קונסוליית הוליווד ו״מיאמי סמי״: למה לא ממש נתגעגע לקונכ״ל בלוס אנג׳לס סם גרונדוורג? - שבוע ישראלי
Connect with us

Featured

קונסוליית הוליווד ו״מיאמי סמי״: למה לא ממש נתגעגע לקונכ״ל בלוס אנג׳לס סם גרונדוורג?

Published

on

בתום שנתיים חוזר הקונכ״ל בחוף המערבי הביתה • ובלוס אנג׳לס קיימת ציפיה לדיפלומט/ית משורות משרד החוץ • יומן שירות

מאת: ארי בוסל

״הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.״ ציטטה זו המיוחסת ליאנוש קורצ׳אק פתחה את דברי אבי גבאי בדף הפייסבוק שלו לתחילת שנת הלימודים לפני שנה. המסר המסיים:

לתלמידים, למורים ולהורים, לכולנו, אני מאחל שבשנת הלימודים הזאת נמצא את הדרך להנחיל לדור העתיד שלנו את המאחד ולא את המפריד. שנדע להעביר להם את המסר שערכים חשובים לא פחות מציונים. שנשכיל לעודד יצירתיות, יוזמה ויצירה. שנהיה בטוחים שכל ילד וילדה בישראל ירגישו שהם יכולים להגשים כל חלום.
שתהיה שנת לימודים פוריה ומוצלחת!

בסוף שנת הלימודים מקבל כל תלמיד תעודה עם ציונים. איני יודע אם משרד החינוך מעריך גם את תוצר עבודתם של המורים, אך טוב מדי פעם בפעם לעשות פסק זמן ולבחון עד כמה התקדמנו, מה טעון שיפור והיכן ניתן לשנות הרגלי עולם. טוב לתלמידים, טוב למורים כמו גם לבירוקרטיה הנלווית שבלעז קוראים לה ״אדמיניסטרציה״. ירצה הקורא, יבדוק את מצגות גוף בשם ״שורש״ הטוען שרב הדורש תיקון במערכת החינוך במדינת ישראל. אך אני דובק בדבריו של גבאי, שכן כולנו רוצים היינו לראות אחוד במקום פרוד, יצירתיות, יוזמה ויצירה, דברים שיאפשרו לנו לחלום, ואולי גם לראות את אותם חלומות מתגשמים.

כמו שנת הלימודים שהסתיימה עם בוא הקיץ והעומדת להתחדש עם בוא הסתיו, כך גם חילופי גברי בלוס אנג׳לס בעומד בראשות הקונסוליה.

הגיעה תקופה לקיצה. קונסול כללי אחד חוזר ארצה ואחר מגיע במקומו. (הגיע הזמן שתכהן אישה כדי־פלומטית הבכירה ביותר בחוף המערבי. כולנו נאהב זאת, ביחוד כאן בקליפורניה. ואולי, רק אולי, תהיה זו מישהי הדומה רק במקצת לשגרירת ארה״ב לאו״ם, ניקי היילי, שאין כמוה לארה״ב, למדינת ישראל ולהגיון הבריא באשר הוא).

הרשו לי לבחון את שתי שנות כהונתו של הקונסול הנוכחי.

״מיאמי סמי״ הוא כינוי החיבה שהודבק לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס, סם גרנדוורג. יהודי אמריקאי ממיאמי שעלה לארץ. חזר לארצות הברית, חזר ארצה, נהיה עורך דין (כאן או בארץ) עבד במשרה בכירה בארגון יהודי-אמריקאי בארץ, נלקח ע״י נתניהו להיות הדיפלומט הבכיר בחוף המערבי לתקופה של שלוש שנים וחוזר עכשיו ארצה אחרי שנתיים בלבד בכדי להיות עם אשתו ועם ילדיו שכבר עזבו אותו כאן בדד לאחר זמן לא רב.

אין רגע משעמם

גרונדוורג עם אגדת הכדורסל האנג׳לוסית קארים עבדול ג׳אבר

משעמם ודאי לא היה לו, שכן בלוס אנג׳לס לא יכול להיות משעמם לדיפלומט הבכיר של מדינת ישראל.

יש לו כאן קהילה ישראלית עניפה במיוחד, אחת הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל. אלו רוצים אותו לארוחת בוקר שבועית, האחרים לפגישות ולביקורים הדדיים. אך בגדול, לישראלים כאן לא אכפת במיוחד מהקונכ״ל, ביחוד כשזה מדבר במבטא ״אמריקקי״. הישראלים חיים כאן את חייהם, ולמעט קבוצה שמעורה ומקורבת לקונסוליה, לכל השאר לא ממש איכפת (כך בשגרה, ולצערנו, כך גם בחרום).

יש לו את הקונסוליה עם צוות של כמה תריסרי עובדים, וגם אם נוהג הוא לתת קרדיט לכל אחד ואחת בנפרד, הוא האחראי, והדברים חייבים לזרום קדימה בכיוון מסוים – זה שהוא התווה.

יש לו את הקהילה היהודית, גם היא (כמו זו הישראלית) אחת מהגדולות ביותר בעולם. זו קהילה תומכת-ישראל במיוחד, אך קהילה שתומכת בצורה מסוימת – צורתה שלה. עיקר המאבק ב״מתווה הכותל״ פורץ לו מכאן, ולדיפלומט הבכיר שעל ראשו כיפה סרוגה ומעל לראשו התואר ״מתנחל״ (בשל המקום בו הוא ומשפחתו גרים – מעבר לקו הירוק בשטחים הכבושים מידי ה״פלסטינים״), לא קל כלל ועיקר לעבוד בצורה אפקטיבית מול הקהילה היהודית. נחמדות אישית ותואר דיפלומט אינם מספקים לגשר על התהום שנפערה בין הקהילה לבין מדינת ישראל. הנתק הולך וגובר, והנזק עצום – ליהדות העולם, יותר מאשר למדינת ישראל, אך תפקיד המדינה הוא לדאוג להם.

יש קהילות שפעם היו מוגדרות כקהילות יעד הלטינים, השחורים, האסיאתים, הסגל הדיפלומטי, התקשורת, ביטחון פנים… אך נראה שכל אלו נזנחו לאחר כבוד, והקונסוליה התאימה פניה למאוייו וסדר העדיפות של הקונכ״ל. קצת קשה לעשות סדר ולהבין, שכן אין זה סדר עדיפות לאומי או אפילו של משרד החוץ: מחד עיתונאים חוקרים ואנשים מחוג ה״ימין הקיצוני״ בארץ, מאידך אנשי ״קומביה״ עם האיסלם מסוג אלו שמבטיחים להשפיע על שחרור גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, או אלו המכריזים קבל עם ועולם שאיסלם היא דת שוחרת שלום ואוהבת אותנו – היהודים והנוצרים – ביותר), אך בעיקר, לא אלו ולא אלו (שתי הקבוצות הן יותר קוריוזים המאפשרים כיסוי תקשורתי נרחב בארץ, שכן כאן באמת לאיש לא אכפת) כי אם… תעשית הסרטים.

קונסוליית הוליווד

הקונסוליה הפכה להיות ״קונסולית הוליווד״ וזה נראה עיקר עיסוקו של ״מיאמי סמי״ (אולי יהיה לנו סיקוול).

אמרנו שלמרות הגעגועים למשפחה שבארץ, משעמם כאן אפילו לא לרגע אחד! בין גל גדות לבין פאודה, החגיגה בעיצומה, ובמרכזה אדם ברקוביץ מסוכנות CAA ונטפליקס. כיוון שלוס אנג׳לס בירת הסרטים, מדי שנה טרם הוכרזו פרסי האוסקר היינו עדים לתכונת יתר בקונסוליה, למרות שלרוב, המועמדים מישראל ניגחו בה בעוצמה. אך כרגע נשכחה תעשיית הקולנוע הישראלית ובמקומה חוגגת תעשית הסרטים לטלוויזיה, או מה שנקרא בעגה המקצועית ״קונטנט״ תוכן). לחברת נטפליקס נכנסים כל כך הרבה מילארדים מדי שנה, שהיא זקוקה לתוכן כמו אוויר לנשימה, ומה יותר טוב מסדרות שהמוח הישראלי רוקח לנו?!?

כיוון שכל כך טוב, ואין בעיות של ממש, ניתן להתרכז בעיקר, ולקונסוליית הוליווד, העיקר הוא תעשית הסרטים-סדרות-ותוכן מבית היוצר הישראלי. הרשו לי לדייק, אין הקונסוליה עוזרת בהכרח בקידום סרט או סדרה, בגישור מפיקים וחברות עם תקציבים שקיימים לעידוד פרויקטים (לדוגמא להסרטה בירושלים הבירה). אני נזכר במפיק שביקש שיעזרו לו בקישור מקומי בקשר לסרט על גבעת התחמושת. הוא לא זכה בתגובה. דוגמאות נוספות יש למכביר. אך אם הקונסוליה לא עוזרת ברמת השטח, מה בדיוק היא עושה בתור ״קונסוליית הוליווד?״ לוקחת קרדיט עבור הצלחות שאין לה יד ורגל בהן? הס, אסור לשאול. מי שצריך לדעת יודע!

חבל רק שבעיצומה של החגיגה המתמשכת קורים דברים כמו ״נטלי פורטמן״ או סירוב הקהילות היהודיות לארח את ראש ממשלת ישראל (אותו ראש ממשלה של ששה או שבעה מיליוני ראשי ממשלות), ושניהם קשורים הן בלוס אנג׳לס והן בתעשיית הוליווד, קרי תחת משמרתו של הקונכ״ל וגולת הכותרת של שהותו בלוס אנג׳לס שהפכה את הקונסו־ ליה ל״קונסוליית הוליווד״.

מי יזכור נסיעה לארץ ופגישה עם הנשיא, של מספר מפיקים או אנשי מפתח יהודים השולטים בתעשייה חשובים ככל שיהיו), כשאשת מפתח אחר איש מפתח ינקטו בצעדים של ממש, בדיוק כמו שעשתה נטלי פורטמן וסטרה לכולנו בצורה כואבת עד מאד?

הדוגמא של קונסולית הוליווד שעושה ועושה ואת תפוקתה ניתן למדוד דרך נטלי פורטמן וחבריה מזכירה את העבר.

היה כאן בעבר קונסול כללי (גם הוא מינוי מלמעלה, אם כי לא מינוי חיצוני) שתחת משמרתו צמחה לה בדיוק בטריטוריה תחת אחריותו – תנועת החרם. הוא היה עסוק בארועים נוצצים ובתכנונים גר־נדיוזים (שלא הגיעו לידי ביצוע של ממש), כך שלא הבחין, או אולי לא רצה לעסוק, בזוטות. אלו הלכו ותפחו, התרחבו והתפשטו, התבססו והתעצמו עד כדי כך שהפכו לתנועה השניה המשפיעה ביותר בתחילת המאה העשרים ואחת.

בשנתיים שלוש אחרונות, נשמע הן מלוס אנג׳לס והן ממשרד ממשלתי מאד מתוקצב ש״ידינו על העליונה!״ ״אנחנו מנצחים את תנועת החרם!״ ועוד מוסיפים אלו שלא מבינים בענין ״תנועת החרם ניכשלה כישלון נחרץ להשיג את מטרותיה!״ (עד כמה טועים הם, שכן המטרות אינן אלו עליהן הם חושבים.) הכספים זורמים, בעיקר מאדלסון לארגון המחמד שלו, לגופים שונים ברחבי ארה״ב ומאותו משרד ממשלתי, וכל זאת בעשרות מיליונים (דולרים כאן, ש״ח בארץ). כסף, כמובן, הוא לא ערובה לנצחון או לתועלת או לתפוקה, ואלו פשוט לא קיימים; קרי זורם לו הכסף ותועלתו שולית אם בכלל.

חוני המעגל ושותל עצי החרוב

בתלמוד בבלי (תענית דף כג ע״א) מסופר (לפי רבי יוחנן) על חוני המעגל ששאל ״איש שהיה נוטע חרוב: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פרות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם הראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי, כך אני שותל לבני״.

נתניהו בחר ב״מיאמי סמי״ לשרת שלוש שנים בתור קונכ״ל. קודמו דיוויד סגל היה איש משרד החוץ, דיפלומט בהא הידיעה. האם מוצדק להצניח אדם מבחוץ, למשרה שהשפעתה יכולה להיות כה רבה וארוכת טווח? איזה ערכים מייצג הנציג – אלו של מדינת ישראל? אלו של הבוס שלו שדאג לו לתפקיד? שלו עצמו? אלו שמזכים אותו בכיסוי תקשורתי של רגע לעומת מאמץ של יזע ועבודת כפיים, שיניב פרות או צל רק בעוד שנים רבות?

השנתיים האחרונות היו טובות לנו עד מאד, מעין פסק זמן (״הודנה״ לצורך התארגנות מחדש וצבירת כוחות). לא היה משט טרור. לא היו פיגועי טרור מתמשכים, אותה חגיגה-נמשכת תחת הכותרת ״אינתיפאדה״. לא היה מבצע קרקעי עם כניסה לעזה. לא הייתה מלחמה בלבנון או בסוריה, ירדן, עירק או מצרים. לא נחטפו חיילים והוחזקו בשבי. לא היתה מתקפת סייבר ששיתקה את מדינת ישראל. היו ספיחים, ומעט עפיפונים, וגם שריפה או שתיים, אך הכל זניח יחסית לחיים הטובים, לאקסיטים, להשקעות בארץ, למספר התיירים שהולך וגדל ואינו פוסק לרגע, לפוליטי־קה המהפטנת אותנו, את כולנו, לטיסות לחו״ל, להשקעות בחו״ל, לכספים שישראלים מחזיקים בחו״ל, למספר הדירות שכל אחד מחזיק בידו בארץ להשקעה, לחיים הטובים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

היה קצת רעש, מדרום ת״א, עם מהגרים בלתי חוקיים. הייתה גם תקיפה אחת ושניה ושלישית בסוריה. היה דין ודברים עם איראן, אחרי שהמסמכים הסודיים ביותר של תוכנית הגרעין שלהם הוצגו בירושלים הבירה. הייתה הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת מספר שגרירויות מהשפלה אל ההר. בקיצור, שנתיים טובות עד מאוד, פרות דשנות מאוד-מאוד.

דווקא בשנתיים כאלו, כשלא צריך להוכיח את עצמך בשעת משבר אקוטי או מתמשך – כפי שהיתה מנת חלקו של כל קונכ״ל בעבר – ניתן היה לבסס, למסד, לצור יש מאין, לחזק, לתמוך, לעשות דברים שהחיים הנינוחים והנוחים וזו השעה מאפשרים.

ניתן היה לעבוד על פשרה עם הקהילה היהודית, שלא יהיה מתווה הכותל סימן ״בקיעת החומות״ שאחריהן חורבן בית. שלום בית, איזה רעיון מעולה.

ניתן היה לעבוד עם הלטינים והשחורים ומיעוטים רבים אחרים, שכן כה רב המשותף בין המהגרים הישראלים לארה״ב לבין מהגרים ממכסיקו או סין. אנחנו מיעוט שבמיעוט, וכולנו מהגרים (ובינינו רבים כל כך שנמצאים כאן בצורה בלתי חוקית).

ניתן היה לנצל את שנת החמישים לאיחוד ירושלים לעבוד על איחוד מבית, ואת שנת ה-70 למדינת ישראל המודרנית לקדמה בקרב העתונות האוהבת לשנוא אותנו, והדיפלומטים הזרים והפוליטיקאים המקומיים, מהודו ועד כוש (קרי בכל רחבי הטריטוריה המערבית, מהוואי עד אריזונה ויוטה).

יש גם קהילות שאף פעם לא זכו לפגוש קונכ״ל ישראלי – לדוגמא החרדים השחורים של הישיבות באזור שדרות לה-בראה.יש גם קהילות אחרות, חשובות לא פחות, שגם אותן זונחים, כי הן קהילות חלשות, והחשובה בהן היא קהילת ניצולי השואה שהולכים ונעלמים, הולכים אחד אחת לעולמם.

הדור הבא והישראליות

וישנה את הקהילה הישראלית, לא זו המקורבת למילארדרים ולמולטי-מיליונרים – הם עם בדד ישכון, בדד מרצון כמובן, שכן ‘העמך׳ לא בשבילם – וגם לה צריך לדאוג פן יתקיים בה ״ואבדתם בגויים״, שכן מדוע יושבים פה כה הרבה ישראלים כשיש להם מדינה משלהם? ומדוע הם מעדיפים לאבד את הדור הבא ואת צביון הישראליות, ולהתנתק ע״י כך מהארץ אחת ולתמיד? ומה יקרה כשכבר לא יהיה כאן נוח ונעים, וינסו הישראלים לחזור ארצה (כמו שקרה, לדוגמא, בסוף 2008 תחילת2009 אחרי המשבר הכלכלי האחרון)?

ויש גם את מזכר ההבנה בין ישראל לבין קליפורניה וערים בה הרבה, ואיך אותו מזכר שנחתם ע״י ראש הממשלה שגם הכניס את הקונכ״ל לתפקידו, מיושם בשנתיים האחרונות? אם מנוצלת ההזדמנות הזו של ה- MOUעד תום?

ראו כמה דברים אפשריים ניצבו נכונים מהלך השנתיים האחרונות. נשמח כולנו ללמוד מה נעשה, לראות אותות ותוצאות בשטח, כך שלא צריך יהיה להעסיק יחצ״נים ודוברים ושאר אנשים האמונים על יחסי ציבור, כי ניתן יהיה לראות דברים במו עינינו ממש.

אני משפשף את עיניי, שכן הציפיה מורטת את העצבים. איני רואה, למרות שאני מנסה בכל כוחי. רוצה אני כל כך להוכיח לעצמי שלא בוזבזו השנתיים. אין זה מספיק להגיד ״אנחנו יודעים מה עשינו,״ צריך לראות את הפעילות או את התוצאות בשטח. אך כאן מבחינתי – מידבר שומם. דבר אחד ברי לי – קונסוליית הוליווד הגיעה לאולימפוס, ואולי כדאי לרדת משם. מזהירה אותנו התורה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ ומפני ״ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן״. באולימפוס אולי חיים להם האלים, ומעניין שם ביותר – אינטריגות ורציחות, מניפולציות ומזימות, סרטים וסדרות אך כאן, בינינו, החיים של ממש, ורק כאן ניתן לזרוע ולקצור.

חלקת גן כה טובה נזנחה לה משך שנתיים. נגנזו תקוות וציפיות גדולות מתחילת התקופה. הרגע חזק וגבר לו על ראייה ארוכת טווח; ואני תוהה אם הדרך לוודא שאין דבר זה ישנה על עצמו היא שנדרש איש משרד החוץ לכהן ולשרת כדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי.

לתגובות: bussel@me.com

Featured

גל גדות ברשימת השחקניות הרווחיות ביותר

Published

on

השחקנית הבינלאומית נכנסה למקום ה-10 ברשימת הכוכבות של הוליווד • במקום הראשון: סקהרלט ג'והנסון עם 40.5 מיליון דולר • אז כמה גל מרוויחה?

מאת: ערן סויסה // Israel Hayom

גל גדות נכנסה לרשימת עשרת השחקניות הרווחיות של "הוליווד": השחקנית הישראליתהבינלאומית דורגה במקום העשירי עם הכנסות של עשרה מיליון דולרים. הסכום הזה, למקרה שתהיתם, הוא לפני ניכויי מס, עמלת סוכן ועורכי דין.

בראש הרשימה מככבת סקהרלט ג'והנסון עם 40.5 מיליון דולרים; במקום השני אנג'לינה ג'ולי שזוכה גם לכותרות חיוביות עם 28 מיליון דולרים; במקום השלישי הנמסיס הנצחית של ג'ולי, ג'ניפר אניסטון, עם 19.5 מיליון דולרים; במקום הרביעי ג'ניפר לורנס עם 18 מיליון דולרים; במקום החמישי ריס ווית'רספון עם 16.5 מיליון דולרים; במקום השישי, עם הפרש של חצי מיליון דולרים בלבד, מתמקמת השחקנית הצעירה ביותר ברשימה מילה קוניס עם 16 מיליון דולרים; במקום השביעי ג'וליה רוברטס עם 13 מיליון דולרים; במקום השמיני קייט בלאנשט עם 12.5 מיליון דולרים; ובמקום התשיעי מליסה מקארת'י עם 12 מיליון דולרים.

מי שפחות שמחה לקרוא את הרשימה היא אומה ת'ורמן, שבשנה שעברה כיכבה בראש. השנה היא היתה עסוקה בעיקר בלבזבז את מה שהרוויחה ולא דורגה השנה כלל.

 

המשך לקרוא

Featured

אייס אייס בייבי: איך התינוקת הפלסטינית שנהרגה בעזה נמצאה חיה ושלמה בלוס אנג׳לס?

Published

on

מדוע הציג אתר עיתון "הארץ" בישראל תמונה של פעוטה אמריקאית מלוס אנג'לס בתור תינוקת עזתית שנהרגה בהפצצת צה"ל? תשמעו סיפור:

מתוך מדור ביקורת התקשורת "מי נגד מי" של אביב הורוביץ באתר מאקו: ביום חמישי האחרון נערכה ברצועת עזה הלווייתן של ביאן חמאש בת השנה וחצי, ושל אמה, אינאס בת ה-23, שנהרגו לילה קודם בתקיפת חיל האוויר ברצועת עזה. באותו יום פורסמו בכמה אתרים פלסטינים וברשתות החברתיות תמונותיה לכאורה של ביאן הפעוטה. כעבור שלושה ימים, בראשון, פירסם גדעון לוי בעמוד הדעות של "הארץ" מאמר נוקב על כך שהריגתן של השתיים התקבלה באדישות בציבור ובקושי זכתה לאזכור בתקשורת הישראלית. בגוף המאמר שובץ ציוץ בערבית שגם בו הופיעו אותן ארבע תמונות. בהמשך אותו יום העלה "הארץ" לדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא (עם שלוש מהתמונות הללו):ֿ

הפוסט של "הארץ". בתמונה האמצעית: לא תינוקת עזתית

אבל האם כל התמונות שבפוסט הן אכן של הפעוטה שנהרגה? והאם בכולן בכלל מופיעה אותה הילדה? התשובה לשתי השאלות שלילית.

שימו לב לתמונה האמצעית, הבולטת ביותר, של פעוטה חמודה ושובת לב. עכשיו נחצה את האוקיינוס, הרחק מרצועת עזה, וננחת בחוף המערבי של ארצות הברית. שם, בלוס אנג'לס, חיים בכייף אוסטין מק'ברום, כדורסלן מכללות לשעבר, וזוגתו קת'רין פייז, מאמנת כושר ומגישת טלוויזיה. יחד מתחזקים השניים ערוץ יוטיוב לוהט, The ACE Family, שצבר כבר יותר מ-10 מיליון עוקבים, פלוס חשבון אינסטגרם חם עם יותר ממיליון ו-400 אלף עוקבים. במאי 2016 נולדה לזוג הנוצץ תינוקת ששמה אל ליבלי. ביום הולדתה האחרון עלה בעמוד של "משפחת אייס" הפוסט הבא עם תמונתה של בתם:

הפוסט של משפחת אייס בלוס אנג׳לס

בעקבות הפיכתה של אל ליבלי הקטנה בכל כורחה לפעוטה העזתית ביאן חמאש שנהרגה, קיבלו הזוג מק'ברום את פייז מבול של פניות באינסטגרם שיידעו אותם במתרחש. חיפוש בגוגל ו/או חיטוט קל ברשתות החברתיות עשויים היו למנוע את הטעות.

שלושה ימים לפני הפוסט של "הארץ" העלה חשבון הטוויטר The Mossad (המכריז שאינו שייך לארגון המוסד, ובכל זאת צבר עד כה 84,071 עוקבים, ומקיים מעקב אחרי חשבון הטוויטר של אדם אחד בלבד – חסן רוחאני) את הציוץ הבא:

הציוץ של "המוסד". עלה על הפברוק

מ"הארץ" נמסר בתגובה: "לצערנו הסתמכנו על התמונות של ביאן שמילאו את הרשתות החברתיות ללא בדיקה מעמיקה בנוגע למקורן. כמובן שהמאמר של גדעון לוי מדייק בעובדות, והטעות נעוצה רק בתמונה אחת מתוך השלוש בפוסט שפרסמנו בפייסבוק. אנו מצטערים על הטעות, ונבדוק את עצמנו על מנת שלא תחזור על עצמה בעתיד".

המשך לקרוא

Featured

"אני ילדה שלא רוצה להתבגר; בחיים אני לא אצא לפנסיה״

Published

on

חדוה עמרני-דנוף מוציאה אלבום חדש – הקלטה של הופעה חיה במוזיאון תל אביב סיבה טובה לשיחה פתוחה בביתה בבוורלי הילס על הילדות, הסלבס של המאה שעברה, ההצלחה הענקית ביפן והאהבה העצומה לארץ שלא חדלה לרגע • אחרי ״אני חולם על נעמי ו״סאלם עליכום״ – חדוה כבר חולמת ועובדת על הלהיט הבא

מאת: מיכה קינן

הבית הגדול, ששופץ לא מכבר, הוא בן טיפוחיה של חדווה עמרני ועומד במעלה הגבעה התלולה ביותר של בוורלי הילס ומשקיף לנופה המדהים של לוס אנג׳לס. דלת המתכת הרקועה בידי חרש ברזל אומן, נפתחת אחרי מספר צילצולי מצילה אלקטרונית חרישית בידי רייעה, העוזרת האינדונזית המסורה. ״אתה רוצה קפה בוצי?״ היא שואלת/פוקדת בעברית במבטא מוזר וממהרת לקנקן נחושת תימני לשפות מים לקפה עלית שחור עם הל מ״סמי מכולת״. כעבור כמה דקות יורדת חדוה עמרני בגלימה יפיפיה רקומה רקמה תימנית ממרומי האולימפיה של ביתה עמוס האומנות מסיוריה ברחבי הגלובוס.

אנחנו עוברים לאגף שקט בטרקלין רבוד בספות משי ועטוף מרבצי כריות בוץ וארגמן.

״40 שנה עפו לי כאן כמו רוח״ מתלוננת חדווה בערגה אמיתית, ״הכתובת האמיתית שלי היא תל-אביב״.

״מותק, אני ישראלית אסלית, אל תסתכל בקנקן של כל הוואזות והאגרטלים הסינים האלה, בפנים בפנים אני היא חדוה עמרני הקטנה והחמודה מכרם התימנים״ היא פותחת מונולוג שימשך חמש שעות והרבה קפה בוץ ומיני תרגימא מלאכת ידיה הענוגות. ״אני מנהלת חיים של משרד נסיעות ואמרגנות פעילים , כל הזמן על הקו לוס אנג׳לס-תל אביב. לפעמים אני קמה בלילה ולא יודעת עם אני בארץ או פה״.

יש לה שתי מזוודות ממותגים יקרים, שעומדות בחדר ארונות, שיכול לאכלס משפחה של עולים חדשים. בשבוע הבא היא מקפלת את מיטב מחלצותיה התפורים מאריגים משובחים ומרשרשים ועולה לטיסה ישירה במחלקה ראשונה בנוחיות רבה, לישראל, להמשיך בעבודה על הפקת התקליט שלה הבא.

לאחרונה יצא אלבום מצוין בשם ״חדווה עמרני במוזיאון תל אביב״ שהוא אוסף שירים של גדודי המלחינים והפזמונאים בארץ וכולל מספר שירים שחדווה כתבה ואחד מהם עם בנה המוזיקאי דורון דנוף.

״זה הכול זמני,״היא אומרת, ״בסוף אני חוזרת לתמיד. קניתי כבר חלקת קבר בנחל יצחק, וזה יהיה ביתי הסופי והאחרון. אני מזמן משמשת שגרירה ישראלית של כבוד בכל העולם. טסה לכול מקום שיבקשו אותי, מתל-אביב לטוקיו, מלוס אנג׳לס ליוהנסבורג. הקונסוליה בלוס אנג׳לס יודעת את מספר הטלפון שלי בעל פה. גם הילדים שלי ישראלים, והם חייבים דרכון ישראלי כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה לתל אביב״.

״הבן דורון למד ב-NYU תואר שני במוזיקה, והיום הוא עושה חיל בניו יורק. הבת אוראל היא עורכת דין מצטיינת בלוס אנג׳לס״, היא מתגאה.

עלילות משפחת עמרני

חדוה: ״נולדתי למשפחת עמרני הגדולה, בכרם התימנים. הרחובות לא היו סלולים, שיחקנו בחולות, לא היה חשמל, ישבנו עם ״לוקסים״ בערב ולמדנו עברית ותנ״ך בחושך, אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר ובבוקר אבא הכין סנדוויץ לבי״ס עם מריחה שקופה של גבינת תנובה. ביום שבת קיבלנו ג׳חנון וביצה קשה עם סלט תימני עם הרבה גרגיר מלח ומיץ לימון.

״אבא שלי נולד בארץ בשנת 1909. הוריו באו מתימן בשנת 1882 מאזור שנקרא ״עמרן״, סבתא מצד אבא היתה לוי אבל סבא הוא עמרני. אבא נבחר ליקיר תל אביב אחרי שהיה במועצת העיריה מטעם חרות. הוא היה, מה זה גבר יפה, נדבן ופעיל ציבור גדול. הסבתא לא ידעה קרוא וכתוב,אבל היתה לה אינטליגנציה גבוהה,היא הקימה את עזרת נשים יוצאות תימן (״ענית״) והן טיפלו בעולים, יחד עם הגברים באגודת התימנים, שאבא היה יו״ר שלה.

״העולים למדו בתלמוד תורה עברית וביום סללו כבישים ובנו את העיר החדשה תל-אביב שנולדה בחולות ופרחה ונתנה חיים. כשאני חוזרת לתקופה של מחוזות ילדותי, כמו שאומרים, אני נזכרת שבבית שלנו גרו חמש משפחות ולמטה היתה מאפיה, ואני זוכרת במיוחד שקרצפנו את המאפיה לפני פסח ואפינו מצות שמורות.

זה עבד כמו בית דפוס, היתה מכונה קטנה שעשתה חורים במצות ואנחנו עטפנו את התוצרת בנייר מיוחד. עבדנו כל הלילה ובבוקר הגיעו הקונים. עד הצהרים לא נשארה מצה אחת. בערב החג כבר ניקינו את המאפיה וסידרנו שטיחים וכריות על הרצפה וערכנו את השולחן שהיה דרגש עץ נמוך. אחרי בית הכנסת עשינו ליל הסדר לכל משפחת עמרני, אולי 50 איש באו, כולם שתו יין כולל הילדים.

״בסוכות מכרנו את ארבעת המינים בחצר של בית הכנסת הגדול באלנבי. הילדים מהמשפחה קלעו צמות מעלים של עץ תמר ריחני ועטפו את ארבעת המינים, אתה לא מבין איזו חוויה, איזה אתרוגים יפים היו, עטופים במוך כזה. אהבתי להריח את ההדסים ולדמיין נסיך התימני יפה מזמין אותי לסוכתו המלכותית״.

״באותם ימים, היה למשפחה רחוב שלם באמצע שוק הכרמל. קראו לו ״שוק העמרנים״ מכרנו שם חמוצים שעשינו בבית ופיצוחים שקלינו במאפיה וסבא עשה יין במרתף שלנו, הילדים דרכו על הענבים ביקב המשפחתי. הסבא נתן לכל בן חנות, לאבא נתנו חנות פירות וירקות אבל הוא הזניח אותה כי היה פעיל ציבור ואמא נשאה בעול הפרנסה.

״לסבתא כהן מצד אמא היתה חנות מכולת זעירה בשכונת שבזי ברחוב אחד העם.

הקליינטים הקבועים שלה היו גולדה מאיר, אחד העם, טשרניחובסקי ,שלוש, וכל מיני מנהיגים מפורסמים שהיו מכורים למעדנים שלה.

״סבתא כהן דיברה מספר שפות, גם יידיש. סבתא עמרני ידעה חמש שפות וגם לדינו. הסבתות ניהלו את הבתים בזמן שהגברים התפנקו בבית הכנסת או בעיריית תל-אביב. הן עבדו קשה מאוד, ניהלו את המפעלים הביתיים, אפילו בית מלאכה מתפרת שמלות ״משכית״ שרקמו בו עשר תימניות זקנות.

״הוריי היו מקסימים והיתה לי ילדות צנועה ומאושרת. כולם עבדו קשה. אמא התרוצצה וניהלה את העסקים, אבא עזר לכל העולים ולנזקקים, עד שקיבל עבודה בעירייה ונבחר למועצת העיר.״

הקבלה ללהקת פיקוד מרכז

״בבית הספר התחלתי להשתתף בפעילות מוזיקלית. שרתי בהופעות, למדתי כינור וחליל. אחי מוני היה שר מגיל צעיר במועדון הלילה ״צברה״ ברחוב הירקון. יש לו קול אדיר, לא נולד זמר כזה. והנה יום אחד הוא בא אלי ואומר שנרשם כצמד לתחרות כשרונות צעירים בחסות מעריב, מה יכול לקרות כבר?

״לבשנו את בגדי השבת והלכנו להיכל התרבות, עם חצי מהמשפחה לחיזוק. כשקראו לנו לבמה אני מהפחד לא יצא לי קול איזה דקה שלמה. המנחה היה יצחק שמעוני ואמר לי בשקט לא להתרגש ומיד חזר לי הקול. קיבלנו מקום שלישי מתוך ארבעים מתחרים. למחרת התמונה שלנו היתה במעריב ואבא הלך בגאווה ענקית בכל המשרדים בעירייה להראות לאשכנזים מה זה משפחת עמרני מכרם התימנים״.

״בסוף התיכון בא אלי המורה למוזיקה, ששמע שעמנואל זמיר היה נותן לי לשיר שירים של שושנה דמארי ואסתר עופרים בערבי שירה בבית לסין ואמר לי שסידר לי אודישן בלהקת פיקוד מרכז. אני בכלל תכננתי ללכת ללמוד הוראה ולהיות מורה לעברית בצבא. אמרתי לו מה פתאום? הייתי ביישנית, אתה לא מתאר לך כמה ביישנית הייתי, מה זה ביישנית? נורא נורא בישנית. באתי מרקע של ביישנות וצניעות. כל התימנים היו ביישנים, ללא בטחון עצמי. לא היה לנו במה להתגאות, באנו על שטיח של קסמים אבל נחשבנו לשוורצעז. מקסימום היינו עוזרות בית כי היינו מסורות ונקיות. לכול אשכנזיה שכיבדה את עצמה היתה עוזרת תימניה, אז עוד לא היו פיליפיניות״.

״טוב, אז קיבלתי אומץ ותמיכה מעמנואל זמיר וקיבלתי יותר ויותר בטחון, והלכתי לבחינה של הלהקה והתקבלתי להיות הסולנית. באותו שבוע ההורים ביקרו את כל החברים בכרם ונתנו להם ממתקים כולל המשפחה של בועז שרעבי שאבא שלי ושלו היו כמו אחים וההורים של יזהר כהן שגרו מולנו.

״בלהקת פיקוד מרכז היו איתי אושיק לוי, שלמה וישינסקי, דני רווה, מיכל טל ודני ליטאי היה המנהל המוזיקלי. מיד קיבלתי לשיר סולו עם אושיק לוי את השיר ״שם הרי גולן״ שהפך ללהיט היסטרי בארץ.

״כעבור חודש הצטרף ללהקה עולה חדש מצרפת בשם דויד רוזנטל שגר בקיבוץ עד הצבא. בקיבוץ היה מופיע ושר עם גיטרה בחמש שפות, היה לו קול יפה, מוכשר חבל על הזמן. כשכולם הלכו לשתות בדיזנגוף אחרי ההופעות, אותי הביאו הביתה, אבא שלי שמר עלי מכל משמר והודיע בצבא שהם אחראים על הצניעות שלי עם כל המשתמע מכך. המשאית של הלהקה עם הברזנט המטולא, היתה אוספת אותי בצהרים והחזירה אותי בחמש בבוקר. היינו יושבים על כל הציוד ונוסעים לבסיסים להופיע.

״באותם הימים, לא היה ללהקות ציוד הגברה ולימדו אותנו לצעוק מעל כל במה עד שלהקת הנח״ל קיבלה תרומה מאמריקה וקנו להם מיקרופונים אז קנו גם לנו.

במשך הנסיעות עשינו קילומטראז׳ לא יאומן. ישנו בדרך על הספסל ויום אחד דויד טל (עיברת את השם מרוזנטל) פינה לי מקום על הספסל לידו לנמנם, כי הייתי מה זה עייפה. למחרת שמתי לב שהוא נותן לי תשומת לב מיוחדת גם על הבמה, וככה מצאנו שפה משותפת. הוא היה כזה שרמנטי אירופאי כזה, ואני הביישנית הרגשתי פתאום מיוחדת ולאט לאט נשבתי בקסמיו ונמשכתי אליו. הפכנו לזוג.״

״לפני דויד היו לי המון מחזרים, אבל אבא לא נתן לי לצאת עם אף אחד. הייתי תמימה, זכה וברה. כשהבאתי את דויד הביתה. ההורים נדלקו ומיד נתנו את הברכה, אבל זה היה כבר אחרי שהיינו רישמיים ורומנטים״.

״באותה תקופה היה מקובל בלהקות שהטובים יותר עושים חלטורות בחוץ ומופיעים תמורת כסף. אושיק, דויד טל ואני הקמנו שלישיה והתחלנו להופיע, בתחילה באופן מוצנע ולאחר מכן הצטרפו עוד חברים מהלהקה וקיבלנו בטחון מוגזם. אפילו קיבלה הלהקה הזמנה מחברת התקליט להוציא סינגל של ״שיר השכונה״, משום שה״תרנגולים״ לא חשבו להקליט את זה. התוצאה היתה מהממת, התקליט יצא לשוק ואברהם פשנל, שהיה האמרגן של התרנגולים, רצה לרצוח אותנו״…

ההצלחה של חדוה ודויד

״אחרי השיחרור הקמנו את ״רביעית הטיילת״ שכללה את גבי ברלין, אריה גרנות, דויד ואני והספקנו לבצע את הלהיט ״רוצה איתך הלילה בטיילת״ של דויד קריבושה ורפי בן משה. אבל השותפות הזו לא החזיקה מעמד ודויד ואני התחלנו לאסוף חומר לתקליט ראשון שנקרא ״חדוה ודוד – צמד זמרי עם״.

״בשנת 1966 חיבר אותנו האמרגן שלנו שמואל צמח עם חברת ההפקות ״בימות״ שהמנהלים שלה היו חיים חפר ויענקל׳ה אגמון והתקליט שיצא בחברת ישראפון הכיל את הלהיט ״סתיו״, שחיברו לנו שלום חנוך ושמרית אור, כשהיו תלמידים ב״בית צבי״. זה היה השיר המוקלט הראשון של שלום חנוך. בצד הראשון של האלבום היו לנו גם שירים מקוריים כמו ״השועל״, ״חלומי״ ו״אם לא תבוא״, שקיבלו המון השמעות ברדיו. בצד השני של האלבום היו שירי עמים כמו ״על החלון חנה יושבת״ ושיר החתונה הגרוזיני ״גוגלי גוגלי״, שהצליח מאוד בהופעות שלנו. (האלבום יצא בהוצאה מחודשת בשנת 2000 )״.

״ההצלחה הגדולה והראשונה שלנו על הבמה הייתה בפסטיבל הזמר תשכ״ו (1966), שבו זכינו במקום השלישי עם השיר ״השניים״. בפסטיבל 1967 שרנו את ״דבש ניגר״, שיר שכבר נכנס לקלאסיקה ובעקבותיו הוזמנו על ידי ״קול ישראל״ להקליט שירים עבריים ישנים בעיבודים חדשים. בין השאר הקלטנו אז את השירים ״שם שועלים יש״ ו״למולדתי״.

״ככה הפכתי לסלבריטאית, אלא מה, ביישנית גמורה. יום אחד אני יוצאת מהמשרד של שמוליק צמח ובדיוק יורד מהקומה השניה, מהמשרד של פשנל, אורי זוהר. אני מנסה להצמד לקיר ולהבלע בתוכו אבל אורי תופס אותי ואומר לי עם הפה הגדול שלו דחילק חדוה, לא חבל, תרדי מהשירים המתוקים שלך, חאלס בן אדם, תלכי הביתה, תתחתני עם דויד ותהיי עקרת בית, עם שני תימנים צרפתים כאלה. תשכחי את כל החרא הזה, מה יש לך לחפש בתוך הגועל הזה, זה לא בשבילך. אין פלא שאורי זוהר עזב את הקריירה וחזר בתשובה!

״אחרי ההופעות בלילה, יצאו כל האמנים לאכול ב״גמליאל ״ בכרם, וכולם היו חברים מהברנז׳ה, אותי גם הכירו אנשים מהשכונה והיו מבקשים חתימה. ברחוב היו רצים אחרי ונאלצתי להתעלם ממבטים, אבל זה לא כמו היום עם ההתנפלות של הפפארצי. כשאני בארץ ושואלים אותי ברחוב ״זו את?״ אז אני אומרת, כן, בלי בושה.

״אז, גם היו מעט סטארים בארץ, השוק היה קטן ולא היו הרבה זמרים וגם לא היתה טלוויזיה, כך שחוץ משני הערוצים ברדיו, קול ישראל וגלי צה״ל, היו רק תמונות מהעיתונים והופעות מעל במות תיאטרון, החשיפה היתה קטנה הרבה יותר מהיום״.

״באותו זמן היתה לדויד ולי הופעות ב״עומר כיאם״ ביפו. היתה לנו הצלחה עצומה והמועדון היה מלא מפה לפה כל ערב. יונתן כרמון יצא לחו״ל עם להקת הריקודים שלו לייצג את ישראל עם הגראנד מיוזיקל של ישראל. בין האומנים שהופיעו וליוו את הרקדנים היו ״החלונות הגבוהים״ עם ג׳וזי כץ, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס. איך שהם מופיעים בפריז, מגלה ג׳וזי לתדהמתה שהיא בהריון משמוליק קראוס. הרופאים החזירו אותה ארצה מיד לשמירת הריון והלהקה הלכה בעקבותיה. באותו ערב מגיע אלינו ל״עומר כיאם״ גברי לוי, שהיה המנהל העסקי של להקת כרמון. הוא ניגש אלינו בהפסקה ומבקש לדבר איתנו. יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה,״ הוא אומר בהתרגשות, ״אנחנו צריכים להקת זמר שתחליף את ה״חלונות״ בסיבוב הופעות בעולם ותייצג את המדינה״.

״מרגע זה החיים שלנו מקבלים תפנית של 180 מעלות. עוד באותו לילה אירגנו לנו ממשרד החוץ דרכונים וכרטיסים ולמחרת בצהרים היינו בפריז להמשיך את ההופעה שנקטעה באיבה. היינו טריים ירוקים ורעננים. רק השתחררנו לפני שנתיים מהצבא, עדיין לא שכחנו את ריח הברזנט של המשאית וכבר הסתובבנו והופענו במקומות הכי מדהימים בעולם. בכל מקום התקבלנו כמו גיבורים. זו היתה התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אחר חודשיים בניו יורק בברודווי חזרה להקת כרמון ארצה ואז אמרנו, יאללה, הגענו עד אמריקה, נישאר פה קצת״.

״ואז באו לנו המון הופעות בכל המועדונים והבמות הכי מכובדות בניו יורק וברחבי אמריקה. הופענו והופענו בלי סוף. לאחר מספר חודשים שמתי לב שדויד שהיה בן הזוג שלי מתחיל לזייף. לא על הבמה, אלא באופן יותר אינטימי. התחלנו לריב ולהתקוטט כמו ילדים והיה ברור שהעסק הרומנטי בינינו גמור אבל המשכנו להופיע. אני זוכרת הופעה מסוימת שדויד ואני לא דיברנו מאחורי הקלעים, לא ידענו גם עם איזה שירים נופיע וזה הפך לפיאסקו אמיתי, אבל איך שהוא ההופעה נגמרה בהצלחה״.

״יום אחד יושב בשורה ראשונה בחור אמריקאי חתיך עם החברה שלו ולא מפסיק למחוא לי כפיים. מיד אחרי ההופעה אנחנו נפגשים באפטר פרטי, מסתבר שהוא רופא סטאז׳ר וזה משאיר עלי רושם מצויין. האמרגן שלנו, רני, בחור די גבוה ורזה, שם לב לקטע ומחליט לארגן לי איתו שידוך, ובלי שאני אדע הוא פוגש את העלם האמריקאי בטיול סקי באוסטריה ומספר לו שאני חמה עליו רצח. בינתיים הוא נותן לו את הטלפון שלי וחוזרים לניו יורק.

״מיד שהם נוחתים רני מצלצל אלי ואומר לי ״את זוכרת את החתיך מהמסיבה, פגשתי אותו והוא מה זה דלוק עליך, ממש אש. איך שיצלצל את תצאי איתו לארוחת ערב״. ואני אומרת לו, ‘רני אתה לא נורמלי, מה אני הולכת לעשות עם רופא אמריקאי חנון? אני בשואו ביזנס והוא מטפל בפרוסטטות אמריקאיות, אין לנו שום דבר משותף. אבל אם אתה מצטרף אני באה׳, טוב הדוקטור מצלצל, שמו דרך אגב דדלי , שם שלקח לי די זמן להרגע ממנו, ומבקש להפגש״.

״הוא מופיע אצלי בדירה ושלושתינו יורדים לחניה, שם מחכה יגואר ספורט קטנה. רני נדחק פנימה בקושי רב, ויושב צפוף בכסא ואין לי יותר מקום, אז אני מצטמקת על הברכיים שלו ואנחנו יוצאים לדייט הראשון שלי עם בעלי לעתיד דדלי דנוף ומכאן התחיל הרומן״.

״דויד ואני מוזמנים לסידרת הופעות בארץ, לאחר שנתיים שלא ביקרנו את המולדת. פונים אלינו מחברת התקליטים אר.סי.איי ומציעים לנו שנשלח שיר שייצג את ישראל ואם יתקבל נופיע איתו בפסטיבל בינלאומי ביפן. פנינו לדויד קריבושה שאמר שיש לו שיר פרסומת לקפה ״עלית״, שיש לו ‘הוק טוב׳ ואפשר להפוך אותו למשהו מאוד קליט.

״תוך יומיים התחלנו לעבוד על ״אני חולם על נעמי״ ושלחנו אותו לתחרות ביפן. קיבלנו הזמנה להופיע איתו בפסטיבל ״יאמהה״ הבינלאומי ביפן. מתוך 47 ארצות זכינו במקום ראשון זו הייתה סנסציה ענקית. כתבו עלינו בכל העיתונים, התמונות שלנו הופיעו בכל לוחות מודעות ביפן. למדנו את התרגום היפני ביומיים, היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים. מכרנו מיליון ומשהו עותקים וזה פתח לנו דלת לקרירה ארוכה ביפן. בהמשך הקלטנו עוד שמונה אלבומים נוספים ביפנית ונחשבנו שם בשנות ה-70 לכוכבי על, שרנו הרבה שירים ישראלים ביפנית״.

חדווה עושה סולו

״כשחזרנו מיפן חיכה לי דדלי בניו יורק,כבר בשדה התעופה קנדי הוא אמר שנשבר לו מהעיר הקרה הזאת ושנעבור לקליפורניה. האמת היא שגם אני הייתי מוכנה לשינוי למרות שהיה לי מאוד נוח שם מבחינת הקריירה. אמרתי לדדלי שאהיה מוכנה למעבר כזה רק אם אני מקבלת טבעת והוא הבין את הרמז. נסענו לסן פרנסיסקו לגשש וחשבנו לקנות בית בסוסליטו, אבל מזג אוויר עם האובך הניצחי לא התאים לאופי שלנו. בנוסף לכך לא היתה תעשיית בידור והקלטות או טלוויזיה בסן פרנסיסקו. או-קיי, אמרתי לארוסי, אני מוכנה לעבור ללוס אנג׳לס״.

״משנת 1977 התחלתי לבנות לעצמי קריירה עצמאית באמריקה ובארץ. ואז התחלתי להלחין ולכתוב לעצמי. ב-76׳ שרתי בפסטיבל המזרחי את ״מי אני״ שכתבתי אבל ה׳ילדה׳ עפרה חזה זכתה במקום ראשון. אחר-כך הגיע תור ״בלב אחד״ (״סאלם עליכום״, לחן של דובי זלצר ומילים של חיים חפר), בפסטיבל הזמר של 78׳, זו היתה ההחמצה הגדולה ביותר שלי.

״היה תיקו בין ‘אבניבי׳ של יזהר כהן, שהוא חבר טוב שלי, לשיר שלי, והשופטים החליטו ש׳אבניבי׳ זכה. אני חושבת שזה היה מתוכנן למפרע, אחרת אין לזה הסבר.

בדיוק באותה תקופה, אחרי הסכם השלום עם מצרים, ‘סאלם עליכום׳ היה שיר אקטואלי לתקופה ולמצב. עד היום הוא להיט ענקי.

את ‘סאלם עליכום׳ משמיעים הרבה יותר וזוכרים יותר. היה לו מסר, והטיימינג היה כל-כך נכון, אולם העובדה שחייתי בארה״ב לא מצאה חן בעיני השופטים ולכן לא זכיתי במקום ראשון. היתה תקופה שיורדים נחשבו ״נפולת של נמושות״. נכון ש׳אבניבי׳ זכה באירוויזיון, אבל גם ‘סאלם עליכום׳ היה זוכה והופך להיות להיט ענקי באירופה״.

״אני זוכרת איך כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון ולקחתי מונית, הנהג אמר לי: ‘סידרו אותך׳. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים: ‘אח, איזו אכזבה. כל-כך היית צריכה לקבל את הפרס׳״.

״הכישלון הזה לא גרם לי לוותר. שנה אחרי הגעתי עם ״שנינו יחדיו״, שכתבו שמעון קופלנסקי ומשה טימור. הפעם קיבלתי רק מקום שלישי: גם השיר הזה, תאמין לי, היה יכול לקבל מקום ראשון. אמרו לי שזה בגלל שלבשתי לבוש מאוד נועז. זה היה בתיאטרון ירושלים, היו בקהל הרבה דתיים, ובארץ היו אז יותר קונסרבטיבים. הלבוש היה סקסי ונועז – זה היה מין מדונה כזה בזמנו, וזה הקדים את זמנו״.

״שנה אחר-כך שוב הזמינו אותי. שרתי שיר של יאיר קלינגר, ‘בוא אלי׳, וקיבלתי אכזבה ענקית. כל הקיבוצים שהיו בהם נקודות הצבעה נתנו לי אפס. זאת היתה הפעם האחרונה שנתנו לאמנים שבאו מחוץ-לארץ להשתתף בפסטיבל זמר. התנגדו לי, אמרו שאני יורדת, למרות שאני בחיים לא החשבתי את עצמי כיורדת״.

״הרגשתי מאוד פגועה. מאוד מאוד כאב לי. מה לעשות שמצאתי את הבן-אדם הכי מתאים לי בחיים? שוברים נישואים בגלל המדינה? לא חושבת. בעלי ניסה לגור בארץ, ולא התאים לו. הוא כל-כך אמריקאי, כזה פדנט, מאוד קונסרבטיבי״.

לא תיכננתי להישאר באמריקה

״אני לא יכולה להפסיק לשיר. מזמינים אותי גם היום להופעות בכל מיני מוסדות ישראלים ויהודים בארצות-הברית.הסגנון ורמת ההופעה שלי לא בהחלט מתאימים להופיע במסעדות בחתונות ובר-מצוות. אני אומנית-יוצרת. אני כותבת את החומרים שלי. אני רוצה לעשות דברים חדשים, רוצה שישמעו שלא נשארתי מה שהייתי פעם, שאני יותר ממה שהייתי שהתקדמתי עם הזמן״.

״כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני גם מתלבשת כמו צעירה, מפחיד אותי להראות זקנה. יש לי אנרגיה, מה לעשות. אני יוצרת. בחיים אני לא אצא לפנסיה.

״יצרתי משהו בארצות-הברית, זה שוק בלתי חדיר, עד שאמרתי: ‘זה לא אני. אני צריכה אמא, אני צריכה בית׳. אני לא רוצה להופיע בפני היהודים האמריקאים, כי אני לא רוצה לשיר רק את ‘הבה נגילה׳ ו׳צאנה צאנה׳. אני רוצה לשיר משהו שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אשמח להופיע בבתי-ספר ולשיר שירים ישראליים ישנים ולהחדיר את המורשת הישראלית והיהודית לדור הצעיר״.

״בארץ אני חיה כמו ישראלית. גם בחו״ל אני חיה כמו ישראלית. אני לא אמריקאית, ולעולם אלא אהיה אמריקאית. יש לי פספורט, אבל זה לא אמיתי עלי. אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך.

״לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את דדלי ונוצר קשר מאוד מיוחד. בניתי משפחה לתפארת, השנים עושות את שלהם, חברים נעלמים או נפטרים.

״שותפי לצמד, דויד טל נפטר לפני חמש עשרה שנים. הוא היה חלק חשוב מחיי, תמיד. ירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל להתחדש כצמד. במופע הקרוב שלי, עליו אני עובדת בימים אלה אני משלבת הרבה להיטים שלי ושל חדוה ודויד. מי ייתן ויוולד יום ואמצא את ‘דויד׳ החדש ונחדש את הצמד שוב״…

 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

Facebook Pagelike Widget

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות