Connect with us

Featured

בית חדש

Published

on

מיכאל הגיע מבוהל מהישיבה החרדית, והיום הוא חילוני שמשרת בחיל האוויר • איציק התנתק מהחסידות שלו ולמד איך לדבר עם נשים • וגבי עזב את הקהילה הליטאית, ויצא מהארון "בלי שאף אחד ישפוט אותי" • הצצה ל"הבית של ה.ל.ל", מקלט חירום סודי ליוצאים בשאלה בירושלים

מאת: מיכל יעקב יצחקי // ישראל היום

כשמיכאל (שם בדוי), תלמיד ישיבה חרדי מהפלג הירושלמי הקיצוני, התייצב לראשונה מול דלת הכניסה של "הבית של ה.ל.ל" בירושלים, ליבו הלם בפראות. בידו אחז שקית ניילון, שבה הספיק לארוז כמה גופיות ולבנים, מזכרת צנועה מהישיבה שזה עתה עזב מאחור.
הוא ניצב בהתרגשות מול שער העולם החילוני, יודע שמעתה והלאה ישתנו חייו לבלי הכר. בלי משפחה, בלי הקהילה שבה גדל, בלי החברים שהכיר. רק הוא וההחלטה האמיצה להפקיד את עצמו בידי אנשי מעון החירום, שמסייעים ליוצאים בשאלה בצעדיהם הראשונים מחוץ לעולם החרדי.
עד לכניסתו לבית של ה.ל.ל נהג מיכאל (23) להפגין עם חבריו לפלג הירושלמי נגד גיוס חרדים. במשך תקופה ארוכה חסם צמתים והשתתף בפעולות מחאה אגרסיביות, אבל עמוק בתוכו הרגיש נטע זר בדרך החיים הדתית. היום, כשהוא חילוני גמור ומשרת בתפקיד טכנולוגי בחיל האוויר, הוא נזכר בקבלת הפנים החמה של אנשי העמותה בתחילת דרך החתחתים.
"הכי מצחיק זה שתמיד הפחידו אותנו מה.ל.ל", הוא מספר. "קראו להם 'כת השטן' ואמרו לנו להתרחק מהם. סיפרו לנו שאנשי העמותה שולחים מתנדבות יפות וחשופות לפגוש בחורי ישיבה תמימים, והן לוקחות את הבנים לחדר צדדי, 'מחטיאות' אותם ומצלמות את הכל לצורכי סחיטה.
"אמרו גם שמושיבים בחורים בכוח לקרוא ספרים שסותרים את התורה ואת קיומו של אלוהים, ושאם בחור ישיבה טהור וצדיק מסרב להם ורוצה לעזוב, מאיימים עליו שיפיצו את הסרטון בכיכובו באזור שבו הוא גר.
"מבחינת ראשי הקהילה החרדית, המטרה להשאיר את כולם חרדים מקדשת את האמצעים. הם יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים לצאת בשאלה. אבל אני ההוכחה שזה לא הצליח להם. ואני לא יודע אם הייתי שורד את המסע בלי הבית של ה.ל.ל".
• • •
הבית שוכן ברחוב יוקרתי בלב שכונת מלחה בירושלים. הכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים. מדובר במקלט חירום יחיד מסוגו בארץ, שאותו מפעילה עמותת ה.ל.ל בשלוש השנים האחרונות כדי להעניק תמיכה ומחסה לחרדים בני 18-25, בנים ובנות גם יחד, שהחליטו לעזוב את הקהילות שבהן גדלו.
הבית מפנים. בנוי לאכלס עד 12 דיירים – והכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים 
מנתוני העמותה עולה כי מדי שנה קרוב ל־800 חרדים בגילאים האלה בוחרים לצאת בשאלה. בקרב רובם המכריע, הצעד הדרמטי כרוך בניתוק מוחלט ממשפחתם, מה שמותיר אותם למעשה בודדים בעולם. חלקם מוצאים עצמם ברחוב, שם הם נחשפים לסמים, לאלכוהול ולפשע. הבית של ה.ל.ל טיפל עד היום ב־150 יוצאים בשאלה, ומנע מהם להידרדר.
"המקום הזה הוקם מתוך צורך שגילינו שקיים בשטח", מסביר יאיר הס, מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. "לפני הקמתו היינו פוגשים את היוצאים בשאלה כשהם באו לאחד משלושת הסניפים שלנו לבקש סיוע. הם היו באים מהרחוב, ומספרים שישנו בגן העצמאות או בצומת. לא פעם המתנדבים בארגון היו מלינים את הבחורים והבחורות האלה בבתיהם, כדי שלא יסתובבו ברחובות".
ביקור בבית מגלה שהוא הכי רחוק מהדימוי של מקלט חירום. מדובר בווילה רחבה בת שלוש קומות, המעוצבת בסגנון מודרני ויכולה לאכלס בנוחות 12 דיירים – שישה בנים ושש בנות – לתקופה של ארבעה חודשים.
הקומה העליונה בווילה שייכת לדיירים הגברים, התחתונה לנשים, והאמצעית מציעה חלל מרכזי למפגשים ולפעילויות. בכל החדרים רצפת פרקט, ובכל קומה מקלחת ושירותים.
הרצפה בחלל המרכזי מרוצפת באריחים בהירים ויוקרתיים. המטבח המשותף מאובזר בשלל מוצרי חשמל מודרניים, ובאמצעו "אי" עם דלפק. על הקירות תלויות מסגרות לבנות קטנות, ובהן תמונות המנציחות רגעי אושר של דיירי הבית בטיולים המשותפים ברחבי הארץ. במרפסת, שאליה יוצאים דרך הסלון, עציצים מוריקים, המוסיפים קצת תחושת טבע ושמחה לבית האבן הירושלמי.
שלט בולט על הקיר מכריז "החיים הם לא רק שחור ולבן", ולדברי גבי (21), מדובר במוטו המרכזי של הבית כולו.
"כל החיים לימדו אותנו שאין באמצע, אין אפור. יש שחור או לבן. לא שואלים שאלות ולא מטילים ספק. השלט הזה מדגיש עד כמה החיים פתוחים בפנינו, עד כמה יש גוני ביניים, שאפשר לבחור ולחיות לפיהם. זה הכי רחוק מצורת החיים שחיינו בה".
עד לפני ארבעה חודשים התגורר גבי בצפון והשתייך לזרם הליטאי. מאז הוא הספיק לצאת בשאלה וגם לצאת מהארון. כעת הוא לובש בנינוחות ג'ינס לבן צמוד וחולצה בצבע ורוד עתיק ונועל נעלי סניקרס אופנתיות.
"כמי שנמשך לגברים, היה לי קשה שבעתיים לחיות במקום שהכל בו שחור ולבן. זה בכלל לא משהו שאפשר היה לרמוז עליו.
"כל החיים גדלתי עם הידיעה שאני צריך ללמוד תורה, ושבגיל מסוים אני צריך להתחתן ולהביא מספר מסוים של ילדים, לגדל זקן ולהיות אברך. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי שזה לא קשור
אלי בכלל.
"במשך תקופה ארוכה ניסיתי בכל הכוח ללמוד חזק ולהתאים למסגרת. רציתי לְרצות את כולם ולגרום להורים שלי להתגאות בי, אבל זה לא עבד. עד שהחלטתי שזהו, אני יוצא לחיות את חיי כמו שאני חושב ורוצה, בלי שאף אחד ישפוט אותי".
• • •
צוות הבית של ה.ל.ל מורכב מעובדת סוציאלית קלינית, האחראית גם לניהול הבית, לצד עובדת סוציאלית נוספת, אם בית וחמישה סטודנטים, שעוסקים ברובם במקצועות טיפוליים. אלה מאיישים את הבית גם בשעות הלילה, ומציעים למעשה מענה 24/7 לדיירים ולכל מי שמתדפק על הדלת.
אחת לשבוע מחויבים דיירי הבית להיפגש עם עובדת סוציאלית, שמלווה אותם באופן אישי. אחת לשבוע גם מתקיימת בבית אסיפת דיירים בהשתתפות העובדת הסוציאלית של הבית, שבמהלכה נערך דיון, וכל דייר משתף את חבריו בחוויות שעבר במהלך השבוע.
במהלך שהותם בבית מתבקשים הדיירים לעשות צעדים מעשיים לצורך מציאת עבודה. בתום ארבעה חודשים הם רשאים לעבור ל"דירת מעבר" של העמותה, שבה הם למעשה מנהלים חיים עצמאיים, כולל תשלום שכר דירה סמלי של 100 שקלים לחודש. בתום חצי שנה הם עוזבים את הדירה ויוצאים לחיים עצמאיים לחלוטין. ה.ל.ל מפעילה ארבע דירות כאלו, בירושלים וברמת גן.
נטע דובדבני בשיחה עם דיירי הבית. "אנחנו לא מנסים לשכנע את הצעירים והצעירות לשום כיוון"
"לפעמים באים אלינו יוצאים בשאלה כשהם לבושים רק בבגדי הישיבה שעל גופם", אומרת נטע דובדבני, מנהלת הבית, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה. "כל אחד שמגיע מקבל מייד מגבת, סבון ושמפו, ויש לנו מחסן של בגדים נקיים, שממנו הם יכולים לבחור איזה בגד שהם רוצים. רק אחרי יום או יומיים אנחנו יושבים איתם לשיחה".
הדיירים כפופים לחוקים קשיחים. כולם נדרשים להתעורר עד 9 בבוקר ולחזור לבית לפני 11 בלילה, אלא אם כן הם עובדים. 80 אחוזים מהתקציב למימון הבית מגיעים מתרומות, ועוד 20 אחוזים – מסיוע של משרד הרווחה. על הדיירים עצמם מוטלת האחריות לדאוג לניקיון הבית, לקנות את מוצרי המזון ולבשל.
"רבים מהבחורים שמגיעים אלינו לא נכנסו מעולם למטבח, ולא יודעים להכין אפילו חביתה", אומרת דובדבני. "זה נובע מכך שחינכו אותם להאמין שכל רגע שבו הם לא לומדים תורה הוא רגע של בטלה.
"הכל חדש להם, הכל מוזר. פעם, בחור ישיבה שהגיע לבית שאל אותי מה לובשים בלילה כפיג'מה אצל החילונים. אפילו המעבר לג'ינס קצר מרגיש להם חושפני מדי, כי רואים להם את הרגליים.
"אנחנו מלמדים אותם איך ללכת לקניון, איך לבחור סגנון לבוש שמתאים לאופי שלהם, ואפילו איך לצפות בהצגות ולצאת לטיולים בארץ, כדי שיכירו את התרבות של העולם החילוני".
יש כאלה שבוחרים לשוב לקהילה החרדית?
דובדבני: "בודדים, וזה בסדר גמור. אנחנו לא מנסים לשכנע אותם להישאר. בכלל, אנחנו לא משכנעים את הצעירים והצעירות האלה לשום כיוון. אנחנו גם מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר, ובשבת יש גם פלטה חשמלית.
"יציאה בשאלה זה כמו להיות עולה חדש במדינה שבה אתה מכיר את השפה, אבל לא מבין את המשמעויות של המילים. אנחנו באים להקל עליהם את ההתאקלמות.
"סביב ימי עצמאות, למשל, אנחנו עושים פעולות הסברה ותולים בבית את דגל ישראל. חלק מהדיירים באים מחברה שבה היו שורפים את הדגלים האלה, ופתאום הם פה, מרשים לעצמם להניף אותם בגאווה. ביום הזיכרון לקחנו אותם לטקס מרגש בקיבוץ. הם מעולם לא חוו את היום הזה או התייחסו אליו בכלל".
לדברי דובדבני, היוצאים בשאלה מחזיקים בתחילת דרכם באמונות מוטעות. "למשל, הם חושבים שאצל החילונים יש כל הזמן אורגיות. הם חושבים שכל בחורה שהם יפגשו תרצה מייד לקיים איתם יחסי מין, כי זה מה שתמיד אמרו להם. ואז הם מגלים שזה לא ככה".
איך באמת מתאפיין המפגש שלהם עם בני המין השני? 
"עבור רבים מהם מדובר במפגש ראשון עם בני המין השני שהוא לא לצורך שידוכים. הם למדו שכל אישה שהם יפגשו תעורר בהם מייד יצר מיני, והם ירצו, כביכול, לאנוס אותה. אז יש להם פחד, שמושרש עמוק בחינוך של שנים. כשהם אכן פוגשים בחורה, הם מצפים שהיא תהיה מפתה, כמו שלימדו אותם. אבל אז הם מגלים שהיא אישה רגילה, שיותר דומה לאחותם מאשר לפרוצה ברחוב.
"הרבה פעמים הם לא מסתכלים לבחורה בעיניים, ולא יודעים על מה לדבר איתה מלבד חתונה וילדים. אפילו שיחת חולין של 'מה נשמע' קשה להם".
• • •
"אני הייתי בדיוק כמו החבר'ה שנטע מתארת", משחזר מיכאל, שמשרת בחיל האוויר, מוגדר כחייל בודד ומתגורר בבית החייל. לבית של ה.ל.ל הגיע בהמלצת חבר חרדי, שהיה שם בעצמו. הוא עזב את הישיבה שבה למד, השאיר מאחור הורים, אחים ואחיות, והגיע עם שקית הניילון, כשהוא בודד ומפוחד.
"עד גיל 20 חייתי חיים רגילים ומאושרים. מעולם לא הרגשתי חוסר במשהו, ולא היו לי ספקות. המשפחה שלי אהבה אותי ולא החסירה ממני כלום, לפחות לא לפי השקפת עולמה ואמונתה.
"אבל אז התחלתי לראות בתורה סתירות, שהעלו אצלי ספקות. לדוגמה, בספר בראשית מתואר שאלוהים ברא את אדם, ואחר כך את חוה. בהמשך כתוב שהוא ברא אותם יחד, 'זכר ונקבה ברא אותם'. זה גרם לי להרים גבה. כשפניתי לרבנים, הם לא נתנו לי תשובות מספקות. הם כל הזמן אמרו שאני לא הראשון ששואל, ושעובדה שבכל זאת כולם נשארים חרדים. חוסר המענה גרם לי לחפש את התשובות לבד".
שער הכניסה לבית. מקפידים על הפרדה בין חלב לבשר, ובשבת יש פלטה חשמלית לכל המעוניין
הוא החל לבקר בסתר בספריות עירוניות ולנבור בספרי מדע. העמיק במושגים כמו "אבולוציה" ו"זואולוגיה", שהיו עד אז זרים לו, והבין שבניגוד לכתוב בתורה, העולם נברא לפני מיליארדי שנים, ושלמוצא האדם אין בהכרח קשר ליצירה אלוהית.
"כל חיי לימדו אותנו שברק ורעם קורים כשאלוהים כועס ורוצה שכולם יחזרו בתשובה. שרעידת אדמה מתרחשת בגלל משכב זכר. אנשים אשכרה מאמינים בזה, לא מטילים ספק. בשבילי כל הגילויים החדשים גרמו לבלבול עצום ולסתירה פנימית עמוקה. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון.
"נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בישיבה, וכל כך רציתי לגלות שאני טועה. כל כך רציתי להפסיק לחקור ולשאול שאלות. אבל ברגע שהסקרנות שלי התעוררה – היא משכה אותי עוד ועוד".
במשך שנתיים המשיך מיכאל לחיות כתלמיד ישיבה, ולמעשה הגדיר את עצמו "תלמיד אנוס". המרחק בינו ובין האמונה הלך וגדל, ובכל בוקר התפלל "מהפה אל החוץ".
נקודת המפנה בחייו נרשמה בפברואר 2017. "לקראת גיל 21, הוריי התחילו ללחוץ עלי סביב שידוך וחתונה. היה ברור לי שפה המשחקים צריכים להיגמר. ידעתי שאין מצב שאתחתן עם בחורה שחושבת שהיא מתחתנת עם צדיק, בזמן שאני כבר לא מאמין בכלום.
"התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של יציאה בשאלה, אבל פחדתי. לא היה לי ניסיון, ועד אז החילונים היו עבורי יצורים מכוכב אחר. באותה תקופה היה לי רק חבר אחד, שגם בו התעוררו הספקות, והוא זה שהמליץ לי על ה.ל.ל".
אחרי שאזר אומץ התקשר מיכאל למספר הטלפון של העמותה. מעברו השני של הקו ענתה עובדת סוציאלית. הוא גולל בפניה את סיפורו, ובין היתר התעניין לדעת אם ייחשב לעריק מבחינת צה"ל, אם יחליט לצאת לעולם החילוני. אחר כך הלך לפגישה עם נטע, מנהלת הבית, ועם מאיה, העובדת הסוציאלית.
"זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי ככה מול בחורות וניהלתי שיחה. זה היה מביך ברמות קשות, לא ידעתי איך להתנהל מולן. בשבילי בנות היו תמיד משהו שמתעלמים ממנו, ופה הן יושבות ומקשיבות לי, נותנות לי עצות. בשיחה הן הסבירו לי שהבית מיועד בדיוק לאנשים כמוני, שרוצים לצאת בשאלה ושחסר להם ידע או מקור תמיכה בעולם החילוני.
"בתום הפגישה חזרתי הביתה, מבולבל עוד יותר. מצד אחד, רציתי לעזוב הכל ולחיות את החיים כמו שאני רוצה, ומצד שני, פחדתי מהלא נודע. בכל פעם צץ משהו שגרם לי לדחות את הצעד. פעם זאת היתה מסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי, ואחר כך חג כלשהו.
"אבל כשהוריי התחילו ללחוץ עלי שוב בעניין שידוך, הבנתי שאף פעם לא יהיה 'הזמן הנכון' לעזוב, ושלמרות הפחד אני חייב לקבל החלטה".
• • •
במוצאי שבת, בפברואר 2017 ("אז הייתי קורא לזה חודש שבט"), התקשר מיכאל לבית והודיע שיבוא למחרת. ביום ראשון הוא קם ממיטתו כרגיל, הלך להתפלל, חזר לישיבה, ארז את הגופיות בשקית – ויצא לכיוון הבית במלחה.
"יצאתי כשאני לבוש בבגדים חרדיים. את הכובע והז'קט של החליפה זרקתי בדרך לפח. כשהגעתי לבית, הייתי כאילו על אוטומט. עשיתי מה שאמרו לי, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת לא הייתי מצליח לעשות את הצעד.
"מייד לקחו אותי למחסן הבגדים בבית. לקחתי ג'ינס וחולצה אקראית. היום אני יודע להגיד שהשילוב היה מזעזע. הג'ינס היה מלא קרעים, החולצה מכופתרת כזאת, של חנונים, ובגלל שלא היו להם נעליים להחלפה, נשארתי עם שלי, שהיו דוסיות לגמרי. גם המשקפיים שלי היו שעטנז מזעזע כזה, משקפיים בלי מסגרת עם עדשות קטנות, שמאוד אופייניים לחרדים".
עדכנת את הוריך בצעד הדרמטי?
"רק למחרת החלטתי לכתוב להם מכתב, שבו סיפרתי שאני עוזב את הישיבה. למעשה, עד היום הם לא ממש יודעים שאני חילוני גמור, ובטח לא שאני משרת בצבא. זה היה גומר אותם.
"הקשר בינינו מאוד רופף, אנחנו נפגשים בעיקר באירועים משפחתיים כמו חתונות. הם עדיין חושבים שאני שומר שבת".
בלילה הראשון הוא לא הצליח לישון כלל, גם לא לאכול. "במשך תקופה לא הצלחתי לעכל את האוכל שהיה בבית, הוא לא היה עובר לי בגרון. לא בגלל שלא היה טעים או לא היה כשר, אלא פשוט בגלל שהייתי במצב של הלם.
"מייד בהתחלה הבנתי שאני חייב למצוא עבודה ולהיכנס לעניינים. תמי, העובדת הסוציאלית, עזרה לי לכתוב קורות חיים ובאה איתי לבנק כדי לפתוח חשבון, כי לא היה לי מושג מה צריך לעשות.
"הלכתי לראיון עבודה ברשת של חנויות ספרים, וכשביקשו ממני שם את מספר הנייד, לא ידעתי מה זה בכלל. עד לאותו רגע לא היה לי סמארטפון, לא ידעתי מה זה אינטרנט וגוגל.
כשהתקבלתי לעבודה שם, מצאתי את עצמי יושב שעות במחסן הספרים. בגיל 21 קראתי לראשונה את 'מעשה בחמישה בלונים', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'תירס חם' ו'הבית של יעל'. רציתי לבלוע את העולם ולדעת הכל. לא רציתי שיהיה מצב שמישהו ידבר איתי על 'בוב ספוג' ואני אתָקע".
הרחוב החרדי. מיכאל: "ראשי הקהילה יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים כמוני לצאת בשאלה" // צילום: ליאור מזרחי
השלמת פערים תרבותיים היתה רק אחת המשימות שמיכאל נאלץ להתמודד איתן כחילוני טרי. "כל הידע שלי במטבח הסתכם בהכנת חביתה. רותי, אם הבית, לימדה אותי להכין סלט. הפעם הראשונה שבישלתי פסטה, רחצתי כלים ושטפתי את הרצפה היתה בגיל 21 וחצי. היום אני יכול להגיד שאני מאוד אוהב לשטוף כלים. זה מרגיע אותי".
הוא מספר שגם להשתמש בדאודורנט לא ידע עד שהגיע לבית. "אצלנו בבית לא הקפידו על זה, וגם לא על מקלחת יומית. זה לא נבע מזה שאנחנו מלוכלכים, אלא פשוט מהעובדה שלא מייחסים לזה חשיבות בעולם החרדי. גם בתורה לא כתוב שצריך להתקלח כל יום".
בקיץ שעבר התגייס מיכאל לצה"ל. מכיוון שלא היה חתום על הסכם "תורתו אומנותו", הוא נחשב לעריק ונשפט למאסר בכלא צבאי. "הפלג הירושלמי רצה שכולנו ניחשב לעריקים ושיכניסו אותנו לכלא, כדי שאפשר יהיה לעשות בלאגן. הם מאוד קיצוניים בדבר הזה.
"בדרך כלל, כשמישהו מהקהילה שלנו נלקח לכלא, כל הקהילה באה כדי להפגין למען שחרורו. אני הייתי לבד. אף אחד לא ידע שאני שם. זו היתה התקופה שבה הרגשתי הכי לבד בעולם.
"אבל אני שמח שזה מאחוריי, ושהתחלתי עם דף נקי. בסך הכל, לא היה לי משהו אישי נגד הצבא. הייתי יוצא להפגנות ולחסימות כבישים לא מתוך אמונה, אלא מפני שהשתייכתי לקהילה שדרשה את זה ממני".
מאז שיצאת בשאלה היו לך רגעי משבר? מחשבות שניות?
"לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי, איזו טעות עשיתי. הבית של ה.ל.ל, עם כל הטוב שלו, ועם כל זה שהוא העמיד אותי על הרגליים, הוא לא תחליף לבית. אחרי הכל, אצל ההורים היה לי טוב, לא באתי ממקום שסבלתי בו. הרגעים הכי קשים בשבילי הם רגעי הגעגועים למשפחה".
אתה כועס היום על הקהילה שעזבת?
"לא, אני בעיקר מתוסכל. אם יש בי כעס כלפי מישהו, זה כלפי המדינה. מי שמאפשר לחרדים לגדל דור שלם של ילדים חסרי השכלה, שלא תורמים לחברה, זאת המדינה. היא יכולה לעצור את זה".
• • •
שמואל (24), דייר לשעבר בבית של ה.ל.ל, מתגורר כיום ברמת גן ומתפרנס מעבודה משרדית בארגון ציבורי גדול. הוא לומד מדעי המחשב במכללה במרכז הארץ, ולמרות גילו, עתיד להתגייס בעוד כחודש לצבא לשירות של שנתיים ושמונה חודשים. הוא גדל במשפחה חמה ואוהבת בביתר עילית, השתייך לזרם הליטאי ונחשב לתלמיד ישיבה עם עתיד מזהיר.
לבית של ה.ל.ל הגיע לפני כשנה, "כשעוד לא הייתי סגור על עצמי שאני רוצה לצאת בשאלה". לדבריו, מהרגע שהתחילו לצוץ בו ספקות לגבי האמונה ועד להחלטה לקום וללכת עברה שנה שלמה.
"במהלך השנה הזאת קניתי סמארטפון, קראתי על עמותת ה.ל.ל והבנתי שיש להם מקלט חירום. במארס 2017, כשהייתי כמעט בן 22, אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. הייתי כל כך מבוהל
מרעיון היציאה בשאלה, ששאלתי אם אני יכול לגור שם גם אם אני עדיין מתלבט. הם ענו לי שהם שם כדי לעזור, ושאם אחליט בסופו של דבר שאני רוצה להישאר חרדי, אני יכול. זה מאוד הרגיע אותי".
הס. "מציעים תמיכה" 
באחד הימים, בשעת ערב, חבש שמואל את כובעו השחור, לבש על חולצתו הלבנה את ז'קט החליפה – ויצא לבית של ה.ל.ל. "כשהגעתי, היו בבית חמש בנות וחמישה בנים. הייתי מבולבל מאוד. לקחתי ממחסן הבגדים ג'ינס וטי־שירט צבעונית עם ציור עליה.
"ככה פתאום, ברגע אחד, מבחור חרדי שבחיים לא דיבר עם בחורות, מצאתי את עצמי יושב על ספה כשלידי בחורה, ושנינו צופים בטלוויזיה. זה היה הדבר הכי הזוי שאני זוכר מאותו ערב.
"אחרי ההלם הראשוני היו הרבה עליות ומורדות, כמו רכבת הרים. כל רגש שחוויתי היה מאוד קיצוני ומועצם, אבל למרות הקושי, היום אני יודע להעריך את החופש שיש לי, וזה שווה הכל. ככה בדיוק דמיינתי את חיי, אחד לאחד".
במשך שנה התנהל שמואל בבית כחילוני, אבל כשיצא לעיר, הקפיד ללבוש את הבגדים החרדיים. "הישיבה שבה למדתי היתה בירושלים. כל החברים שלי היו משם, ותמיד פחדתי שמישהו יראה אותי כחילוני. זה ממש הלחיץ אותי. אז יצאתי החוצה כחרדי, למרות שבסופו של דבר לא פגשתי ברחוב אף אחד מהם".
איך הוריך הגיבו ליציאה בשאלה?
"בהתחלה אמרתי להם שאני עוזב את הישיבה, וזה היה להם קשה. אחרי חודש אמרתי להם שאני עובר לגור בירושלים, בישיבה שבה נמצאים חרדים שלא רוצים רק ללמוד, ושבחלק מהזמן הם גם עובדים. בתכלס, לא הלכתי לשם, אלא לה.ל.ל. ככל שעבר הזמן, האכלתי אותם בכפית בעוד פרט ובעוד פרט, עד שהם הבינו שאני כבר לא חרדי".
אתם בקשר כיום?
"אחת לכמה חודשים אני לובש את המכנסיים השחורים ואת החולצה הלבנה והולך לבקר אותם. אפשר להגיד שזה סוג של קשר, אבל לא קשר תומך. הם לא מוכנים לראות תמונה שלי כחילוני, לא מתעניינים בלימודים שלי, ולא מאחלים לי הצלחה לפני מבחן. הם בטח לא מחמיאים לי כשאני מקבל ציון טוב. מבחינתם, כל זה לא קיים.
"הם אפילו לא שואלים איפה אני גר ומה הכתובת שלי. רק מחכים לרגע שאחזור לעצמי ואחזור לקהילה. אבל מבחינתי אין מצב שזה יקרה".
שמואל מודה שבכל הקשור להתנהלות יומיומית בעולם החילוני, הוא היה בור גמור. "לא ידעתי איך עובדים עם חשבון בנק, לא הכרתי את כל סוגי כרטיסי האשראי שקיימים. לא נעים לי להגיד,
אבל השבוע, בגיל 24, חתמתי על צ'ק בפעם הראשונה בחיי. הבית של ה.ל.ל היה בשבילי קביים, שעזרו לי לייצב את עצמי מול העולם.
"למרות שזאת נשמעת קלישאה, אני מרגיש שנולדתי מחדש. התחלה חדשה בעולם זר היא דבר מפחיד מאוד, ואני מאמין שבלי הבית הזה, בחיים לא הייתי עושה את הצעד. סביר להניח שהייתי נשאר בקהילה וחי בשקר".
אתה מרגיש שהצלחת להשתלב טוב בחברה החילונית?
"למרות שהבית חשף אותנו מאוד לתרבות החילונית ולקח אותנו לטיולים בארץ, כדי שנכיר כמה שיותר מקומות, זה עדיין לא הביא אותי למקום שבו אני מרגיש שאני שולט. יש לי חסך תרבותי אדיר.
"זמרים כמו הראל סקעת, מירי מסיקה, מוש בן ארי וקרן פלס אני מכיר בעיקר מהתוכניות שראיתי אחרי שיצאתי בשאלה. את שלמה ארצי התחלתי לשמוע רק בשבועיים האחרונים. על אריק איינשטיין ושלום חנוך שמעתי, אני יודע שהם זמרים מאוד נחשבים בעולם החילוני, אבל אין לי מושג אילו שירים יש להם.
"זמרים מהזמר המזרחי, כמו עומר אדם ואייל גולן, אני מכיר יותר טוב, אבל עדיין לא מרגיש מחובר למוזיקה הזו. גם היום, אני בעיקר אוהב לשמוע שירים חסידיים.
"אני לא מכיר סרטים ישראליים, ואני לא מתכוון לשבת ולעשות מרתון סרטים רק כדי להרגיש שאני כמו כולם. אני מאמין שבצבא אתוודע לסרטים האלו, אם ארצה ואם לא, ואשלים את החסר. חוץ מזה, לכל בן אדם חדש שאני מכיר אני אומר שאני יוצא בשאלה, אז אין הרמת גבות על חוסר הידע שלי".
יש לך כבר תוכניות לגבי השירות בצבא?
"אני מאוד מקווה שייתנו לי לשרת בתפקיד שקשור למדעי המחשב. אחרי הצבא אני מקווה ללמוד אדריכלות, זה תחום שמאוד מעניין אותי. ואני רוצה לטרוף את העולם, לבקר בכמה שיותר מקומות".
היית בחו"ל בעבר?
"בשנה שעברה נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, לבד. סוף שבוע באיטליה, בלי לדעת מילה באנגלית. רציתי להוכיח לעצמי שאני חזק ושאני יכול להתמודד עם כל דבר. זאת היתה חוויה מאוד עוצמתית. הרגשה של חופש מוחלט, בלי להצטרך להסביר מי אני ומאיפה באתי".
• • •
איציק (18 וחצי) מקריית גת סיים לפני כחודש את מגוריו בבית של ה.ל.ל, ועבר לדירת המעבר של העמותה בירושלים. למחייתו הוא עובד במזנון של בית קולנוע בעיר.
יציאתו בשאלה הביאה לניתוקו מהוריו ומתשעת אחיו. כמי שגדל בחסידות גור, אין לו בגרויות, והוא יודע שיצטרך "לעבוד קשה" כדי להוכיח את עצמו. השאיפה שלו היא לצאת למכינה קדם־צבאית, ואז להתגייס כלוחם קרבי.
"עברתי תהליך לא קל, ואני עדיין עובר אותו. כל יום הוא התמודדות, עוד שלב שמלמד אותי משהו חדש על החברה החילונית. אני רוצה להוכיח את עצמי, ואני משוכנע שאני אצליח.
"בחסידות גור תמיד חינכו אותנו שאנחנו האליטה של העולם, ושרק אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים רוצה מבחינה רוחנית והלכתית. אני לא יודע למה, אבל כבר בגיל 7 אני זוכר את עצמי מעלה ספקות לגבי האמונה. בגיל 14 עברתי אירוע שהיום אני יודע להגדיר כניצול מיני מצד תלמיד ישיבה גדול ממני. אני זוכר שהרבנים כעסו עלי ואמרו לי שמה שעשינו קרה באשמתי, ושזה משול לרצח.
"למרות שהייתי הצד הנפגע, האשימו אותי. מבחינתי, זה היה השבר הגדול. לא האמנתי שאלוהים באמת רוצה שארגיש כל כך רע עם עצמי על משהו שעשו לי".
הוא נשלח לישיבת תלמוד תורה באשדוד, ושם הסתקרן לשוטט ברחובות, להציץ בעיתונים ולהיחשף לעולם שבחוץ. "בחסידות גור יש שמירה אדוקה על כל חבר קהילה, כל הזמן, אבל הצלחתי
לחמוק כמה פעמים ולהסתובב בעיר. זאת היתה התקופה שבה התאבדה אסתי וינשטיין, והיו הרבה כתבות על החסידות ועל החוקים הקשים שבהם אנחנו חיים. ככל שהסתובבתי יותר, הרגשתי יותר שבחסידות מסתגרים כמו בגטו, ושהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ.
"לא היה לי את מי לשתף בלבטים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה, ושלמרות הפחד לאבד את כל המשפחה, אני חייב לעשות את זה בקאט אחד".
במוצאי ראש השנה אשתקד לקח איציק כמה בגדים, שם אותם בתיק והתחיל לשוטט ברחובות.
"לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה אישן. חיפשתי אדם שייראה לי חילוני, אולי הוא יבין את המצוקה שלי ויעזור לי. כשראיתי מישהו כזה בתחנת אוטובוס, עליתי אחריו והתיישבתי לידו. התחלתי לדבר איתו וסיפרתי לו שברחתי מהישיבה, ושאני לא רוצה לחיות ככה יותר. למזלי, נפלתי על מישהו שהקשיב לי, ובדיעבד התברר שהוא סייע להרבה יוצאים בשאלה.
"הסברתי לו שזה חלון ההזדמנות היחיד שלי לעזוב בלי שיתפסו אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שמארח בדירה שלו חיילים בודדים, והוא קיבל גם אותי לדירה.
"הייתי מפוחד ומבוהל, אבל גם נחוש מאוד שזה מה שאני רוצה, ושאני לוקח אחריות על החיים שלי. כשהגעתי לדירה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך את הפאות. זאת היתה תחושה של שחרור וסיפוק עצום".
אחרי יומיים בדירה, שבה שהה רוב הזמן לבדו ("החיילים כבר חזרו לבסיס"), החליט לבדוק את "בית אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער בגילאי 13-19, שעליו שמע בעבר כמקום שמסייע לכל מי שאין לו מקום מגורים.
"בגלל שהייתי אז בן פחות מ־18, ביקשו שם אישור מההורים. לא היה לי אומץ להתמודד עם ההורים שלי, לכן ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שהיתה שם שתתקשר במקומי. היא סיפרה להוריי שהגעתי אליהם, ושאני כבר בלי פאות.
"התברר שהוריי כבר חשבו שחטפו אותי, ומאוד דאגו. אבא שלי הסכים להיפגש איתי. ביקשתי שרק הוא יבוא, והוא באמת בא לבדו, וניסה לשכנע אותי לחזור. זו היתה פגישה מאוד טעונה, בכיתי והתנצלתי. כאב לי שאני מכאיב להם ככה. לפני שנפרדנו הוא רק ביקש שאניח תפילין כל יום".
נפרדתם בחיבוק?
"בחסידות גור אין הבעת רגשות. אבא שלי בחיים לא חיבק אותי, ואמא שלי תמיד אמרה שאם היא תחבק אותי, זאת זילות של הכבוד שלי. אני זוכר מקרה אחד, שבו נפגשתי עם קרובת משפחה, וברגע של ספונטניות התחבקנו משמחה. היא נרתעה מייד לאחור, היתה בטוחה שהחיבוק שלנו נחשב לגילוי עריות.
"הבטחתי לאבא שאניח תפילין, ובאמת עשיתי את זה במשך חודש. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לחזור, הוא ניתק איתי את הקשר".
• • •
כשאיציק הגיע לגיל 18, הפנתה אותו עמותת "ובחרת", שמסייעת ליוצאים בשאלה, לבית של ה.ל.ל.
"הגעתי בשעת אחר צהריים ופגשתי את אודיה, העובדת הסוציאלית. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכול לישון שם בלילה, ונשוחח בבוקר. אמרתי לה שאני רוצה להוציא תעודת זהות, כי שלי אבדה, ואני לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שאני מעוניין ללמוד את כל הכללים החדשים של החברה החילונית.
"לפני שהגעתי לבית, לא היה לי מקום יציב שבו יכולתי להתחזק ולהתחשל. בבית פגשתי עוד חמישה חבר'ה כמוני. גם עכשיו, אחרי שעזבתי לדירת המעבר, אני עדיין בקשר קרוב איתם".
מה היה הגילוי הכי מפתיע שלך על החברה החילונית?
"תמיד אמרו לנו שאצל החילונים זה סדום ועמורה, ושהכל מותר. גיליתי שזה לא נכון. גם בחברה החילונית יש כללים וחוקים, ובניגוד לחסידות, אם מישהו פה לא בסדר, לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח, אלא מטפלים כמו שצריך, ואפילו מנהלים על זה שיח".
היו רגעי משבר בדרך?
"המשבר הכי גדול שלי, שגם הבית לא הצליח לסייע לי להתמודד איתו, הוא אובדן הקשר עם ההורים. אני כל כך רוצה שהם יסכימו להיפגש איתי. אני אוהב אותם, הם חסרים לי מאוד.
"אני יודע שעכשיו אני חי חיים שונים משלהם, אבל אני מאמין שאפשר להיפגש באמצע. אני אפילו מוכן שרק נדבר בהתחלה בטלפון. אני מקבל את דרך החיים שלהם, ולא אנסה לשכנע אותם לחיות כמוני. אני רק רוצה שגם הם יקבלו את הדרך שאני בחרתי"

Featured

השף הישראלי שכבש את לוס אנג'לס

Published

on

דאון טאון: אחרי"בסטיה" המגישה אוכל איטלקי מודרני, השף אורי מנשה ושותפתו ג'נביב גרסיס משחזרים את ההצלחה ב"בבל", מסעדה ים תיכונית עם טוויסטים • הביקורות מהללות, לוח ההזמנות מפוצץ והשאיפה: להפוך למוסדות בלוס אנג׳לס ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם"

אורי מנשה וזוגתו-שותפתו ג'נביב גרסיס. סיפור הצלחה חובק עולם

בשנים האחרונות הפכה לוס אנג'לס לעיר מובילה מבחינה קולינרית, בארצות הברית ובעולם כולו. עשרות המסעדות שנפתחות בה מדי שנה מציעות תפריטים מגוונים המבוססים על מוצאם המגוון של השפים שבוחרים לבשל בעיר המלאכים.

אחד מהשפים האלה הוא אורי מנשה, שנולד באל-איי לאבא ישראלי ואמא ממרוקו. כשהיה בן 8 החליטו הוריו לעלות לישראל, ואביו פתח מאפייה בפתח תקווה, שם נחשף מנשה לראשונה לעולם האוכל. אחרי הצבא חזר ללוס אנג'לס ומאז הוא כאן.

מנשה התבלט לראשונה בנוף הקולינרי המקומי לפני שבע שנים, כשפתח את "בסטיה" (Bestia), מסעדה גדולה באזור לא יוקרתי בדאון טאון, מקום שאף אחד לא האמין שמישהו ייפתח בו אי פעם מסעדה. לפני כן עבד כשף הראשי במסעדת אנג'ליני אוסטריה, מהאיטלקיות המפורסמות בעיר.

"בסטיה", שמגישה אוכל איטלקי מודרני בחלל תעשייתי, הפכה בהמהרה לדבר הכי חם באל.איי, רשימות ההמתנה נפרסו על שבועות, המבקרים התפעלו והאזור המפוקפק והנטוש נמלא חיים. כבר אז הכריז מנשה שיש לו תוכניות למסעדה נוספת.

חמש וחצי שנים אחרי הפריצה האיטלקית שלו, חזר מנשה למקורות ופתח את בבל )Bavel), מסעדה ים תיכונית מגוונת ששולחת זרועות למרוקו, מצרים, טורקיה וישראל וגם פוזלת בחלק מהתפריט למקומות נוספים. מנשה לא עושה את זה לבד, שותפתו לפרויקטים האלה היא ג'נביב גרגיס, קונדיטורית מוכשרת שהיא גם בת זוגו לחיים. יחד הם כובשים את עיר המלאכים ומגדירים מחדש את המושג פאואר קאפל, "ג'נביב ואני עובדים ממש טוב יחד בגלל שאנחנו מאזנים אחד את השניה", סיפר מנשה בראיון לאתר וואלה!, "היא טובה במה שאני פחות טוב, ולהיפך. ככה אנחנו משלימים אחד את השניה. ברור שזה מוסיף הרבה לחץ על מערכת היחסים, אבל מערכת היחסים שלנו חזקה וסביבת העבודה מלחיצה לא משפיעה על האהבה שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים אחד לשני".

שלא במפתיע, מסעדת בבל הפכה תוך חודשים ספורים לאחת המסעדות המדוברת ביותר באל.איי. אם לא תחשבו על זה שבועות מראש, לא תצליחו להשיג שם שולחן. בניגוד לחלל התעשייתי והמחוספס של בסטיה, בבל היא מסעדה מעודנת יותר, בחלל מואר, הרבה עץ בהיר וצמחייה ירוקה, עם תזכורת עיצובית למקורות האוריינטליים בזכות קשתות שממסגרות את הבר וכמה מרצפות מעוטרות. לא מכבר נבחרה המסעדה על ידי מגזין Eater הנחשב למסעדה הטובה ביותר באל.איי, עוד הישג משוגע לזוג מנשה-גרגיס.

"עם כל ההישגים שלנו בשנים האחרונות אני עדיין מתרגש מאוד כשמגזין כמו Eater מכריז על בבל כעל המסעדה הטובה ביותר באל.איי", אומר מנשה, "רק פתחנו את בבל, לא ידעתי איך הקהל יגיב לאוכל ים תיכוני וזה אדיר להיות מסוגל לזכות בפרס כזה עם סוג האוכל הזה".

מספקים חבילה מושלמת

מנשה מתקשה למנות את כל ההישגים שהגיעו אליהם שתי המסעדות בשנים האחרונות. כשרק פתחנו את בסטיה, קיבלנו כמה מהביקורות הטובות ביותר על ידי מבקרי אוכל מקומיים, כמו ג'ונתן גולד מהאל.איי טיימס ובישה רודל מהאל.איי וויקלי. ב-2015 זכיתי בפרס השף החדש הטוב ביותר של מגזין Food & Wine, והייתי מועמד לפרס ג'יימס בירד. ג'נביב זכתה בפרס שף קונדיטור של השנה באסקווייר, והיינו מדורגים כאחת המסעדות הטובות ביותר גם במגזינים המפורסמים Thrillist, Eater ,Esquire , ו-Bon Appetit. אני חושב שבבל קיבלה את הביקורת הטובה ביותר שג'ונתן גולד כתב".

ג'ונתן גולד הוא מבקר המסעדות האגדי של האל.איי טיימס. הוא מבקר המסעדות הראשון שזכה בפרס פוליצר על הביקורות שלו, הוא נודע בציניות ובחריפות שלו והיה מהדמויות הבולטות בקולינריה ובעיתונות בלוס אנג'לס. טור הביקורת על מסעדת בבל של אורי מנשה היה הטור האחרון של גולד אשר פורסם (ב-15 ביוני 2018), שבועיים לאחר מכן אובחן גולד בסרטן הלבלב וכחודש לאחר מכן נפטר.

כשמנשה נשאל מה הופך את בסטיה ובבל למצליחות כל כך ואיך הקהל באל.איי, עם כל המבחר שעומד בפניו, נשבה בקסמן של שתי המסעדות האלה, הוא זוקף את ההצלחה לזכות החבילה המושלמת שהן מספקות: אנחנו שמים את הפוקוס שלנו על האוכל, השירות, האווירה, ועל ההיצע של הבר והיין. אנחנו אפילו מוודאים שהחברה שמעניקה שירותי חניה אצלנו פועלת על פי הסטנדרט שלנו. זו מסירות עקבית לכל אספקט של המסעדה מבלי לפסוח על אף פרט".

זה קורה החל מהבנדנות הקשורות על המצח, שהפכו לסמל המסחרי שלו כבר ב"בסטיה", ועד בחירה מדוקדקת של חומרי גלם ואנשי הצוות. למנשה יש איש צוות שעובד במשרה מלאה אך ורק על תערובות התבלינים. הירידה הזו לפרטים באה לידי ביטוי בכל מנה בתפריט של "בבל", כמו שווארמה צוואר טלה בצלייה איטית שמוגשת עם כרוב כבוש ושורשים מוחמצים, מוגשת עם לאפה וטחינה מעקצצת, כרובית צלויה ברוטב של צ'ילי וחווייג', עם פיסטוקים ופרחים מיובשים, או שלו מטוגן ברוטב תמרים והל, עם יוגורט מעושן וסלרי מוחמץ, או מנת החומוס שתפסה שלוש פסקאות שלמות מהביקורת המהללת של ג'ונתן גולד באל.איי טיימס.

החומוס והסביח של ״בבל״. מה הקטע עם הבנדנות?

הפילוסופיה של האוכל

גם הקינוחים ב"בבל", מעשה ידיה של ג'נביב, מקבלים תשומת לב אדירה כמו למשל דונאטס של שוקולד, ורדים וציפורן לצד קרם דיפלומט בניחוח שרי, או קינוח של גלידת שורש ליקריץ על עוגת מוסקובדו עטוף בשוקולד לבן קרמל. "התפריטים אצלי לא בנויים בצורה מסוימת", משתף מנשה בתהליך העבודה, "אנחנו עובדים עם תוצרת עונתית שמשחקת תפקיד חשוב בתפריט, זה גם תלוי איפה אני בחיים שלי. התפריט מתפתח ומשתנה כל הזמן, אין כיוון אחד, אם המנה עובדת היא תיכנס לתפריט".

בחודשים האחרונים מנשה מחלק את זמנו בין שתי המסעדות המלאות. נשמע קצת מסובך עבור מי שהקפיד להיות נוכח בכל סרוויס כשעוד היתה לו מסעדה אחת. "רוב הצוות בבסטיה נמצא איתי מההתחלה", הוא אומר, "השף בפועל שנמצא שם מבין את הפילוסופיה שלי על אוכל ואנחנו מתקשרים בינינו כל הזמן כדי לוודא שהאוכל עוקב אחר הפילוסופיה הזאת. רוב הזמן אני מתמקד בפיתוח הקונספט החדש".

עם שתי מסעדות כל כך עמוסות אין למנשה הרבה זמן לחשוב על הבית בישראל, ("אבל אני תמיד מתגעגע"), ואין לו כוונות לכוון את זרקור הכישרון שלו גם לכיוון ארץ הקודש. אני לא חולם על פתיחת מסעדה בארץ כרגע, אולי מתי שהוא בעתיד זה יהיה נחמד לחבור לאח שלי (נתי מנשה, מי שהביא לתל-אביבים את ויטרינה, מזללת ההמבורגרים המהוללת ביותר בארץ) ולעשות משהו נחמד בבית, בישראל. בחזון האישי שלי אני רואה את שתי המסעדות שלי הופכות למוסדות בלוס אנג'לס, אני רוצה שאלו יהיו מקומות ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם".

Bestia, 2121 7th Place Los Angeles CA, 90021
Tel: 213.514.5724
90013 Bavel, 500 Mateo St, Los Angeles, CA

Tel: 213.232.4966

המשך לקרוא

Featured

"אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא"

Published

on

ראיון עם ליאור חייקין, שביחד ם טל השותפה מתפעלת את 'עפנה חדש ויצא דופןפרינסי', אתר או לנשים צעירות (ולצעירות ברוחן)

ליאור חייקין, רקדנית מקצועית בלהקת "קשת חיים", היא בוגרת התוכנית לשיווק ועיתונאות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שם פיתחה אהבה לכתיבה, בלוגים, שיווק ותוכן. בעקבות התשוקה שלה לאופנה וסגנון, היא המשיכה את לימודיה במכון לעיצוב ומסחור בדאון טאון לוס אנג'לס. היא תמיד היתה ידועה כיועצת של המשפחה אליה התקשרו כשהיו צריכים לבחור את התלבושת או ללכת לקניון. לאחר שעבדה בתעשיית האופנה של לוס אנג'לס, ואחרי נסיעה של ארבעה חודשים לחו"ל, היא החליטה שאין דבר שהיא מעדיפה לעשות עכשיו מאשר להאיר ולהעיר את הארונות של בנות אחרות, כמו שהיא אוהבת לעשות לעצמה.

מה שיש לליאור חייקין להציע באתר החדש שלה זו אופנה עם עיצוב סוף הדרך, חומרים איכותיים, ומבחר בגדים שהונדסו במיוחד עבור הדור הצעיר. היא מביאה את המגמות האחרונות, כל הזמן עם היד על הדופק, עם המותג "פרינסי". תפסנו את ליאור לשיחה במכון האופנה בדאון טאון שם לומדים את ההוט קולטור באופן מעשי.

ליאור, כמה זמן קיים המותג שלך ומהיכן צץ הרעיון?

"שותפתי טל ואני חלקנו ספסל במכון העיצוב של שיווק אופנה, שם למדנו איך משווקים אופנה באופן מקצועי. שתינו קפה ואכלנו צהריים יחד לפחות פעם בשבוע וציפינו בכיליון עיניים לשיעורים שהיו לנו יחד. באותה תקופה, טל הייתה מפתחת מוצרים ב'האלסטון', ואני הייתי רכזת שיווק ב'ברייטון קולקטיבס'. יום אחד נפגשנו לקפה, דיברנו על תוכניות לעתיד ושאיפות. היה ברור לנו שאנחנו צריכות לעבוד ביחד. התחלנו לבדוק חומרים ומוצרים, לנהל מחקר מסיבי על כל מה שאנחנו יכולות ליצור ולשווק בשוק האופנה והמסחר הדיגיטלי בתעשייה. השתמשנו בידע שצברנו, הניסיון שלנו בתחום וכל משאב שיכולנו לקבל ממנו מידע. יש עדיין כל כך הרבה ללמוד. כל יום מביא חוויות חדשות. התחלנו את העסק לפני כשנה ואת האתר השקנו לפני שישה חודשים".

כמה קשה היה להתחיל ולעמוד עד עכשיו בסטנדרט?

"הרבה אנשים חושבים שכדי לגלגל עסק כמו שלנו, כל מה שצריך לעשות זה למצוא כמה בגדים יפים ולשים אותם באינטרנט. אנשים שומעים סיפורי הצלחה כמו זה של סופיה אמורוסו וחושבים שזה קל. אז זהו, שזה לא. אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא, דרך נוספת לגדול ולפתח את העסק. אנחנו עדיין לומדות שהטלת ספק היא בסדר, אבל אנחנו חייבות להיות בטוחות שהעבודה הקשה שלנו תהיה שווה את זה".

איך הגעת לשם המותג שלך?

"פרינסי הוא שם של יהלום ורוד. ה"פרינסי דיימונד" הוא כ- 34.65 קראט של יהלום שהתגלה לפני 300 שנה במכרות גולק ונ דה . המטרה שלנו היא למעשה להעצים נשים דרך הבגדים שלנו ולעזור להן להרגיש כמו יהלומים יקרים. אנו שואפות לגרום לנשים לזרוח ולהרגיש חזקות כמו יהלום, שהוא מינרל החזק ביותר בטבע".

רוב הקולקציה אונליין מבוססת על בגדי ים.

"בגדי ים הם רק חלק קטן של העסק אבל זה חיוני בקיץ, ולכן יש כל כך הרבה בגדי ים באתר שלנו כרגע. אנו שואפות להביא אל הלקוחות את הפריטים הרלוונטיים והאופנתיים ביותר בכל עונה. בגדי ים זה אופנתי לקיץ. אנחנו רק בתחילת המסע, מתמקדות באופנת נשים לפני אפיקים חדשים כמו בגדי גברים. כרגע, אנחנו מוכרות רק ינטרנט, ספינה אחת ברחבי האוקיאנוס".

איך שומרים את המותג לאורך השנים מול התחרות?

"אין לנו שנים של ניסיון, אבל אנחנו מאמינות שיש מקום לכולם כל עוד אנו שומרות על אספקה באיכות גבוהה, אופנה מדהימה במחירים סבירים. המשימה של פרינסי' היא לגרום לבנות בכל מקום להרגיש מדהים עם עצמן עם מגמות האופנה האחרונה. הלקוחות שלנו תמיד יכולות לסמוך על זה שהן מקבלות לבוש שהוא המסוגנן ביותר שם בחוץ, עם חומרים ומוצרים באיכות גבוהה. אנו יוצרות מבחר שיכול להוסיף צבע ועיצובים בארונות של הבנות ולהבטיח שיהיה להן משהו מדהים ללבוש, אם זה בבית הספר, עבודה, טיול חברים, החוף או מסיבה. אנחנו ייחודיות כי אנחנו גם מכירות את הלקוחות שלנו, בנות 20 פלוס שנלהבות מהעבודה שלנו, מהחברים שלנו, מהסגנון ומהחיים שלנו".

מה מקור ההשראה שלכן?

"חיי היומיום. כאשר אנו עוברות חוויות, אנו מזהות מה צריכה בחורה בכל יום. אנחנו כל הזמן מדברות עם נשים מכל רחבי העולם כדי להבין את אורח החיים שלהם, הצרכים, השאיפות ועוד. הכוונה שלהן לצמוח, להצליח להשפיע על אחרים".

לפרטים נוספים: www.princie.com

המשך לקרוא

Featured

"אחרי שבוע באל-איי החלטתי: אני נשארת!"

Published

on

מיטל אזולאי מציגה כישרון משולש: ריקוד, משחק ושירה • שם הבמה: מיטל 'ונוס', אלת הכרמים והגנים במיתולוגיה היוונית • ראיון על הילדות באילת, האקשן בתל אביב, הגילוי שלונדון לא קוראת לה והחיים בעיר המלאכים

חדי העין יזהו אולי את מיטל אזולאי כשחקנית בסדרות כמו "כחולים" וזמרת ורקדנית בתוכניות כמו "ישנן בנות" ו "הדבר הגדול הבא", וכמנחה ב-Fashion T.V. מיטל נולדה בפתח תקווה ובילדותה עברה עם המשפחה לאילת. שם, בעיר החלומות הדרומית, גילתה לראשונה את האהבה לבמה ובגיל עשר היא כבר רקדה לצד שלומי שבת. בהמשך הפכה לרקדנית מקצועית, כוריאוגרפית, שחקנית וזמרת, עם ניסיון בימתי עשיר היא עשתה מסלול שהתחיל בניהול אמנותי של צוותי בידור באילת, ובארץ כיכבה כרקדנית /כוריאוגרפית עבור אמנים כמו שרית חדד, שירי מיימון וחברת 'נייקי'. היום היא פורצת דרך בתעשיית הבידור המטורפת של אל-איי, ובין אודישנים ושיעורי ריקוד משחקת בפרויקטים שונים, וגם יוצרת ומקליטה אלבום באנגלית. נפגשנו בסטודיו ריקודים ענק בוואלי ובין השיעורים שמעתי את סיפור חייה:

החיים הטובים באילת

"באופן מאוד טבעי הריקוד בחר בי. מגיל צעיר מאוד הייתי הכוריאוגרפית של בית הספר. הדחף והאהבה לבמה הגיע מעצמי, אך עם המון תמיכה מהבית, גדלתי בבית אומנותי ותרבותי. הוריי חיים באילת הרבה מאוד שנים. אני בת שלישית מתוך ארבע בנות. הייתה לי ילדות קסומה באילת: הרבה חופש, הרבה בגד ים, חיבור לטבע ושלווה. בזמני מלחמה כולם ברחו אלינו לאילת, למקום המבטחים. רקדתי וניגנתי על פסנתר, למדתי לנגן לבד, משמיעה. אימא קנתה לי בגיל 7 אורגנית קטנה והתחלתי לשחק עם זה שעות, ככה לימדתי את עצמי לנגן. אילת התיירותית הובילה אותי מגיל צעיר להופיע בבתי המלון בצוותי הבידור. זו הייתה תקופה מדהימה ומלאה בחופש טבעי ופראי באופן מקסים. כל ערב הופעה על במה אחרת, בסגנון מחזמר.

"נשארתי באילת עד אחרי הצבא, שירתי בחיל הים, ותוך כדי המשכתי להופיע בבתי המלון באילת, והתקדמתי להיות מנהלת אומנותית ברשת מלונות פתאל, שם הכרתי את קלוד דדיה. לימים עבדנו יחד בת"א בהפקות במה וטלוויזיה. אילת היא עיר מדהימה, אך במובן המקצועי הגעתי למיצוי, ורציתי לעבור לתל אביב.

"התחלתי מערכות יחסים מגיל צעיר, כבר מכיתה ד' היו לי חברים בנים. בתיכון זה היה יותר רציני, ומאז מערכות יחסים ארוכות. אני מאוד מגוונת בטעם, אין לי טייפ קאסט. מה שמושך אותי בגבר, זה שפת הגוף ותקשורת, פחות החלק הפיזי החיצוני. מה שמאתגר אותי זה האינטלקטואל וכישורי השיחה, ההומור והנימוסים. לב טוב, כנה ואדם שמסוגל להכיל נפש של אמנית.

"עברתי תאונת דרכים גדולה באילת וזה די זעזע אותי, אלוהים נתן לי בומבה בפרצוף, זה היה אחרי הצבא. הייתה זאת התעוררות פנימית עוצמתית, והבנה עמוקה לערך החיים, וכמה שאסור לקחת אותם כמובן מאליו, ואת הבחירה לחיות על הצד הטוב ביותר. התחלתי ללמד ריקוד, בסגנונות ג'אז והיפ הופ ועד מהרה התפתחו לי כעשר כיתות. כשעברתי לתל אביב לימדתי בסטודיו שונים בת"א ובמרכז את כל קבוצות הגיל. אני תמיד מתלוצצת ואומרת שאם לא הייתי רוקדת הייתי משתגעת. בריקוד יש כל כך הרבה עולמות שגורמים לך להתקרקע ולרחף בו זמנית במובן של איזון מושלם שגם מתבטא דרך התנועה אבל יש בזה המון משמעת עצמית, שמזניקה אותך לרמות נפשיות גבוהות. אין מקום לבלבול; זה מכניס אותך למהות ולמרכז של עצמך. זה מקום בהיר וברור עם שילוב מושלם של חופש, מוזיקה ויצירה והבעה עצמית והעברת הכוריאוגרפיה כסיפור לקהל. זה מאפשר לך להתקרב למעלה, לאלוהים שלך. המקום שהכי מחבר את הגוף, המוח, נפש והמוזיקה. ריקוד זה תרפיה מאוד סיזיפית, עוזר בהרבה מובנים, מביטחון עצמי עד להתמודדות עם החיים עצמם. אנדורפינים משתחררים. זה תחום מתגמל עם מחיר כבד למי שבוחר במסלול המקצועי. היום אני כבר לא במקום הזה, פעם הייתה לי תשוקה ואנרגיה לרקוד כל יום שש שעות, עם המון הלקאה עצמית ותחרותיות. אני בן אדם מאוד פיזי ואקטיבי, מהתעמלות קרקע ואומנותית בילדות, לנערה בנבחרת כדורעף ובהמשך ריקוד. אבא שלי אמר לי פעם "אם זה קל מידי זה לא עובד בשבילך", והוא צדק. היום אני יודעת יותר לשחרר ופחות להילחם בעצמי. למרות שיש בי באופן טבעי משהו שנמשך לאתגר והקושי. הרבה אנשים חיים לפי מה שהחברה מכתיבה להם. לעשות מה שאתה אוהב זה בעיניי מה שהכי חשוב בחיים. אם לא הייתי מורה לריקוד הייתי בוחרת במקצוע שעוזר לאנשים אולי פסיכולוגיה וייעוץ נפשי, ומאמינה שתהיה לי חנות פרחים מתישהו.

עלילות תל אביב

"עברתי לתל אביב עם החבר שלי שהייתה לי אתו מערכת יחסים ארוכה. לאימא היה קשה מאוד שעזבתי. לקחתי קורסים למשחק והיו לי כמה קבוצות של תלמידים לריקוד ג'אז והיפ הופ. השתתפתי בתכניות טלוויזיה בתפקידי מפתח. שיחקתי בסדרה הקומית כחולים' ועשיתי המון הופעות עם זמרים מובילים כמו שירי מימון ושרית חדד 'קיסריה', הראל סקעת בכוכב נולד. השתתפתי בתוכנית 'הדבר הגדול הבא', עם יהורם גאון, זו הייתה החוויה הראשונה שלי בתכנית ריאליטי והגעתי לחצי גמר. הצגתי בעיקר ריקוד. אך אז הבנתי כמה קשקוש יש בתכניות ריאליטי וכמה מציגים לצופה בבית מה שרק רוצים, הייתי יותר תמימה אז.

"ואז המוזיקה נכנסה שוב חזק לחיי, יצאתי עם השיר הפופ הראשון שלי "תרגלי אליו" שכתב והלחין א.ב דן. צילמתי קליפ תחת שם הבמה מיטל ונוס, עם פאה שחורה, והרבה נצנצים. השיר הושמע בתחנות רדיו שונות, והוקרן בערוץ 24. הסיבה שבחרתי בשם 'ונוס' היא כי אני מזל מאזניים ונוס היא הכוכב השולט במזל מאזניים. ונוס היא סמל לפריחה, גנים, נשיות, חושניות, תשוקה רוך ויופי, המון דברים שמתחברים עם החוויה והיצירה שלי במוזיקה. חזרתי לנגן על פסנתר, והרומן שוב התחיל.

"בעקבות יציאת הקליפ פנו אליי להשתתף בתוכנית ישנן בנות' עם דנה אינטרנשיונל, בה חיפשו זמרות שרוקדות בסגנון פופ. עברתי אודישנים אחרי סינונים של 400 בנות, התקבלתי. השופטים היו צדי צרפתי וירדנה ארזי שפירגנה ונתנה לי המון חיזוקים, ובזכותה אני קוראת לעצמי זמרת.

"אבל יחד עם העשייה, הפרסום והכיף של לחיות בבוהמה ולצאת לבילויים נונסטופ בתל אביב הדינאמית, זה מגיע עם הרבה עליות וירידות. זה קורה כמעט לכל האמנים שאני מכירה שנחשפים לקהל, ומוציאים את הקישקע שלהם החוצה, מעין הצגה שקופה של הנפש. יש לי מזל, שהמשפחה שלי תומכת בי כל הזמן ונותנים לי המון פרגון ואהבה לאורך כל הדרך. היום כשאני באל-איי, יש לי געגועים קשים לתל אביב; ביום שישי הריטואל של החומוס עם הבירה, וקופצים לים עם האופניים כי הכל קרוב, החברים הקרובים, החיים הטובים. עם זאת היו דברים שקרו בארץ שהפריעו לי כל הזמן. בהסתכלות קדימה חשבתי איפה אני רוצה לגדל את הילדים שלי, לאן זה הולך? פתאום התחילו לירות טילים והיו מבצעים בעזה וזה הכניס אותי לדאון גדול. היו לי חרדות ולא קיבלתי את זה טוב. גם הרגשתי שתל אביב וישראל קצת סוגרים על האפשרויות שלי ואני רוצה להתקדם לשלב הבא.

הישרדות לוס אנג'לס

"רציתי להתרחב ולגדול, גם בפן האישי וגם במקצועי ותכננתי לעבור ללונדון. ממש לא חשבתי על אמריקה. יש לי דרכון צרפתי ומשפחה שם. אבל כשהגעתי ללונדון, מיד לאחר 'צוק איתן', הרגשתי שזה לא מה שציפיתי, שאירופה מאוד השתנתה. אהבתי לבקר בלונדון כל קיץ לפני כן הייתי לוקחת שיעורי ריקוד בב"פיינאפל" סטודיו. אך כשהגעתי לצורך מעבר ראיתי עצבות ואנשים קרים, לא הרגשתי בבית שם.

"חזרתי לארץ בדיכאון. פגשתי רקדן של ליידי גאגא שבא ארצה להעביר סדנה בסטודיו נעים" בת"א בו לימדתי. התחברנו והוא סיפר לי על לוס אנג'לס ושיכנע אותי לקום ולנסוע לאל איי. יצא שלא רק הוא אלא חברים וקרובי משפחה שמתגוררים באל-איי וסן דייגו, קראו לי לקליפורניה. עליתי על מטוס ולאחר שבוע ימים באל-איי החלטתי – נשארת. גרתי בהתחלה אצל דודה שלי המדהימה בוודלנד הילס. במקביל הוצאתי ויזת אמן והתחלתי להופיע בריקוד עם להקה, לשחק בהצגת תיאטרון, וללמד בסטודיו מקסים בוואלי – דאנס דימנשיינס שבו אני מלמדת עד היום עשר קבוצות.

השנה-שנתיים הראשונות היו מאוד קשות. מאבק הישרדות לא קל. חזרתי לנקודת אפס, התחלתי הכל מחדש, אך באתי עם ראש פתוח וללא רצון להישבר, חדורת מטרה. למזלי דודתי ריקה ובעלה יוסי מאוד תמכו בי ובזכותם יכולתי לסלול את דרכי כאן עם אצבע מכוונת ומשפחה מחבקת. הפרויקט הראשון שלי היה ככפילת גוף לליידי גאגא. צילמו אותי כרפרנס לסדרה American Horror. בהמשך השתתפתי בפרסומות, ביניהן ל 'Verizon', ושיחקתי בפרוייקטים קטנים. אני ממשיכה לחזק את כישורי המשחק והשירה באנגלית. כל פרוייקט זה עוד שלב בדרך. אני גם מלמדת בחברת 'קונגה קידס', המשלבת תוכנית לימודית של ריקודים סלוניים, סלסה, סווינג וטנגו בבתי ספר, ואני מעבירה שיעורי ריקוד ופיטנס לבוגרים, 'קרדיו היפ הופ', בעיר ובוואלי שזה כיף גדול. התשוקה הגדולה שלי היום היא ליצור ולהקליט מוזיקה מקורית, ולשחק.

"בשנה האחרונה עשיתי כוריאוגרפיה לפרויקט של AFI, סרט סטודנטים ומחזמר קצר, וגם השתתפתי כחלק מהקאסט בצילומים לסרט. אחד הפרויקטים היותר מרגשים שעשיתי השנה, היה ריקוד שיצרתי לאירוע הגאלה של מגן דוד אדום, בהילטון בוורלי הילס. זה היה לזכרה של הלל יפה אריאל ז"ל, שהייתה רק בת 13 כשנרצחה בפיגוע הדקירה הנוראי, בבוקר לאחר הריקוד האחרון שלה במופע הסיום השנתי. הסיפור הזה ריסק אותי, כמורה לנערות רבות, זה פשוט שבר לי את הלב. הצעתי להעלות את הסיפור בריקוד בגאלה, ובעקבות כך הזמינו את האמא מהארץ, לשאת נאום. על הבמה הופעתי בתפקיד האם, לצד נערה מקסימה שרקדה את הזיכרון של הלל ז"ל, התרגשנו כולנו מאוד, וכך גם האורחים ומפיקי האירוע".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות