Connect with us

Featured

קונסוליית הוליווד ו״מיאמי סמי״: למה לא ממש נתגעגע לקונכ״ל בלוס אנג׳לס סם גרונדוורג?

Published

on

בתום שנתיים חוזר הקונכ״ל בחוף המערבי הביתה • ובלוס אנג׳לס קיימת ציפיה לדיפלומט/ית משורות משרד החוץ • יומן שירות

מאת: ארי בוסל

״הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.״ ציטטה זו המיוחסת ליאנוש קורצ׳אק פתחה את דברי אבי גבאי בדף הפייסבוק שלו לתחילת שנת הלימודים לפני שנה. המסר המסיים:

לתלמידים, למורים ולהורים, לכולנו, אני מאחל שבשנת הלימודים הזאת נמצא את הדרך להנחיל לדור העתיד שלנו את המאחד ולא את המפריד. שנדע להעביר להם את המסר שערכים חשובים לא פחות מציונים. שנשכיל לעודד יצירתיות, יוזמה ויצירה. שנהיה בטוחים שכל ילד וילדה בישראל ירגישו שהם יכולים להגשים כל חלום.
שתהיה שנת לימודים פוריה ומוצלחת!

בסוף שנת הלימודים מקבל כל תלמיד תעודה עם ציונים. איני יודע אם משרד החינוך מעריך גם את תוצר עבודתם של המורים, אך טוב מדי פעם בפעם לעשות פסק זמן ולבחון עד כמה התקדמנו, מה טעון שיפור והיכן ניתן לשנות הרגלי עולם. טוב לתלמידים, טוב למורים כמו גם לבירוקרטיה הנלווית שבלעז קוראים לה ״אדמיניסטרציה״. ירצה הקורא, יבדוק את מצגות גוף בשם ״שורש״ הטוען שרב הדורש תיקון במערכת החינוך במדינת ישראל. אך אני דובק בדבריו של גבאי, שכן כולנו רוצים היינו לראות אחוד במקום פרוד, יצירתיות, יוזמה ויצירה, דברים שיאפשרו לנו לחלום, ואולי גם לראות את אותם חלומות מתגשמים.

כמו שנת הלימודים שהסתיימה עם בוא הקיץ והעומדת להתחדש עם בוא הסתיו, כך גם חילופי גברי בלוס אנג׳לס בעומד בראשות הקונסוליה.

הגיעה תקופה לקיצה. קונסול כללי אחד חוזר ארצה ואחר מגיע במקומו. (הגיע הזמן שתכהן אישה כדי־פלומטית הבכירה ביותר בחוף המערבי. כולנו נאהב זאת, ביחוד כאן בקליפורניה. ואולי, רק אולי, תהיה זו מישהי הדומה רק במקצת לשגרירת ארה״ב לאו״ם, ניקי היילי, שאין כמוה לארה״ב, למדינת ישראל ולהגיון הבריא באשר הוא).

הרשו לי לבחון את שתי שנות כהונתו של הקונסול הנוכחי.

״מיאמי סמי״ הוא כינוי החיבה שהודבק לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס, סם גרנדוורג. יהודי אמריקאי ממיאמי שעלה לארץ. חזר לארצות הברית, חזר ארצה, נהיה עורך דין (כאן או בארץ) עבד במשרה בכירה בארגון יהודי-אמריקאי בארץ, נלקח ע״י נתניהו להיות הדיפלומט הבכיר בחוף המערבי לתקופה של שלוש שנים וחוזר עכשיו ארצה אחרי שנתיים בלבד בכדי להיות עם אשתו ועם ילדיו שכבר עזבו אותו כאן בדד לאחר זמן לא רב.

אין רגע משעמם

גרונדוורג עם אגדת הכדורסל האנג׳לוסית קארים עבדול ג׳אבר

משעמם ודאי לא היה לו, שכן בלוס אנג׳לס לא יכול להיות משעמם לדיפלומט הבכיר של מדינת ישראל.

יש לו כאן קהילה ישראלית עניפה במיוחד, אחת הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל. אלו רוצים אותו לארוחת בוקר שבועית, האחרים לפגישות ולביקורים הדדיים. אך בגדול, לישראלים כאן לא אכפת במיוחד מהקונכ״ל, ביחוד כשזה מדבר במבטא ״אמריקקי״. הישראלים חיים כאן את חייהם, ולמעט קבוצה שמעורה ומקורבת לקונסוליה, לכל השאר לא ממש איכפת (כך בשגרה, ולצערנו, כך גם בחרום).

יש לו את הקונסוליה עם צוות של כמה תריסרי עובדים, וגם אם נוהג הוא לתת קרדיט לכל אחד ואחת בנפרד, הוא האחראי, והדברים חייבים לזרום קדימה בכיוון מסוים – זה שהוא התווה.

יש לו את הקהילה היהודית, גם היא (כמו זו הישראלית) אחת מהגדולות ביותר בעולם. זו קהילה תומכת-ישראל במיוחד, אך קהילה שתומכת בצורה מסוימת – צורתה שלה. עיקר המאבק ב״מתווה הכותל״ פורץ לו מכאן, ולדיפלומט הבכיר שעל ראשו כיפה סרוגה ומעל לראשו התואר ״מתנחל״ (בשל המקום בו הוא ומשפחתו גרים – מעבר לקו הירוק בשטחים הכבושים מידי ה״פלסטינים״), לא קל כלל ועיקר לעבוד בצורה אפקטיבית מול הקהילה היהודית. נחמדות אישית ותואר דיפלומט אינם מספקים לגשר על התהום שנפערה בין הקהילה לבין מדינת ישראל. הנתק הולך וגובר, והנזק עצום – ליהדות העולם, יותר מאשר למדינת ישראל, אך תפקיד המדינה הוא לדאוג להם.

יש קהילות שפעם היו מוגדרות כקהילות יעד הלטינים, השחורים, האסיאתים, הסגל הדיפלומטי, התקשורת, ביטחון פנים… אך נראה שכל אלו נזנחו לאחר כבוד, והקונסוליה התאימה פניה למאוייו וסדר העדיפות של הקונכ״ל. קצת קשה לעשות סדר ולהבין, שכן אין זה סדר עדיפות לאומי או אפילו של משרד החוץ: מחד עיתונאים חוקרים ואנשים מחוג ה״ימין הקיצוני״ בארץ, מאידך אנשי ״קומביה״ עם האיסלם מסוג אלו שמבטיחים להשפיע על שחרור גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, או אלו המכריזים קבל עם ועולם שאיסלם היא דת שוחרת שלום ואוהבת אותנו – היהודים והנוצרים – ביותר), אך בעיקר, לא אלו ולא אלו (שתי הקבוצות הן יותר קוריוזים המאפשרים כיסוי תקשורתי נרחב בארץ, שכן כאן באמת לאיש לא אכפת) כי אם… תעשית הסרטים.

קונסוליית הוליווד

הקונסוליה הפכה להיות ״קונסולית הוליווד״ וזה נראה עיקר עיסוקו של ״מיאמי סמי״ (אולי יהיה לנו סיקוול).

אמרנו שלמרות הגעגועים למשפחה שבארץ, משעמם כאן אפילו לא לרגע אחד! בין גל גדות לבין פאודה, החגיגה בעיצומה, ובמרכזה אדם ברקוביץ מסוכנות CAA ונטפליקס. כיוון שלוס אנג׳לס בירת הסרטים, מדי שנה טרם הוכרזו פרסי האוסקר היינו עדים לתכונת יתר בקונסוליה, למרות שלרוב, המועמדים מישראל ניגחו בה בעוצמה. אך כרגע נשכחה תעשיית הקולנוע הישראלית ובמקומה חוגגת תעשית הסרטים לטלוויזיה, או מה שנקרא בעגה המקצועית ״קונטנט״ תוכן). לחברת נטפליקס נכנסים כל כך הרבה מילארדים מדי שנה, שהיא זקוקה לתוכן כמו אוויר לנשימה, ומה יותר טוב מסדרות שהמוח הישראלי רוקח לנו?!?

כיוון שכל כך טוב, ואין בעיות של ממש, ניתן להתרכז בעיקר, ולקונסוליית הוליווד, העיקר הוא תעשית הסרטים-סדרות-ותוכן מבית היוצר הישראלי. הרשו לי לדייק, אין הקונסוליה עוזרת בהכרח בקידום סרט או סדרה, בגישור מפיקים וחברות עם תקציבים שקיימים לעידוד פרויקטים (לדוגמא להסרטה בירושלים הבירה). אני נזכר במפיק שביקש שיעזרו לו בקישור מקומי בקשר לסרט על גבעת התחמושת. הוא לא זכה בתגובה. דוגמאות נוספות יש למכביר. אך אם הקונסוליה לא עוזרת ברמת השטח, מה בדיוק היא עושה בתור ״קונסוליית הוליווד?״ לוקחת קרדיט עבור הצלחות שאין לה יד ורגל בהן? הס, אסור לשאול. מי שצריך לדעת יודע!

חבל רק שבעיצומה של החגיגה המתמשכת קורים דברים כמו ״נטלי פורטמן״ או סירוב הקהילות היהודיות לארח את ראש ממשלת ישראל (אותו ראש ממשלה של ששה או שבעה מיליוני ראשי ממשלות), ושניהם קשורים הן בלוס אנג׳לס והן בתעשיית הוליווד, קרי תחת משמרתו של הקונכ״ל וגולת הכותרת של שהותו בלוס אנג׳לס שהפכה את הקונסו־ ליה ל״קונסוליית הוליווד״.

מי יזכור נסיעה לארץ ופגישה עם הנשיא, של מספר מפיקים או אנשי מפתח יהודים השולטים בתעשייה חשובים ככל שיהיו), כשאשת מפתח אחר איש מפתח ינקטו בצעדים של ממש, בדיוק כמו שעשתה נטלי פורטמן וסטרה לכולנו בצורה כואבת עד מאד?

הדוגמא של קונסולית הוליווד שעושה ועושה ואת תפוקתה ניתן למדוד דרך נטלי פורטמן וחבריה מזכירה את העבר.

היה כאן בעבר קונסול כללי (גם הוא מינוי מלמעלה, אם כי לא מינוי חיצוני) שתחת משמרתו צמחה לה בדיוק בטריטוריה תחת אחריותו – תנועת החרם. הוא היה עסוק בארועים נוצצים ובתכנונים גר־נדיוזים (שלא הגיעו לידי ביצוע של ממש), כך שלא הבחין, או אולי לא רצה לעסוק, בזוטות. אלו הלכו ותפחו, התרחבו והתפשטו, התבססו והתעצמו עד כדי כך שהפכו לתנועה השניה המשפיעה ביותר בתחילת המאה העשרים ואחת.

בשנתיים שלוש אחרונות, נשמע הן מלוס אנג׳לס והן ממשרד ממשלתי מאד מתוקצב ש״ידינו על העליונה!״ ״אנחנו מנצחים את תנועת החרם!״ ועוד מוסיפים אלו שלא מבינים בענין ״תנועת החרם ניכשלה כישלון נחרץ להשיג את מטרותיה!״ (עד כמה טועים הם, שכן המטרות אינן אלו עליהן הם חושבים.) הכספים זורמים, בעיקר מאדלסון לארגון המחמד שלו, לגופים שונים ברחבי ארה״ב ומאותו משרד ממשלתי, וכל זאת בעשרות מיליונים (דולרים כאן, ש״ח בארץ). כסף, כמובן, הוא לא ערובה לנצחון או לתועלת או לתפוקה, ואלו פשוט לא קיימים; קרי זורם לו הכסף ותועלתו שולית אם בכלל.

חוני המעגל ושותל עצי החרוב

בתלמוד בבלי (תענית דף כג ע״א) מסופר (לפי רבי יוחנן) על חוני המעגל ששאל ״איש שהיה נוטע חרוב: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פרות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם הראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי, כך אני שותל לבני״.

נתניהו בחר ב״מיאמי סמי״ לשרת שלוש שנים בתור קונכ״ל. קודמו דיוויד סגל היה איש משרד החוץ, דיפלומט בהא הידיעה. האם מוצדק להצניח אדם מבחוץ, למשרה שהשפעתה יכולה להיות כה רבה וארוכת טווח? איזה ערכים מייצג הנציג – אלו של מדינת ישראל? אלו של הבוס שלו שדאג לו לתפקיד? שלו עצמו? אלו שמזכים אותו בכיסוי תקשורתי של רגע לעומת מאמץ של יזע ועבודת כפיים, שיניב פרות או צל רק בעוד שנים רבות?

השנתיים האחרונות היו טובות לנו עד מאד, מעין פסק זמן (״הודנה״ לצורך התארגנות מחדש וצבירת כוחות). לא היה משט טרור. לא היו פיגועי טרור מתמשכים, אותה חגיגה-נמשכת תחת הכותרת ״אינתיפאדה״. לא היה מבצע קרקעי עם כניסה לעזה. לא הייתה מלחמה בלבנון או בסוריה, ירדן, עירק או מצרים. לא נחטפו חיילים והוחזקו בשבי. לא היתה מתקפת סייבר ששיתקה את מדינת ישראל. היו ספיחים, ומעט עפיפונים, וגם שריפה או שתיים, אך הכל זניח יחסית לחיים הטובים, לאקסיטים, להשקעות בארץ, למספר התיירים שהולך וגדל ואינו פוסק לרגע, לפוליטי־קה המהפטנת אותנו, את כולנו, לטיסות לחו״ל, להשקעות בחו״ל, לכספים שישראלים מחזיקים בחו״ל, למספר הדירות שכל אחד מחזיק בידו בארץ להשקעה, לחיים הטובים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

היה קצת רעש, מדרום ת״א, עם מהגרים בלתי חוקיים. הייתה גם תקיפה אחת ושניה ושלישית בסוריה. היה דין ודברים עם איראן, אחרי שהמסמכים הסודיים ביותר של תוכנית הגרעין שלהם הוצגו בירושלים הבירה. הייתה הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת מספר שגרירויות מהשפלה אל ההר. בקיצור, שנתיים טובות עד מאוד, פרות דשנות מאוד-מאוד.

דווקא בשנתיים כאלו, כשלא צריך להוכיח את עצמך בשעת משבר אקוטי או מתמשך – כפי שהיתה מנת חלקו של כל קונכ״ל בעבר – ניתן היה לבסס, למסד, לצור יש מאין, לחזק, לתמוך, לעשות דברים שהחיים הנינוחים והנוחים וזו השעה מאפשרים.

ניתן היה לעבוד על פשרה עם הקהילה היהודית, שלא יהיה מתווה הכותל סימן ״בקיעת החומות״ שאחריהן חורבן בית. שלום בית, איזה רעיון מעולה.

ניתן היה לעבוד עם הלטינים והשחורים ומיעוטים רבים אחרים, שכן כה רב המשותף בין המהגרים הישראלים לארה״ב לבין מהגרים ממכסיקו או סין. אנחנו מיעוט שבמיעוט, וכולנו מהגרים (ובינינו רבים כל כך שנמצאים כאן בצורה בלתי חוקית).

ניתן היה לנצל את שנת החמישים לאיחוד ירושלים לעבוד על איחוד מבית, ואת שנת ה-70 למדינת ישראל המודרנית לקדמה בקרב העתונות האוהבת לשנוא אותנו, והדיפלומטים הזרים והפוליטיקאים המקומיים, מהודו ועד כוש (קרי בכל רחבי הטריטוריה המערבית, מהוואי עד אריזונה ויוטה).

יש גם קהילות שאף פעם לא זכו לפגוש קונכ״ל ישראלי – לדוגמא החרדים השחורים של הישיבות באזור שדרות לה-בראה.יש גם קהילות אחרות, חשובות לא פחות, שגם אותן זונחים, כי הן קהילות חלשות, והחשובה בהן היא קהילת ניצולי השואה שהולכים ונעלמים, הולכים אחד אחת לעולמם.

הדור הבא והישראליות

וישנה את הקהילה הישראלית, לא זו המקורבת למילארדרים ולמולטי-מיליונרים – הם עם בדד ישכון, בדד מרצון כמובן, שכן ‘העמך׳ לא בשבילם – וגם לה צריך לדאוג פן יתקיים בה ״ואבדתם בגויים״, שכן מדוע יושבים פה כה הרבה ישראלים כשיש להם מדינה משלהם? ומדוע הם מעדיפים לאבד את הדור הבא ואת צביון הישראליות, ולהתנתק ע״י כך מהארץ אחת ולתמיד? ומה יקרה כשכבר לא יהיה כאן נוח ונעים, וינסו הישראלים לחזור ארצה (כמו שקרה, לדוגמא, בסוף 2008 תחילת2009 אחרי המשבר הכלכלי האחרון)?

ויש גם את מזכר ההבנה בין ישראל לבין קליפורניה וערים בה הרבה, ואיך אותו מזכר שנחתם ע״י ראש הממשלה שגם הכניס את הקונכ״ל לתפקידו, מיושם בשנתיים האחרונות? אם מנוצלת ההזדמנות הזו של ה- MOUעד תום?

ראו כמה דברים אפשריים ניצבו נכונים מהלך השנתיים האחרונות. נשמח כולנו ללמוד מה נעשה, לראות אותות ותוצאות בשטח, כך שלא צריך יהיה להעסיק יחצ״נים ודוברים ושאר אנשים האמונים על יחסי ציבור, כי ניתן יהיה לראות דברים במו עינינו ממש.

אני משפשף את עיניי, שכן הציפיה מורטת את העצבים. איני רואה, למרות שאני מנסה בכל כוחי. רוצה אני כל כך להוכיח לעצמי שלא בוזבזו השנתיים. אין זה מספיק להגיד ״אנחנו יודעים מה עשינו,״ צריך לראות את הפעילות או את התוצאות בשטח. אך כאן מבחינתי – מידבר שומם. דבר אחד ברי לי – קונסוליית הוליווד הגיעה לאולימפוס, ואולי כדאי לרדת משם. מזהירה אותנו התורה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ ומפני ״ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן״. באולימפוס אולי חיים להם האלים, ומעניין שם ביותר – אינטריגות ורציחות, מניפולציות ומזימות, סרטים וסדרות אך כאן, בינינו, החיים של ממש, ורק כאן ניתן לזרוע ולקצור.

חלקת גן כה טובה נזנחה לה משך שנתיים. נגנזו תקוות וציפיות גדולות מתחילת התקופה. הרגע חזק וגבר לו על ראייה ארוכת טווח; ואני תוהה אם הדרך לוודא שאין דבר זה ישנה על עצמו היא שנדרש איש משרד החוץ לכהן ולשרת כדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי.

לתגובות: bussel@me.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

השף הישראלי שכבש את לוס אנג'לס

Published

on

דאון טאון: אחרי"בסטיה" המגישה אוכל איטלקי מודרני, השף אורי מנשה ושותפתו ג'נביב גרסיס משחזרים את ההצלחה ב"בבל", מסעדה ים תיכונית עם טוויסטים • הביקורות מהללות, לוח ההזמנות מפוצץ והשאיפה: להפוך למוסדות בלוס אנג׳לס ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם"

אורי מנשה וזוגתו-שותפתו ג'נביב גרסיס. סיפור הצלחה חובק עולם

בשנים האחרונות הפכה לוס אנג'לס לעיר מובילה מבחינה קולינרית, בארצות הברית ובעולם כולו. עשרות המסעדות שנפתחות בה מדי שנה מציעות תפריטים מגוונים המבוססים על מוצאם המגוון של השפים שבוחרים לבשל בעיר המלאכים.

אחד מהשפים האלה הוא אורי מנשה, שנולד באל-איי לאבא ישראלי ואמא ממרוקו. כשהיה בן 8 החליטו הוריו לעלות לישראל, ואביו פתח מאפייה בפתח תקווה, שם נחשף מנשה לראשונה לעולם האוכל. אחרי הצבא חזר ללוס אנג'לס ומאז הוא כאן.

מנשה התבלט לראשונה בנוף הקולינרי המקומי לפני שבע שנים, כשפתח את "בסטיה" (Bestia), מסעדה גדולה באזור לא יוקרתי בדאון טאון, מקום שאף אחד לא האמין שמישהו ייפתח בו אי פעם מסעדה. לפני כן עבד כשף הראשי במסעדת אנג'ליני אוסטריה, מהאיטלקיות המפורסמות בעיר.

"בסטיה", שמגישה אוכל איטלקי מודרני בחלל תעשייתי, הפכה בהמהרה לדבר הכי חם באל.איי, רשימות ההמתנה נפרסו על שבועות, המבקרים התפעלו והאזור המפוקפק והנטוש נמלא חיים. כבר אז הכריז מנשה שיש לו תוכניות למסעדה נוספת.

חמש וחצי שנים אחרי הפריצה האיטלקית שלו, חזר מנשה למקורות ופתח את בבל )Bavel), מסעדה ים תיכונית מגוונת ששולחת זרועות למרוקו, מצרים, טורקיה וישראל וגם פוזלת בחלק מהתפריט למקומות נוספים. מנשה לא עושה את זה לבד, שותפתו לפרויקטים האלה היא ג'נביב גרגיס, קונדיטורית מוכשרת שהיא גם בת זוגו לחיים. יחד הם כובשים את עיר המלאכים ומגדירים מחדש את המושג פאואר קאפל, "ג'נביב ואני עובדים ממש טוב יחד בגלל שאנחנו מאזנים אחד את השניה", סיפר מנשה בראיון לאתר וואלה!, "היא טובה במה שאני פחות טוב, ולהיפך. ככה אנחנו משלימים אחד את השניה. ברור שזה מוסיף הרבה לחץ על מערכת היחסים, אבל מערכת היחסים שלנו חזקה וסביבת העבודה מלחיצה לא משפיעה על האהבה שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים אחד לשני".

שלא במפתיע, מסעדת בבל הפכה תוך חודשים ספורים לאחת המסעדות המדוברת ביותר באל.איי. אם לא תחשבו על זה שבועות מראש, לא תצליחו להשיג שם שולחן. בניגוד לחלל התעשייתי והמחוספס של בסטיה, בבל היא מסעדה מעודנת יותר, בחלל מואר, הרבה עץ בהיר וצמחייה ירוקה, עם תזכורת עיצובית למקורות האוריינטליים בזכות קשתות שממסגרות את הבר וכמה מרצפות מעוטרות. לא מכבר נבחרה המסעדה על ידי מגזין Eater הנחשב למסעדה הטובה ביותר באל.איי, עוד הישג משוגע לזוג מנשה-גרגיס.

"עם כל ההישגים שלנו בשנים האחרונות אני עדיין מתרגש מאוד כשמגזין כמו Eater מכריז על בבל כעל המסעדה הטובה ביותר באל.איי", אומר מנשה, "רק פתחנו את בבל, לא ידעתי איך הקהל יגיב לאוכל ים תיכוני וזה אדיר להיות מסוגל לזכות בפרס כזה עם סוג האוכל הזה".

מספקים חבילה מושלמת

מנשה מתקשה למנות את כל ההישגים שהגיעו אליהם שתי המסעדות בשנים האחרונות. כשרק פתחנו את בסטיה, קיבלנו כמה מהביקורות הטובות ביותר על ידי מבקרי אוכל מקומיים, כמו ג'ונתן גולד מהאל.איי טיימס ובישה רודל מהאל.איי וויקלי. ב-2015 זכיתי בפרס השף החדש הטוב ביותר של מגזין Food & Wine, והייתי מועמד לפרס ג'יימס בירד. ג'נביב זכתה בפרס שף קונדיטור של השנה באסקווייר, והיינו מדורגים כאחת המסעדות הטובות ביותר גם במגזינים המפורסמים Thrillist, Eater ,Esquire , ו-Bon Appetit. אני חושב שבבל קיבלה את הביקורת הטובה ביותר שג'ונתן גולד כתב".

ג'ונתן גולד הוא מבקר המסעדות האגדי של האל.איי טיימס. הוא מבקר המסעדות הראשון שזכה בפרס פוליצר על הביקורות שלו, הוא נודע בציניות ובחריפות שלו והיה מהדמויות הבולטות בקולינריה ובעיתונות בלוס אנג'לס. טור הביקורת על מסעדת בבל של אורי מנשה היה הטור האחרון של גולד אשר פורסם (ב-15 ביוני 2018), שבועיים לאחר מכן אובחן גולד בסרטן הלבלב וכחודש לאחר מכן נפטר.

כשמנשה נשאל מה הופך את בסטיה ובבל למצליחות כל כך ואיך הקהל באל.איי, עם כל המבחר שעומד בפניו, נשבה בקסמן של שתי המסעדות האלה, הוא זוקף את ההצלחה לזכות החבילה המושלמת שהן מספקות: אנחנו שמים את הפוקוס שלנו על האוכל, השירות, האווירה, ועל ההיצע של הבר והיין. אנחנו אפילו מוודאים שהחברה שמעניקה שירותי חניה אצלנו פועלת על פי הסטנדרט שלנו. זו מסירות עקבית לכל אספקט של המסעדה מבלי לפסוח על אף פרט".

זה קורה החל מהבנדנות הקשורות על המצח, שהפכו לסמל המסחרי שלו כבר ב"בסטיה", ועד בחירה מדוקדקת של חומרי גלם ואנשי הצוות. למנשה יש איש צוות שעובד במשרה מלאה אך ורק על תערובות התבלינים. הירידה הזו לפרטים באה לידי ביטוי בכל מנה בתפריט של "בבל", כמו שווארמה צוואר טלה בצלייה איטית שמוגשת עם כרוב כבוש ושורשים מוחמצים, מוגשת עם לאפה וטחינה מעקצצת, כרובית צלויה ברוטב של צ'ילי וחווייג', עם פיסטוקים ופרחים מיובשים, או שלו מטוגן ברוטב תמרים והל, עם יוגורט מעושן וסלרי מוחמץ, או מנת החומוס שתפסה שלוש פסקאות שלמות מהביקורת המהללת של ג'ונתן גולד באל.איי טיימס.

החומוס והסביח של ״בבל״. מה הקטע עם הבנדנות?

הפילוסופיה של האוכל

גם הקינוחים ב"בבל", מעשה ידיה של ג'נביב, מקבלים תשומת לב אדירה כמו למשל דונאטס של שוקולד, ורדים וציפורן לצד קרם דיפלומט בניחוח שרי, או קינוח של גלידת שורש ליקריץ על עוגת מוסקובדו עטוף בשוקולד לבן קרמל. "התפריטים אצלי לא בנויים בצורה מסוימת", משתף מנשה בתהליך העבודה, "אנחנו עובדים עם תוצרת עונתית שמשחקת תפקיד חשוב בתפריט, זה גם תלוי איפה אני בחיים שלי. התפריט מתפתח ומשתנה כל הזמן, אין כיוון אחד, אם המנה עובדת היא תיכנס לתפריט".

בחודשים האחרונים מנשה מחלק את זמנו בין שתי המסעדות המלאות. נשמע קצת מסובך עבור מי שהקפיד להיות נוכח בכל סרוויס כשעוד היתה לו מסעדה אחת. "רוב הצוות בבסטיה נמצא איתי מההתחלה", הוא אומר, "השף בפועל שנמצא שם מבין את הפילוסופיה שלי על אוכל ואנחנו מתקשרים בינינו כל הזמן כדי לוודא שהאוכל עוקב אחר הפילוסופיה הזאת. רוב הזמן אני מתמקד בפיתוח הקונספט החדש".

עם שתי מסעדות כל כך עמוסות אין למנשה הרבה זמן לחשוב על הבית בישראל, ("אבל אני תמיד מתגעגע"), ואין לו כוונות לכוון את זרקור הכישרון שלו גם לכיוון ארץ הקודש. אני לא חולם על פתיחת מסעדה בארץ כרגע, אולי מתי שהוא בעתיד זה יהיה נחמד לחבור לאח שלי (נתי מנשה, מי שהביא לתל-אביבים את ויטרינה, מזללת ההמבורגרים המהוללת ביותר בארץ) ולעשות משהו נחמד בבית, בישראל. בחזון האישי שלי אני רואה את שתי המסעדות שלי הופכות למוסדות בלוס אנג'לס, אני רוצה שאלו יהיו מקומות ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם".

Bestia, 2121 7th Place Los Angeles CA, 90021
Tel: 213.514.5724
90013 Bavel, 500 Mateo St, Los Angeles, CA

Tel: 213.232.4966

המשך לקרוא

Featured

"אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא"

Published

on

ראיון עם ליאור חייקין, שביחד ם טל השותפה מתפעלת את 'עפנה חדש ויצא דופןפרינסי', אתר או לנשים צעירות (ולצעירות ברוחן)

ליאור חייקין, רקדנית מקצועית בלהקת "קשת חיים", היא בוגרת התוכנית לשיווק ועיתונאות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שם פיתחה אהבה לכתיבה, בלוגים, שיווק ותוכן. בעקבות התשוקה שלה לאופנה וסגנון, היא המשיכה את לימודיה במכון לעיצוב ומסחור בדאון טאון לוס אנג'לס. היא תמיד היתה ידועה כיועצת של המשפחה אליה התקשרו כשהיו צריכים לבחור את התלבושת או ללכת לקניון. לאחר שעבדה בתעשיית האופנה של לוס אנג'לס, ואחרי נסיעה של ארבעה חודשים לחו"ל, היא החליטה שאין דבר שהיא מעדיפה לעשות עכשיו מאשר להאיר ולהעיר את הארונות של בנות אחרות, כמו שהיא אוהבת לעשות לעצמה.

מה שיש לליאור חייקין להציע באתר החדש שלה זו אופנה עם עיצוב סוף הדרך, חומרים איכותיים, ומבחר בגדים שהונדסו במיוחד עבור הדור הצעיר. היא מביאה את המגמות האחרונות, כל הזמן עם היד על הדופק, עם המותג "פרינסי". תפסנו את ליאור לשיחה במכון האופנה בדאון טאון שם לומדים את ההוט קולטור באופן מעשי.

ליאור, כמה זמן קיים המותג שלך ומהיכן צץ הרעיון?

"שותפתי טל ואני חלקנו ספסל במכון העיצוב של שיווק אופנה, שם למדנו איך משווקים אופנה באופן מקצועי. שתינו קפה ואכלנו צהריים יחד לפחות פעם בשבוע וציפינו בכיליון עיניים לשיעורים שהיו לנו יחד. באותה תקופה, טל הייתה מפתחת מוצרים ב'האלסטון', ואני הייתי רכזת שיווק ב'ברייטון קולקטיבס'. יום אחד נפגשנו לקפה, דיברנו על תוכניות לעתיד ושאיפות. היה ברור לנו שאנחנו צריכות לעבוד ביחד. התחלנו לבדוק חומרים ומוצרים, לנהל מחקר מסיבי על כל מה שאנחנו יכולות ליצור ולשווק בשוק האופנה והמסחר הדיגיטלי בתעשייה. השתמשנו בידע שצברנו, הניסיון שלנו בתחום וכל משאב שיכולנו לקבל ממנו מידע. יש עדיין כל כך הרבה ללמוד. כל יום מביא חוויות חדשות. התחלנו את העסק לפני כשנה ואת האתר השקנו לפני שישה חודשים".

כמה קשה היה להתחיל ולעמוד עד עכשיו בסטנדרט?

"הרבה אנשים חושבים שכדי לגלגל עסק כמו שלנו, כל מה שצריך לעשות זה למצוא כמה בגדים יפים ולשים אותם באינטרנט. אנשים שומעים סיפורי הצלחה כמו זה של סופיה אמורוסו וחושבים שזה קל. אז זהו, שזה לא. אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא, דרך נוספת לגדול ולפתח את העסק. אנחנו עדיין לומדות שהטלת ספק היא בסדר, אבל אנחנו חייבות להיות בטוחות שהעבודה הקשה שלנו תהיה שווה את זה".

איך הגעת לשם המותג שלך?

"פרינסי הוא שם של יהלום ורוד. ה"פרינסי דיימונד" הוא כ- 34.65 קראט של יהלום שהתגלה לפני 300 שנה במכרות גולק ונ דה . המטרה שלנו היא למעשה להעצים נשים דרך הבגדים שלנו ולעזור להן להרגיש כמו יהלומים יקרים. אנו שואפות לגרום לנשים לזרוח ולהרגיש חזקות כמו יהלום, שהוא מינרל החזק ביותר בטבע".

רוב הקולקציה אונליין מבוססת על בגדי ים.

"בגדי ים הם רק חלק קטן של העסק אבל זה חיוני בקיץ, ולכן יש כל כך הרבה בגדי ים באתר שלנו כרגע. אנו שואפות להביא אל הלקוחות את הפריטים הרלוונטיים והאופנתיים ביותר בכל עונה. בגדי ים זה אופנתי לקיץ. אנחנו רק בתחילת המסע, מתמקדות באופנת נשים לפני אפיקים חדשים כמו בגדי גברים. כרגע, אנחנו מוכרות רק ינטרנט, ספינה אחת ברחבי האוקיאנוס".

איך שומרים את המותג לאורך השנים מול התחרות?

"אין לנו שנים של ניסיון, אבל אנחנו מאמינות שיש מקום לכולם כל עוד אנו שומרות על אספקה באיכות גבוהה, אופנה מדהימה במחירים סבירים. המשימה של פרינסי' היא לגרום לבנות בכל מקום להרגיש מדהים עם עצמן עם מגמות האופנה האחרונה. הלקוחות שלנו תמיד יכולות לסמוך על זה שהן מקבלות לבוש שהוא המסוגנן ביותר שם בחוץ, עם חומרים ומוצרים באיכות גבוהה. אנו יוצרות מבחר שיכול להוסיף צבע ועיצובים בארונות של הבנות ולהבטיח שיהיה להן משהו מדהים ללבוש, אם זה בבית הספר, עבודה, טיול חברים, החוף או מסיבה. אנחנו ייחודיות כי אנחנו גם מכירות את הלקוחות שלנו, בנות 20 פלוס שנלהבות מהעבודה שלנו, מהחברים שלנו, מהסגנון ומהחיים שלנו".

מה מקור ההשראה שלכן?

"חיי היומיום. כאשר אנו עוברות חוויות, אנו מזהות מה צריכה בחורה בכל יום. אנחנו כל הזמן מדברות עם נשים מכל רחבי העולם כדי להבין את אורח החיים שלהם, הצרכים, השאיפות ועוד. הכוונה שלהן לצמוח, להצליח להשפיע על אחרים".

לפרטים נוספים: www.princie.com

המשך לקרוא

Featured

"אחרי שבוע באל-איי החלטתי: אני נשארת!"

Published

on

מיטל אזולאי מציגה כישרון משולש: ריקוד, משחק ושירה • שם הבמה: מיטל 'ונוס', אלת הכרמים והגנים במיתולוגיה היוונית • ראיון על הילדות באילת, האקשן בתל אביב, הגילוי שלונדון לא קוראת לה והחיים בעיר המלאכים

חדי העין יזהו אולי את מיטל אזולאי כשחקנית בסדרות כמו "כחולים" וזמרת ורקדנית בתוכניות כמו "ישנן בנות" ו "הדבר הגדול הבא", וכמנחה ב-Fashion T.V. מיטל נולדה בפתח תקווה ובילדותה עברה עם המשפחה לאילת. שם, בעיר החלומות הדרומית, גילתה לראשונה את האהבה לבמה ובגיל עשר היא כבר רקדה לצד שלומי שבת. בהמשך הפכה לרקדנית מקצועית, כוריאוגרפית, שחקנית וזמרת, עם ניסיון בימתי עשיר היא עשתה מסלול שהתחיל בניהול אמנותי של צוותי בידור באילת, ובארץ כיכבה כרקדנית /כוריאוגרפית עבור אמנים כמו שרית חדד, שירי מיימון וחברת 'נייקי'. היום היא פורצת דרך בתעשיית הבידור המטורפת של אל-איי, ובין אודישנים ושיעורי ריקוד משחקת בפרויקטים שונים, וגם יוצרת ומקליטה אלבום באנגלית. נפגשנו בסטודיו ריקודים ענק בוואלי ובין השיעורים שמעתי את סיפור חייה:

החיים הטובים באילת

"באופן מאוד טבעי הריקוד בחר בי. מגיל צעיר מאוד הייתי הכוריאוגרפית של בית הספר. הדחף והאהבה לבמה הגיע מעצמי, אך עם המון תמיכה מהבית, גדלתי בבית אומנותי ותרבותי. הוריי חיים באילת הרבה מאוד שנים. אני בת שלישית מתוך ארבע בנות. הייתה לי ילדות קסומה באילת: הרבה חופש, הרבה בגד ים, חיבור לטבע ושלווה. בזמני מלחמה כולם ברחו אלינו לאילת, למקום המבטחים. רקדתי וניגנתי על פסנתר, למדתי לנגן לבד, משמיעה. אימא קנתה לי בגיל 7 אורגנית קטנה והתחלתי לשחק עם זה שעות, ככה לימדתי את עצמי לנגן. אילת התיירותית הובילה אותי מגיל צעיר להופיע בבתי המלון בצוותי הבידור. זו הייתה תקופה מדהימה ומלאה בחופש טבעי ופראי באופן מקסים. כל ערב הופעה על במה אחרת, בסגנון מחזמר.

"נשארתי באילת עד אחרי הצבא, שירתי בחיל הים, ותוך כדי המשכתי להופיע בבתי המלון באילת, והתקדמתי להיות מנהלת אומנותית ברשת מלונות פתאל, שם הכרתי את קלוד דדיה. לימים עבדנו יחד בת"א בהפקות במה וטלוויזיה. אילת היא עיר מדהימה, אך במובן המקצועי הגעתי למיצוי, ורציתי לעבור לתל אביב.

"התחלתי מערכות יחסים מגיל צעיר, כבר מכיתה ד' היו לי חברים בנים. בתיכון זה היה יותר רציני, ומאז מערכות יחסים ארוכות. אני מאוד מגוונת בטעם, אין לי טייפ קאסט. מה שמושך אותי בגבר, זה שפת הגוף ותקשורת, פחות החלק הפיזי החיצוני. מה שמאתגר אותי זה האינטלקטואל וכישורי השיחה, ההומור והנימוסים. לב טוב, כנה ואדם שמסוגל להכיל נפש של אמנית.

"עברתי תאונת דרכים גדולה באילת וזה די זעזע אותי, אלוהים נתן לי בומבה בפרצוף, זה היה אחרי הצבא. הייתה זאת התעוררות פנימית עוצמתית, והבנה עמוקה לערך החיים, וכמה שאסור לקחת אותם כמובן מאליו, ואת הבחירה לחיות על הצד הטוב ביותר. התחלתי ללמד ריקוד, בסגנונות ג'אז והיפ הופ ועד מהרה התפתחו לי כעשר כיתות. כשעברתי לתל אביב לימדתי בסטודיו שונים בת"א ובמרכז את כל קבוצות הגיל. אני תמיד מתלוצצת ואומרת שאם לא הייתי רוקדת הייתי משתגעת. בריקוד יש כל כך הרבה עולמות שגורמים לך להתקרקע ולרחף בו זמנית במובן של איזון מושלם שגם מתבטא דרך התנועה אבל יש בזה המון משמעת עצמית, שמזניקה אותך לרמות נפשיות גבוהות. אין מקום לבלבול; זה מכניס אותך למהות ולמרכז של עצמך. זה מקום בהיר וברור עם שילוב מושלם של חופש, מוזיקה ויצירה והבעה עצמית והעברת הכוריאוגרפיה כסיפור לקהל. זה מאפשר לך להתקרב למעלה, לאלוהים שלך. המקום שהכי מחבר את הגוף, המוח, נפש והמוזיקה. ריקוד זה תרפיה מאוד סיזיפית, עוזר בהרבה מובנים, מביטחון עצמי עד להתמודדות עם החיים עצמם. אנדורפינים משתחררים. זה תחום מתגמל עם מחיר כבד למי שבוחר במסלול המקצועי. היום אני כבר לא במקום הזה, פעם הייתה לי תשוקה ואנרגיה לרקוד כל יום שש שעות, עם המון הלקאה עצמית ותחרותיות. אני בן אדם מאוד פיזי ואקטיבי, מהתעמלות קרקע ואומנותית בילדות, לנערה בנבחרת כדורעף ובהמשך ריקוד. אבא שלי אמר לי פעם "אם זה קל מידי זה לא עובד בשבילך", והוא צדק. היום אני יודעת יותר לשחרר ופחות להילחם בעצמי. למרות שיש בי באופן טבעי משהו שנמשך לאתגר והקושי. הרבה אנשים חיים לפי מה שהחברה מכתיבה להם. לעשות מה שאתה אוהב זה בעיניי מה שהכי חשוב בחיים. אם לא הייתי מורה לריקוד הייתי בוחרת במקצוע שעוזר לאנשים אולי פסיכולוגיה וייעוץ נפשי, ומאמינה שתהיה לי חנות פרחים מתישהו.

עלילות תל אביב

"עברתי לתל אביב עם החבר שלי שהייתה לי אתו מערכת יחסים ארוכה. לאימא היה קשה מאוד שעזבתי. לקחתי קורסים למשחק והיו לי כמה קבוצות של תלמידים לריקוד ג'אז והיפ הופ. השתתפתי בתכניות טלוויזיה בתפקידי מפתח. שיחקתי בסדרה הקומית כחולים' ועשיתי המון הופעות עם זמרים מובילים כמו שירי מימון ושרית חדד 'קיסריה', הראל סקעת בכוכב נולד. השתתפתי בתוכנית 'הדבר הגדול הבא', עם יהורם גאון, זו הייתה החוויה הראשונה שלי בתכנית ריאליטי והגעתי לחצי גמר. הצגתי בעיקר ריקוד. אך אז הבנתי כמה קשקוש יש בתכניות ריאליטי וכמה מציגים לצופה בבית מה שרק רוצים, הייתי יותר תמימה אז.

"ואז המוזיקה נכנסה שוב חזק לחיי, יצאתי עם השיר הפופ הראשון שלי "תרגלי אליו" שכתב והלחין א.ב דן. צילמתי קליפ תחת שם הבמה מיטל ונוס, עם פאה שחורה, והרבה נצנצים. השיר הושמע בתחנות רדיו שונות, והוקרן בערוץ 24. הסיבה שבחרתי בשם 'ונוס' היא כי אני מזל מאזניים ונוס היא הכוכב השולט במזל מאזניים. ונוס היא סמל לפריחה, גנים, נשיות, חושניות, תשוקה רוך ויופי, המון דברים שמתחברים עם החוויה והיצירה שלי במוזיקה. חזרתי לנגן על פסנתר, והרומן שוב התחיל.

"בעקבות יציאת הקליפ פנו אליי להשתתף בתוכנית ישנן בנות' עם דנה אינטרנשיונל, בה חיפשו זמרות שרוקדות בסגנון פופ. עברתי אודישנים אחרי סינונים של 400 בנות, התקבלתי. השופטים היו צדי צרפתי וירדנה ארזי שפירגנה ונתנה לי המון חיזוקים, ובזכותה אני קוראת לעצמי זמרת.

"אבל יחד עם העשייה, הפרסום והכיף של לחיות בבוהמה ולצאת לבילויים נונסטופ בתל אביב הדינאמית, זה מגיע עם הרבה עליות וירידות. זה קורה כמעט לכל האמנים שאני מכירה שנחשפים לקהל, ומוציאים את הקישקע שלהם החוצה, מעין הצגה שקופה של הנפש. יש לי מזל, שהמשפחה שלי תומכת בי כל הזמן ונותנים לי המון פרגון ואהבה לאורך כל הדרך. היום כשאני באל-איי, יש לי געגועים קשים לתל אביב; ביום שישי הריטואל של החומוס עם הבירה, וקופצים לים עם האופניים כי הכל קרוב, החברים הקרובים, החיים הטובים. עם זאת היו דברים שקרו בארץ שהפריעו לי כל הזמן. בהסתכלות קדימה חשבתי איפה אני רוצה לגדל את הילדים שלי, לאן זה הולך? פתאום התחילו לירות טילים והיו מבצעים בעזה וזה הכניס אותי לדאון גדול. היו לי חרדות ולא קיבלתי את זה טוב. גם הרגשתי שתל אביב וישראל קצת סוגרים על האפשרויות שלי ואני רוצה להתקדם לשלב הבא.

הישרדות לוס אנג'לס

"רציתי להתרחב ולגדול, גם בפן האישי וגם במקצועי ותכננתי לעבור ללונדון. ממש לא חשבתי על אמריקה. יש לי דרכון צרפתי ומשפחה שם. אבל כשהגעתי ללונדון, מיד לאחר 'צוק איתן', הרגשתי שזה לא מה שציפיתי, שאירופה מאוד השתנתה. אהבתי לבקר בלונדון כל קיץ לפני כן הייתי לוקחת שיעורי ריקוד בב"פיינאפל" סטודיו. אך כשהגעתי לצורך מעבר ראיתי עצבות ואנשים קרים, לא הרגשתי בבית שם.

"חזרתי לארץ בדיכאון. פגשתי רקדן של ליידי גאגא שבא ארצה להעביר סדנה בסטודיו נעים" בת"א בו לימדתי. התחברנו והוא סיפר לי על לוס אנג'לס ושיכנע אותי לקום ולנסוע לאל איי. יצא שלא רק הוא אלא חברים וקרובי משפחה שמתגוררים באל-איי וסן דייגו, קראו לי לקליפורניה. עליתי על מטוס ולאחר שבוע ימים באל-איי החלטתי – נשארת. גרתי בהתחלה אצל דודה שלי המדהימה בוודלנד הילס. במקביל הוצאתי ויזת אמן והתחלתי להופיע בריקוד עם להקה, לשחק בהצגת תיאטרון, וללמד בסטודיו מקסים בוואלי – דאנס דימנשיינס שבו אני מלמדת עד היום עשר קבוצות.

השנה-שנתיים הראשונות היו מאוד קשות. מאבק הישרדות לא קל. חזרתי לנקודת אפס, התחלתי הכל מחדש, אך באתי עם ראש פתוח וללא רצון להישבר, חדורת מטרה. למזלי דודתי ריקה ובעלה יוסי מאוד תמכו בי ובזכותם יכולתי לסלול את דרכי כאן עם אצבע מכוונת ומשפחה מחבקת. הפרויקט הראשון שלי היה ככפילת גוף לליידי גאגא. צילמו אותי כרפרנס לסדרה American Horror. בהמשך השתתפתי בפרסומות, ביניהן ל 'Verizon', ושיחקתי בפרוייקטים קטנים. אני ממשיכה לחזק את כישורי המשחק והשירה באנגלית. כל פרוייקט זה עוד שלב בדרך. אני גם מלמדת בחברת 'קונגה קידס', המשלבת תוכנית לימודית של ריקודים סלוניים, סלסה, סווינג וטנגו בבתי ספר, ואני מעבירה שיעורי ריקוד ופיטנס לבוגרים, 'קרדיו היפ הופ', בעיר ובוואלי שזה כיף גדול. התשוקה הגדולה שלי היום היא ליצור ולהקליט מוזיקה מקורית, ולשחק.

"בשנה האחרונה עשיתי כוריאוגרפיה לפרויקט של AFI, סרט סטודנטים ומחזמר קצר, וגם השתתפתי כחלק מהקאסט בצילומים לסרט. אחד הפרויקטים היותר מרגשים שעשיתי השנה, היה ריקוד שיצרתי לאירוע הגאלה של מגן דוד אדום, בהילטון בוורלי הילס. זה היה לזכרה של הלל יפה אריאל ז"ל, שהייתה רק בת 13 כשנרצחה בפיגוע הדקירה הנוראי, בבוקר לאחר הריקוד האחרון שלה במופע הסיום השנתי. הסיפור הזה ריסק אותי, כמורה לנערות רבות, זה פשוט שבר לי את הלב. הצעתי להעלות את הסיפור בריקוד בגאלה, ובעקבות כך הזמינו את האמא מהארץ, לשאת נאום. על הבמה הופעתי בתפקיד האם, לצד נערה מקסימה שרקדה את הזיכרון של הלל ז"ל, התרגשנו כולנו מאוד, וכך גם האורחים ומפיקי האירוע".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות