Connect with us

השבוע בלוס אנג'לס

גאווה ישראלית בדולבי תיאטר

Published

on

"סקין", סרטו של גיא נתיב, זכה בפרס האוסקר לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר בטקס האוסקר • הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומספר על יחסים טעונים בין שחורים ללבנים בחברה האמריקאית • נתיב: הסרט נעשה עבור הילדים של כולנו, בתקווה שיגדלו לעולם פחות אלים וגזעני ויותר מפויס"

נתיב, רעייתו ג'יימי והתסריאטי מימון ברגע הגדול

הסרט "סקין", בבימויו של הבמאי הישראלי גיא נתיב, זכה ביום ראשון בפרס האוסקר לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר בטקס האוסקר שנערך באולמי דולבי בהוליווד בולווארד. נתיב חלק את הפרס עם רעייתו, הבמאית האמריקאית ג'יימי ריי ניומן, וכעם התסריטאי הישראלי שרון מימון. הסרט, שאורכו 19 דקות, מבוסס על סיפור אמיתי ומספר על יחסים טעונים בין שחורים ללבנים בחברה האמריקאית ומתבסס על סרט תיעודי בשם "Erasing Hate" משנת 2011 שעוקב אחר ניאו נאצי מקועקע שמנסה לעזוב את קבוצת גלוחי הראש שבה הוא חבר, וכחלק מתהליך השיקום מחליט למחוק את כל כתובות הקעקע הגזעניות מגופו.

נתיב פתח את נאום התודה שלו במלים "לילה טוב ישראל" בעברית. "הגעתי לכאן לפני חמש שנים", אמר. הסרט הזה הוא על חינוך וכיצד ללמד את הילדים שלך להתנהג בצורה טובה יותר". סרט באורך מלא בבימויו של נתיב המבוסס על אותו סיפור הוקרן בפסטיבל ברלין החודש ועתיד לצאת לבתי הקולנוע בהמשך השנה. נתיב עבר ללוס אנג'לס לפני ארבע שנים כדי להתניע כאן את הקריירה הקולנועית שלו. הוא הודה בין השאר לבמאי מפיק הישראלי-אמריקאי אורן מוברמן, שנמנה בין מפיקי הסרט. נתיב הוא הישראלי השלישי שזוכה בפרס היוקרתי אחרי הבמאי משה מזרחי ז"ל ונטלי פורטמן.

נתיב הנרגש התראיין לגלי צה"ל ואמר כי "זה לא נתפס, כשקוראים לך לבמה ואתה רואה אייקונים שגדלנו עליהם ובמאים ענקיים. אני עדיין מעכל את זה. ייקח לי כמה חודשים טובים עד שאני אעכל את הדבר הזה; ישראל היא כל היצירה שלי. זה המקום שאני גדלתי בו, ואני מאוד גאה להיות ישראלי ולעמוד מאחורי הסרט הזה. יש קולנוע מדהים בישראל, ואני מאוד גאה. זו זכייה ישראלית לחלוטין. כל המוחות מאחורי 'SKIN' הם ישראלים וכל היצירה שלי נובעת מהמקום בו גדלתי". נתיב התייחס גם לאנטישמיות הגוברת בעולם ואמר כי "בהוליווד מישהו כבר קרא לי 'יהודי מלוכלך, תחזור למשרפות'. זו תופעה מדאיגה לא רק עבור יהודים. זה המסר של הסרט". לדבריו "הגזענות לא קיימת הרבה בניו יורק ובשיקגו, בערים הגדולות. כשאתה יוצא מהערים
האלו זה קורה".

עלמה בת 5 החודשים ופסלי האוסקר הטריים

ביום שני סיכם נתיב את החוויה בעמוד הפייסבוק שלו: "מתעורר בשבע בבוקר עם הנג אובר מטורף. מסתכל לימיני, אשתי עדיין ישנה, עם עלמה בת החמישה חודשים לצידה. מסתכל לשמאל, ובום! רואה שני פסלוני אוסקר מוזהבים ענקיים על השידה. הולי שיט, זה לא היה חלום, זה אמיתי לחלוטין.

לילה מטורף ממסיבה למסיבה למסיבה, אלכוהול בכמויות, פוגשים אגדות חיות כמו ספילברג, אלטון ג׳ון, ליידי גאגא, קווינסי ג׳ונס וספייק לי, שממש הצביע ודחף אותנו לזכייה. ברגעים השקטים המועטים שיש לי בין קוקטייל לראיון ברכב, אני לא מפסיק לחשוב על הגיבורים הפרטיים שלי – הסבים והסבתות שלי שעברו תופת בפולין וברומניה בשואה, איבדו את כל משפחתם, הגיעו לישראל באוניית מעפילים להקים את קיבוץ מגידו ונלחמו כדי שהארץ שלנו תתקיים. היה לי חשוב להגיד את הכל על הבמה מול חמש מאות מיליון איש – שאת הגזענות המשתוללת בארה״ב ובאירופה צריך להפסיק!

"אנחנו רואים יותר ויותר תופעות גזעניות נגד יהודים, שחורים, מוסלמים וזרים בארה"ב ובאירופה על ידי קבוצות ניאו־נאציות פאשיסטיות לבנות שהרימו ראש עם עליית טראמפ לשלטון. המסר הוא ברור וחד ומתחבר ישירות למה שסביי וסבותיי לימדו אותנו על הערכים שעליהם גדלנו. סבא שלי, ראובן מונוביץ, ניצול שואה וגיבור, לקח אותנו לטיול לפולין לפני עשר שנים והצהיר שהמשפחה שהקים היא הנקמה הכי גדולה שלו.

"זה טבעי שבסרטי האמריקאי הראשון, Skin, אעסוק בגזענות אמריקאית של משפחה לבנה, שמעבירה מסר ברור שהכל מתחיל בחינוך של הילדים שלנו. כי כשאתה ילד בן 10 בעיירה גזענית באוהיו ואבא שלך מלמד אותך לירות במקסיקנים בגבול באמצעות רובה צלפים, סביר להניח שתהפוך עוד כמה שנים לבחור גזען, אלים ומסוכן שייקח את אותו רובה ויתחיל לירות ביהודים. אני מקווה שעכשיו, אחרי שסקין קיבל את החשיפה שלו, יותר אנשים יראו אותו בארה"ב ובעולם – וגם בישראל ויעכלו את המסר הזה. הסרט הזה נעשה עבור הילדים של כולנו, בתקווה שיגדלו לעולם פחות אלים וגזעני ויותר מפויס. אמן!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

השבוע בלוס אנג'לס

להרגיש בבית: הפתיחה הגדולה שלNAYA

Published

on

מכון היופי של יניב ונטלי ארביב, ברחוב השלישי סמוך ל'גרוב', נחנך השבוע במסיבה רבת משתתפים • השאיפה: "לעשות אנשים יפים ולשפר את המראה החיצוני שלהם, אבל שירגישו יפים גם מבפנים" • שווה בדיקה

אירוע פתיחה נוצץ התקיים בסוף השבוע האחרון במרכז היופי החדש NAYA בווסט הוליווד. המקום הוא למעשה איחוד של שני מכוני יופי וותיקים ומנוהל על ידי יניב ונטלי ארביב.

נטלי היא קוסמטיקאית רפואית שעשתה לעצמה שם נפלא בקהילה הישראלית וזכתה לכינוי ״הפולה של אל-איי״. ידי הקסם שלה זיכו אותה בלקוחות לא רק מלוס אנג׳לס והוואלי, אלא ממקומות מרוחקים כמו פאלם ספרינגס ואורנג' קאונטי. יניב בעלה והשותף לעסק הוא מעצב שיער מוכשר שעבד במשך שנים באוסטרליה ובישראל. היה לו עסק משפחתי לעיצוב שיער שנקרא ׳שמפו׳. עכשיו הם מאחדים כוחות ופותחים מקום אחד גדול ומשפחתי – One stop beauty shop שיענה על כל צרכי היופי האפשריים.

מתחם NAYA בווסט הוליווד קושט בבלונים המיוחדים של חברת ׳שני בלונים׳ ומיטב אנשי התעשייה והלקוחות מהקהילה הישראלית הגיעו לחגיגה. נטלי: ״ציפינו ל-100 אבל הגיעו קרוב ל- 250 איש; בלי לשים לב זה הפך להיות מסיבת רחוב גדולה״. הלוקיישן האטרקטיבי, ברחוב השלישי צמוד ל'גרוב', הביא קהל אמריקאי רב גם כן.

האירוע נפתח בקבלת פנים עם שטיח אדום. האורחים התפנקו באוכל מצויין: סליידרים המבורגרים, טורטיות וסביצ׳ה, מנות דגים, חומוסים ושיפודי פרגיות, הכל טעים ומוגש נפלא ע"י קייטרינג CANNAN של אורית מסיקה, כמו גם בר אלכוהול ודרינקים מכל הסגנונות. במהלך הערב השניים דאגו להודות לכל האנשים שסייעו בהקמת הסלון החדש, ביניהם הקוצ׳רית רקפת אהרן. נטלי: ״רקפת עזרה לנו מאוד להפוך את הרעיון שהיה על דף למציאות, והכל קרה תוך חודשיים". בין התומכות שני לאובר ולחני כהן, שהביאו את פיינאלסטיות התחרות מיס ישראLA, שכבשו את המקום בנוכחותן היפה. על המוזיקה: די גי׳ אלירן פארג׳, שעבר לאחרונה לאל-איי ממיאמי ונתן סט מוזיקה מצויין.

השם NAYA מורכב משמם של השנייים: נטלי ו-יניב ארביב. מכון היופי מתמחה בכל סוגי טיפולי היופי: שיער, איפור, טיפולי פנים, עיצוב גבות, שיטת השערה, תוספות ריסים ועוד. ומה לגבי העיצוב המיוחד? נטלי: ״רצינו שהמקום יהיה וירגיש ביתי. אנחנו מאוד משפחתיים ואנשים אוהבים מאוד לבוא בגלל האווירה הזו. הרעיון הוא שיהיה מקום שאנשים יכולים לבוא אליו ולברוח לרגע מכל הסצנה של אל-איי, להירגע ובאמת לטפל בעצמם ולהרגיש בבית. בעלי יניב עשה את כל השיפוצים וממש השקיע, בקושי ראיתי אותו בתקופה הזו.

"השאיפה שלנו היא לעשות אנשים יפים ואנחנו באמת משפרים את המראה החיצוני שלהם. אבל אנחנו רוצים שירגישו יפים גם מבפנים. לכן, מהרגע שהם נכנסים ל-NAYA, מהאדם הראשון שהם פוגשים בדלת ועד האדם האחרון ביציאה, צריך לתת להם יחס נפלא, שירות אדיב ולגרום להם לחייך. שירגישו בפנים נעים, רגועים ומאושרים, כי גם אנחנו כאלו".

Naya Beauty – Salon
8038 W 3rd St. Los Angeles, CA 90048 Beverly Grove
Phone: (323) 272-4921

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

ערב מוזיקלי למען נפגעי פעולות טרור

Published

on

הפסנתרן אורי שיחור בביתם של דיתי וגדעון ברין בבוורלי הילס

בערב מוזיקלי שנערך בביתם של ד"ר דיתי וגדעון ברין כלל ארוחת ערב והופעה של זמרת האופרה ארה קיילין והפסנתרן הידוע אורי שיחור, שניגן את יצירתו של שוברט סונטה בסי מינור. הכנסות האירוע הועברו לארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) ו- Save A Heart Foundation בראשו עומד ד"ר יזהר חרוזי. ד"ר ברין, פסיכולוגית קלינית שלקחה על עצמה לגייס תרומות למען ארגון נט"ל בלוס אנג'לס, פינתה את כל הרהיטים מסלון ביתה בבוורלי הילס וערכה שולחנות עגולים למוזמנים ליד פסנתר הכנף. מרביתם התוודעו לראשונה לנט"ל, שהוקם ב-1998 על ידי ד"ר יוסי הדר ויהודית יובל רקנאטי. העמותה הוקמה מתוך הזדהות עם אלו שנפגעו נפשית באופן ישיר או עקיף כתוצאה מאירועי טרור או מלחמה.

ברין: "נט"ל הוקמה לפני 20 שנה בזמן בו לא היה כל ארגון אחר במדינה שישרת את אלו הסובלים מפוסט-טראומה כתוצאה מטרור ומלחמה. בזמן שהמדינה והצבא עשו את מיטב יכולתם, אנשים רבים נפלו בין הסדקים. חלק מהסובלים לא הבינו שהסיוטים שליוו אותם או חוסר יכולתם לתפקד היו קשורים למאורעות טראומטיים שהם חוו. אחרים חששו לבקש עזרה כי פחדו מהסטיגמה, ורבים פשוט לא יכלו לאפשר לעצמם לקבל טיפול".

ד"ר ברין סיפרה על ילדה בת שמונה מאשדוד שהתקשרה למרכז נט"ל; הילדה העבירה שעות ארוכות במקלט הבניין בו גרה ובמצוקתה היא שרה לעצמה על מנת להתגבר על רעש הסירנות ולהרגיע את עצמה. אלא ששאר האנשים במקלט אתה, לא הבינו מדוע היא שרה, כשהם בעצמם היו נתונים במצוקה. בקו החם של נט"ל, הקשיבה המתנדבת לילדה הקטנה ואמרה לה שבכל פעם שהיא פוחדת ורוצה לשיר היא מוזמנת להתקשר ולשיר כמה שהיא רוצה. "המתנדבים בקו החם הצליחו לגרום לה להיפתח ולדבר אתם על מה שהיא מרגישה" סיפרה ד"ר ברין, "וזה הוביל למתנדבים שהגיעו לביתה ואחר כך גם לתראפיה שהוצעה לכל המשפחה. הסיפור מראה עד כמה דינמית וקריטית עבודת נט"ל".

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

יפות בלה-לה-לנד

הן חולמות על הוליווד, נלחמות למען דימוי גוף בריא, מתלבטות בין צה"ל לקולג' ומרגישות חצויות בין החיים הנוחים באמריקה לחום ולאהבה של ארץ הקודש • ראיונות עומק עם המתמודדות בתחרות "מיס ישראLA ", שנערכה השבוע בדאון טאון לוס אנג'לס

״ישראלים זה אופי, זה כוח", אומרת אביב גדי. "הם לא מנסים להיות חלק מכור ההיתוך האמריקאי, אלא נאבקים לשמור על הזהות שלהם כאן". גדי (22) היא אחת מ־15 שהתמודדה בתחרות "מיס ישראLA", שהתקיימה השבוע במועדון ה"מאיין" בדאון טאון לוס אנג'לס כמו מרבית המשתתפות, היא גדלה בארה"ב, אבל בעלת זיקה מובהקת לארץ הקודש. בגיל 15 חזרה לארץ לשש שנים, למדה בפנימייה בהוד השרון ובחרה להמשיך לשירות צבאי. התחרות, מבחינתה, היא שילוב של האפשרות לקחת חלק בעוד פעילות של הקהילה, עם צעד בדרך לתהילה. "אני מתעסקת במוזיקה, כותבת ושרה. מגיל צעיר החלום שלי היה לבדר, לעמוד על במה לפני קהל גדול, ואני מפזרת את הפירות שלי בכל מקום, כי אני רוצה לגדול בכל מקום".

הזהות של הצעירים שנולדו בארה"ב להורים שהיגרו מישראל מעולם לא היתה חצויה יותר. הקהילה הישראלית בעיר המלאכים מוערכת בכ־300 אלף איש – הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל, ובשנים האחרונות, החיבור לארץ ניכר יותר מאי פעם. לא רק בקרב ההורים, אלא גם, ובעיקר, אצל הילדים שגדלו פה עם מחשבות על שָם.

אם פעם התייחסו לישראלים בלוס אנג'לס כאל יורדים" – כאלה שישראל נצורה בליבם, אבל בעיקר נשקפת במראה האחורית של המכונית הענקית שבה הם דוהרים בכבישים המהירים של דרום קליפורניה היום הם בקיאים בכל מה שקורה בארץ, החל בכותרות שקופצות בנייד וכלה בצפייה בסטרימינג בפרק ההדחה של "האח הגדול". אלה לא אותם ישראלים שתקועים עדיין בשנה שבה עזבו את הארץ, עם "זהו זה" ולהקת הנח"ל. הם כבר יודעים את כל המילים של הלהיט החדש של עומר אדם, מבלי שהיו אי פעם בקיסריה.

למשבצת הזאת בדיוק נכנסת תחרות "מיס ישראLA", אפילו אם הפורמט קצת התיישן. אף אחת מהן לא צפתה בתחרויות בחירת מלכת היופי בישראל, אבל הן בהחלט מכירות את הזוכה הנוצצת גל גדות, שאותה הן מכנות המלכה", וחלקן מדברות על בר רפאלי כעל מודל החיקוי שלהן. הן גם לא צפו בתחרות "מיס אמריקה" המקומית ומתחברות לכל היותר לגרסת הריאליטי שלה, "הטופ מודל הבאה". הן כאן בגלל השאיפה לפרסום.

• • •

מאחורי התחרות עומדות שתיים – שני לאובר (40 בעלת חברת הפקות, וחני כהן (38), אם לשלושה, מפיקת אירועים ומייסדת "המרכז" – גוף להוראת עברית וציונות לילדים יהודים אמריקנאם וילדי ישראלים. שתיהן מעדיפות להגדיר את התחרות כ"אירוע ביוטי", או "ערב שמאחד את הקהילה הישראלית, בתיבול אבק כוכבים".

״התחלנו לעבוד על האירוע במאי שעבר", אומרת חני, ״הבנות האלו לא יודעות באמת מה זו תחרות יופי, אבל הן התחברו לרעיון, כי הבינו שהמטרה היא העצמה נשית. שאפשר להיות יפה וגם לעשות דברים טובים". שני: "לפעמים אני חושבת שזה יותר חלום של האימהות מאשר של הבנות שלהן. ראיינו יותר מ־400 בנות שפנו אלינו. התייעצנו עם סוכני דוגמניות מהארץ, עשינו סינונים מטורפים".

רשימת המתמודדות נסגרה כבר בקיץ, ובאוגוסט הן כבר היו במחנה אימונים: יומיים של סדנה שבמהלכה עברו הדרכות בנושאי הליכת מסלול, צילומים, טיפוח, תזונה, ואיך להציג את עצמן. חני: "הבנות עברו איתנו תהליך של תשעה חודשים, מלווה בקואוצ'ינג. כל אחת מהן התנדבה בארגון לפי בחירתה, וגם בזמן הפנוי שלהן זה מה שרובן עושות. לא תראה פה אף אחת שעומדת לגמרי בקריטריונים של דוגמנית. מבחינת המראֶ ה לקחנו הכל מהכל, כי התמקדנו במה שהן משדרות החוצה. מההתחלה גם היה ברור שתחרות בגדי ים לא עומדת על הפרק. אנחנו עושים תצוגת אופנה, לא מוכרים בשר על הבמה".

שני נמצאת בארה"ב כבר 13 שנה. בארץ עבדה כמפיקה וככתבת בערוץ הראשון. היא נשואה ואם לשניים, ומנווטת את התרבות הישראלית בלוס אנג'לס באופן שהקונסוליה המקומית המנומנמת יכולה רק לחלום עליו. חברת ההפקות שלה שותפה לסיבובי הופעות בארה"ב של עשרות אמני סטנד־אפ וזמרים ישראלים. לתחרות, שהתקיימה במועדון "The Mayan" בדאון־טאון אל.איי, היא גייסה בין השאר את המנחים רון שחר ומגי אזרזר, פלוס מופע של כיתרייה מ"הכוכב הבא לאירוויזיון". שני: כמפיקה זה אתגר, לעשות משהו בסדר גודל שלא נראה פה קודם. אני עובדת בכל רחבי ארה"ב עם קהילות ישראלים, ובאל.איי הקהילה מגובשת לגמרי, בניגוד לניו יורק, למשל, שם הישראלים יותר מפוזרים, או בפאלו אלטו, שם בכלל לא צופים בתוכניות ישראליות. תוכניות ריאליטי מהארץ תפסו באל.איי חזק מאוד, ולכן התחרות מתאימה לאוכלוסייה".

• • •

את המתמודדות פגשתי לראשונה בווילה המרהיבה של אריה ורקפת אהרון בוודלנד הילס, כשהן כבר עמוק בתוך החזרות. אהרון היא אחת ממובילות הדעה הבולטות בקהילה הישראלית, מייסדת השלוחה המקומית של עמותת "גדולים מהחיים", קואוצ'רית מצליחה ואחת הספונסריות הגדולות של התחרות. השיחה מתחילה בעברית, ששגורה בפי כל הבנות. מאוחר יותר, לבקשת כמה מהן, אנחנו עוברים לאנגלית.

תמרה אוחנה (22) נולדה בחיפה. כשהיתה בת 6, הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה לסיאטל. האב עבר ללוס אנג'לס. אחרי שהיתה על הקו בין סיאטל לאל.איי, בחרה להתגורר עם אביה בבוורלי הילס. "גדלתי ולמדתי פה, נהייתי קצת אמריקנית", היא אומרת בעברית, "כל הזמן חשבתי שישראל זה הבית, וששם ארגיש שלמה. אחרי כמעט 14 שנים נסעתי לארץ לתקופה, אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי. עטפו אותי בחום ובאהבה, אבל הבנתי שהחיים שלי פה". לתחרות הגיעה כדי להתפרסם ולהגשים את חלומה להיות דוגמנית. "זו נשמעה לי דרך טובה לחשוף בפני הקהילה הישראלית את השם ואת הפנים שלי. יצרתי חברויות חדשות עם מתמודדות אחרות, ואנחנו קבוצה מגוונת. להיחשף לאנשים ולדעות שונות זה משהו שפותח לך את הראש ועוזר בכל מיני סיטואציות. כשיצאו הפרסומים על התחרות, הרבה קרובי משפחה מהארץ שלחו לי הצעות חברות בפייסבוק, כל מיני 'אוחנה' שלא הכרתי", היא צוחקת.

שירה בן־עמי (17) עברה לכאן מירושלים בגיל 3, וגרה בניו יורק. היא באה לחוף המערבי במיוחד עבור התחרות, אבל יש לה תוכניות אחרות לגמרי מאשר למתמודדות האחרות. "אני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהמשיך ללימודי משפטים, להיות עורכת דין, ואולי פוליטיקאית. המודל שלי הוא שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג, שהגיעה מברוקלין, שם אני גרה. היא למדה בבית ספר ציבורי בשכונה שלנו, ותראה מה
יצא ממנה! זה יעד שאני חולמת להגשים".

את מישל לוי (20), שהחיוך לא מש משפתיה, אני מכיר כאחת המתנדבות הצעירות ב"גדולים מהחיים", שמלווה מדי שנה ילדים חולי סרטן בטיול החלומות שלהם בעיר. לוי, גם היא ילידת ירושלים, עברה לגור בוואלי עם משפחתה בגיל 5. "אני אוהבת את ישראל ורוצה להיות חלק ממנה", היא מכריזה באנגלית, "אם זה דרך השתתפות בצופים, התנדבות או השתתפות בתחרות. בכל פעם שיש הזדמנות לעשות משהו שקשור בישראל, אני הולכת על זה. במקומות האלה אני מקבלת את ההרגשה של הארץ. יש לי משפחה בפתח תקווה, בחולון, בנס ציונה ובצפון, וכשאני יכולה – אני נוסעת לבקר. אני
לא באמת יכולה להגדיר את עצמי כאמריקאית".

אמילי רוסק (26), סטודנטית לביולוגיה ובת יחידה לאם יחידנית, עברה לכאן עם אמה מאשקלון בגיל 16 המעבר לאמריקה לימד את שתינו המון, וגם חיזק אותי בתחילת הדרך, כי לא היו לי חברים הרבה זמן", היא אומרת. החלום שלה הוא לפתוח מרפאה הוליסטית, לעזור לאנשים להישאר בריאים פיזית, מנטלית ורוחנית, בלי תרופות וכימיקלים, לרקוח תרופות טבעיות. ככה אמא שלי גידלה אותי. היא מודל החיקוי שלי. ואיך אפשר שלא, היא כל הזמן מול הפנים שלי", היא צוחקת, אני מתעוררת בבוקר – והיא מייד מולי, מכינה לי טוסט עם אבוקדו, שיהיה לי בדרך לקולג' בפומונה (שעה נסיעה ממזרח ללוס אנג'לס).

״היא זו שסיפרה לי על התחרות. בהתחלה היו לי ספקות אם אני רוצה להשתתף. אבל אחרי שפגשתי את חני ושני, אמרתי לעצמי, בעצם, למה לא? זה משהו חדש, ותמיד חשבתי לנסות ולהיכנס לתחום הדוגמנות. עכשיו, שזה באווירה ישראלית, זה מרגיש יותר קרוב לבית. יש לי געגועים לישראל, לא ביקרתי שם מזמן".

שאנל אלטיט (18) נולדה באל.איי למשפחה שמקורה בבאר שבע. "אמא שלי השתתפה בתחרויות בארץ בצעירותה, והיא זו שדחפה אותי", היא מגלה. "היא סוג של stage mom, מדרבנת כל ילד לעשות מה שהוא רוצה ומחדדת לנו את הדרך. במקצועה היא מעצבת אופנה, ובזכותה גדלתי בתעשייה הזאת ואני מכירה כל מה שקשור לעיצוב ולאופנה. באתי לתחרות כדי לגלות את החוזקות ואת החולשות שיש בי. לגלות איפה אני מרגישה בטוחה בעצמי, ומה אני צריכה לתקן. לדעת איך לעבוד עם אנשים ולהיות אישה חזקה, להתבלט בזכות מי שאני אפילו כשיש סביבי נשים יפהפיות ומרשימות".

אוחנה ממחישה היטב את עניין הזהות החצויה. "אני תמיד צריכה להתאים את עצמי: עם חברים אמריקאים אני הישראלית. עם ישראלים – אני המרוקאית. כל הבנות
פה גדלו 'מעורבות'".

אמא של שאנל, מאיה אלטיט (44), היא דמות מוכרת בקהילה הישראלית ומארגנת אירועי חתונות וחינות. בצעירותה התמודדה בתחרות "מיס באר שבע" ודגמנה בתצוגות ובהשקות עם מירי בוהדנה, רוית אסף ומירית גרינברג. בגיל 21 עברה ללוס אנג'לס, התחתנה עם ישראלי והביאה לעולם חמישה ילדים. מאז כבר הספיקה להתגרש. "בדיוק שלחתי למארגנות של התחרות כתבת שער, שעשו עלי בתקופה ההיא במקומון ישראלי. אמרתי אז בתמימותי שאני חולמת להצליח כמו פנינה רוזנבלום, אבל התחתנתי ומייד נכנסתי להיריון, ולא הגשמתי את החלום. אני רוצה שהבת שלי תממש את מה שפספסתי, בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל".

• • •

בחזרות, שבוע לפני התחרות, אני מחפש את היצר התחרותי, ולא מוצא. לפחות כלפי חוץ הבנות מפרגנות זו לזו, והתחושה היא יותר של מופע בידור. הסטייליסט הצמוד, שָ לֵ ו לָ בן (33), שעבד עם גלית גוטמן ונטע אלחמיסטר, עבר לפה לא מזמן עם בן זוגו, הרקדן עידו תדמור. "אתן באות לתת שואו", הוא מסביר להן, "גם אם זה לא ייראה מושלם, תתפרעו על הבמה. תנו הכל".

צמד האחיות מאי (22) וים (17) אור באו ללוס אנג'לס בגיל צעיר מחדרה. מאי היתה אז בת 4 וים בת שלושה חודשים בלבד, כך שהחיים בישראל לא ממש זכורים לה. הן כבר חתומות בסוכנות פרסומות אמריקאית. לא היה קל לגדול פה", אומרת מאי באנגלית, "הייתי צריכה ללמוד שפה אחרת ומנהגים חדשים. עברתי הרבה bullying (בריונות; ד"כ) בגלל המבטא הישראלי. היום גם סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומקווה להמשיך ללימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואני גם רקדנית היפ הופ מקצועית. מנסה להכניס את הרגל בכל מקום אפשרי".

אמור עוז (27), המבוגרת שבחבורה, גרה בסטודיו סיטי. היא נולדה בלוס אנג'לס, עברה לישראל לבדה ולמדה באולפנה של בני עקיבא, "עד שבגיל 16 אמרתי 'חלאס' וחזרתי הביתה לאל.איי. עשיתי תואר ראשון בעיצוב אופנה, נסעתי לאוסטרליה, והשלמתי תואר שני בעסקים בינלאומיים. גרתי גם בבלגיה, בפריז וביוון, ופתחתי כאן עסק לעיצוב פנים. תמיד חלמתי להראות את עצמי, אבל אמרו לי שזה לא ריאלי, ושעדיף שאלך ללמוד. הנה, עכשיו הסתדר, ואמרתי לעצמי שמה ששלי יגיע עד אלי".

יש לה במשפחה דוגמה חיה להצלחה: בן דודה הוא הזמר והשחקן טרוי סיוון, בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שכבר הוציא שני אלבומים והיה מועמד לגלובוס הזהב על השיר המקורי מתוך הסרט "ילד מחוק", שבו כיכב לצד ניקול קידמן וראסל קרואו. "בצעירותנו, עודדו במשפחה את טרוי, ואת שאר הילדים כיוונו למקצוע יותר מציאותי. אבל אתה צריך להאמין בעצמך. אם אין לך עמוד שדרה, בטח כשאתה גדל באזור הוליווד, אתה תידרס בשדרת הלבבות השבורים".

לגדול בלוס אנג'לס זה אומר בהכרח לפזול להוליווד?

אביב: "במאה אחוזים. זה משהו שכל הזמן שומעים עליו סיפורים, וגם רואים ממקור ראשון. הרעב נבנה בשלב מוקדם. אבל צריך לחכות שיגיע הזמן הנכון עבורך, כי אז
הרבה יותר קל ובריא לזרוח".

״רק לעלות על הבמה כבר מעלה את הביטחון העצמי", מוסיפה אורין בנטוב (16), צעירת המשתתפות, שמתגוררת כמו רובן בוואלי. "את מתמודדת עם הפחדים שלך, וזה משהו שאפשר לקחת להמשך החיים. אני מאוד אוהבת את הרעיון שאין בתחרות את שלב בגדי הים, זה מבטל את ההתעסקות במבנה הגוף. כל אחת צריכה להרגיש נוח עם עצמה. זה מסר לילדות, שכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והמראה החיצוני לא חשוב".

הוריה של בנטוב הכירו בלוס אנג'לס, אחרי ששירתו בצה"ל. גם הבת מתכננת לשרת בצבא בתום הלימודים בתיכון. בינתיים היא משחקת כדורעף ורשג"דית של שכבת כיתות ח' בשבט חן של הצופים בלוס אנג'לס, ודוברת עברית שוטפת. "להיות רשג"דית מצריך אחריות ויכולת הנהגה", היא אומרת. "כל הפעולות שלנו מתקיימות בעברית. הרבה בוגרים של הצופים כאן ממשיכים לצה"ל. אני שוקלת ללכת לגרעין ואז לצה"ל, או להספיק ללמוד לפני כן בקולג'. אני נחושה וממוקדת מטרה, ויש לי גם את החוצפה הישראלית אז אני מאמינה שאסתדר בצבא".

ההתלבטות בין צבא לקולג' היא צומת אקטואלי מאוד בחייהן של רוב הבנות. לרובן,
העולם הגדול והמאורגן שנקרא אמריקה קורץ יותר מטירונות בבה"ד 12. "ההורים
שלי חושבים שפספסתי הרבה כי לא הלכתי לצבא", אומרת מאי. "אבל אני מרגישה שאם הייתי מתגייסת, הייתי אבודה שם. עדיף היה לי להמשיך לקולג', כדי לעלות על המסלול לקריירה. אני נהנית מחוויית הקולג'".

גם שראל מימון (22) מעריכה שלא היתה מצליחה להשתלב במערכת הצבאית. "אחי סיים לאחרונה שירות בצה"ל כלוחם, ויש לי אח צעיר בפנימייה בארץ, שמסתדר נהדר ואולי יתגייס", היא אומרת בקול שקט ומבויש, אחותי רצתה לשרת, התחילה ועזבה, כי לא הסתדרה במערכת. אני כל הזמן ידעתי שזה לא בשבילי, שלא אעמוד בזה".

אביב גאה בכך שבחרה לשרת בצה"ל. "לא הייתי חייבת, אבל התגייסתי ושירתתי בתור מ"כית בבה"ד 20, בחיל חימוש. רצו להוציא אותי לקצונה, אבל אני העדפתי להיות עם החברים בלוס אנג'לס, להירגע קצת. לקבל פרספקטיבה שונה על החיים.

כולנו מדברות על המחשבה לעלות לישראל ולגדל שם משפחה, אבל כולנו גדלנו באמריקה ונטמענו בתרבות המקומית. פה החיים מסודרים. ואני כאן כדי להגשים
חלום הרבה יותר גדול – להצליח בעולם המוזיקה".

״השירות הצבאי בהחלט עושה את ההבדל בינינו לבין האמריקאים", אומרת ליאנה בחרט (24), שהגיעה ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים וחצי כשעבדה בביטחון של אל על", והחליטה להישאר וללמוד שיווק וקוסמטיקה רפואית. כשהיא מדברת על ישראל ועל צה"ל, ניצוץ של געגוע ניצת בעיניה. "שירתתי כמדריכת נוער בחיל חינוך. עבדתי עם מלש"בים (מגויסים לשירות ביטחון) מאוכלוסיות קשות. חודשיים אחרי שהשתחררתי עברתי לפה, לבד, ומייד נכנסתי למים העמוקים. זה היה קשה".

זה לא רק הצבא שעושה את ההבדל בין הישראלים למקומיים. "כשגרתי בישראל, כולם בשכונה הכירו את כולם", אומרת שאנל אוהב ציון (18), שבילתה את שמונה שנות חייה הראשונות בתל אביב, עד שהוריה עברו לארה"ב. "פה אני בכלל לא יודעת את השמות של השכנים. אנשים סגורים ודואגים לעצמם. כשאת מוקפת ישראלים, ואת במצב רוח לא מזהיר, תמיד ידאגו שיהיה לך כיף. זה מה שאני אוהבת".

״זו ההרגשה הכי נוחה כשאת עם מישהו שמבין למה את לא יכולה לצאת בשישי בערב, או למה במשך שבוע אחד בשנה את לא יכולה לאכול לחם", מוסיפה שאנל קרפמן (19), סטודנטית להתפתחות ילדים, שעובדת כעוזרת מורה במרכז תרבות ישראלי (מת"י). "צריך את המכנה המשותף הזה. בגלל שאנחנו גרות באמריקה, אנחנו נאחזות חזק יותר בתרבות הישראלית, בחיבור ליהדות ולמסורת, לשמירת כשרות ולביקור בבית הכנסת. שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות