד מאד, ואנו עסוקים: פה בחירות ובחירות חוזרות ומשא ומתן על המשך הדרך. בדחיפות רבה יותר טילים מהדרום, איומי הסלמה מהצפון, וילדים שאנו מעירים באמצע הלילה ויורדים אתם למקלט. ובמבט ציפור או לווין, הרי איראן כבר השתלטה על השטח כולו, ובזרועות התמנון חובקת היא את הים התיכון משני צדיו – עד מיצרי גיברלטר.

מסתכלים אנו מסביב: ״מי עומד לצדנו?״ הנוצרים. אך גם בין שורותיהם נופלים חללים, שכן אויבינו יודעים שבכדי להפיל את החומות יש לערער את הבטחון והאמונה. אם ״ישו הוא פלסטיני״ והוא ״עומד ניצב במחסומים״, וגלי מאמינים בזרמים שונים באירופה בארה״ב משוכנעים שהיהודים אשמים (כן, כמו באלפיים השנים האחרונות) ושהם החליפו אותנו כעם הנבחר בעיני אלוהים, הרי שמצבנו המעורער גם כך הולך
ומדרדר.

חזית ההסברה של מדינת ישראל פרוצה לחלוטין. ישראל נכשלת מבחינה הסברתית שבעה עשורים למרות הקמת משרד ההסברה והתפוצות והחטיבה למלחמה בתנועת החרם במשרד לעניינים אסטרטגים. התוצאות מעידות על כשלון נחרץ – האנטישמיות מתגברת, תנועת החרם מצליחה יותר מהמשוער ומצבנו בתפוצות גרוע משהיה מאז הקמת המדינה המודרנית. יהודי ונצואלה ויהודי צרפת חשו זאת כבר על בשרם, גם יהודי ארה״ב ירגישו זאת בקרוב. הקרקע הוכשרה, עתה עלינו להגן על עצם קיומנו.

היחידים המתייצבים לצדנו – ומניעיהם עמם – הם הנוצרים. ומה אנחנו עושים ״בתמורה?״ מזמן אנו מכירים בפופולריות של הנוצרים – בארה״ב, לדוגמא, האוונגליסטים ופסטור הייגי (״נוצרים מאוחדים למען ישראל״) מייצגים מיליונים רבים שקולם נשמע ברמה, עד לבית הלבן ויושבו הנוכחי. בארץ, בכנסת ובין השרים והנוסעים לחו״ל, הנוצרים הם גורם משיכה אדיר; תי יוצא למי מאתנו לשמוע שאוהבים אותנו אהבה כנה, שלמה, מלאה וללא סייגים? כך גם בין נציגי המדינה ברחבי העולם, שכן אין שגריר שלא מעדיף סביבה אוהדת מעוינת.

היום תמיכת הנוצרים בנו היא דבר מובן מאליו. התמיכה היא בתפילה כמו גם בצורות מוחשיות נוספות: פוליטית, תיירותית, כספית (ראה הזרמת מאות מיליוני דולרים דרך הקרן לידידות של הרב יחיאל אקשטיין ז״ל). תמיכה איתנה ובלתי מתפשרת. מדינת ישראל אסירת ומוקירת תודה לנוצרים על כל פועלם. למעט סנוניות פה ושם משך שלושת העשורים האחרונים דוגמאת ראש הממשלה שמיר בביקורו בנושא זה בלוס אנג׳לס, מינוי של ארל קוקס ושני אמריקאים נוספים ע״י ראש הממשלה נתניהו ופעולותיו של שמעון ארם ז״ל בארגון שהקים ועמד בראשו עד יום מותו – הנקסוס
הישראלי-נוצרי), מה עשתה ועושה מדינת ישראל?

יש שיקפצו ויאמרו שאין צורך לעשות דבר. ראשית, הנוצרים תומכים בנו שכן הדבר מזרז את ביאת סוף העולם וחזרתו של ישו שלהם. שנית, הנוצרים תומכים בנו בכדי להקל על מצפונם על אלפיים שנות רדיפות יהודים. שלישית, הנוצרים מנסים לנצר אותנו, ומה שלא עלה בידם בכוח ובעזרת האינקוויזיציה, עולה בידם בנועם. רביעית, הנוצרים יתמכו בנו ויהי מה, ואולי זה ישמע כפוי טובה, אך מדוע להתאמץ?

לפני שלוש שנים קם ניצן חן, ראש לשכת העתונות הממשלתית, ועשה מעשה. הוא זימן נציגי תקשורת נוצרית מ-45 מדינות ברחבי העולם לציון-ירושלים, ומשם השמיע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל. התזמון לא היה מקרי. היה זה יובל לאיחוד ירושלים, לנס מלחמת ששת הימים. היו ציוני דרך נוספים – שבעים שנה לתוכנית החלוקה של האו״ם, 100 שנה להצהרת בלפור ו-120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. כך במבט אחורה. כשעינינו נשואות קדימה, ההכרה בירושלים כבירת ישראל ומעבר השגרירות האמריקאית ושגרירויות נוספות שמה. העולם לא התמוטט, ומלחמת עולם שלישית לא פרצה. עובדות בשטח. עובדות שהנוצרים מכירים בהן, נעמדים כאחד, כשידיהם פרושות אל על והם מכריזים ״הללו-יה!״

שלוש פעמים חזר הכנס על עצמו. שלוש פעמים זומנו אנשי תקשורת מובילים בתקשורת נוצרית לירושלים הבירה, ודרכם הועברה הבשורה לפי מדינת ישראל למיליוני ועשרות מילוני המאזינים, הצופים והקוראים שלהם. שלוש פעמים הושיטה מדינת ישראל את ידיה בחיבוק עז – ראש הממשלה פתח את הכנס. נשיא המדינה סגר את הכנס וראש עירית ירושלים אירח את הבאים בערב מהלך הכנס. מדינת ישראל, דרך ראש לשכת העתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה, שלחה מסר לעולם הנוצרי, זו השנה השלישית ברציפות: אנחנו אוהבים ומכבדים ומוקירים אתכם.

ניצן חן (ראש לע״מ) הפך לנקודת הגישור והגישה הרשמיים של מדינת ישראל, שכן אין אחרת. לא עשה איש דבר מלבדו, וכשעובדים עם הנוצרים מעשה חייב להיות רשמי, אמיתי, מחוזק היטב ולא רק מהפה לחוץ. בשיגרה ולא רק בחרום. בקבע ולא רק כשצריכים.

מדינת ישראל הייתה המארחת. לא מפלגה פוליטית זו או אחרת. הממסד כולו – איתן – ניצב להודות לנוצרים ולחזק את הקשרים. בחירות, פוליטיקה, שיקולים זרים או קטנוניים, אפילו מלחמת קיום שאירן וגרורותיה שסעה בנו לא מסכלים את ההבנה והתמיכה האמיתית. הגיעו ימי אחרית הימים – עת הרודף והנרדף, השונא והשנוא, מי שרצח את המשיח ואלו שממנו הוא קם וניתן לעולם, מתנהגים כזוג נשוי, תומכים זה בזו; ויהי מה.

בשם כל באי הכנס, זו השנה השלישית, אנחנו מודים לניצן. הראית לנו את רצינות כוונותיך. זימנתם אותנו לירושלים הבירה, ואנו באנו. הגענו ונמשיך לבוא, ויהי מה. עד כמה מעריכים אנו את מעשה זה שלכם. עד כמה נעם לנו שבת אחים גם יחד!

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

תופסים טראמפ

Published

on

הדמוקרטים רואים בנשיאות טראמפ תאונה חד־פעמית ונחושים להפיל אותו • אבל עד כה הם לא מצליחים להציב מולו מועמד ממש משכנע • שנה לבחירות לנשיאות ארה"ב – תמונת מצב

בסניף רשת הספרים הנודעת "בארנס אנד נובל", הניצב במבנה קולנוע ישן בשדרות ונטורה בסטודיו סיטי, מכרו השבוע לוח שנה מיוחד שבו מככב דונלד טראמפ. לא, אין שם תמונות מלבבות של הנשיא ה־45 של ארה"ב ושל בני משפחתו המפארות כל חודש מחודשי 2020, אלא משפטים הזויים או גרוטסקיים שניפק במהלך שלוש שנות נשיאותו, בצירוף תמונות לא מחמיאות. כותרת לוח השנה הזה היא "הספירה לאחור לקראת היציאה מהתפקיד", והיא מיועדת לשונאי טראמפ המייחלים כבר ארבע שנים ל־3 בנובמבר 2020, היום שבו הם מקווים להביס אותו בבחירות ולסיים את מה שהם רואים כתאונה היסטורית איומה שהושיבה את המיליארדר הניו־יורקי (שהודיע כי הוא עובר לפלורידה) בבית הלבן. בשדה התעופה JFK, לעומת זאת, נחטפים כלחמניות טריות מארזי שוקולד טראמפ במגוון גדלים וצורות, החל מ־3.99 דולר לפני מס.

אמריקה, אם כן, כבר נמצאת עמוק בתוך מערכת הבחירות לנשיאות, שבעוד שנה פחות שבוע תקבע מי ישב בבית הלבן, והאם דונלד טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, או שמא המועמד או המועמד/ת הדמוקרטיים יצליחו להדיחו בתום הכהונה הראשונה. המערכת הפוליטית האמריקאית מקוטבת ומפולגת ושני הצדדים שקולים ומחופרים היטב בעמדותיהם, מה שמקשה מאוד לראות את האופק ולנסות להעריך כרגע מי יזכה. ולמרות זאת, ננסה לנפק הערכה זהירה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של הגורמים השונים בבחירות נובמבר 2020, וניתוח הסקרים והתמורות החברתיות והכלכליות
שרוחשות כיום בחברה האמריקנית.

ראשית, הסטטיסטיקה: עשרה נשיאים אמריקאים לא הצליחו להיבחר לכהונה שנייה, לעומת קצת יותר מכפול שכן. בנקודה הזו יש לטראמפ יתרון מובנה: רוב גדול של נשיאי העבר נבחרו לכהונה נוספת. מעבר לרצון בהמשכיות ורציפות שלטונית, הגובר אצל לא מעט מהבוחרים המתלבטים, לנשיא מכהן יש יתרון עצום. לא מדובר רק בכיסוי תקשורתי ללא הפסקה, המתחייב מתפקידו, אלא גם בכך שעד הבחירה הסופית במועמד המפלגה המתחרה – פחות מחצי שנה לפני הבחירות הוא – ניצב ללא מתחרים בראש מפלגת השלטון וזוכה לשקט תעשייתי מבחינה פנים־מפלגתית. המועמד הטוען לכתר, לעומת זאת, נאלץ להשקיע את זמנו ומרצו ואף לספוג רפש ובוץ מתוך ביתו שלו עד שהוא מגיע לנקודת המוצא כמתמודד יחיד מול הנשיא, ואז, בזמן לא רב, הוא נדרש להשלים את החסר כמועמד לנשיאות.

טראמפ שִיכלל את היתרון הזה עד הקצה, שכן כל מערכת הבחירות תעסוק בו, לטוב ולרע. מהבחינה הזו כמעט לא משנה מי יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית; בחירות 2020 הם קודם כול משאל עם על דונלד טראמפ. אגב, במפלגה הרפובליקנית יש כמה שהכריזו על התמודדות מול טראמפ על המועמדות לנשיאות. עד כמה הם רלוונטיים? בכמה מדינות בארה"ב כבר בוטלו הפריימריז הרפובליקניים מראש, ועימות בין שני המועמדים המרכזיים – מלבד טראמפ כמובן – שנערך בניו־יורק לפני כמה שבועות, אפילו לא שודר בטלוויזיה אלא נערך באולם קטן בפני פחות ממאה איש.

הקרב היחיד בעיר ניטש אפוא בצד הדמוקרטי, והוא נסוב סביב השאלה מי יזכה להתייצב מול טראמפ בבחירות הבאות, המוגדרות על ידי רבים כגורליות והחשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. כרגע, מי שנראה כמועמד המוביל הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. למרות חריקות לא פשוטות בקמפיין והופעה מאוד לא מוצלחת בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בקרב מועמדי המפלגה, ביידן שומר על פער יציב בראש הטבלה ועומד כיום לפי ממוצע האתר "Real Clear Politics" על כמעט 30 אחוזים. כשמדובר ברשימת מועמדים המונה נכון לעכשיו (אחרי פרישתו השבוע של בטו או'רורק מטקסס) 15 איש ואישה, יתרון שכזה נראה כמעט בלתי שביר.

במקום השני בסקרים הדמוקרטיים ניצבת הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, עם קצת מעל 20 אחוזים; במקום השלישי הסנטור היהודי הסוציאליסט ברני סנדרס עם כ־18 אחוזים, ובמקום הרביעי ראש עיריית סאות'־בנד באינדיאנה, פיט בוטיג'ג', עם כשבעה אחוזי תמיכה. מאחור משתרכים מועמדים שנראים כרגע חסרי סיכוי כמו קמלה האריס מקליפורניה – מי שלרגע אחד, אחרי הופעה טובה בעימות הראשון, כונתה "אובמה האישה" – ושמאז קמלה (סליחה על משחק המילים) .

וניצבת במקום החמישי עם פחות מארבעה אחוזים; אנדרו יאנג ואיימי קלובשר עם 2.7 אחוזים; וקורי בוקר הסנטור מניו־ג'רזי שלרגע אחד או שניים בשנה שעברה כונה "אובמה הבא" – עם שני אחוזים בודדים. על כל שאר המועמדים, שבעה במספר, לא שווה להרחיב את הדיבור.

רביעייה לבנה

לכאורה, הסיפור נראה גמור: ג'ו ביידן נגד דונלד טראמפ. אבל התמונה רחוקה מאוד מסיום. הבה נחזור לבחירות 2008, שהפכו את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. בנקודה זו של מערכת הבחירות ההיא, כלומר נובמבר 2007, הובילה הילרי קלינטון על אובמה בסקרים ביותר מעשרים אחוזים. כמה מחקרי עומק אף העניקו לקלינטון יותר משלושים אחוזי יתרון על הסנטור הצעיר מאילינוי. למעשה, הסקר הראשון שהעניק יתרון לאובמה התפרסם רק בתחילת פברואר 2008. לאחר מכן כבר החל הסחף לתת את אותותיו, עד שבאמצע מאי פורסם סקר של רויטרס שהעניק לאובמה שיא של 26 אחוזי יתרון על קלינטון. אובמה זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות יחסית, וזאת אף שבנקודת הזמן המקבילה לזמננו ביחס לבחירות הנוכחיות מצבו היה בכי רע.

הסיבה העיקרית לשינויים הללו קשורה לתהליכי הפריימריז המפלגתיים. לא במקרה דווקא בפברואר החלו המספרים להשתנות; אייווה, המדינה הראשונה שבה נערכים באופן מסורתי פריימריז, עשתה זאת בינואר, ובהן ניצח אובמה את קלינטון ואת המתמודד הנוסף, ג'ון אדוארדס מצפון קרוליינה. שלוש מדינות נוספות ערכו באותו חודש פריימריז משלהן, ובכולן ניצח אובמה. המומנטום בשטח החל להטות את הכף לטובתו גם בקרב שאר הבוחרים הדמוקרטים ברחבי ארה"ב, והסקרים החלו לנטות יותר ויותר לכיוון ההפוך.

ג'ו ביידן מחזיק אמנם במקום הראשון בפער ניכר, אבל לא בטוח שלעולם חוסן. הקיטוב האידיאולוגי במפלגה הדמוקרטית בין אנשי המרכז המתונים לשמאל העמוק כלכלית ופוליטית – מציב את ביידן בעמדה לא נוחה כמי שבעיני רבים, בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים, שייך למחנה האתמול. בתקופה שבה הכוכבת הגדולה של המפלגה היא אלכסנדריה אוקסיו־קורטז – חברת קונגרס צעירה מקווינס שנתפסה כמה וכמה פעמים באמירות המעידות על בורות מביכה, ושאוחזת במשנה אידיאולוגית שמאלית קיצונית – ג'ו ביידן שיחגוג החודש 77 שנים נתפס כדינוזאור אפור ומקשיש. מתחת לפני השטח מעמדו הולך ונחלש, ורוב המומחים והפרשנים מעריכים כי הוא לא יצליח לשמור על מעמדו כמועמד המוביל לאורך זמן.

קריסה של ביידן בסקרים משמעותה חלוקה מחדש של הקלפים, ואז הכול יכול לקרות. הדבר הסביר ביותר שיקרה, למעט הופעה של כוכב חדש שאינו נמצא כרגע ברשימה, הוא זינוק של מי שממוקם כרגע במקום הרביעי, פיט בוטיג'ג'. זאת כיוון שבניגוד לשניים הבאים ברשימה אחרי ביידן אליזבת וורן וברני סנדרס – בוטיג'ג' מנסה לכוון למרכז הפוליטי של המפלגה ולהתרחק מהקיצוניות שמאפיינת את האחרים. בוחרי ביידן, שמזוהים עם המרכז, עשויים בהחלט לראות בראש העיר הצעיר מהמדינה הרפובליקנית אינדיאנה כתחנה הבאה של הקול שלהם.

בין וורן לסנדרס, ששניהם מזוהים עם הצד השמאלי של המפלגה, ניטש קרב שמתיש את שניהם ולא מועיל לאף אחד מהם. ביחד הם שווים כרגע כמעט ארבעים אחוזים, אבל ברור שמישהו יצטרך לפרוש בשלב מסוים כדי שהקו האידיאולוגי המשותף לשניהם ינצח במלחמה על דרכה של המפלגה כולה. אחרי התקף הלב שעבר סנדרס בחודש
שעבר, וגם בגלל העובדה שהוא מבוגר יותר מוורן למעשה, המועמד המבוגר ביותר אי־פעם שעשוי להיכנס לבית הלבן – ומפגר אחריה בסקרים, נראה שיהיה זה הסנטור היהודי שייאלץ לפנות בשלב כלשהו את הדרך. אם זה לא יקרה, הדרך לבחירת מועמד מהמרכז הפוליטי הדמוקרטי נראית סבירה הרבה יותר.

כך או כך, רביעיית המתמודדים המובילה של הדמוקרטים מציבה בפני המפלגה בעיה נוספת, הקשורה לפוליטיקת הזהויות: כל הארבעה לבנים (ניסיונה של וורן להוכיח כי יש לה עבר אינדיאני התרסק באופן מביך ביותר), ואילו מועמדים שחורים או היספנים נדחקו לתחתית הרשימה. זו בשורה לא טובה למפלגה שמזוהה כיום עם גיוון אתני, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להציב ברביעייה הראשונה שלה מישהו שאינו לבן. גם זהותו היהודית של סנדרס לא ממש עוזרת; באקלים הפוליטי הנוכחי של השמאל האמריקני הפרוגרסיבי, יהודים מזוהים יותר כחלק מהפריבילגיה הלבנה השלטת מאשר כמיעוט אתני שצריך לטפח ולהגן עליו.

בסופו של דבר תכריז המפלגה הדמוקרטית על המועמד או המועמדת שלה בוועידה שתתקיים בוויסקונסין באמצע חודש יולי. ומה אז? בארה"ב הבחירות אינן מוכרעות על פי רוב המצביעים, אלא על פי אלקטורים. במילים פשוטות, המועמד הדמוקרטי יזכה בבחירות בקליפורניה ובניו־יורק בכל מקרה, וממש לא משנה באיזה רוב הדבר יקרה. הוא הדין במדינות "אדומות" שבהן ינצח טראמפ בכל מקרה. אי לכך, גם הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשלוש מדינות – קנטאקי, וירג'יניה ומיסיסיפי – ושבשתיים מהן השיגו הדמוקרטים הישגים מקומיים נאים, לא באמת מבשרות יותר מדי על העתיד להתרחש בבחירות לנשיאות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יקרה עם הבוחרים המתנדנדים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות.

בראש ובראשונה פלורידה ואוהיו הגדולות, אבל גם פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן וצפון־קרוליינה. במידה מסוימת נמצאות על הכוונת גם מינסוטה (שעשויה לעבור לידי הרפובליקנים) ואריזונה (שעשויה להפוך לכחולה לראשונה מזה רבע מאה). גם במדינות אלה רוב הבוחרים יודעים מראש לאיזו מפלגה יצביעו, כך שבסך הכול מדובר על כחצי מיליון בוחרים שיחליטו מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, או מי יישאר בו לכהונה שנייה.

זו הכלכלה, טמבל

נהוג לומר שהבוחר האמריקTי המתלבט מצביע קודם כול לפי הכיס. כלומר, הוא מביט לאחור ושואל אם מצבו הכלכלי השתפר או הורע בארבע השנים האחרונות, ובהתאם לכך מחליט אם להותיר את הנשיא המכהן על כנו או לשלוח אותו הביתה. במובן זה, מצבו של טראמפ ממש לא רע; כמעט כל האינדיקטורים הכלכליים נמצאים בעלייה מאז כניסתו לתפקיד, כולל אחוזי אבטלה נמוכים בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה וההיספאנית ושוק מניות תוסס. גם הסכם הסחר החלקי שהושג לאחרונה בין ארה"ב לסין ומנע התפרצותה של מלחמה כלכלית בין שתי המעצמות, מוסיף לשקט התעשייתי שנשיא מכהן זקוק לו כדי להיבחר שוב.

במישור הפוליטי, באופן אבסורדי דווקא אופיו הסוער והחשש העצום מפני נשיאותו של טראמפ עשויים להועיל לו בקרב על הכהונה השנייה: מצד אחד, הציפיות מכוכב
הריאליטי היו נמוכות כל־כך מראש, שכל הצלחה שלו וכאמור יש כאלה – מקבלת משנה תוקף ועוצמה. מצד שני, החשש היה כל־כך כבד, שעצם העובדה שארה"ב לא נכנסה בתקופתו למלחמה כלשהי, ודאי עם מדינות בסדר גודל של איראן או קוריאה הצפונית, היא כשלעצמה הישג גדול של הנשיא המושמץ והמוקע מראש. טראמפ יבוא אל הבוחרים שהעניקו לו את הרוב הזעום במדינות המתנדנדות ויאמר להם: תראו כמה חששו ופחדו ממני, תראו כמה כלום בעצם לא קרה מלבד שיפור במצבכם הכלכלי, והצביעו לי שוב.

מהעבר השני, אי־אפשר להתעלם מכך שתקופת נשיאותו של טראמפ רצופה בשערוריות אינספור, ציוצים מביכים למכביר ורעש אינסופי שוושינגטון מייצרת למורת רוחם של אמריקאים רבים. הליך ההדחה שהחל להתגלגל בשבועות האחרונים, הוא אחד הביטויים של השנאה הרושפת כלפי טראמפ, אם כי הסיכויים למימוש התהליך שואפים לאפס כל עוד הסנאט מצוי בשליטה רפובליקנית (מצב שיימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות).

טראמפ הוא נשיא שונה מכל מי שהכרנו לפניו, ובוודאי שונה ב־180 מעלות מקודמו, ברק אובמה. בתשובה לשאלת מיליון הדולר, באיזו דרך תבחר אמריקה ללכת בעוד שנה – המשך דרך טראמפ או חזרה לעידן אובמה בצורה כזו או אחרת – אפשר לסכם בזהירות ולומר כך: סיכוייו של דונלד טראמפ להמשיך ולהנהיג את המעצמה החשובה בעולם גם אחרי הבחירות הבאות נראים כרגע גבוהים יותר לא בהרבה, אבל עדיין גבוהים יותר מסיכוייו של מועמד או מועמדת דמוקרטיים כלשהם לנצח אותו.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

סנטה קלריטה: רצח שניים ופצע שלושה לכבוד יום ההולדת 16

Published

on

חבריו של נתניאל ברהו תיארו אותו כשקט שלא היה מסוגל למעשה אלים כזה

לאחר הירי הקטלני בתיכון סוגוס בסנטה קלריטה בקליפורניה, הנער שירה למוות בשניים מבני כיתתו ופצע שלושה, מת מפצעיו במוצאי שבת בבית החולים. נתניאל ברהו בן ה-16 נכנס לתיכון שבו הוא לומד וירה בתלמידים. לברהו מלאו יום לאחר מכן 16 שנים ובסביבתו תיארו אותו כ"נער צופים" שקט. התקרית התרחשה בעיר סנטה קלריטה, צפונית ללוס אנג'לס. לאחר מכן ברהו ירה לעצמו בראש ופונה לבית חולים במצב אנוש.

הירי כולו התרחש במשך 16 שניות בלבד. בתיעוד ממצלמות האבטחה נראה כי החשוד שלף אקדח בקליבר 45 מ"מ מתרמילו וירה בתלמידים, בטרם היפנה את כלי הנשק וירה בעצמו. טרם ידוע מה המניע לירי או מערכת יחסים כלשהי בין החשוד לקורבנות. לפי המשטרה המקומית, אין סימן לכך שפעל בשם קבוצה אידאולוגית מסוימת. אנשים שהכירו את החשוד תיארו אותו כאדם שקט, ואמרו שלא תיארו כי יהיה מסוגל לפעול באלימות כזאת. לפי רשת CNN, חבריו נהגו לכנות אותו נייתן".

ברוק ריסלי, תלמידת תיכון סאוגוס שהכירה את החשוד מאז בית הספר היסודי, תיארה אותו כ"חכם באופן טבעי" ומופנם, אם כי פתוח לחבריו הקרובים. לדבריה לא התנהגו אליו בבריונות, הייתה לו חברה והוא היה פעיל בצוות הצופים.

בריציו דלרוסריו, חבר בנבחרת הקרוס קאנטרי יחד עם החשוד, סיפר גם הוא כי ברהו היה "נורמלי לגמרי" ולא ילד מוזר". חבר נוסף סיפר כי הייתה לו גישה לאקדחים, אך אף אחד בסביבתו לא היה מודאג מאחר והיה אחראי וידע איך להשתמש בהם. הוא תיאר את אמו של החשוד כ"אישה המתוקה ביותר שאי פעם פגשתי". שכן נוסף תיאר את המשפחה כ"אנשים ממש נפלאים".

אביו של החשוד מת מהתקף לב לפני שנתיים וברהו הצעיר הושפע מאוד ממותו. ב-2015 נעצר האב בחשד לניסיון תקיפה של בת זוגו, אך הרשויות ביטלו את האישום נגדו מחוסר ראיות.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות