Connect with us

Featured

קונסוליית הוליווד ו״מיאמי סמי״: למה לא ממש נתגעגע לקונכ״ל בלוס אנג׳לס סם גרונדוורג?

Published

on

בתום שנתיים חוזר הקונכ״ל בחוף המערבי הביתה • ובלוס אנג׳לס קיימת ציפיה לדיפלומט/ית משורות משרד החוץ • יומן שירות

מאת: ארי בוסל

״הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.״ ציטטה זו המיוחסת ליאנוש קורצ׳אק פתחה את דברי אבי גבאי בדף הפייסבוק שלו לתחילת שנת הלימודים לפני שנה. המסר המסיים:

לתלמידים, למורים ולהורים, לכולנו, אני מאחל שבשנת הלימודים הזאת נמצא את הדרך להנחיל לדור העתיד שלנו את המאחד ולא את המפריד. שנדע להעביר להם את המסר שערכים חשובים לא פחות מציונים. שנשכיל לעודד יצירתיות, יוזמה ויצירה. שנהיה בטוחים שכל ילד וילדה בישראל ירגישו שהם יכולים להגשים כל חלום.
שתהיה שנת לימודים פוריה ומוצלחת!

בסוף שנת הלימודים מקבל כל תלמיד תעודה עם ציונים. איני יודע אם משרד החינוך מעריך גם את תוצר עבודתם של המורים, אך טוב מדי פעם בפעם לעשות פסק זמן ולבחון עד כמה התקדמנו, מה טעון שיפור והיכן ניתן לשנות הרגלי עולם. טוב לתלמידים, טוב למורים כמו גם לבירוקרטיה הנלווית שבלעז קוראים לה ״אדמיניסטרציה״. ירצה הקורא, יבדוק את מצגות גוף בשם ״שורש״ הטוען שרב הדורש תיקון במערכת החינוך במדינת ישראל. אך אני דובק בדבריו של גבאי, שכן כולנו רוצים היינו לראות אחוד במקום פרוד, יצירתיות, יוזמה ויצירה, דברים שיאפשרו לנו לחלום, ואולי גם לראות את אותם חלומות מתגשמים.

כמו שנת הלימודים שהסתיימה עם בוא הקיץ והעומדת להתחדש עם בוא הסתיו, כך גם חילופי גברי בלוס אנג׳לס בעומד בראשות הקונסוליה.

הגיעה תקופה לקיצה. קונסול כללי אחד חוזר ארצה ואחר מגיע במקומו. (הגיע הזמן שתכהן אישה כדי־פלומטית הבכירה ביותר בחוף המערבי. כולנו נאהב זאת, ביחוד כאן בקליפורניה. ואולי, רק אולי, תהיה זו מישהי הדומה רק במקצת לשגרירת ארה״ב לאו״ם, ניקי היילי, שאין כמוה לארה״ב, למדינת ישראל ולהגיון הבריא באשר הוא).

הרשו לי לבחון את שתי שנות כהונתו של הקונסול הנוכחי.

״מיאמי סמי״ הוא כינוי החיבה שהודבק לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס, סם גרנדוורג. יהודי אמריקאי ממיאמי שעלה לארץ. חזר לארצות הברית, חזר ארצה, נהיה עורך דין (כאן או בארץ) עבד במשרה בכירה בארגון יהודי-אמריקאי בארץ, נלקח ע״י נתניהו להיות הדיפלומט הבכיר בחוף המערבי לתקופה של שלוש שנים וחוזר עכשיו ארצה אחרי שנתיים בלבד בכדי להיות עם אשתו ועם ילדיו שכבר עזבו אותו כאן בדד לאחר זמן לא רב.

אין רגע משעמם

גרונדוורג עם אגדת הכדורסל האנג׳לוסית קארים עבדול ג׳אבר

משעמם ודאי לא היה לו, שכן בלוס אנג׳לס לא יכול להיות משעמם לדיפלומט הבכיר של מדינת ישראל.

יש לו כאן קהילה ישראלית עניפה במיוחד, אחת הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל. אלו רוצים אותו לארוחת בוקר שבועית, האחרים לפגישות ולביקורים הדדיים. אך בגדול, לישראלים כאן לא אכפת במיוחד מהקונכ״ל, ביחוד כשזה מדבר במבטא ״אמריקקי״. הישראלים חיים כאן את חייהם, ולמעט קבוצה שמעורה ומקורבת לקונסוליה, לכל השאר לא ממש איכפת (כך בשגרה, ולצערנו, כך גם בחרום).

יש לו את הקונסוליה עם צוות של כמה תריסרי עובדים, וגם אם נוהג הוא לתת קרדיט לכל אחד ואחת בנפרד, הוא האחראי, והדברים חייבים לזרום קדימה בכיוון מסוים – זה שהוא התווה.

יש לו את הקהילה היהודית, גם היא (כמו זו הישראלית) אחת מהגדולות ביותר בעולם. זו קהילה תומכת-ישראל במיוחד, אך קהילה שתומכת בצורה מסוימת – צורתה שלה. עיקר המאבק ב״מתווה הכותל״ פורץ לו מכאן, ולדיפלומט הבכיר שעל ראשו כיפה סרוגה ומעל לראשו התואר ״מתנחל״ (בשל המקום בו הוא ומשפחתו גרים – מעבר לקו הירוק בשטחים הכבושים מידי ה״פלסטינים״), לא קל כלל ועיקר לעבוד בצורה אפקטיבית מול הקהילה היהודית. נחמדות אישית ותואר דיפלומט אינם מספקים לגשר על התהום שנפערה בין הקהילה לבין מדינת ישראל. הנתק הולך וגובר, והנזק עצום – ליהדות העולם, יותר מאשר למדינת ישראל, אך תפקיד המדינה הוא לדאוג להם.

יש קהילות שפעם היו מוגדרות כקהילות יעד הלטינים, השחורים, האסיאתים, הסגל הדיפלומטי, התקשורת, ביטחון פנים… אך נראה שכל אלו נזנחו לאחר כבוד, והקונסוליה התאימה פניה למאוייו וסדר העדיפות של הקונכ״ל. קצת קשה לעשות סדר ולהבין, שכן אין זה סדר עדיפות לאומי או אפילו של משרד החוץ: מחד עיתונאים חוקרים ואנשים מחוג ה״ימין הקיצוני״ בארץ, מאידך אנשי ״קומביה״ עם האיסלם מסוג אלו שמבטיחים להשפיע על שחרור גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, או אלו המכריזים קבל עם ועולם שאיסלם היא דת שוחרת שלום ואוהבת אותנו – היהודים והנוצרים – ביותר), אך בעיקר, לא אלו ולא אלו (שתי הקבוצות הן יותר קוריוזים המאפשרים כיסוי תקשורתי נרחב בארץ, שכן כאן באמת לאיש לא אכפת) כי אם… תעשית הסרטים.

קונסוליית הוליווד

הקונסוליה הפכה להיות ״קונסולית הוליווד״ וזה נראה עיקר עיסוקו של ״מיאמי סמי״ (אולי יהיה לנו סיקוול).

אמרנו שלמרות הגעגועים למשפחה שבארץ, משעמם כאן אפילו לא לרגע אחד! בין גל גדות לבין פאודה, החגיגה בעיצומה, ובמרכזה אדם ברקוביץ מסוכנות CAA ונטפליקס. כיוון שלוס אנג׳לס בירת הסרטים, מדי שנה טרם הוכרזו פרסי האוסקר היינו עדים לתכונת יתר בקונסוליה, למרות שלרוב, המועמדים מישראל ניגחו בה בעוצמה. אך כרגע נשכחה תעשיית הקולנוע הישראלית ובמקומה חוגגת תעשית הסרטים לטלוויזיה, או מה שנקרא בעגה המקצועית ״קונטנט״ תוכן). לחברת נטפליקס נכנסים כל כך הרבה מילארדים מדי שנה, שהיא זקוקה לתוכן כמו אוויר לנשימה, ומה יותר טוב מסדרות שהמוח הישראלי רוקח לנו?!?

כיוון שכל כך טוב, ואין בעיות של ממש, ניתן להתרכז בעיקר, ולקונסוליית הוליווד, העיקר הוא תעשית הסרטים-סדרות-ותוכן מבית היוצר הישראלי. הרשו לי לדייק, אין הקונסוליה עוזרת בהכרח בקידום סרט או סדרה, בגישור מפיקים וחברות עם תקציבים שקיימים לעידוד פרויקטים (לדוגמא להסרטה בירושלים הבירה). אני נזכר במפיק שביקש שיעזרו לו בקישור מקומי בקשר לסרט על גבעת התחמושת. הוא לא זכה בתגובה. דוגמאות נוספות יש למכביר. אך אם הקונסוליה לא עוזרת ברמת השטח, מה בדיוק היא עושה בתור ״קונסוליית הוליווד?״ לוקחת קרדיט עבור הצלחות שאין לה יד ורגל בהן? הס, אסור לשאול. מי שצריך לדעת יודע!

חבל רק שבעיצומה של החגיגה המתמשכת קורים דברים כמו ״נטלי פורטמן״ או סירוב הקהילות היהודיות לארח את ראש ממשלת ישראל (אותו ראש ממשלה של ששה או שבעה מיליוני ראשי ממשלות), ושניהם קשורים הן בלוס אנג׳לס והן בתעשיית הוליווד, קרי תחת משמרתו של הקונכ״ל וגולת הכותרת של שהותו בלוס אנג׳לס שהפכה את הקונסו־ ליה ל״קונסוליית הוליווד״.

מי יזכור נסיעה לארץ ופגישה עם הנשיא, של מספר מפיקים או אנשי מפתח יהודים השולטים בתעשייה חשובים ככל שיהיו), כשאשת מפתח אחר איש מפתח ינקטו בצעדים של ממש, בדיוק כמו שעשתה נטלי פורטמן וסטרה לכולנו בצורה כואבת עד מאד?

הדוגמא של קונסולית הוליווד שעושה ועושה ואת תפוקתה ניתן למדוד דרך נטלי פורטמן וחבריה מזכירה את העבר.

היה כאן בעבר קונסול כללי (גם הוא מינוי מלמעלה, אם כי לא מינוי חיצוני) שתחת משמרתו צמחה לה בדיוק בטריטוריה תחת אחריותו – תנועת החרם. הוא היה עסוק בארועים נוצצים ובתכנונים גר־נדיוזים (שלא הגיעו לידי ביצוע של ממש), כך שלא הבחין, או אולי לא רצה לעסוק, בזוטות. אלו הלכו ותפחו, התרחבו והתפשטו, התבססו והתעצמו עד כדי כך שהפכו לתנועה השניה המשפיעה ביותר בתחילת המאה העשרים ואחת.

בשנתיים שלוש אחרונות, נשמע הן מלוס אנג׳לס והן ממשרד ממשלתי מאד מתוקצב ש״ידינו על העליונה!״ ״אנחנו מנצחים את תנועת החרם!״ ועוד מוסיפים אלו שלא מבינים בענין ״תנועת החרם ניכשלה כישלון נחרץ להשיג את מטרותיה!״ (עד כמה טועים הם, שכן המטרות אינן אלו עליהן הם חושבים.) הכספים זורמים, בעיקר מאדלסון לארגון המחמד שלו, לגופים שונים ברחבי ארה״ב ומאותו משרד ממשלתי, וכל זאת בעשרות מיליונים (דולרים כאן, ש״ח בארץ). כסף, כמובן, הוא לא ערובה לנצחון או לתועלת או לתפוקה, ואלו פשוט לא קיימים; קרי זורם לו הכסף ותועלתו שולית אם בכלל.

חוני המעגל ושותל עצי החרוב

בתלמוד בבלי (תענית דף כג ע״א) מסופר (לפי רבי יוחנן) על חוני המעגל ששאל ״איש שהיה נוטע חרוב: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פרות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם הראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי, כך אני שותל לבני״.

נתניהו בחר ב״מיאמי סמי״ לשרת שלוש שנים בתור קונכ״ל. קודמו דיוויד סגל היה איש משרד החוץ, דיפלומט בהא הידיעה. האם מוצדק להצניח אדם מבחוץ, למשרה שהשפעתה יכולה להיות כה רבה וארוכת טווח? איזה ערכים מייצג הנציג – אלו של מדינת ישראל? אלו של הבוס שלו שדאג לו לתפקיד? שלו עצמו? אלו שמזכים אותו בכיסוי תקשורתי של רגע לעומת מאמץ של יזע ועבודת כפיים, שיניב פרות או צל רק בעוד שנים רבות?

השנתיים האחרונות היו טובות לנו עד מאד, מעין פסק זמן (״הודנה״ לצורך התארגנות מחדש וצבירת כוחות). לא היה משט טרור. לא היו פיגועי טרור מתמשכים, אותה חגיגה-נמשכת תחת הכותרת ״אינתיפאדה״. לא היה מבצע קרקעי עם כניסה לעזה. לא הייתה מלחמה בלבנון או בסוריה, ירדן, עירק או מצרים. לא נחטפו חיילים והוחזקו בשבי. לא היתה מתקפת סייבר ששיתקה את מדינת ישראל. היו ספיחים, ומעט עפיפונים, וגם שריפה או שתיים, אך הכל זניח יחסית לחיים הטובים, לאקסיטים, להשקעות בארץ, למספר התיירים שהולך וגדל ואינו פוסק לרגע, לפוליטי־קה המהפטנת אותנו, את כולנו, לטיסות לחו״ל, להשקעות בחו״ל, לכספים שישראלים מחזיקים בחו״ל, למספר הדירות שכל אחד מחזיק בידו בארץ להשקעה, לחיים הטובים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

היה קצת רעש, מדרום ת״א, עם מהגרים בלתי חוקיים. הייתה גם תקיפה אחת ושניה ושלישית בסוריה. היה דין ודברים עם איראן, אחרי שהמסמכים הסודיים ביותר של תוכנית הגרעין שלהם הוצגו בירושלים הבירה. הייתה הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת מספר שגרירויות מהשפלה אל ההר. בקיצור, שנתיים טובות עד מאוד, פרות דשנות מאוד-מאוד.

דווקא בשנתיים כאלו, כשלא צריך להוכיח את עצמך בשעת משבר אקוטי או מתמשך – כפי שהיתה מנת חלקו של כל קונכ״ל בעבר – ניתן היה לבסס, למסד, לצור יש מאין, לחזק, לתמוך, לעשות דברים שהחיים הנינוחים והנוחים וזו השעה מאפשרים.

ניתן היה לעבוד על פשרה עם הקהילה היהודית, שלא יהיה מתווה הכותל סימן ״בקיעת החומות״ שאחריהן חורבן בית. שלום בית, איזה רעיון מעולה.

ניתן היה לעבוד עם הלטינים והשחורים ומיעוטים רבים אחרים, שכן כה רב המשותף בין המהגרים הישראלים לארה״ב לבין מהגרים ממכסיקו או סין. אנחנו מיעוט שבמיעוט, וכולנו מהגרים (ובינינו רבים כל כך שנמצאים כאן בצורה בלתי חוקית).

ניתן היה לנצל את שנת החמישים לאיחוד ירושלים לעבוד על איחוד מבית, ואת שנת ה-70 למדינת ישראל המודרנית לקדמה בקרב העתונות האוהבת לשנוא אותנו, והדיפלומטים הזרים והפוליטיקאים המקומיים, מהודו ועד כוש (קרי בכל רחבי הטריטוריה המערבית, מהוואי עד אריזונה ויוטה).

יש גם קהילות שאף פעם לא זכו לפגוש קונכ״ל ישראלי – לדוגמא החרדים השחורים של הישיבות באזור שדרות לה-בראה.יש גם קהילות אחרות, חשובות לא פחות, שגם אותן זונחים, כי הן קהילות חלשות, והחשובה בהן היא קהילת ניצולי השואה שהולכים ונעלמים, הולכים אחד אחת לעולמם.

הדור הבא והישראליות

וישנה את הקהילה הישראלית, לא זו המקורבת למילארדרים ולמולטי-מיליונרים – הם עם בדד ישכון, בדד מרצון כמובן, שכן ‘העמך׳ לא בשבילם – וגם לה צריך לדאוג פן יתקיים בה ״ואבדתם בגויים״, שכן מדוע יושבים פה כה הרבה ישראלים כשיש להם מדינה משלהם? ומדוע הם מעדיפים לאבד את הדור הבא ואת צביון הישראליות, ולהתנתק ע״י כך מהארץ אחת ולתמיד? ומה יקרה כשכבר לא יהיה כאן נוח ונעים, וינסו הישראלים לחזור ארצה (כמו שקרה, לדוגמא, בסוף 2008 תחילת2009 אחרי המשבר הכלכלי האחרון)?

ויש גם את מזכר ההבנה בין ישראל לבין קליפורניה וערים בה הרבה, ואיך אותו מזכר שנחתם ע״י ראש הממשלה שגם הכניס את הקונכ״ל לתפקידו, מיושם בשנתיים האחרונות? אם מנוצלת ההזדמנות הזו של ה- MOUעד תום?

ראו כמה דברים אפשריים ניצבו נכונים מהלך השנתיים האחרונות. נשמח כולנו ללמוד מה נעשה, לראות אותות ותוצאות בשטח, כך שלא צריך יהיה להעסיק יחצ״נים ודוברים ושאר אנשים האמונים על יחסי ציבור, כי ניתן יהיה לראות דברים במו עינינו ממש.

אני משפשף את עיניי, שכן הציפיה מורטת את העצבים. איני רואה, למרות שאני מנסה בכל כוחי. רוצה אני כל כך להוכיח לעצמי שלא בוזבזו השנתיים. אין זה מספיק להגיד ״אנחנו יודעים מה עשינו,״ צריך לראות את הפעילות או את התוצאות בשטח. אך כאן מבחינתי – מידבר שומם. דבר אחד ברי לי – קונסוליית הוליווד הגיעה לאולימפוס, ואולי כדאי לרדת משם. מזהירה אותנו התורה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ ומפני ״ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן״. באולימפוס אולי חיים להם האלים, ומעניין שם ביותר – אינטריגות ורציחות, מניפולציות ומזימות, סרטים וסדרות אך כאן, בינינו, החיים של ממש, ורק כאן ניתן לזרוע ולקצור.

חלקת גן כה טובה נזנחה לה משך שנתיים. נגנזו תקוות וציפיות גדולות מתחילת התקופה. הרגע חזק וגבר לו על ראייה ארוכת טווח; ואני תוהה אם הדרך לוודא שאין דבר זה ישנה על עצמו היא שנדרש איש משרד החוץ לכהן ולשרת כדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי.

לתגובות: bussel@me.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

״אני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי"

Published

on

מורן רוף, אחת התגליות המרעננות בהצגה "מבקר המדינה", מחדשת נעוריה ככקדם ומשתזפת באורות הבמה אחרי עבודה סיזיפית בקונסטרקשן ראיון חשוף

בכל שנה, התיאטרון הישראלי בלוס אנג׳לס מקבל אליו כישרונות חדשים ומעניק להם במה נאה ליצירה ולחשיפה. מי שצדה את עינינו היא השחקנית הישראלית מורן רוף. גילוי נאות: את מורן הכרתי הרבה לפני הכתבה הזו; נפגשנו לראשונה לפני קצת יותר משנתיים במסיבה מקומית באיסט הוליווד במהלכה הייתה מוקפת בעדת גברים, סטרייטיים וגייז, ששיחרו לחברתה. היא הייתה מצחיקה ואנרגטית, נראתה והתלבשה מעולה כשהיא מצויידת בזוג עיניים כחולות ועמוקות שסייעו לה לקבל המון תשומת לב.

היא סיפרה לי אז שהיא שחקנית וזמרת, אך מורן שהכרתי באותה תקופה בעיקר עבדה בחברת קונסטרקשן והייתה עסוקה בשיגור אנשי מכירות ישראלים לצוד לקוחות פוטנציאלים.

יותר משמונה שנים חלפו מאז שאותה סטודנטית מבטיחה למשחק מ׳בית צבי׳ עמדה על במה בפעם אחרונה. לארצות הברית, סיפרה לי, הגיעה לאחר שהתאכזבה ממלהקי תאטרון וטלוויזיה ישראלים שחיפשו בעיקר שחקניות עם גוף מושלם, כשהכישרון והנסיון הבמתי הוא משנה במעלה.

מורן (35), נולדה וגדלה בראשון לציון. בת בכורה לחלי מורה וגדי מנהל מכירות בחברת להנדסת חשמל. את הניסיון הראשון במשחק רכשה במגמת התיאטרון של

התיכון בעיר מגוריה. בהמשך התגייסה לצה״ל ושירתה כמורה חיילת במעון ׳מסילה׳ לנערות במצוקה שאליו מגיעים המקרים הכי קשים. עבור חלק גדול מהנערות והנשים בו מדובר בתחנה האחרונה לפני הכלא. החוויה הזו, היא משתפת, הייתה מהחזקות והמשמעותיות בחייה. טילטלה אותה אך גם ביגרה אותה מאוד.

לאחר הצבא תיכננה את המעבר לארצות הברית. זה היה חלום ילדות ששיתפה בו את אמה כבר בכיתה א', אז בישרה באופן רישמי שיום אחד תעבור לגור באמריקה הגדולה. מורן אכן עברה לאמריקה ובמשך שמונה שנים החלום לשחק שבק חיים עד שיום אחד קיבלה טלפון מאורי דינור במאית, מפיקה והדמות הראשית מאחורי ה- JEWISH" HEBREW STAGE אורי הזמינה אותה לאודישן להצגה החדשה״מבקר המדינה״ הרץ בימים אלו ב׳תיאטר ווסט׳ ביונבריסל סטודיוס.

מורן הרזומה שלך משדר כולו משחק. אך ניתן לומר שזו הופעת הבכורה שלך באל-איי.

״כן, אני מתעסקת בתחום המשחק מגיל 16. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, למדתי בבית צבי וסיימתי שלוש שנים מלאות עם משמעת מאוד קשוחה ומאוד אינטנסיבית- מי שמאחר לא נכנס לבית ספר. התחלנו 143 תלמידים וסיימנו 52 תלמידים בלבד. החוויה שם הייתה מאוד טובה ועשיתי תפקידים מאוד נוכחותיים, שיחקתי נשים חזקות כמו: סרסורית שמרביצים לה, שיחקתי את מלכת אנגליה וגם סבתא על כיסא גלגלים.

״אני גם זמרת, הופעתי בכל מיני ערבים בבית צבי ופעיליות בראשון לציון. הייתי גם במשלחת דרך בית צבי והופענו מולי קהל גדול ב-JCC ושרנו משירי גרשווין. בארץ לא רצו אותי לכל מיני הפקות כי לא הייתי 60-90-60 ולא היה לי כוח לדחוף ולריב עם המלהקים על כמה שאני מוכשרת למרות שאני שמנמנה.

״אז אמרתי נטוס לארצות הברית, נעשה כסף, נחזור ונתייצב לאודישנים בארץ ברגוע בלי לחץ כלכלי. בארצות הברית הכרתי בן זוג והחלטתי להישאר כאן. גם אחרי שנפרדנו הבנתי שאני צריכה להישאר באל-איי. עבדתי פה בכל מיני עבודות והיו לי עוד מערכות יחסים".

אחרי כמעט שלוש שנים בוואלי, מורן עברה להוליווד אך נראה שהייתה עסוקה קודם כל בלפרנס את עצמה ולהשיג יציבות כלכלית כזו שתאפשר לה להישאר בארצות הברית. היא שמה את קריירת המשחק והשירה בצד. עד שביולי האחרון פגשה במסיבה בלונג ביץ' את מוטי סוויסה, חבר שלמד כמה שכבות מעליה בבית צבי. סוויסה הוא הכוכב הראשי בהצגה ׳מבקר המדינה׳, וגם עזר רבות בבימויה.

מורן: ״מוטי דיבר איתי על ההצגה, סיפר לי על אורי וחיבר ביננו. הגעתי אליה לאודישן לקרוא את התפקיד של לונה, אשת ראש העיר. כבר באותו היום נשארתי לקריאה עם שאר השחקנים ומאז אני בהצגה. האמת שבהתחלה אורי התלבטה אם לתת לי את התפקיד, היא אמרה שהיא חושבת שאני צעירה מידי לשחק אשת ראש עיר וגם רזה מידי. ובכלל אשת ראש העיר בהצגה היא אישה מזרחית. אבל מוטי שכנע אותה לתת לי הזדמנות ואמר לה שאני יכולה להיכנס לנעלים של כל תפקיד. אורי האמינה בי ונתנה לי הזדמנות לשחק ואני מאוד מודה לה".

איך התחושה להיות שוב על הבמה?

״ההצגה הזו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מאז שהגעתי ללוס אנג׳לס. זה ללא תמורה כספית אבל הנשמה שלי מלאה ברמות ואני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי. אני מאוהבת במקצוע, בעשיה באהבה של הקהל, בצחוק שלו וגם בכפיים ובהתרגשות שלו".

איך התרשמת מהעבודה עם שאר הקאסט?

״היה מאוד מעניין ומאתגר. אנחנו קאסט שלא הרבה ממנו הם בוגרי בתי ספר למשחק. הופתעתי לטובה מאוד מאלו שלא למדו משחק. הם עושים את זה בשביל הכיף
והחוויה והם מאוד הרשימו אותי.

״העבודה עם הקאסט בחצי שנה הזו הייתה מאתגרת כי זה להוציא מאנשים דברים שהם לא ידעו או פחדו להוציא אותם. אני באמת חושבת שההצגה מעולה ומצחיקה ואנשים עושים עבודה טובה מאוד. את רוב העבודה הגדולה עשו אורי דינור ומוטי סויסה שיש לו חלק ונגיעה גדולים, במשחק ובבימוי הוא הוציא מהשחקנים ומהצוות דברים שהפתיעו את כולנו".

עד כמה את מזדהה עם הדמות של לונה?

״אני משחקת את אשת ראש העיר לונה. אישה שתמיד חלמה להיות זמרת אופרה אבל בפועל היא התחתנה עם ראש העיר, נולדה להם בת אחת ולונה דואגת בעיקר לכל הצרכים של הבית. היא אישה חזקה ומאוד מצחיקה אבל אין לה הרבה ידע והעברית שלה לא ממש תיקנית. לונה אוהבת לאכול המון זה החיים שלה ויש לה תחת גדול בגלל זה. כשהבת שלה מעירה לה על המשקל שלה, לונה אומרת לה שגברים אוהבים נשים עסיסיות ומרופדות ושיש להם מה לתפוס הרבה יותר מנשים עם עצמות. החלום של לונה הוא שהבת שלה תצא מהבית ותגשים את עצמה ושלא תהיה כמותה. יש קווי דמיון עדינים ביננו כמו התשוקה לשירה, היא רוצה שיפתחו לה בית אופרה בעיר שהיא תוכל להופיע בו, למרות שבפועל היא לא זמרת טובה ומזייפת המון. אני מבצעת קטע שירה שלה בהצגה מזייפת על הבמה שזה באמת מדהים.

ויש כמובן את הקטע של המשקל שזה משהו שאני עברתי איתו תהליכים. אני גם חושבת שאישה כמובן לא צריכה להיות הר אדם, אבל נשים מלאות ושלמות עם עצמן ועם המיניות שלהם זה סקסי ואין בזה שום דבר רע. זה מחבר אותי עם לונה, כשהבת שלה יורדת עליה שהשמלה שלה לא מחמיאה ומבליטה לה את התחת, לונה עונה לה ׳אז מה, יש לי רגליים יפות׳״.

ובכל זאת ירדת המון במשקל. זה היה כדי לשפר את הסיכויים שלך לקבל תפקידים?

״לפני שבע או שמונה שנים נשים מלאות לא קיבלו תפקידים. היום זה כבר לא קורה. אני מאוד שלמה עם עצמי ואוהבת אותי כמו שאני. אני חושבת שאני סקסית
למרות שאני קצת מלאה.

״לפני ארבע וחצי שנים עברתי לטבעונות וזה היה ממקום של בריאות. זה שינה לי את החיים לגמרי. גם ירדתי במשקל וגם על הדרך התנקה לי המצפון. אבל הכי חשוב המצב הבריאותי שלי השתפר מאוד ואני מרגישה אנרגטית וחיונית. תמיד הרגשתי שאני אדם שאוהב בני אדם. אני מקבלת את האחר ולא איכפת לי מאיזה דת, גזע או מין. רזה, שמן שחור או לבן זה לא מעניין אותי. אני יכולה לומר לך שהאנשים המלאים שפגשתי בחיים היו גם אלו עם הרבה יותר שמחת חיים".

עכשיו, כשקיבלת את ההזדמנות לשחק שוב, את מתכננת להמשיך?

״כן! אני כבר עכשיו רוצה לראות מה אני עושה אחרי שכל ההצגות יסתיימו. אני רוצה להמשיך לשחק ועובדת מאוד קשה על זה. אני מקווה שאנשים עם השפעה ויכולת לעזור לי יראו את ההצגה. אני גם הולכת לעשות קורס לדיבוב ולשיפור המבטא למרות שהמבטא האמריקאי שלי טוב. אני מקווה שיהיה מישהו בקהל שיוכל לפתוח לי דלתות.

״לקח לי שמונה שנים לעלות שוב על הבמה בגלל שהחיים עוברים מהר מידי ולא היו לי הזדמנויות אמיתיות. כבר אחרי ההצגה הראשונה של ׳מבקר המדינה׳ הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי את לא נורמלית, 8 שנים לא שיחקת, תראי כמה כיף לך!״

אילו תפקידים היית רוצה לשחק?

״הייתי רוצה לשחק נערה בהפרעה או מישהי לא ממש נורמלית- מישהי משוגעת או עם תסמונות או משהו כזה. אלו תפקדים לא קלים אבל בשבילי זה אתגר. אני יכולה לגלם הרבה דברים כי אני גם קומיקאית וגם שחקנית דרמטית".

ולסיום, חייבים לשאול: מה עם זוגיות?

״שאלה טובה. אני כרגע סינגלית אבל מוכנה לזוגיות אמיתית ומחפשת עם מי לחלוק את החיים שלי. עד עכשיו לא מצאתי באמת משהו שטוב עבורי.

״אני חושבת שהקהילה הישראלית בלוס אנגלס היא הכי מפרגנת מכל ארצות הברית ויש פה המון אנשים מצליחים. אבל לא מעניין אותי איזה שעון או מכונית יש לך. ברור, אל תהיה עני, אבל יותר חשוב לי שתהיה בן אדם, שתהיה אבא טוב, שתוכל להכיל אותי ושנוכל לחלוק את החיים ביחד. אני מאמינה שעכשיו כשאני יודעת להקשיב לנפש שלי ולממש את עצמי, אז יגיעו גם דברים טובים בזוגיות״.

המשך לקרוא

Featured

לתפארת מדינת ישראל (והקהילה היהודית באל-איי)

Published

on

סיור בקמפוס הפסטורלי בבל אייר מאשר ששכר הלימוד בחטיבת הביניים ותיכון של בית הספר מילקן מצדיק את עצמו: התלמידים נהנים ממגמות רובוטיקה, אדריכלות, עבודה עם מדפסות 3D וגם חוגי תיאטרון וספורט ברמה גבוהה * שלא לדבר על סימסטר שלם בהם מבלים התלמידים בארץ, ועיסוק יסודי בהכנה שלהם לקראת העתיד * חוויות מביקור חינוכי מעורר השראה

מילקן הוא אחד מבתי הספר היהודים הפרטיים המוכרים והיוקרתיים בלוס אנג׳לס. שלושה עשורים חלפו מאז שהוקם (בפורמט הנוכחי שלו ב-1990)ומעמדו כאחד המוסדות החינוכים הנחשבים בעיר מלאכים ממשיך להתחזק. מיקומו האטרקטיבי על Mulholland drive באזור בל אייר, מאפשר הגעתם של תלמידים מאזורים רבים: סן פרנדדו וואלי, מאליבו וחלקה המערבי של העיר של לוס אנג׳לס. כיום הוא משמש בית חינוכי לכ-800 תלמידים. 

בגילגולו הקודם ב-1984 בית הספר היה ממוקם בוואן נייס, ונקרא על שם גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל. באותה תקופה נקרא גם באופן זמני 'איינשטיין אקדמי׳. לקראת סוף שנות ה-80 בית הספר פעל תחת בית הכנסת המקומי ונקרא על שמו: Stephen S Wise High School . רק בתחילת שנות ה-90,  לאחר תרומה ענקית של האחים לואל ומייקל מילקן ששינתה את זהותו והפכה אותו למוסד גדול, המאגד תלמידים מחטיבות הביינים והתיכון, שונה שם בית הספר לשמו הנוכחי – מילקן. 

לואל מילקן חבר פעיל בבורד של בית הספר. הוא נחשב פילנטרופ מוביל בתחום החינוך ותורם רבות בעיצוב האג׳נדה החינוכית של מה שהתחיל כבית ספר קטן והפך לאחד הקמפוסים המרשימים בדרום קליפורניה. בסיור שערכתי בקמפוס של מילקן התוודעתי לכמה מהדמויות החינוכיות המשפיעות בבית הספר, וגם ביקרתי בכיתות ובחוגים השונים שהוא מציע. כמעט כל התלמידים יודעים את השפה העברית ברמה כזו או אחרת, וכ-15% אחוז מהם בני ישראלים.  

הנסיעה למילקן היא לא פחות מפסטורלית – למרגלות ההרים המוריקים של בל אייר. תחת שמירה ואבטחה הדוקה נכנסתי למתחם. שם פגשתי את טל ברק – מנהלת התקשורות ויחסי הציבור של מילקן שליותה אותי במהלך הסיור.  

מבנה בית הספר הוא לא פחות ממרשים. רחבת הכניסה גדולה ומרווחת ומתפרסת על פני ארבע קומות של בניה פתוחה צופה לנוף הירוק, והכיתות נקיות ומתוחזקת היטב.  על קירות המבנה שזורים להם משפטי מפתח בעברית כמו: ״אהבת לרעך כמוך״ או ״כבד את אביך ואת אמך״. 

מילקן מעניק לתלמידיו שלל תחומי לימוד מגוונים שבתי ספר רבים יכולים רק להתקנא בהם. כך, פגשתי תלמידים בני 15 במגמת עיצוב ואדריכלות  שלומדים תכנון של  בתים חכמים  בטכנולוגיה ירוקה. במחלקת הרובוטיקה התלמידים בונים צעצועי הייטק מתקדמים, רובטים שמחקים פעולות אנושיות ושלל גדג׳ים מעניינים.  

היה מרשים לראות כיצד תלמידים בני 16 עובדים במומחיות עם מדפסות 3D  חדשניות ומכונות חיתוך לייזר. המעבדה מאובזרת היטב עם מכשירים מתקדמים שאושרו על ידי אוניברסיטת MIT – הטכניון של אמריקה.

מגמת התאטרון של בית הספר מתהדרת באולם מקצועי עם תפאורה, הגברה ותאורה ברמות הגבוהות ביותר. חדר ההתעמלות והכושר המאובזר כולל מגרש כדורסל משוכלל עם שלל מתקנים, והתלמידים מתאמנים בכל סוגי הספורט האפשרים: כדורגל, כדור עף, שחיה ואפילו מתאמנים על משטחי גולף מיוחדים. 

תוכנית תפארת  

מילקן יסד את תוכנית ׳תפארת׳ שמטיסה תלמידים ללימודי סמסטר מלא בישראל במה שמתואר כחוויה מעשירה ויוצאת דופן. על התוכנית אחראי גבריאל מאיירסון – מנהל המחלקה ללימודי ישראל של בית הספר.  

גבריאל: ״תוכנית תפארת מעניקה לתלמידים במילקן אפשרות מיוחדת לצאת וללמוד את הסימסטר השני של השנה בישראל, בסמינר התיכוני-האמריקאי ע״ש אלכסנדר מוס בהוד השרון. שם הם לוקחים את כל הקורסים והלימודים הרגילים אותם הם למדו בסימסטר הראשון כמו מתמטיקה, מדעים, אנגלית וכדומה ולומדים אותם בסימסטר השני יחד לימודים הדוקים של היסטורית מדינת ישראל ושל היהדות המודרנית. פעמיים-שלוש בשבוע התלמידים יוצאים לטיולים ברחבי הארץ שמתחברים לנושאים אותם למדו כמו מלחמות ישראל, או אירועים היסטורים חשובים וזוכים לראות את המקומות האלו במציאות ומקרוב".

גבריאל מספר על החוויות המיוחדות שהתלמידם עוברים כאשר הצוות החינוכי שולח אותם למעין סדנאות גדנ״ע וטירונות,  התנסות במשמעת צבאית ואפילו ירי בנשק,  ממש כמו חיילים. בנוסף, הוא מספר שאחת החוויות הכי אהובות על התלמידים הן החיבור עם הישראלים על ידי יציאה לתחרויות ספורט שונות עם בתי ספר ישראלים וביקור במסעדות ישראליות לנסות חומוס, פלאפל ושווארמה כמו שצריך. 

גבריאל: ״הרעיון מאחורי התוכנית הוא שכמה שיותר סטודנטים שלנו יבקרו בישראל, יחזרו עם ידע נרחב על מה שקורה שם ויהפכו להיות יותר מעורבים פה בקהילה. זה לא ׳תגלית׳ או כל  מיני טיולים קצרים, אלא  מדובר בתקופה ארוכה של 4 חודשים במהלכה  הם לומדים וחווים את ישראל בצורה הכי יסודית שאפשר".

תחום הלימודים שהכי הרשים אותי בבית הספר הוא הקורס לפסיכולוגיה חיובית. אותו מנהל ד״ר ניק הולטון. במהלכו התלמידים לומדים את הדברים החשובים הללו שלא ניתן לקרוא בספרים; איך לנהל את חייהם בצורה חיובית  בונה ומפרגנת, קודם כל לעצמם וכמובן לסביבה שלהם . התלמידים מספרים כיצד השיעורים הללו שינו את כל דרך החשיבה שלהם. הם מקבלים יעוץ ברמה היום יומית על איך להסתכל על דברים בפרספקטיבה נכונה בתחומים שונים בחייהם  וגם כיצד לקבל החלטות בצורה שקולה מבלי ״לאבד את זה״.

ד״ר שרה שולקינד, מנהלת בית הספר, הדגישה בפניי את חשיבות הקורס בעיניה באומרה: ״הדאגה שלי ושל קודמי הייתה הרצון שלתלמידים הללו יהיו יכולות להסתדר עם אתגרים וליצור לעצמם חיים מאוזנים. לבנות שורה של משמעויות עבור עצמם מלבד להוציא ציון גבוה או להתקבל לאוניברסיטה טובה. הקורס הזה הוא מאוד משמעותי וכולל תובנות בנושאי בריאות, עמידות ויכולות נפשיות איתנות״. 

אנטישמיות וחינוך  

בעולם בו אירגוני BDS פועלים להפצת שינאה נגד ישראל, אוניברסטאות ומוסדות אקדמיים רבים מהווים קרקע פוריה למיסוד האנטישמיות, ושנאה כלפי יהודים מרימה את ראש ברחובות. נראה כי חשיבותם של בתי הספר התיכונים היהודים גדלה והופכת משמעותית יותר מתמיד. 

גבריאל: ״הסטודנטים שלנו חיים ׳במציאות יהודית׳ כאן במילקן והם מוגנים גם פיזית על ידי אבטחה וגם מורלית בסביביתם. באותה נשימה כל הצוות המקצועי מסכים שאנחנו צריכים להשכיל את התלמידים בנושא ולהכין אותם להתמודד עם אנטישמיות, מפני שכשהם ילכו לקולג׳ הם יתקלו בה. במחלקה ללימודי ישראל, ישנן ותוכניות מיוחדות שעוסקות באנטשמיות; כיצד לזהות אותה ולהתמודד איתה. התלמידים לומדים גם על אירגוני ה- BDS. אנחנו מעניקים להם כלים איך להשתמש במשאבים של הקהילה היהודית כדי כדי להגן על עצמם".

טל: ״אנחנו מלמדים את הילדים שיש המון דרכי התבוננות בנושא. אפילו הקהילה שלנו היא מאוד מגוונת בנושאים פולטים וגם בנושאים הקשורים ישראל. אנחנו נותנים להם כלים לצאת החוצה לקמפוסים בקולג׳ ולא להיות בשוק כשהם יפגשו אנשים שיבואו עם מידע שונה לגמרי על ההיסטוריה של מדינת ישראל והמהות שלה.״ 

ד״ר שולקינד:  "אנחנו מאמינים שהדרך בה התלמידים מבלים את זמנם בבית הספר ומה שהם קולטים פה ישפיע על העולם שהם יבנו מחר. כלומר, אם הם יחוו מקום שמלמד אותם יחסים בין אנשים וקהילה, אחריות, אכפתיות והסתכלות רחבה על דברים. הם יצאו לעולם ויצרו אירגונים ומשפחות שתומכות בקהילה. אני חושבת שהעליה באנטישמיות כמו הרבה שנאות מונעת על ידי פחד, גזענות, דעות קדומות, הרגשה של חוסר פחד ותחושה של בדידות ולא של חלק ממשהו משמעותי. אלו דברים שמזינים את השנאה. יש לנו אחריות ליצור אנשים שיבינו את ההיסטוריה של האנטשימיות אבל ידעו גם כיצד ליצור מודלים טובים שהם רוצים להיות חלק מהם".

אייפון ומדיה חברית 

העשור האחרון נשלט כמעט לגמרי על ידי המדיה החברתית. יחד עם הטכנולגיה של הטלפונים החכמים הם שינו את חיינו אך בעיקר את חייהם של דור ה-Y  וה- Z . האייפון, כך נדמה, הפך לחברו הקרוב ביותר של כל ילד או נער מתבגר. אך הצוות החינוכי במילקן אינו מתרגש מהעובדה שהתלמידים דבוקים לטלפונים הניידים ונראה שהוא יודע כיצד להתמודד השפעתם עליהם. 

ד״ר ניק הולטון: ״הילדים חייבים להיות מעורבים בטכנולוגיה אבל זה תחום שונה  מהמדיה החברתית. יש לנו תוכנית סיוע והם לומדים גם פסיכולוגיה חיובית וגם כיצד להתמודד עם עולם המדיה החברתית והלחצים המגיעים איתו. בנוסף אנחנו מנסים ללמד אותם איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה ומדודה.   

"לחלק מהמורים בבית הספר יש חוקים שאומרים אין טלפונים בכיתה והתלמידים נדרשים לשים את המכשירים בקופסא כאשר הם נכנסים לשיעור. מורים אחרים טיפה יותר רכים בנושא, לא מפני שהם חושבים שילד צריך להשתמש בטלפון הנייד שלו במהלך השיעור, אלא  מפני שהם רוצים שהתלמידים יקבלו את ההחלטה הבוגרת ויבינו בעצמם מתי הזמן להשתמש בטכנולוגיה הזו מבלי שאנחנו נכתיב זאת עבורם. 

ב'מידל סקול' אנחנו כן קובעים עבורם וזה חוק ידוע שאין שימוש בניידים במהלך שעות הלימודים. אבל בתיכון מדובר בתלמידים שכבר רשאיים לנהוג במכונית, אז אי אפשר לומר להם לא להשתמש בטלפונים שלהם".  

עברית קשה שפה

רוב התלמידים במילקן לומדים עברית. אך מה שהיה פעם קורס חובה הפך ללימודי בחירה. את הילדים להורים ההישראלים זהיתי עוד מרחוק לפי העברית המתגלגלת בפיהם. אך כך גם השפה הפרסית  של יהודי איראן המפגינים גם הם נוכחות במקום. 

גבריאל: ״מלבד הטיול הגדול לישראל עם ׳תפארת׳ שם הילדים באמת מדברים עברית המון. יש לנו פה לימודי ספרות  וסרטים ישראלים בעברית עם תרגום לאנגלית"..  

אז מהו למעשה החזון של מילקן?

טל: ״בית הספר מילקן הוא המנהיג ביצירת הנשמות היהודיות שישנו את העולם. אנחנו יוצרים מנהיגים שיעשו דברים הרבה יותר טובים ממה שאנחנו עושים. 

בעיקר היום כאנחנו רואים את החדשות, כל הדברים שקורים בעולם כמו: זיהום הסביבה והתחממות הגלובלית, טכנולוגית הנשק,הבריונות ברשת והאנטישמיות ברחובות. אנחנו רוצים לגדל דור שיפתור את הבעיות הללו וישים להם סוף״.

ד״ר שולקלינד: ״האתגר הוא לוודא שכל מי שרוצה חינוך יהודי יקבל אותו. יש לנו מספר נרשמים חזק ובריא בכל שנה ואני רואה זאת כאחריות גדולה וכבוד לוודא שיהיה לנו את כל התקציב והיכולת להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. 

"המטרה היא לחנך את הילדים שלנו כדי שהם יוכלו לבנות קהילה יהודית טובה עם כוונות ומשמעויות, ושהם ירגישו שיש להם ערכים חיוביים להוסיף לדור שהיה פה לפניהם".

Milken Community Schools

15800 Zeldins' Way Los Angeles, CA 90049

310.440.3502

המשך לקרוא

Featured

גיסטריסט למרחקים ארוכים

Published

on

בגיל 40 מסכם רועי קריוק קריירה הוליוודית עשירה ונגינה על במה עם אמנים אמריקאים פופולריים כמו גם חיבור מפתיע עם דודו אהרון * ראיון חושפני על החיים אחרי שלב הסקס, סמים ורוקנ'רול

את הגיטריסט והמוזיקאי רועי קריוק אתם ודאי מזהים מהופעות רבות בהן ליווה זמרים ישראלים שהגיעו להופיע בלוס אנג׳לס. הוא והחשמלית שלו ניגנו עם ארקדי דוכין, יהורם גאון, דודו אהרון ואפילו דודו פישר. נכון, קצת קשה לדמיין את הרוקיסט השרירן עם הקעקועים על במה מנגן את ״בשדה ליד השוקת״, אחרי שברזומה שלו הופעות עם כוכבים כמו טוני ברקסטון, בייב פייס, ריטה אורה, פאולה עבדול ואפילו הבק סטרייט בוייס. אבל רוע,  עם הרגלים על הקרקע, מספר לי כמה אוהב את ההופעות עם האמנים הישראלים. 

אנחנו נפגשים בבית קפה במדרחוב של סנטה מוניקה. שעת בוקר מוקדמת, רועי לבוש בבגדי ספורט אופנתיים של נייקי (המסתירים את שלל הקעקועים על גופו), זה עתה חזר  מאימון כושר שהתחיל בחמש וחצי בבוקר.. הכי לא רוק סטאר סטייל.  

רועי, (40), נולד ברמת אביב, למד בתיכון אליאנס. בהמשך ויצו צרפת, אך לא ממש מצא עצמו במסגרות החינוכיות הללו והחליף תכופות בתי ספר. הוריו, הוא נזכר, תמכו בו ונתנו לו חופש יצירתי שהוביל אותו להסתובב בין מגמות מוזיקה של התיכונים השונים ולנגן.  

בגיל 16 שכל את אביו משה ז״ל: רועי: ״הופעתי עם להקת ׳אטרף׳ בקמלוט בתל אביב. כיוון שלאבא שלי היו חנויות אלקטרוניקה בארץ והוא היה יבואן קיבלתי פלאפון בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שירדתי מהבמה ואמא שלי התקשרה ואמרה לי שאבא עבר התקף לב, נסענו מיד לבית חולים ושם הכל נגמר".

מאז החליט להתמסר למוזיקה בצורה טוטאלית: ״היינו קבוצה של מוזיקאים צעירים, התחברנו וכל היום היינו מנגנים, לא עושים שוב דבר חוץ מזה". בגיל 18 כבר ניגן בפסטיבל הג׳אז באילת. בתום ההופעה ניגשנו אליו מבית הספר הגבוה למוזיקה ׳רימון׳ והציעו לו הצטרף. רועי היה חלק ממחזור מפורסם שהוציא כוכבים כמו קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ואיתי פרל. בשנה השלישית ללימודים החליט לעזוב ולנגן בהופעות ברחבי הארץ. במקביל הוא קיבל מילגה ללימודים בברקלי, בית הספר היוקרתי למוזיקה בבוסטון, מה שהביא אותו בפעם הראשונה לארצות הברית.  

איך החלפת את בוסטון הקרה בלוס אנג׳לס?  

״זה לא משהו שתכננתי. חשבתי לחזור לישראל אחרי שאסיים את הלימודים בבוסטון. אבל היה איזה בחור ישראלי שהכרתי עוד מהארץ, דני וויצפלד, הגיטריסיט של ׳בוטן מתוק בקרקס׳. הוא חי באל-איי וניגן עם קלי קלרקסון בדיוק כשהיא התפרסמה אחרי שזכתה ב׳אמריקן איידול הראשון. יום אחד דני התקשר אליי אחרי שלא דיברנו שנים, זה היה לפני פסח. הוא אמר שהוא מגיע להופיע עם קלי בבוסטון ואין לו איפה לעשות את ליל הסדר.  אמרתי לו – מה את משוגע, בוא תעשה אצלי. בהמשך הוא הזמין אותי להופעה של קלי,  הייתי בשורה רביעית בהופעה בארינה הענקי עם קהל של עשרות אלפים, וחשבתי לעצמי; מה עכשיו אני אחזור הבייתה. תנו לי לנסוע לאל-איי ולהיות רוק סטאר״.

״נחתתי באל-איי עם ויזת אמן, ומצחיק, אבל העבודה הראשונה שקיבלתי כאן הייתה סיבוב הופעות ארוך עם זמרת פולניה. טסנו לוורשה והייתי שם כמעט שנה. זו הייתה חוויה מיוחדת כי הופענו באיצטדיונים גדולים עם המון קהל. יום אחד קיבלתי טלפון וביקשו ממני להחליף את הגיטריסט של Back street boys. הסכמתי מייד וחזרתי לאל-איי. אני זוכר שכבר במטוס התחלתי להקשיב לחומרים שלהם. ואז היה לי עוד שבוע להתכונן ומשם יצאתי איתם לסיבוב. זה היה מדהים להופיע באצטדיון ענק של 100 אלף איש, אתה לא מאמין שאתה באמת שם״.  

ומכאן זה היה כדור שלג שהתגלגל ?

״כן פתאום הכל נפתח, הכרתי את טוני ברקסטון ובייבי פייס. הגיטריסט של טוני היה חולה ואני החלפתי אותו. למדתי את כל החומרים שלה. עשינו את הסיבוב הראשון ונשארתי לעבוד איתה 6 שנים. היא זו שחתמה לי על הגרין קארד. הייתי איתה בכל ארצות הברית, אוסטרליה, אסיה ואירופה. מכאן הדלת כבר פתוחה והתחלתי לנגן עם אמנים כמו: ריטה אורה, פאולה עבדול,  קישה קול וכאלה״.

מה עובר בראש של בחור ישראלי שמנגן עם טוני ברקסטון? 

״בפעם הראשונה שניגנתי את Un break my heart  עמדתי על הבמה וחשבתי לעצמי – וואיי, זה אני מנגן את הסולו גיטרה הזה שתמיד שמענו ברדיו. לא נתפס. אבל אני מאוד גאה בהיותי ישראלי. תמיד יש לי דגל ישראל על הגיטרות. אני אף פעם לא אגיד שאני ממקום אחר גם כשלפעמים הישראליות מכניסה אותך לכל מיני פינות לא נעימות. לא יכולתי, למשל להצטרף להופעה של טוני בלבנון או בדובאי. אני והפסנתרן שלה דייוי נתן שנינו היינו הישראלים היחידים בלהקה וגם הלבנים היחידים".

ואם כבר מדברים על ׳ישראליות׳: לא מזמן חזרת ממיאמי שם הופעת עם דודו אהרון.

״כן, וזה היה כיף לא נורמאלי. אני מודה שבאתי עם כל כך הרבה סטיגמות אבל זה  בגלל שלא הבנתי את הסטייל ולא הכרתי את החומרים שלו. הייתי בטוח שאני מגיע וזה הולך להיות נורא. אבל דודו היה מצויין ובכלל הוא בנאדם מקסים. אין לו דיסטנס עם הנגנים. הוא יצא מהחדר ומייד פגש וחיבק את כולם .זה היה מוזר  לראות את החום והפתיחות הזו. דודו באמת סופר-סטאר בז׳אנר שלו. גם הבנתי שהוא מוזיקאי לכל דבר, הוא באמת יודע מוזיקה. 

"אהבתי לגלות שהוא גם לוקח דברים מלהקות כמו ׳קולד פליי׳. הוא פורץ מהז׳אנר שלו ומחפש דברים חדשים. היה לי באמת שבוע מדהים במיאמי איתו והלהקה ואני מחכה להופעה הבאה שלנו".

אתה אוהב את סגנון החיים הזה? לרוץ מהופעה להופעה ברחבי ארצות הברית, לא פשוט. בעיקר כשמתבגרים.

״זה איפשר לי לחיות מעולה, אבל היום הורדתי את כמות ההופעות. אני בעיקר עושה הקלטות בסטודיו. בשנות העשרים של חיי זה היה הופעות, סמים, בחורות  אבל היום אני כבר ממש לא שם. לקחתי צעד אחורה וטוב לי להיות הרבה בבית. אני רווק  ובתקופה הזו של החיים אני מכוון לזוגיות ארוכה ולהקמת משפחה. 

למזלי אני מכיר הרבה אנשים ויש לי חברים בעולם המוזיקה. היום אני שותף יחד עם יוסי שקד שהיה הבעלים של ׳אולפני ברדו׳ (אחד האולפנים החשובים בישראל, א.מ.)  בחברה שעושה רשיונות לשימוש במוזיקה. יש לנו ספריה עם מוזיקה של  אלפי מלחינים ואנחנו עובדים המון עם תעשיית הסרטים".

מכל ההופעות שהיו לך – רגע אחד מרגש.

״קשה לבחור רגע אחד. תשמע, ראיתי ועשיתי דברים שלא חלמתי עליהם. הייתי על הבמות הכי גדולות. אחד הרגעים המרגשים היו כשחיממנו את סלין דיון בכמה הופעות בפארקים ענקיים בפולין, ואז חזר אלי כל הרקע ההיסטורי של המשפחה שלי שחצי ממנה הם ניצולי שואה. גדלתי על סיפורים מהשואה והנה אני, בחור ישראלי שכל הצד של אמא שלו נרצח בפולין, עומד מנגן כאן מוזיקה בפני עשרות אלפיים. זה מרגיש כמו – תראו, זיינתי את כולכם, חזרתי ואני כאן!" 

מהיכן הגיע האהבה שלך לספורט ולריצה?

״הייתי ילד שמן אבל לא דחוי חברתית. מעולם לא הציקו לי או התעללו בי. להפך, הייתי מקובל והיו לי תמיד מלא חברים וגם חברות שנראות מעולה. אני חושב שזה היה בגלל שהייתי מוזיקאי וניגנתי על גיטרה. 

"כשהגעתי לארצות הברית ב-2002 שקלתי 140 קילו. כסטודנט היה לי מלא זמן פנוי והתחלתי ללכת עם חבר לשחות ב -YMCA. היינו גם מתאמנים שם ולאט לאט החלפתי את ההתמכרות שלי לאוכל בהתמכרות לריצה והמשקל פשוט ירד. 

בביקור הראשון שלי בישראל אחרי חצי שנה כבר ירדתי 30 קילו ואנשים לא זיהו אותי. 

"היום אני שוקל פחות מ- 70 קילו, הורדתי משקל של עוד בן אדם. ריצה וכושר הפכו לחלק חשוב ומרכזי בחיים שלי. אני מתאמן המון בחדר כושר, רץ כל יום בסך הכל משהו כמו 150 ק״מ בשבוע ועושה שלושה מרתונים בשנה".

איך הספורט משתלב עם אורח חיים של מוזיקאי? 

אני לא חיי כמו פעם; לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול. הולך לישון מוקדם וקם בארבע וחצי בבוקר להתאמן. בארבע השנים האחרונות עברתי לדיאטת קיטו. ( דיאטה שמתבססת בעיקר על שומן, חלבונים ומעט מאוד פחמימות). אני אוכל ערימות של שומן, בשבילי ארוחת צהרים זו חבילה של בייקון ועם השמן שנשאר ממנו אני מטגן פטריות או כרוב ניצנים".

שלוש פעמים בשבוע עושה רועי את הדרך ממקום מגוריו בסטודיו סיטי למגרש הריצה הסמוך לסנטה מוניקה קולג׳, שם הוא עורך אימוני ריצה קבוצתיים ואישיים עם Blue Benadum,  מאמן הריצה של Nike באזור החוף המערבי. המאמן הותיק השתתף ביותר מ- 60 מרתונים במהלך חייו ונחשב לגור של עולם הריצה בעיר המלאכים.

בלו: ״בהתחלה לא ידעתי מה היכולות של רועי, זרקתי אותו לאקווריום עם כולם ורציתי לראות איך הוא יתפקד. לחלק מהאנשים דבר כזה יכול היה לפגוע באגו אבל לרועי זה לא הפריע. הוא בא לעבוד קשה ולהשתפר".

רועי איך הפכת לפריק של ריצה ומרתונים? 

״פעם ממש שנאתי לרוץ. הסיבה שהתחלתי עם זה הייתה שהפסדתי בהתערבות. אז הייתי חייב להירשם לאל-איי מרתון. היה לי מאמן מישראל שאימן אותי און ליין ונתן לי עצות  זה עבד טוב. בהמשך חיפשתי את האספקט של הקבוצה והחברה בריצה ונמאס לי לרוץ לבד כל הזמן ובנוסף רציתי לשפר את הטכניקה שלי. חיפשתי  מאמן ומצאתי את האינסטגרם של בלו. שם, הוא מסביר על ריצה נכונה בצורה מפורטת ועל  איך הגוף שלנו עובד. בלו לימד אותי את הבסיס לריצה נכונה ומשם רק התקדמתי. 

"זה לא קל להתעורר בארבע וחצי בבוקר ולהתחיל לרוץ אבל כשזה חשוב לך מספיק אתה עושה זה. כולם פה בקבוצה הם רצים מעולים, הם ממש ׳עפים׳ פה. אבל ממש כמו במוזיקה אני תמיד מקיף את עצמי באנשים יותר טובים ממני כדי שאוכל ללמוד ולהשתפר".

איזה עצה תיתן לנגנים צעירים שמגיעים מישראל ורוצים להצליח באל איי?

״להיות צנועים. לזכור שלמרות שנראה להם שהם יודעים הכל הם ממש לא. זה עניין כזה בארץ שכולם אומרים לך 'וואיי, אתה הכי טוב' ואז אנשים מגיעים לכאן עם אובר בטחון עצמי והמון אגו. חשוב תמיד לדעת את המקום שלך ולהיות צנוע ופשוט לעשות את העבודה שלך. לרוב המקומות שהגעתי התחלתי בתור מחליף ומשם גדלתי. 

"אני בן 40 וכבר חוויתי המון, יותר מאנשים אחרים בגילי. לא בגלל שאני יותר טוב; יש אנשים שמנגנים הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שזה היה שילוב של מזל, יכולות חברתיות וגם תמיד זכרתי שאני לא הדבר הכי חשוב בעולם. התפקיד של נגן הגיטרה הוא לשרת את המטרה שהיא ההופעה".

לפרטים ויצירת קשר:

www.paramusical.com  

Instagram.com/Rkariok 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות