fbpx
Connect with us

Featured

‭"‬ברגע‭ ‬שאהיה‭ ‬בת‭ ‬25‭ ‬אנסה‭ ‬להיבחר‭ ‬לקונגרס‭. ‬המטרה‭ ‬בסוף‭ ‬היא‭ ‬להיות‭ ‬נשיאת‭ ‬ארצות‭ ‬הברית‭"‬

Published

on

אמילי אוסטין היא תופעה ייחודית בקרב אלו שנלחמים על שמה הטוב של ישראל * הצעירה הניו יורקרית מראיינת ספורטאים, מופיעה בפוקס ניוז, משדרת למיליון וחצי עוקבי באינסטגרם ומנחה כנסים – וכולה בת 20 * באחרונה חזרה מביקור משפיענים בישראל שאת תכניו ואת זוועות ה-7 באוקטובר העלתה ברשתות החברתיות *  "אנשים מהתעשייה מכירים את השם שלי וכשהם מגלים שאני יהודייה הם מופתעים, כאילו שזה לא מתאים לתדמית שלי, ואת זה בדיוק אני באה לתקן" * ראיון חשוף

לא קל למצוא שורות פנויות ביומן של אמילי אוסטין, בת ה־22 מלונג איילנד, ניו־יורק. הראיון איתה מתקיים רגעים בודדים לאחר שנחתה מביקור תמיכה שלה בישראל. "בחורה עמוסה", היא מחייכת בעייפות. ואם מסתכלים מהצד, נדמה שהחיים של אוסטין הם סרט הוליוודי מעורר השראה. נערה ניו־יורקרית בת 20 מאוניברסיטת הופסטרה, מוצאת את עצמה בזמן מגפה עולמית בוהה שעות ארוכות בטלוויזיה עד שיום אחד היא מבינה שהיא זו שאמורה להופיע על גבי המסך. ומאז, היא מככבת בלא מעט תוכניות ומופעים, מתמרנת בין אירועים נוצצים לפרמיירות, מראיינת כוכבי כדורסל מהשורה הראשונה ומנחה כנסים ואירועים בכל רחבי העולם.

איך הגעת לתחום הספורט?

"תמיד אהבתי ספורט. עוד מילדות התעניינתי בטניס, ובתיכון הלכתי להמון משחקי כדורסל ותמיד ישבתי בשורה הראשונה ביציע, עד ששחקני ה־NBA ידעו מי אני. כשיצרתי את תוכנית הספורט שלי באינסטגרם הרגשתי מספיק בנוח לבקש מכמה מהם שיבואו להתארח. בהתחלה רובם סירבו, אבל לא ויתרתי ושאלתי אותם 'יש לכם משהו יותר טוב לעשות עכשיו'? הם השיבו לשלילה ובסוף הסכימו. השאר היסטוריה".

איך את בעצם מגדירה את עצמך? עיתונאית? מנחה?

"אני עושה המון דברים שקשורים לעולם הזה, אבל אני קוראת לעצמי אישיות טלוויזיונית. מרגש אותי להגיד את זה, בגלל שאני באמת מופיעה מדי יום על המסך. יש תוכנית בידור בפוקס ניוז שתמיד הערצתי ולאחרונה התחלתי להופיע שם מדי יום. זו הגשמת חלום במלוא מובן המילה". למרות הפיתוי לשמור על התדמית הנוצצת והחייכנית, אוסטין לא עושה הנחות למיליון וחצי עוקביה ולא מאפשרת להם לשכוח מי היא ומהיכן היא באה. מהסרטון הראשון שהעלתה ועד היום לא הסירה מצווארה את תליון מגן הדוד הכסוף, היא מציגה לראווה את כל מנהגיה היהודיים, ונלחמת בשקרים שהופצו על ישראל, גם במחיר של תגובות נאצה ואיומים. "תמיד הייתי מחוברת לשורשים היהודיים שלי ותמיד הייתי גאה בהם".

יצא לך להיתקל באנטישמיות?

"אף פעם לא חוויתי אנטישמיות על בשרי, אבל אני זוכרת שמטעם בית הספר שלחו אותנו למסע בפולין. הייתי בת 16 בערך. הסתובבנו במחנות, בגטאות, ומה שראיתי שם, במיוחד באושוויץ, מוטט אותי. נהייתי חולה למשך שבוע ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא הצלחתי להבין למה זה קרה או נכון יותר, איך זה קרה. כשהייתי ילדה אמרתי לעצמי שהשואה התרחשה כי אף אחד לא ידע, אבל בפולין הבנתי שכולם ידעו ואף אחד לא טרח לעשות כלום. זה מזעזע. כיהודים אנחנו כל הזמן צריכים להתמודד לבד. אבל למה? למה לאף אחד לא אכפת? רק אז, הבנתי לעומק את האמרה "Never again" וכמה חשוב לממש אותה. אבל הייתי בסך הכול תלמידת תיכון פשוטה ולא ממש היה לי משהו לעשות בעניין. היום יש לי פלטפורמה שבה אני יכולה להשמיע את הקול שלי ויש לי אחריות, אז אני מנצלת את הבמה שניתנה לי כדי להבהיר לעוקבים שלי שצריך לכבד כל אדם לא משנה מה הדת שלו ולעולם לא לשנוא מישהו רק כי הוא בא מרקע מסוים. זה חשוב, כי יש אנשים שממש לא מבינים את המצב וסתם ניזונים מסיסמאות".

איך את עושה את זה?

"אני יודעת שהעוקבים שלי מתעניינים בעיקר בספורט ולכן, כשאני מראיינת שחקנים אני לרוב עונדת מגן דוד בגאווה. אנשים מהתעשייה מכירים את השם שלי וכשהם מגלים שאני יהודייה הם מופתעים, כאילו שזה לא מתאים לתדמית שלי, ואת זה בדיוק אני באה לתקן. מה שמשנה זה מי אנחנו בתור בני אדם, לא המוצא שלנו. מתחילת הדרך אני מוצפת בלא מעט תגובות שנאה וגם באיחולי מוות. אני כבר די אדישה לזה אבל עדיין יש פעמים שאני מוצאת את עצמי מופתעת מעוצמות השנאה. הייתה אחת שאמרה לי שהיא מקווה שבכל פעם שאהיה בהיריון התינוק שלי ימות. נו באמת, מי האנשים שמאחלים דבר כזה לאדם זר?! אני לא תמיד מצליחה להבין, אבל זה ממש לא עוצר בעדי. אני לא מסוגלת לשבת ולצפות איך העולם הולך ונהיה רע מרגע לרגע. אנחנו, היהודים, נמצאים לבד בכל זה, ואם אנחנו לא נילחם על הזכות שלנו לחיות, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

הקשרים שפיתחה אוסטין עם דמויות בולטות בקהילה היהודית באמריקה – להן היא ייעצה בנושאי הסברה ורשתות חברתית – הביאו אותה לפגוש את שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, ולקבל ממנו הצעה חד־פעמית. "את גלעד הכרתי דרך חברים משותפים במשחק של ה'ניקס'. דיברנו, והבנתי שהוא קצת מכיר אותי ואת הפעילות שלי למען ישראל. מפה לשם הוא הציע לי להיות יועצת תקשורת במשלחת הישראלית של האו"ם, והסכמתי על אף שאף פעם לא חשבתי לעסוק בפוליטיקה וממשל, אבל היה לי זמן פנוי אז אמרתי למה לא? סך הכול זו אפשרות להתאמן על יכולות הנאום שלי ולהתקדם, אבל פרשתי מהתפקיד די מהר".

למה?

"עד עכשיו לא יצא לי לדבר על זה, אבל בזמן שהייתי באו"ם נכנסתי ממש לדיכאון", היא משתפת, "הגעתי עם המון רצון ומוטיבציה לייצג את ישראל ולעזור, ונתקלתי בכמויות של שנאה שהופנתה אך ורק כלפינו. זה היה כבר לא רציונלי. לא הצלחתי להבין מהיכן היחס הזה מגיע. פתאום נפל עליי לחץ כבד והרגשתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום. אפילו התחילה אצלי אכילה רגשית ונעשיתי מותשת, אז העדפתי לוותר".

זה לא סוד שאנחנו לא הכי פופולריים באו“ם.

"הייתי בטוחה שבדיבור פנים אל פנים המצב יהיה אחרת. אני רגילה להתחבר לאנשים ולהתחבב עליהם וחשבתי ששם זה יהיה אותו הדבר. אני זוכרת שיום אחד קלטתי שהשגרירים של איראן ועיראק יושבים ליד שגריר ישראל, בגלל הסדר האלפביתי. זה נראה לי די משעשע, וחשבתי, למה שלא נפנה אליהם וננסה לשוחח איתם באופן ידידותי יותר? אז התיישבתי ליד השגריר של איראן ושאלתי אותו 'היי, למה אנחנו לא יכולים להיות חברים?'. בואי נגיד שהוא פחות התחבר לרעיון. בהתנסות הזו גם הבנתי שהפוליטיקה בארה"ב מעניינת אותי ומתאימה לי. ברגע שאהיה בת 25 אני מתכוונת לנסות להיבחר לקונגרס. המטרה שלי בסוף היא להיות נשיאת ארצות הברית. אני לא רוצה להישאר עיתונאית כל החיים. השאיפה היא להגיע לעמדת כוח משמעותית".

***

למרות התסכול מהחוויה במשלחת האו"ם, אוסטין לא ויתרה על מאבק ההסברה, גם כשזה הזיק ישירות לקריירה שלה. בחודש שעבר היא באה לישראל לביקור תמיכה מיוחד. ישראל לא זרה לה, שני הוריה הם ישראלים במקור, יש לה בני דודים בתל־אביב ודודה בהוד־השרון. וממש עכשיו יש לה בנות־דודות שמשרתות בצבא, "אבל הן לא נכנסות לעזה", היא מרגיעה. לביקור ההסברה היא הגיעה עם הארגון 'Israelfreinds' שהזמין אותה ומשפיענים נוספים כמו מייקל רפפורט וסקוטר בראון, "המטרה הייתה להראות לעוקבים שלנו את המצב הקשה בארץ ונפיץ כמה שיותר מידע אמיתי ונכון, על החטופים ועל הזוועות שקרו כאן ב־7 באוקטובר".

לא פחדת?

"עם יד על הלב, אמריקה מפחידה אותי יותר. בישראל, עם כל המצב, אפשר לפחות לדעת מי חבר שלך ומי אויב שינסה לפגוע בך. כאן הכול מעורבב. ההבנה הזו התעצמה לי מאוד בזמן המלחמה, כשאנשים שחשבתי שהם חברים פתאום הפנו לי את הגב והראו פנים אחרות".

איך האנשים שאת עובדת איתם בארה"ב הגיבו על המלחמה?

"היו רבים שאיכזבו. עד לאחרונה הייתי שופטת במיס יוניברס, ואחרי שקרו אירועי ה־7 באוקטובר פניתי אליהם ושאלתי אותם למה הם לא מפרסמים הודעת תמיכה בישראל או גינוי על המעשים המזוויעים שעשה חמאס. הם לא ענו לי, אבל לא ויתרתי. הבהרתי להם שלא לדבר על כך זה ממש כמו לתמוך בטבח או להצהיר שלא אכפת להם מחיים של יהודים וישראלים. הם טענו שהם מעדיפים להישאר 'לא פוליטיים', וזה מוזר, כי כשהתחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הם היו הראשונים לקפוץ ולהביע סולידריות. מה גם שזה לא קשור לפוליטיקה, אלא להעדפת הטוב על פני הרע. בסוף הדיון קיבלתי מהם הודעה 'אל תסמסי לנו יותר, את גמרת איתנו'. די הופתעתי וגם מאוד כעסתי כי לא האמנתי שלשם זה יגיע. אבל בכנות, אם הארגון הזה מרגיש בסדר עם מעשים כמו טבח ואונס נשים, אני זו שגמרה איתם ולא להפך".

איך הביקור שלך עזר להסברה הישראלית?

"שמתי לב שמבחינת רוב העולם, במיוחד בזמני מלחמה, ישראל היא תמיד הצד הרע, ובמהלך הביקור שלי כאן יכולתי להראות צד טוב ואנושי שאפשר להתחבר אליו גם אם אתה לא יהודי או פרו־ישראלי מוחלט. עשיתי את זה בעיקר דרך סרטונים ותמונות שהעליתי, חלקם הסברתיים וחלקם נראים פשוט כמו תיעוד של טיול בחוץ לארץ, כמו בכל מדינה שמבקרים בה – זה תוכן שאנשים צורכים יותר בקלות. נפגשנו גם עם שרת המודיעין גילה גמליאל, וצפינו איתה בסרט של דובר צה"ל. אם תסתכלי בתמונות שלי משם תראי שאני נראית כמו רוח רפאים. עד אז חשבתי שכבר ראיתי הרבה, אבל מול הסרט לא היו לי יותר מילים. זה היה רע. פשוט רע.

"כמה ימים אחרי שראינו את הסרט הלכנו לבקר חיילים שנפצעו בבית חולים סורוקה בבאר־שבע, עשינו להם אירוע חגיגי, עם מתנות וממתקים, והייתה באמת אווירה טובה. פתאום אני קולטת מסוק שנוחת בבית החולים, ויוצאים ממנו חיילים. אמרו לנו לא להסתכל, אבל אני לא שמעתי להם וראיתי הכול. הם הוציאו גופה של חייל ונשאו אותה לתוך בית החולים. ברגע הזה קפאתי במקום. אומנם אין לי ילדים אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שמדובר בבן של מישהי שעוד רגע היא תגלה שהוא נהרג. חשבתי על כך שהוא גם אח של מישהו וחבר של מישהו וזה כל כך נורא ובלתי נתפס. אני עדיין לא מאמינה שהישראלים מתמודדים עם זה מדי יום. זה עצוב כל כך, ולא הוגן. מאז תחילת המלחמה אני מוצאת את עצמי בוכה כל יום כמה דקות, אחרי מה שראיתי שם בכיתי כל הלילה".

יצא לכם לדבר גם עם החטופים ששוחררו או עם המשפחות?

"ברור, דיברנו עם לא מעט. לפני שאופיר אנגל שוחרר, יצא לי לדבר הרבה עם המשפחה שלו. הייתי בארץ כשהוא יצא משבי חמאס, אז באתי לפגוש אותו והודעתי לו שיש לי הפתעה עבורו. זכרתי שאבא שלו סיפר שהוא אוהב שחקן כדורסל מסוים מהדאלאס טקסס, אז אמרתי לו שאני מכירה את הקפטן של הקבוצה, וכאשר ירצה נארגן לו כרטיסים למשחק ופגישה עם השחקנים. הוא מאוד התרגש וסיפר שאנשי חמאס אמרו לו כל יום שישראל תשכח אותו והוא יישאר בשבי לתמיד. בהתחלה הוא סירב להקשיב להם, אבל ככל שעברו הימים, הוא התחיל להאמין בזה יותר ויותר וכמעט התייאש. ריחמתי עליו מאוד. זו סיטואציה לא הגיונית שאף אחד לא אמור לעבור. פשוט מחריד".

***

במסגרת הפעילות הענפה שלה בשבועות האחרונים, אוסטין הוזמנה לנאום בכנס של עמותה למען חיילי צה“ל בניו־יורק. מה שקרה שם יכול להעיד שוב על הסלמת האנטישמיות גם בארה״ב. "בסוף נובמבר קראו לי לכנס של ארגון FIDF (ידידי צה"ל בארצות הברית)", מספרת אוסטין, "קצת לפני שהאירוע התחיל ארגונים פרו־פלסטיניים לקחו תמונה שלי, הוסיפו עליה דם, פרסמו אותה ברשתות עם הכתובת של הכנס וקראו לכל מי שיכול להגיע ולהרוס אותו. בזמן שהתחלתי לנאום הגיעו פשוט נהרות של מפגינים, צעקו סיסמאות וממש סגרו עלינו עד שנאלצנו להימלט לחדר צדדי".

קראתם למשטרה?

"השוטרים של ניו־יורק הגיעו למקום, אבל בפועל לא עשו כלום. שלא תטעי, הם יודעים לעשות סדר כשהם רוצים, אבל פתאום הם התגלו כחסרי תועלת. אני עומדת שם, מסתכלת על כל הבלגן ופשוט לא מבינה איך הם עומדים מנגד. מדובר בפריצה לאירוע פרטי, כן? הייתה להם סיבה ממש טובה לעצור אותם או לפחות לנסות. גם הזמן הארוך שנדרש להם כדי להגיע היה די תמוה".

יש הרגשה שהציבור האמריקאי פונה יותר ויותר נגדנו.

"לא לא", היא ממהרת להבהיר, "זו אולי ההרגשה בגלל התקשורת, אבל זו לא המציאות. רוב האזרחים באמריקה בעד ישראל. הם שמעו מה קרה ב־7 באוקטובר ומבינים כמה זה חמור. יש אנשים חושבים שישראל היא הצד הרע, והם פשוט רועשים יותר, אבל הם בכלל לא הרוב. למרבה הצער, אי אפשר להתעלם מהם".

וכמי שפועלת למען ההסברה, את חושבת שיש מקום לשכנע?

"זה מאוד תלוי. העלו אותי פעם בתוכנית של פירס מורגן להתווכח עם פעילה פרו־ פלסטינית. היא פשוט סירבה לגנות את אירועי 7 באוקטובר ואמרה שבאותו תאריך היא עשתה מסיבה ושהיא הייתה שמחה אם היו נהרגים עוד מיליון אנשים מישראל. עם אחת כזו, נגיד, אין מה לדבר. אבל יש לא מעט אנשים שלא מבינים כלום ורק שומעים כל היום שילדים בעזה נהרגים מירי צה"ל. איתם אפשר לנסות לדבר ולהציג עובדות".

את מפחדת להסתובב בניו־יורק בימים אלו?

"ברור. האווירה נהייתה הרבה יותר מאיימת. לאחרונה, בכל פעם שאני יוצאת מהאוטו אני חושבת אם לענוד מגן דוד או להסתיר אותו. זה לא משהו שעבר אצלי בראש לפני כן. גם חברה שלי סיפרה לי לא מזמן שהיא נכנסה להסעה של 'אובר', ואחד מהנוסעים שאל אותה אם היא יהודייה. היא ענתה באינסטינקט שלא, וביררה למה הוא שואל. הוא ענה לה שאם היא הייתה אומרת שהיא יהודייה, הוא היה הורג אותה במקום.

"הדברים האלה קורים, אבל אם לא נילחם בזה, הם יהפכו להיות הרבה יותר גרועים. אנחנו רואים מה קורה בהרווארד ובעוד לא מעט מוסדות אקדמיים, אנשים מרשים לעצמם להתנהג בצורה אנטישמית כי לא קורה להם כלום. אנחנו לא יכולים לאפשר לאנשים להתבטא בצורה הזו ולצאת בלי עונש, לכן אסור לנו לשתוק. זה המאבק שלנו".

הרבה ישראלים ופרו־ישראלים בעולם מנסים להילחם על ההסברה. יש לך עצות כלשהן, איך עושים את זה טוב?

"בעיקרון, לכל אחד ישנו הקהל שלו וצריך להתאים עבורו את התוכן. המטרה היא שהעוקבים גם ייהנו וגם יתחנכו. הקהל שלי למשל מורכב בעיקר מגברים, כי התחום שלי הוא ספורט, יש לי חברה שאצלה רוב העוקבות הן נשים, כי היא מעצבת אופנה. ברגע שמתאימים את התוכן לקהל, הוא נהנה לצרוך אותו ולא מרגיש התנגדות או אי־נוחות כלפיו. ככה ההסברה הופכת ליותר אפקטיבית".

את רואה את עצמך עוברת לישראל בעתיד?

"תמיד חלמתי לקנות בישראל בית, שיהיה לי מקום להגיע אליו באחד מהביקורים התכופים שלי. ביפו למשל, או בירושלים המדהימה. עכשיו זה אולי מפחיד, אבל ביום מן הימים, אני די בטוחה שזה יקרה. אני חייבת לומר שלמרות הנסיבות, הביקור  האחרון עשה לי ממש טוב. הרגשתי הרבה יותר קרובה לאחים שלי בישראל. הלב שלי לגמרי איתם  ובעזרת השם אנחנו ננצח ונצא מזה הרבה יותר חזקים".

Featured

סקר מטריד בארה"ב: רוב המצביעים הדמוקרטים מעדיפים נשיא שלא יתמוך בסיוע צבאי לישראל

Published

on

סקר שפרסמו ביום חמישי סוכנות הידיעות רויטרס ומכון הסקרים איפסוס מעלה נתונים מדאיגים ביותר מבחינת ישראל, ולפיהם רוב המצביעים הדמוקרטים מעדיפים כעת מועמד לנשיאות שאינו תומך בהעברת סיוע צבאי לישראל. לפי הסקר, שנערך לאורך שלושה ימים השבוע, 56% מהנשאלים שהזדהו כדמוקרטים אמרו כי תמיכה של מועמד בסיוע צבאי כזה תפחית את הסיכוי שיצביעו לו, ורק 40% אמרו כי תמיכה שכזו דווקא תגדיל את הסיכוי שיתנו לו את קולם.

נתוני הסקר החדש משתלבים במגמה מדאיגה ממילא מבחינת ישראל במחנה הדמוקרטי. בשנים האחרונות התחזק מאוד כוחו של הפרוגרסיבי הרדיקלי במפלגה, ודמויות קולניות ביותר כמו אלכסנדרייה אוקטבו קורטז ואילהאן עומר וחברת הקונגרס ממוצא פלסטיניי רשידה טאליב משכנעות המוני בוחרים דמוקרטים לדרוש מהממשל הדמוקרטי לעצור את הסיוע המסורתי של ארה"ב לישראל בשל ה"התעללות" שלה לכאורה בפלסטינים.

למרות הלחץ עליו מצד מחוקקים דמוקרטים ומצד נתח גדול מהמצביעים של מפלגתו, הנשיא ביידן ממשיך לתת אור ירוק לפעולה הישראלית בעזה. השבוע התקבלה תזכורת לסכנה הפוליטית הטמונה בכך מבחינתו, כשיותר מ-100 אלף מצביעים בפריימריז הרפובליקנים במדינת המפתח מישיגן בחרו באפשרות לא מחוייב" במקום להצביע לביידן, כדי להביע את מחאתם על תמיכתו בישראל.

לפי הסקר מהיום, שיעור הולך וגדל של הדמוקרטים, גם אם מדובר עדיין במיעוט, מטיל על ישראל את האשמה למלחמה בעזה – 23% מהדמוקרטים מאשימים את ממשלת ישראל, בניגוד ל-13% בנובמבר. 46% מהדמוקרטים אמרו שהם מאשימים את חמאס, ירידה מ-54% בנובמבר. רוב מוחץ מהדמוקרטים גם מצהיר כי הוא רוצה מועמד לנשיאות שיקרא להפסקת אש.

מהצד השני של המתרס הפוליטי, המצב כצפוי הפוך. כ-62% מהרפובליקנים שהשתתפו בסקר הצהירו כי הם מעדיפים מועמד לנשיאות שיתמוך בהעברת סיוע צבאי לישראל, בעוד 34% אמרו כי תמיכה בסיוע כזה תפחית את הסיכוי שיצביעו לו.

לפי הסקר של רויטרס, בין ביידן ליריבו הצפוי בבחירות דונלנד טראמפ יש שוויון בתמיכה בדעת הקהל, וכל אחד מהם זוכה לתמיכת 36% מהבוחרים – שיעור נמוך ביותר.  בארה"ב מוכרעות הבחירות בשטית האלקטורים, ובהיבט הזה מצבו של ביידן ממשיך להיות רע. לפי סקר שפרסמה היום רשת "בלומברג", טראמפ מוביל על ביידן בשבע מדינות מפתח שהנשיא חייב לנצח כמעט בכולן אם ברצונו לזכות בכהונה נוספת בנובמבר: טראמפ מוליך ביתרון של 9% בצפון קרוליינה, 6% באריזונה, ג'ורג'יה, פנסילבניה ונבאדה, 4% בוויסקונסין ו-2% במישיגן. אם אלה יהיו התוצאות בבחירות, פירוש הדבר יהיה תבוסה מהדהדת לביידן.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות