Connect with us

כתבות נבחרות

"בסה"כ יש פה חבר'ה רציניים, אנשי עסקים שרוצים להתעסק בנשמה, לא רק בחומר"

Published

on

חיים סבן, ראש העיר ויארגוסה ושון אבן חיים

ראשי ארגון המנהיגות הישראלי, ה-ILC, מספרים בראיון מיוחד על ערכים, קהילה, יהדות וגלות לא פשוטה בלוס אנג'לס וביבשת האמריקאית * ועל המאמצים לחבר את את הדור הבא למורשת * מיכה קינן נפגש, כתב והתרשם


דירקטוריון ה-ILC, חנוכה 2012. עומדים, מימין: אריק טנדלר, המנכ"ל שגיא בלשה, היו"ר שון אבן חיים, דני אלפרט, אלי טנא, נתי סיידוף, אדם מילשטיין. יושבים: ניסן פרדו, מירי שפר ויוסי רבינוביץ' (צילום: רוני סיקולסקי)

לקיים ראיון עם צמרת אירגון ה- Israeli Leadership Council (ILC), זה כמו לנסות לקבץ מידע במרכזיית טלפונים סואנת. התמקמנו בחדר הישיבות החגיגי במשרדי הארגון שבמערב עמק יזרעאל (הקרוי ע"ש הבן של פרננדו). כל כמה דקות נשמעת נגינה ישראלית, הרינגטון של האייפון של אחד מהוועד הקפיץ אותו לשיחה כמוסה בחדר הסמוך. ואני חושב למה לא מנתקים להם ולו לשעה קלה את הפלאפונים שיהיה קצת שקט על הנשמה. אבל הם לא מוותרים לי  בגרוש וממשיכים לדבר ולספר עם ועל כל העולם. אני יודע ומאמין שברגעים הרי גורל אלה הם עובדים קשה ומתניעים עוד פרוייקט ציוני. יש עליהם אחריות כבירה והרבה כאב ראש. ערב חנוכה ה'תשע"ג התכנסנו לשמוע מפיהם קצת עובדות ועדכונים מהנעשה עם ILC. הדיון היה פתוח וחברי דירקטוריון הארגון תרמו מי בתורו ומי באופן ספונטני לשיחה ענינית, ערה, וקולחת. עיקרי הדברים:
שגיא בלשה, מנכ"ל ה-ILC: "את הארגון יזם לפני 5 שנים הקונסול הכללי דאז, אהוד דנוך, יחד עם  פעילים בקהילה הישראלית, אלי טנא ודני אלפרט, שהיו יושבי הראש הראשונים, שון אבן חיים, היו"ר הנוכחי, יוסי רבינוביץ', אדם מילשטיין, נתי סיידוף, ניסן פרדו, אלי מרמור, סטיב ארדמן ועוד. הארגון קם מתוך צורך לאחד ולהפעיל את הישראלים באל-איי. 

"מה שהניע אותם היתה הפגנת תמיכה בישראל בתקופת מלחמת לבנון, שאליה לא הגיעו ישראלים אלא רק יהודים פעילים. הם שאלו, 'מה קורה פה, היכן כל אלפי הישראלים בעיר הגדולה הזאת?' התשובה היתה ברורה והכתובת על הקיר קראה: 'לא שאין כאן ישראלים אלא לא היה מי שיאחד ויארגן אותם ויוביל אותם לפעילות'. 

"היה ברור שהקהילה הישראלית לא מתחברת עם היהודים, ומרביתה לא מנויה קבועה בבתי כנסת, וגם לא שולחת את ילדיה לבתי ספר יהודים. הישראלים נמצאים כאן עשרות שנים, לא מעורים בחיי הקהילה היהודית, יש כאן אחוז התבוללות אדיר הגדול משל היהודים בכלל. מדובר על רבע מיליון ישראלים, אשר רבים מהם לא קשורים לשום פעילות ונמצאים בוואקום קהילתי רועם. זו היתה המוטיבציה להקמת ILC “.

דני אלפרט: "בסך הכל יש פה חבר'ה רציניים, אנשי עסקים, שרוצים להתעסק גם בנשמה לא רק בחומר. בחלקם הצליחו להתעסק בחומר ועשו חיל. עכשיו הם רוצים לעשות משהו לקהילה.  הארגון הוקם בעקבות מלחמת לבנון כ ישראלים הופיע בהפגנה שנערכה. זו היתה מציאות עגומה ובושה גדולה. לא מזמן בהפגנה נגד המשט הטורקי, הופיעו כשלושת אלפים ישראלים, אירגנו אותם תוך עשרים וארבע שעות. אנחנו קוראים לזה 'צו שמונה', ואנחנו מאמינים שאנו יכולים להביא הרבה ישראלים להפגין. 

"הישראלים כאן הם כוח פוליטי ענק. 800 אלף ישראלים חיים בארצות הברית. אין ספק שיש להם השפעה גם בבחירות בארה"ב וגם בתמיכה בישראל. ה-ILC התחיל בהפקה של הקונצרט הראשון שלו למען שדרות וילדיה. פתחנו שם 'כיתות חכמות' ועד היום אנחנו תומכים בהם. יש כרגע 30 כיתות חכמות בשדרות, וילדים יכולים ללמוד גם בזמן מלחמה בלמידה מרחוק, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב.

"ILC הפיק את  אירוע יום העצמאות לפני שישה חודשים. 15 אלף כרטיסים נמכרו, באו חמש עשרה אלף איש. ILC הפיקה את הקונצרט ביוניברסל סטודיו, והקהל התנדב לששת אלפים שעות עבודה ההתנדבות בתמורה לכרטיסי כניסה חינם. יש פה ארגון שתורם לקהילה, שרוצה לתרום לקהילה ואומר לחבר'ה – תתעוררו.  ביום ראשון האחרון היו חבר'ה שבאו וחילקו מנות מזון למשפחות נזקקות. למרות שיש בקהילה הישראלית פחות משפחות שנזקקות. ILC תומכת ב-16 ארגונים שונים. מהקהילה אנחנו רוצים מתמדבים שכל אחד יתרום שעה בחודש, שעה בשבוע, לעזור לאנשים יותר חלשים ממנו.

"מאז ומתמיד הקהילות היהודיות בגולה הם היו מאוחדות ועזרו לזולת. ואנחנו בתור הישראלים, שחיו בישראל, לא היתה לנו את המודעות ואת הצורך לעזור אחד לשני, משום שהיתה מדינה והיתה ממשלה שדאגה לנזקקים. בעבר הקהילה לא היתה חזקה משום שתמיד הרגשנו ישראלים, והיום זה לא ככה. אנחנו חיים בגלות. זו הגלות שלנו, זו אמנם אמריקה אבל עדיין גלות. אנחנו חייבים לעזור אחד לשני.

"בסקרים שנערכו לאחרונה שאלו את היהודים האמריקאים:" 'ישראל, באיזה סדר העדיפויות שלכם?'  התשובה היתה – ישראל, במקום שביעי! אותי זה זיעזע. אני יודע שאצלנו בקהילה הישראלית, ישראל במקום ראשון ואמריקה במקום שני. אם אנחנו לא נהיה מעורבים ונדאג לעצמנו, אני אומר: 'אם אין אני לי מי לי', אז אנחנו בתור ישראלים חייבים לעזור, לקפל את השרוולים, לפתוח את הכיסים, זה גם מקל על הארנק.כל אחד מהקהילה חייב לחשוב מה הוא עשה בשביל עם ישראל. צדקה מתחילה בבית, עם הישראלים פה בבית”. 

יוסי רבינוביץ': “גם אני  ב-ILC כמעט מהתחלה. אני נמצא בלוס אנג'לס שנים רבות, משתדל להתנדב בפעילויות ומבקר כל הזמן בארגונים, בעיקר מהדלת האחורית. אני מאמין שאנחנו חייבים להיות גוף מאורגן, ובתור ישראלים חייבים לעזור לדורות הבאים, לילדים שלנו, לנכדים שלנו. אם אנחנו לא נפעל , הישראלים יתבוללו ויעלמו. למדינת  ישראל לא יהיו מאות אלפי תומכים בארצות הברית. מכיוון שבקליפורניה, ובלוס אנג'לס בפרט יש היום את כמות הישראלים הגדולה בעולם, כלומר אנחנו במקום שני אחרי מדינת ישראל, חשוב מאוד שנדאג שכולם יתמכו על מנת ליצור פה מאוחדת, בעזרה הדדית, בתמיכה ובפעילות שוטפת. 

"הארגון לא נועד לאסוף תרומות, הארגון נועד לתת לאנשים. המטרה שלנו לאסוף מספיק כסף  בכדי שנוכל לעזור לארגוניםרבים ככל האפשר. להחזיר לקהילה, לפי הצרכים. שנתחבר ביחד וניתן אם נתאחד ונתחבר תהיה לנו קהילה חזקה, טובה יותר, נעימה יותר ותוכל לקדם את המטרות של כולם ולאו דווקא לאלה שמריצים אותה. אנחנו בעצם קבוצה קטנה אבל קבוצה שמגיעה לעשרות אלפי אנשים, שיודעים על קיומנו, ולאט לאט מתחילים להצטרף אלינו כי רואים שהפעילות שלנו היא למטרות טובות. 

" הצטרפתי לארגון מכיוון שראיתי את המטרות. דני אלפרט ביקש ממני ואני לא יכול להגיד לא. כל החברים וחברי הועד, הם עבור הקהילה ולא עבור עצמם. וזה גם החוזק והעוצמה של הארגון”. 

דני אלפרט: ”החזון שלנו זה להרחיב את ה-ILC ואת המודל שיצרנו כאן גם בניו יורק, גם במיאמי, גם בשיקאגו, בכל הריכוזים הישראלים הגדולים בארה"ב”. 

אדם מילשטיין“אנחנו חושבים שאפשר להגיע עם פרוייקט 'ספריית הפיג'מה' ל-40 אלף אנשים. הגדולה של הפרויקט הזה, היא לא בזה שאנחנו נותנים ספרים חינם לאנשים. הספרים עצמם הם ספרים עם ערכים, כמו הכרת תודה, כיבוד אב ואם, כיבוד הקשיש, תרומות, אהבה לזולת. ספרים עם סיפורים פנטסטיים. כל ספר מגיע עם שני דפים של פעילויות מוצעות להורים שמסבירים להורים בספר הזה, אנחנו הולכים ללמד אתכם על הערך הזה והזה. 

"אחר כך מקבלים ההורים כל מיני דוגמאות איך אפשר על ידי הסיפור להמחיש את הערך. אז דבר ראשון אנחנו מגיעים לכמות כזו של ישראלים עם ערכים יהודיים; מעבר לזה אנחנו משתמשים במפעל הזה על מנת לחבק את הקהל הישראלי הזה בכל ארצות הברית ולהביא אותו לתוך חיים יהודיים, לתוך חינוך יהודי כי אנחנו באותו זמן שאנחנו מחלקים את הספרים, פעם בחודש ספר חדש, אנחנו עושים אירועים, אירועי קריאה, שעת סיפור, בכל מיני בית ספר ומרכזי קהילה יהודית, בכל ארצות הברית. אנחנו מזמינים את הקהל, את המשפחות לבוא לארגונים האלה ולהשתתף בפעילויות, להכיר ישראלים נוספים ולהכיר גם את הפעילויות הנוספות של בית הספר הזה. "הקהילה היהודית הזו יכולה להציע להם, אז אנחנו בעצם מהווים גשר לישראלים שהיום הם לבד, הם מנותקים, הם לא רוצים לדעת אף אחד, לא מחוברים לאף אחד, אנחנו מנסים לחבר אותם, קודם כל לקהילה הישראלית שלהם ולחיים היהודים והחינוך היהודי באזורים וערים שונות. 

"ברגע שרואים שהארגון שלנו עומד מאחורי הפרויקט ורואים פעילויות אחרות שאנחנו עושים אז הם אומרים לעצמם למה שלא נעשה משהו דומה, חוץ מזה שאנחנו יוצרים קהילות יהודיות בכל ארצות הברית, אנחנו גם מביאים את הישראלים ומחברים אותם לקהילה היהודית באשר הם שם. 

"אני התחלתי את הפרויקט, ה-ILC הוא השותף שלי ואנחנו היום מחפשים שותפים נוספים בכל ארצות הברית שיאפשרו לנו להגדיל את התוכנית מששת אלפים משפחות היום אולי לעשרת אלפים משפחות בשנה הבאה ומעל זה. אני חושב שהיום זה הפרויקט שמגיע להכי הרבה ישראלים בארצות הברית ויש לו את הפוטנציאל, בגלל שהוא בחינם להגיע אליהם וגם לחבר אותם לקהילה היהודית והישראלית באשר הם. אז יש לנו פרויקט שהוא מעל ומעבר ממש שחשבנו, בהתחלה זו הייתה דרך להגיע לישראלים, ליצור קשר, אולי ליצור קהילות ישראליות אבל זה הולך ומתפתח מעל ומעבר ממה שחשבנו שזה יכול להיות וזה פנטסטי”. 

שגיא בלשה: “היו פה הרבה ארגונים ישראלים שפעלו אך לא שרדו, אמרו לי' וותיקים הרבה יותר ממני שאין פה קהילה, אי אפשר לבנות פה קהילה, עיתונים נפתחו ונסגרו, מסעדות נפתחו ונסגרו. כל הזמן אמרו שאין קהילה, אולי היה משהו בתקופות ההם שניסו את הדברים האלה, היום אני חושב שיש פה קהילה שכבר הגיעה למסקנה שלא כולם יש להם שתי מזוודות ליד דלת הכניסה, שמוכנים לצאת איך שהילד מסיים משהו. אז יש פה קהילה שאומרת: אנחנו פה, אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו. 

"היום אני מניח שהקהילה די מבינה שקודם כל הILC הוקמה בשביל הקהילה ולא בשביל אף אחד אחר, דבר שני: ה-ILC משרת את הקהילה, בכל מיני דרכים, כשאנחנו מנסים להגיע לכל מיני מקומות, לכל המגזרים בקהילה עצמה. אנחנו לא מתנשאים להיות מנהיגי הקהילה אבל אנחנו מנסים לעזור לכל מי שצריך עזרה ודוגמאות יש כמו ארגונים מסוימים שהתחילו את דרכם ועזרנו להם להמשיך הלאה וארגונים שבאו אלינו לעצה וארגונים יותר גדולים שביקשו מאיתנו להתחבר”.

אדם מילשטיין: "לקהילה הפרסית, יש הרבה ניסיון, הניסיון הוא לחיות בגולה. הם חיו דורות בגולה והם ידעו שכדי להתקיים הם היו צריכים להיות קהילה חזקה סגורה שלא נותנת לאנשים מבחוץ להשפיע, שמעודדת את האנשים. הישראלים  מתקשים להבין שאנחנו לא חיים בישראל, אלא חיים בגולה, אין שום שאיפה להתאחד בתור קהילה, להביא את הילדים שלהם לחינוך יהודי. זה לא היה קיים, בישראל הם היו שולחים את הילדים שלהם לבית ספר ממלכתי ופה הם שולחים אותם לבית ספר ציבורי. הם לא מבינים שזה לא יהודי, הם לא שייכים לשום בית כנסת. אתה הולך ביום כיפור ובראש השנה לבית כנסת, זה הכל.

"התרמה ותרומות לא היו מקובלות בישראל, אז גם פה זה מאוד מוזר להם שהם צריכים להיות פראיירים ולתת תרומות. לכן כל המגמה לא בדיוק ברורה להם והם עדיין ממשיכים לחיות את החיים הפרטיים שלהם, התפקיד שלנו הוא בעצם להסביר להם שאם אנחנו לא נהיה אלה שמביאים את הילדים שלנו לחינוך יהודי, אם אנחנו לא נהיה אלה שנתמוך במדינת ישראל, הדברים האלה נמצאים בסכנה. 

"לכן קודם כל האנשים שמובילים את זה, אלה אנשים שמבינים שאנחנו בגולה, מבינים מה אנחנו צריכים לעשות על מנת לשמר ולחזק את הקהילה שלנו ולקרב אותה לתוך הקהילה היהודית. הבעיה היא ש-99 אחוז מהקהילה הישראלית לא מבינים את זה, לכן זה לא בא מהקרקע אלא זה בא עם אנשים שיש להם חזון ושהם מיישמים את החזון בצורה של ILC ותוכניות ואינטגרציה עם הקהילה. לכן זה השוני.

"תמיד הייתה פה קהילה קטנה של ישראלים המחוברת באיזושהי צורה. אני חושב שמה שקורה פה בשנים האחרונות, שהILC- בסופו של דבר חותר ואני חושב שהצליח זה באמת לבנות את הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. בתור קהילה, האם זה יהיה בית ישראלי וכל הדברים האלה, אני חושב שהמטרה של הקהילה כרגע היא בעצם מנוף להמשכיות של מה שאנחנו הולכים לעשות. זאת אומרת שבעצם אנחנו היום קבוצה של אנשים שהחליטו לחיות מחוץ למדינת ישראל ורואים את החשיבות שלנו להישאר יהודים, לשמור על התרבות שלנו, לתת לדור השני תקווה וככה לחיות כקהילה אפילו שאנחנו לא צריכים לשכנע אחד עם השני.

שון אבן חיים במפגן ההזדהות האחרון עם ישראל למרגלות הבניין הפדרלי במערב לוס אנג'לס (צילום: אברהם יוסף פאל)

יו"ר הארגון, שון אבן חיים: ”יש הרבה דברים לעשות בקהילה; אנחנו צריכים להתרכז במטרות. בנושא הזה העדיפויות שלנו היא לבנות את הקהילה. אחד הדברים הגדולים שאנחנו עושים השנה זה אירועים בקהילה, כי בעצם אפשר לעשות דברים גדולים; אתה רוצה לחבר את הקהילה יחד. אנחנו מרגישים את זה בשטח והשנה אנחנו הולכים לעשות אירועים לקהילה עצמה. 

"אני מקווה שיום אחד נוכל להקים ליגות ספורט. אני לא חושב שה-ILC צריכים להקים את זה, יש ארגונים שיקימו את זה, ו-ILC יוכל לעבוד עם ארגוני הספורט האלה כי הם יודעים לעשות את זה יותר טוב מאיתנו . ה-ILC מאמין, כי יש לתת למי שיודע לעשות טוב יותר, לעשות את זה. אם יש משהו שלא קיים בקהילה ואף אחד לא מוכן לקחת את זה, אז אנחנו נייצר את זה. אנחנו לא מחפשים לייצר ולא להתחרות עם אף אחד. 

"הדבר שאנחנו רואים לדור הבא, להמשך, הוא חינוך יהודי, שזה דבר מאוד יקר. כולם יודעים את זה, זה צריך לקרות. אם היום יש לך שלושה ילדים, אז אתה צריך להיות איש עשיר בכדי לשלוח את הילדים שלך לחינוך יהודי. וזה לא תמיד אפשרי. אז מה עושים הלאה? יש מחקרים שמראים שיש אפשרות להישגים קטנים, כמו פרויקט ספריית הפיג'מה, עד לחגיגדת יום העצמאות בפארק. 

"אנחנו לא רואים את עצמנו מנהיגים; מי שרוצה שיצטרף… להיפך, אנחנו בונים קהילה, והקהילה רואה עשייה ורואה את התוצאות. יש לנו היום המון פניות מכל מיני ארגונים, מכל מיני אנשים לעשות דברים נוספים. לצערי אנחנו לא יכולים לבצע את כולם. אנחנו מנסים לבחור את החשובים, יש לנו ממש מערכת פילטרים שהדברים עוברים דרכה.  יש סינון; לפני ששגיא מביא משהו לועד, הוא יודע אם זה יכול בכלל להתאים, אחרי זה, זה בא לועד והם צריכים להחליט.

"יש בתי ספר שיש בהם יותר ישראלים, קדימה הוא בית הספר שאני ידוע שיש פה הכי הרבה ישראלים. יש שתי דרכים לממן את זה, צריך לעשות את זה למרות שזה ענק, זה הרבה יותר גדול מהקהילה הישראלית. הדרך היחידה לעשות את זה, זה בשיתוף פעולה בין כל הקהילות היהודיות בעיר ועשו את זה בערים שונות שהלכו וגייסו סכומי ענק, מעל מאה מיליון דולר וחילקו  לאנשים שרוצים חינוך יהודי. 

"האופציה השנייה שיכול להיות שהיא תקרה, (ואני לא רואה אותה קורית כרגע), אנחנו מעורבים עם הרבה ארגונים שיש להם עלויות מאוד קטנות שאדם יכול להיות עדיין חבר בהם. חלק גדול מההועד כבר לא צעירים וחשוב לנו להביא את החבר'ה הצעירים היותר. למצוא חבר'ה בני שלושים וארבעים שבאמת מעוניינים להצטרף ומוכנים לתת מעט זמן ומעט כסף. אנחנו לא מבקשים הרבה ואני חושב שיש פה הרבה ישראלים שיכולים לתרום ויכולים לתת. אנחנו מחבקים אותם ורוצים להביא אותם וזה מאוד חשוב בשבילנו". 

אדם מילשטיין: "אנחנו מגיעים להרבה אנשים בקהילה. יש לנו קרוב למאה חברים שמשלמים דמי חבר בסכומים נכבדים, ואחת ההצעות שלא גיבשנו סופית זה לעשות רמות שונות של חברות;  שתהיה חברות של 100 דולר, של 1000 דולר, של 1800 דולר. כל דבר יבוא עם פריבילגיות מסוימות אבל אנחנו רוצים לפתוח את זה, שכל אחד צעיר וזקן לפי היכולת שלו. אנחנו מוכנים לתת חברות חינם עבור שירות. אם יש עורך דין שמביא לנו שירות של עריכת דין או CPA או מישהו שמנהל לנו את הפעילויות, אנחנו נותנים לו בתמורה חברות חינם כי הוא נותן לנו שירותים. אנחנו עובדים עכשיו על תוכנית יותר כללית שתהיה אחידה, שתאפשר ליותר ויותר חברים להיות פעילים בכל מיני דרגות שונות". 

אלי טנא: "אנו מארגנים את יום העצמאות שיהיה מיועד לכל הקהילה, גם לאמריקאים, גם ליהודים וגם לנוצרים וגם לכל מי שחפץ להגיע. אנחנו מעוניינים להגיע לכל אחד שיש לו עניין במדינת ישראל ורואה את יום העצמאות בתור יום העצמאות שלו. 

"אחרי שעשינו את האירוע הראשון, שהיה הצלחה כבירה בכל ארצות הברית, כל הארגונים שעשו השנה אירועים נפרדים, הם משתפים איתנו פעולה והמטרה שלנו להגדיל את האירוע השנה למשהו שהוא מאוחד לכל הקהילה. לא  רק לישראלים, כי חצי מהאנשים שהיו שם לא היו ישראלים, אבל מעבר לזה אנחנו רוצים לעשות פרויקט משולב של כל הארגונים היהודיים וגם חלקם הלא יהודיים. השנה הבאנו נוצרים לחגוג את יום העצמאות. עכשיו, כש'אנחנו על המפה' כמו שטל ברודי אמר, אנחנו מתכוונים רק להגדיל ולהעצים את זה.

"ה-ILC הולך להיות מנהיג בעולם היהודי. על מה אני מדבר? נמצאים פה בארצות הברית אוכלוסייה של ישראלים שהיא בין חצי מיליון למיליון. האוכלוסייה הזאת נזנחה על ידי ממשלת ישראל. לפני שלושים שנה קראו לנו נפולת של נמושות, היום קוראים להם 'יורדים'. אבל ישראל מתעלמת מהעובדה שהיא יכולה לחבק את הקהל הזה, שרובם שירתו בצה"ל. הם מבינים את המזרח התיכון והם יכולים לשמש חיילים למדינת ישראל. התפקיד שלנו, ואנחנו עושים את זה בפועל היום. אנחנו מדברים עם מדינת ישראל, עם מנהיגים, עם הנשיא, עם אנשים מהממשלה, אנשים בסוכנות ומקומות אחרים. מסבירים להם את הפוטנציאל שקיים פה ואת היכולת שלנו לממש את הפוטנציאל ועובדים איתם על דרכים שצריכים לחבק פה את הישראלים ולהגיד להם: 'אחינו, אתם אולי גרים שם אבל מדינת ישראל צריכה אתכם, בואו תעזרו לנו ביחד'. 

רבותיי חברי הקהילה הישראלית: מגיע בהחלט כל הכבוד ל-ILC ולחבורה האדירה והיקרה המפעילה ומכוונת את הארגון.

מיכה קינן

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כתבות נבחרות

וידויה של בת לאם נרקסיסטית

Published

on

״היו לי שתי מטרות, לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" • רויטל הורוביץ, תושבת סיאטל המגיעה להרצאות באל-איי, גדלה עם אמא נרקסיסטית וכתבה על זה ספר למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה • למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה

סיפרה האחרון של רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת – לגדול עם אמא נרקסיסטית, מסע בין תובנות" ,מבוסס על חייה האישיים וניסיונה כבת לאמא כזאת. זהו סיפרה השלישי של הורוביץ; השניים הקודמים היו "בת עיראק", רומן היסטורי המבוסס על סיפור משפחתה, ו"להתראות בקרוב", העוסק בהתלבטותם של מהגרים ישראלים
החצויים בין העולמות, ישראל וארה"ב.

הספר האחרון, עם זאת, הוא האישי ביותר וכתיבתו, היא אומרת, היתה תרפיותית. "לקח לי שנה וחצי לכתוב את הספר והכתיבה היתה תוך כדי טיפול בעצמי, סופר כותב את השמחה והכאב שלו ואני הרי כותבת סדרתית. זה הכלי הכי טוב עבורי. זה היה מעין פורקן בשבילי לכתוב את התהליך שעברתי. היו לי שתי מטרות: לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבסיאטל. "מה שהוביל אותי לכתוב את הספר היה משבר אישי שעברתי אחרי הביקור האחרון של אמי בסיאטל לפני מספר שנים.

היה זה משהו שהגדיש את הסאה ודי פירק אותי לרסיסים. הלכתי לטיפול וכשנכנסתי למטפלת שלא הכרתי בכלל, היא אמרה לי מייד: 'את בת לאמא נרקסיסטית, איך זה שלא ידעת את זה?'. היא הפנתה אותי לקרול מקברייד, מחברת ספרים כ- Will I ever be good enough ו- Healing the daughters of Narcissistic mothers ופתאום הרבה דברים שישבו אצלי בקופסא ובלבלו אותי, התעוררו. התחלתי לעבוד על עצמי וגם הלכתי לסדנא שמקברייד העבירה לבנות ופתאום התחלתי להבין דברים על עצמי ועל אמי".

מה זה בדיוק אומר לגדול עם אמא נרקסיסטית? במה זה מתבטא?

״אמהות נרקסיסטיות מבקרות את ילדיהן נון-סטופ. הן אומרות משהו אחד ומשדרות משהו אחר. יש עיוות מציאות קשה. בחוץ הן רוצות שתפגיני משהו אחד כשבפנים את מרגישה אחרת לגמרי. אם למשל הייתי עצובה, הייתי צריכה להפגין שמחה כלפי חוץ. זה לחיות כמו בהופעה, לא להיות עצמך. האמהות האלו משקרות כל הזמן ומבקרות כל הזמן. למשל, מגיל צעיר היא אמרה לי שאני שמנה וכך הרגשתי. כשילדתי את בני הבכור הלכתי לקבוצה להורדה במשקל והמדריכה אמרה לנו: אם הילדים בבית הספר אמרו לכם שאתם שמנים, אז בגלל זה גם הרגשתם שאתם באמת שמנים. ואני חשבתי לעצמי, אף אחד בבית הספר אף פעם לא אמר לי שאני שמנה, רק אמי. חזרתי הביתה והסתכלתי באלבום התמונות מהילדות שלי וראיתי ילדה יפה. התפרצתי בבכי. לקחו הרבה שנים עד שהגעתי למצב של תובנות אחרות".

זה השפיע עליך בתור אמא?

״בהחלט. ניסיתי לעשות דברים שונים עם הילדים שלי. הייתי בלחץ עם זאת שלא הייתי אמא מספיק טובה ובני תמיד אמר לי כמה שזה לא נכון, כמה שהייתי ואני אמא טובה ואם כבר, הייתי יותר מדי מגוננת ועשיתי עבורם יותר מדי".

הורוביץ, עברה לסיאטל עם בעלה ובנה הבכור בספטמבר 1995 בעקבות עבודה שקיבל בעלה במיקרוסופט. אחרי שלוש שנים, הם שבו לישראל והתיישבו בזכרון יעקב. העבודה במיקרוסופט, החזירה את המשפחה בחזרה לסיאטל שם נולד בנם השני. הגעגועים לארץ העלו אותם בחזרה על המטוס לישראל, אז נולד בנם השלישי ואת הרביעי הם עשו, בחזרה בסיאטל, לפני 15 שנים. מאז הם הספיקו לשוב שוב לארץ, לארוז שוב מזוודות ולהגר בחזרה לארה"ב לפני כשבע שנים. בין לבין, כתבה הורוביץ שני ספרים, בלוג בדה-מארקר וגם יצאה להרצאות בפני הקהילות הישראליו והאמריקאיות-יהודיות, על ספריה.

התנצלה והוסיפה קללה בערבית

מה בדיוק קרה באותו ביקור של אמך שהביא למשבר?

״כשאמי הגיעה לכאן לביקור, בדיוק שבנו לסיאטל מישראל וחיכינו למכור את הבית בארץ. סידרנו את הבית החדש, שמנו דברים במקום כשאמי הגיעה לחגי תשרי. היא רק הגיעה וכבר ביקשה ממני לשלוח אותה לטיול למשפחה שגרה בלוס אנג'לס. אמרתי לה: אמא זה לא נראה לי, באת לשבועיים וחצי, בואי תהיי אתנו'. אבל היא התעקשה: 'לא, אני רוצה לטייל ולך אין זמן לטייל אתי'. זה לא היה נכון, כמובן, טיילתי אתה בעבר. בכל אופן לקחתי אותה למוזיאון, נתתי לה כסף לקניות ושבתי הביתה. בינתיים הלכתי לעשות כביסה, פתחתי את המכונה ופתאום כל הסבון נשפך עלי. אמי השתמשה לפני כן במכונה והשאירה כנראה את הפקק עליו פתוח.

״בערב אמי התקשרה שבני יגיע לאסוף אותה. כששבה הביתה, אמרתי לה: אמא, אין סיבה שתיגעי בכביסה. העוזרת כבר עושה. היא שאלה מה קרה והסברתי לה שהסבון נשפך עלי כי היא כנראה שכחה לסגור את מכסה המיכל. היא טענה שהיא לא עשתה את זה ואני עניתי שזו כביסה מהיום והעוזרת לא היתה באותו היום. פתאום היא התחילה לצעוק: את טוענת שאני משקרת? אמרתי: בינינו, את לא תמיד אומרת את האמת. ואז זה התחיל. היא השתוללה, התחילה למרוט את שיערה, צעקה כמו חיה פצועה. מאוד נבהלתי. הילדים כולם היו בבית ולא ידעתי מה לעשות.

״התקשרתי לבעלי והוא אמר לי לצאת עם הקטן, כי הגדולים עשו שיעורים ושהוא מייד מגיע. הוא בדק מחירי טיסה מהיום להיום והחליט להטיס את אמא שלי בחזרה הביתה אם לא תפסיק לצעוק. כששב הביתה, הוא נתן לה אופציה, להירגע ולהתנצל בפניי או לטוס מייד לישראל, למרות שהכרטיס יעלה לו 5,000 דולר. אמי הסכימה להתנצל. שבתי הביתה והיא אמנם התנצלה, אבל הוסיפה לעברי קללה בערבית. זה גמר אותי. היו לי פלאשבקים מהעבר. עברתי התמוטטות עצבים ולא הפסקתי לבכות. אחרי כמה ימים היא קמה ונסעה למשפחה שלנו בלוס אנג'לס והפיצה עלי שקרים נוראיים. הייתי בטוחה שנשארתי בלי משפחה בגלל כל הסיפורים שסיפרה עלי, אבל הדודים התקשרו להגיד לי שהם אוהבים ויאהבו אותי ושאשמור אתם על קשר. זה מאוד ריגש אותי".

זו היתה הפעם הראשונה שהיא התנהגה בצורה כזאת?

״היו לה הצגות בעבר. היא היתה תמיד מלאת דרמות, כשהייתי בשנות העשרה למשל, היא זרקה עלי טלפון. את יודעת, הטלפונים הגדולים והכבדים האלו של פעם, עם החוגה. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לה ומדוע עשתה את זה. הטלפון פגע בי בראש ואני יצאתי מהבית בהרצליה והלכתי כל הדרך לרמת השרון ברגל, לדודה שלי. אחרי יומיים, היא באה לאסוף אותי ועשתה מכל העניין צחוק".

ואיפה היה אבא שלך בכל הסיפור הזה?

״אבא שלי היה איש מאוד נחמד ומתוק, אבל לא התערב בשום דבר ולכן גם לא פניתי אליו מעולם לעזרה. הוא היה בשלן מעולה, הסיע אותי לכל מקום, ואהב אותי, אבל הוא היה גבר מסורס כמו הרבה גברים במערכת יחסים שכזאת".

דיברת עם אמא שלך על הספר?

״לא אמרתי לה דבר בנושא, למרות שהיא בטח שמעה שאני מוציאה אותו לאור. אין לי עניין להיכנס אתה לשיחה כי הדבר הראשון והיחיד שתגיד לי שאני מדמיינת, שזה מאוד אופייני לאמהות נרקסיסטיות".

מה לגבי אחיך? דיברת אתם על הספר?

״אין לי קשר עם אחי ואחותי ואני מאמינה שזה בהחלט בגללה. זה מאוד עצוב. עם אחותי ניתקתי את הקשר עוד כשגרתי בארץ כי היא מאוד דומה לאמי ושואבת אנרגיות. ב-2011 כשגרנו בארץ, חליתי בסרטן וידעתי שאני חייבת לשנות דברים שמכאיבים לי ולנתק קשרים עם אנשים שמכאיבים לי והקשר המשפחתי הרי תמיד הכאיב לי. אחי, שהיחסים איתו גם נותקו, ביקש ממני אז סליחה וביקש לחדש את הקשר, אבל לפני כשנה וחצי שוב נותק הקשר. אגב, דיברתי עם נשים אחרות בקבוצה של בנות לאמהות נרקסיסטיות ומאוד מעניין לציין שלאף אחת מהבנות האלו, אין יחסים עם האחים שלהן. האמהות מסיתות את הילדים ביניהם. יש הסתה נון-סטופ. הפרד ומשול".

איך היחסים שלהם עם אמך?

״אחי אמר לי בזמנו: אני לא יודע על מה את מדברת, אמא היתה אישה נפלאה. אבל אמא לימדה אותו להיות מסורס. הוא נשוי כבר בפעם השניה ובפעמיים בהן היו נשוי, היה מסורס על ידי נשותיו. אחותי זכתה ליחס מחפיר מאמי, גרוע אף יותר משלי. היא לא כל כך מודעת לעצמה, שומרת מרחק מאמי, עוזרת לה עד כמה שהיא יכולה אבל עד גבול מסויים. היא לא מכניסה אף אחד לביתה ובטח שלא את אמי".

״כאילו שהיא נעצה סכין בלב"

למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים, הורוביץ מקפידה לתמוך באמה. לאחר פשיטת הרגל של אביה, ההורים עברו לגור בדירתם של הורוביץ ובעלה בארץ. אביה הלך לעולמו לפני עשר שנים והיא שולחת מדי חודש כסף לאמה, מתוך תחושת אחריות לא ברורה. "זה הדבר המוסרי לעשותו. זה שהיא כזאת, לא אומר שגם אני ריכה להיות כזאת" היא אומרת.

כשסיימה לכתוב את ספרה, היא שלחה אותו למספר הוצאות לאור ששלחו אליה מכתב בו החמיאו לספר ולכתיבה, אך אמרו שהם חוששים שהוא לא מסחרי. בסופו של דבר, לאחר ביקור בפסטיבל ספרים בפרנקפורט, היא פגשה את נציגי הוצאת הספרים הישראלית העצמאית ניב 'והחליטה לפרסם את סיפרה אתם. "זו הוצאה קטנה בהרצליה, חברה' צעירים ומדליקים, לא תחמנים ומאוד דוגריים, העבודה שהם עושים מאוד איכותית" היא מפרגנת. הספר יצא באמזון בעברית.

כשהיא נשאלת אם לא חששה מתגובת אמה והמשפחה, היא עונה בכנות: "היתה לי התלבטות גדולה אם להוציא את הספר או לא ואם להוציא רק כאן בארה"ב, או לחכות שתלך לעולמה. חשבתי על זה שנה ובסוף החלטתי, גם בגלל עידוד של אנשים אחרים ביניהם בעלי שכן להוציא. החלטתי שזה פחות מוסרי לחכות שבן אדם ימות בשביל לפרסם. זה המסע שלי עם עצמי, לא שלה".

זה נשמע שכתיבת הספר היתה תרפיותית עבורך.

״כתיבת הספר התחילה מתרפיה והסתיימה ברצון לעזור לנשים אחרות כמוני. זאת היתה הסיבה העיקרית שהוצאתי את הספר לאור. לנשים כמוני, יש התמודדות עם העבר שלנו ועם העובדה שאנו צריכות להצדיק ולהסביר את עצמנו. ולמרות זאת, לא תמיד אנשים מבינים על מה אנחנו מדברות וחושבים שאנחנו לא אמפתיות לאמהות או אסירות תודה לאמהות שגידלו אותנו. קשה להם להבין שזה לא זה. גם אם סלחנו, עדיין אנחנו צריכות להמשיך ולשמור על עצמנו מהאמהות שלנו כי הן לא משתנות, אנחנו אלה שמשתנות ומשנות".

איך האחים שלך ואמך הגיבו כשקראו את הספר?

״אין לי קשר לאחים שלי, אבל מבלי לקרוא את הספר, אח שלי איים על הוצאת הספרים בתביעה אם תוציא את הספר לאור, ולכן בסופו של דבר יצא הספר לאור בהוצאה עצמית. שאלתי את אמי אם קראה את הספר והיא ענתה שקראה אותו פעמיים 'אך לא מצאה את עצמה בתוכו'. זה בדיוק כמו לומר לי ש״אני מדמיינת״. למרות שציפיתי לתשובה הזאת, בכל זאת הרגשתי כאילו נעצה סכין בליבי".

איך מערכת היחסים שלך אתה היום?

״אני ביחסים קורקטים אתה ובעיקר 'נשמרת לנפשי'. היא לעולם לא תוכל להיות אמפתית לכאבי ותמיד תשים את עצמה במרכז. היא ממשיכה לעשות הפרד ומשול וממשיכה להסית נגדי. אני מגיעה לארץ פעמיים בשנה, מתראה אתה אבל היא רוב הזמן מדברת על עצמה. פעם, היא התחילה לשאול אותי בטלפון על הילדים שלי ובסופו של דבר הבנתי למה היא שואלת כי היא ביקשה לבוא לביקור ואמרתי לה שזה לא מסתדר.

״כשאני בארץ, אני אף פעם לא נשארת בביתה, אלא הולכת לבית מלון או חברים. אין לי טענות לאמי. אני מכבדת אותה ויודעת שעשתה כמיטב יכולתה. אני מקבלת אותה כמות שהיא ואוהבת אותה אהבה טעונה, אבל אוהבת. סלחתי לה ואין בליבי עליה יותר".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות