Connect with us

גוף ונפש

גבירותיי ורבותיי, מהפח

Published

on

ביאה ג׳ונסון, בלוגרית קליפורנית וגורו של קיימוּת, מייצרת ביחד עם משפחתה (בן זוג, שני ילדים וכלב) במשך שנה כמות אשפה שאפשר להכניס בצנצנת אחת • ואם תשאלו אותה, זו ממש לא בעיה ברוכים הבאים לעתיד של ״אפס פסולת״

מאת: ספיר פולק, מגזין כותרת

העולם בזבל, פשוטו כמשמעו. כבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, לפני יותר מ-70 שנה, האנושות ייצרה כמות אשפה עירונית ופלסטיק שיכלה לכסות את העולם בשלמותו. בקלות. היום המצב כבר חמור בהרבה: שטחי פסולת צפים עצומים שמתהווים באמצע האוקיינוס השקט, אגמים מלאי פסולת שאנשים רוחצים בהם, בעלי חיים שנתקעים, נחנקים ומורעלים בשל כמות עצומה של אשפה עירונית המושלכת לסביבת מחייתם הטבעית… כל אלו הם עדות לכך שהאנושות טובעת באשפה שהיא עצמה יוצרת.

גלובלית, היחס הציבורי לסוגיית האשפה העולמית מעלה דאגה קלה במקרה הטוב, ואדישות במקרה הרע. האמריקאי הממוצע מייצר כטון אשפה בשנה, האוסטרלים מציגים נתונים גבוהים יותר העומדים על כטון וחצי אשפה לאדם בממוצע לשנה, ואילו בישראל, על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, הממוצע לאדם עומד על 620.5 ק״ג בשנה – שהם כ-1.7 ק״ג אשפה ביום.

מרגישים שאלו נתונים מופרכים? פתחו את המקרר שלכם, נסו לספור כמה מוצרי פלסטיק וניילון יש בו; אחר כך עברו אל חדר השינה, חדר הרחצה, הסלון – וחפשו שם פסולת. המסקנה ברורה: מוצרים שעשויים מחומרים מזיקים לסביבה מצויים בכל אספקט בחיים שלנו, וכמעט בלתי אפשרי לחמוק מהם. מהרגע בו אנו פוקחים את העיניים ומצחצחים שיניים באמצעות מברשת פלסטיק, יחד עם משחה המאוחסנת בשפופרת פלסטיק, ועד לרגע בו אנחנו מפנים את שאריות ארוחת הערב לפח הזבל, אנו מייצרים פסולת שמצטרפת לסטטיסטיקה ותורמים באופן ישיר לגידול במידת הזיהום הסביבתי העולמי. אבל, בעוד שמרבית האוכלוסייה די אדישה למצב הזה וממשיכה בהרגליה מתוך הנחה שלא קיימת דרך אחרת, יש מי שהחליטה לקחת את העניינים לידיים ולנסות להציל את מה שנותר מכדור הארץ, ועל הדרך לנקות מאית אחוז ממנו. הכירו את ביאה ג׳ונסון, בלוגרית אמריקאית ממוצא צרפתי. לעומת האמריקאי המצוי, המייצר כאמור טון אשפה בשנה, ביאה, בעלה, שני ילדיהם וכלב המחמד שלהם מייצרים יחד כמות פסולת הנדחסת לצנצנת זכוכית אחת קטנה.

מאז שהקימה את הבלוג המצליח שלה ״Zero Waste Home״ בשנת 2009, צברה ביאה קהל קוראים נאמן ויש לה כ-300 אלף עוקבים ברשתות החברתיות. בנוסף, היא כתבה ספר שהפך לרב-מכר ותורגם ל-20 שפות, הופיעה, התראיינה מעל 100 פעמים בטלוויזיה והרצתה ב-45 מדינות ברחבי העולם. בקשתנו לראיין אותה לא התאפשרה בשל לו״ז צפוף לקראת יציאתה למסע הרצאות עולמי. בפעם האחרונה שעשתה טוּר כזה, הוא נמשך 17 יום בהם הרצתה ב-16 מדינות שונות.

מעבר להצלחה האישית שזכתה לה, ביאה היוותה השראה מוצהרת לרבים שחיפשו דרך לשפר את אורח חייהם מבחינה אקולוגית ופנו אל הבלוג שלה על מנת למצוא פתרונות. עם למעלה מ-רבע מיליון מבקרים בבלוג שלה מדי חודש, השפעתה של ביאה הובילה לפתיחת עסקים על טהרת העקרונות הפילוסופיים שהיא מקדמת (שיפורטו כמובן מיד). היא אף יצרה תת-ז׳אנר חדש של אושיות רשת המחרפות נפשן למען הסביבה, ביניהן למשל לורן סינגר, צעירה ניו-יורקית שהסרטון שלה מציג לראווה צנצנת המכילה את כל הפסולת שצברה במהלך שלוש השנים האחרונות, ושהפך לוויראלי לפני מספר חודשים.

בדיוק את מה שצריך

אז מה הם עקרונותיה של ביאה לאורח חיים נטול פסולת? המוטו שעל פיו היא ומשפחתה חיים מורכב מכמה כללים פשוטים:

  • סרב למה שאינך צריך – דוגמיות ומתנות למשל.
  • הקטן את כמות הדברים שאינך צריך – האם אתה צריך חמישה עטים, או למעשה רק אחד?
  • השתמש שוב במה שצרכת – כמעט בכל דבר ניתן לעשות שימוש חוזר.
  • מחזר את מה שאינך יכול לסרב לו, להקטין את כמותו או להשתמש בו שנית – כמו למשל בגדים שנהיו קטנים מידי.
  • עשה קומפוסט ליתר – פסולת רטובה, מזון, נייר וכדומה.

מה כל זה אומר בפועל? בגדול, לחיות באופן מחושב: ביקור בסופר השכונתי למשל הוא מהלך מתוכנן בקפידה המלווה בנשיאת ציוד הכרחי כמו צנצנות זכוכית לאחסון, שקיות בד ומכלים רב פעמיים מנירוסטה או עץ; שקיות או קופסאות פלסטיק אינן באות בחשבון כמובן. את חומרי הניקוי לבית, מוצרי ההיגיינה והטיפוח האישיים – יוצרים לבד. את הבגדים רוכשים מחנויות יד שנייה בלבד, תוך הבנה כי יש לרכוש אך ורק את מה שנחוץ. ביאה מספרת בהרצאותיה כי כל אחד מבני משפחתה יכול להכניס את כל המלתחה שלו למזוודת נשיאה קטנה בקלות, פשוט כי יש להם בדיוק את מה שצריך, ולא סוודר אחד יותר. אחרי הכל, טוענת ביאה, אדם משתמש בממוצע רק ב- 20%מהבגדים שברשותו.

אפס פסולת – פילוסופיה המעודדת עיצוב מחדש של מחזור חיי משאבים כך שבכל המוצרים מתבצע שימוש חוזר, אשפה לא נשלחת למזבלות או למשרפות, כאשר התהליך המומלץ זהה לאופן שבו מתבצע שימוש מחדש במשאבים בטבע.

המשמעות הפרקטית של קיום האידיאל הפילוסופי הזה – כפי שכבר אפשר להבין – הוא הקפדה על אורח חיים השואף לצמצם עד כמה שניתן את ייצור הפסולת הפרטית. עד כמה אפקטיבית השיטה ועד כמה זה ישים? ביאה היא התשובה לכל מי שחושב שפילוסופיית ״אפס פסולת״ היא לא יותר מטרנד המתאים להיפים ותמהונים, ותו לא.

בהרצאותיה תוקפת ג׳ונסון את הסטריאוטיפים שדבקו במי שבוחר באורח חיים ידידותי יותר לסביבה. כך למשל, היא מסבה את תשומת לבו של הקהל אל הלבוש שלה, המוקפד והאופנתי (אותו היא רוכשת מחנויות יד שנייה בלבד), משלבת תמונות מביתה בעמק מיל היוקרתי בקליפורניה, ומדגימה כיצד הוא מבריק מניקיון על אף השימוש בחומרי ניקוי טבעיים בלבד אותם היא יוצרת בעצמה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

כיצד תנווטו בים המטרות? השתמשו במצפן הפנימי שלכם

Published

on

החיים מבוססים על מעבר בין משימות, כשבדרך צריך להחליט עד כמה להשקיע במטרה מסוימת ואם לנטוש מטרה אחרת • מה שמוביל את התהליך הוא המצפן הפנימי, שאיתו נולדים אבל צריך לתחזק ולשפר כל הזמן

אתם אבודים בלב ים. השמש שקעה מזמן, השמים מלאים עננים אפורים והאמת המרה היא שאין לכם מושג היכן אתם נמצאים ולאן הרוח נושאת אתכם. אם הסיטואציה הזו נשמעת לכם כמו תיאור מדויק של המושג חוסר אונים, נסו להיכנס לנעליו (הרטובות) של ספן בימי הביניים. חייו של אותו ספן מתחלקים באופן גס ל"לפני" ו"אחרי" המצאתו של מכשיר אחד קטנטן, המצפן. המכשיר הזה אינו מניח למזג האוויר, לגלים המתנפצים או לחשכה המאיימת לבלבל אותו אפילו קצת: הוא תמיד יציג בקירוב את הכיוון צפון.

למרות יכולתו המרשימה, המכשיר אינו מתוחכם: יש בו מחט מתכת (מגנט) שמונחת על פני נוזל. זה הכול. דמיינו שמישהו קבר בבטן האדמה מגנט עצום לפני שנים רבות. למגנט שני קטבים, לאחד קראו הקוטב צפוני, ולאחר, המנוגד לו, נתנו את השם המקורי לא פחות הקוטב הדרומי. החלק המסומן "צפון" על המחט נמשך אל חלקו הצפוני של כדור הארץ, והחלק השני נמשך לכיוון החלק הדרומי שלו. כך אתם יודעים לאן לפנות.

גם עם שתי רגליים על קרקע מוצקה, עלינו לנווט בין תופעות טבע רבות עוצמה – חוסר ודאות, סיכונים, צמתים בחיים והחלטות הרות גורל הם רק חלק מהקשיים שממתינים לנו בכל פינה. אנחנו חוזרים ושואלים את עצמנו" "לאן עלי לפנות?" או "מהי הדרך הנכונה בשבילי?", וטוב שכך. "לחיות ללא מטרה זה כמו להפליג ללא מצפן" (Living without aim is like sailing without a compass), הצהיר מבקר האמנות ג'ון רסקין. כפי שהספן זקוק למצפן, כך גם אנחנו זקוקים למצפן מטאפורי שיעזור לנו לנווט בים המטרות, ולהגיע בבטחה אל הקוטב האותנטי שלנו. החוש המגנטי-אישי המחבר בינינו לבין המטרות שבחוץ נקרא המצפן הפנימי.

המצפן הפנימי יכול להישמע כמו המושג הכי ניו אייג'י ששמעתם לאחרונה, אך מתברר שהוא תוצר חם מהתנור של חקר המוטיבציה. באופן מיוחד, המונח הזה נטבע במחקריו של פרופ' אבי עשור מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב. פגשתי את הדוקטורנטית רימה גורן, שחוקרת יחד עם פרופ' עשור, לשיחה מרתקת על המצפן ועל מה שמניע אותנו, ועל בסיס הפודקאסט
שהקלטנו יחד נכתבו מילים אלו.

למה צריך מצפן? הפסיכולוגיה בתיאוריית ההכוונה העצמית דיברה על שלושה צרכים פסיכולוגיים (בסיסיים, אוניברסליים ומולדים): אוטונומיה, שייכות ומסוגלות. לדברי החוקרים דסי וריאן (Deci & Ryan), השלישייה הזו תוביל אתכם אל רווחה פסיכולוגית. המצפן הפנימי, כך נמצא במחקר של פרופ' עשור שמסקנותיו התפרסמו בשנת 2017, חיוני למימוש הצורך שלנו באוטונומיה.

הכוונה במונח זה היא לכך שאנחנו רוצים להרגיש שאנחנו מנווטים את הספינה, מקבלים החלטות וגם מרגישים שהכיוונים שהחלטנו לפנות אליהם אכן מיטיבים עמנו. החופש לקבל החלטות הכרחי לנו, אבל לא ממש מספיק. לכן אנחנו גם דורשים שאותן החלטות ישקפו את מי שאנחנו, את מה שאנחנו מאמינים בו, את הכישורים שלנו ואת תחומי העניין שלנו, שכן למה להתאמץ לבחור? מה שיכתיב מה אנחנו מעריכים, רוצים וצריכים בחיים שלנו וגם ידאג שהמטרות ייגזרו מתוך אותו הידע הוא המצפן הפנימי שלנו.

מה הכיוון שלך בחיים?

״מה שחשוב איננו להגיע אלא ללכת לקראת המטרה", הצהיר הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי. במילים אלה הוא תמצת תורה פסיכולוגית שלמה שעומדת בבסיס המטרות שאנחנו בוחרים לעצמנו. אנחנו צריכים הכוונה שתניע אותנו לעבר מטרה כלשהי, אבל גם רוצים לדעת שהדרך משקפת את מי שאנחנו. העניין הוא שלא תמיד אנחנו נחושים ויודעים אם כדאי ללמוד משפטים או פסיכולוגיה, לבקש קידום או להתפטר, לצאת למסע מסביב לעולם או לחסוך כסף עבור הלימודים של הילדים. אי אפשר לראות את המצפן הפנימי, כמו גם את הרוח, הטמפרטורה, הערה צינית או משיכה מינית, אבל קל מאוד להרגיש אותו. כשהמצפן האותנטי יפעל אתם תדעו. זה יקרה מפני שהוא ייצר חוויה שבה אתם יודעים איך אמורים לחיות".

בזכותו אתם יודעים שני דברים חשובים מאוד. האחד, איך להגיב בסיטואציות קשות ולא צפויות (תגובה ריאקטיבית). דמיינו שחבר יקר זרק לעברכם הערה צינית: "לא השארת מספיק טיפ, יא קמצן". בתגובה אולי חייכתם חיוך נבוך, העברתם נושא או השארתם עוד שני שקלים וחצי. אבל ייתכן גם שקמתם מהכיסא, נתתם לו סטירה (לפחות דמיונית) ועזבתם את המקום. ברגע הזה, שאתם כל כך מופעלים בו, אתם יכולים להיות בטוחים שהמצפן שלכם התעורר.

בתרחיש אחר לגמרי, וקצת אופטימי יותר, התקופה הזו בחייכם טובה מאוד: אתם מדלגים מהמיטה בבוקר ושמחים לקראת יום חדש, וגם כאן נראה שהמצפן שלכם רוקד סלסה. התגובות שלכם יספקו לא מעט מידע על מה שחשוב לכם, אם רק תעצרו ותקשיבו להן. הדבר השני שאתם יודעים בזכות המצפן הוא להחליט באיזו דרך עליכם לבחור כשאתם מתכננים את העתיד (תגובה פרואקטיבית). אתם חושבים לעבור לגור בחו"ל, לאמץ את החתולה מהפח של הבניין, או לקנות עוגיית מזל מהילד עם הגשר בכניסה לספרייה. בהחלטות שלכם קדימה המצפן פועל בחוזקה.

במחקרם של פרופ' אבי עשור ורימה גורן נמצא קשר בין קיומו של המצפן הפנימי לבין רווחה נפשית. ככל שהמצפן מגובש יותר כך הסיכויים ללקות בדיכאון קטנים, הרגשות החיוביים גדלים ואנחנו מתמלאים בהתלהבות רבה יותר. המצפן גם מועיל בהתמודדות מול לחץ חברתי והתנהגויות מסוכנות בקרב בני נוער בגילאי 17-16. זה הגיוני מפני שכשאין לנו מצפן מגובש אנחנו מבולבלים, טועים ומתנדנדים מפני כל אפשרות או רעיון, וכל החלטה נעשית לנטל מאיים על זהותנו.

משהו בתוכי יודע איך אמורים לחיות

מה גורם למצפן של אחת להצביע לעבר קריירה אינטנסיבית ולזה של אחר להצביע על טיפוח חברויות ארוכות שנים? המצפן הפנימי מורכב מערכים, ממטרות ומתחומי עניין שאנחנו ממש מזדהים איתם. "זה מי שאני באמת", "חשוב לי לחיות ככה", "זה פשוט פסול בעיני", אנחנו מנסים להסביר. ערכים הם לא רק מילים שנכתבו על הקיר בצופים או סיסמאות בחזון של הארגון שאתם מנהלים, אלא מתארים את האופן שבו אנחנו מאמינים שצריך לחיות. אנחנו רוצים לחיות ב"אהבה", ב"שמחה", ב"הוגנות", ב"שלום", ב"סטנדרטים גבוהים".

למרות המילים היפות, זה אינו סיפור על כיף אינסופי. המרדף אחר הצדק יכול להיות מתיש, הענקת אהבה לאחרים תהיה לפעמים על חשבוננו והשכנת שלום דורשת מאתנו להיות חכמים (ולא צודקים). אבל ככה כתוב בספר
העקרונות הפנימי וזה מרגיש נכון.

המצפן אינו רק אידיאליסט מושבע אלא גם חובב אושר. הוא יענה על השאלות: "מה עושה לי כיף?" ו"מתי אני מרגיש מאושר ומסופק?". האחד רוצה חיים של ביטוי עצמי ומימוש, השני מקדש את שמחת החיים. ללכת לפי המצפן שלנו פירושו לבחור מטרות ארוכות טווח שמשקפות אותנו ומספקות אותנו.

עשרת הדיברות – לחקור את הערכים שלנו

על פניו, כל הערכים נשמעים טוב. אחרי הכול, מי לא ירצה לתבל את חייו במעט מנהיגות, אהבה, קבלה, אותנטיות, יושר ושמחה? ובכל זאת, "כולן יפות, כולן חכמות, אבל רק אחת זוכה".

לפני הכול, המצפן הפנימי עוסק בשאלה מהם הערכים המובילים שלי ועל אילו ערכים אוותר בעת הצורך. בדרך כלל נגיע לרשימה של שישה ערכים שבאמת חשובים לנו: האם אתם יכולים לנסות לדמיין את חייכם בלי אהבה או בלי הוגנות? על מה לא תוותרו בשום מצב? כדאי לצאת למחקר אישי על הערכים, המטרות ותחומי העניין שלכם. לשם כך צריך להתנסות ולפגוש אנשים, אך גם לעצור ולעשות רפלקציה שיקוף), לדון ולחשוב מה נכון עבורכם. הנה כמה דרכים לעשות זאת:

לשהות בצומת ההחלטה. במחקריהם של עשור וגורן אחת ההזדמנויות לכך נקרית דווקא במצב שבו אנחנו הכי מבולבלים, הכי נוירוטיים והכי חרדים – קבלת החלטות. ברגעים שבהם אנו נקרעים בין דעות שונות, אלטרנטיבות ותרחישים אפשריים, כדאי לקחת הפוגה קטנה ולשאול: אילו מכל השיקולים הם גורמים חיצוניים ומלחיצים ואילו קולות מייצגים את הערכים האותנטיים שלי?

השראה, השראה, השראה. תרגיל נוסף לחילוץ הערכים שלנו הוא לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: "מי מעורר בי השראה?", "אילו אנשים אני מעריצה?", והתשובה יכול להיות אמא, מנהיג דגול, סלב אהוב או דמות מספר שקראנו באחרונה. נשאל את עצמנו מה יש באותן דמויות שמעורר בנו השראה, מה הן עושות וכיצד הן חושבות. השאלות הללו יספקו לכם גישה ישירה אל הערכים שלכם, בין אם הדמות הזו דומה לכם כמו שתי טיפות מים ובין אם היא רחוקה מכם כמזרח ממערב.

מה מלהיב אותי. "מה גורם ללב שלכם לשיר?", שאל סטיב ג'ובס באחד מנאומיו. אז מה מלהיב אתכם? מתי אתם ממש נהנים? אם ההווה לא מספק לכם תשובות טובות, ייתכן ששווה להציץ אחורה במשקפת הנוסטלגיה אל הילדות שלכם. מה אהבתם לעשות כשהייתם ילדים? בדרך כלל, הילדות שלכם עוד הייתה נקייה ממה שצריך, חייב וכדאי לעשות. נכון, היום אתם לא באמת שוקלים להיות אסטרונאוט, ציירת, זמר, או טייסת, אבל זה לא אומר שאין שם מידע חשוב. מהו הדבר שמשך אתכם באותו המקצוע? האם אהבתם את היצירתיות שבציור, את האומץ שבלהיות אסטרונאוט? איך תוכלו להכניס יותר
מהאיכויות הללו לחייכם היום?

המוטיבציה האנושית היא התהליכים שגורמים לנו לנוע לעבר מטרה כלשהי, והמצפן הפנימי הוא זה שאומר לנו באיזו מטרה כדאי להתמקד. גם בלילות חשוכים וקרים הוא יעניק לנו את התחושה החמה שאנחנו יודעים מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, לאיזו קבוצות אנחנו שייכים ובמה כדאי לנו להשקיע את זמננו.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

איך להפסיק לרוץ אחרי מחוגי השעון

Published

on

כל אדם מבזבז המון זמן שבו הוא עושה דברים לא מאוד חשובים • עבדים של הזמן? כך תתמודדו עם הבעיה ותצליחו לתכנן את זמנכם כך שתהיו יעילים וממוקדים יותר

מה הייתם עושים אם הייתי אומרת לכם שיש לכם 55 ימים לעשות ככל העולה על רוחכם? חלק מכם היו מנצלים את הזמן כדי לטוס לחו"ל ולגלות תרבויות חדשות, אחרים היו משקיעים בתחביב שהוזנחו, לומדים
שפה חדשה, מציירים, אופים או משפצים את הדירה.

ומה היה קורה אם הייתי נותנת לכם את 55 הימים הללו בכל שנה? כמעט חודשיים של זמן לעצמכם אחת לשנה, כל חייכם! לא תאמינו, אבל הזמן הזה קיים בחייכם, אלא שאתם פשוט מבזבזים אותו.

הימים האלה הם זמן שאתם מבזבזים מדי שנה בעצמכם. בסקר נרחב שנעשה בבריטניה נמצא שכל אדם מבזבז מדי יום 218 דקות, שמצטברות לשלוש שעות וחצי בשבוע שהן 55 ימים בשנה בעשיית כל הדברים הקטנים שלא תכנן לעשות – בהייה חסרת פשר, קריאה וכתיבה של הודעות לא חשובות, צפייה בסרטוני יוטיוב על חתולים או ארגון העטים בצורה הנדסית מעניינת.

אבל זמן הוא משאב מוגבל. לא משנה מה תעשו וכמה תהיו מוכנים לשלם, בשנה תמיד יהיו 52 שבועות. מה שכן אפשר לעשות זה לבחור באיזה אופן להעביר את הזמן שכבר יש לכם, כלומר להחליט על מה לוותר ובמה להשקיע את המשאב המוגבל הזה. לשם כך אספתי למענכם עשרה עקרונות:

1. הקדישו זמן לתכנון הזמן

הסופר מייקל לואיס, מחבר "מכונת הכסף" ו"מאניבול", אמר פעם: "אנשים מבזבזים שנים ארוכות כי הם לא מוכנים לבזבז דקות או שעות". הקדישו זמן ותכננו כיצד ייראו היום, השבוע ואפילו החודש הקרובים. עשו זאת בבוקר כשאתם מתעוררים או בערב לפני כן, כשהראש שלכם עדיין נקי מכל ההמולה שמביא איתו יום חדש. ארגון המחשבות, המטלות והמשימות יגדיל את הסיכויים שלכם לנהל יום פרודוקטיבי.

2. הכינו רשימה

אי אפשר למצוא ספר שמדבר על ניהול זמן שאינו מציין את המילה "רשימות". זאת הדרך היחידה לעקוב אחר המשימות, לרכז אותן ולהכיל את כל הבלגן שיש לכם בראש. יש לכם פרויקטים מהעבודה, התחייבות לחברים, משימות אישיות, בקשה מאמא, אירוע של גן הילדים וטסט לרכב? אתם יכולים לכתוב את הרשימה הארוכה ביומן קשיח או באפליקציה נוחה. אני ממש אוהבת את Trello אבל יש עוד הרבה אפשרויות מוצלחות.

3. צפרדעים למנה ראשונה

מארק טוויין היה אומר: "אכלו את הצפרדע דבר ראשון בבוקר, ושום דבר גרוע מזה לא יקרה במשך היום". הצפרדע היא המשימה הכי חשובה שלכם. התחילו את היום בביצועה גם אם היא אינה מהנה. אצל רוב האנשים שעות הבוקר הן השעות הכי פרודוקטיביות. חבל למקם משימות לא חשובות, תחביבים או זמן פייסבוק בזמנים שבהם הקוגניציה שלכם בשיאה.

4. העבירו למצב "השתק"

אם הדבר הראשון שאתם עושים כשאתם פוקחים את העיניים הוא לבדוק מיילים והודעות בווטסאפ, אתם בחברה טובה אך ממש לא יעילה. כמה פעמים קרה שנכנסתם רק כדי לבדוק מתי מתקיים האירוע בפייסבוק, ומצאתם את עצמכם גוללים כאילו אין מחר במשך שעה? מחקר מאוניברסיטת פלורידה מצא שעם הישמע צליל הודעה הריכוז שלנו צונח ומתרסק. כן, כן, אתם אפילו לא צריכים לפזול כדי לראות ממי ההודעה או לגעת במכשיר. מספיק צליל אחד קטן, ואתם כבר לא איתנו. הגדירו מראש זמנים שבהם אתם מאפשרים לעצמכם להתעדכן ולבדוק מה חדש. תוכלו גם להשתמש באפליקציות כמו: Stay Focused, Block Site, שם תוכלו לחסום את הגישה לחלקים המפתים ביותר באינטרנט בזמנים שתבחרו.

5. קחו הפסקות

בשנות ה-80 המציא פרנצ׳סקו סיריליו שיטה נהדרת להגברת היעילות בעזרת טיימר מטבח רגיל בצור עגבנייה שהיה לידו. לזכר הטיימר הקטן קרא לשיטה "פומודורו", כלומר, עגבנייה באיטלקית. הרעיון של השיטה הוא לעבוד בפרקי זמן קצרים ולרכז את הכוחות לעבודה יצרנית, ממוקדת ונטולת הסחות. השיטה עובדת כך: עבדו 25 דקות בריכוז, לאחר מכן קחו לכם חמש דקות הפסקה. עשו ארבעה סבבים כאלה של עבודה – מנוחה. אחרי ארבעה סבבים פנקו את עצמכם בהפסקה ארוכה יותר של 30-15 דקות. השיטה הזאת חיובית מכמה סיבות; הקשב שלנו הוא משאב מוגבל ומתכלה, והוא צריך מנוחה כדי להתחדש. 25 דקות הן זמן שיחסית קל להישאר מרוכזים בו, דבר שיוצר תחושת מסוגלות ורוטינה של עשייה. לבסוף, ההפסקה עשויה לפתוח את הראש לרעיונות חדשים ולפתרונות יצירתיים. תוכלו להוריד את האפליקציה של פומודורו, ולהצמיח לכם עגבניות של ריכוז.

6. אל תעשו דברים במקביל

יש אנשים שבאוזניהם המילה "מולטי-טאסקינג" נשמעת כמו שירת מלאכים. זה הסטנדרט בעולם החדש. לעשות גם וגם וגם, תוך כדי וכל הזמן. מחקרים מראים שהמולטי-טאסקינג לא באמת עובד. למוח שלנו יש "רוחב פס" קוגניטיבי מוגבל, ותסביך גדלות שגורם לו לחשוב שהוא מסוגל לבצע מיליון משימות במקביל. בפועל יש מספר מוגבל של פעולות שאנחנו מסוגלים להחזיק בראש בזמן נתון. כדי לבצע בכל זאת את כל המשימות, המוח שלנו קופץ מאחת לשנייה. המעברים האלה גוזלים זמן, פוגעים בריכוז, הורסים את היצירתיות ומובילים לביצועים מאכזבים. מולטי-טאסקינג זה די ממכר. בכל פעם שאנחנו קופצים ממשימה למשימה, המוח מפרגן לנו מנה גדושה של דופמין שמשמר את ההתנהגות הבעייתית הזאת. צרו לכם סביבות שמעודדות מונו-טאסקינג, נטרלו
הסחות דעת והקצו זמנים נפרדים לכל משימה.

7. חשבו מראש זמן ברברת

כשאנחנו באים לתכנן את היום שלנו אנחנו נופלים פעמים רבות לכשל תכנון, או "Planning Fallacy". כשל התכנון מתייחס לאופטימיות העיוורת שגורמת לנו להקציב למטלה הרבה פחות מהזמן הדרוש לה ולהניח שלא יהיו פקקים, או אירועים לא צפויים שיעכבו את שרשרת הפעולות שלנו. גרוע מכך, גם כשאנחנו כבר מוצאים את עצמנו עם הלשון בחוץ אחרי פגישה שהתחילה באיחור או דד-ליין שעבר, אנחנו בטוחים שאותו בלת"ם לא יופיע שוב ביום המחרת. רווחו את הפגישות שלכם, תנו לעצמכם זמן נוסף לכל משימה, התחשבו בפקקים, בעייפות וברעב, וקחו לכם מקום לטעויות ועיכובים.

8. אל תתביישו לומר "לא"

אף אחד מאיתנו לא אוהב להרוס מסיבה, או לסרב לבקשה של חבר או בן זוג. אנחנו רוצים להיות נעימים ואדיבים, וחשוב לנו לגרום לאנשים סביבנו לחייך. that being said, מותר לכם לזרוק כמה "זה לא מתאים לי" ו"אני אוותר" מדי פעם. בכל פעם שאתם אומרים "לא", לפעילות שלא רציתם להשתתף בה או למטרה שאינכם מאמינים בה, אתם למעשה אומרים כן" לעצמכם ולמה שחשוב לכם. היו אסרטיביים, בחרו את הפעילויות שלכם בחוכמה והשקיעו זמן באירועים ובאנשים שחשובים לכם.

9. אל תשכחו זמן לעצמכם

לא משנה כמה עמוס השבוע שלכם, סמנו כבר עכשיו ביומן "זמן לעצמי". זמן שבו אתם חושבים ללא הפרעה, מתרגלים תחביב אהוב, יוצאים להליכה או פשוט מנסים דברים חדשים שלא יצא לכם לנסות. זה אולי נראה פרדוקסלי, אך "בזבוז" הזמן הזה יאפשר לכם לחזור למטלות שלכם במרץ ובחדווה. מי יודע, אולי מתוך הזמן שתקדישו לעצמכם תמצאו את הפתרון לבעיה שהעסיקה אתכם או תמצאו השראה ליצירה חדשה.

10. עשו בדק בית

פעמים רבות, גם כשכבר החלטנו לעשות דברים כמו שצריך, קנינו יומן מושקע או הורדנו את כל האפליקציות הנכונות, דברים מתעקשים שלא להסתדר. יכול להיות שנפלתם על שבוע של ביש מזל וכל הכבישים נחסמו רק כשאתם נוסעים בהם. יכול להיות, מאידך גיסא, שיש בעיה מהותית שאתם לא מטפלים בה. שבו עם עצמכם לשיחה ונסו לחשוב מתי אתם לא מספיקים, מי האנשים שאיתם אתם פשוט שוכחים את הראש, מהם האירועים שגוזלים לכם זמן ללא הכרה, איזה סוג של משימות לוקחות לכם שנים ולמה אתם בכלל לא מגיעים? יכול להיות שדפוס הפעולות שלכם יגלה לכם מה אתם עושים לא נכון.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

לרדוף אחרי המושלם ולעולם לא להגיע

Published

on

הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה • הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון • קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש

כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.

כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.

נפגשתי עם שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה, מוזיקאית וסופרת ילדים שחיברה עם ד"ר טל בן שחר את הסדרה "גיבורים אמיתיים" הוצאת כנרת), כדי להציע גבולות גזרה בריאים לשאיפה לשלמות. שוחחנו מול קהל בטוקהאוס בתל אביב, ויחד איתו יצרנו מעטפת כוללת (אך לא מושלמת, כמובן) של הנושא. הנוכחים שאלו שאלות, הגיבו על דברינו והפכו את השיחה של שתינו לקלחת של רעיונות וכיווני חשיבה פרפקציוניזם.

אז שירלי, מה זה בעצם פרפקציוניזם?

״פרפקציוניזם זאת שאיפה לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות. באישיות של כולנו יש מרכיב סמוי של פרפקציוניזם, גם אם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה. זה הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננו וששום דבר רע לא יקרה".

על פניו, נשמע די חיובי.

״בפרפקציוניזם יש באמת המון היבטים חיוביים. חברתית אנחנו מתייחסים לזה כאל תכונה זוהרת. בראיונות עבודה, כששואלים מהי המגרעה שלנו, רבים יגידו 'פרפקציוניזם', כי איזה מעסיק לא ירצה עובד כזה? הבעיה מתחילה כשהמינונים לא נכונים והרצון לשלמות מנהל אותנו".

ד"ר טל בן שחר מבחין בספר שלו, "אושר אפשרי", בין טיפוס פרפקציוניסט לטיפוס אופטימליסט. פרפקציוניסט זה מי שמסתכל על הצלחה וכישלון בצורה דיכוטומית, שחושש לקחת סיכונים כדי לא לעשות טעויות. האופטימליסט מנסה לעשות את הטוב ביותר בגבולות היכולת. לאופטימליסטים יש סטנדרטים גבוהים, אבל הם מעוגנים במציאות ואינם חוששים מסיכונים ואתגרים.

״בין שני הטיפוסים הללו מבחינה גם מידת הרודפנות הפנימית, הקריטיות. עיגון הסטנדרטים בגבולות המציאות שהזכרת הוא לא תמיד המדד לפרפקציוניזם שלילי. אם נסתכל על יזמים ואנשי חזון, אפשר לומר שאין להם בוחן מציאות. אם היה להם הצד הביקורתי הזה, הם לא היו מצליחים ליצור וליזום. השאלה היא איך הם מתמודדים עם הדרך, האם הם מוכנים להכיל אכזבה והאם הם נותנים לעצמם לחוות רגעים של סיפוק.

״חוויתי משהו כזה בתקופת הלימודים. הייתי מרגישה שהולך לי גרוע במבחנים, אפילו שלא היתה לזה הוכחה במציאות. עדיין, אחרי כל מבחן הרגשתי שלא למדתי מספיק, שאני צריכה ללמוד ולחקור עוד.

״אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה. היא עלתה ארצה בגיל 6, והיה לה חשוב מאוד להצטיין בלימודים. באחת השנים היא הביאה תעודה טובה מאוד עם ציון מספיק' אחד. היא ממש בכתה והתייפחה. סבתא שלי, שלא הבינה עברית בצורה טובה, אמרה לה שכתוב שם מספיק', ומספיק זה כנראה מספיק בשביל המורה. אני חושבת שזאת אנלוגיה נפלאה – חשוב להסתפק ב'מספיק' בתחומים מסוימים בחיינו.

״ד"ר סוס יש ספר ילדים נפלא, 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. הוא מספר על מסע שהדמות עוברת. יש שם דף שמדבר על זה שהגיבור יכבוש הרים, יגיע לפסגות, ייגע בשמים, ואז, בדף הבא, נכתב: 'או שלא'. אנחנו חיים בתנועת מטוטלת. לפעמים נצליח, ולפעמים ממש לא. אדם שלא מוכן לקבל את החלקיות הזאת נמצא בסיכון לחרדה. הרבה מההתנהגויות שאנחנו נוקטים באות לפצות על חוסר שליטה. הפרפקציוניסט מנסה לארגן ולסדר הכל, כדי לא להתמודד עם האמת הקיומית – אולי זה לא יצליח".

אנשים מתמודדים עם החרדה הזאת בדרכים שונות. זאת הסיבה, אגב, שקשה לפעמים לראות את הפרפקציוניזם כפי שהיינו מצפים לראות אותו. חלק מהפרפקציוניסטים פונים לפיצוי יתר; הם משקיעים מאמצים ושעות של עבודה כדי לסמן וי על כל השורות בקורות החיים, להיות העובד הכי טוב, התלמיד המצטיין והחבר הכי אכפתי. אחרים נמנעים. הם חושבים שהם גם ככה לא טובים ולכן לא מוכנים להעמיד את עצמם במבחן. אלה הפרפקציוניסטים השקטים, שקשה לאתר, אלה שיושבים בסוף הכיתה.

״יש גם אנשים שיכשילו את עצמם מראש. לדוגמה, בחורה שמחר יש לה מבחן עלולה למצוא את עצמה שותה בלילה שלפני עד שהיא מרגישה רע, ואז יש לה תירוץ לכישלון העתידי. פרפקציוניסטים אחרים פשוט יתייחסו לרגשות ולנטיות האנושיות שלהם כאל דבר זר. הם לא ייתנו ביטוי לעייפות, חולשה, תסכול או כעס ויתייחסו אל עצמם כאל רובוט.

למה אני לא מאושר?"

זה מזכיר לי סיפור על אמא אחת שעבדתי איתה. היא היתה פרפקציוניסטית בהורות. היתה קונה רק אוכל אורגני, היניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, ישנה איתם ושמרה עליהם מכל משמר, עד שהגיעה למצב של התקפי חרדה מאוד קשים. הורות היא אחד התחומים שלא מומלץ להיות בהם פרפקציוניסט, כי אין דרך נכונה אחת לגדל ילדים".

״עוד נקודה שבה אפשר לראות ביטוי של הנטייה הפרפקציוניסטית היא החשיבה המוטעית, שהרגשות שלנו צריכים להיות חיוביים כל הזמן. באים אלי אנשים שיש להם הכל ושואלים: למה אני לא מאושר?" אנשים מאמינים שאדם מאושר הוא אחד שתמיד מחייך, תמיד יש לו מוטיבציה והוא לא חווה רגעי נפילה. זה רחוק מלשקף את המציאות. אני לא קמה כל בוקר עם חיוך מאוזן עד אוזן, וגם המומחים בתחום הפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על היעדר רגשות שליליים, כי אם על הכלה שלהם.

״זאת אחת הטעויות הכי נפוצות בקשר לאושר. אושר קשור למשמעות, ובמשמעות יש עצב ושמחה ביחד. אם העבודה שלי משמעותית בעיני, אני אחווה גם עצב ותסכול כשמשהו לא מסתדר. אם הילדים שלי משמעותיים בעיני, הם יגרמו לי אושר גדול, אבל אני ארגיש רע כשיהיה להם קשה. ההבנה הזאת, שמותר לנו להיות עצובים ואין לזה שום קשר לאושר – מביאה המון הקלה".

הרבה אנשים דווקא חוששים לוותר על הפרפקציוניזם שלהם. הם מאמינים שאם יתירו את הרסן, אפילו במעט, הם יאבדו את כל הסטנדרטים הגבוהים שטיפחו. הם גם לא רוצים לאבד חלק בעצמם שגורם להם להתאמץ ולהשתפר.

״צריך לעשות את זה לאט. כשאנשים מורידים את השפעת הרודפנות בתחום מסוים, הם מגלים פתאום חופש".

לדעתי, ברמה הפרקטית, זאת ההבנה שלא ניתן להיות 100% בכל תחומי החיים וצריך לעשות בחירה מודעת באילו תחומים להשקיע. זה כמו לנסות לעשות ג'אגלינג עם יותר מדי כדורים. בסופו של דבר, חלק מהם יפלו. עדיף להחליט מראש אילו כדורים להקפיץ ואילו להניח בצד. אחרי הבחירה המודעת אפשר לתת את המרב ולחיות בשלום עם התחומים שעליהם בחרנו לוותר.

״עוד משהו שחשוב לשים לב אליו, זו ההתייחסות לכישלונות. בסדרת הספרים שכתבתי עם ד"ר טל בן שחר סיפרנו על תומס אדיסון, שהיה גדול הממציאים וגם גדול השוגים. הוא התייחס לכישלונות בחינניות וללא פחד. כשקולגה הציע לו לוותר אמר לו אדיסון: 'לא נכשלתי 2,000 פעמים, אלא מצאתי 2,000 דרכים שלא עובדות'. המשברים שלנו הם פוטנציאל לשינוי, אם אנחנו לומדים מהם".

הכישלון אינו אני

פרופ' איימי אדמונדסון מהרווארד חקרה בהקשר הזה הצלחה של צוותים רפואיים. היא גילתה נתון מפתיע: צוותים רפואיים שהוגדרו כמצליחים היו דווקא אלה שעשו הרבה טעויות. כשהמשיכה לחקור, היא גילתה שלצוותים המצליחים ולמצליחים-פחות היתה כמות שווה של שגיאות וטעויות. השוני בין הקבוצות בא לביטוי ביכולת של הצוותים לעבד ולחקור את הטעויות שלהם ולדבר על זה. בצוותים מוצלחים התפתחה תרבות ארגונית פתוחה, המאפשרת
הכלה של טעויות ולמידה מהן.

בהמשך פיתחה אדמונסון תיאוריה שלמה לגבי כישלונות. היא חילקה אותם לכישלונות טיפשיים וכישלונות אינטליגנטיים. כישלונות טיפשיים הם כישלונות שיכולנו למנוע. למשל, אם אני יודעת שכדי להגיע בזמן להרצאה אני צריכה לצאת שעה לפני, ואני עדיין לא עושה את זה, זה מטופש. אבל אם אני מנסה משהו חדש כדי ללמוד, פותחת עסק ויוצרת תוכנית שיווקית שאין לי מושג עדיין אם היא תעבוד, זה כישלון אינטליגנטי של ניסוי וטעייה. חוקר שמנסה למצוא תרופה לסרטן לא נכשל, גם אם הניסוי לא הצליח להרוג את התאים הסרטניים, כי משם הוא יכול להמשיך ולחקור טוב יותר. כישלונות כאלה מובילים להצלחה.

״חשוב לתרגל את זה מגיל קטן, ולחנך לזה גם את הילדים וגם את המבוגרים. לעודד גישה חקרנית. מותר לטעות, ריך להתאמץ, להשקיע ולהצטיין, אבל צריך להפריד את הכישלון מתפיסת העצמי. הכישלון אינו אני. אם נכשלתי, אבדוק איך אני יכול ללמוד מזה".

״יש חוקרת שמדברת על כלי נהדר שעוזר להתמודד עם הקול הביקורתי שיש לכולנו בראש, וקוראים לה קריסטין נף. לכלי הזה קוראים חמלה עצמית. לחמלה עצמית יש שלושה מרכיבים מרכזיים; אדיבות עצמית: כלומר, אהבה עצמית שאינה קשורה בתוצאות. נוכחות: לשים לב מה עובר עלי, ברגע הזה שלא הצלחתי, מה אני מרגישה?

הרכיב האחרון הוא אנושיות משותפת, להבין שהאתגרים שעוברים עלי אינם רק שלי ושאני חווה אותם יחד עם קבוצה גדולה שנקראת המין האנושי. תרגול חמלה עצמית מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, ולחקור את הכישלונות שלנו ממקום בריא ולא שיפוטי. אפשר בהחלט להתחיל משם כדי להתמודד עם פרפקציוניזם, ולהשתמש במחלה העצמית כדי לאזן את הנטייה לשלמות.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me


המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות