Connect with us

לוס אנג'לס

ברוכים הבאים ללוס אנג׳לס

Published

on

איך הפכה עיר המלאכים לעיר המסוממים • ולמה כדאי לארה"ב ללמוד מהצלחת החומות שהציבה ישראל בגדה ובדרום

בלוס אנג׳לס רבתי למעלה ממאה נציגויות דיפלומטיות. ריבוי הנציגויות הוא בבואה של הרכב העיר עצמה, מגדל בבל רוחבי המשתרע על פני אזור נרחב ביותר, כמו גם של חשיבות האזור כשער הכניסה מהמזרח הרחוק לארה״ב והשפעתה על הכלכלה האמריקאית. הנכם מוזמנים לסיור קצר, טעימה של ״עיר המלאכים" . גם אם העיר מוכרת לכם, אולי תגלו משהו חדש, אולי נושן-שטעמו-מעורר-נשכחות.

המקומיים יעידו שהאזור נהפך ליקר ביותר מבחינת מחיה, ביחוד עלות הדיור (בין לקניה ובין להשכרה). במקביל לוס אנג׳לס הפכה לעיר של מסוממים. חנויות ״מד-מן״ עם הצבע האדום וההרגשה כאילו נכנסת לחנות אפל מגלגלות הררי כסף מזומן. שלטי החוצות מדברים על עידן חדש (הכל, כמובן, לצרכים רפואיים.) מועצת העיר לוס אנג׳לס מפחדת להעביר החלטה האוסרת על עישון, שכן אנשים זקוקים לעשן למטרות רפואיות. נהגים מעשנים מריחואנה תוך כדי נסיעה. וייפים עשן-אדים-בטעמים שונים) הוא כה מסוכן שאפילו הפוליטיקאים הליברלים ביותר החלו לשים לב לסכנותיו. ומשככי כאבים כבר מזמן הפכו למגיפה. בעיר בכל מקום בו עוברים ניתן להרגיש את הריח, והדבר מרעיל ומגעיל ומשכר וממכר ומעביר את כולם על דעתם.

מעבר לבליל המקומיים, ישנו זרם בלתי פוסק של תיירים, ואלו גודשים אוטובוסים אדומים בני קומתיים כמו גם מכוניות אחרות שמיד ניתן לזהות כמובילות תיירים. מכל העולם באים לכאן, ולבוורלי הילס ורודאו דרייב מגיעים בעיקר סעודים ושאר ערבים עשירים יותר ועשירים פחות. אלו בולטים במיוחד בשל כיסויי הראש והגוף של הנשים, עם נציגות לא מבוטלת של הקיצוניים ביותר – אלו שאפילו את עיניהן לא ניתן לראות. מגיעים באופן מעשי להנות מכל חטאי המערב, או אולי להיות מוכנים לאותו יום בו הם יהפכו לבעלי הבית בנסיון להשליט חליפה איסלמית בינלאומית. שנים הם אומרים ״אירופה בידינו, אתם (ארה״ב) הבאים בתור!״ אומרים ואינם צוחקים, אומרים ברצינות תהומית של כוונות שהופכות למציאות איומה ועגומה.

כל מי שחי פה יודע שישנם אזורים שלמים לכל קהילה קוריאנים, סינים (להם ערים שלמות), יפנים, ארמנים (עיר אחת), יוונים, ויאטנמים, הודים, פיליפינים, פרסים (״טהרן ווסט״), אתיופים, לבנונים, רוסים, אזרבייג׳נים, גרוזינים, ישראלים, פולנים, אוסטרלים, ועוד ועוד. בעיר לוס אנג׳לס עצמה כארבעה מיליוני אנשים אך בלוס אנג׳לס רבתי אגד של כשמונים ערים) כארבעה עשר מיליון.

ישנה פה קהילה שחורה לא מבוטלת, ולפני 25 שנים היו מהומות רודני קינג, בהם נוכחנו שהשנאה מבעבעת מתחת לפני השטח ועלולה להתפרץ בקלות רבה. הקהילה שנפגעה ביותר (הן ברכוש והן בנפש) היתה דוקא הקהילה הקוריאנית בידי השחורים.

ישנם פה נוצרים רבים, קתולים ופרסבטריאנים ומורמונים ואבנגליסטים ויוונים-אורתודוקסים ולבנונים נוצרים וקופטים (מצרים) ועוד רבים. ישנן כנסיות, חלקן מפוארות, אחרות שנראות כחנות מכולת שכונתית. אין שיתוף פעולה ואין מכנה משותף בין הזרמים השונים, ורבים מהם פשוט לא מסתדרים בינם לבין עצמם.

ישנם כאן המון לטינים, מכל ארצות אמריקה התיכונה והדרומית. אין איש יודע אם רב מספר הלא-חוקיים או החוקיים. נשים עשירות ממקסיקו מגיעות לכאן ללדת, שכן ילד שנולד בארה״ב זכאי אוטומטית לאזרחות (דבר שאינו מובטח בחוקה, אך בית המשפט העליון כמו גם בית המחוקקים לא נתנו דעתם על כך וכנראה שגם לא יעשו זאת, שכן הדבר טעון ונפיץ).

ישנם כל כך הרבה לטינים, ששומעים יותר ספרדית מאנגלית. כל שירות נותן את האופציה לדבר בספרדית, ומערכת החינוך שוקדת כל כך על מלאכתה נאמנה, שישנם תלמידים שמסיימים את התיכון ואינם יודעים אנגלית בסיסית (אנגלית אינה השפה הרשמית של ארה״ב, ועד שהדבר יחוקק, הכל פרוץ.)

ישנה גם אוכלוסיה לא מבוטלת של חסרי בית, וזו הולכת וגודלת. ככל שהתקציבים למגר את התופעה גדלים, כך הולך ומתפרץ מספרם של חסרי הבית, באופן ישיר ממש. חסרי הבית היו מרוכזים בעיקר בעיר התחתית של לוס אנג׳לס, אך מזמן הם היגרו מערבה, והם נמצאים בכל פינה. הם ועכברושים נושאי מחלות שהתרבו וכבר לא ניתן כמעט למגרם.

כל אוכלוסיה מביאה אתה את מנהגיה מארץ המקור. כך לדוגמא, כשמכונית עוצרת באמצע הרחוב במקום לחכות בצד, ליד שפת המדרכה, בהתעלמות ובזלזול מוחלטים מהכלל, זה פרסי או פרסיה. כשמישהו עוקף את כולם (האמריקאים עומדים בתור בסבלנות ובסדר, אחד אחרי השני), יודעים מיד שזהו ישראלי (עבורנו תור בהחלט אינו אומר סדר כי אם אנדרלמוסיה). מוכרי תמונות מ״בצלאל בירושלים״ המדפקים מדלת לדלת למכור ציורים קיצ׳ים הם כמובן ישראלים. מוכרי העגלות במרכזי הקניות – ישראלים. הובלה היא בעיקר רוסים בניו יורק הם ישראלים).

בין כל האלמנטים המרכיבים את כור ההיתוך ששמו לוס אנג׳לס, היהודים תופסים חלק מרכזי ביותר. עבור מי שאינו יהודי, היהודים הם גלעין אחד הומוגני. עד כמה אין זה נכון. ישנם הישראלים שאינם מתערבבים עם היהודים האמריקאים. הישראלים מחולקים בין יוצאי עדות מזרח ומערב, בין העשירים החדשים לבין שאר הקהילה, ובין חילוניים לבין שומרי מסורת ודתיים. אצל היהודים ישנן הקהילות האורתודוקסיות (כיפות סרוגות מחד והשחורים מחד), הקונסרבטיביות וכל מיני זרמים
רפורמים (ובהם כאלו הבונים מחדש את היהדות).

מזה עשרות שנים לא נערך מחקר דמוגרפי, ולכן אומדנים מקבלים משקלם מהמשתמש וחשיבותם מעמדתו. הפדרציה היהודית נוקטת במספר של 650,000 יהודים ולאלו יש להוסיף עוד כ-350,000 ישראלים. כמובן שיש להגדיר ״מיהו ישראלי״ ו״מיהו יהודי,״ וישנם מומחים הטוענים שמספרים אלו מוגזמים במיוחד (ביניהם חוקר האוכלוסין ד״ר פיני הרמן הטוען שהם מנופחים פי עשרה). בידי הקונסוליה הישראלית האחראית על הקהילה הישראלית אין מאגר מידע עדכני (לא עכשיו ולא בעשורים האחרונים) על מספר הישראלים כאן, והאומדן ממספר המוזמנים האח״מים לקבלות הפנים ודאי שאינו מייצג. מה יקרה אם תהיה פה רעידת אדמה שתחריב את העיר? מי ידע כמה ניספו? רעיון
לקונסוליה לעיתות חרום, והזמן להתכונן הוא בשגרה.

ישראלים ניתן למצוא בכל מקום, הרבה יותר מחסרי הבית והעכברושים. יהודים קל לזהות, שכן הם שולטים בכל – בעיקר בתעשית הסרטים (״הוליווד״ והאולפנים השונים), בנכסי דלא-ניידי (הן בהשכרה של בנינים בבעלותם והן בשיפוצים, בנייה ומכירה), בפוליטיקה בכל הרמות עד לבית הלבן מגיעה השפעתם-פגיעתם) ובתעשית הכספים.

מדוע חשוב לציין זאת, ועוד בהקשר של חסרי הבית והעכברושים נושאי המחלות? הסיבה פשוטה. כמו השנאה המבעבעת מתחת לפני השטח ומאיימת להתפרץ, האנטישמיות עתיקת הימים לא נעלמה. כמו מחלת האבולה, היא מחכה למשהו שיגרום לה להתפרץ, ושיעור התמותה ממנה הוא מוחלט, מהיר וקטלני ביותר.

ברגע שהכלכלה תתדרדר, שיהיה פיגוע טרור או תהיה מכת טבע אנושה (רעידת אדמה מאסיבית), קל יהיה להאשים את היהודים. נזכור, היהודים הם בעלי הבתים והדירות. הם הרסו את הבניינים בני הקומה שעלו להם פרוטות ובנו בניינים תואמים בני שתי קומות, לפי אותו הדפוס, ומכרו את אלו בארבעה מיליוני דולרים כל אחד. הם התעשרו על חשבוננו. הם חיים בפאר ובהדר ונהנים מחיים טובים ביותר. הם עורכים קבלות פנים ומשתאות מפוארים, ומעסיקים עובדים בתנאי חרפה. הנה, ראה את אלו עם הכיפות. הם שסוחטים כל טיפה טובה מלשד עצמותנו. הם מרמים אותנו (במשקל ובמסחר). הם מעבירי המחלות. הם אשמים במצב הביש של הפלסטינים, לאחר שגנבו מהם את מדינתם וגרמו למיליונים מהם לחיות במחנות פליטים ולמליונים נוספים לחיות תחת כיבוש בתנאים בלתי נסבלים.

הם אשמים בכל מה שקורה בעולם – צונאמים ורעידות אדמה, סופות הוריקן, רעב ומחסור ומחלות, יתושים עם נגיף זיקה, ועוד ועוד. הם אשמים שטראמפ בבית הלבן. הוא – השטן – בן בריתם!

מסתבר שדבר לא השתנה. אותה השנאה. אותן עלילות הדם (והפרוטוקולים של זקני ציון). אותה הגברת אם כי בשינוי אדרת – זו לא אנטישמיות, חס וחלילה, פוי, איזו מילה מגונה, מילה אסורה, מילה שאנחנו אפילו לא מתקרבים אליה. זו ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל, אפילו לא על הישראלים. כך מהשפה לחוץ, אך השנאה בפנים היא כלפי כל מי שהוא יהודי או ישראלי.

דבר מופלא הוא לגור בלוס אנג׳לס. מזג האוויר נוח, כנראה בין הטובים מכל אזור אחר בעולם. מזג האוויר דומה מאד לארץ, עד כדי כך שכמסתכלים בתחזית למחרת היום בארץ, לא טועים בגדול אם מייחסים אותה ללוס אנג׳לס. ההבדל העיקרי הוא שבלוס אנג׳לס הקלה בעומס החום לה לא זוכים בארץ. מתון כאן יותר. טוב כאן, למעט רעידות האדמה. אלו בלתי צפויות, וכשהן מכות, לא ניתן להתחמק מהן. הן הרסניות, מפחידות ובלתי ניתנות לחיזוי.

כך התרכזו ובאו לכאן היהודים והישראלים, מאות אלפים, לא אחדות כי אם רבות. כבר מאז הקמתה ב-1850, היו יהודים חלק נכבד מהעיר, גידולה והתפשטותה.

היהודים אוחזים במושכות ובידם כוח אדיר, עד שיבוא יום וכל זה יתנפץ והיהודים כולם יאלצו להמלט על נפשותיהם.

ככה כן בונים חומה

הנשיא טראמפ מדבר מאז הבחירות לנשיאות לפני שלוש שנים על חומה שהוא הולך להקים לתועלת ארה״ב, חומה שתפריד בין מכסיקו לבין ארה״ב, ושעל מכסיקו יהיה לשלם את עלותה. בישראל אנחנו למודי ניסיון. ה״חומה״ המפרידה ביננו לבין המחבלים הפלסטינים היא חומה כפשוטה במקומות מאד ספציפיים, אך מרביתה או תוואי דרך או גדר מפרידה. הפלא ופלא, אותה ״חומה״ הצליחה למנוע את מעבר מרבית המחבלים. לבדה היא אינה מספקת, אך בלעדיה התנסנו באינתיפאדה השניה ותוצאותיה.

יש לנו ״חומה״ נוספת, בדיוק זו שעליה בנויה התמונה שהצטיירה בעיני הנשיא טראמפ. זו ה״חומה״ בגבול סיני עם מצרים. אין יותר עשרות אלפי מהגרים בלתי חוקיים מסודן ואריתריאה. לא עוד מעבר חופשי, וקבלת פנים של חיילי וחיילות צה״ל המגישים בקבוקי מים, סועדים את הצועדים ודואגים לרפא את החולים.

כמובן שסגירת הגבול אינה מספקת. רבבות מהגרים בלתי חוקיים נמצאים בתוך המדינה, בעיקר בדרום תל אביב. קל לזהותם, לפי צבע עורם השחור כבזלת. מתגודדים הם בשכונות עליהן השתלטו, ומי מהתושבים המקומיים שלא הספיק לברוח, נכון לו גיהנום עלי אדמות – שוד ושבר ואונס וגניבות ואיומים וחיים שאינם חיים. המדינה ניסתה בטוב ובכוח, אך הם עדיין
שם. הגיעו מוסלמים, ועוד יגיע היום והם יכריזו, ״כאן שלנו. לכו מכאן!״ הגיעו למצוא מקורות עבודה ולשלוח כספים למשפחותיהם. סיכנו את נפשותיהם מהלך אלפי קילומטרים במדבר, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

וכאן בית משפט עליון שמצדד בזכויותיהם, ותריסר ארגונים היוצאים להגנתם, והקרן לישראל החדשה, זו שאינה מכירה בגבולות ורוצה רק את טובת ה-אחר.לרגע חשבתם שאני מתאר את הנעשה בארה״ב? כלל וכלל לא התמקדתי בישראל. הרשו לי לחזור לארה״ב ואת הבטחת המתמודד טראמפ, ״אני אקים חומה בין ארה״ב לבין מכסיקו, ומכסיקו תשלם עבורה!״

מדוע נדרשת חומה כזו? האם הרעיון כה משונה? לא צריך להרחיק לכת – מכסיקו עצמה עשתה זאת. סגרה את גבולה הדרומי בצורה הרמטית ואינה מאפשרת מעבר מהגרים לתוך ארצה או דרכה צפונה. אך נשיא מכסיקו נוזף בנשיא ארה״ב, כאילו שהוא מנהיג האומה המובילה בעולם, ״איך אתה מעז,״ הוא שואל בחוצפה ובהתרסה לארה״ב אסור לעשות את שמכסיקו עשתה. ארה״ב צריכה לקבל את כל מיליוני המהגרים מאמריקה הלטינית לדאוג להם לביטוח רפואי ורשיון נהיגה וחינוך ממלכתי לילדיהם, וגם את האוניברסיטאות ארה״ב צריכה לממן, ותנאי העסקה מינימליים נדרשים למועסקים (גם אם הם בלתי חוקיים) כראוי למדינה כה נאורה. בקיצור, למהגרים הבלתי חוקיים אמורות להיות זכויות שלהרבה אמריקאים אין.

האם מהגרים הם דבר רע? כמובן שלא. ארה״ב היא ארץ של מהגרים, אך אלו הגיעו לכאן בצורה חוקית, למדו אנגלית, למדו קצת על ההיסטוריה של המדינה (מי היה הנשיא הראשון של ארה״ב, מה אומרת החוקה, היכן הבירה, כמה מדינות שייכות לארצות הברית, וכיו״ב), עובדים למחייתם, משלמים מיסים, חוגגים את החגים האמריקאים (דוגמאת חג ההודיה וחג המולד) ובכלל, הם משתדלים להיות אמריקאים אסירי תודה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כך לדוגמא משפחתי שהיגרה לכאן בשנות העשרים של המאה שעברה ומאז.

לא כך עם המהגרים הבלתי חוקיים. הם הגיעו לכאן שלא בהיתר, וכך הם מרמים את השיטה. בעוד אזרחים שומרי חוק חיכו לפעמים שנים עד שקיבלו אזרחות, אלו מגיעים ומשתלטים, חושבים שהכל מגיע להם. הם לא טורחים אפילו ללמוד אנגלית. הם גורמים לעומס על מערכות (לדוגמא בחדרי מיון בבתי חולים, או בכיתות לימוד בבתי ספר), ומי שסובל הוא האמריקאי שאל תוך ביתו הם פלשו. גם ראש העיר לוס אנג׳לס גרסטי יוצא פעם אחר פעם נגד נשיא ארה״ב. ערי מקלט הוא יוצר. מתריס בגלוי נגד הנשיא. המשטרה לא תאכוף את ההחלטות הפדרליות. כאן נגן בחרוף נפש על כל חלום של כל ילד שהגיע לכאן עם הוריו, ועוד נשלם לו ביטוח רפואי והוצאות לימוד כל זמן שירצה. אין כל בעיה תקציבית כשמדובר ברווחת הלא-חוקיים. תעודה מזהה? רישיון נהיגה? בודאי! להם מגיע, ואזרחי ארה״ב יעמדו שעות
על גבי שעות בתור שכן העומס רב כל כך.

לבנו נכמר על מר גורלם של ה"דרימרז", ״החולמים", אך אנחנו מתעלמים לגמרי מכל עשרות ומאות אלפי האמריקאים חסרי הבית וחסרי הכל השורצים ברחובות. אנחנו מתייחסים אליהם כאל זבל, מראה לא נעים שצריך להסב מבטנו ממנו ולחזור לסדר היום, להתעלם לחלוטין כאילו הריח והמראה אינם קיימים.

bussel@m.com :לתגובות

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

״הקשר עם הדור הצעיר בצפון אמריקה הוא אתגר עבורנו"

Published

on

הסוכנות היהודית היא אולי לא מה שהייתה פעם, אבל עדיין יש לה אלפי שליחים ברחבי העולם, עשרות פרויקטים בארץ ובחו"ל, תוכנית התחדשות – ואחרי תשעים שנה יש לה גם בפעם הראשונה מנכ"לית. • אמירה אהרונוביץ', שבילתה בנעוריה בלוס אנג'לס, מדברת על האתגרים שיכריעו את גורלו של העם היהודי, ומסבירה איך עוברים מתרבות השנור לעולם של השקעות דיגיטליות

אישה כיהנה בראשות ממשלת בישראל כבר בשנות השבעים, שופטות העפילו לכס הנשיאות של בית המשפט העליון מאז העשור הקודם, אך עד לא מכבר, אף אישה לא הגיעה לעמדות הבכירות ביותר בסוכנות היהודית. ב־90 שנות קיומו של הגוף החשוב הזה, האמון על הקשר בין ישראל לתפוצות ועל העלייה והקליטה, עמדו בראשו לא מעט אישים שהטביעו חותמם בתולדות העם והמדינה – מדוד בן־גוריון ומשה שרת ועד נתן שרנסקי – וכולם ללא יוצא מן הכלל היו גברים. גם בתפקיד מנכ"ל הסוכנות, הגורם המקצועי שמוביל את הפעילות חובקת העולם, כיהנו גברים בלבד. לפני כשנה נכבש סוף־סוף גם המעוז הזה. לראשונה מאז הקמתה נבחרה מנכ"לית אישה לסוכנות היהודית", בישרה הודעה מטעם הסוכנות. אמירה אהרונוביץ', כך דווח, היא זו שתמלא מעתה את התפקיד תחת הנהגתו של יו"ר הסוכנות, יצחק (בוז'י) הרצוג. "יחד
יביאו שינוי לארגון", נאמר בהודעה.

אהרונוביץ', שבמשך יותר משני עשורים מילאה מגוון תפקידים בסוכנות היהודית, מודעת היטב לרסיסי תקרת הזכוכית המוטלים סביבה ונראים למרחוק. לא רק בסוכנות, גם בארגונים יהודיים בולטים אחרים בעולם, כולל אלה שמייצגים את הקהילות הפרוגרסיביות ביותר, כמעט שלא תראו נשים בהנהגה. "ישנה רגרסיה מטרידה מאוד", אומרת אהרונוביץ'. "לפי ההערכות, בקדנציה של הממשלה הבאה ייתכן שתהיה רק אישה אחת שתכהן כמנכ"ל משרד – מתוך כעשרים מנכ"לים. גם שיעורן של הנשים בכנסת נמצא בנסיגה. במערכת הבנקאות היו כמה מנכ"ליות, אך כעת הן הוחלפו על ידי גברים. אני רוצה לקוות שלא נבחרתי בגלל היותי אישה, או למרות היותי אישה. מצד שני, גיליתי שעבור הרבה אנשים בתוך הסוכנות, או בגופים אחרים ששייכים לאקו־סיסטם של העולם היהודי, הייתה משמעות רבה לעצם המינוי שלי: הוא סייע להבין שהמנהיגות בסוכנות היהודית אינה מקובעת.

״אני מאמינה שנשים הן מנהלות ברמ"ח איבריהן. הן מביאות איתן – לעיתים בלי להיות מודעות לכך – סט כישורים שמתאים לסוג הניהול הקיים היום בארגונים: מתן מרחב, ריבוי קולות, ניהול משתף ופחות היררכי. לאישה יש יכולות שמתפתחות במרחב הביתי – ליצור קונצנזוס וחיבור למרות השוני, לדאוג לטיפול מותאם באופן פרטני. הרי כאמא את צריכה לסנכרן בין כמה ילדים, שהם שונים זה מזה באופי ובסגנון, ולכל אחד מהם דרוש יחס מעט שונה. נשים חוות ומדגימות מופעי ניהול בחיים האישיים, הן יודעות לתת מענה לכמה זירות במקביל, והן מביאות את היכולות האלה לתוך מרחב העבודה. בעיניי זו החמצה גדולה, שלא רואים יותר נשים בעמדות ניהוליות. כל שאני יכולה לעשות הוא להעביר מסר בארגון שלי – שנשים יהיו בעלות מוטיבציה, ושירשו לעצמן להרים את הראש, להכיר בכישורים שלהן, ולא לחשוב שעושים להן טובה".

מלבד היותה אישה, יש עוד ייחודיות בבחירה באהרונוביץ' לתפקיד המנכ"לית: בניגוד לרבים מקודמיה בתפקיד, היא לא הגיעה מבחוץ, אלא עשתה בסוכנות את כל הדרך המקצועית הארוכה – מהדרג הזוטר ביותר ועד לצמרת. לשאלה כיצד היא רואה את תפקידה של הסוכנות, היא משיבה: "בתפיסת עולמי, הסוכנות היא זרוע של הקולקטיב שנקרא העם היהודי. בכל דקה נתונה יש במקום הזה שולחן עגול שבו מיוצגים יהודים מכל הקשת הדתית והפוליטית, ומכל העולם. הסוכנות, כגוף משותף לעם היהודי ולמדינת ישראל, צריכה לעסוק בכל הסוגיות המהותיות והמשמעותיות, ועם זאת להישאר בתוך הקונצנזוס.

״הפרויקט הראשון של הסוכנות היהודית היה הקמת המדינה. זה היה השולחן שסביבו התכנסו כולם המנהיגות והמשאבים. האנרגיה שהייתה כאן בעשורים הראשונים תורגמה לפיתוח המרחב הפיזי של ישראל, הקמת התשתיות שלה; בין אם בהבאת עולים, בין אם בייסוד חברת התעופה הראשונה, ובין אם בהקמתם של מאות יישובים ומושבים. אחר כך, במהלך השנים, הסוכנות הייתה שותפה לפיתוח ה'רך' יותר של המרחב החברתי בישראל. זה מוסד שמוכוון למשימות האלה".

המדינה כבר בנויה ומתפקדת. יש הטוענים כי אין עוד צורך בסוכנות היהודית, ומוטב לסגור אותה. גופים כמו נפש בנפש" מפקיעים מכם בהדרגה את הבלעדיות על הבאת יהודים לכאן.

״המדינה אכן עומדת על רגליה ומעניקה לכל האזרחים את מרב השירותים, אך בזירות אחרות יש אתגרים חדשים שלא היו שם קודם, או לא היו כפי שהם היום. מדינת ישראל רחוקה בעיניי מלהיות חברת המופת שאליה כיוונו מקימיה. כמדינת העם היהודי, תפקידנו לשמש בית ומקלט לכל יהודי באשר הוא, ואני שמחה על כל יהודי שקושר איתנו את גורלו. אנחנו עדיין צריכים להיות בית פיזי עבורם, אך האתגר הגדול יותר הוא להבטיח שנהיה בית רוחני ליהודי התפוצות שבוחרים להמשיך ולגור שם; שיבינו שאנחנו מקום משמעותי ורלוונטי. כל דבר שקורה כיום במדינת ישראל בהיבט של
צביון החברה, במיוחד בנושאי דת־מדינה ופלורליזם משפיע על כך. גם ללכידות חברתית יש השלכה דרמטית על השאלה האם מדינת ישראל תיתפס מבחינתם כבית.

״בעיניי, האתגרים שלנו כיום גדולים מאי פעם. בעבר יהודי התפוצות היו מחוברים אוטומטית לישראל, והמחויבות אליה הייתה חלק מליבת הזהות שלהם. כיום זה פחות קיים אצלם, בוודאי בדור הצעיר. הם שואלים הרבה מאוד שאלות על ישראל ומרגישים הרבה אי נחת ממעשים מסוימים של הממשלה. אם בעבר חיברו אותם לפרויקטים של תשתיות, כיום יש צורך לחברם לטולרנטיות ולפלורליזם שיש בחברה הישראלית. הקשר עם בני הדור הצעיר הפרוגרסיבי, בעיקר בצפון אמריקה, הוא אתגר עבורנו, והמשך המעורבות שלהם במה שקורה בישראל חשוב מאוד להמשכיות היהודית".

עובדים בלהיות יהודים

אהרונוביץ' (47), אם לשלושה, מתגוררת במזכרת־בתיה, שם היא חברה בקהילה משותפת לדתיים וחילונים שהייתה בין מקימיה. "ילדת פריפריה", כך היא מגדירה את עצמה, כמי שנולדה וגדלה בבאר־שבע. אמה עבדה תחילה במערכת החינוך, אך עברה לעולם התוכנה. אביה עבד בכור בדימונה, ואת שנות השבתון שלו עשה בארה"ב עם משפחתו. המסעות האלה סיפקו לביתו הזדמנות להתוודע מקרוב לחיים יהודיים מגוונים. כשהייתה בכיתה ג' הם נסעו לשנה לאטלנטה שבג'ורג'יה, ואהרונוביץ' מצאה עצמה פתאום בבית ספר יהודי־אורתודוקסי, ונאלצה להסתגל לסדר יום דתי שלא הכירה. "הייתי קמה בבוקר, לובשת חצאית, מתפללת מתוך סידור. זה היה עבורי שוק תרבותי בהמון רמות. הייתי אפילו חלק מהמקהלה של בית הספר, אני זוכרת ששרנו 'אשר ברא ששון ושמחה'", היא מספרת בחיוך. "גם המשמעות של החגים הייתה פתאום שונה. בכלל, הרבה מאוד דברים נוצקו בי באותה תקופה. המפגש עם יהודים שהם לא מישראל אלא ממקום אחר בעולם, היה משמעותי. רציתי להבין מה הם, מי הם".

כמה שנים אחר כך הם שוב יצאו מישראל לארה"ב, הפעם ללוס־אנג'לס. כתלמידת כיתה ח', אהרונוביץ' לא נשלחה לבית ספר יהודי, אלא לתיכון ציבורי. "במקום להישאר בבועתיות של הקהילה היהודית, הייתי יחד עם נוער אמריקני כללי, שכל צורת החיים שלו הייתה זרה לי. זו הייתה תקופה של בדידות, שיצרה אצלי צורך להתמקדות. זה גרם לי לכל מיני תגובות, למשל – לא הייתי מוכנה להצדיע מדי בוקר לדגל ארה"ב. כשהלכתי לפעילות של הצופים הישראלים בלוס־אנג'לס, ושרו שם את 'התקווה', הייתי אומרת להם: 'מה פתאום אתם שרים כאן את ההמנון הישראלי? אם אתם רוצים לשיר, תחזרו לארץ'. זו הייתה שנה מטלטלת, ומצד שני החוויה של הצופים ושל הקהילה הישראלית בעיר הייתה חמה מאוד. זה אפשר לי בעצם לפגוש את עצמי בנורמליות של השלב הזה בחיים.

״מכיוון שזה היה עדיין גיל של ספיחי בר מצווה ובת מצווה, הכרתי שם לראשונה בתי
כנסת פלורליסטיים, בעיקר רפורמיים. זה היה פוקח עיניים מבחינתי. התרשמתי מאוד מהעובדה שיש שם אנשים שעובדים בלהיות יהודים. ראיתי שזה לא דבר מובן מאליו, וצריך להשקיע בשביל להיות חלק. עברתי מעין 'חוויית אהא!' (הארה פתאומית – צ"ק). בישראל הרי מפרסמים בכל מקום מתי נכנסת ויוצאת שבת, לוח השנה העברי נוכח מאוד בהוויה הישראלית, ואילו שם זה אחרת".

לשתי התקופות הללו הצטרפה חוויה אמריקנית שלישית – השתתפות במשלחת מטעם משרד החוץ, כתלמידת כיתה י"א. לדברי אהרונוביץ', המפגשים האלה עיצבו את אישיותה ואת החיבור שלה לנושא יהודי התפוצות. "במסע ההוא בכיתה י"א קיימתי לראשונה מפגש ממקום בוגר עם הקהילה היהודית בארה"ב. שמעתי למשל את העמדות שלה לגבי האירועים בארץ באותה תקופה, האינתיפאדה הראשונה. התרשמתי מזה שגם אני חלק ממה שחשוב לקהילה היהודית בארה"ב. לא אני אמירה, אלא אני כסימבול. יש לי משמעות בתוך הסיפור היהודי שלהם".

רשימת מפעלותיה של הסוכנות היהודית, בעבר ובהווה, הינה ארוכה ומכובדת. מאז הקמתה הביאה הסוכנות לישראל יותר מ־3 מיליוני עולים חדשים, מכ־80 מדינות. כיום היא מעודדת ומטפלת בעלייתם של כ־30 אלף יהודים מדי שנה, ומסייעת לקליטתם החברתית והתעסוקתית באמצעות מגוון תוכניות. נציגיה בעולם פרוסים ביותר מ־65 משרדים ונקודות, כדי לסייע בקיום חיים יהודיים בבטחה ולתת מענה למצבי חירום. בעקבות אירועים אנטישמיים שונים סייעה הסוכנות במיגון ובאמצעי אבטחה לכ־260 מוסדות ב־58 מדינות.

בהיבט החינוכי של חיזוק הזהות היהודית הכשירה הסוכנות מאות אלפי מורים ומדריכים בארץ ובחו"ל, ומדי שנה היא מביאה עשרות אלפי צעירים מהתפוצות לתוכניות מנהיגות, להתנדבות ולהתמחות מקצועית כאן בארץ. תוכניות אחרות שהיא מפעילה מחברות בין 70 ערים ויישובים בישראל לבין 450 קהילות יהודיות בחו"ל. מדי שנה יוצאים מטעמה כ־2,000 שליחים לקהילות, לקמפוסים, למחנות קיץ ולסניפים של תנועות הנוער הציוניות. לצד החינוך היהודי־ציוני מסייעים השליחים במאבק באנטישמיות וב־BDS. אף שגם היום מדובר בגוף גדול ומשפיע, בחלוף השנים חלו תמורות משמעותיות במעמדה של הסוכנות ובמקום שהיא תופסת בהוויה הישראלית־יהודית.

כוח האדם הצטמצם, התקציבים הצטמקו, ואם פעם נחשבה הסוכנות למקום עבודה שמבטיח משכורות גבוהות, לעיתים בלתי מוצדקות – כעת המצב שונה בתכלית, בוודאי כשמדובר בעובדים חדשים. במקביל איבדה הסוכנות את הבלעדיות שהייתה לה בנושאי עלייה, קליטה וקשר עם התפוצות. כיום ישנן עשרות יוזמות של גופים ציבוריים ופרטיים, כמו למשל פרויקט "תגלית", אשר נכנס לשנתו ה־20. יש אף מיזמים שנמנעים במכוון משיתופי פעולה עם הסוכנות היהודית, מתוך רצון לבדל צמם מגוף שנתפס לעיתים כפוליטי או ארכאי.

הרצוג ואהרונוביץ' מבינים היטב כי הארגון שבראשותם צריך לעבור תהליכים משמעותיים כדי להתאים עצמו לעשור השלישי של המאה ה־21. השניים החליטו להוביל שינוי אסטרטגי בתפקודה של הסוכנות, ואף קיימו כינוס מיוחד שהשיק את הדיונים בנושא. גורמים שונים מהעולם היהודי – רובם דווקא מחוץ לארגון – הוזמנו להשתתף בכינוס הזה, שהתקיים בארה"ב. "יש לפנינו אתגרים גדולים ומורכבים, והגישה שלי אומרת שאין אף גורם אחד שיכול להתמודד איתם בעצמו.

במהלך השנים התפתחו מודלים וידע והתערבויות מוצלחות של גופים אחרים באקוסיסטם של העולם היהודי, ולכן יש היגיון רב בחבירה לידע ולמודלים חיצוניים שהוכיחו את עצמם. אנחנו שואפים להגיע למציאות שבה אחת ועוד אחת שווה שלוש, ולא להיות תקועים בהנחה של 'מה שמישהו אחר עושה לא קיים מבחינתי, אני צריך להיות הבעלים של הכול, ומי שרוצה שיצטרף אליי'. זו מחשבה מצמצמת. מבחינתי זה לא מעניין מי עשה מה, אלא איך פועלים ביחד כדי לזהות את מה שעובד ולשפר אותו עוד ועוד. זו אמירה שתתורגם לתרבות עבודה שונה ממה שקורה היום בסוכנות".

מלבד האתגרים היהודיים ה"פנימיים", אומרת אהרונוביץ', יש אתגרים חיצוניים נצחיים, שפושטים ולובשים צורה. "האנטישמיות והאנטי־ציונות מעלות ראש, ובעיניי זה איום. ישנן קבוצות פוליטיות בארה"ב או בברזיל שצריך להתייחס אליהן" – היא אומרת ומכוונת לימין הקיצוני במדינות הללו – "ולסוכנות יש תפקיד מרכזי בנושא הזה. אנחנו בעצם הפלטפורמה היהודית היחידה שרואה את כל העולם בו זמנית, בין אם זה אמריקה הלטינית, אירופה או צפון אמריקה".

מודלים אחרים של שותפות

גם מהבחינה הכלכלית, עוברת הסוכנות היהודית שינויים שאינם מעודדים במיוחד. מחלקות צומצמו או אוחדו, ובחודשים האחרונים הוצאו כמאה עובדים ועובדות לפנסיה מוקדמת בהסכמה. זרימת הכספים מהקהילות היהודיות הולכת ומידלדלת, והסוכנות, שבעבר אף העניקה תמיכה לארגונים אחרים, נאלצת להשקיע את כל משאביה בפעילות שלה עצמה. "פעם כל התרומות היו מגיעות מהמגביות של הקהילות היהודיות באמצעות הפדרציות שלהן, ומבחינת הסוכנות זה היה כסף חופשי', שהארגון יכול לנצל כראות עיניו", מסבירה אהרונוביץ'. "שלושים שנה אחר כך, יש כבר שינויים דרמטיים באופן שבו מגייסים כספים. אנשים משקיעים בעולמות תוכן שמעניינים אותם, ורוצים להיות מעורבים בכל צעד וצעד".

רבות מהקרנות המשפחתיות היהודיות, מסבירה אהרונוביץ', כבר אינן תורמות למגביות של הסוכנות דרך הפדרציות היהודיות או הקהילה המקומית; הן רוצות להחליט בעצמן באיזה תחום יושקע הכסף, ולנהל את סדרי העדיפויות. "אנחנו מנסים לחשוב כיצד אפשר ליצור מודלים אחרים של שותפות ומימון בין קרנות ופדרציות, ואיך להירתם יחד לטובת האתגר".

מה דעתך על היוזמות הרבות שצצות בשנים האחרונות ביחס לחיבור עם התפוצות?

״אכן, משהו קורה בחברה הישראלית בנושא ההכרה בקהילות בחו"ל. יש היום פרגמנטציה בתוך העולם היהודי פנימה, ישנם אופנים שונים של חיים יהודיים. בארה"ב, המוקד היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל, מעל 60 אחוז מהילדים היהודים נולדים למשפחות מעורבות. האם זו מציאות שמביאה לידי הזדמנות, או מציאות של פאניקה וסף תהום? זה ויכוח לא פשוט.

״בקרב חלק מהמגזרים בישראל אין הכרה למשל בהליכי גיור מהסוג שרווח יותר בתפוצות. המשימה החשובה היא ליצור שלום בתוך הבית, ולהבין שאנחנו צריכים לכידות ולא אחידות. הרי מופע החיים היהודיים בישראל לא יהיה כמו בצפון אמריקה, ולהפך. יש לכך סיבות רבות של מיקום, היסטוריה ומרחב של הקהילה. החתירה
צריכה להיות להכרה בערך ובעושר של השונות".

האתגר החשוב של מדינת ישראל בתקופה הזו, אומרת אהרונוביץ', הוא לגרום ליהודי התפוצות להרגיש שהם מתקבלים כאן בברכה. "חלקים רבים בעולם היהודי בעיקר הצעירים, הפרוגרסיבים, וכאלה שאינם משויכים לאף זרם – חשים היום אי נחת מדברים שקורים בישראל. זה מקור סכנה אמיתי. השאלה היא איך בונים אצלם תודעה שאומרת: 'גם אם יש לי ביקורת על ממשלה, או על מדיניות של ממשלה מסוימת – אני מפריד בינה לבין הערך הסימבולי המהותי של מדינת ישראל עבורי'. הדור הזה לא נמצא במוסדות ובמבנים הקהילתיים שאנחנו מכירים מהעבר, והמשימה הקריטית ביותר היא לאפשר מפגש בלתי אמצעי ושיח. בכל מקרה אסור להפסיק את הקשר עמם. ישנם היום אנשים שאומרים שגם אם אתה יהודי, ישראל לא חייבת לשחק תפקיד בחיים שלך. בעיניי זו אמירה דרמטית ומדאיגה, ואסור לקבל אותה".

״הישראלי הממוצע לא שומע ולא חושב על יהודי התפוצות – אלא אם צריך להציל יהודי אי שם, ואז בוודאי שאנחנו נרתמים. בימי שגרה, הישראלים לא מבינים אוטומטית מה מחבר בינם לבין צעיר יהודי בלוס אנג'לס. אנחנו חייבים לעבוד כדי לשנות זאת. כיום ישנה הבנה שמערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות לא צריכה להיות חד־צדדית, ושכל אחד צריך לסייע לצד השני. ישנה חשיבות ללכידות, לשיח בגובה העיניים, להיכרות עמוקה, לאכפתיות הדדית. החיים היהודיים בעולם שונים מאוד מכפי שהיו לפני ארבעים שנה, ואנחנו חייבים להתאים עצמנו למציאות".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

קבלת הפנים השנתית של בנק דיסקונט

Published

on

נשיא בנק דיסקונט בארה"ב אורי לוין נפרד בבוורלי הילס מלקחותיו לאחר שמונה למנכ"ל הבנק בישראל • אנחנו נשארנו, בין השאר, עם מוטי לוי צדק

הדבר יוצא הדופן ביותר בקבלת הפנים השנתית של בנק דיסקונט (ארה״ב) שנערכה ערב החג במלון בוורלי הילטון בבבוורלי הילס הוא תשומת הלב הניתנת לקהילה כולה. יושבים להם בצוותא שועי העיר, אשר את שמותיהם ניתן לראות על אולמות ובניינים, צד בצד עם פשוטי העם. יושבים וחוגגים יחד, יושבים ומדברים על ביבי נתניהו, ומה יהיה עם הבחירות. יושבים ומאחלים זה לזו שנה טובה, שנה בריאה, שנת שמחות ובשורות טובות ומקווים ומתפללים שבארץ יהיה שקט ושאולי, רק אולי, המשיח יגיע ויהיה שלום ויהפכו ימי הצום והאבל לימי שמחה.

בין ביס להרמת כוסית, בין קטעי דברים לשיחה שהופסקה אני מציץ מסביב ונהנה ממה שרואות עיניי: שועי עולם ופשוטי העם, כולנו גם יחד, כולנו כאחד, משפחה אחת איש לא נשכח, כולם נכללו: קליינטים מהעבר, בהווה ובעתיד, שכן מפעל לא קיים בואקום.

זו תזכורת שאולי איש אינו שם לב אליה, פרי יצירתו של מנהל מקומי חבר ואיש ערכים –

מוטי לוי-צדק. אולי זה השם (משבט לוי; צדק-צדק תרדוף כל ימי חייך), אולי זה הפנים והתוכן, וללא ספק אין זה קורה בואקום, כי יש צוות וגם למנהל יש מנהלים משלו ואין זה דבר של מה בכך – לא ביחס לציר הזמן של עשרות השנים שעברו ובוודאי לא בהשוואה לבנקים אחרים.

זכינו כולנו בחבר שעובד ומייצג ופועל למען בנק דיסקונט, ולו ולחבריו עובדי הבנק ומנהליו התודה כמו גם ברכות לשנה החדשה שנת התש״פ!

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

״אין איום קיומי על מדינת ישראל!"

Published

on

הפרשן הצבאי אלון בן דוד בהרצאה מטעם "שבוע ישראלי" וטל אוריון בשרמן אוקס המצב, מסתבר, ממש לא חצב

רבים מאיתנו מארחים את אלון בן דוד דרך קבע בביתנו – על מסכי המחשב והטלוויזיה כאחד הפרשנים הצבאיים הבכירים והאמינים בישראל. ערב החג ניתן היה לפגוש ולהאזין לו פנים אל פנים, בהרצאה שאירגנו מערכת "שבוע ישראלי" ומפיקת הארועים טל אוריון, בחצר רחבת הידיים של בית פרטי בשרמן אוקס בין הבחירות בארץ לחגיגות ראש השנה תש"ף, כ-150 ישראלים הגיעו להרצאה מרתקת שנמשכה למעלה משעה.

רה"מ נתניהו כמובן כיכב, כשהתהילה הבינלאומית לה הוא זוכה היא ההיפך הגמור ממצבו בארץ, שם מאמינים שהוא אשם בפשעים חמורים (״ביחוד בתיק 4000, לדברי בן דוד״). הוא גם מעריך נתניהו רוצה להיות הנשיא, בעוד שנתיים, אחרי תום כהונתו של ראובן ״רובי״ רבלין. במקביל בן דוד יצא להגנתו של בני גנץ, אותו הוא מכיר אישית. הוא סיפר שבכל פינה בדרכו הוא הצליח בלי הרבה מאמץ, הכל הגיע אליו כפרי בשל לקטיפה, "אבל כרמטכ״ל הוא החליט אלפי החלטות לחיים ולמוות.הוא מנהיג שהוכיחאת עצמו" ומן הראוי שכולנו נזכור זאת, גם אלו מאתנו שהם חלק ממחנה נתניהו).

בן דוד סקר את המצב הפוליטי והביטחוני במזרח התיכון ודיבר על מצרים, עיראק, מדינות המפרץ ולבנון, עזה ואיראן, עם התמקדות בשתיים האחרונות. לא רבים יודעים למשל, שישראל ביצעה בשנה האחרונה בלבד 3000 תקיפות בסוריה, שבהסכמה שקטה של פוטין ורוסיה; או 200 תקיפות בחצי האי סיני נגד דע"ש בהזמנת המצרים.

לטעמי עיקר ההרצאה היה במה שנאמר אך לא נאמר, ״ממקורות זרים״ אך מהיכרות אישית ומאוד אינטימית עם כוחות הבטחון למיניהם. ישב הקהל מרותק כשבן דוד השווה את כישלון (או יוהרת) המוסד לפני 9 שנים בקטאר ולכישלון המודיעיני והמבצעי האחרון בעזה (בו נהרג סא״ל מ׳, חברו האישי). אפילו סופר הצללים דניאל סילבה לא יכול להתחרות, שכן כאן היו אלו דברים מידע אישי מאוד ולא מהמובא לצריכה כללית בתקשורת.

המסר מתחילת הפגש עד סופו היה פשוט: "ישראל היא ביתי"; "אנחנו (צה״ל וכוחות הביטחון והמודיעין למיניהם) פועלים בהיקפים שלא היו כמותם"; ״היכולות הטכנולוגיות שלנו הן דרמטיות״; ״הסייבר מעניק לנו פירות נפלאים״; ״הילדים שלנו רואים בישראל בית שראוי להילחם עליו, זה לא ברור מאליו!; ובתכלס, "אין כיום איום קיומי ממשי על מדינת ישראל".

זו לא הפעם הראשונה ש"שבוע ישראלי" מארח את אלון בן דוד. בפעם הבאה, אם ניתן להמליץ, כדאי לערוך שני מפגשים – אחד בוואלי ואחד בעיר. ממילא הערב היה סולד אאוט. וכדאי עד מאוד לעשות את המאמץ ולבוא להכיר, ללחוץ את היד ולשמוע את אלון בן דוד, גם אם את ואתה מארחים אותו מדי יום ביומו אצלכם בסלון…

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות