"ג'ון וויק 2": אקשן שלא מהעולם הזה - שבוע ישראלי
Connect with us

תרבות ובידור

"ג'ון וויק 2": אקשן שלא מהעולם הזה

Published

on

בסרט הצופים מקבלים בדיוק מה שהם רוצים: הרבה מכות תוך הגדרת מציאות קיומית חלופית, הרפתקנית ואלימה למדי  / מאת שי שגב

"ג'ון וויק 2": מפגש פסגה בין לורנס פישבורן וקיאנו ריבס

״ג'ון וויק 2" הוא המשכון לסרט שהפציע והפתיע לטובה את הצופים בשנת 2014: "ג'ון וויק", בזכות הרבה סצינות פעולה מצוינות ותחושה כאילו העולם נברא מתוך חוברת קומיקס. למרות ש-"ג'ון וויק" היה סרט פעולה פשוט יחסית, היו שראו את הפוטנציאל להמשכון, ולו בזכות יסודות אלה, וקיוו כי סרט חדש זה יגשים הבטחה זו.

למרבה המזל, "ג'ון וויק: 2" מביא לצופים בדיוק מה שהם רוצים: הרבה מכות, תוך הגדרת מציאות קיומית חלופית, הרפתקנית ואלימה למדי. צ'אד סטהלסקי, שהיה שותף לבימוי הפרק הראשון בסדרה, יחד עם דיוויד לייץ', לקח את המושכות לבדו בחלק זה, וחשוב לציין שהוא מביא להצלחת הסרט, בדיוק כמו קיאנו ריבס ("קרב עד הסוף") בתפקיד הראשי. סטהלסקי מצטיין בבניית תפאורות שלמות, ובהחלט מביא סצינות חדשניות ומקוריות יותר מן הסרט הקודם בסדרה.

בשני הסרטים אפשר לשבח פעלולים נועזים, כמו צילום מדויק, המצליחים להכניס את הצופים אל תוך סערת הלחימה, מבלי להסתמך על עריכה מהירה או מצלמה קופצנית, כפי שמקובל כיום בקולנוע כדי ליצור רגעים אינטנסיביים. הבמאי מוצא גם מגוון אתרי צילום יפהפיים שבהם גיבורו נאבק על חייו, עובדה שמפארת את הסרט ומעצימה אותו סגנונית.

התסריטאי של "ג'ון וויק", דרק קולסטד, חוזר גם הוא לכתוב את התסריט לחלק השני, ומצליח ליצור הרפתקה מבדרת ויוצאת דופן. הוא מצליח למוסס את האיזון הקיומי של הגיבור, מבלי להעמיס עודף סיפור או ירידה לפרטים קטנים. האופן שבו מתרחב יקומו של ג'ון וויק מעניין כמו בצל המתקלף לאיטו, כל שכבה חושפת רובד מסקרן נוסף. חשוב להדגיש, כי חלק גדול מהסיפורים המתגוללים אינם אמינים, עד כדי מגוכחים, אך אינם משבשבים את רצף הסרט.

בנוסף, הסיפור מתפתח באופן קצת יותר איטי מקודמו, לוקח את הזמן עד שריבס מתחיל לבעוט, להכות ולירות, כלומר עד שסיפורו מתבסס. עם זאת, כאשר האקשן מתחיל, "ג'ון וויק 2" הופך לרכבת הרים מרגשת ומסחררת. לחלק השני אמנם אין עומק רגשי, אבל ההימור שלקחו את היוצרים משתלם, כיוון שהסרט לעולם לא מאבד עניין.

למותר לציין, כי ריבס נשאר אחד גיבורי הפעולה הבולטים של דור מזה, מחויב ברמ"ח איבריו לתפקיד של ג'ון וויק. הוא מצליח למכור באופן משכנע כמעט כל דבר שהדמות עושה או אומרת, וחלק מן ההריגות בחלק זה עוברות לשלב האכזרי ביותר. בדומה לסרט המקורי, ריבס מצליח לשלב קשיחות עם כמה רגעים של קלות ראש, ותפקידו מביא מדי פעם צחקוק עדין. איאן מקשיין ("דדווד"), מבריק כרגיל – כשהוא חוזר לתפקיד של וינסטון, מנהל הקונטיננטל. השחקן הוותיק מעניק כובד ומשקל לדמותו, המקרינה נוכחות מאיימת ומותירה את קהל הצופים על קצא הכיסא. קשה לדמיין את הסרטים האלה בלעדיו,

ציון לשבח למה שמקשיין הענק מצליח לעשות גם עם דמות קטנה, לכאורה. למרבה הצער, שאר שחקני המשנה מפוספסים. השחקן קומון וכן רובי רוז מגלמים שני מחסלים ויריבים של ג'ון וויק, המנסים לעלות על עקבותיו, ובעוד ששניהם מתמודדים באופן נאה עם סצנות הפעולה שלהם, לא באמת מותירים את חותמם. מצד האחר, לורנס פישבורן כיפי ומשעשע בתפקידו הקטן, כמלך באורי. ההופעה המשותפת שלו עם ריבס היא לא בדיוק האיחוד שאליה ציפינו מסדרת "מטריקס", אבל פישבורן עושה את עבודתו בחדווה ומגלם את תפקידו בתיאטרליות רבה. בסופו של דבר, "ג'ון וויק: 2" עונה בדיוק על מה שהאוהדים של הסרט הראשון קיוו, כאשר הוכרז ההמשכון. נרקומנים של סרטי פעולה בוודאי ייהנו מפרק זה בסדרה, אשר בהחלט שווה את מחיר כרטיס הקולנוע.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

ביקורת קולנוע: "מייל 22" – מותחן שמפספס את המטרה

Published

on

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של מארק וולברג

מאת: שי שגב

מארק וולברג ו-פיטר ברג מתאחדים שוב, כעת עבור מותחן הפעולה "מייל 22", אולם הפעם הרביעית המשותפת של הצמד-חמד לא מסתיימת עם הקסם הנכון, כפי שקיוו השחקן והבמאי. הצוות עבד יחד על טרילוגיית מותחני הדוקו-דרמה המתמקדים במשימה של חיל הים האמריקאי שהשתבשה ("השורד האחרון"), פיצוץ אסדת הנפט של BP במפרץ מקסיקו ("אסון בלב ים") והפיגועים במרתון בוסטון ("הגיבורים של בוסטון"). בעוד שכל אחד מהסרטים הקודמים מבוסס על עובדות ידועות – ולכל סרט מטרה ברורה להעביר לצופים את התרחשות האירועים, "מייל 22" הוא סרט עלילתי קופצני, הסובל מניסיון נואש לשמש כפיילוט מפואר עבור סדרת סרטים עתידיים (כולל סרט המשך, שכבר נכתב). "מייל 22" אינו חסר קטעי פעולה מרשימים, אבל הם מתבלטים בשישים בשל עלילה מבולבלת וניסיון נחפז ליצוק תשתית לסרטי המשך.

"מייל 22" הוצג תחילה כסרט פעולה עצמאי, בכיכובו של וולברג, איקו אוואיס ו-רונדה ראוזי – ומבוסס על תסריט של גרהם רולנד – כשהוכרז לראשונה בשנת 2015. עם זאת, שנתיים מאוחר יותר – ברג, וולברג וחברת ההפקה הפתיעו, כי הרעיון נכתב מחדש כדי לשמש כפרק ראשון בטרילוגיה, ומי שחתום כעת על התסריט היא לאה קרפנטר.

לרוע המזל, התוצאה הסופית של הסרט נראית כמו אקספוזיציה לבניית עולם ודמויות. באופן דומה, ישנם מספר שחקני משנה, שנראה כאילו התפקיד שלהם הוקטן לטובת הסדרה המלאה שתצא בעתיד, ועל כן תפקידם קצר ולא ממש רלוונטי לסרט זה. כך גם מרבית העלילה (רובה חסרת טעם), שבה מופיע גיבור הסרט כשהוא מתראיין אל מול צללית של אדם בכיר ומסתורי. בסרט זה, לא פותרים את התעלומה…

בעוד ש-"מייל 22" נוגע במספר נושאים חוזרים ונשנים מסרטיו הקודמים של ברג (גבורה והקרבה בשם המדינה), הסרט טובע בפרשנות פוליטית עד גבול הגיחוך.

אלמנטים מסויימים (כמו עלילת משנה הקושרת את הממשל הרוסית) מרגישים כאילו הם נמצאים שם כדי להאריך את הסרט, אבל בסופו של דבר נבלעים בבליל הסצינות הקופצניות. "מייל 22" גם מרגיש גס סביב הקצוות, בדיוק כמו הסיפור עצמו – ברג משתמש באותן טכניקות צילום גרילה תזזיתי, כפי שעשה בסרטיו הקודמים, כולל שימוש כבד במצלמות אבטחה, שכביכול מקיפות את התרחשות האירועים. הבמאי וצוותו, כולל הצלם הראשי הקבוע שלו – ז'ק ז'ופרה, והעורכים החוזרים – מליסה לוסון ו-קולבי פרקר ג'וניור – מספקים קטעי פעולה שמרגישים מבולגנים, ולא מורטי עצבים או אינטנסיביים כפי שניתן היה ליצור אותם.

וולברג מגלם את הדמות הראשית כגיבור 'ריאליסטי' (ומזכיר את בן אפלק בסרט "רואה החשבון"), אולם התוצאה היא שילוב בין קצין זועף לבין גאון סוציופת. בניגוד לסרט של אפלק, חסר בו שנינות או טיפה אחת של אנושיות מתחת לקליפה קשה זו.

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של וולברג. בעוד חלק מן ההיבטים כן עובדים בסרט, באופן כללי אפשר לראות כאן בלאגן וירידה באיכות מן הסרטים הקודמים של ברג. עם זאת, חשוב לציין, כי "מייל 22" איכותי יותר מרוב סרטי הפעולה שיצאו בקיץ האחרון, אף על פי שגם הרף לא היה גבוה מדי השנה… בסופו של דבר, מודדים את ה-"מייל 22" בקופות הקולנוע.

המשך לקרוא

רכילות

משפחת קרדשיאן: הרבה יותר מסתם ריאליטי

Published

on

נמאס לכם מהקרדשיאנס? יש לכם בעיה • בפתח העונה ה-15 הגיע הזמן להודות שפרט לשיקוף רוח התקופה, הן גם מובילות דעת קהל

מאת: ניר וולף // ישראל היום

אל האחוזה המפוארת בבל אייר, שבה התגוררה קים קרדשיאן, נכנסה בסערה המיליארדרית מרינה אקטון. שיערה הבלונדיני מטופח, שמלה אדומה מדגישה את גופה וטון הדיבור חושף את התרגשותה מבעלת הבית. לכאורה, סצנה קצרה בתחילת הפרק השני של העונה ה-15: מרינה התקשרה, סיפרה כי התאהבה בבית והציעה סכום כסף שקשה לסרב לו.

 

"את ההשראה שלי ליופי, עם השמלות הצמודות והגוף המושלם. אני אשמור על הבית כמו מוזיאון עבורכם", סגדה האוקראינית לכוכבת אל מול המצלמות, וכשהן כבו רשמה צ'ק בסך 17.8 מיליון דולר.

בזמן שאקטון התנהגה כמו מעריצה עם חשבון בנק בלתי נגמר, כדאי לשים לב לפרטים שלא נחשפו בתכנית. היא נשואה לאחד ממייסדי אפליקציית ווטסאפ, היא דחפה לחוזה סעיף שמחייב את קים לסייע לה לקדם קריירה כזמרת פופ, ואת הבית הנ"ל העמידה מאז אקטון למכירה מחודשת. בקיצור, כולם רוצים להיות קרדשיאנס, אבל רק מעטים מסוגלים באמת לחיות ככה.

אין כמעט תכנית שמזוהה יותר עם העשור הנוכחי מאשר "משפחת קרדשיאן", בעיקר כי ידעה לשקף את רוח התקופה, את ההתעסקות העצמית של דור הסמארטפונים, ה'אני במרכז' והכל מתועד בלי בושה, בכל פלטפורמה אפשרית.

בתחילת העונה קורטני מתנהגת לייק א ביץ'. "זאת מלחמת עולם שלישית כאן", מאבחנת אחותה קים, שמישירה מבט למצלמה ואומרת: "אנחנו חושבות שהמטפלת שלה מטורפת. אנחנו שונאות אותה". הכאסח בין האחיות, שמוביל את העלילה המרכזית, התברר להיות וויכוח אידיאולוגי מכיוון שקורטני רוצה זמן לעצמה, בעוד שתי אחיותיה מודאגות שהיא לא מחויבת מספיק לתכנית ולעבודה. זאת אומרת, מחויבת להיות קרדשיאנית.

כי הקרדשיאניות כבר מזמן לא רק כוכבות ריאליטי. בהמשך העונה, תתייצב קורטני בקונגרס בוושינגטון לדיון בבטיחות של מוצרי טיפוח, בעוד קים תיפגש בבית הלבן עם הנשיא דונלד טראמפ, וכך תצליח להוביל לשחרורה מהכלא של אליס מארי ג'ונסון – אישה שנשלחה לפני 20 שנה למאסר עולם על עבירת סמים.

קיילי ג'נר

לפני חצי שנה, קיילי ג'נר צייצה כי הפסיקה להשתמש באפליקציית סנאפצ'ט, מה שחולל גל תגובות דומה ברשת וריסק את מניות החברה, שאיבדה שווי שוק של 1.3 מיליארד דולר בתוך יממה. הרבה כסף, אהה? אז רק שתדעו כי קיילי ג'נר בעצמה שווה כיום, בגיל 23, 900 מיליון דולר!

למשפחה המורחבת יש חלק עצום בשינוי הגישה הציבורית בענייני העצמה נשית ושוויון מגדרי. ברוס ג'נר הפך על המסך לקייטלין ג'נר, מה שתרם משמעותית לשיפור תדמית קהילת הטרנסג'נדרים; גם במאבק הגזעי הקרדשיאניות משדרות מסר ברור: קים, קלואי וקיילי נשואות עם ילדים לגברים שחורים. אם מחברים את כל החשבונות שלהן ברשתות החברתיות מגיעים ל-500 מיליון עוקבים. הן מובילות דעת קהל נחשבות ומוערכות, עם אמירה וכריזמה סוחפת.

מזמן מיצינו את הדיון אם ההצלחה הזה טובה או רעה לאנושות. זה לא רלוונטי כי כמעט כל אוכלוסיית העולם כבר מזמן מרוכזת בעצמה, לא מתנצלת ושואפת לספר על כך לכמה שיותר עוקבים שילייקקו אהבה וירטואלית. ואם הקרדשיאניות יהיו אלו שיובילו מהפכות חברתיות ובסוף גם יצליחו לשנות את העולם לטובה, אל תיראו מופתעים.

"משפחת קרדשיאן", ערוץ !E, פרטנר, סלקום, HOT, yes

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Blackkklansman: המסר של ספייק לי

Published

on

סרטו החדש של הבמאי האפרו-אמריקאי הוותיק מציב מראה לגזענות בארה״ב

מאת: שי שגב

לבמאי ספייק לי יש הרבה מה להגיד על המצב הפוליטי והחברתי בארצות הברית, והוא אכן אומר זאת בקול רם בסרטו החדש:

הבמאי האפרו-אמריקאי הוותיק שיצר, בין השאר,
את ״עשה את הדבר הנכון״ ו-מלקולם אקס״ מעולם לא התבייש במחשבותיו הפוליטיות, והעיבוד שלו לספר הזיכרונות של רון סטלוורת׳, נותן לו הזדמנות להתייחס למצב הגזענות באמריקה בעידן של הנשיא דונלד טראמפ.

לצד צוות נהדר של תסריטאים, כולל קווין ווילמוט, דייוויד רבינוויץ ו-צ׳ארלי ווצטל, לי משתמש בסיפור של סטולוורת׳ כדי לטפל בנושאים הכי חמים היום בדמוגרפיה האמריקנית. הסרט הוא דרמטיזציה בעלת מבנה טוב של אירועים אמיתיים ואחד מן הסיפורים החשובים ביותר של לי מן השנים האחרונות.

בדומה לכך, לי אינו נמנע מלצייר קווים מקבילים בין אורח החיים של המתרחש בסרט לפני כ-40 שנה, למציאות המתרחשת בהווה. בפרט, הסרט בוחן את תפקידה של התקשורת ההמונית בהנצחת עמדות גזעניות לאורך השנים, החל מפתיחת הסרט בקרב על אטלנטה מהסרט ״חלף עם הרוח״. לי בוחן את ההשפעה המתמשכת של הסרט ״לידתה של אומה״ על התרבות האמרי־קנית ומשקף הן את האיקונוגרפיה החיובית והן את האיקונוגרפיה הקולנו־עית הקלאסית של סרטי הבלאקספלוטיישן, תוך שילוב הפריחה הקולנועית של שנות השבעים (לדוגמה מסכים חצויים) למטרות הדגשת העלילה. אם כל זה לא מספיק, הבלאקספלוטיישן מרחיב את מבטו עוד יותר בהדגשת כוחו של חברי כנופיית ה-KKK ברוטאליות משטרתית, וברגעים אחרים, חיבור הסיפור לאירועים האחרונים, כמו עצרת ‘העליונים הלבנים׳ בשארלוטסוויל.

קיים הרבה מידע ומסרים בשביל סרט אחד, ונראה מעט ארוך (135 דקות) בניסיון לכסות מנעד נושאים, תוך הדגשת הסיפור של סטולוורת׳. עבודת הבימוי של לי מעודנת כתמיד, ומסייעת להחליק חלק מהקמטים הללו באמצעות הצילומים המדהימים של הצלם קייס ארווין וכמה קטעים מוזיקליים של המלחין הקבוע של לי, טרנס בלנשארד.

Blackkklansman לא מבלה יותר מדי זמן בחשיפת עומק הדמויות, ומתעניין יותר בהתבוננות באידיאלים שלהם – וכיצד הם מתפתחים בסרט. ג׳ון דיוויד וושינגטון (״בולרז״), שהוא הבן של אחד השחקנים המובילים בסרטיו של לי דנזל וושינגטון, נמהל בתפקיד באופן מושלם כגיבור הסרט ויש לו כימיה מוצקה עם השחקנים שסביבו, מה שעושה את הסיפור שלו מעניין עוד יותר. שחקני המשנה של הסרט חזקים גם הם, אם זה אדם דרייבר (״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״) כשוטר יהודי, ועד יאספר פוקנן ו-טופר גרייס (״מופע שנות ה-70״) כחברי ה-KKK.

זהו הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שלי לי בשנים האחרונות. הסרט אינו נרתע מלהראות את הזוועות האכזריות של קנאות על רקע גזעני, וגם השימוש ברגשות השחקנים ובמבטאים שלהם מודגשים עד כדי הגזמה. סיפורו של סטלוורת׳ בהחלט שווה את המסך הקולנועי, והצופים צריכים להכין את עצמם נפשית שהם מגיעים לסרט ארוך, מאתגר, אבל בהחלט משתלם בלא מובן המילה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

Facebook Pagelike Widget

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות