Connect with us

מצב הרוח

בשעה טובה

Published

on

אחרי שבועיים אני יכול לדווח שפיתחתי יחסים קרובים עם הנודניק הקטן שעל היד שלי – אבל אני כבר לא בטוח שאלה יחסים בריאים

מאת: יאיר ניצני

לכבוד יום הולדתי רכשה לי בתי האמצעית והחמודה מתנה מיוחדת, שעון יד "חכם" שמתחבר לאייפון. לא בטוח שהיא מודעת לכך, אבל פעם, בתקופת האדם הקדמון לפני 30 שנה, נהגו לתת במתנה שעון לאנשים שפרשו ממקום העבודה, או סתם פוטרו אחרי שנים. מאז, גם שעוני היד עצמם הוצאו לפנסיה והוחלפו בסלולריים צעירים, שיודעים להראות את השעה במקביל לעוד עשרות פעולות.

אני מעריך שבתי לא התכוונה שזו תהיה מתנת הפרישה שלי, שכן יש לה אינטרס ברור שאמשיך להיות אדם עובד ומממן. האמת היא שכבר מזמן הסתקרנתי לגבי עניין השעון ההייטקי הזה, הרגשתי שאני חייב להשיג אותו, וחשתי בנימי נפשי שמדובר במוצר הכרחי שהוא אידיאלי עבורי – חוץ מהעניין הקטן שאין לי שום דבר לעשות איתו. זה, בתוספת קמצנות בסיסית, דחו אצלי את הקאמבק של השעון.

כבר 20 שנה אני מסתובב בלי שעון יד. התצוגה בטלפון הנייד, שעון הקיר במטבח והשעון ברדיו במכונית עושים את העבודה (אני שם בצד את השעון שבמכשיר המיקרו, שמשום מה מראה בדרך כלל את השעה 27:88). הנייד גם משמש שעון מעורר וסטופר לתזמון הכנת ביצה רכה, ואפילו מראה לי את השעה בכל בירות העולם כאילו אני מנכ"ל גוגל או שאו–טו–טו אני ממריא לאבו דאבי. אז מה עוד צריך הבנאדם.

כשענדתי את השעון החדש בפעם הראשונה, לא יכולתי שלא להיזכר בכמות תשומת הלב והחשיבות שניתנו בנעורינו לשעוני יד. כמו בגדים, סיגריות ומכוניות, השעון היה סמל סטטוס, שהגדיר את העונד אותו. זכורה לטוב אופנת שעוני הקסיו הדיגיטליים; וגם שעוני סייקו, שכנראה נקראו ככה כי רק סייקו יסכים לשים משקל כזה על היד.

למגניבים היה שעון עם מיקי מאוס או סווטש, והגברים–גברים הסתובבו עם שעון עמיד במים עד לעומק 100 מטר, גם אם הם מקסימום צללו באמבטיה. כדי להשלים את הלוק הקרבי הם היו שמים על השעון כיסוי טיק–טק חום בסגנון צבאי, ששמר מפני שריטות וגם מפני נצנוץ כשהם בדרך למבצע אביב נעורים. מאוחר יותר הומצא הכיסוי עם הסקוץ׳ המרעיש, שקצת פחות התאים לחיילים במארב, כי אם היית פותח אותו לבדוק מה השעה היו שומעים אותך מקילומטר.

בשנים האחרונות, השעון משמש סמל סטטוס וסוג של הצהרת הון. אנשים מסתובבים עם שעונים בגודל של כיפה סרוגה עם מיליון מחוגים, שלא אומרים כלום חוץ מ"דפקתי שעון במחיר של דירה בכיכר השעון". אצל אנשים מסוימים, הצצה לשעון במהלך פגישה נחשבת לאקט לא מנומס, כי היא קוצבת כביכול את זמנו של הדובר ונותנת לו להרגיש שהזמן עבר. זו הסיבה שפסיכולוגים מעדיפים להניח שעון גדול מאחורי המטופל ולהגיד, אחרי הצצה חטופה מעבר לראשו, "זה מרתק, נמשיך לדבר על ההורים שלך בשבוע הבא".

פעם, כשאנשים עוד הגיעו בזמן למחוז חפצם כי לא היה להם איך להודיע מהדרך שהם מאחרים, שעון היה עניין חשוב, והרשויות תקעו שעונים בראש מבני ציבור, לרווחת הציבור. ראו כיכר השעון ביפו או הביג בן בלונדון. כל בית המכבד את עצמו העמיד אורלוגין או שעון קוקייה עם תרנגול, שהציץ בכל שעה בסלון ועשה קוקוריקו, כדי שתהיה בבית אווירה כפרית. היה אפילו השעון הדובר בטלפון, שבו יכולת לצלצל למספר מסוים, וראומה אלדר היתה מודיעה לך מה השעה בקולה.

כשבתי, זו שרכשה לי עכשיו את השעון, היתה ילדה, שאלתי אותה אם היא רוצה שעון. היא ענתה: "מי צריך מכשיר שמבצע רק פעולה אחת?". כמו הטרנזיסטור, מכונת הכתיבה וטלפון החוגה, השעון נראה בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה, או לפחות לקופסת שמונצס במדף מאובק במחסן. היום נראה שהמכשיר היחיד שמסוגל לבצע רק פעולה אחת בכל פעם ועדיין נמצא בשימוש הוא הגבר וייתכן שגם הוא כבר נהיה מיותר ועומד לעבור מהעולם). ספק אם הדור הצעיר מכיר את התנועה המפורסמת של הצבעה באצבע על היד הנגדית, שמשמעה – "אחי, מה השעה?" ואם תעשה את זה לצעירים ברחוב – הם לא יבינו מי זה התימהוני שמראה להם את השיזוף בפרק היד שלו.

לאחרונה המציאו חברות הטכנולוגיה את השעון מחדש, וכדי לשכנע אותנו לחזור ולענוד על היד משהו שאינו צמיד למתחם הגולדן רינג בהופעה, הפכו את השעון לשיא הקִדמה. עכשיו הוא השלוחה הקדמית של הסלולרי. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא מצלצל לי על היד ואני יכול לשוחח ממנו, או להפעיל מרחוק את המצלמה של האייפון ולרגל אחרי אנשים אחרים.

השעון מודד לי את הדופק, סופר לי את הצעדים והקלוריות ויודע בדיוק אם אני עומד או יושב. מדי כמה שעות האפליקציה מודיעה לי שעכשיו זמן טוב לנשום עמוק כי זה ירגיע אותי, נוזפת בי שישבתי מספיק זמן, מורה לי לקום ולהזיז את עצמי, ואחרי שעשיתי קצת ספורט – מדווחת על קצב ההתקדמות שלי ביעדים במופע אפקטים צבעוני סטייל יום העצמאות.

הבעיה המרכזית עם השעון הזה היא שאני לא רואה מספיק טוב, ומאז שיש לי אותו אני צריך ללכת לכל מקום עם משקפיים. אם תשאלו אותי, יש גם משהו משונה בכך שהמכשיר שמזוהה כל כך עם עיסוק בספורט מייצר הפרעות בדמות מיילים והודעות ווטסאפ באמצע הריצה. כשאתה מדווש בעליות בהרי ירושלים באמצע טריאתלון לא אני), הדבר האחרון שאתה צריך זה לקבל ווטסאפ מאשתך, "מתי אתה חוזר? צריכה שתאסוף אותי מהספא".

אחרי שבועיים אני יכול לדווח שפיתחתי יחסים קרובים עם הנודניק הקטן שעל היד שלי. לאחרונה אני כבר לא בטוח שאלה יחסים בריאים. אני מוצא את עצמי מחכה לנזיפות ולחיזוקים שלו, ומתחיל להיות מודאג אם עברו עשר דקות בלי שהוא החמיא לי על פעילות גופנית או על דופק תקין.

כדי לרצות אותו ולסחוט קומפלימנטים, אני מוצא את עצמי מסתובב בחדר, או סתם מזיז את היד קדימה ואחורה. במקום ליהנות מהצעצוע החדש, מצאתי את עצמי עובד אצלו. מתברר שהבת שלי לא קנתה לי שעון, אלא מאמן כושר סובייטי.

במהלך הניקיונות לחגים עלה לי רעיון. הורדתי את השעון מהיד והנחתי אותו על האיי רובוט שהסתובב בסלון. מאז, הבית שלנו תמיד נקי, ואני מקבל לסלולרי מחמאות כאילו אני אצן מרתונים קנייתי…

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות