Connect with us

תרבות ובידור

'ברנינג מן'2019: 800 דולר לכרטיס?

Published

on

רשימת דרישות דרקוניות שהנחיתו הרשויות מעמידה את קיום הברנינג מן בסכנה ממשית • גם אם יצליח לדחות זאת, סופו של הפסטיבל האיקוני בנבאדה בצורתו הנוכחית – קרוב מתמיד

ככל הנראה, פסטיבל הברנינג מן, עלול לא להתקיים השנה – בוודאי במיקומו הנוכחי במדבר הסלע השחור בנבאדה. למה? שאלה טובה. מדי שנה, החל מ-1991, הארגון נדרש לקבל אישור מה- BLM (הרשות לניהול שטחים) לערוך את האירוע. ה-BLM הוא הגוף הממשלתי שאחראי על ניהול כל הקשור לשטחי טבע פדרליים. הגוף עורך סקר מקיף על היקף ההשפעות הסביבתיות שהאירוע עלול לגרום ומציב דרישות כדי "להגן על השטח והאנשים" (הסקר כלל דף אחד בשנתו הראשונה והיום כבר כמעט 400.

השנה, לראשונה, הגיש הארגון בקשה לחידוש הרישיון ל-10 שנים והתוצאה היא רשימת דרישות ארוכה. חלק מהדרישות החדשות שצצו יש מאין, יעלו במקרה הטוב את מחיר הכרטיסים לסכומים לא הגיוניים הערכה של 800 דולר לכרטיס) ובמקרה הפחות סימפטי, פשוט יחסלו את האירוע.

צלילה אל רשימת הדרישות של ה-BLM מבהירה עד כמה עמוק הבור. ברשות דורשים, למשל, מהארגון לגדר את שטח העיר בחומה. מדובר במעל 14 קילומטרים של חומה שלטענת הארגון תעלה סכומי עתק, זאת במידה ואפשר היה למצוא ספק אזרחי שיכול לבנות ולפרק דבר כזה תוך כמה שבועות. דרישה נוספת היא שעל הארגון לשאת באחריות לשיפוץ הכביש המבודד שמוביל לאירוע. אין לזה תקדים בארצות הברית, שבו גוף פרטי נאלץ לשלם על שיפוץ כביש ממשלתי מאחר והוא עושה בו שימוש. בארגון טוענים שחלק מהמיסים הכבדים שהם גם ככה משלמים למדינת נבאדה, במסגרת הרישוי, אמורים לכסות מן הסתם גם תחזוקת כבישים כמו בכל מקום מתוקן.

חלק נרחב מהדרישות של ה-BLM קשורות לנושא "אי השארת העקבות בשטח" שהוא אחד העקרונות המנחים את הקהילה. הפסטיבל מוגדר כאירוע "אי השארת העקבות" הגדול בעולם וצוותים ייעודיים עובדים מסביב לשעון במשך שבועות ארוכים אחרי סיומו, כדי לאסוף ולנקות כל מה שלא קשור למדבר ונשאר מאחור. הם מנקים גם אזורים נרחבים מחוץ לתחום האירוע כמו את כביש המריבה המדובר בעצמו. את ה-BLM זה לא מעניין והם דורשים הצבה של מכולות אשפה ופינויין. בברנינג מן טוענים שהקמת מערך כזה לא רק שלא תשפיע לחיוב על הסביבה, אלא תזיק לה. גם כאן נדרש להקים מערך לוגיסטי עצום של משאיות ודלק שכרגע נחסך מאחר וכל אחד לוקח את הזבל שלו הביתה בעצמו.

דרישה נוספת: ה-BLM מבקשים לערוך חיפוש מקיף בכל רכב ועל כל משתתף שמגיע לאירוע. הם לא מסתפקים בחיפוש שנערך גם ככה בשער בידי מתנדבים מטעם הארגון, אלא רוצים שחברת אבטחה פרטית תעסוק בזה. ארגון הברנינג מן טוען שזו פגיעה בתיקון הרביעי לחוקה, על פיו חייב להיות חשד סביר לכך שאזרח ביצע פשע לפני שעורכים עליו חיפוש. במילים אחרות, ממתי קנייה של כרטיס לאירוע הופכת אותך לחשוד בפשע?

אלו הם רק חלק מהסעיפים החדשים בדרישות הרישיון. יש עוד התייחסות רבה לזיהום אוויר ואור (יש דבר כזה), הפרעה לבעלי חיים, אבק ודברים שבאמת קשורים לשמירה על ערכי הטבע, אבל הם מתגמדים לעומת הדרישות התמוהות במסגרת התחומים שלא קשורים לתחום השיפוט שלהם.

אז מה קורה פה בעצם? למה פתאום מתעוררים שם ברשויות ומערימים קשיים כמעט בלתי אפשריים על האירוע הוותיק? אין תשובה אחת וברורה. בארצות הברית שני דברים מכתיבים את הכללים: כסף ואגו. הארגון נמצא בשנים האחרונות בסכסוך עם מדינת נבאדה שביקשה להעלות את המיסוי על האירוע, מה שהביא לעלייה חדה במחירי הכרטיסים. בתגובה להתנגדות הברנינג מן, שלחה המדינה מספר גדול יותר של שוטרים לאירוע, אבל הארגון לא פראייר ויש לו גם כסף וגם ייעוץ משפטי טוב ובינתיים מרבית הבעיות נפתרו בבתי המשפט דווקא בניצחון של הארגון.

השלב הבא יהיה בוודאי ניסיון להגיע לפשרה ולהסכים על מתן אישור זמני לאירוע הקרוב באוגוסט. אם זה לא יקרה נראה בוודאי קרבות שיגיעו גם עד בית המשפט העליון, דבר שלא ייטיב עם האירוע מאחר ומשפט יכול לקחת שנים ולארגון יש רק כמה חודשים לקבל את האישור. זה מצב קלאסי של fight or flight ובאופן מפתיע יש קולות גדולים בקהילה שתומכים דווקא בכיוון ה -flight. הם טוענים שאין מה להיכנס לריב הזה עם ה-BLM כי זה בדיוק מה שהם רוצים. השטח היה חבר נאמן כמעט 30 שנה והגיע הזמן להגיד לו תודה ולעזוב. הארגון קנה לפני כמה שנים חווה פרטית גדולה ויש שקוראים להעביר לשם את האירוע כדי לשכוח מרישוי וכל השטויות האלו.

הבעיה היא שהשטח אינו מותאם לכמות כזו של אנשים מעל 70,000). אחרים בכלל טוענים שפסטיבל הברניניג מן מת מזמן כבר. הערכים שלו נשחקו תחת גלגלי האופנה, המסחור ותרבות האינסטנט (והאינסטה), ואולי הוצאה פומבית להורג היא בדיוק מה שהפסטיבל הזה צריך כדי לחזור לעצמו במקום ובזמן אחר.

מי שהגיע לאירוע הזה בפעם הראשונה ב-2007 ראה המון כוונה. היום רואים בעיקר מצוות – מצוות הסלפי, מצוות התחפושת הכי גדולה, מצוות הנוחות ועוד.

האירוע גדל ללא פרופורציה לקצב הטמעת העקרונות שעליהם הוא מבוסס בקרב המשתתפים. הפסטיבל הפך למפלצת שצריך להמשיך ולהאכיל. הוא גדול יותר מהרעיון עצמו. למה לא עוצרים רגע ומכוונים מחדש? זו לא בושה. הרעיון יישאר גם אחרי האירוע. עצירה כזו יכולה להוריד ממנו את אור הזרקורים, את עודף המשקל, ולתת לאחוז המאוד קטן של משתתפים שמחזיק את האירוע הזה על הכתפיים שלו, זמן דרוש למנוחה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

״שמירת שבת נתנה משמעות לחיים שלי"

Published

on

בראיון ל"ווג" מספרת דוגמנית-העל קרלי קלוס על כך שבתהליך הגיור היא הכירה את הקסם שבשמירת השבת • "זה לא נתפס כוויתור אלא כהעצמה אישית" • ברוכה הבאה למשפחה

דוגמנית העל קרלי קלוס בת ה-27 שנשואה לאחיו הצעיר של ג'ארד קושנר איש העסקים האמריקאי-יהודי ג'ושוע קושנר, התראיינה למגזין ווג וסיפרה על תהליך הגיור שעברה לפני החתונה.

קלוס מספרת כי מבחינתה קבלת התורה והמצוות לא נתפס כוויתור אלא דווקא כהעצמה אישית. "אומרים שאישה שמשנה את עצמה עבור בעלה היא אישה חלשה, אבל זה לא המצב שלי. לא הלכתי אחרי ג'ושוע בעיניים עצומות ולא היו לי חיבוטי נפש. בדקתי הרבה וחקרתי הרבה עד שקיבלתי על עצמי את הרצון להתגייר", מספרת קלוס למגזין.

עסקתי הרבה מאד בלימודים וכזכור בשנת 2015 עשיתי פסק זמן מדוגמנות והלכתי ללמוד בבית הספר גלאטין של אוניברסיטת ניו יורק, שם הפכתי לפמינסטית, זו גם הסיבה שהפסקתי לדגמן בויקטוריה'ס סיקרט. שאלתי את עצמי האם זה המסר שאני רוצה להעביר לצעירות אחרות בעולם. הרגע בו הפסקתי לדגמן הלבשה תחתונה היה רגע מכונן בשבילי", אמרה קלוס.

כשהיא נשאלה על שמירת שבת היא אמרה, "החיים מאד אינטנסיביים ומאד מפתים להמשיך בלי סוף, אבל הרבה אנשים עושים הפסקה באמצע, בין אם זה במדיטציה או ספורט, ועבורי זה שמירת שבת, משישי כשהשמש יורדת ועד שבת כשיורד הערב. השבת נתנה משמעות חדשה לחיים שלי, גרמה לי להתחבר לעצמי ולחיים".

מעניין לציין כי ג'ושוע וקרלי הם דמוקרטים נלהבים ואינם נמנים על המפלגה הרפובליקנית אליה משתייך הנשיא דונלד טראמפ, לו מייעץ אחיו הגדול של ג'ושוע, ג'ארד קושנר. על כך היא אומרת, "זה היה קשה, אני וג'ושוע חולקים את אותם ערכים ליברליים שהם שונים לגמרי, אבל אני מתמקדת בבניית הבית שלי. אנשים צריכים לזכור גם שהקשר שלי עם ג'ושוע התחיל כשהייתי בת 19ואז אף אחד לא חלם שדונלד יהיה נשיא".

בסיכום דבריה אומרת קלוס כי חשוב לה להעביר לצעירות האמריקאיות שיממשו את עצמן וישמרו על קולן ולא ייכנעו לתכתיבים לא פמיניסטים. "כשהייתי צעירה מאד חששתי שאאבד עבודות או לא אצליח אם אשמור על הקול שלי אבל זה לא נכון, להיפך".

קלוס השלימה כאמור את תהליך הגיור כצעד ראשון לקראת החתונה. "היא בילתה זמן רב בלימוד היהדות מתוך רצון כן ואמיתי", אמר מקורב לקלוס בשיחה עם מגזין פיפל.

קלוס היא בין הדוגמניות הפופולאריות ביותר בעולם. מאז התגלתה בגיל 13 בתצוגת אופנה בעיר מגוריה סנט לואיס, מיזורי, היא לא הפסיקה לעבוד ולהיראות בקמפיינים ועל מסלולי התצוגות החשובות בעולם. עד לאחרונה שימשה כמלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, וכיום היא פרזנטורית של מותגי האופנה והקוסמטיקה אדידס, סברובסקי, לוריאל, קלוויין קליין ואחרים. במקביל, הופיעה על שערי המגזינים הגדולים בעולם, ונודעה גם כחברתה הטובה של טיילור סוויפט, עד שהזמרת רבה עם כל העולם והעיפה את כנופיית הדוגמניות סביבה לכל הרוחות.

קלוס היא גם אחת הדוגמניות הרווחיות בענף, ובשנת 2017 דורגה במגזין פורבס במקום ה-7 ברשימת הדוגמניות הרווחיות ביותר, עם הכנסות של 9 מיליון דולר. הונה הכולל מוערך בכ-20 מיליון דולר, ועל פי ההערכות החתונה עם קושנר צפויה לסייע לה להגדיל משמעותית את הפרסום ואת הכנסותיה. מצד שני, ייתכן כי קלוס תחליט לוותר על קריירת הדוגמנות ולהתרכז בעסקיה הכוללים קוסמטיקה ובריאות.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Stuber : פרסומת גסה לאובר

Published

on

ב-Stuber אמנם קטעי הפעולה טובים, אך לגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח

Dave Bautista as Vic, Pico the Pibble, and Kumail Nanjiani as Stu in “Stuber.”

כאחד מהסרטים הרבים שנרכשו על ידי חברת דיסני – בעסקה שבה חברת העכבר המונפש המפורסם בולע את אולפני פוקס, Stuber הוא האחרון בשורה ארוכה של קומדיות זוגות באדי'ז) – למרות שזהו הסרט הראשון המיועד לקהל בוגר שמופץ על ידי דיסני מאז שנת 2013. בסרט הבמאי מיכאל דאוס והתסריטאי טריפר קלאנסי, מצוותים יחדיו בלש משטרתי מלוס אנג'לס, ויק מאנינג בגילומו של דייב בטיסטה) עם נהג אובר אדיב, סטו (קומייל נאנג'יאני). הצמד כריזמטי וחביב, נשען על ההיבט הזוגי וחוסר ההתאמה בין הדמויות, אולם נוטה להומור זול, גס וקללות – יותר מכל דבר אחר. לכן מדובר בקומדיה לא אחידה באיכותה, עם קטעי פעולה טובים, ולגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח.

התסריט אינו מצליח להחליט אם הוא רוצה לגלם את אחד מצוותי זוגות השוטרים שהופיעו בקומדיות הקלאסיות של שנות השמונים או חלק מהגיבורים המאצ'ואיסטים של השנים האחרונות. במקרה של ויק, בטיסטה מציג את שניהם באופן סטריאוטיפי – יורה בכל הרעים על אף ראייתו הלקויה, וגם מקבל מטח ביקורת מ-סטו על שאינו מסוגל לבטא את רגשותיו. באופן דומה, סטו נלכד כאנטי-תזה לגיבור הפעולה – צועק, בוכה ומקיא במהלך קרב יריות, עד שמקבל קצת אומץ.

לסרט יש זרעים של קומדיית פעולה שרוצה להשתמש ברגישות מודרנית, אבל לעתים קרובות יותר מנציחה סטריאוטיפים מאשר מתנגדת להם. התוצאה היא בלגן לא אחיד, שמרגיש כאילו יש לו משהו להגיד על סרטי פעולה, קומדיות באדי'ז ואפילו גיבורים, אבל הסרט גם מוסח מעצם קטעי הפעולה והקטעים הקומיים כל הזמן.

יש מגוון סוגים של הומור בסרט – החל מסלפסטיק זול (בזכות הראייה הלקויה של ויק) ועד שורות שנונות ביותר של סטו. עם זאת, לא כל הבדיחות מצליחות, וזה מרגיש יותר ויותר כי היוצרים ניסו לכסות ולהגיע לכל סוגי הקהל במקום ליצור רעיון קומי עקבי. חשוב לציין, כי בטיסטה ונאנג'יאני מביאים את כל-כולם בכל בדיחה, וזה עוזר לכסות על פני אופי הדמויות הדל והשטוח של שאר הדמויות בסרט.

בסופו של דבר, הסרט נראה כפרסומת ארוכה למדי עבור חברת אובר מאשר סרט קומי זוגי, אם כי הדינמיקה בין בטיסטה לנאנג'יאני כיפית, כשחלק מהבדיחות עובדות. אבל ככל שמחירי כרטיסי הקולנוע נוסקים ועונת הקיץ מציעה מגוון גדול של סרטים למסך הגדול, יש לחשוב לצפות בסרט זה רק כשהוא מגיע למסך הטלוויזיה הביתית.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"יסטרדיי": חיפושיות חצי אפויות

Published

on

סרט שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים

יסטרדיי" הוא סרט מוזר, עת הוא שואל שאלה מסקרנת למדי – מה אם להקת החיפושיות לא הייתה קיימת? אבל הסרט גם לא ממש בוחן את ההשלכות של הנחת יסוד זו. באופן דומה, על הנייר, הסרט עצמו הוא תערובת של ריאליזם קסום וקומדיה רומנטית, עם קורטוב של מוזיקה כייפית. ברם, למעשה, הסרט פורט על סיפור מוכר אודות אמן הנאבק להכרה ואשר מקבל את הזדמנות חייו. "יסטרדיי" הוא סרט חצי אפוי, שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים.

בתמצית העלילה, הימיש פאטל מגלם את ג'ק מאליק, זמר וכותב שירים שאפתן מעיירה אנגלית קטנה הסמוכה לחוף הים, ולמרות תמיכתה הבלתי מתפשרת של המנהלת שלו וחברתו הטובה ביותר מאז ילדותו, אלי אפלטון (לילי ג'יימס) – הוא מחליט לוותר על החלום שלו. רק כאשר הוא עושה זאת, הוא נפגע על ידי אוטובוס במהלך האפלה מסתורית ברחבי העולם, ומתעורר לגלות כי הוא לכאורה האדם היחיד על כדור הארץ שזוכר את הביטלס ואת המוזיקה שלהם.

זמן קצר לאחר מכן, ג'ק מחליט להתחיל לנגן שירים של הלהקה ולהכתיר אותם כשלו, ובמהירות נוסק לכוכב עולמי, לאחר שהוא מושך את תשומת הלב של אד שירן (המגלם את עצמו) וסוכנת המוזיקה דברה האמר (קייט מקינון). אבל כאשר אלי חושפת את רגשותיה האמיתיים כלפיו, ג'ק מבין שהוא מסתכן לאבד את האדם היחיד שתמיד אהב.

חלק מהסיבה ש-"יסטרדיי" לא ממש ממריא, כמו הדמות הראשית בסרט, הוא כי התסריטאי ריצ'רד קרטיס נוטה לזלזל בחשיפת המציאות החלופית של הסרט. הסרט לוקח את זה כמובן מאליו, כי שירים לא מוכרים של החיפושיות יהיו פופולריים בטירוף היום, כפי שהיו בשנות השישים של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, לסרט אין הסבר כיצד המוזיקה הפופולרית התפתחה במאה ה-20 בלי השראה מהחיפושיות, או כיצד השתרבבו מילות השירים לשפה שכולנו מדברים כיום – וגם בסרט. במקום זאת, הוא מסתפק בבדיחות חלשות על מנהלי פרסום מודרניים שלא 'מבינים' את המוזיקה של הלהקה, וחושף שיצירות פופ גדולות אחרות אינן קיימות.

הנושא הגדול השני ב-"יסטרדיי" הוא האלמנט הרומנטי. הסרט מציג את ג'ק כאדם שחייב לאהוב את אלי בחזרה, כאשר היא חושפת את האמת על איך היא מרגישה כלפיו, והוא מיד נפטר מערך היחסים שלהם כידידות אפלטונית. עם זאת, פאטל וג'יימס מביאים הרבה קסם מחמם לב לתפקידים שלהם כאן – מספיק כדי להתמודד (במידת מה) בהשלכות המסובכות של הרומנטיקה שלהם. שאר שחקני המשנה כריזמטיים, כמו חבריו ובני משפחתו החצופים של ג'ק ואלי למעט שירן – שמגלם גרסה בדיונית יחסית של עצמו – ומקינון, שאיכות המשחק הקומית שלה הופכת אותה לדמות 'הנבל' האמינה ביותר שנראתה לאחרונה בקולנוע.

מאחורי המצלמה, דני בויל עוזר להחיות את המוטיבים כבמאי. והוא מצליח להביא חזות נאה לאוסף של סצינות אנרגטיות (הן של המוזיקה והן של פעילות היומיום), כמו גם קטעי מעבר ציוריים ושובבים, ברגע שג'ק מתחיל לקפץ להצלחתו. יחד עם זאת, אמנם הסרט מבריק ומלוטש תחת ידיו המיומנות של בויל, הסגנון שלו לא בהכרח מוסיף לעלילה המחוררת. בסך הכל, ניתן להשוות את יסטרדיי" לעטיפת אלבום של החיפושיות – אחד כזה שכולם אוהבים: נעים ואופטימי על פני השטח, אבל קצת רדוד או מתחיל להתמוטט ברגע שפורטים על כל השירים.

חובבי השירים הנוסטלגיים ומעריצי הלהקה בוודאי ימצאו עצמם נסחפים בעלילת הסרט המשלבת בין קומדיה רומנטית למוזיקה, בעוד אחרים עשויים ליהנות מהמסע של הגיבור. עם זאת, אלו שמגיעים לקולנוע עם ציפייה רבה מהכישרונות המעורבים בהפקה (הבמאי זוכה האוסקר, השחקנים המשעשעים והמוזיקה), עשויים להתאכזב מעט מהשוואה בין הקונספט המרתק לבין התוצאה הסופית.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות