Connect with us

חדשות ואקטואליה

בלי צל של ספק

Published

on

בשביל גלגלצ אני פאקינג אוויר" • יונית לוי משתמשת בתפקיד שלה לשטיפת מוח" • "בשמאל, כל בן אדם שהם לא מצליחים להתווכח איתו הופך אוטומטית לגזען" • הראפר יואב אליאסי (הצל) מסביר מה זה להיות אושיית מדיה חברתית ולמה להיות היום גבר ימני קיצוני בישראל זה דבר מפחיד

רגע אחרי הבחירות האחרונות לכנסת החליט יואב אליאסי לעצור הכל ולהוציא שיר חדש לרדיו. "רוב הסיכויים שלא ישמיעו אותי ברדיו", הוא כתב ל־400 אלף העוקבים שלו בפייסבוק. "אני לא מבקש מכם הרבה, אבל אם אהבתם – תשתפו". לשיר קוראים "בא לי", והוא מביא דוגמאות לנושאים שבא לו לשיר עליהם, כמו קיץ וביקיני, "אבל יש פה טרור, מלחמות יא חביבי, טיבי, בני, בוגי וביבי". בתוך דקות הפך השיר לוויראלי, עם יותר מ־20 אלף לייקים, 1,600 תגובות, וכמעט 7,000 שיתופים. "היו לו יותר מחצי מיליון צפיות באופן אורגני, ובלי להשקיע שקל. כמה זמרים בישראל יכולים להשיג את
הנתון הזה? לא הרבה.

״אני יודע שזה שיר טוב. ברוב התחנות משמיעים אותו. הבעיה שלי היא גלי צה"ל וגלגלצ, שלא מוכנים להשמיע אותו ומתעלמים ממנו לגמרי. בשבילם אני לא קיים".

אתה חושב שזה בגלל הדעות שלך והפעילות שלך ברשת?

״חד משמעית. שלחתי עשרות חיילים שיבקשו מהתחנה להשמיע את השיר, וגם זה לא עזר. הם אפילו לא מעלים אותו להצבעת הקהל במצעד, כדי שהקהל יחליט. אני
פאקינג אוויר בשבילם. זה מאוד מרגיז, ויותר מזה מטריד. מי שמכיר אותי יודע שאני לא בכיין, אבל הפעם אני לא מתכוון לוותר, כי זה כבר מוגזם. הרדיו הוא לא של אבא שלהם.

״האבסורד הוא שבגלי צה"ל, רוב המגישים הם אנטי צה"ל. משמיעים את תאמר נפאר, שיש לו שירים נגד צה"ל, ושירים פוליטיים של 'הדג נחש', כי זה הגיוני להשמיע שירים נגד הצבא, ואת שלי לא. הם מוטים פוליטית בצורה הכי מוגזמת. אני אוסף את השמות של כל מי שיושב בפלייליסט, אחטט להם בפרופילים ונראה מי הם, ואז נראה אותם מתמודדים עם זה. מעבר לזה, אני מתייעץ עם עורך דין, ואם צריך, אגיע עד בג"ץ".

אליאסי (41) חי עם אם ילדיו, לין מור, בשכונת פלורנטין בתל אביב, בזוגיות שהוא מכנה "מערכת יחסים מורכבת". הם ההורים של קאי (ראשי תיבות של "קדושת ארץ ישראל") בן ה־5, ותיה (ראשי תיבות של "תוצרת ישראל היפה") בת השנתיים. "אנשים אוהבים לשאול אותי למה נתתי לילדים שלי שמות לא עבריים", הוא אומר. "ואז אני מסביר להם את המשמעות של השמות, והם משתכנעים".

בשנים האחרונות מתפרנס אליאסי בעיקר מהרשת. "אני חי מהפייסבוק, ויש לי אתר שמכניס כסף. לא חשבתי שאי פעם ארוויח מהדברים האלה אגורה, אבל זה הפתיע גם אותי, כי מסתבר שטראפיק גבוה מכניס כסף. יש אופציה שפייסבוק מכניסה לך פרסומות בתוך הדף, ואתה מקבל כסף בהתאם לצפיות ולפעילות. עם כמות עוקבים כמו שלי, אתה יכול לחיות טוב. חוץ מזה, אני עובד עם משרדי פרסום בתור יועץ. כשרוצים שפרסומת תעשה באזז, מתייעצים איתי".

״באזז" אצלו שווה פרובוקציה. הוא בוחר את הנושאים הבוערים, מביע דעה נחרצת, משתמש בדימויים קשים ומשחרר את הטקסט לאוויר. הגולשים הישראלים לא נשארים אדישים, ובתוך דקות אחדות הופך הפוסט לוויראלי. "אני פיצחתי את הדבר הזה", הוא מתגאה.

כך, למשל, השווה בין מחנה השמאל למחלת האיידס מחלה שהיא מוטיב חוזר במסרים שלו. "הטרור הפלשתיני הוא כמו צינון, והשמאל הוא כמו איידס", כתב בפוסט באוגוסט 2016.

אתה מתחרט על האמירה ההיא?

״לא. זאת מטאפורה. ידוע שאיידס מחסל את המערכת החיסונית, ובן אדם חולה איידס שמצטנן לא יכול להילחם בצינון, כי מערכת החיסון שלו חלשה. השמאל הוא האיידס של מדינת ישראל, כי הוא מחליש אותנו ואת המערכת החיסונית של המדינה. זה שהם לקחו את הדימוי הזה למקום אחר, זו כבר בכיינות. מרצ הגישו נגדי כמה תלונות במשטרה על דברים שכתבתי נגדם, ואתה לא מאמין על איזה קשקושים. הם אבירי חופש הביטוי, עד שמדברים נגדם, ואז זו הסתה. מדהים שכל מטאפורה שלי מתפרשת כהסתה, ומה שעושים ב'ארץ נהדרת' זה בסדר".

יכולת להשתמש במטאפורה עדינה יותר.

״האיידס הוא דוגמה מעולה למסר שרציתי להעביר. אבל כשאני אומר שמאל, צריך להבדיל בין השמאל של בן־גוריון לשמאל של היום, כי אלו שתי אידיאולוגיות שונות לגמרי. כשאני אומר שהשמאל הוא איידס, אני מדבר על השמאל הרדיקלי. לא על מפלגת העבודה, אלא על מרצ ושמאלה ממנה. אלה שמוצאים לנכון לחרבן על הדגל".

מאיפה המצאת שהם מחרבנים על הדגל?

״לחבק את המחבלים ללא הפסקה ולצאת נגד החיילים שלנו זה לחרבן עלינו".

באוקטובר אשתקד נשבר שיא שלילי חדש במונחים של הצל, כשהציג בעמוד הפייסבוק שלו פוטושופ של ניאו־נאצי מצדיע במועל יד ולובש חולצה של "בצלם". "זה לא היה מוגזם, כי באמת יש להם את אותה האידיאולוגיה", הוא אומר. "הם אוהבים להגיד שהם לא אנטישמים אלא אנטי ציונים, אבל מבחינתי אנטי ציוני ואנטישמי זו אותה מילה. כמו ה־BDS".

ניאו־נאצים הם אנשים שרוצים להשמיד את היהודים, אתה לא יכול לטעון את זה על פעילי "בצלם".

״האידיאולוגיה המשותפת של כולם היא חיסול היהודים. אנטי ציוני זה חיסול הציונות, חיסול הציונות זה חיסול מדינת ישראל, חיסול מדינת ישראל זה חיסול העם היהודי. זאת המתמטיקה".

לא הלכת רחוק מדי?

״לא״.

התחושה שלי היא שיש דברים שאתה באמת מאמין בהם, אבל אתה מקצין אותם בכוונה כדי שיפגעו לאנשים בבטן הרכה, וכך הם לא יוכלו להתעלם מזה.

״ברור, חד וחלק. כשאני לוקח משהו נחמד, שאני רוצה שיתייחסו אליו, אני אעשה אותו מפלצתי ברמה כזאת שאתה לא תישן בלילה".

הכל למען הפרובוקציה?

״ברור״.

אתה מביא בחשבון שזה מחלחל לאנשים?

״ברור שזה מחלחל, וזאת ההצלחה שלי. אבל תזכור שאין כאן שום דבר למעני. אם הייתי עושה למעני, הייתי עושה שתי הופעות בחודש וסוגר עניין".

אתה לא מפחד שאחת הפרובוקציות שאתה מייצר תהיה צעד אחד רחוק מדי?

״בינתיים אני רק משתמש בחופש הביטוי שלי, ובסופו של דבר, אני זה שמפנצ'רים לו את הרכב ושולחים לו תמונות של הילד בארון קבורה".

ניסו לפגוע בך פיזית?

״ניסו לפוצץ אותי ב־2016, שמו לי מטען בתוך מכל הדלק באוטו. לפי הביצוע נראה שזה משהו שהם למדו באינטרנט, לא מחבל מקצועי. בתכנון היינו אמורים להישרף ברכב, אבל הם לא לקחו בחשבון שאם הטנק מלא בדלק, אין חמצן ואין פיצוץ. בפועל לא קרה כלום, למעט המנוע שהתפוצץ".

המשטרה טיפלה?

״המשטרה לא מטפלת. אני יודע מי זה, ולא יכול לדבר על זה יותר מדי. יש עלי איומים ברצח מפה ועד הודעה חדשה, כולם על רקע פוליטי. גם בשכונה עשו לי תג מחיר וריססו את כל השכונה בגרפיטי של 'כהנא מת, הצל מת'. לאורך השנים היו לי 70 פנצ'רים ברכב, ואף אחד לא דיבר על זה. לרני רהב פנצ'רו ארבעה גלגלים, וכולם דיווחו על זה".

נשמע כמו חיים בפחד.

״אני לא פראייר. הבעיה היחידה היא שהם באים בלילה, בחשיכה, ולא פנים אל פנים".

מה חשבת על תוצאות הבחירות?

״התוצאות היו צפויות, אבל בעקבות הבחירות האלה קרה משהו רע למחנה השמאל. היו אנשים שהצביעו לכחול לבן כי לא הבינו שהם אנשי שמאל. הם רצו שינוי, ופתאום, כשהבינו שיש מסמך הבנות עם הרשימה המשותפת, קיבלו סטירת לחי על כל מה שהולך להיות פה. ראיתי הרבה אנשים שהצביעו להם והצטערו".

ובכל זאת, הם המפלגה הגדולה בישראל.

״זאת לא מפלגה אחת, אלא גוש של מפלגות, ועם כל ההפגזה שלהם, זה עדיין פחות ממה שהם ציפו לו. זה שהם הביאו מנדט אחד יותר מהליכוד זה לא הישג, זה כבר קרה בעבר, וראינו איך זה נגמר. לשמחתי, גוש הימין הרבה יותר גדול, אבל התקשורת מוכרת לנו את גוש השמאל כגדול יותר, כי מחברים את הערבים. תגיד לי אתה: ממתי ערבים שקוראים להרוג את היהודים הם חלק מהשמאל? שלא לדבר על כך שמצביעי ליברמן הם ממש לא שמאלנים. חד־משמעית, גוש הימין הרבה יותר גדול".

אתה בעד ממשלת אחדות?

״ממשלת אחדות מבחינתי זו ממשלה בלי מרצ. מצד שני, לסחוב את ישראל למערכת בחירות שלישית זה כבר חוסר אחריות. הגיע הזמן שיבלעו את האגו, שיבנו ממשלה עם הייצוג של כל אחד, ויזוזו הלאה. די, מספיק".

התעייפת?

״ברור, כל מדינת ישראל עייפה. אנחנו שנה בתוך הזוועה הזאת. אם נעשה עוד בחירות, יהיה כאן קסם? התוצאה תהיה שונה?"

אליאסי נולד בצפת וגדל בתל אביב. יש לו שני אחים צעירים ממנו – איתמר, בעלים של מועדונים בתל אביב, ואביב, משפטן נכה צה"ל.

הוא פרץ בשנת 2002 כחצי מהצמד המוזיקלי סאבלימינל והצל". סוג של סטטיק ובן־אל של התקופה ההיא, רק בלי אינסטגרם ורשתות חברתיות. ב־2009 הצמד התפרק, וכל אחד הלך לדרכו. סאבלימינל המשיך בקריירה מוזיקלית. "אותי מכירים מהפייסבוק, והוא זה שהיה ב'אקס פקטור'", עוקץ אליאסי. "אגב, רבים מהקהל שלי היום הם חיילים, שהיו בני 3 כשפרצתי".

לראשונה זה עשור הוא עובד על אלבום חדש. "אני ממעט להופיע, אבל זה מבחירה. אני יכול לשיר היום שירים שיצאו לפני 15 שנה, וכולם יכירו אותם. לפעמים אני עושה את זה, אבל לרוב אני מסרב. אני רוצה לחזור עם דברים חדשים, לא עם דברים ישנים".

יכול להיות שאתה הרבה יותר בטוח בעצמך מאחורי המקלדת ואיבדת ביטחון על הבמה?

״לא, אבל איבדתי את התשוקה למוזיקה. אני בן אדם טוטאלי, וכמו גבר טיפוסי, לא מצליח לעשות שני דברים יחד. כשאני נכנס למלחמה על משהו מסוים, אתה לא רוצה
להיות האויב שלי. כרגע אני בזה".

לפעמים העולמות מתערבבים, והוא מנצל את כישורי הראפ שלו לטובת העברת מסרים. באפריל השנה העלה את השיר "לא שם זין", שבו יצא בין היתר נגד התקשורת, כולל מגישת החדשות יונית לוי ("בלי יושרה ובלי פס שיזוף"), כשבין קטע לקטע בשיר הוא שיבץ את הגמגומים של בני גנץ מהראיון שהעניק לה. "אני חושב שכל מי שעובדים בתקשורת הם אנשים נטולי יושרה, והרבה מהם רק מקריאים מפרומפטר. כשאני יושב וצופה, אני רואה שהדעה היחידה היא 'רק לא ביבי', והצביעות מטפטפת שם בלי הפסקה. לגבי יונית, אני ראיתי את הפרצוף שלה כשטראמפ זכה וכשביבי ניצח, וזה מספיק לי כדי להבין הכל. כולם יודעים מה הדעות שלה, היא גם לא מסתירה אותן, ולדעתי היא משתמשת בתפקיד שלה לשטיפת מוח".

נניח שההופעה הטלוויזיונית שלה מפריעה לך ואתה לא מסכים עם הדעות שלה, למה לרדת לפסים אישיים?

כי היא לבנה לגמרי, ואני בספק אם היא היתה בים".

מה זה קשור?

כשאתה עושה היפ הופ, אתה מכניס פאנצ'ים שהמטרה שלהם היא לגרום לאנשים להאזין לשיר עד הסוף, כי יש הרבה מלל, וזה יכול לעייף. כשאני מכניס שורות כאלה, אני גורם לך גם לחייך ולהסתקרן מה יהיה בשורה הבאה. הרוב המוחלט בתקשורת הוא שמאלני, וכשהצלחתי לפטר את אושרת קוטלר, כל התקשורת נכנסה לכוננות ספיגה".

אתה חושב שזה בזכותך?

״אני יודע שזה בזכותי. ניהלתי נגדה מלחמה. כל מוצאי שבת בתחילת המהדורה כתבתי: 'כל מי שמכנָ ה את חיילי צה"ל חיות אדם – אנחנו לא צופים בה'. והרייטינג צנח. אני הורדתי אותה מ־11 אחוז ל־3 אחוזים".

שמחת שהיא יצאה לחופשה?

״מאוד. היא אומרת שיצאה לשנת שבתון, אבל אני לא מאמין לזה. אני יודע בדיוק מה קרה שם מאחורי הקלעים. היא הרוויחה 100 אלף לחודש, נראה לך שהיא תצא לחופשה מינוס מיליון?"

לפני העונה האחרונה של "האח הגדול" היו שמועות שאתה אמור להשתתף. זו אופציה מבחינתך?

״היתה אופציה חזקה מאוד, כולל הצעת מחיר, אבל נתתי להם תנאי שיהיה איש מטעמי שילווה את ההפקה ויראה שלא מוציאים דברים מהקשרם, בלי לגעת בעריכות. אתה יודע מה זה לתת לאויבים שלי ולאנשים שהכי לא סובלים אותי כוח עריכה עלי? היה ברור לי שהם לא יסכימו. העדפתי לא להכניס את עצמי לחרא הזה".

הציעו הרבה כסף?

״כן, אבל לא הכל בחיים זה כסף".

יש רבים שטוענים שאתה גזען.

לשמאל יש את מילון אבן שמאלן. מבחינתם, כל בן אדם שהם לא מצליחים להתווכח איתו – הופך אוטומטית לגזען. אני גדלתי עם ערבים, יש לי חברים ערבים שעושים לי כבוד, ומעולם לא דיברתי בצורה גזענית על שום דת, גזע, צבע ולאום. בשמאל, הערבי היחיד שהם מכירים זה אחמד מהחומוס. זה מגוחך בעיניי. בשלב מסוים הפכו אותי לגזען, לא רק כלפי ערבים, אלא כלפי כולם, כולל שחורים. וזה בזמן שחצי מהמשפחה שלי מאפריקה וניגריה וגאנה. אתה מגיע לארוחות המשפחתיות שלנו – כולם שחורים. ואני עושה מוזיקה שחורה מגיל אפס. הטענה שאני גזען היא מגוחכת. אני מתייחס לכל אדם כאל אדם. אם אתה סטרייט, גיי, שחור, לבן או עם זנב על הראש. זה לא משנה לי. אני הבן אדם הכי ליברלי שיש. פי מיליון ממי שטוען שאני גזען".

בחודש יוני השנה הצליח אליאסי לעצבן קהילה נוספת, הפעם היו אלה הגייז. רגע אחרי שהסתיימו אירועי הגאווה בתל אביב, הוא העלה תמונה שצילם שוטר בתפקיד, שתיעד חוגגים שהגיעו בלבוש חושפני ופגע בפרטיותם. השוטר זומן לבירור, אבל גם הצל לא נתן למקרה לעבור לידו: הוא החליט לדברר את השוטרים.

למה זה היה כל כך חשוב לך?

״השוטרים עמדו בסיטואציה קשה ביותר. חלקם חשו השפלה, מה גם שהמעשים האלה הם בניגוד לחוק. אסור שמחזות כאלה יחזרו על עצמם, ומי שאישר את הזוועה הזאת צריך לשלם את המחיר".

מה זה עניינך מה קורה בתוך מסיבת גייז? למה לא הלכת למסיבת סקס של סטרייטים?

״כי זה שטח ציבורי. זה שטח שנקרא סלקציה, והוא לא שייך להאנגר 11, אלא לעיריית תל אביב. מבחינתי, שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל למה זה צריך להיות שם כשהשוטרים מסתכלים עליכם? נגיד שהיו שמים את השוטר במועדון סטרייטים, והוא היה צריך לשמור על המבלים בזמן שהם מסניפים. זה היה נשמע לך נורמלי?".

זה בדיוק מה שקורה בכל שבוע, ולא זכור לי שכתבת על זה.

״השוטר שלח לי תמונה אחרי שהעביר אותה לממונים עליו. הוא טען שמכריחים
אותם לראות אנשים מקיימים יחסי מין בציבור, וצילם כדי להמחיש עם מה הוא צריך להתמודד. זה הרגיש לו כמו התרסה. לא יפה ולא מקובל להסתכל על מישהו שמקיים יחסים. גם אם הייתי הולך עם הילד שלי ורואה זוג סטרייטים מקיים יחסים, לא הייתי שותק. גם כשאישה מיניקה ברחוב, זה לא מרגיש לי נוח. להיניק זה משהו אינטימי, ולא נעים לי כשזה קורה בציבור".

אתה מעולם לא עשית סקס במסיבה?

״בתוך שירותים מותר לעשות הכל. לא עשיתי סקס מול אנשים".

ברחוב לא עשית?

״בפינה אפלה כן. גם אתה יכול לעשות. אבל פה זה היה במקום מואר. הרעיון מבחינתי הוא לדבר על השוטרים שעושים את תפקידם וצריכים לראות את זה, ולא על האקט עצמו. אגב, כמה שעות לפני שקיבלתי את הסרטון מהשוטר, שלחו לי סרטון של זוג הומואים שעשה אקט מיני באמצע מצעד הגאווה, מול כולם, והחלטתי שאני לא מעלה אותו, כי זה יגרור תגובות לא טובות על כל הקהילה, והם לא מסמלים את המצעד".

למה לא ראיתי גם פוסט שלך על אהבה חופשית וקבלת האחר?

״מצעד הגאווה הוא מאוד חשוב למדינת ישראל, ושיראו אותנו בעולם. מצד שני, מצעד הגאווה מחזק את הסטריאוטיפים של ההומואים, שאתם נלחמים בהם כל השנה. כשתשאל מישהו מהפריפריה מה זה הומו, הוא יגיד לך 'חוטיני ונצנצים', למרות ששנינו יודעים שזה לא ככה. יש לי חברים הומואים, והם הכי גברים בעולם. ב־20 השנים האחרונות הקהילה עשתה מהפכה, אז למה לא לתת דגש למהפכה הזאת?"

מאחורי המקלדת יש בן אדם, והוא הרבה יותר קטן פיזית ממה שהיה. הצל החדש הוא הצל של פעם מינוס 60 ק"ג, אחרי דיאטה קשוחה והרבה מאוד אימונים. המשקל מעודכן, נכון להשבוע: 85 ק"ג.

זה התחיל לפני שנתיים, כשהוא איבד את ההכרה במהלך טיול משפחתי. "ישבתי על הכיסא בארוחה, צחקתי, ופתאום התחלתי לפרפר. פינו אותי לבית חולים, והרופא שבדק אותי אמר לי: 'אתה בן אדם צעיר, אבל אני מצטער להגיד לך שלא נשאר לך עוד הרבה זמן לחיות. יש לך חור בקיבה, סוכרת, כולסטרול, כבד שומני. אתה לא תמות במכה, מהתקף לב. בהתחלה יכרתו לך איברים בגלל הסוכרת. אחר כך תתעוור, ואז יגיעו כמה התקפי לב קטנים בשינה, ויום אחד אתה תמות. אלה יהיו החיים שלך בשנים הבאות'. זה היה כשאמא של הילדים שלי היתה בהיריון השני, והרופא הוסיף: 'אתה לא תראה את הילדה שלך מגיעה לגיל שנה'. כשהוא אמר את זה, הרגשתי את הראש שלי מסתחרר".

מה עשית?

״קודם כל נכנסתי לניתוח בשביל החור בקיבה. זה היה אמור להימשך מקסימום חצי שעה, אבל נשארתי שם שלוש שעות, כי לא הצליחו להגיע למקום, מרוב שהייתי שמן. אחרי הניתוח שלחו אותי לדיאטנית קלינית, והבנתי שאם אני לא לוקח את עצמי בידיים, זה הסוף שלי. הבנתי שבחיים לא אצליח לעשות את הדיאטה שהיא מציעה, ועשינו בה כמה שינויים, עם כמה עצות מפתח".

אין יותר לאפות.

״פעם הייתי אוכל לאפה וחצי בצהריים. עכשיו אני אוכל אותה לאורך היום, עד שלוש שעות לפני השינה, בלי לערבב שתייה רבע שעה לפני ורבע שעה אחרי. במקביל התחלתי להתאמן, ואחרי כמה זמן, אני רואה פתאום שירדתי קילו, ועוד קילו, והתחלתי לקבל תגובות. בתוך שנה הפכתי לרזה, ובתוך שנתיים הפכתי לשרירי".

איך המצב הבריאותי שלך עכשיו?

״עכשיו אני בריא. השמנה זו מחלה. כשאני רואה את נטע ברזילי, שכולנו מאוד גאים בה ומצעידים אותה על המסלול, זה מדכא אותי. להרגיש טוב עם הגוף זה טוב וחשוב, אבל להיות שמן זאת מחלה. נטע, את חולה, ותטפלי בעצמך. גם אני חשבתי שאני בריא. חשבתי שאני שרירי, אבל לא הבנתי כמה אני שמן וחולה".

יכול להיות שזה היה סוג של איתות שאתה צריך לפרוש מכל המלחמות?

״את המלחמות אני עושה למען הילד שלי ולמען הילדים האחרים. אני באמת אוהב את המדינה הזאת. אולי יותר מדי, ברמה שאני חושב לפעמים שלא מגיע לה. הכי נוח בשבילי היה לעבור ממסיבה למסיבה. אבל לקחתי על עצמי משהו שהוא הרבה יותר משמעותי".

אתה לא שואל את עצמך לפעמים, למה אני צריך את כל הדבר הזה?

״הרבה פעמים בא לי לעצור הכל, ללכת לאולפן הקלטות, להופיע, לגור בפנטהאוז שלי, לבחור איזו בחורה שבא לי, לקבור את הראש בחול ולדמיין שהכל בסדר. אבל אז הבן שלי יגדל וילך לצבא. במקרה הטוב הוא ייצא אלאור אזריה, ובמקרה הרע, יילחם במלחמה וימות. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. הילד שלי לא יהיה הקורבן הבא".

יכול להיות שנסחפת, מעבר לאידיאולוגיה? אולי הפידבק של הקהל?

״אין ספק שהאהבה שאני מקבל ברחוב ממכרת. אני לא מקבל קללות ברחוב. בחמש השנים האחרונות אני יכול לספור על יד אחת דברים שאמרו נגדי ברחוב. כל הסוחרים שרואים אותי הולך ברחוב יוצאים החוצה כדי לגשת אלי ולהצטלם איתי ולהזמין אותי לקפה. מצד שני, אני מאוד מפחד על עצמי, כי אני יודע שהיום, הדרך הקלה להפיל מישהו היא דרך בחורה. אני בפרנויות בהקשר הזה, כי אני יודע כמה קל להסתבך עם בחורות, ולכן אני נזהר מאוד. להיות גבר היום זה מפחיד".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

שבת אחים גם יחד

Published

on

נציגי תקשורת נוצרית מרחבי העולם הוזמנו לציון-ירושלים, כדי לשמוע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל • יוזמה מבורכת

תהילים צ״ו פותח: ״שירו לה׳ שיר חדש, שירו לה׳ כל הארץ. שירו לה׳, ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו". אלפיים שנים רדפו אותנו והציקו לנו, וכך אנחנו חושדים בנוצרים. קשה לנו לעמוד חבוקים זה לזה כאחים. אך הגיע הזמן שהנוצרים והיהודים יבינו שזה גורלנו. העולם היהודי-נוצרי חייב להתייצב ביחד, גוש איתן, שכן קמו האיסלמיסטים והם נחושים בדעתם להשתלט עלינו ולהשליט כליפה על העולם כולו.

בניגוד לאויבינו, אופק הזמן שלנו קצר עד מאד, ואנו עסוקים: פה בחירות ובחירות חוזרות ומשא ומתן על המשך הדרך. בדחיפות רבה יותר טילים מהדרום, איומי הסלמה מהצפון, וילדים שאנו מעירים באמצע הלילה ויורדים אתם למקלט. ובמבט ציפור או לווין, הרי איראן כבר השתלטה על השטח כולו, ובזרועות התמנון חובקת היא את הים התיכון משני צדיו – עד מיצרי גיברלטר.

מסתכלים אנו מסביב: ״מי עומד לצדנו?״ הנוצרים. אך גם בין שורותיהם נופלים חללים, שכן אויבינו יודעים שבכדי להפיל את החומות יש לערער את הבטחון והאמונה. אם ״ישו הוא פלסטיני״ והוא ״עומד ניצב במחסומים״, וגלי מאמינים בזרמים שונים באירופה בארה״ב משוכנעים שהיהודים אשמים (כן, כמו באלפיים השנים האחרונות) ושהם החליפו אותנו כעם הנבחר בעיני אלוהים, הרי שמצבנו המעורער גם כך הולך
ומדרדר.

חזית ההסברה של מדינת ישראל פרוצה לחלוטין. ישראל נכשלת מבחינה הסברתית שבעה עשורים למרות הקמת משרד ההסברה והתפוצות והחטיבה למלחמה בתנועת החרם במשרד לעניינים אסטרטגים. התוצאות מעידות על כשלון נחרץ – האנטישמיות מתגברת, תנועת החרם מצליחה יותר מהמשוער ומצבנו בתפוצות גרוע משהיה מאז הקמת המדינה המודרנית. יהודי ונצואלה ויהודי צרפת חשו זאת כבר על בשרם, גם יהודי ארה״ב ירגישו זאת בקרוב. הקרקע הוכשרה, עתה עלינו להגן על עצם קיומנו.

היחידים המתייצבים לצדנו – ומניעיהם עמם – הם הנוצרים. ומה אנחנו עושים ״בתמורה?״ מזמן אנו מכירים בפופולריות של הנוצרים – בארה״ב, לדוגמא, האוונגליסטים ופסטור הייגי (״נוצרים מאוחדים למען ישראל״) מייצגים מיליונים רבים שקולם נשמע ברמה, עד לבית הלבן ויושבו הנוכחי. בארץ, בכנסת ובין השרים והנוסעים לחו״ל, הנוצרים הם גורם משיכה אדיר; תי יוצא למי מאתנו לשמוע שאוהבים אותנו אהבה כנה, שלמה, מלאה וללא סייגים? כך גם בין נציגי המדינה ברחבי העולם, שכן אין שגריר שלא מעדיף סביבה אוהדת מעוינת.

היום תמיכת הנוצרים בנו היא דבר מובן מאליו. התמיכה היא בתפילה כמו גם בצורות מוחשיות נוספות: פוליטית, תיירותית, כספית (ראה הזרמת מאות מיליוני דולרים דרך הקרן לידידות של הרב יחיאל אקשטיין ז״ל). תמיכה איתנה ובלתי מתפשרת. מדינת ישראל אסירת ומוקירת תודה לנוצרים על כל פועלם. למעט סנוניות פה ושם משך שלושת העשורים האחרונים דוגמאת ראש הממשלה שמיר בביקורו בנושא זה בלוס אנג׳לס, מינוי של ארל קוקס ושני אמריקאים נוספים ע״י ראש הממשלה נתניהו ופעולותיו של שמעון ארם ז״ל בארגון שהקים ועמד בראשו עד יום מותו – הנקסוס
הישראלי-נוצרי), מה עשתה ועושה מדינת ישראל?

יש שיקפצו ויאמרו שאין צורך לעשות דבר. ראשית, הנוצרים תומכים בנו שכן הדבר מזרז את ביאת סוף העולם וחזרתו של ישו שלהם. שנית, הנוצרים תומכים בנו בכדי להקל על מצפונם על אלפיים שנות רדיפות יהודים. שלישית, הנוצרים מנסים לנצר אותנו, ומה שלא עלה בידם בכוח ובעזרת האינקוויזיציה, עולה בידם בנועם. רביעית, הנוצרים יתמכו בנו ויהי מה, ואולי זה ישמע כפוי טובה, אך מדוע להתאמץ?

לפני שלוש שנים קם ניצן חן, ראש לשכת העתונות הממשלתית, ועשה מעשה. הוא זימן נציגי תקשורת נוצרית מ-45 מדינות ברחבי העולם לציון-ירושלים, ומשם השמיע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל. התזמון לא היה מקרי. היה זה יובל לאיחוד ירושלים, לנס מלחמת ששת הימים. היו ציוני דרך נוספים – שבעים שנה לתוכנית החלוקה של האו״ם, 100 שנה להצהרת בלפור ו-120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. כך במבט אחורה. כשעינינו נשואות קדימה, ההכרה בירושלים כבירת ישראל ומעבר השגרירות האמריקאית ושגרירויות נוספות שמה. העולם לא התמוטט, ומלחמת עולם שלישית לא פרצה. עובדות בשטח. עובדות שהנוצרים מכירים בהן, נעמדים כאחד, כשידיהם פרושות אל על והם מכריזים ״הללו-יה!״

שלוש פעמים חזר הכנס על עצמו. שלוש פעמים זומנו אנשי תקשורת מובילים בתקשורת נוצרית לירושלים הבירה, ודרכם הועברה הבשורה לפי מדינת ישראל למיליוני ועשרות מילוני המאזינים, הצופים והקוראים שלהם. שלוש פעמים הושיטה מדינת ישראל את ידיה בחיבוק עז – ראש הממשלה פתח את הכנס. נשיא המדינה סגר את הכנס וראש עירית ירושלים אירח את הבאים בערב מהלך הכנס. מדינת ישראל, דרך ראש לשכת העתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה, שלחה מסר לעולם הנוצרי, זו השנה השלישית ברציפות: אנחנו אוהבים ומכבדים ומוקירים אתכם.

ניצן חן (ראש לע״מ) הפך לנקודת הגישור והגישה הרשמיים של מדינת ישראל, שכן אין אחרת. לא עשה איש דבר מלבדו, וכשעובדים עם הנוצרים מעשה חייב להיות רשמי, אמיתי, מחוזק היטב ולא רק מהפה לחוץ. בשיגרה ולא רק בחרום. בקבע ולא רק כשצריכים.

מדינת ישראל הייתה המארחת. לא מפלגה פוליטית זו או אחרת. הממסד כולו – איתן – ניצב להודות לנוצרים ולחזק את הקשרים. בחירות, פוליטיקה, שיקולים זרים או קטנוניים, אפילו מלחמת קיום שאירן וגרורותיה שסעה בנו לא מסכלים את ההבנה והתמיכה האמיתית. הגיעו ימי אחרית הימים – עת הרודף והנרדף, השונא והשנוא, מי שרצח את המשיח ואלו שממנו הוא קם וניתן לעולם, מתנהגים כזוג נשוי, תומכים זה בזו; ויהי מה.

בשם כל באי הכנס, זו השנה השלישית, אנחנו מודים לניצן. הראית לנו את רצינות כוונותיך. זימנתם אותנו לירושלים הבירה, ואנו באנו. הגענו ונמשיך לבוא, ויהי מה. עד כמה מעריכים אנו את מעשה זה שלכם. עד כמה נעם לנו שבת אחים גם יחד!

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

תופסים טראמפ

Published

on

הדמוקרטים רואים בנשיאות טראמפ תאונה חד־פעמית ונחושים להפיל אותו • אבל עד כה הם לא מצליחים להציב מולו מועמד ממש משכנע • שנה לבחירות לנשיאות ארה"ב – תמונת מצב

בסניף רשת הספרים הנודעת "בארנס אנד נובל", הניצב במבנה קולנוע ישן בשדרות ונטורה בסטודיו סיטי, מכרו השבוע לוח שנה מיוחד שבו מככב דונלד טראמפ. לא, אין שם תמונות מלבבות של הנשיא ה־45 של ארה"ב ושל בני משפחתו המפארות כל חודש מחודשי 2020, אלא משפטים הזויים או גרוטסקיים שניפק במהלך שלוש שנות נשיאותו, בצירוף תמונות לא מחמיאות. כותרת לוח השנה הזה היא "הספירה לאחור לקראת היציאה מהתפקיד", והיא מיועדת לשונאי טראמפ המייחלים כבר ארבע שנים ל־3 בנובמבר 2020, היום שבו הם מקווים להביס אותו בבחירות ולסיים את מה שהם רואים כתאונה היסטורית איומה שהושיבה את המיליארדר הניו־יורקי (שהודיע כי הוא עובר לפלורידה) בבית הלבן. בשדה התעופה JFK, לעומת זאת, נחטפים כלחמניות טריות מארזי שוקולד טראמפ במגוון גדלים וצורות, החל מ־3.99 דולר לפני מס.

אמריקה, אם כן, כבר נמצאת עמוק בתוך מערכת הבחירות לנשיאות, שבעוד שנה פחות שבוע תקבע מי ישב בבית הלבן, והאם דונלד טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, או שמא המועמד או המועמד/ת הדמוקרטיים יצליחו להדיחו בתום הכהונה הראשונה. המערכת הפוליטית האמריקאית מקוטבת ומפולגת ושני הצדדים שקולים ומחופרים היטב בעמדותיהם, מה שמקשה מאוד לראות את האופק ולנסות להעריך כרגע מי יזכה. ולמרות זאת, ננסה לנפק הערכה זהירה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של הגורמים השונים בבחירות נובמבר 2020, וניתוח הסקרים והתמורות החברתיות והכלכליות
שרוחשות כיום בחברה האמריקנית.

ראשית, הסטטיסטיקה: עשרה נשיאים אמריקאים לא הצליחו להיבחר לכהונה שנייה, לעומת קצת יותר מכפול שכן. בנקודה הזו יש לטראמפ יתרון מובנה: רוב גדול של נשיאי העבר נבחרו לכהונה נוספת. מעבר לרצון בהמשכיות ורציפות שלטונית, הגובר אצל לא מעט מהבוחרים המתלבטים, לנשיא מכהן יש יתרון עצום. לא מדובר רק בכיסוי תקשורתי ללא הפסקה, המתחייב מתפקידו, אלא גם בכך שעד הבחירה הסופית במועמד המפלגה המתחרה – פחות מחצי שנה לפני הבחירות הוא – ניצב ללא מתחרים בראש מפלגת השלטון וזוכה לשקט תעשייתי מבחינה פנים־מפלגתית. המועמד הטוען לכתר, לעומת זאת, נאלץ להשקיע את זמנו ומרצו ואף לספוג רפש ובוץ מתוך ביתו שלו עד שהוא מגיע לנקודת המוצא כמתמודד יחיד מול הנשיא, ואז, בזמן לא רב, הוא נדרש להשלים את החסר כמועמד לנשיאות.

טראמפ שִיכלל את היתרון הזה עד הקצה, שכן כל מערכת הבחירות תעסוק בו, לטוב ולרע. מהבחינה הזו כמעט לא משנה מי יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית; בחירות 2020 הם קודם כול משאל עם על דונלד טראמפ. אגב, במפלגה הרפובליקנית יש כמה שהכריזו על התמודדות מול טראמפ על המועמדות לנשיאות. עד כמה הם רלוונטיים? בכמה מדינות בארה"ב כבר בוטלו הפריימריז הרפובליקניים מראש, ועימות בין שני המועמדים המרכזיים – מלבד טראמפ כמובן – שנערך בניו־יורק לפני כמה שבועות, אפילו לא שודר בטלוויזיה אלא נערך באולם קטן בפני פחות ממאה איש.

הקרב היחיד בעיר ניטש אפוא בצד הדמוקרטי, והוא נסוב סביב השאלה מי יזכה להתייצב מול טראמפ בבחירות הבאות, המוגדרות על ידי רבים כגורליות והחשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. כרגע, מי שנראה כמועמד המוביל הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. למרות חריקות לא פשוטות בקמפיין והופעה מאוד לא מוצלחת בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בקרב מועמדי המפלגה, ביידן שומר על פער יציב בראש הטבלה ועומד כיום לפי ממוצע האתר "Real Clear Politics" על כמעט 30 אחוזים. כשמדובר ברשימת מועמדים המונה נכון לעכשיו (אחרי פרישתו השבוע של בטו או'רורק מטקסס) 15 איש ואישה, יתרון שכזה נראה כמעט בלתי שביר.

במקום השני בסקרים הדמוקרטיים ניצבת הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, עם קצת מעל 20 אחוזים; במקום השלישי הסנטור היהודי הסוציאליסט ברני סנדרס עם כ־18 אחוזים, ובמקום הרביעי ראש עיריית סאות'־בנד באינדיאנה, פיט בוטיג'ג', עם כשבעה אחוזי תמיכה. מאחור משתרכים מועמדים שנראים כרגע חסרי סיכוי כמו קמלה האריס מקליפורניה – מי שלרגע אחד, אחרי הופעה טובה בעימות הראשון, כונתה "אובמה האישה" – ושמאז קמלה (סליחה על משחק המילים) .

וניצבת במקום החמישי עם פחות מארבעה אחוזים; אנדרו יאנג ואיימי קלובשר עם 2.7 אחוזים; וקורי בוקר הסנטור מניו־ג'רזי שלרגע אחד או שניים בשנה שעברה כונה "אובמה הבא" – עם שני אחוזים בודדים. על כל שאר המועמדים, שבעה במספר, לא שווה להרחיב את הדיבור.

רביעייה לבנה

לכאורה, הסיפור נראה גמור: ג'ו ביידן נגד דונלד טראמפ. אבל התמונה רחוקה מאוד מסיום. הבה נחזור לבחירות 2008, שהפכו את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. בנקודה זו של מערכת הבחירות ההיא, כלומר נובמבר 2007, הובילה הילרי קלינטון על אובמה בסקרים ביותר מעשרים אחוזים. כמה מחקרי עומק אף העניקו לקלינטון יותר משלושים אחוזי יתרון על הסנטור הצעיר מאילינוי. למעשה, הסקר הראשון שהעניק יתרון לאובמה התפרסם רק בתחילת פברואר 2008. לאחר מכן כבר החל הסחף לתת את אותותיו, עד שבאמצע מאי פורסם סקר של רויטרס שהעניק לאובמה שיא של 26 אחוזי יתרון על קלינטון. אובמה זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות יחסית, וזאת אף שבנקודת הזמן המקבילה לזמננו ביחס לבחירות הנוכחיות מצבו היה בכי רע.

הסיבה העיקרית לשינויים הללו קשורה לתהליכי הפריימריז המפלגתיים. לא במקרה דווקא בפברואר החלו המספרים להשתנות; אייווה, המדינה הראשונה שבה נערכים באופן מסורתי פריימריז, עשתה זאת בינואר, ובהן ניצח אובמה את קלינטון ואת המתמודד הנוסף, ג'ון אדוארדס מצפון קרוליינה. שלוש מדינות נוספות ערכו באותו חודש פריימריז משלהן, ובכולן ניצח אובמה. המומנטום בשטח החל להטות את הכף לטובתו גם בקרב שאר הבוחרים הדמוקרטים ברחבי ארה"ב, והסקרים החלו לנטות יותר ויותר לכיוון ההפוך.

ג'ו ביידן מחזיק אמנם במקום הראשון בפער ניכר, אבל לא בטוח שלעולם חוסן. הקיטוב האידיאולוגי במפלגה הדמוקרטית בין אנשי המרכז המתונים לשמאל העמוק כלכלית ופוליטית – מציב את ביידן בעמדה לא נוחה כמי שבעיני רבים, בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים, שייך למחנה האתמול. בתקופה שבה הכוכבת הגדולה של המפלגה היא אלכסנדריה אוקסיו־קורטז – חברת קונגרס צעירה מקווינס שנתפסה כמה וכמה פעמים באמירות המעידות על בורות מביכה, ושאוחזת במשנה אידיאולוגית שמאלית קיצונית – ג'ו ביידן שיחגוג החודש 77 שנים נתפס כדינוזאור אפור ומקשיש. מתחת לפני השטח מעמדו הולך ונחלש, ורוב המומחים והפרשנים מעריכים כי הוא לא יצליח לשמור על מעמדו כמועמד המוביל לאורך זמן.

קריסה של ביידן בסקרים משמעותה חלוקה מחדש של הקלפים, ואז הכול יכול לקרות. הדבר הסביר ביותר שיקרה, למעט הופעה של כוכב חדש שאינו נמצא כרגע ברשימה, הוא זינוק של מי שממוקם כרגע במקום הרביעי, פיט בוטיג'ג'. זאת כיוון שבניגוד לשניים הבאים ברשימה אחרי ביידן אליזבת וורן וברני סנדרס – בוטיג'ג' מנסה לכוון למרכז הפוליטי של המפלגה ולהתרחק מהקיצוניות שמאפיינת את האחרים. בוחרי ביידן, שמזוהים עם המרכז, עשויים בהחלט לראות בראש העיר הצעיר מהמדינה הרפובליקנית אינדיאנה כתחנה הבאה של הקול שלהם.

בין וורן לסנדרס, ששניהם מזוהים עם הצד השמאלי של המפלגה, ניטש קרב שמתיש את שניהם ולא מועיל לאף אחד מהם. ביחד הם שווים כרגע כמעט ארבעים אחוזים, אבל ברור שמישהו יצטרך לפרוש בשלב מסוים כדי שהקו האידיאולוגי המשותף לשניהם ינצח במלחמה על דרכה של המפלגה כולה. אחרי התקף הלב שעבר סנדרס בחודש
שעבר, וגם בגלל העובדה שהוא מבוגר יותר מוורן למעשה, המועמד המבוגר ביותר אי־פעם שעשוי להיכנס לבית הלבן – ומפגר אחריה בסקרים, נראה שיהיה זה הסנטור היהודי שייאלץ לפנות בשלב כלשהו את הדרך. אם זה לא יקרה, הדרך לבחירת מועמד מהמרכז הפוליטי הדמוקרטי נראית סבירה הרבה יותר.

כך או כך, רביעיית המתמודדים המובילה של הדמוקרטים מציבה בפני המפלגה בעיה נוספת, הקשורה לפוליטיקת הזהויות: כל הארבעה לבנים (ניסיונה של וורן להוכיח כי יש לה עבר אינדיאני התרסק באופן מביך ביותר), ואילו מועמדים שחורים או היספנים נדחקו לתחתית הרשימה. זו בשורה לא טובה למפלגה שמזוהה כיום עם גיוון אתני, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להציב ברביעייה הראשונה שלה מישהו שאינו לבן. גם זהותו היהודית של סנדרס לא ממש עוזרת; באקלים הפוליטי הנוכחי של השמאל האמריקני הפרוגרסיבי, יהודים מזוהים יותר כחלק מהפריבילגיה הלבנה השלטת מאשר כמיעוט אתני שצריך לטפח ולהגן עליו.

בסופו של דבר תכריז המפלגה הדמוקרטית על המועמד או המועמדת שלה בוועידה שתתקיים בוויסקונסין באמצע חודש יולי. ומה אז? בארה"ב הבחירות אינן מוכרעות על פי רוב המצביעים, אלא על פי אלקטורים. במילים פשוטות, המועמד הדמוקרטי יזכה בבחירות בקליפורניה ובניו־יורק בכל מקרה, וממש לא משנה באיזה רוב הדבר יקרה. הוא הדין במדינות "אדומות" שבהן ינצח טראמפ בכל מקרה. אי לכך, גם הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשלוש מדינות – קנטאקי, וירג'יניה ומיסיסיפי – ושבשתיים מהן השיגו הדמוקרטים הישגים מקומיים נאים, לא באמת מבשרות יותר מדי על העתיד להתרחש בבחירות לנשיאות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יקרה עם הבוחרים המתנדנדים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות.

בראש ובראשונה פלורידה ואוהיו הגדולות, אבל גם פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן וצפון־קרוליינה. במידה מסוימת נמצאות על הכוונת גם מינסוטה (שעשויה לעבור לידי הרפובליקנים) ואריזונה (שעשויה להפוך לכחולה לראשונה מזה רבע מאה). גם במדינות אלה רוב הבוחרים יודעים מראש לאיזו מפלגה יצביעו, כך שבסך הכול מדובר על כחצי מיליון בוחרים שיחליטו מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, או מי יישאר בו לכהונה שנייה.

זו הכלכלה, טמבל

נהוג לומר שהבוחר האמריקTי המתלבט מצביע קודם כול לפי הכיס. כלומר, הוא מביט לאחור ושואל אם מצבו הכלכלי השתפר או הורע בארבע השנים האחרונות, ובהתאם לכך מחליט אם להותיר את הנשיא המכהן על כנו או לשלוח אותו הביתה. במובן זה, מצבו של טראמפ ממש לא רע; כמעט כל האינדיקטורים הכלכליים נמצאים בעלייה מאז כניסתו לתפקיד, כולל אחוזי אבטלה נמוכים בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה וההיספאנית ושוק מניות תוסס. גם הסכם הסחר החלקי שהושג לאחרונה בין ארה"ב לסין ומנע התפרצותה של מלחמה כלכלית בין שתי המעצמות, מוסיף לשקט התעשייתי שנשיא מכהן זקוק לו כדי להיבחר שוב.

במישור הפוליטי, באופן אבסורדי דווקא אופיו הסוער והחשש העצום מפני נשיאותו של טראמפ עשויים להועיל לו בקרב על הכהונה השנייה: מצד אחד, הציפיות מכוכב
הריאליטי היו נמוכות כל־כך מראש, שכל הצלחה שלו וכאמור יש כאלה – מקבלת משנה תוקף ועוצמה. מצד שני, החשש היה כל־כך כבד, שעצם העובדה שארה"ב לא נכנסה בתקופתו למלחמה כלשהי, ודאי עם מדינות בסדר גודל של איראן או קוריאה הצפונית, היא כשלעצמה הישג גדול של הנשיא המושמץ והמוקע מראש. טראמפ יבוא אל הבוחרים שהעניקו לו את הרוב הזעום במדינות המתנדנדות ויאמר להם: תראו כמה חששו ופחדו ממני, תראו כמה כלום בעצם לא קרה מלבד שיפור במצבכם הכלכלי, והצביעו לי שוב.

מהעבר השני, אי־אפשר להתעלם מכך שתקופת נשיאותו של טראמפ רצופה בשערוריות אינספור, ציוצים מביכים למכביר ורעש אינסופי שוושינגטון מייצרת למורת רוחם של אמריקאים רבים. הליך ההדחה שהחל להתגלגל בשבועות האחרונים, הוא אחד הביטויים של השנאה הרושפת כלפי טראמפ, אם כי הסיכויים למימוש התהליך שואפים לאפס כל עוד הסנאט מצוי בשליטה רפובליקנית (מצב שיימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות).

טראמפ הוא נשיא שונה מכל מי שהכרנו לפניו, ובוודאי שונה ב־180 מעלות מקודמו, ברק אובמה. בתשובה לשאלת מיליון הדולר, באיזו דרך תבחר אמריקה ללכת בעוד שנה – המשך דרך טראמפ או חזרה לעידן אובמה בצורה כזו או אחרת – אפשר לסכם בזהירות ולומר כך: סיכוייו של דונלד טראמפ להמשיך ולהנהיג את המעצמה החשובה בעולם גם אחרי הבחירות הבאות נראים כרגע גבוהים יותר לא בהרבה, אבל עדיין גבוהים יותר מסיכוייו של מועמד או מועמדת דמוקרטיים כלשהם לנצח אותו.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

סנטה קלריטה: רצח שניים ופצע שלושה לכבוד יום ההולדת 16

Published

on

חבריו של נתניאל ברהו תיארו אותו כשקט שלא היה מסוגל למעשה אלים כזה

לאחר הירי הקטלני בתיכון סוגוס בסנטה קלריטה בקליפורניה, הנער שירה למוות בשניים מבני כיתתו ופצע שלושה, מת מפצעיו במוצאי שבת בבית החולים. נתניאל ברהו בן ה-16 נכנס לתיכון שבו הוא לומד וירה בתלמידים. לברהו מלאו יום לאחר מכן 16 שנים ובסביבתו תיארו אותו כ"נער צופים" שקט. התקרית התרחשה בעיר סנטה קלריטה, צפונית ללוס אנג'לס. לאחר מכן ברהו ירה לעצמו בראש ופונה לבית חולים במצב אנוש.

הירי כולו התרחש במשך 16 שניות בלבד. בתיעוד ממצלמות האבטחה נראה כי החשוד שלף אקדח בקליבר 45 מ"מ מתרמילו וירה בתלמידים, בטרם היפנה את כלי הנשק וירה בעצמו. טרם ידוע מה המניע לירי או מערכת יחסים כלשהי בין החשוד לקורבנות. לפי המשטרה המקומית, אין סימן לכך שפעל בשם קבוצה אידאולוגית מסוימת. אנשים שהכירו את החשוד תיארו אותו כאדם שקט, ואמרו שלא תיארו כי יהיה מסוגל לפעול באלימות כזאת. לפי רשת CNN, חבריו נהגו לכנות אותו נייתן".

ברוק ריסלי, תלמידת תיכון סאוגוס שהכירה את החשוד מאז בית הספר היסודי, תיארה אותו כ"חכם באופן טבעי" ומופנם, אם כי פתוח לחבריו הקרובים. לדבריה לא התנהגו אליו בבריונות, הייתה לו חברה והוא היה פעיל בצוות הצופים.

בריציו דלרוסריו, חבר בנבחרת הקרוס קאנטרי יחד עם החשוד, סיפר גם הוא כי ברהו היה "נורמלי לגמרי" ולא ילד מוזר". חבר נוסף סיפר כי הייתה לו גישה לאקדחים, אך אף אחד בסביבתו לא היה מודאג מאחר והיה אחראי וידע איך להשתמש בהם. הוא תיאר את אמו של החשוד כ"אישה המתוקה ביותר שאי פעם פגשתי". שכן נוסף תיאר את המשפחה כ"אנשים ממש נפלאים".

אביו של החשוד מת מהתקף לב לפני שנתיים וברהו הצעיר הושפע מאוד ממותו. ב-2015 נעצר האב בחשד לניסיון תקיפה של בת זוגו, אך הרשויות ביטלו את האישום נגדו מחוסר ראיות.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות