Connect with us

תרבות ובידור

"בכל פעם שאני רואה את האולמות מלאים אני לא מאמין. אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו"

Published

on

כמו שעון שוויצרי, מאיר (פוגי) פניגשטיין מפיק פסטיבל קולנוע ישראלי-הוליוודי כבר 32 שנים ברציפו – על הימים של אחרי ההצלחה של "כוורת", הרגעים המרגשים ביותר והתא המשפחתי התומ – ראיון תוך כדי תנועה

עם המפיק ההוליוודי רם ברגמן ומרק המיל

מאת: אלעד מסורי

אני אוהב את התקופה הזו בשנה, לפני החגים האמריקאים. מזג האוויר הופך קריר יותר, הקצב של העיר נרגע ומזכיר לנו להנות מהקסם של עיר המלאכים שלנו. בעודי נוסע על רחוב פיירפקס הבחנתי כבכל שנה בשלל דגלים על פנסי הרחוב הגבוהים ושלטי חוצות שמבשרים על פסטיבל הסרטים הישראלי ה-32 שייפתח בשבוע הבא בלוס אנג׳לס. גם השנה הפסטיבל יחבק אליו אלפי ישראלים ויהודים שיגיעו לצפות בשלל סרטים ויצירות טלוויזיונית תוצרת הארץ.

בשנים האחרונות הפסטיבל הפך לגשר שמחבר בין דמויות מהקולנוע הישראלי למקבילו ההוליוודי. הפקות ישראליות רבות זכו להצלחה בין לאומיות והתברגו אחר כבוד בנטפליקס, בטלוויזיה האמריקאית, בפסטיבלי הקולנוע השונים ברחבי העולם ובהוליווד. ערב פתיחת הפסטיבל יתקיים ב-6 בנובמבר בתיאטרון סבן, בוורלי הילס, וצפוי להיות מרגש מתמיד. לסרטים הזוכים יחולקו פרסים בשווי של 100 אלף דולרים. בערב הפתיחה יוענק פרס הוקרה מיוחד לבמאי הישראלי המוערך אבי נשר שיציג בבכורה את סירטו החדש "סיפור אחר". כמו כן, יוענק פרס מיוחד למפיק ג'ייסון בלום, מועמד לפרסי האקדמיה וזוכה פרס האמי.

הפסטיבל יימשך כשבועיים ויציג 18 פיצ׳רים, 15 סרטים דוקומנטרים 3 סדרות טלוויזיה וגם 6 סירטי הומאג׳ מיוחדים לקלאסיקות ישראליות, לבמאים שהלכו לעולמם ולציון חגיגות 70 שנה למדינה. לערב הפתיחה יגיעו שחקנים ואנשי קולנוע מובילים ביניהם: הבמאי האגדי אורי ברבש (מאחורי הסורגים, אות קיין, טירונות). ברבש (71) יציג בבכורה אמריקאית את סרטו התיעודי ״דבש שחור״ על חייו של אברהם סוצקבר, ואת הסרט הקלאסי ״אחד משלנו״ משנות ה-80, בו כיכב אלון אבוטבול, שיזכה לצפות כאן בעצמו על המסך כאיש צעיר.

עוד בין האמנים האורחים: השחקן והקומיקאי גורי אלפי (שלא מזמן עבר להתגורר בלוס אנג׳לס), עם הסרט ׳הד׳; ליאור אשכנזי בסידרה ״המנצח״; אדם גרינברג הוותיק עם הסרט הנפלא "אני אוהב אותך רוזה", הבמאי אופיר ראול גרייזר עם "האופה מברלין", והשחקנית הסופר-מוכשרת שירה הס שמשתתפת בשלושה סרטים בפסטיבל: Noble Savage ׳מראות שבורות׳ ו׳המנצח׳.

עם השחקנית הלן מירן ודיאן ליין

פסטביל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס הוא כידוע פרוייקט חייו של מאיר פניגשטיין, שבכל שנה עושה ימים כלילות כדי לדאוג שהאירוע הקולנעי המכובד הזה ימשיך להתקיים ובהצלחה יתרה. כבר למעלה משלושה עשורים שפניגשטיין יחד עם הצוות שלו מעלים את הפסטיבל הענק ומשרדי ההפקה רוחשים כמו חמ״ל מנוהל היטב שלא מפסיק לעבוד. פניגשטיין מצידו מתרגש כאילו מדובר בפעם הראשונה. ״כל שנה זה מלחיץ ומרגש מחדש, בכל פעם שאני רואה את האולמות מלאים אני לא מאמין. אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו".

נראה כי לא משנה כמה פסטבילים מצליחים פניגשטיין יפיק, לעולם ישאר מוכר קודם כל כ״פוגי״ המתופף האגדי של להקת ׳כוורת׳. את הכינוי קיבל בתקופת שירותו בלהקת הנח״ל שם גם פגש לראשונה את גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ׳יק ואפרים שמיר מי שלימים יהוו את הבסיס לאחת מלהקות הרוק האהובות בישראל.

בראיון אישי מספר מאיר על החיפוש העצמי אחרי פירוק ׳כוורת׳ וההחלטה להקים את פסטיבל הסרטים הישראלי הראשון שהתקיים בכלל בבוסטון; על רגעים קשים וקסומים מ 32 שנים של פסטיבל, הזוגיות עם אישתו שצעירה ממנו ב-27 שנה, אבהות בגיל 68 לבנו בן ה- 3והאיחוד עם בתו הבכורה.

גיליתי שאני מבין בהפקה

מאיר, אתה כבר גר שנים בארץ אבל זה מרגיש כאילו אתה כל הזמן כאן.

״כן אני גר בישראל אבל עובד בארצות הברית, בעצם רק בלוס אנג׳לס. פעם עוד הייתי בניו יורק לפני 25 שנה עוד עשיתי שם פסטיבלים. האמת שאני מרגיש קצת רע שניתקתי קשר עם עיר שפעם הייתי כל כך מחובר אליה.

עשינו פסטיבלים במיאמי, שיקגו ובבוסטון אבל נשארנו רק עם לוס אנג׳לס ואני די מרוצה מזה כי אני יותר מפוקס על לוס אנג׳לס ואני רוצה לעזור לקולנוע הישראלים בתעשייה פה בהוליווד.״

יותר קל להביא אנשים מהוליווד להקרנות של סרטים ישראלים בזכות ההצלחה בנטפליקס או של וונדרוומן?

״ללא ספק. תעשית הקולנוע היא לא פשוטה וקשה להפיץ סרטים בעיקר סרטים ישראלים קטנים. השנה יותר מתמיד זה מרגיש שיש יותר חיבור ויותר עניין עכשיו בסרטים שלנו. למשל בשנה שעברה הסרט הכי מצליח בפסטיבל היה ׳מכתוב׳. והנה לא מזמן הוא עשה חיל ונמכר לנטפליקס. זה מראה שאנשים בתעשייה מסתכלים והחשיפה בפסטיבל עוזרת. אנשים רואים שנטפליקס הם ספונסרים שלנו. בשנה שעברה הבאנו כמות ענקית של קהל ואני מקווה שגם השנה.״

תן לי לקחת אותך אחורה בזמן. איך הפירוק של ׳כוורת׳ השפיעה על חייך?

״כוורת התפרקה ב 1976 לאחר סיבוב הופעות מצליח שעשינו בארצות הברית. שנה לאחר מכן כבר שיחקתי בסרט ׳הלהקה׳ של אבי נשר. ב-78 שיחקתי שנה בחאן הירושלמי בהצגה "צ'רלי קצ‘רלי" שתיארה את האישיות של הצבר הישראלי משנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 אחרי מלחמת יום כיפור. אני זוכר שהייתה לי שם שורה בהצגה שאני אומר: ׳אני הולך לעשות כסף באמריקה ובגדול׳ אז אולי זה היה הסימן שהייתי צריך לנסוע לאמריקה אבל כסף גדול לא עשיתי״… (צוחק).

עם קמרון דיאז

״השנים אחרי פירוק של ׳כוורת׳ היו מבלבלות עבורי. שיחקתי בלהקה בבוקר ואז הייתי נוסע לירושלים לחזרות. הייתי מלווה את אריאל זילבר. לא מצאתי את עצמי- אחרי כל ההצלחה של ׳כוורת׳ אני פתאום בתיאטרון, בקולנוע מלווה אמן? היה לי ברור שאני לא רוצה להיות מתופף מלווה ולעשות 100דולר להופעה.

לקראת שנות ה-80 החלטתי ללכת ללמוד מוזיקה בבוסטון. אמרתי לעצמי שכך אהיה מוזיקאי יותר טוב ואפתח בקריירה בארה"ב. אחרי שנה של לימודים הבנתי שלהתחיל מהתחלה ללמוד פסנתר זה לא מעניין אותי וכנראה קצת מאוחר מידי. הייתי הכי גבוה שאפשר עם ׳כוורת׳ והבנתי שאני צריך לרדת למטה ולהתחיל מהתחלה. הקמתי להקה עם משה לוי ויהודה עדר, מי שהקימו בהמשך את בית ספר רימון׳. בגיל 30 הבנתי כמה קשה לחיות מאמנות בארץ. אבל כשהקמתי את הלהקה גיליתי שיש לי חושים כלכלים מסויימים, שאני מבין הפקה. התנסתי בזה כשעשינו עם הטור האחרון עם ׳כוורת׳ בארצות הברית. אז לקחתי על עצמי את כל נושא הניהול וההפקה של סיבוב ההופעות הזה".

אתה מתגעגע לימי התהילה עם ׳כוורת׳?

״אני הולך קדימה לא אחורה. אני לא מרגיש נוח שאנשים באים אליי ומספרים לי כל מיני סיפורים שהייתי גדול ועל ההצלחה של פעם. אני לא מספר סיפורים מ׳כוורת׳ או על כמה גדולים היינו. אני חי בהווה ומסתכל קדימה לעתיד.״

איך נולד הרעיון להפיק פסטיבל סרטים ישראלי בארה"ב?

״הקמתי להקה, ופניתי לאגודת הסטודנטים ואמרתי להם שאני רוצה לארגן הופעה עם הלהקה שלי. שאלתי אותם כמה אתם מוכנים לשלם? הם אמרו 200 דולר לא האמנתי למשמע אוזני. אבל כן, הם היו מוכרים כרטיס ב- 4 דולר ולמרות שהיינו להקה רצינית זה מה שהם היו מוכנים לשלם. הצעתי להם להעלות את מחיר הכרטיסים ל-6 דולר והתחלנו להביא אנשים. קצת פחדתי כי הבטחתי לכל נגן 50 דולר על ההופעה ואמרתי אולי אני אשאר בלי כסף. אבל בסופו של דבר יצאתי עם 400 דולר מההופעה הזו. הראש הישראלי יהודי עבד והבנתי שיש כאן משהו.

״חצי שנה לאחר מכן ניגש אלי פרופסור שהיה בשנת שבתון מאוניברסיטת תל אביב. הוא ביקש שאביא 2 סרטים מישראל כדי לעשות הקרנה לקהילה היהודית בבוסטון. חזרתי לארץ בקיץ, פניתי למנחם גולן לבדוק איזה סרטים יש לו. הוא אמר לי שהוא לוקח 1500 דולר להקרנה ואמרתי לו – תקשיב אני משלם שכר לימוד 1500 דולר זה גבוה מידי. אז ניגש אליי המפיק של 2 ׳אצבעות מצידון׳ ושאל אותי אם אני מתכוון לעשות פסטיבל. פסטיבל? שאלתי. כן, אם אתה לוקח 2 סרטים קח עוד 2 ואני אעשה לך פרסום ושיווק. זה נשמע לי מעניין לקחתי את ההצעה וטסתי בחזרה לבוסטון. שם שמעתי על מישהי שעושה פסטיבל סרטים יהודי בטורונטו. אז הוא היה מרוויח 200 אלף דולר, היום קוראים לו ׳טורנטו פילם פסטיבל׳ הוא עושה 20 מליון דולר ומביא 300 אלף צופים.

״הייתי עובר בין מסעדות ומבקש עזרה לפרסום. בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך להפסיד כסף. אבל התמזל מזלי ואחרי ההקרנה הראשונה – נדמה לי שזה היה של הסרט ׳הלהקה׳, ניגש אליי רופא יהודי שמאוד נהנה מהסרט ושאל אותי אם אני מעוניין לפרסם את הסרטים ״בבוסטון גלוב ״ שהיה כמו האל-איי טיימס של בוסטון וקראו אותו מליון אנשים. אמרתי לו שאין לי כסף, והוא אמר לי ׳אני אשלם לך על הפרסום אני רוצה שכל יהודי בבוסטון ידע על הפסטיבל שלך׳. הוא שם מודעה של חצי עמוד על הפסטיבל בעיתון שיצא ביום שבת בחלק של הבידור שכולם מסתכלים בו בסוף שבוע. כך חמש הקרנות, 600 מקומות הכל היה סולד אאוט. יצאתי עם רווח של 15 אלף דולר. שלושה שבועות אחר כך עזבתי את הלימודים והרגשתי שגיליתי מחדש את עולמי".

עם דני דה ויטו ומייקל דאגלס

המחווה של קירק דאגלס

כך קם לו המוסד שנקרא ׳פסטיבל הסרטים הישראלי׳ הראשון שהתקיים בבוסטון ב-1982. מאז פניגשטיין הקים עמותה עם שלושה שותפים עורכי דין במקצועם. ״נכנס לי החיידק של הקולנוע ושל הוליווד, התחלתי לקרוא את Variety כל יום ובמקביל ללמוד את תעשיית הסרטים בצורה מקצועית כדי להבין איך להתחבר אליה".

אחרי כל כך הרבה פסטיבלים מה הדבר הכי חשוב שלמדת?

״לקחת ברצינות כל דבר שאני עושה ולהשקיע מאה אחוז. לא משנה אם זה משהו גדול או קטן, חשוב לנסות להוציא את המקסימום בצורה כי מקצועית. כל שנה אנחנו יוצרים משהו מחדש ובונים את הפסטיבל תחלה וזו תמיד עבודה קשה".

מאיר פניגשטיין עם ברוק שילדס

מי תמך בך בהתחלה פה בלוס אנג׳לס?

״אבי לרנר ודני דימבורט תמכו מההתחלה וכל הזמן. עד היום ׳מיליניום מדיה׳ הם הספונסר הכי גדול שלנו. גם ד״ר מרים ושלדון אדלסון תמכו מההתחלה. אני פוגש כל שנה אנשים ממדינות שונות, חלקם בכלל לא יהודים. הם מזהים אותי ואת הפסטיבל והם מביאים חברים וחברות לסרטים וכל שנה מגיעים אנשים נוספים. אחת המטרות החשובות של הפסטיבל הן לחבר בין אנשים, זה משהו שמאוד חשוב לי. כל שנה מצטרפים עוד תומכים. השנה לדוגמה קרן ANNENBERG שכבר מ-1989 תרמה כספים לעמותות שונות בסך 5 מיליארד דולר, החליטה לתרום גם לנו סכום מאוד מכובד. אני רואה את זה כהישג מאוד גדול".

רגע בפסטיבל שריגש אותך?

״היו הרבה אבל אחד מהם היה כשנתנו אות הוקרה לקירק דאגלס. עמדתי לידו מאחורי הקלעים כמה רגעים לפני שהוא עלה לקבל את הפרס. הבטתי בו, עמד מולי אדם בן 90 והפנים שלו היו חלקות לגמרי ואז אני מביט בכף היד שלו והיא מבוגרת ממש כמו של חיה שקיימת 500 שנה. נבהלתי בהתחלה, פתאום הבנתי לאיזה בן אדם מיוחד אני נותן הוקרה וכמה היסטוריה של עשייה יש לו. קראו לו לבמה והגיעה הבחורה שמלווה אותו לפודיום, ואז בשניה שמתי את היד שלי מתחת ליד שלו. החלטתי שאני זה שמלווה אותו. הוא פנה אל הקהל וסיפר על הטלפון שקיבל ממני כשהחלטנו להעניק לו פרס. בהתחלה הוא לא הבין למה הוא צריך עוד פרס כי יש לו כבר מספיק. אבל כשהוא שמע שזה מישראל הוא התרגש והחליט לבוא. הוא אמר בפעם הבא שתתקשרו אליי אני מקווה שזה יהיה לבוא לצלם סרט בישראל. הרגע הזה ריגש אותי, זה סיפוק שאי אפשר לתאר וזה עושה את כל העבודה הקשה למשתלמת".

בשנות ה- 90עם גילה אלמגור, עפרה חזרה ואלון אבוטבול

 

מה האתגר הכי גדול בפסטיבל?

״להחזיק אותו 32 שנה, זו משימה כמעט בלתי אפשרית ועוד לעבוד עליו מישראל, בעיקר עכשיו שיש לי ילדים קטנים ואישה בבית".

פניגשטיין בן ה-68 נשוי לג׳סי שצעירה ממנו ב-27 שנה ולהם שלושה ילדים: סימון בן ה-14, גלי 9 ודילן בן השלוש. לפני שנים גילה שיש לו בת מחוץ לנישואים מהתקופה בה חי בארה"ב. רייצ׳ל, כיום בת 39, רופאה במקצועה שמתגוררת בסנטה קרוז בקליפורניה. פניו מתמלאות בגאווה כשהוא מספר לי עליה ועל תואר הדוקטור אותו קיבלה מאוניברסיטת ייל היוקרתית ואת לימודיה בהרווארד. פניגשטיין התאחד עם רייצ׳ל כשהייתה בת 18.הוא שמח לגלות את הכישרון המוזיקלי שעבר בגנים ושרייצ׳ל מנגנת על לא פחות מחמישה כלים וביניהם גם תופים; הכל נשאר במשפחה.

מאיר: ״במשך שנים הייתי 'נשוי' לעבודה על פסטיבל הסרטים, 24 שעות ביממה. כשגיליתי את רייצ׳ל ואיזה מדהימה היא יצאה, זה עשה לי חשק לילדים נוספים. התחתנתי עם ג׳סי ולמרות הבדלי הגילאים בינינו אנחנו מסתדרים מצויין ויש לנו שלושה ילדים. למזלי ג׳סי היא אישה מדהימה שמוכנה לתת לי לטוס לחודש ועשרה ימים כל שנה כשהיא נשארת עם שלושה ילדים קטנים.

זה בכלל לא מובן מאליו".

חלומות לעתיד?

״יש כל הזמן חלומות. האמת? אני רוצה לעשות סרט משלי שמספר על אדם שהיה הכי גבוה שאפשר והוא יוצא לחפש את החלומות שלו. סרט על סיפור חיים שקשור בחיי, שהוא יהיה חלום אמיתי שמציגים אותו על המסך. זה נמצא עכשיו בתהליך של פיתוח בשלבים מוקדמים. קיבלנו סיוע מקרן רבינוביץ' לקולנוע. מקווה שזה יקרה יום אחד".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"התביישתי במבטא, בזרות שלי. לא הייתי ספורטאי מצטיין. רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים"

Published

on

עומר בן שחר הגיע לעיר הסרטים עם מסורת משפחתית מפוארת ושאיפה להשיל מעליו את תדמית הילד' • סרטו "עץ מספר שלוש" מסמן הבטחה גדולה בתעשייה

במקרה של עומר בן שחר, צעיר חייכני עם עתיד מבטיח בהוליווד, התפוח לא נופל רחוק מהאגס. מגילת היוחסין של עומר מגלה שסבא רבא שלו היה הסופר הירושלמי ישראל זרחי; סבא שלו הוא לא הפזמונאי והמשורר יורם טהר לב האחראי ללהיטי צאן ברזל בשירה הישראלית; ואילו הסבתא שלו הייתה נורית זרחי, גם היא סופרת ילדים פורייה שבאמתחתה יותר ממאה ספרים.

עומר נולד בתל אביב. בגיל עשר עבר עם הוריו ליוסטון, טקסס. אביו היה חוקר וגנטיקאי. המשפחה התגוררה בטקסס חמש שנים ולמה זה חשוב? הסרט הקצר האחרון של עומר, שזכה לפרסום ותהילה בקהילה ההוליוודית, מבוסס על תקופת הילדות של עומר בטקסס של אמריקה ונקרא "עץ מספר שלוש".

"זו הייתה חווייה מאוד מוזרה" מספר לי עומר, "כי לא ידעתי בכלל אנגלית ואף אחד לא דיבר שם עברית. היו שם כמה זרים כמוני אבל זה לא עזר לי להשתלב. הייתי צריך לשרוד בחצי שנה הראשונה. למזלי הייתה לי כבר זיקה לאומנות הכתיבה ומשחק, ירושה משפחתית. נער צעיר, עולה חדש באמריקה, שמתמודד בלי הצלחה רבה לקבל תפקידים בהצגות התיאטרון בבית ספר ביוסטון. לבסוף קיבלתי תפקידים של עץ או חייל ברקע. למרות חוסר ההצלחה בבית הספר, הפקתי וביימתי הצגות בבית והזמנתי את המשפחה והשכנים והמורה".

מה דחף אותך לעולם הבמה בגיל כל-כך צעיר?

"הייתי צריך עוד אהבה, בארה"ב זה היה יותר חזק, לא היו לי חברים, רציתי לבלוט ולעשות רושם. התביישתי במבטא, בזרות שלי, לא הייתי ספורטאי מצטיין, רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים, אבל באומנות המשחק הרגשתי בבית. במבחני הבמה בכיתה ב' עמדתי על הבמה ושיחקתי ורקדתי לצלילי המזרח לקול צחוקם של הילדים. הבמה הצילה אותי כי בזמן שהייתי צנוע וביישן על הבמה יכולתי להיות אני.

"לקראת תחילת התיכון התקבלתי להצגת 'אוף ברודווי' של אנדרו לויד וובר שנקראה 'שריקה ברוח' בה גילמתי תפקידון של ילד ברקע. אבל זו כבר הייתה קפיצת מדרגה. הייתה לי עוד בעיה שלא יכולתי לשיר; היה לי קול מזעזע. אבל כיוון שתמיד נראיתי כל-כך צעיר קיבלתי תפקידים של ילדים קטנים. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי כילד".

אחרי חמש שנים חזרתם לישראל

"כשחזרנו לישראל כבר הרגשתי שחקן מן המניין והתקבלתי לשחק בתור ילד בכיתה ח' בהצגת 'הגטו'. הייתי שלוש שנים ילד ברקע. אבל שוב הרגשתי לא שייך, בקושי ידעתי עברית, ורציתי מאוד להיות שחקן מן השורה. למזלי נפתחה בבית הספר לאומנויות מגמה חדשה לקולנוע, זה לא בדיוק פיתה אותי אבל חשבתי שבעתיד אוכל לעלות על הבמה. כשחזרנו ארצה שלחנו את כל הכבודה שלנו באונייה. הייתה לי מזוודה עם כל החפצים הכי אישיים שלי: תעודות ומדליות, יומנים ותסריטים, תחפושות ומסכות מבית הספר ומהצגות ששיחקתי בהן. התברר שהמזוודה הלכה לאיבוד. את החוויה הטראומתית הזאת העברתי לסרט קצר שעשיתי בבית הספר. קראו לסרט 'דברים שאי אפשר לשחזר'. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת ומרפאת. אנשים אהבו את הסרט ושיחקה בו שרה פון שוורצה שלימים עברה לשחק בקאמרי.

"אחר כך עברתי לבית ספר תלמה ילין, שם עשיתי סרט מהסיפור 'הקרוקודיל' שכתב סבא שלי יורם טהרלב. את הסיפור הוא כתב על הסבא שלו שהיה בונה תחפושות, תחפושות מסובכות שהוא התקשה להפעיל. פעם הוא בנה תחפושת של תנין אבל לא יכול היה להפעיל אותה כי לא יכול היה לנשום בתוכה. אחרי זה הייתה לו תחפושת של פינגווין אבל הוא לא הצליח ללכת בתוכה ולכן גם לא יכול היה לגשת לשולחן ולקבל את הפרס הראשון. לקחתי את הסיפור הזה יותר על איך שההורים שלנו מנסים לחוות את החוויות שלהם דרכנו. בסרט כיכב אוהד קנולר שהפך לשחקן ידוע ומוערך בארץ. אז כבר התייחסו אלי בתור יוצר ולא בתור ילד. הסרט הקצר הזה זכה להרבה מאוד תשבחות ונקרא בסוף 'הפינגוין שרצה להיות ילד'. בזכותו התקבלתי ללמוד ב"איי.אף.איי" בלוס אנג'לס".

היכן שירתת בצבא?

"ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הייתי עוזר עורך. ערכתי את כל סרטי הרמטכ"ל בני גנץ. עשיתי לו סרט פרידה משעשע שהתקבל יפה מאוד ובני אהב אותו, הראו את זה אצל גיא פינס. הפכתי לבמאי בדובר צה"ל, שכלל הפקת סרטים שונים לצבא. בשנה השלישית ניגשתי לראיון באי.אף.איי. ראש החוג התלהב ממני ולא היה איכפת לו שאני רק בן 20 ורוב הסטודנטים שם הם אחרי תואר ראשון. הקרנתי לו את הסרט על הפינגווין ועוד סרט קצר שעשיתי עם ליא קניג, שתי דקות על סבתא חולת אלצהיימר. התקבלתי ללימודים וקיבלתי מלגה. דובר צה"ל שיחרר אותי חודש מוקדם יותר כדי שאוכל להתחיל ללמוד בזמן".

מה קורה בבית הספר לקולנוע בהוליווד?

"הגעתי ללוס אנג'לס וגרתי קרוב לבית הספר אצל חבר. הייתי צריך להוכיח שאני אמנם צעיר אבל מוכשר וזה לקח גם כמה חודשים. בשנה ראשונה עשיתי הרבה סרטים שהתקבלו יפה. הם היו קול שונה וייחודי שהאמריקאים לא הכירו. בסוף שנה שניה עשיתי את הסרט "העץ השלישי" שכאמור מבוסס על חוויות הילדות שלי בכיתה ב' ביוסטון טקסס. הפתעתי את עצמי שחזרתי עשר שנים אחורה. כנראה הרגשתי שוב את הזרות בלהיות ישראלי באמריקה. עם השותף להפקה התחלנו לדבר עם חברים וגילינו כמה הם מתחברים לזה. כולם היו עץ מספר שלוש. כולם היו מנורה מספר שניים. כולם הבינו את הקומיות והדרמה. על ילד שרוצה להוכיח שהוא לא רק עץ. ובסוף הילדים שמשחקים את העצים לוקחים את קדמת הבמה. בסרט יש מסר שהקהל מזדהה אתו. זה מבוסס על כך שסבתא שלי נורית זרחי קיבלה את הרושם תמיד שאני משחק בתפקידים מובילים בעוד שאני הייתי תמיד הילד ברקע, עד שיום אחד הסבתא באה לבקר באמריקה ומגלה שהנכד שלה הוא עץ מספר שלוש".

מה קורה איתך היום?

"אני עובד על פיתוח סרטים חדשים. אחד מהם מבוסס על הסיפור של סבתי ששמו 'תנינה' על ילדה מכשפה שלא משתלבת בעולם המבוגרים. אנחנו מפתחים סדרת אנימציה שמבוססת על הספר הזה ועובדים על סרט באורך מלא של 'עץ מספר שלוש' על משפחה של מהגרים מישראל לאמריקה, שכל אחד מנסה להשתלב בדרך שלו. הסרט הזה נבחר להיות בין שלושת המועמדים של פרס 'האמי' לסרטי סטודנטים והוקרן במרכז סבן בצפון הוליווד".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

'ברנינג מן'2019: 800 דולר לכרטיס?

Published

on

רשימת דרישות דרקוניות שהנחיתו הרשויות מעמידה את קיום הברנינג מן בסכנה ממשית • גם אם יצליח לדחות זאת, סופו של הפסטיבל האיקוני בנבאדה בצורתו הנוכחית – קרוב מתמיד

ככל הנראה, פסטיבל הברנינג מן, עלול לא להתקיים השנה – בוודאי במיקומו הנוכחי במדבר הסלע השחור בנבאדה. למה? שאלה טובה. מדי שנה, החל מ-1991, הארגון נדרש לקבל אישור מה- BLM (הרשות לניהול שטחים) לערוך את האירוע. ה-BLM הוא הגוף הממשלתי שאחראי על ניהול כל הקשור לשטחי טבע פדרליים. הגוף עורך סקר מקיף על היקף ההשפעות הסביבתיות שהאירוע עלול לגרום ומציב דרישות כדי "להגן על השטח והאנשים" (הסקר כלל דף אחד בשנתו הראשונה והיום כבר כמעט 400.

השנה, לראשונה, הגיש הארגון בקשה לחידוש הרישיון ל-10 שנים והתוצאה היא רשימת דרישות ארוכה. חלק מהדרישות החדשות שצצו יש מאין, יעלו במקרה הטוב את מחיר הכרטיסים לסכומים לא הגיוניים הערכה של 800 דולר לכרטיס) ובמקרה הפחות סימפטי, פשוט יחסלו את האירוע.

צלילה אל רשימת הדרישות של ה-BLM מבהירה עד כמה עמוק הבור. ברשות דורשים, למשל, מהארגון לגדר את שטח העיר בחומה. מדובר במעל 14 קילומטרים של חומה שלטענת הארגון תעלה סכומי עתק, זאת במידה ואפשר היה למצוא ספק אזרחי שיכול לבנות ולפרק דבר כזה תוך כמה שבועות. דרישה נוספת היא שעל הארגון לשאת באחריות לשיפוץ הכביש המבודד שמוביל לאירוע. אין לזה תקדים בארצות הברית, שבו גוף פרטי נאלץ לשלם על שיפוץ כביש ממשלתי מאחר והוא עושה בו שימוש. בארגון טוענים שחלק מהמיסים הכבדים שהם גם ככה משלמים למדינת נבאדה, במסגרת הרישוי, אמורים לכסות מן הסתם גם תחזוקת כבישים כמו בכל מקום מתוקן.

חלק נרחב מהדרישות של ה-BLM קשורות לנושא "אי השארת העקבות בשטח" שהוא אחד העקרונות המנחים את הקהילה. הפסטיבל מוגדר כאירוע "אי השארת העקבות" הגדול בעולם וצוותים ייעודיים עובדים מסביב לשעון במשך שבועות ארוכים אחרי סיומו, כדי לאסוף ולנקות כל מה שלא קשור למדבר ונשאר מאחור. הם מנקים גם אזורים נרחבים מחוץ לתחום האירוע כמו את כביש המריבה המדובר בעצמו. את ה-BLM זה לא מעניין והם דורשים הצבה של מכולות אשפה ופינויין. בברנינג מן טוענים שהקמת מערך כזה לא רק שלא תשפיע לחיוב על הסביבה, אלא תזיק לה. גם כאן נדרש להקים מערך לוגיסטי עצום של משאיות ודלק שכרגע נחסך מאחר וכל אחד לוקח את הזבל שלו הביתה בעצמו.

דרישה נוספת: ה-BLM מבקשים לערוך חיפוש מקיף בכל רכב ועל כל משתתף שמגיע לאירוע. הם לא מסתפקים בחיפוש שנערך גם ככה בשער בידי מתנדבים מטעם הארגון, אלא רוצים שחברת אבטחה פרטית תעסוק בזה. ארגון הברנינג מן טוען שזו פגיעה בתיקון הרביעי לחוקה, על פיו חייב להיות חשד סביר לכך שאזרח ביצע פשע לפני שעורכים עליו חיפוש. במילים אחרות, ממתי קנייה של כרטיס לאירוע הופכת אותך לחשוד בפשע?

אלו הם רק חלק מהסעיפים החדשים בדרישות הרישיון. יש עוד התייחסות רבה לזיהום אוויר ואור (יש דבר כזה), הפרעה לבעלי חיים, אבק ודברים שבאמת קשורים לשמירה על ערכי הטבע, אבל הם מתגמדים לעומת הדרישות התמוהות במסגרת התחומים שלא קשורים לתחום השיפוט שלהם.

אז מה קורה פה בעצם? למה פתאום מתעוררים שם ברשויות ומערימים קשיים כמעט בלתי אפשריים על האירוע הוותיק? אין תשובה אחת וברורה. בארצות הברית שני דברים מכתיבים את הכללים: כסף ואגו. הארגון נמצא בשנים האחרונות בסכסוך עם מדינת נבאדה שביקשה להעלות את המיסוי על האירוע, מה שהביא לעלייה חדה במחירי הכרטיסים. בתגובה להתנגדות הברנינג מן, שלחה המדינה מספר גדול יותר של שוטרים לאירוע, אבל הארגון לא פראייר ויש לו גם כסף וגם ייעוץ משפטי טוב ובינתיים מרבית הבעיות נפתרו בבתי המשפט דווקא בניצחון של הארגון.

השלב הבא יהיה בוודאי ניסיון להגיע לפשרה ולהסכים על מתן אישור זמני לאירוע הקרוב באוגוסט. אם זה לא יקרה נראה בוודאי קרבות שיגיעו גם עד בית המשפט העליון, דבר שלא ייטיב עם האירוע מאחר ומשפט יכול לקחת שנים ולארגון יש רק כמה חודשים לקבל את האישור. זה מצב קלאסי של fight or flight ובאופן מפתיע יש קולות גדולים בקהילה שתומכים דווקא בכיוון ה -flight. הם טוענים שאין מה להיכנס לריב הזה עם ה-BLM כי זה בדיוק מה שהם רוצים. השטח היה חבר נאמן כמעט 30 שנה והגיע הזמן להגיד לו תודה ולעזוב. הארגון קנה לפני כמה שנים חווה פרטית גדולה ויש שקוראים להעביר לשם את האירוע כדי לשכוח מרישוי וכל השטויות האלו.

הבעיה היא שהשטח אינו מותאם לכמות כזו של אנשים מעל 70,000). אחרים בכלל טוענים שפסטיבל הברניניג מן מת מזמן כבר. הערכים שלו נשחקו תחת גלגלי האופנה, המסחור ותרבות האינסטנט (והאינסטה), ואולי הוצאה פומבית להורג היא בדיוק מה שהפסטיבל הזה צריך כדי לחזור לעצמו במקום ובזמן אחר.

מי שהגיע לאירוע הזה בפעם הראשונה ב-2007 ראה המון כוונה. היום רואים בעיקר מצוות – מצוות הסלפי, מצוות התחפושת הכי גדולה, מצוות הנוחות ועוד.

האירוע גדל ללא פרופורציה לקצב הטמעת העקרונות שעליהם הוא מבוסס בקרב המשתתפים. הפסטיבל הפך למפלצת שצריך להמשיך ולהאכיל. הוא גדול יותר מהרעיון עצמו. למה לא עוצרים רגע ומכוונים מחדש? זו לא בושה. הרעיון יישאר גם אחרי האירוע. עצירה כזו יכולה להוריד ממנו את אור הזרקורים, את עודף המשקל, ולתת לאחוז המאוד קטן של משתתפים שמחזיק את האירוע הזה על הכתפיים שלו, זמן דרוש למנוחה.

המשך לקרוא

תרבות ובידור

מלון מומבאיי

Published

on

סרט שמספר על מציאות שעלתה על כל דמיון

את הסרט החדש "מלון מומבtיי" היה לי חשוב לראות; איך יבחרו לספר מה קרה שם, האמת שלא התאכזבתי, היו ביקורות שדיברו על כך שלא הזכירו מספיק את המקרה הטראגי בבית חב"ד, אבל ההמחשה הייתה מאוד טובה, והסרט מומלץ. אחד השחקנים הראשיים הוא לא אחר "מנער החידות מממוביי", ותפקיד נוסף ניתן לשחקן הנאה הרמי אמר, שכיכב בלא מעט שוברי קופות לאחרונה. הסרט מוקרן באותם ימים מתבצע אירוע טרור אכזרי ומזעזע בסרי לנקה, בלתי נתפס, איזה נס צריך לקרוא שהשנאה הקשה והאכזריות של הטרור תפסיק, זאת ההרגשה הקשה שחוויתי במהלך הצפייה. חיכיתי בסבלנות לאיזכור של הרצח בבית חב"ד וזה באמת הגיע בכמה מילים בתסריט, אבל כאמור המסר עובר לצופה והאכזריות על המסך חגגה.

הוטל מומבtיי הוא מותחן אקשן ריאליסטי המבוסס על מתקפת הטרור הגדולה גדוש רגעי מתח וחרדה, ויש בו שחזור מדויק יחסית של אתרים שבהם התרחשו האירועים האמיתיים. במרכז העלילה יש גם סיפור משפחתי מטלטל – אלא שדווקא פה הבמאי האוסטרלי הרשה לעצמו לא להיצמד לעובדות: המאבק להישרדות תחת אש של משפחת תיירים אמריקנית דומה מאוד לסיפור האמיתי של משפחת הולצברג הישראלית.

מתחילתו ועד אורכו "הוטל מומבאי" מגולל את מהלך מתקפת הטירור המתואמת של המחבלים האיסלמים ברחבי העיר מומבאי ובעיקר במלון טאג' מהאל המפואר, אך כמעט ומתעלם לחלוטין מהזירה של בית חב"ד. זאת למרות שעל פי הערכות כוחות הביטחון ההודים מדובר במטרה המרכזית של הטרוריסטים. כזכור, שני חמושים שפרצו לבית נרימאן החזיקו בשישה ישראלים (בהם בני הזוג גבריאל ורבקה הולצברג שניהלו את האתר), שנרצחו בדם קר. למעט איזכור מותו של "רב יהודי אמריקני" בדיווח שנשמע ברקע מהרדיו אין התייחסות לקורבנות הישראלים.

"הוטל מומבאי" ממחיש היטב את תחושת החרדה והפחד תחת אש המחבלים במלון, ולפני כן בקפה ליאופולד הסמוך שם נפתחה המתקפה. עם זאת, צורם מאוד העיבוד של חלקה של משפחת התיירים שההשראה לו לקוחה באופן ברור מסיפור הצלתו של התינוק מוישי, בנם של בני הזוג הולצברג, על ידי המטפלת שלו. המקרה שזכה לתהודה בתקשורת העולמית, הילל את גבורת המטפלת ההודית סנדרה סמואל, שהתחבאה בחדר ארונות כששני המחבלים פרצו פנימה. אחרי שגילתה את מוישי בוכה בסמוך לגופות הוריו, אספה אותו ונמלטה איתו מהמבנה הנצור.

על אף העיבוד החופשי למתקפת הטרור במומבאי, שעלול לצרום לצופים ישראלים, "הוטל מומבאי" הינו סרט אקשן מותח, מטלטל, ואפקטיבי במיוחד גם בהפצת המסר שלו נגד הטרור האיסלמי. האכזריות והאלימות של המחבלים כפי שמתגלה על המסך לא מותירה הרבה מקום להזדהות עם התוקפים. מן הצד השני, המצוקה הבלתי נתפסת של אורחי המלון, שכוללת בין השאר את המשפחה האמריקנית, זוג אוסטרלי וגבר רוסי קשוח (בגילומו של ג'ייסון אייזקס), מומחשת בכל עוצמתה על המסך. כך גם גבורתם של חברי צוות המלון ההודים, בראשות הטבח הראשי המאנט אברוי (בגילומו של אנופם חר) ועובד המטבח הסיקי ארג'ון (דב פל). אלו ואחרים מקבלים עיתור עוז ממאראס ואנשי ההפקה. חבל שביטוי גבורה קולנועי זה נשלל מהמטפלת סנדרה סמואל, כפי שהטרגדיה המשפחתית נשללה ממשפחת הולצברג בסרט.

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות. ליצירת קשר שרון טלפון:310-770-6423 אימייל: shaulina7@gmail.com
אתר אינטרנט :www.shaulina.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות