בית חדש - שבוע ישראלי
Connect with us

Featured

בית חדש

Published

on

מיכאל הגיע מבוהל מהישיבה החרדית, והיום הוא חילוני שמשרת בחיל האוויר • איציק התנתק מהחסידות שלו ולמד איך לדבר עם נשים • וגבי עזב את הקהילה הליטאית, ויצא מהארון "בלי שאף אחד ישפוט אותי" • הצצה ל"הבית של ה.ל.ל", מקלט חירום סודי ליוצאים בשאלה בירושלים

מאת: מיכל יעקב יצחקי // ישראל היום

כשמיכאל (שם בדוי), תלמיד ישיבה חרדי מהפלג הירושלמי הקיצוני, התייצב לראשונה מול דלת הכניסה של "הבית של ה.ל.ל" בירושלים, ליבו הלם בפראות. בידו אחז שקית ניילון, שבה הספיק לארוז כמה גופיות ולבנים, מזכרת צנועה מהישיבה שזה עתה עזב מאחור.
הוא ניצב בהתרגשות מול שער העולם החילוני, יודע שמעתה והלאה ישתנו חייו לבלי הכר. בלי משפחה, בלי הקהילה שבה גדל, בלי החברים שהכיר. רק הוא וההחלטה האמיצה להפקיד את עצמו בידי אנשי מעון החירום, שמסייעים ליוצאים בשאלה בצעדיהם הראשונים מחוץ לעולם החרדי.
עד לכניסתו לבית של ה.ל.ל נהג מיכאל (23) להפגין עם חבריו לפלג הירושלמי נגד גיוס חרדים. במשך תקופה ארוכה חסם צמתים והשתתף בפעולות מחאה אגרסיביות, אבל עמוק בתוכו הרגיש נטע זר בדרך החיים הדתית. היום, כשהוא חילוני גמור ומשרת בתפקיד טכנולוגי בחיל האוויר, הוא נזכר בקבלת הפנים החמה של אנשי העמותה בתחילת דרך החתחתים.
"הכי מצחיק זה שתמיד הפחידו אותנו מה.ל.ל", הוא מספר. "קראו להם 'כת השטן' ואמרו לנו להתרחק מהם. סיפרו לנו שאנשי העמותה שולחים מתנדבות יפות וחשופות לפגוש בחורי ישיבה תמימים, והן לוקחות את הבנים לחדר צדדי, 'מחטיאות' אותם ומצלמות את הכל לצורכי סחיטה.
"אמרו גם שמושיבים בחורים בכוח לקרוא ספרים שסותרים את התורה ואת קיומו של אלוהים, ושאם בחור ישיבה טהור וצדיק מסרב להם ורוצה לעזוב, מאיימים עליו שיפיצו את הסרטון בכיכובו באזור שבו הוא גר.
"מבחינת ראשי הקהילה החרדית, המטרה להשאיר את כולם חרדים מקדשת את האמצעים. הם יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים לצאת בשאלה. אבל אני ההוכחה שזה לא הצליח להם. ואני לא יודע אם הייתי שורד את המסע בלי הבית של ה.ל.ל".
• • •
הבית שוכן ברחוב יוקרתי בלב שכונת מלחה בירושלים. הכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים. מדובר במקלט חירום יחיד מסוגו בארץ, שאותו מפעילה עמותת ה.ל.ל בשלוש השנים האחרונות כדי להעניק תמיכה ומחסה לחרדים בני 18-25, בנים ובנות גם יחד, שהחליטו לעזוב את הקהילות שבהן גדלו.
הבית מפנים. בנוי לאכלס עד 12 דיירים – והכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים 
מנתוני העמותה עולה כי מדי שנה קרוב ל־800 חרדים בגילאים האלה בוחרים לצאת בשאלה. בקרב רובם המכריע, הצעד הדרמטי כרוך בניתוק מוחלט ממשפחתם, מה שמותיר אותם למעשה בודדים בעולם. חלקם מוצאים עצמם ברחוב, שם הם נחשפים לסמים, לאלכוהול ולפשע. הבית של ה.ל.ל טיפל עד היום ב־150 יוצאים בשאלה, ומנע מהם להידרדר.
"המקום הזה הוקם מתוך צורך שגילינו שקיים בשטח", מסביר יאיר הס, מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. "לפני הקמתו היינו פוגשים את היוצאים בשאלה כשהם באו לאחד משלושת הסניפים שלנו לבקש סיוע. הם היו באים מהרחוב, ומספרים שישנו בגן העצמאות או בצומת. לא פעם המתנדבים בארגון היו מלינים את הבחורים והבחורות האלה בבתיהם, כדי שלא יסתובבו ברחובות".
ביקור בבית מגלה שהוא הכי רחוק מהדימוי של מקלט חירום. מדובר בווילה רחבה בת שלוש קומות, המעוצבת בסגנון מודרני ויכולה לאכלס בנוחות 12 דיירים – שישה בנים ושש בנות – לתקופה של ארבעה חודשים.
הקומה העליונה בווילה שייכת לדיירים הגברים, התחתונה לנשים, והאמצעית מציעה חלל מרכזי למפגשים ולפעילויות. בכל החדרים רצפת פרקט, ובכל קומה מקלחת ושירותים.
הרצפה בחלל המרכזי מרוצפת באריחים בהירים ויוקרתיים. המטבח המשותף מאובזר בשלל מוצרי חשמל מודרניים, ובאמצעו "אי" עם דלפק. על הקירות תלויות מסגרות לבנות קטנות, ובהן תמונות המנציחות רגעי אושר של דיירי הבית בטיולים המשותפים ברחבי הארץ. במרפסת, שאליה יוצאים דרך הסלון, עציצים מוריקים, המוסיפים קצת תחושת טבע ושמחה לבית האבן הירושלמי.
שלט בולט על הקיר מכריז "החיים הם לא רק שחור ולבן", ולדברי גבי (21), מדובר במוטו המרכזי של הבית כולו.
"כל החיים לימדו אותנו שאין באמצע, אין אפור. יש שחור או לבן. לא שואלים שאלות ולא מטילים ספק. השלט הזה מדגיש עד כמה החיים פתוחים בפנינו, עד כמה יש גוני ביניים, שאפשר לבחור ולחיות לפיהם. זה הכי רחוק מצורת החיים שחיינו בה".
עד לפני ארבעה חודשים התגורר גבי בצפון והשתייך לזרם הליטאי. מאז הוא הספיק לצאת בשאלה וגם לצאת מהארון. כעת הוא לובש בנינוחות ג'ינס לבן צמוד וחולצה בצבע ורוד עתיק ונועל נעלי סניקרס אופנתיות.
"כמי שנמשך לגברים, היה לי קשה שבעתיים לחיות במקום שהכל בו שחור ולבן. זה בכלל לא משהו שאפשר היה לרמוז עליו.
"כל החיים גדלתי עם הידיעה שאני צריך ללמוד תורה, ושבגיל מסוים אני צריך להתחתן ולהביא מספר מסוים של ילדים, לגדל זקן ולהיות אברך. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי שזה לא קשור
אלי בכלל.
"במשך תקופה ארוכה ניסיתי בכל הכוח ללמוד חזק ולהתאים למסגרת. רציתי לְרצות את כולם ולגרום להורים שלי להתגאות בי, אבל זה לא עבד. עד שהחלטתי שזהו, אני יוצא לחיות את חיי כמו שאני חושב ורוצה, בלי שאף אחד ישפוט אותי".
• • •
צוות הבית של ה.ל.ל מורכב מעובדת סוציאלית קלינית, האחראית גם לניהול הבית, לצד עובדת סוציאלית נוספת, אם בית וחמישה סטודנטים, שעוסקים ברובם במקצועות טיפוליים. אלה מאיישים את הבית גם בשעות הלילה, ומציעים למעשה מענה 24/7 לדיירים ולכל מי שמתדפק על הדלת.
אחת לשבוע מחויבים דיירי הבית להיפגש עם עובדת סוציאלית, שמלווה אותם באופן אישי. אחת לשבוע גם מתקיימת בבית אסיפת דיירים בהשתתפות העובדת הסוציאלית של הבית, שבמהלכה נערך דיון, וכל דייר משתף את חבריו בחוויות שעבר במהלך השבוע.
במהלך שהותם בבית מתבקשים הדיירים לעשות צעדים מעשיים לצורך מציאת עבודה. בתום ארבעה חודשים הם רשאים לעבור ל"דירת מעבר" של העמותה, שבה הם למעשה מנהלים חיים עצמאיים, כולל תשלום שכר דירה סמלי של 100 שקלים לחודש. בתום חצי שנה הם עוזבים את הדירה ויוצאים לחיים עצמאיים לחלוטין. ה.ל.ל מפעילה ארבע דירות כאלו, בירושלים וברמת גן.
נטע דובדבני בשיחה עם דיירי הבית. "אנחנו לא מנסים לשכנע את הצעירים והצעירות לשום כיוון"
"לפעמים באים אלינו יוצאים בשאלה כשהם לבושים רק בבגדי הישיבה שעל גופם", אומרת נטע דובדבני, מנהלת הבית, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה. "כל אחד שמגיע מקבל מייד מגבת, סבון ושמפו, ויש לנו מחסן של בגדים נקיים, שממנו הם יכולים לבחור איזה בגד שהם רוצים. רק אחרי יום או יומיים אנחנו יושבים איתם לשיחה".
הדיירים כפופים לחוקים קשיחים. כולם נדרשים להתעורר עד 9 בבוקר ולחזור לבית לפני 11 בלילה, אלא אם כן הם עובדים. 80 אחוזים מהתקציב למימון הבית מגיעים מתרומות, ועוד 20 אחוזים – מסיוע של משרד הרווחה. על הדיירים עצמם מוטלת האחריות לדאוג לניקיון הבית, לקנות את מוצרי המזון ולבשל.
"רבים מהבחורים שמגיעים אלינו לא נכנסו מעולם למטבח, ולא יודעים להכין אפילו חביתה", אומרת דובדבני. "זה נובע מכך שחינכו אותם להאמין שכל רגע שבו הם לא לומדים תורה הוא רגע של בטלה.
"הכל חדש להם, הכל מוזר. פעם, בחור ישיבה שהגיע לבית שאל אותי מה לובשים בלילה כפיג'מה אצל החילונים. אפילו המעבר לג'ינס קצר מרגיש להם חושפני מדי, כי רואים להם את הרגליים.
"אנחנו מלמדים אותם איך ללכת לקניון, איך לבחור סגנון לבוש שמתאים לאופי שלהם, ואפילו איך לצפות בהצגות ולצאת לטיולים בארץ, כדי שיכירו את התרבות של העולם החילוני".
יש כאלה שבוחרים לשוב לקהילה החרדית?
דובדבני: "בודדים, וזה בסדר גמור. אנחנו לא מנסים לשכנע אותם להישאר. בכלל, אנחנו לא משכנעים את הצעירים והצעירות האלה לשום כיוון. אנחנו גם מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר, ובשבת יש גם פלטה חשמלית.
"יציאה בשאלה זה כמו להיות עולה חדש במדינה שבה אתה מכיר את השפה, אבל לא מבין את המשמעויות של המילים. אנחנו באים להקל עליהם את ההתאקלמות.
"סביב ימי עצמאות, למשל, אנחנו עושים פעולות הסברה ותולים בבית את דגל ישראל. חלק מהדיירים באים מחברה שבה היו שורפים את הדגלים האלה, ופתאום הם פה, מרשים לעצמם להניף אותם בגאווה. ביום הזיכרון לקחנו אותם לטקס מרגש בקיבוץ. הם מעולם לא חוו את היום הזה או התייחסו אליו בכלל".
לדברי דובדבני, היוצאים בשאלה מחזיקים בתחילת דרכם באמונות מוטעות. "למשל, הם חושבים שאצל החילונים יש כל הזמן אורגיות. הם חושבים שכל בחורה שהם יפגשו תרצה מייד לקיים איתם יחסי מין, כי זה מה שתמיד אמרו להם. ואז הם מגלים שזה לא ככה".
איך באמת מתאפיין המפגש שלהם עם בני המין השני? 
"עבור רבים מהם מדובר במפגש ראשון עם בני המין השני שהוא לא לצורך שידוכים. הם למדו שכל אישה שהם יפגשו תעורר בהם מייד יצר מיני, והם ירצו, כביכול, לאנוס אותה. אז יש להם פחד, שמושרש עמוק בחינוך של שנים. כשהם אכן פוגשים בחורה, הם מצפים שהיא תהיה מפתה, כמו שלימדו אותם. אבל אז הם מגלים שהיא אישה רגילה, שיותר דומה לאחותם מאשר לפרוצה ברחוב.
"הרבה פעמים הם לא מסתכלים לבחורה בעיניים, ולא יודעים על מה לדבר איתה מלבד חתונה וילדים. אפילו שיחת חולין של 'מה נשמע' קשה להם".
• • •
"אני הייתי בדיוק כמו החבר'ה שנטע מתארת", משחזר מיכאל, שמשרת בחיל האוויר, מוגדר כחייל בודד ומתגורר בבית החייל. לבית של ה.ל.ל הגיע בהמלצת חבר חרדי, שהיה שם בעצמו. הוא עזב את הישיבה שבה למד, השאיר מאחור הורים, אחים ואחיות, והגיע עם שקית הניילון, כשהוא בודד ומפוחד.
"עד גיל 20 חייתי חיים רגילים ומאושרים. מעולם לא הרגשתי חוסר במשהו, ולא היו לי ספקות. המשפחה שלי אהבה אותי ולא החסירה ממני כלום, לפחות לא לפי השקפת עולמה ואמונתה.
"אבל אז התחלתי לראות בתורה סתירות, שהעלו אצלי ספקות. לדוגמה, בספר בראשית מתואר שאלוהים ברא את אדם, ואחר כך את חוה. בהמשך כתוב שהוא ברא אותם יחד, 'זכר ונקבה ברא אותם'. זה גרם לי להרים גבה. כשפניתי לרבנים, הם לא נתנו לי תשובות מספקות. הם כל הזמן אמרו שאני לא הראשון ששואל, ושעובדה שבכל זאת כולם נשארים חרדים. חוסר המענה גרם לי לחפש את התשובות לבד".
שער הכניסה לבית. מקפידים על הפרדה בין חלב לבשר, ובשבת יש פלטה חשמלית לכל המעוניין
הוא החל לבקר בסתר בספריות עירוניות ולנבור בספרי מדע. העמיק במושגים כמו "אבולוציה" ו"זואולוגיה", שהיו עד אז זרים לו, והבין שבניגוד לכתוב בתורה, העולם נברא לפני מיליארדי שנים, ושלמוצא האדם אין בהכרח קשר ליצירה אלוהית.
"כל חיי לימדו אותנו שברק ורעם קורים כשאלוהים כועס ורוצה שכולם יחזרו בתשובה. שרעידת אדמה מתרחשת בגלל משכב זכר. אנשים אשכרה מאמינים בזה, לא מטילים ספק. בשבילי כל הגילויים החדשים גרמו לבלבול עצום ולסתירה פנימית עמוקה. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון.
"נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בישיבה, וכל כך רציתי לגלות שאני טועה. כל כך רציתי להפסיק לחקור ולשאול שאלות. אבל ברגע שהסקרנות שלי התעוררה – היא משכה אותי עוד ועוד".
במשך שנתיים המשיך מיכאל לחיות כתלמיד ישיבה, ולמעשה הגדיר את עצמו "תלמיד אנוס". המרחק בינו ובין האמונה הלך וגדל, ובכל בוקר התפלל "מהפה אל החוץ".
נקודת המפנה בחייו נרשמה בפברואר 2017. "לקראת גיל 21, הוריי התחילו ללחוץ עלי סביב שידוך וחתונה. היה ברור לי שפה המשחקים צריכים להיגמר. ידעתי שאין מצב שאתחתן עם בחורה שחושבת שהיא מתחתנת עם צדיק, בזמן שאני כבר לא מאמין בכלום.
"התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של יציאה בשאלה, אבל פחדתי. לא היה לי ניסיון, ועד אז החילונים היו עבורי יצורים מכוכב אחר. באותה תקופה היה לי רק חבר אחד, שגם בו התעוררו הספקות, והוא זה שהמליץ לי על ה.ל.ל".
אחרי שאזר אומץ התקשר מיכאל למספר הטלפון של העמותה. מעברו השני של הקו ענתה עובדת סוציאלית. הוא גולל בפניה את סיפורו, ובין היתר התעניין לדעת אם ייחשב לעריק מבחינת צה"ל, אם יחליט לצאת לעולם החילוני. אחר כך הלך לפגישה עם נטע, מנהלת הבית, ועם מאיה, העובדת הסוציאלית.
"זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי ככה מול בחורות וניהלתי שיחה. זה היה מביך ברמות קשות, לא ידעתי איך להתנהל מולן. בשבילי בנות היו תמיד משהו שמתעלמים ממנו, ופה הן יושבות ומקשיבות לי, נותנות לי עצות. בשיחה הן הסבירו לי שהבית מיועד בדיוק לאנשים כמוני, שרוצים לצאת בשאלה ושחסר להם ידע או מקור תמיכה בעולם החילוני.
"בתום הפגישה חזרתי הביתה, מבולבל עוד יותר. מצד אחד, רציתי לעזוב הכל ולחיות את החיים כמו שאני רוצה, ומצד שני, פחדתי מהלא נודע. בכל פעם צץ משהו שגרם לי לדחות את הצעד. פעם זאת היתה מסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי, ואחר כך חג כלשהו.
"אבל כשהוריי התחילו ללחוץ עלי שוב בעניין שידוך, הבנתי שאף פעם לא יהיה 'הזמן הנכון' לעזוב, ושלמרות הפחד אני חייב לקבל החלטה".
• • •
במוצאי שבת, בפברואר 2017 ("אז הייתי קורא לזה חודש שבט"), התקשר מיכאל לבית והודיע שיבוא למחרת. ביום ראשון הוא קם ממיטתו כרגיל, הלך להתפלל, חזר לישיבה, ארז את הגופיות בשקית – ויצא לכיוון הבית במלחה.
"יצאתי כשאני לבוש בבגדים חרדיים. את הכובע והז'קט של החליפה זרקתי בדרך לפח. כשהגעתי לבית, הייתי כאילו על אוטומט. עשיתי מה שאמרו לי, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת לא הייתי מצליח לעשות את הצעד.
"מייד לקחו אותי למחסן הבגדים בבית. לקחתי ג'ינס וחולצה אקראית. היום אני יודע להגיד שהשילוב היה מזעזע. הג'ינס היה מלא קרעים, החולצה מכופתרת כזאת, של חנונים, ובגלל שלא היו להם נעליים להחלפה, נשארתי עם שלי, שהיו דוסיות לגמרי. גם המשקפיים שלי היו שעטנז מזעזע כזה, משקפיים בלי מסגרת עם עדשות קטנות, שמאוד אופייניים לחרדים".
עדכנת את הוריך בצעד הדרמטי?
"רק למחרת החלטתי לכתוב להם מכתב, שבו סיפרתי שאני עוזב את הישיבה. למעשה, עד היום הם לא ממש יודעים שאני חילוני גמור, ובטח לא שאני משרת בצבא. זה היה גומר אותם.
"הקשר בינינו מאוד רופף, אנחנו נפגשים בעיקר באירועים משפחתיים כמו חתונות. הם עדיין חושבים שאני שומר שבת".
בלילה הראשון הוא לא הצליח לישון כלל, גם לא לאכול. "במשך תקופה לא הצלחתי לעכל את האוכל שהיה בבית, הוא לא היה עובר לי בגרון. לא בגלל שלא היה טעים או לא היה כשר, אלא פשוט בגלל שהייתי במצב של הלם.
"מייד בהתחלה הבנתי שאני חייב למצוא עבודה ולהיכנס לעניינים. תמי, העובדת הסוציאלית, עזרה לי לכתוב קורות חיים ובאה איתי לבנק כדי לפתוח חשבון, כי לא היה לי מושג מה צריך לעשות.
"הלכתי לראיון עבודה ברשת של חנויות ספרים, וכשביקשו ממני שם את מספר הנייד, לא ידעתי מה זה בכלל. עד לאותו רגע לא היה לי סמארטפון, לא ידעתי מה זה אינטרנט וגוגל.
כשהתקבלתי לעבודה שם, מצאתי את עצמי יושב שעות במחסן הספרים. בגיל 21 קראתי לראשונה את 'מעשה בחמישה בלונים', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'תירס חם' ו'הבית של יעל'. רציתי לבלוע את העולם ולדעת הכל. לא רציתי שיהיה מצב שמישהו ידבר איתי על 'בוב ספוג' ואני אתָקע".
הרחוב החרדי. מיכאל: "ראשי הקהילה יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים כמוני לצאת בשאלה" // צילום: ליאור מזרחי
השלמת פערים תרבותיים היתה רק אחת המשימות שמיכאל נאלץ להתמודד איתן כחילוני טרי. "כל הידע שלי במטבח הסתכם בהכנת חביתה. רותי, אם הבית, לימדה אותי להכין סלט. הפעם הראשונה שבישלתי פסטה, רחצתי כלים ושטפתי את הרצפה היתה בגיל 21 וחצי. היום אני יכול להגיד שאני מאוד אוהב לשטוף כלים. זה מרגיע אותי".
הוא מספר שגם להשתמש בדאודורנט לא ידע עד שהגיע לבית. "אצלנו בבית לא הקפידו על זה, וגם לא על מקלחת יומית. זה לא נבע מזה שאנחנו מלוכלכים, אלא פשוט מהעובדה שלא מייחסים לזה חשיבות בעולם החרדי. גם בתורה לא כתוב שצריך להתקלח כל יום".
בקיץ שעבר התגייס מיכאל לצה"ל. מכיוון שלא היה חתום על הסכם "תורתו אומנותו", הוא נחשב לעריק ונשפט למאסר בכלא צבאי. "הפלג הירושלמי רצה שכולנו ניחשב לעריקים ושיכניסו אותנו לכלא, כדי שאפשר יהיה לעשות בלאגן. הם מאוד קיצוניים בדבר הזה.
"בדרך כלל, כשמישהו מהקהילה שלנו נלקח לכלא, כל הקהילה באה כדי להפגין למען שחרורו. אני הייתי לבד. אף אחד לא ידע שאני שם. זו היתה התקופה שבה הרגשתי הכי לבד בעולם.
"אבל אני שמח שזה מאחוריי, ושהתחלתי עם דף נקי. בסך הכל, לא היה לי משהו אישי נגד הצבא. הייתי יוצא להפגנות ולחסימות כבישים לא מתוך אמונה, אלא מפני שהשתייכתי לקהילה שדרשה את זה ממני".
מאז שיצאת בשאלה היו לך רגעי משבר? מחשבות שניות?
"לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי, איזו טעות עשיתי. הבית של ה.ל.ל, עם כל הטוב שלו, ועם כל זה שהוא העמיד אותי על הרגליים, הוא לא תחליף לבית. אחרי הכל, אצל ההורים היה לי טוב, לא באתי ממקום שסבלתי בו. הרגעים הכי קשים בשבילי הם רגעי הגעגועים למשפחה".
אתה כועס היום על הקהילה שעזבת?
"לא, אני בעיקר מתוסכל. אם יש בי כעס כלפי מישהו, זה כלפי המדינה. מי שמאפשר לחרדים לגדל דור שלם של ילדים חסרי השכלה, שלא תורמים לחברה, זאת המדינה. היא יכולה לעצור את זה".
• • •
שמואל (24), דייר לשעבר בבית של ה.ל.ל, מתגורר כיום ברמת גן ומתפרנס מעבודה משרדית בארגון ציבורי גדול. הוא לומד מדעי המחשב במכללה במרכז הארץ, ולמרות גילו, עתיד להתגייס בעוד כחודש לצבא לשירות של שנתיים ושמונה חודשים. הוא גדל במשפחה חמה ואוהבת בביתר עילית, השתייך לזרם הליטאי ונחשב לתלמיד ישיבה עם עתיד מזהיר.
לבית של ה.ל.ל הגיע לפני כשנה, "כשעוד לא הייתי סגור על עצמי שאני רוצה לצאת בשאלה". לדבריו, מהרגע שהתחילו לצוץ בו ספקות לגבי האמונה ועד להחלטה לקום וללכת עברה שנה שלמה.
"במהלך השנה הזאת קניתי סמארטפון, קראתי על עמותת ה.ל.ל והבנתי שיש להם מקלט חירום. במארס 2017, כשהייתי כמעט בן 22, אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. הייתי כל כך מבוהל
מרעיון היציאה בשאלה, ששאלתי אם אני יכול לגור שם גם אם אני עדיין מתלבט. הם ענו לי שהם שם כדי לעזור, ושאם אחליט בסופו של דבר שאני רוצה להישאר חרדי, אני יכול. זה מאוד הרגיע אותי".
הס. "מציעים תמיכה" 
באחד הימים, בשעת ערב, חבש שמואל את כובעו השחור, לבש על חולצתו הלבנה את ז'קט החליפה – ויצא לבית של ה.ל.ל. "כשהגעתי, היו בבית חמש בנות וחמישה בנים. הייתי מבולבל מאוד. לקחתי ממחסן הבגדים ג'ינס וטי־שירט צבעונית עם ציור עליה.
"ככה פתאום, ברגע אחד, מבחור חרדי שבחיים לא דיבר עם בחורות, מצאתי את עצמי יושב על ספה כשלידי בחורה, ושנינו צופים בטלוויזיה. זה היה הדבר הכי הזוי שאני זוכר מאותו ערב.
"אחרי ההלם הראשוני היו הרבה עליות ומורדות, כמו רכבת הרים. כל רגש שחוויתי היה מאוד קיצוני ומועצם, אבל למרות הקושי, היום אני יודע להעריך את החופש שיש לי, וזה שווה הכל. ככה בדיוק דמיינתי את חיי, אחד לאחד".
במשך שנה התנהל שמואל בבית כחילוני, אבל כשיצא לעיר, הקפיד ללבוש את הבגדים החרדיים. "הישיבה שבה למדתי היתה בירושלים. כל החברים שלי היו משם, ותמיד פחדתי שמישהו יראה אותי כחילוני. זה ממש הלחיץ אותי. אז יצאתי החוצה כחרדי, למרות שבסופו של דבר לא פגשתי ברחוב אף אחד מהם".
איך הוריך הגיבו ליציאה בשאלה?
"בהתחלה אמרתי להם שאני עוזב את הישיבה, וזה היה להם קשה. אחרי חודש אמרתי להם שאני עובר לגור בירושלים, בישיבה שבה נמצאים חרדים שלא רוצים רק ללמוד, ושבחלק מהזמן הם גם עובדים. בתכלס, לא הלכתי לשם, אלא לה.ל.ל. ככל שעבר הזמן, האכלתי אותם בכפית בעוד פרט ובעוד פרט, עד שהם הבינו שאני כבר לא חרדי".
אתם בקשר כיום?
"אחת לכמה חודשים אני לובש את המכנסיים השחורים ואת החולצה הלבנה והולך לבקר אותם. אפשר להגיד שזה סוג של קשר, אבל לא קשר תומך. הם לא מוכנים לראות תמונה שלי כחילוני, לא מתעניינים בלימודים שלי, ולא מאחלים לי הצלחה לפני מבחן. הם בטח לא מחמיאים לי כשאני מקבל ציון טוב. מבחינתם, כל זה לא קיים.
"הם אפילו לא שואלים איפה אני גר ומה הכתובת שלי. רק מחכים לרגע שאחזור לעצמי ואחזור לקהילה. אבל מבחינתי אין מצב שזה יקרה".
שמואל מודה שבכל הקשור להתנהלות יומיומית בעולם החילוני, הוא היה בור גמור. "לא ידעתי איך עובדים עם חשבון בנק, לא הכרתי את כל סוגי כרטיסי האשראי שקיימים. לא נעים לי להגיד,
אבל השבוע, בגיל 24, חתמתי על צ'ק בפעם הראשונה בחיי. הבית של ה.ל.ל היה בשבילי קביים, שעזרו לי לייצב את עצמי מול העולם.
"למרות שזאת נשמעת קלישאה, אני מרגיש שנולדתי מחדש. התחלה חדשה בעולם זר היא דבר מפחיד מאוד, ואני מאמין שבלי הבית הזה, בחיים לא הייתי עושה את הצעד. סביר להניח שהייתי נשאר בקהילה וחי בשקר".
אתה מרגיש שהצלחת להשתלב טוב בחברה החילונית?
"למרות שהבית חשף אותנו מאוד לתרבות החילונית ולקח אותנו לטיולים בארץ, כדי שנכיר כמה שיותר מקומות, זה עדיין לא הביא אותי למקום שבו אני מרגיש שאני שולט. יש לי חסך תרבותי אדיר.
"זמרים כמו הראל סקעת, מירי מסיקה, מוש בן ארי וקרן פלס אני מכיר בעיקר מהתוכניות שראיתי אחרי שיצאתי בשאלה. את שלמה ארצי התחלתי לשמוע רק בשבועיים האחרונים. על אריק איינשטיין ושלום חנוך שמעתי, אני יודע שהם זמרים מאוד נחשבים בעולם החילוני, אבל אין לי מושג אילו שירים יש להם.
"זמרים מהזמר המזרחי, כמו עומר אדם ואייל גולן, אני מכיר יותר טוב, אבל עדיין לא מרגיש מחובר למוזיקה הזו. גם היום, אני בעיקר אוהב לשמוע שירים חסידיים.
"אני לא מכיר סרטים ישראליים, ואני לא מתכוון לשבת ולעשות מרתון סרטים רק כדי להרגיש שאני כמו כולם. אני מאמין שבצבא אתוודע לסרטים האלו, אם ארצה ואם לא, ואשלים את החסר. חוץ מזה, לכל בן אדם חדש שאני מכיר אני אומר שאני יוצא בשאלה, אז אין הרמת גבות על חוסר הידע שלי".
יש לך כבר תוכניות לגבי השירות בצבא?
"אני מאוד מקווה שייתנו לי לשרת בתפקיד שקשור למדעי המחשב. אחרי הצבא אני מקווה ללמוד אדריכלות, זה תחום שמאוד מעניין אותי. ואני רוצה לטרוף את העולם, לבקר בכמה שיותר מקומות".
היית בחו"ל בעבר?
"בשנה שעברה נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, לבד. סוף שבוע באיטליה, בלי לדעת מילה באנגלית. רציתי להוכיח לעצמי שאני חזק ושאני יכול להתמודד עם כל דבר. זאת היתה חוויה מאוד עוצמתית. הרגשה של חופש מוחלט, בלי להצטרך להסביר מי אני ומאיפה באתי".
• • •
איציק (18 וחצי) מקריית גת סיים לפני כחודש את מגוריו בבית של ה.ל.ל, ועבר לדירת המעבר של העמותה בירושלים. למחייתו הוא עובד במזנון של בית קולנוע בעיר.
יציאתו בשאלה הביאה לניתוקו מהוריו ומתשעת אחיו. כמי שגדל בחסידות גור, אין לו בגרויות, והוא יודע שיצטרך "לעבוד קשה" כדי להוכיח את עצמו. השאיפה שלו היא לצאת למכינה קדם־צבאית, ואז להתגייס כלוחם קרבי.
"עברתי תהליך לא קל, ואני עדיין עובר אותו. כל יום הוא התמודדות, עוד שלב שמלמד אותי משהו חדש על החברה החילונית. אני רוצה להוכיח את עצמי, ואני משוכנע שאני אצליח.
"בחסידות גור תמיד חינכו אותנו שאנחנו האליטה של העולם, ושרק אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים רוצה מבחינה רוחנית והלכתית. אני לא יודע למה, אבל כבר בגיל 7 אני זוכר את עצמי מעלה ספקות לגבי האמונה. בגיל 14 עברתי אירוע שהיום אני יודע להגדיר כניצול מיני מצד תלמיד ישיבה גדול ממני. אני זוכר שהרבנים כעסו עלי ואמרו לי שמה שעשינו קרה באשמתי, ושזה משול לרצח.
"למרות שהייתי הצד הנפגע, האשימו אותי. מבחינתי, זה היה השבר הגדול. לא האמנתי שאלוהים באמת רוצה שארגיש כל כך רע עם עצמי על משהו שעשו לי".
הוא נשלח לישיבת תלמוד תורה באשדוד, ושם הסתקרן לשוטט ברחובות, להציץ בעיתונים ולהיחשף לעולם שבחוץ. "בחסידות גור יש שמירה אדוקה על כל חבר קהילה, כל הזמן, אבל הצלחתי
לחמוק כמה פעמים ולהסתובב בעיר. זאת היתה התקופה שבה התאבדה אסתי וינשטיין, והיו הרבה כתבות על החסידות ועל החוקים הקשים שבהם אנחנו חיים. ככל שהסתובבתי יותר, הרגשתי יותר שבחסידות מסתגרים כמו בגטו, ושהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ.
"לא היה לי את מי לשתף בלבטים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה, ושלמרות הפחד לאבד את כל המשפחה, אני חייב לעשות את זה בקאט אחד".
במוצאי ראש השנה אשתקד לקח איציק כמה בגדים, שם אותם בתיק והתחיל לשוטט ברחובות.
"לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה אישן. חיפשתי אדם שייראה לי חילוני, אולי הוא יבין את המצוקה שלי ויעזור לי. כשראיתי מישהו כזה בתחנת אוטובוס, עליתי אחריו והתיישבתי לידו. התחלתי לדבר איתו וסיפרתי לו שברחתי מהישיבה, ושאני לא רוצה לחיות ככה יותר. למזלי, נפלתי על מישהו שהקשיב לי, ובדיעבד התברר שהוא סייע להרבה יוצאים בשאלה.
"הסברתי לו שזה חלון ההזדמנות היחיד שלי לעזוב בלי שיתפסו אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שמארח בדירה שלו חיילים בודדים, והוא קיבל גם אותי לדירה.
"הייתי מפוחד ומבוהל, אבל גם נחוש מאוד שזה מה שאני רוצה, ושאני לוקח אחריות על החיים שלי. כשהגעתי לדירה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך את הפאות. זאת היתה תחושה של שחרור וסיפוק עצום".
אחרי יומיים בדירה, שבה שהה רוב הזמן לבדו ("החיילים כבר חזרו לבסיס"), החליט לבדוק את "בית אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער בגילאי 13-19, שעליו שמע בעבר כמקום שמסייע לכל מי שאין לו מקום מגורים.
"בגלל שהייתי אז בן פחות מ־18, ביקשו שם אישור מההורים. לא היה לי אומץ להתמודד עם ההורים שלי, לכן ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שהיתה שם שתתקשר במקומי. היא סיפרה להוריי שהגעתי אליהם, ושאני כבר בלי פאות.
"התברר שהוריי כבר חשבו שחטפו אותי, ומאוד דאגו. אבא שלי הסכים להיפגש איתי. ביקשתי שרק הוא יבוא, והוא באמת בא לבדו, וניסה לשכנע אותי לחזור. זו היתה פגישה מאוד טעונה, בכיתי והתנצלתי. כאב לי שאני מכאיב להם ככה. לפני שנפרדנו הוא רק ביקש שאניח תפילין כל יום".
נפרדתם בחיבוק?
"בחסידות גור אין הבעת רגשות. אבא שלי בחיים לא חיבק אותי, ואמא שלי תמיד אמרה שאם היא תחבק אותי, זאת זילות של הכבוד שלי. אני זוכר מקרה אחד, שבו נפגשתי עם קרובת משפחה, וברגע של ספונטניות התחבקנו משמחה. היא נרתעה מייד לאחור, היתה בטוחה שהחיבוק שלנו נחשב לגילוי עריות.
"הבטחתי לאבא שאניח תפילין, ובאמת עשיתי את זה במשך חודש. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לחזור, הוא ניתק איתי את הקשר".
• • •
כשאיציק הגיע לגיל 18, הפנתה אותו עמותת "ובחרת", שמסייעת ליוצאים בשאלה, לבית של ה.ל.ל.
"הגעתי בשעת אחר צהריים ופגשתי את אודיה, העובדת הסוציאלית. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכול לישון שם בלילה, ונשוחח בבוקר. אמרתי לה שאני רוצה להוציא תעודת זהות, כי שלי אבדה, ואני לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שאני מעוניין ללמוד את כל הכללים החדשים של החברה החילונית.
"לפני שהגעתי לבית, לא היה לי מקום יציב שבו יכולתי להתחזק ולהתחשל. בבית פגשתי עוד חמישה חבר'ה כמוני. גם עכשיו, אחרי שעזבתי לדירת המעבר, אני עדיין בקשר קרוב איתם".
מה היה הגילוי הכי מפתיע שלך על החברה החילונית?
"תמיד אמרו לנו שאצל החילונים זה סדום ועמורה, ושהכל מותר. גיליתי שזה לא נכון. גם בחברה החילונית יש כללים וחוקים, ובניגוד לחסידות, אם מישהו פה לא בסדר, לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח, אלא מטפלים כמו שצריך, ואפילו מנהלים על זה שיח".
היו רגעי משבר בדרך?
"המשבר הכי גדול שלי, שגם הבית לא הצליח לסייע לי להתמודד איתו, הוא אובדן הקשר עם ההורים. אני כל כך רוצה שהם יסכימו להיפגש איתי. אני אוהב אותם, הם חסרים לי מאוד.
"אני יודע שעכשיו אני חי חיים שונים משלהם, אבל אני מאמין שאפשר להיפגש באמצע. אני אפילו מוכן שרק נדבר בהתחלה בטלפון. אני מקבל את דרך החיים שלהם, ולא אנסה לשכנע אותם לחיות כמוני. אני רק רוצה שגם הם יקבלו את הדרך שאני בחרתי"

Featured

"אקסיוז מי – אתה מדבר עברית?"

Published

on

ראיון עם הקומיקאית סיגל כהנא לרגל השתתפותה בארוע חגיגת העשור לארגון מת"י, מרכז תרבות ישראלי בלוס אנג'לס

סיגל כהנא. ילדות בניחוח בתי הזיקוק

איך בכלל התחלת לעשות סטנדאפ?

"כבר מילדות ניסיתי להצחיק את כולם: בכיתה, במשפחה. חיקיתי את האנשים במשפחה ולמעשה, עד היום אני עושה את זה! עכשיו הילדים שלי מפחדים ממני כי הם לא רוצים שאביך אותם לפני אנשים אחרים אבל זה בערך מה שאני עושה בכל הזדמנות. אני גם ילדה שלישית, אז הייתי חייבת לדחוף את עצמי כל הזמן ולמצוא את מקומי במשפחה. הדרך הכי טובה שמצאתי היה להיות מצחיקה.

מאיפה את בארץ, איפה גדלת ואיך התחיל הרומן שלך עם ארצות הברית?

"גדלתי בלב המפרץ בקריית אתא: ילדות שמלווה בניחוח בתי זיקוק. כל נסיעה לחיפה או מהבית שלי הייתה דרך בתי הזיקוק והריח. וואו, הריח היה כל כך מסריח שזו הייתה התחנה שכולם הרשו לעצמם לשחרר גזים כי ממילא הריח מבחוץ היה מתערבב עם הפנים של האוטובוס…"

"השנים הכי יפות שלי היו בתיכון רוגוזין בקריית אתא. היינו חבורה של השווים והשוות בכיתה, כולם הוציאו רישיון נהיגה ודפקו לאבא את האוטו. אהבות ראשונות, מועדוני דיסקו עם בילי ג׳ין, בחיפה, עכו, נהריה, אוהלים בטבריה, בגרויות בלי ללמוד יותר מדי. את מסיבת הסיום של כיתה י״ב לא אשכח לעולם כי מבחינתי שם, בשנים האלו, גיבשתי את היכולות שלי כקומיקאית; במסיבת הסיום הכנתי מופע שלם של חיקויים של כל המורים בתיכון ומספר שירים, עליתי לפני כל ההורים, המורים התלמידים ומנהל בית הספר ונתתי את מופע הבידור הראשון שלי, כולל נקמה קטנה בלי צנזורה שהיתה חיקה ביותר".

מה עשית אחרי הצבא?

"למדתי בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת ת"א, סיימתי תואר ראשון והחלטתי שזה הזמן לפרוס כנפיים ולטוס לעיר הגדולה. לפני 16 שנה הגעתי לניו יורק כדי ללמוד משחק בסטודיו של לי שטרסברג ותוך כדי הלימודים כתבתי מופע קומי שנקרא: "אקסיוז מי – אתה מדבר עברית?", פארודיה על חיי הישראלים בארה"ב: רק מי שגר באמריקה יכול להזדהות עם הסיטואציות שהצגנו. צירפתי להצגה שני שחקים ויצאנו לכבוש את אמריקה עם סיבוב הופעות בכל ארה"ב: מיאמי, פאלו אלטו, ניו יורק וכמובן, איך לא, לוס אנג'לס.

מה עם אהבה, חבר, משפחה?

"גרתי במנהטן 6 שנים, הכרתי את בן הזוג שלי, למעשה כבר בארץ אבל פגשתי אותו שוב בניו יורק, התחתנו בעיריית מנהטן והתחלנו שם את החיים המשותפים שלנו. לפני שהחלטנו לחזור כדי לגדל את הילדים העתידיים בישראל, עשיתי סרט דוקומנטרי שנקרא: "כמו בארץ"- סרט שעוקב במשך שנתיים אחרי שלוש נשים שחיו באמריקה וכל אחת מהן היתה בגיל אחר ושלב אחר של חייה: אסי שגרה שם כבר 15 שנים, דנה שחיה שם 25 שנה ואני כמובן שחייתי שם תקופה קצרה יחסית. כל אחת בסרט מביאה גוון וסיפור אחר של החוויה האמריקאית.

אחרי יצירת הסרט, חזרתי איתו לישראל והוא שודר בערוץ 8 כמה פעמים וגם השתתף בפסטיבלי סרטים שונים בארה"ב. הסרט נתן תמונת מצב של הישראלים בארה"ב אחרי רצח רבין ועד נפילת מגדלי התאומים (שאת הרגע הזה צילמתי ממרפסת ביתי במנהטן!)".

משפחת כהנא בניו יורק. תופסים אמריקה

מה עשית אחרי שחזרת לארץ?

"כשחזרנו לארץ היינו מאוד עסוקים: בעשיית 3 ילדים וגידולם. היום הגדולה כבר בת 16 והקטנה 10".

אבל "הרומן" עם אמריקה לא הסתיים שם.

ממש לא! לבעלי יש גלריה בניו יורק ולפני שנה וחצי, קיבלנו החלטה ספונטנית לעבור לשנה לארה"ב, לניו ג'רזי. זו היתה שנה שהתאימה למעבר לכל האנשים במשפחה: לפני בגרויות, לפני צבא ולפני שכולם גדלים ולא ממש משתפים פעולה… גרנו ליד אחותי והיתה לנו שנה נפלאה: מתנה לילדים ולנו, למשפחה ובכלל לחוויות משותפות שלנו כמשפחה. מבחינתי, זו היתה גם הזדמנות לחזור ולהשלים את הסרט ולבדוק איפה נמצאות הנשים שמתועדות בסרט אחרי 15 שנה. הסרט גמור אבל עדיין נמצא בשלבי עריכה סופיים".

ועכשיו – חוזרים לישראל?

"הבטחנו לילדים שנה ואכן אחרי שנה, חזרנו לישראל. אבל דווקא החזרה לארץ היתה יותר קשה מ"הנחיתה" באמריקה: הילדים התלוננו והשוו כל דבר בישראל לארה"ב: "למה הכל צפוף?, למה המכונת כביסה כ"כ קטנה? ולמה הסופר כ"כ קטן"!"

את עושה גם דברים אחרים בארץ חוץ מסטנדאפ?

"בהחלט! חוץ ממופעי סטנדאפ, יש לי עוד "כובע": תואר שני בטיפול בפסיכודרמה, ואני עובדת כבר 9 שנים עם אוכלוסיות קיצון: נשים שעברו טראומה מינית בילדות, נשים שיצאו ממעגל הזנות ושעברו התעללויות קשות. דרך הפסיכודרמה, אני עוזרת להם לעבד מחדש את הבעיות הקשות שהן לא נתנו להם מקום לפני כן. העבודה הזאת נותנת לי הרבה משמעות לעשייה, כוח וסיפוק בלדעת שאני עוזרת אפילו בקצת, ל"נשים השקופות", נשים שלא בעצם רואים אותן ולא ראו אותן בילדות אבל אני עוזרת להן להשמיע את קולן מחדש. בעיני, הן לא נשים חלשות: להפך, הן נשים אמיצות מאוד! בנוסף, אני מנחה סטודנטים לתואר שני בסמינר הקיבוצים, שלומדים הדרכת קבוצות ואני מלווה אותם ומלמדת אותם איך לעבוד עם קבוצות שונות.

ולסיום, קצת על מופע הסטנדאפ שאיתו תופיעי בערב של מת"י, ב-26 בינואר.

"חוץ מלתחזק 3 מתבגרים, כלב ובעל, הסטנדאפ תופס מקום מרכזי בחיי: זו הזדמנות לדבר על דברים שלא מדברים עליהם בד"כ. אנחנו צוחקים על זוגיות וכל אחד חושב שרק אצלו בבית זה ככה אבל דרך הסטנדאפ, אנשים יכולים להזדהות עם הסיטואציות ולהבין שהם ממש לא לבד, כולנו באותה סירה וככה זה גם אצל אנשים אחרים. הדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לצחוק על זה!

"אני מקווה שכולכם תבואו לצחוק איתנו ב-26 בינואר בשעה 7:00 בערב בארוע של "נגיעות תרבות" של מת"י: ארגון ישראלי שעושה כ"כ הרבה בשביל הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, הכל בהתנדבות אך בהתמדה ונחישות.

המשך לקרוא

Featured

"אני מבשל אוכל ישראלי עם טוויסט"

Published

on

ראיון עם ה'ארט שף' יונתן קליינמן, שסוגר שלוש שנים פוריות מאוד בעיר המלאכים על ההתחלה בדוכן פלאפל, הבישולים לתרמילאים בהודו, ההתמחות אצל מאיר אדוני בניו יורק וסצנת האוכל וההגשה הייחודית שיצר בלוס אנג'לס

השף יונתן קליינמן חוגג עוד מעט 3 שנים מאז עשה את הדרך מלאס ווגאס לעיר המלאכים והביאי עימו אוכל מצויין שיצר לעצמו בקהילה הישראליות שלנו. קליינמן שזכה לכינוי ART CHEF בעקבות המוטיבים האומנותיים והמראה המיוחד של המנות שלו שזכו למוניטין ככאלו שלא רק טעימות אלא גם נראות טוב.

הרפרטואר של קליינמן עשיר ומיוחד. הוא עובד עם מגוון רחב של חומרי גלם מצויינים, ומספק מטעמים מובחרים שגם נראים מעולה לאירועים פרטיים של עשרה אנשים ועד אירועים גדולים של כ- 300 איש. ימי הולדת, חתונות, בר מצוות, אירועי חברות ועוד. אם חשקתם באוכל טעים שגם נראה ומוגש בצורה אומנותית קליינמן הוא כנראה האיש שלכם.

אחרי שבישל באירועים אקסלוסיבים בלאס ווגאס ועבד עם שפים ישראלים מפורסמים בארץ כמו אביב משה, מאיר אלאלוף, ירון שליו ורונן דוברת בלוך, קליינמן מוכן ואוחז בחלום להוביל את סצנת האוכל בקהילה היהודית בעיר המלאכים ומעבר לה.

קליינמן, נושק ל-40, נולד בישראל, בן אמצעי בין שתי אחיות והורים תומכים ואוהבים. הוא חלק עימי כיצד כבר בגיל עשר גילה את האהבה לאוכל: ״התחלתי להתנסות במתכונים שונים ולהימשך למטבח. היה לי כשרון טבעי לאוכל מהיום הראשון, ככל שעבר הזמן התחלתי להעלות את דרגת הקושי של הבישול והמטבח היווה לי אתגר״.

איפה גילת את האהבה לאוכל?

״זה התחיל מהבית. אהבו לבשל אצלנו אוכל מהמטבח ההונגרי. כשהייתי הולך לחברים גילתי אצלם את המאכלים המזרחיים כמו: מפרום, קוסקוס, דג חריף והתחברתי מאוד לכל הטעמים המזרחיים. עם הזמן התמקצעתי בשני המטבחים, התחלתי לשלב את שני סגנונות הבישול ולהגיע לטעמים חדשים ביצירת הבישול".

אני מבין שהעבודה הראשונה שלך הייתה בכלל בדוכן פלאפל.

״כן. זה היה בגיל 14. עבדתי בחנות פלאפל. תמיד ידעתי שאם אני יוצא לעבוד בגיל כך כך צעיר זה יהיה בתחום האוכל. זו הייתה חוויה טובה, למדתי לחבר טעמים, לעשות את הפלאפל המושלם הירוק והפריך. בכלל, בתור ילד למדתי משהו שהיה תעלומה עבורי – איך להכין פלאפל".

על מה גדלנו? פלאפל

לאחר שירותו הצבאי, טס יונתן להודו ובמקום לבלות בטיול בלי דאגות ועבודה, גם שם התעסק בבישול. הוא פתח סנדווצ'יה פופלארית ואוכל מוקפץ בעיירה קסול מעוז המטיילים הישראלים שבצפון הודו.

לאחר ביקור בניו יורק מהלכו התנסה בעבודה במספר מסעדות במנהטן. יונתן החליט באופן סופי להפוך את האהבה הגדולה שלו למקצוע. הוא חזר לישראל והחל ללמוד בישול מקצועי בבית ספר ״בישולים״- שהיה מונחה על ידי מאיר דדון, שף בוגר בית הספר לבישול הטוב בעולם קורדן בלו) הידוע כשף בכיר במסעדות באירופה.

כבוגר בית ספר ״בישולים״ קליינמן התקבל למסעדת הגורמה המפורסמת ״מסה״ בתל אביב. שם הביא את עצמו למקום של ביטוי עצמי בתחום בישול הגורמה. בתפקידו האחרון קליינמן עבד כסו שף של השף רונן דברת בלוך במסעדת RDB’. ההתנסות הזאת, הוא מספר, הייתה מדהימה והוסיפה לו המון ידע ונסיון ועוד קפיצת מדרגה בקריירה שלו.

אתה עוד מעט חוגג שלוש שנים באל-איי. איך ההרגשה?

״נפלאה. אני אוהב את הווייב בעיר הזו. אנשים מרימים אירועים גדולים בבית, או שהם מזמינים בקלות 20 חברים טובים לבוא אליהם הביתה. זה הרגל נפלא שהם מביאים שף שיבשל להם אוכל אמיתי ואיכותי. התחלתי לעבוד בהמון אירועים עם החברה שפתחתי, ׳יונתן ארט שף׳. אנחנו עושים המון אירועים פרטיים וגם עובדים עם חברות ואירגונים ישראליים כמו: IAC ,״גדולים מהחיים״ ומסייעים לארגונים עם מטרה טובה כמו ״בשמחה״ וגם עשיתי כמה ערבים ל״שבת אצל יניב״. זה חשוב לתת בחזרה לקהילה שתומכת בי.״

נראה שהאוכל הישראלי הפך מאוד פופלארי בארצות הברית בשנים האחרונות. שפים ישראלים זוכים בהמון פרסים והמסעדות שלהם מאוד מצליחות. איך אתה מסביר את ההתלהבות מהאוכל הים תיכוני?

״האמריקאים הבינו שהאוכל הישראלי והים תיכוני בכלל הוא מאוד בריא וגם מאוד טעים. כשחושבים על זה, אני ואתה חיינו על אוכל טבעוני בלי לדעת או להרגיש שהוא כזה. על מה גדלנו? פלאפל. או היינו הולכים לאכול חומוס ופול עם חברים והכי נהנים בעולם. לא חשבנו לשניה שאנחנו מוותרים על משהו, או שחסר לנו פרוטאין. האמריקאים גילו את זה לאחרונה וזה מקדם את האוכל הישראלי.

"נהנתי גם מאוד לקחת חלק ב TASTE OF ISRAEL שהיה כאן השנה. הכרתי את הקהילה הישראלית כאן, עבדתי עם השפים הטובים בישראל ואפילו יצא לי להכין מנה מיוחדת של טונה עם מאיר אדוני".

הזכרת את האוכל הטבעוני. מה דעתך על הטרנד הזה בשנים האחרונות?

״אני חושב שיש לזה מקום כי יש בו מגוון של טעמים וצבעים, אבל בן אדם צריך לחיות לפי אמונתו. הקהילות הטבעוניות הפכו את האוכל הטבעוני הנחמד והתמים לדבר לא כל כך נחמד. הם יוצאים נגד אנשים שלא חושבים כמותם. שמעתי המון פעמים משפטים כמו: ׳איך אתה יכול לאכול גופה׳. לא אוהב את הכפייה הזו ולדבר על בשר בצורה נוראית כזו לפי דעתי זה קצת מוגזם. אם ההסברה שלהם תהיה יותר נעימה יהיה להם הרבה סיכוי שאנשים חדשים יצטרפו אליהם ברצון".

איזה מטבח אתה הכי אוהב?

״מטבח טוב, אני אוהב אוכל טרי. אני דוגל בכך שהאוכל יהיה הכי טרי שאפשר. גם כשאני מכין אוכל לאנשים וגם שאני מכין משהו לעצמי. הטריות של המוצר הכי חשובה לי, אז אם אני מכין פילה אז הוא הכי טרי שאפשר. אני לא עובד עם חומרי גלם קפואים ואני משתדל גם לא לאכול אותם. אני לא אכין משהו לאנשים שאני לא אכניס לגוף שלי".

מהם חומרי הגלם אתה הכי אוהב להתעסק איתם?

"טונה זה אחד האהובים עלי ורואים את זה בבישול שלי – אני מכין את הדג הזה בכל מיני ווריאציות. אני אוהב גם בקר אדום. להכין מנות של פילה בקר צרוב בסגנון צרפתי, קרפצ׳יו אני אוהב להכין ביף טרטר. אני אוהב להתעסק עם בשר והרבה".

שורט ריבס עם תאנים

איזה מין שף אתה?

אני רואה את עצמי כאמן.המנות שלי מצוירות ומעידות על איכות והשקעת מחשבה ויצירתיות. אני חווה את האוכל כמו צייר שמוציא לאור יצירת אומנות חדשה. לא מתפשר על המנות שלי, הן ממש כמו שאתה רואה אותם כאן- מדוייקות, טעימות וגם נראות מצויין. יש לי נגיעות מהרבה מטבחים: צרפתי, איטלקי ואני גם אוהב מאוד את המטבח האסייאתי.

אני עושה אוכל ישראלי עם טוויסט. אם אני מגיש קוסקוס הוא לא יהיה בצורה המסורתית שלו, אלא לצד שורט ריבס שהתבשלו עם תאנים ותוספות מיוחדות.״

זכית לכינוי ׳ארט שף׳ בזכוות ההגשה היפה והמיוחדת.

"המראה של המנות שלי הוא מאוד יפה ויזואלי ואמנותי ובעולם של אינסטגרם זה חשוב לאנשים. אבל אני יכול להגיד לך שהטעם בא לפני. אם המנה תהיה יפה אבל לא טעימה אז מה עשינו בזה? עוד כשעבדתי ב׳מאסה׳ בתל אביב לימדו אותנו שהטעם בא קודם כל ואחר כך הנראות.״

יש את הטרנד הזה של כל תוכניות הבישול. מה דעתך על זה? 

״זה הביא את תחום הבישול לקדמת הבמה ואנשים מבינים אוכל יותר מבעבר. אני חושב שהרבה מתוכניות הבישול האלו לא ממש נכונות כי יש שם התערבות של ההפקה. בתור שף אני יכול לומר לך שהיו שם מנות שלא עברו לשלבים הבאים בגלל שההפקה רצתה אנשים מסויימים שיעשו את התוכנית מעניינת, וכך גם נבנות הקבוצות שם וזה חבל. בתור שף לא כיף לי לראות את זה".

איזה שף מהווה השראה עבורך? 

״אני מאוד מעריך את מאיר אדוני. כשאני בישראל אני מקפיד לבקר במסעדות שלו, ומקבל השראה. עכשיו הייתי אצלו בניו יורק בסטאג'. אני מאוד אוהב את העבודה והסגנון שלו".

כיום קליינמן ממשיך להגדיל את התפריט הצבעוני שלו, בונה כל אירוע אליו הוא מזומן בצורה יחודית ולכן ניתן להזמין אותו לאירועים קטנים וגדולים. לפגישות היכרות עם לקוחותיו הוא מגיע עם שורה של מנות קטנות לטעימות כדי שהלקוחות יכירו את התפריט אותו הוא מציע. בין היתר תוכלו למצוא שם מיני טאקו טונה, שורט ריבס וטרטר. אוכל טעים, צבעוני ויפהפה. שווה להכיר.

Instagram: yonatanartchef
Phone: 310-600-5507
Email: yonatanklainman@icloud.com http://yonatanklainman.com

המשך לקרוא

Featured

עוד תשמעו עלאי

Published

on

בעזרת חגי מזרחי מ"ג'מיני מיוזיק סטודיו", עלאי ויסלזלץ בת ה-19 מוכנה ומזומנה להפוך לכוכבת ישראלית בתחום המוזיקה באמריקה

מאת: מיכה קינן

גיבורת השבוע שלנו הפעם היא זמרת צעירה ומבטיחה שעשתה דרכה לא מזמן כל הדרך מכפר בלום בואכה עיר הקודש צפת ועד גבעותיה המוריקות של הוליווד. היא עונה לשם המלודי ביותר ששמעתי השנה: עלאי, ושם משפחה לא פחות מוזיקלי ויסזלץ. אבל לא פחות מהכותרות יש לה יכולות קוליות מדהימות ואפילו שיש לה רק חמישה שירים מושלמים שהיא כתבה ומבצעת – כל מי שרואה את עלאי מתאהב בה. זו התכונה הכי יפה שלה, לצד כמובן היכולת לזקק פולק-גרובי באנגלית לממדים הנכונים ששובים את האוזן המקומית.

היא אולי נראית כמו האחות הקטנה של אדל במהדורה הראשונה שלה והמבטא האנגלו-סקסי שלה מזכיר שהיא בעצם ישראלית אסלית מירושלים, אבל עלאי בקטע שבו כמעט אף זמרת ישראלית מקומית לא הייתה בו לפניה. יש בה תשוקה מיוחדת, הבלוז שלה הוא אישי, גם כשהוא קורץ לפופ.

אי אפשר שלא להעריך את ההתמדה, הנחישות, הדרך העצמאית ומעל להכל את הכישרון הגדול. עלאי היא זמרת מרגשת, שבורכה בכישרון מלודי נדיר, חוש מצוין ללהיטי פופ ואומץ לכתוב גם טקסטים שכואבים במקומות רגישים. למזלה היא גם בחורה צעירה ונבונה שיודעת איך לתעל את הכישרון שלה ולנהל אותו.

אנחנו נפגשים בסטודיו של חגי מזרחי בברבנק. חגי הוא המפיק המקומי הישראלי האגדי שעבד עם מיטב הזמרות האמריקאיות ואף זמרים ידועים בישראל. קולות שירה וצלילי כלי מיתר ופסנתר ממלאים את חלל האוויר ואני נעמד מול קובעת זכוכית שמפרידה ביני ובין המוזיקאים הנותנים קולם אל המיקרופון. לאחר כמה דקות מוזיקליות ניגשת אלי נערה מדהימה ביופייה וחיוך צחור שיניים מקבל את פני.

אנחנו מסבים אצל אחד משולחנות העריכה המוקלדים בעשרות מתגים מקשים ומהבהבי אורות.

אני בוהה בנערה ושוכח להפעיל את הרשמקול. אבל בינתיים החיים הצעירים של עלאי יצאו לדרך לפני 19 שנה בירושלים והעיפו לה את החיים למחזה מוזיקלי שנמשך מאז ילדותה בבבירה דרך צפת עיר המקובלים, ונמשך רק כשהיא החליטה את ההחלטה המשמעותית בחייה ובחרה במוזיקה כדרך חיים, ובגיטרה כחברה הכי קרובה שלה. את לימודיה התיכוניים עשתה בקיבוץ כפר בלום בו חרכה כל במה בשירה וריקודים עוד מגיל רך ביותר. אבל הילדות בצפת עברה עליה בהתמודדות עם ילדים לא כל כך מפרגנים ואולי מקנאים בילדה היפה בעלת הקול השמימי.

אימא (מורה בתיכון) לקחה את הבת העסוקה מאוד להתנדב במגן דויד אדום בצפת עצמה כל יום. היא עברה קורס טיפול לאירועים רבי נפגעים וקורס מדריכים והייתה המדריכה הצעירה ביותר במד"א. בנוסף פעמיים בשבוע עלאי הדריכה בתנועת הנוער "פסגות" בחצור הגלילית. האבא עסוק כמתכנת מחשבים. אימא עומדת מאחורי עלאי ומדרבנת אותה לקחת על עצמה כל מיני חוגי שירה ומשחק. עוד בגיל שלוש הייתה ילדת פלא חייכנית ששובצה על-ידי במאי טלוויזיה הלוך ושבוץ בפרסומות ובתשדירי שירות. שם הופיעה לצד כל הידוענים והמוזיקאים והחלה להרגיש נוח מול המצלמות והמיקר ופונים. גם טלוויזיה היא עשתה בחן ובהצלחה.

עשרה קבין של כישרון ירדו על העולם ביום שבו נולדה עלאי ויסזלץ ובאותו היום היא לקחה תשעה מהם. אפשר למלא ספר בלספור כמה כישרון ביצועי, מוזיקלי ובימתי יש בבחורה המדהימה הזו. עילאי היא לא סתם יוניקית, היא מאוד מיוחדת. אלא שכישרון הוא דבר חמקמק, צריך לדעת איך לנהל אותו, איך לטפל בו, איך למקסם אותו. למזלה, שימעה הגיע לחגי מזרחי מג'מיני מיוזיק סטודיו שהזמין אותה מישראל לבוא ולעבוד איתו. עילאי ישבה עם הוריה וטיכסה עצה ובסוף הוחלט כי היא תיסע ללוס אנג'לס ובעתיד הקרוב גן ההורים יצטרפו לבת. חגי מזרחי שעושה מוזיקה מקצועית אצלו בסטודיו אומר שהיא ההבטחה הגדולה הבאה והיא נכונה בכל המעלות להפוך לכוכבת ישראלית ראשונה בתחום המוזיקה באמריקה וזה מה ששיכנע את ההורים לתת לבתם הרכה לצאת להרפתקה מעבר לים. בינתיים עילאי גרה עם סבתא בהוליווד והאחרונה משמשת גם כסוכנת ומלווה אותה לכל פגישה…

בינתיים היא נגשת מאחורי הוויטרינה ועולה על הבמה להפגין את אחד משיריה. כשהיא עומדת על הבמה ושרה אתה לא צריך יותר מזה בחיים. הקול שלה מצמרר. בגרונה עולם ומלואו. אתה בוכה, אתה צוחק, אתה מתרגש, אתה נפעם. אתה לא רוצה שזה ייגמר. יש לה כמה ביצועי במה ואולפן שיחרטו לנצח בפנתיאון המוזיקלי. ראו הוזהרתם כי פה שמעתם על זה לראשונה.

להרשמה לערוץ היוטיוב של עלאי ויסלזלץ: Ilay Vaiszaltz- הערוץ הרשמי

המשך לקרוא

אירועים קרובים

ינו
21
ב
19:00 שולחן ט"ו בשבט עם הרב יוסף הכהן ... @ עדת ישורון
שולחן ט"ו בשבט עם הרב יוסף הכהן ... @ עדת ישורון
ינו 21 @ 19:00 – 20:00
שולחן ט"ו בשבט עם הרב יוסף הכהן קהאן @ עדת ישורון
רבנים ותושבי לוס אנג'לס מקדמים בברכה את הגיעו לעיר של הרב הצדיק המקובל יוסף יואל הכהן קהאן שליט"א מ'מבקשי אמונה'. הרב קהאן יהיה אורח בארוע מעמד שולחן לט"ו בשבט ביום שני, 21 בינואר, ב-7 בערב,[...]
ינו
24
ה
20:00 Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
ינו 24 @ 20:00 – 21:00
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
SAVE THE DATE Shiri Maimon January 19 – New York January 20 – Boston January 22 – Miami January 24 – Los Angeles January 25 – Palo Alto January 27 – San Diego Superstar Shiri[...]
ינו
25
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
ינו 25 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
ינו
26
ש
20:00 גגים עשור לאירגון מת"י – "נגיעות...
גגים עשור לאירגון מת"י – "נגיעות...
ינו 26 @ 20:00 – 21:00
גגים עשור לאירגון מת"י – "נגיעות של תרבות"
חוגגים עשור לאירגון מת"י – "נגיעות של תרבות" עשור למת"י בערב חגיגי בסיני טמפל. סיגל כהנא – סטנד אפ; "שני עולמות" – קטע ממופע ריקוד וחיים משותפים של שני רקדנים, האחד חרש והשנייה שומעת; מוזיקאים[...]

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות