Connect with us

Featured

בית חדש

Published

on

מיכאל הגיע מבוהל מהישיבה החרדית, והיום הוא חילוני שמשרת בחיל האוויר • איציק התנתק מהחסידות שלו ולמד איך לדבר עם נשים • וגבי עזב את הקהילה הליטאית, ויצא מהארון "בלי שאף אחד ישפוט אותי" • הצצה ל"הבית של ה.ל.ל", מקלט חירום סודי ליוצאים בשאלה בירושלים

מאת: מיכל יעקב יצחקי // ישראל היום

כשמיכאל (שם בדוי), תלמיד ישיבה חרדי מהפלג הירושלמי הקיצוני, התייצב לראשונה מול דלת הכניסה של "הבית של ה.ל.ל" בירושלים, ליבו הלם בפראות. בידו אחז שקית ניילון, שבה הספיק לארוז כמה גופיות ולבנים, מזכרת צנועה מהישיבה שזה עתה עזב מאחור.
הוא ניצב בהתרגשות מול שער העולם החילוני, יודע שמעתה והלאה ישתנו חייו לבלי הכר. בלי משפחה, בלי הקהילה שבה גדל, בלי החברים שהכיר. רק הוא וההחלטה האמיצה להפקיד את עצמו בידי אנשי מעון החירום, שמסייעים ליוצאים בשאלה בצעדיהם הראשונים מחוץ לעולם החרדי.
עד לכניסתו לבית של ה.ל.ל נהג מיכאל (23) להפגין עם חבריו לפלג הירושלמי נגד גיוס חרדים. במשך תקופה ארוכה חסם צמתים והשתתף בפעולות מחאה אגרסיביות, אבל עמוק בתוכו הרגיש נטע זר בדרך החיים הדתית. היום, כשהוא חילוני גמור ומשרת בתפקיד טכנולוגי בחיל האוויר, הוא נזכר בקבלת הפנים החמה של אנשי העמותה בתחילת דרך החתחתים.
"הכי מצחיק זה שתמיד הפחידו אותנו מה.ל.ל", הוא מספר. "קראו להם 'כת השטן' ואמרו לנו להתרחק מהם. סיפרו לנו שאנשי העמותה שולחים מתנדבות יפות וחשופות לפגוש בחורי ישיבה תמימים, והן לוקחות את הבנים לחדר צדדי, 'מחטיאות' אותם ומצלמות את הכל לצורכי סחיטה.
"אמרו גם שמושיבים בחורים בכוח לקרוא ספרים שסותרים את התורה ואת קיומו של אלוהים, ושאם בחור ישיבה טהור וצדיק מסרב להם ורוצה לעזוב, מאיימים עליו שיפיצו את הסרטון בכיכובו באזור שבו הוא גר.
"מבחינת ראשי הקהילה החרדית, המטרה להשאיר את כולם חרדים מקדשת את האמצעים. הם יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים לצאת בשאלה. אבל אני ההוכחה שזה לא הצליח להם. ואני לא יודע אם הייתי שורד את המסע בלי הבית של ה.ל.ל".
• • •
הבית שוכן ברחוב יוקרתי בלב שכונת מלחה בירושלים. הכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים. מדובר במקלט חירום יחיד מסוגו בארץ, שאותו מפעילה עמותת ה.ל.ל בשלוש השנים האחרונות כדי להעניק תמיכה ומחסה לחרדים בני 18-25, בנים ובנות גם יחד, שהחליטו לעזוב את הקהילות שבהן גדלו.
הבית מפנים. בנוי לאכלס עד 12 דיירים – והכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים 
מנתוני העמותה עולה כי מדי שנה קרוב ל־800 חרדים בגילאים האלה בוחרים לצאת בשאלה. בקרב רובם המכריע, הצעד הדרמטי כרוך בניתוק מוחלט ממשפחתם, מה שמותיר אותם למעשה בודדים בעולם. חלקם מוצאים עצמם ברחוב, שם הם נחשפים לסמים, לאלכוהול ולפשע. הבית של ה.ל.ל טיפל עד היום ב־150 יוצאים בשאלה, ומנע מהם להידרדר.
"המקום הזה הוקם מתוך צורך שגילינו שקיים בשטח", מסביר יאיר הס, מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. "לפני הקמתו היינו פוגשים את היוצאים בשאלה כשהם באו לאחד משלושת הסניפים שלנו לבקש סיוע. הם היו באים מהרחוב, ומספרים שישנו בגן העצמאות או בצומת. לא פעם המתנדבים בארגון היו מלינים את הבחורים והבחורות האלה בבתיהם, כדי שלא יסתובבו ברחובות".
ביקור בבית מגלה שהוא הכי רחוק מהדימוי של מקלט חירום. מדובר בווילה רחבה בת שלוש קומות, המעוצבת בסגנון מודרני ויכולה לאכלס בנוחות 12 דיירים – שישה בנים ושש בנות – לתקופה של ארבעה חודשים.
הקומה העליונה בווילה שייכת לדיירים הגברים, התחתונה לנשים, והאמצעית מציעה חלל מרכזי למפגשים ולפעילויות. בכל החדרים רצפת פרקט, ובכל קומה מקלחת ושירותים.
הרצפה בחלל המרכזי מרוצפת באריחים בהירים ויוקרתיים. המטבח המשותף מאובזר בשלל מוצרי חשמל מודרניים, ובאמצעו "אי" עם דלפק. על הקירות תלויות מסגרות לבנות קטנות, ובהן תמונות המנציחות רגעי אושר של דיירי הבית בטיולים המשותפים ברחבי הארץ. במרפסת, שאליה יוצאים דרך הסלון, עציצים מוריקים, המוסיפים קצת תחושת טבע ושמחה לבית האבן הירושלמי.
שלט בולט על הקיר מכריז "החיים הם לא רק שחור ולבן", ולדברי גבי (21), מדובר במוטו המרכזי של הבית כולו.
"כל החיים לימדו אותנו שאין באמצע, אין אפור. יש שחור או לבן. לא שואלים שאלות ולא מטילים ספק. השלט הזה מדגיש עד כמה החיים פתוחים בפנינו, עד כמה יש גוני ביניים, שאפשר לבחור ולחיות לפיהם. זה הכי רחוק מצורת החיים שחיינו בה".
עד לפני ארבעה חודשים התגורר גבי בצפון והשתייך לזרם הליטאי. מאז הוא הספיק לצאת בשאלה וגם לצאת מהארון. כעת הוא לובש בנינוחות ג'ינס לבן צמוד וחולצה בצבע ורוד עתיק ונועל נעלי סניקרס אופנתיות.
"כמי שנמשך לגברים, היה לי קשה שבעתיים לחיות במקום שהכל בו שחור ולבן. זה בכלל לא משהו שאפשר היה לרמוז עליו.
"כל החיים גדלתי עם הידיעה שאני צריך ללמוד תורה, ושבגיל מסוים אני צריך להתחתן ולהביא מספר מסוים של ילדים, לגדל זקן ולהיות אברך. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי שזה לא קשור
אלי בכלל.
"במשך תקופה ארוכה ניסיתי בכל הכוח ללמוד חזק ולהתאים למסגרת. רציתי לְרצות את כולם ולגרום להורים שלי להתגאות בי, אבל זה לא עבד. עד שהחלטתי שזהו, אני יוצא לחיות את חיי כמו שאני חושב ורוצה, בלי שאף אחד ישפוט אותי".
• • •
צוות הבית של ה.ל.ל מורכב מעובדת סוציאלית קלינית, האחראית גם לניהול הבית, לצד עובדת סוציאלית נוספת, אם בית וחמישה סטודנטים, שעוסקים ברובם במקצועות טיפוליים. אלה מאיישים את הבית גם בשעות הלילה, ומציעים למעשה מענה 24/7 לדיירים ולכל מי שמתדפק על הדלת.
אחת לשבוע מחויבים דיירי הבית להיפגש עם עובדת סוציאלית, שמלווה אותם באופן אישי. אחת לשבוע גם מתקיימת בבית אסיפת דיירים בהשתתפות העובדת הסוציאלית של הבית, שבמהלכה נערך דיון, וכל דייר משתף את חבריו בחוויות שעבר במהלך השבוע.
במהלך שהותם בבית מתבקשים הדיירים לעשות צעדים מעשיים לצורך מציאת עבודה. בתום ארבעה חודשים הם רשאים לעבור ל"דירת מעבר" של העמותה, שבה הם למעשה מנהלים חיים עצמאיים, כולל תשלום שכר דירה סמלי של 100 שקלים לחודש. בתום חצי שנה הם עוזבים את הדירה ויוצאים לחיים עצמאיים לחלוטין. ה.ל.ל מפעילה ארבע דירות כאלו, בירושלים וברמת גן.
נטע דובדבני בשיחה עם דיירי הבית. "אנחנו לא מנסים לשכנע את הצעירים והצעירות לשום כיוון"
"לפעמים באים אלינו יוצאים בשאלה כשהם לבושים רק בבגדי הישיבה שעל גופם", אומרת נטע דובדבני, מנהלת הבית, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה. "כל אחד שמגיע מקבל מייד מגבת, סבון ושמפו, ויש לנו מחסן של בגדים נקיים, שממנו הם יכולים לבחור איזה בגד שהם רוצים. רק אחרי יום או יומיים אנחנו יושבים איתם לשיחה".
הדיירים כפופים לחוקים קשיחים. כולם נדרשים להתעורר עד 9 בבוקר ולחזור לבית לפני 11 בלילה, אלא אם כן הם עובדים. 80 אחוזים מהתקציב למימון הבית מגיעים מתרומות, ועוד 20 אחוזים – מסיוע של משרד הרווחה. על הדיירים עצמם מוטלת האחריות לדאוג לניקיון הבית, לקנות את מוצרי המזון ולבשל.
"רבים מהבחורים שמגיעים אלינו לא נכנסו מעולם למטבח, ולא יודעים להכין אפילו חביתה", אומרת דובדבני. "זה נובע מכך שחינכו אותם להאמין שכל רגע שבו הם לא לומדים תורה הוא רגע של בטלה.
"הכל חדש להם, הכל מוזר. פעם, בחור ישיבה שהגיע לבית שאל אותי מה לובשים בלילה כפיג'מה אצל החילונים. אפילו המעבר לג'ינס קצר מרגיש להם חושפני מדי, כי רואים להם את הרגליים.
"אנחנו מלמדים אותם איך ללכת לקניון, איך לבחור סגנון לבוש שמתאים לאופי שלהם, ואפילו איך לצפות בהצגות ולצאת לטיולים בארץ, כדי שיכירו את התרבות של העולם החילוני".
יש כאלה שבוחרים לשוב לקהילה החרדית?
דובדבני: "בודדים, וזה בסדר גמור. אנחנו לא מנסים לשכנע אותם להישאר. בכלל, אנחנו לא משכנעים את הצעירים והצעירות האלה לשום כיוון. אנחנו גם מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר, ובשבת יש גם פלטה חשמלית.
"יציאה בשאלה זה כמו להיות עולה חדש במדינה שבה אתה מכיר את השפה, אבל לא מבין את המשמעויות של המילים. אנחנו באים להקל עליהם את ההתאקלמות.
"סביב ימי עצמאות, למשל, אנחנו עושים פעולות הסברה ותולים בבית את דגל ישראל. חלק מהדיירים באים מחברה שבה היו שורפים את הדגלים האלה, ופתאום הם פה, מרשים לעצמם להניף אותם בגאווה. ביום הזיכרון לקחנו אותם לטקס מרגש בקיבוץ. הם מעולם לא חוו את היום הזה או התייחסו אליו בכלל".
לדברי דובדבני, היוצאים בשאלה מחזיקים בתחילת דרכם באמונות מוטעות. "למשל, הם חושבים שאצל החילונים יש כל הזמן אורגיות. הם חושבים שכל בחורה שהם יפגשו תרצה מייד לקיים איתם יחסי מין, כי זה מה שתמיד אמרו להם. ואז הם מגלים שזה לא ככה".
איך באמת מתאפיין המפגש שלהם עם בני המין השני? 
"עבור רבים מהם מדובר במפגש ראשון עם בני המין השני שהוא לא לצורך שידוכים. הם למדו שכל אישה שהם יפגשו תעורר בהם מייד יצר מיני, והם ירצו, כביכול, לאנוס אותה. אז יש להם פחד, שמושרש עמוק בחינוך של שנים. כשהם אכן פוגשים בחורה, הם מצפים שהיא תהיה מפתה, כמו שלימדו אותם. אבל אז הם מגלים שהיא אישה רגילה, שיותר דומה לאחותם מאשר לפרוצה ברחוב.
"הרבה פעמים הם לא מסתכלים לבחורה בעיניים, ולא יודעים על מה לדבר איתה מלבד חתונה וילדים. אפילו שיחת חולין של 'מה נשמע' קשה להם".
• • •
"אני הייתי בדיוק כמו החבר'ה שנטע מתארת", משחזר מיכאל, שמשרת בחיל האוויר, מוגדר כחייל בודד ומתגורר בבית החייל. לבית של ה.ל.ל הגיע בהמלצת חבר חרדי, שהיה שם בעצמו. הוא עזב את הישיבה שבה למד, השאיר מאחור הורים, אחים ואחיות, והגיע עם שקית הניילון, כשהוא בודד ומפוחד.
"עד גיל 20 חייתי חיים רגילים ומאושרים. מעולם לא הרגשתי חוסר במשהו, ולא היו לי ספקות. המשפחה שלי אהבה אותי ולא החסירה ממני כלום, לפחות לא לפי השקפת עולמה ואמונתה.
"אבל אז התחלתי לראות בתורה סתירות, שהעלו אצלי ספקות. לדוגמה, בספר בראשית מתואר שאלוהים ברא את אדם, ואחר כך את חוה. בהמשך כתוב שהוא ברא אותם יחד, 'זכר ונקבה ברא אותם'. זה גרם לי להרים גבה. כשפניתי לרבנים, הם לא נתנו לי תשובות מספקות. הם כל הזמן אמרו שאני לא הראשון ששואל, ושעובדה שבכל זאת כולם נשארים חרדים. חוסר המענה גרם לי לחפש את התשובות לבד".
שער הכניסה לבית. מקפידים על הפרדה בין חלב לבשר, ובשבת יש פלטה חשמלית לכל המעוניין
הוא החל לבקר בסתר בספריות עירוניות ולנבור בספרי מדע. העמיק במושגים כמו "אבולוציה" ו"זואולוגיה", שהיו עד אז זרים לו, והבין שבניגוד לכתוב בתורה, העולם נברא לפני מיליארדי שנים, ושלמוצא האדם אין בהכרח קשר ליצירה אלוהית.
"כל חיי לימדו אותנו שברק ורעם קורים כשאלוהים כועס ורוצה שכולם יחזרו בתשובה. שרעידת אדמה מתרחשת בגלל משכב זכר. אנשים אשכרה מאמינים בזה, לא מטילים ספק. בשבילי כל הגילויים החדשים גרמו לבלבול עצום ולסתירה פנימית עמוקה. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון.
"נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בישיבה, וכל כך רציתי לגלות שאני טועה. כל כך רציתי להפסיק לחקור ולשאול שאלות. אבל ברגע שהסקרנות שלי התעוררה – היא משכה אותי עוד ועוד".
במשך שנתיים המשיך מיכאל לחיות כתלמיד ישיבה, ולמעשה הגדיר את עצמו "תלמיד אנוס". המרחק בינו ובין האמונה הלך וגדל, ובכל בוקר התפלל "מהפה אל החוץ".
נקודת המפנה בחייו נרשמה בפברואר 2017. "לקראת גיל 21, הוריי התחילו ללחוץ עלי סביב שידוך וחתונה. היה ברור לי שפה המשחקים צריכים להיגמר. ידעתי שאין מצב שאתחתן עם בחורה שחושבת שהיא מתחתנת עם צדיק, בזמן שאני כבר לא מאמין בכלום.
"התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של יציאה בשאלה, אבל פחדתי. לא היה לי ניסיון, ועד אז החילונים היו עבורי יצורים מכוכב אחר. באותה תקופה היה לי רק חבר אחד, שגם בו התעוררו הספקות, והוא זה שהמליץ לי על ה.ל.ל".
אחרי שאזר אומץ התקשר מיכאל למספר הטלפון של העמותה. מעברו השני של הקו ענתה עובדת סוציאלית. הוא גולל בפניה את סיפורו, ובין היתר התעניין לדעת אם ייחשב לעריק מבחינת צה"ל, אם יחליט לצאת לעולם החילוני. אחר כך הלך לפגישה עם נטע, מנהלת הבית, ועם מאיה, העובדת הסוציאלית.
"זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי ככה מול בחורות וניהלתי שיחה. זה היה מביך ברמות קשות, לא ידעתי איך להתנהל מולן. בשבילי בנות היו תמיד משהו שמתעלמים ממנו, ופה הן יושבות ומקשיבות לי, נותנות לי עצות. בשיחה הן הסבירו לי שהבית מיועד בדיוק לאנשים כמוני, שרוצים לצאת בשאלה ושחסר להם ידע או מקור תמיכה בעולם החילוני.
"בתום הפגישה חזרתי הביתה, מבולבל עוד יותר. מצד אחד, רציתי לעזוב הכל ולחיות את החיים כמו שאני רוצה, ומצד שני, פחדתי מהלא נודע. בכל פעם צץ משהו שגרם לי לדחות את הצעד. פעם זאת היתה מסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי, ואחר כך חג כלשהו.
"אבל כשהוריי התחילו ללחוץ עלי שוב בעניין שידוך, הבנתי שאף פעם לא יהיה 'הזמן הנכון' לעזוב, ושלמרות הפחד אני חייב לקבל החלטה".
• • •
במוצאי שבת, בפברואר 2017 ("אז הייתי קורא לזה חודש שבט"), התקשר מיכאל לבית והודיע שיבוא למחרת. ביום ראשון הוא קם ממיטתו כרגיל, הלך להתפלל, חזר לישיבה, ארז את הגופיות בשקית – ויצא לכיוון הבית במלחה.
"יצאתי כשאני לבוש בבגדים חרדיים. את הכובע והז'קט של החליפה זרקתי בדרך לפח. כשהגעתי לבית, הייתי כאילו על אוטומט. עשיתי מה שאמרו לי, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת לא הייתי מצליח לעשות את הצעד.
"מייד לקחו אותי למחסן הבגדים בבית. לקחתי ג'ינס וחולצה אקראית. היום אני יודע להגיד שהשילוב היה מזעזע. הג'ינס היה מלא קרעים, החולצה מכופתרת כזאת, של חנונים, ובגלל שלא היו להם נעליים להחלפה, נשארתי עם שלי, שהיו דוסיות לגמרי. גם המשקפיים שלי היו שעטנז מזעזע כזה, משקפיים בלי מסגרת עם עדשות קטנות, שמאוד אופייניים לחרדים".
עדכנת את הוריך בצעד הדרמטי?
"רק למחרת החלטתי לכתוב להם מכתב, שבו סיפרתי שאני עוזב את הישיבה. למעשה, עד היום הם לא ממש יודעים שאני חילוני גמור, ובטח לא שאני משרת בצבא. זה היה גומר אותם.
"הקשר בינינו מאוד רופף, אנחנו נפגשים בעיקר באירועים משפחתיים כמו חתונות. הם עדיין חושבים שאני שומר שבת".
בלילה הראשון הוא לא הצליח לישון כלל, גם לא לאכול. "במשך תקופה לא הצלחתי לעכל את האוכל שהיה בבית, הוא לא היה עובר לי בגרון. לא בגלל שלא היה טעים או לא היה כשר, אלא פשוט בגלל שהייתי במצב של הלם.
"מייד בהתחלה הבנתי שאני חייב למצוא עבודה ולהיכנס לעניינים. תמי, העובדת הסוציאלית, עזרה לי לכתוב קורות חיים ובאה איתי לבנק כדי לפתוח חשבון, כי לא היה לי מושג מה צריך לעשות.
"הלכתי לראיון עבודה ברשת של חנויות ספרים, וכשביקשו ממני שם את מספר הנייד, לא ידעתי מה זה בכלל. עד לאותו רגע לא היה לי סמארטפון, לא ידעתי מה זה אינטרנט וגוגל.
כשהתקבלתי לעבודה שם, מצאתי את עצמי יושב שעות במחסן הספרים. בגיל 21 קראתי לראשונה את 'מעשה בחמישה בלונים', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'תירס חם' ו'הבית של יעל'. רציתי לבלוע את העולם ולדעת הכל. לא רציתי שיהיה מצב שמישהו ידבר איתי על 'בוב ספוג' ואני אתָקע".
הרחוב החרדי. מיכאל: "ראשי הקהילה יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים כמוני לצאת בשאלה" // צילום: ליאור מזרחי
השלמת פערים תרבותיים היתה רק אחת המשימות שמיכאל נאלץ להתמודד איתן כחילוני טרי. "כל הידע שלי במטבח הסתכם בהכנת חביתה. רותי, אם הבית, לימדה אותי להכין סלט. הפעם הראשונה שבישלתי פסטה, רחצתי כלים ושטפתי את הרצפה היתה בגיל 21 וחצי. היום אני יכול להגיד שאני מאוד אוהב לשטוף כלים. זה מרגיע אותי".
הוא מספר שגם להשתמש בדאודורנט לא ידע עד שהגיע לבית. "אצלנו בבית לא הקפידו על זה, וגם לא על מקלחת יומית. זה לא נבע מזה שאנחנו מלוכלכים, אלא פשוט מהעובדה שלא מייחסים לזה חשיבות בעולם החרדי. גם בתורה לא כתוב שצריך להתקלח כל יום".
בקיץ שעבר התגייס מיכאל לצה"ל. מכיוון שלא היה חתום על הסכם "תורתו אומנותו", הוא נחשב לעריק ונשפט למאסר בכלא צבאי. "הפלג הירושלמי רצה שכולנו ניחשב לעריקים ושיכניסו אותנו לכלא, כדי שאפשר יהיה לעשות בלאגן. הם מאוד קיצוניים בדבר הזה.
"בדרך כלל, כשמישהו מהקהילה שלנו נלקח לכלא, כל הקהילה באה כדי להפגין למען שחרורו. אני הייתי לבד. אף אחד לא ידע שאני שם. זו היתה התקופה שבה הרגשתי הכי לבד בעולם.
"אבל אני שמח שזה מאחוריי, ושהתחלתי עם דף נקי. בסך הכל, לא היה לי משהו אישי נגד הצבא. הייתי יוצא להפגנות ולחסימות כבישים לא מתוך אמונה, אלא מפני שהשתייכתי לקהילה שדרשה את זה ממני".
מאז שיצאת בשאלה היו לך רגעי משבר? מחשבות שניות?
"לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי, איזו טעות עשיתי. הבית של ה.ל.ל, עם כל הטוב שלו, ועם כל זה שהוא העמיד אותי על הרגליים, הוא לא תחליף לבית. אחרי הכל, אצל ההורים היה לי טוב, לא באתי ממקום שסבלתי בו. הרגעים הכי קשים בשבילי הם רגעי הגעגועים למשפחה".
אתה כועס היום על הקהילה שעזבת?
"לא, אני בעיקר מתוסכל. אם יש בי כעס כלפי מישהו, זה כלפי המדינה. מי שמאפשר לחרדים לגדל דור שלם של ילדים חסרי השכלה, שלא תורמים לחברה, זאת המדינה. היא יכולה לעצור את זה".
• • •
שמואל (24), דייר לשעבר בבית של ה.ל.ל, מתגורר כיום ברמת גן ומתפרנס מעבודה משרדית בארגון ציבורי גדול. הוא לומד מדעי המחשב במכללה במרכז הארץ, ולמרות גילו, עתיד להתגייס בעוד כחודש לצבא לשירות של שנתיים ושמונה חודשים. הוא גדל במשפחה חמה ואוהבת בביתר עילית, השתייך לזרם הליטאי ונחשב לתלמיד ישיבה עם עתיד מזהיר.
לבית של ה.ל.ל הגיע לפני כשנה, "כשעוד לא הייתי סגור על עצמי שאני רוצה לצאת בשאלה". לדבריו, מהרגע שהתחילו לצוץ בו ספקות לגבי האמונה ועד להחלטה לקום וללכת עברה שנה שלמה.
"במהלך השנה הזאת קניתי סמארטפון, קראתי על עמותת ה.ל.ל והבנתי שיש להם מקלט חירום. במארס 2017, כשהייתי כמעט בן 22, אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. הייתי כל כך מבוהל
מרעיון היציאה בשאלה, ששאלתי אם אני יכול לגור שם גם אם אני עדיין מתלבט. הם ענו לי שהם שם כדי לעזור, ושאם אחליט בסופו של דבר שאני רוצה להישאר חרדי, אני יכול. זה מאוד הרגיע אותי".
הס. "מציעים תמיכה" 
באחד הימים, בשעת ערב, חבש שמואל את כובעו השחור, לבש על חולצתו הלבנה את ז'קט החליפה – ויצא לבית של ה.ל.ל. "כשהגעתי, היו בבית חמש בנות וחמישה בנים. הייתי מבולבל מאוד. לקחתי ממחסן הבגדים ג'ינס וטי־שירט צבעונית עם ציור עליה.
"ככה פתאום, ברגע אחד, מבחור חרדי שבחיים לא דיבר עם בחורות, מצאתי את עצמי יושב על ספה כשלידי בחורה, ושנינו צופים בטלוויזיה. זה היה הדבר הכי הזוי שאני זוכר מאותו ערב.
"אחרי ההלם הראשוני היו הרבה עליות ומורדות, כמו רכבת הרים. כל רגש שחוויתי היה מאוד קיצוני ומועצם, אבל למרות הקושי, היום אני יודע להעריך את החופש שיש לי, וזה שווה הכל. ככה בדיוק דמיינתי את חיי, אחד לאחד".
במשך שנה התנהל שמואל בבית כחילוני, אבל כשיצא לעיר, הקפיד ללבוש את הבגדים החרדיים. "הישיבה שבה למדתי היתה בירושלים. כל החברים שלי היו משם, ותמיד פחדתי שמישהו יראה אותי כחילוני. זה ממש הלחיץ אותי. אז יצאתי החוצה כחרדי, למרות שבסופו של דבר לא פגשתי ברחוב אף אחד מהם".
איך הוריך הגיבו ליציאה בשאלה?
"בהתחלה אמרתי להם שאני עוזב את הישיבה, וזה היה להם קשה. אחרי חודש אמרתי להם שאני עובר לגור בירושלים, בישיבה שבה נמצאים חרדים שלא רוצים רק ללמוד, ושבחלק מהזמן הם גם עובדים. בתכלס, לא הלכתי לשם, אלא לה.ל.ל. ככל שעבר הזמן, האכלתי אותם בכפית בעוד פרט ובעוד פרט, עד שהם הבינו שאני כבר לא חרדי".
אתם בקשר כיום?
"אחת לכמה חודשים אני לובש את המכנסיים השחורים ואת החולצה הלבנה והולך לבקר אותם. אפשר להגיד שזה סוג של קשר, אבל לא קשר תומך. הם לא מוכנים לראות תמונה שלי כחילוני, לא מתעניינים בלימודים שלי, ולא מאחלים לי הצלחה לפני מבחן. הם בטח לא מחמיאים לי כשאני מקבל ציון טוב. מבחינתם, כל זה לא קיים.
"הם אפילו לא שואלים איפה אני גר ומה הכתובת שלי. רק מחכים לרגע שאחזור לעצמי ואחזור לקהילה. אבל מבחינתי אין מצב שזה יקרה".
שמואל מודה שבכל הקשור להתנהלות יומיומית בעולם החילוני, הוא היה בור גמור. "לא ידעתי איך עובדים עם חשבון בנק, לא הכרתי את כל סוגי כרטיסי האשראי שקיימים. לא נעים לי להגיד,
אבל השבוע, בגיל 24, חתמתי על צ'ק בפעם הראשונה בחיי. הבית של ה.ל.ל היה בשבילי קביים, שעזרו לי לייצב את עצמי מול העולם.
"למרות שזאת נשמעת קלישאה, אני מרגיש שנולדתי מחדש. התחלה חדשה בעולם זר היא דבר מפחיד מאוד, ואני מאמין שבלי הבית הזה, בחיים לא הייתי עושה את הצעד. סביר להניח שהייתי נשאר בקהילה וחי בשקר".
אתה מרגיש שהצלחת להשתלב טוב בחברה החילונית?
"למרות שהבית חשף אותנו מאוד לתרבות החילונית ולקח אותנו לטיולים בארץ, כדי שנכיר כמה שיותר מקומות, זה עדיין לא הביא אותי למקום שבו אני מרגיש שאני שולט. יש לי חסך תרבותי אדיר.
"זמרים כמו הראל סקעת, מירי מסיקה, מוש בן ארי וקרן פלס אני מכיר בעיקר מהתוכניות שראיתי אחרי שיצאתי בשאלה. את שלמה ארצי התחלתי לשמוע רק בשבועיים האחרונים. על אריק איינשטיין ושלום חנוך שמעתי, אני יודע שהם זמרים מאוד נחשבים בעולם החילוני, אבל אין לי מושג אילו שירים יש להם.
"זמרים מהזמר המזרחי, כמו עומר אדם ואייל גולן, אני מכיר יותר טוב, אבל עדיין לא מרגיש מחובר למוזיקה הזו. גם היום, אני בעיקר אוהב לשמוע שירים חסידיים.
"אני לא מכיר סרטים ישראליים, ואני לא מתכוון לשבת ולעשות מרתון סרטים רק כדי להרגיש שאני כמו כולם. אני מאמין שבצבא אתוודע לסרטים האלו, אם ארצה ואם לא, ואשלים את החסר. חוץ מזה, לכל בן אדם חדש שאני מכיר אני אומר שאני יוצא בשאלה, אז אין הרמת גבות על חוסר הידע שלי".
יש לך כבר תוכניות לגבי השירות בצבא?
"אני מאוד מקווה שייתנו לי לשרת בתפקיד שקשור למדעי המחשב. אחרי הצבא אני מקווה ללמוד אדריכלות, זה תחום שמאוד מעניין אותי. ואני רוצה לטרוף את העולם, לבקר בכמה שיותר מקומות".
היית בחו"ל בעבר?
"בשנה שעברה נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, לבד. סוף שבוע באיטליה, בלי לדעת מילה באנגלית. רציתי להוכיח לעצמי שאני חזק ושאני יכול להתמודד עם כל דבר. זאת היתה חוויה מאוד עוצמתית. הרגשה של חופש מוחלט, בלי להצטרך להסביר מי אני ומאיפה באתי".
• • •
איציק (18 וחצי) מקריית גת סיים לפני כחודש את מגוריו בבית של ה.ל.ל, ועבר לדירת המעבר של העמותה בירושלים. למחייתו הוא עובד במזנון של בית קולנוע בעיר.
יציאתו בשאלה הביאה לניתוקו מהוריו ומתשעת אחיו. כמי שגדל בחסידות גור, אין לו בגרויות, והוא יודע שיצטרך "לעבוד קשה" כדי להוכיח את עצמו. השאיפה שלו היא לצאת למכינה קדם־צבאית, ואז להתגייס כלוחם קרבי.
"עברתי תהליך לא קל, ואני עדיין עובר אותו. כל יום הוא התמודדות, עוד שלב שמלמד אותי משהו חדש על החברה החילונית. אני רוצה להוכיח את עצמי, ואני משוכנע שאני אצליח.
"בחסידות גור תמיד חינכו אותנו שאנחנו האליטה של העולם, ושרק אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים רוצה מבחינה רוחנית והלכתית. אני לא יודע למה, אבל כבר בגיל 7 אני זוכר את עצמי מעלה ספקות לגבי האמונה. בגיל 14 עברתי אירוע שהיום אני יודע להגדיר כניצול מיני מצד תלמיד ישיבה גדול ממני. אני זוכר שהרבנים כעסו עלי ואמרו לי שמה שעשינו קרה באשמתי, ושזה משול לרצח.
"למרות שהייתי הצד הנפגע, האשימו אותי. מבחינתי, זה היה השבר הגדול. לא האמנתי שאלוהים באמת רוצה שארגיש כל כך רע עם עצמי על משהו שעשו לי".
הוא נשלח לישיבת תלמוד תורה באשדוד, ושם הסתקרן לשוטט ברחובות, להציץ בעיתונים ולהיחשף לעולם שבחוץ. "בחסידות גור יש שמירה אדוקה על כל חבר קהילה, כל הזמן, אבל הצלחתי
לחמוק כמה פעמים ולהסתובב בעיר. זאת היתה התקופה שבה התאבדה אסתי וינשטיין, והיו הרבה כתבות על החסידות ועל החוקים הקשים שבהם אנחנו חיים. ככל שהסתובבתי יותר, הרגשתי יותר שבחסידות מסתגרים כמו בגטו, ושהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ.
"לא היה לי את מי לשתף בלבטים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה, ושלמרות הפחד לאבד את כל המשפחה, אני חייב לעשות את זה בקאט אחד".
במוצאי ראש השנה אשתקד לקח איציק כמה בגדים, שם אותם בתיק והתחיל לשוטט ברחובות.
"לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה אישן. חיפשתי אדם שייראה לי חילוני, אולי הוא יבין את המצוקה שלי ויעזור לי. כשראיתי מישהו כזה בתחנת אוטובוס, עליתי אחריו והתיישבתי לידו. התחלתי לדבר איתו וסיפרתי לו שברחתי מהישיבה, ושאני לא רוצה לחיות ככה יותר. למזלי, נפלתי על מישהו שהקשיב לי, ובדיעבד התברר שהוא סייע להרבה יוצאים בשאלה.
"הסברתי לו שזה חלון ההזדמנות היחיד שלי לעזוב בלי שיתפסו אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שמארח בדירה שלו חיילים בודדים, והוא קיבל גם אותי לדירה.
"הייתי מפוחד ומבוהל, אבל גם נחוש מאוד שזה מה שאני רוצה, ושאני לוקח אחריות על החיים שלי. כשהגעתי לדירה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך את הפאות. זאת היתה תחושה של שחרור וסיפוק עצום".
אחרי יומיים בדירה, שבה שהה רוב הזמן לבדו ("החיילים כבר חזרו לבסיס"), החליט לבדוק את "בית אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער בגילאי 13-19, שעליו שמע בעבר כמקום שמסייע לכל מי שאין לו מקום מגורים.
"בגלל שהייתי אז בן פחות מ־18, ביקשו שם אישור מההורים. לא היה לי אומץ להתמודד עם ההורים שלי, לכן ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שהיתה שם שתתקשר במקומי. היא סיפרה להוריי שהגעתי אליהם, ושאני כבר בלי פאות.
"התברר שהוריי כבר חשבו שחטפו אותי, ומאוד דאגו. אבא שלי הסכים להיפגש איתי. ביקשתי שרק הוא יבוא, והוא באמת בא לבדו, וניסה לשכנע אותי לחזור. זו היתה פגישה מאוד טעונה, בכיתי והתנצלתי. כאב לי שאני מכאיב להם ככה. לפני שנפרדנו הוא רק ביקש שאניח תפילין כל יום".
נפרדתם בחיבוק?
"בחסידות גור אין הבעת רגשות. אבא שלי בחיים לא חיבק אותי, ואמא שלי תמיד אמרה שאם היא תחבק אותי, זאת זילות של הכבוד שלי. אני זוכר מקרה אחד, שבו נפגשתי עם קרובת משפחה, וברגע של ספונטניות התחבקנו משמחה. היא נרתעה מייד לאחור, היתה בטוחה שהחיבוק שלנו נחשב לגילוי עריות.
"הבטחתי לאבא שאניח תפילין, ובאמת עשיתי את זה במשך חודש. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לחזור, הוא ניתק איתי את הקשר".
• • •
כשאיציק הגיע לגיל 18, הפנתה אותו עמותת "ובחרת", שמסייעת ליוצאים בשאלה, לבית של ה.ל.ל.
"הגעתי בשעת אחר צהריים ופגשתי את אודיה, העובדת הסוציאלית. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכול לישון שם בלילה, ונשוחח בבוקר. אמרתי לה שאני רוצה להוציא תעודת זהות, כי שלי אבדה, ואני לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שאני מעוניין ללמוד את כל הכללים החדשים של החברה החילונית.
"לפני שהגעתי לבית, לא היה לי מקום יציב שבו יכולתי להתחזק ולהתחשל. בבית פגשתי עוד חמישה חבר'ה כמוני. גם עכשיו, אחרי שעזבתי לדירת המעבר, אני עדיין בקשר קרוב איתם".
מה היה הגילוי הכי מפתיע שלך על החברה החילונית?
"תמיד אמרו לנו שאצל החילונים זה סדום ועמורה, ושהכל מותר. גיליתי שזה לא נכון. גם בחברה החילונית יש כללים וחוקים, ובניגוד לחסידות, אם מישהו פה לא בסדר, לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח, אלא מטפלים כמו שצריך, ואפילו מנהלים על זה שיח".
היו רגעי משבר בדרך?
"המשבר הכי גדול שלי, שגם הבית לא הצליח לסייע לי להתמודד איתו, הוא אובדן הקשר עם ההורים. אני כל כך רוצה שהם יסכימו להיפגש איתי. אני אוהב אותם, הם חסרים לי מאוד.
"אני יודע שעכשיו אני חי חיים שונים משלהם, אבל אני מאמין שאפשר להיפגש באמצע. אני אפילו מוכן שרק נדבר בהתחלה בטלפון. אני מקבל את דרך החיים שלהם, ולא אנסה לשכנע אותם לחיות כמוני. אני רק רוצה שגם הם יקבלו את הדרך שאני בחרתי"

Featured

הלוחשת לסוסים

Published

on

כשהיא לא עובדת בקבוצות 'בינה' ו- IAC Care של ה- IAC , לשלומית עובדיה בת ה 26- יש תשוקה גדולה אחת • הקשר המיוחד שיצרה עם סוסי רכיבה כבר הוביל אותה לזכייה בתחרויות נחשבות בקליפורניה • מי שגדלה בבית דתי וחזרה בחצי שאלה חולמת על הקמת חווה משלה, במקביל להמשך פעילות למען ישראל • חשיפה נאה

הבחנתי בה פעמים רבות בשלל האירועים של ארגון ה- IAC ברחבי לוס אנג׳לס. היא תמיד נראתה לי מעט נחבאת לכלים – מאחורי שולחן ההרשמה או כשהיא מארגנת את האולם לקראת הרצאה או אירוע. דבר מהמראה של שלומית עובדיה, בעלת המימדים הזעירים משהו, לא הסגיר את היותה רוכבת סוסים מוכשרת שמתחרה בשנים האחרונות על בסיס קבוע בקליפורניה וזוכה בפרסים יוקרתיים.

ריצות בוקר ארוכות, תרגילי כוח ואימוני רכיבה עם מדריכה צמודה ארבע פעמים בשבוע, יחד עם מוטיבציה והתמדה אין סופית, העניקו לה מיקום בצמרת תחרות הרכיבה המקומית שהתקיימה בחג השבועות האחרון ב- The Paddock Riding Club . שם, קטפה לא פחות משלושה פרסים במקומות ה -4 , 3, וה-2 בסגנונות רכיבה שונים.

שלומית (26) נולדה בסן דייגו. בת שניה מתוך חמישה אחים ואחיות לאב שלמה, מהנדס מצליח ולאם נינה. היא גדלה בבית דתי אדוק ולמדה בבית הספר לבנות Torah High School . שלומית חונכה להתלבש בצניעות ושמרה כשרות ושבת כהילכתן.

בתום לימודי התיכון טסה בפעם הראשונה לביקור בישראל. שם, התאהבה במנטליות הישראלית ונשארה להתגורר בארץ במשך כשנה. היא עסקה בעבודות התנדבותיות רבות, לימודי עברית וגם עבודה בחוות סוסים. בסופה של אותה שנה החליטה לזנוח את אורח החיים הדתי וחזרה ללוס אנג׳לס בגירסה חדשה של עצמה.

היא עדיין מחוברת למסורת היהודית אך לא לאורח החיים ההילכתי. ארץ ישראל והישראליות מהווים אהבה ענקית עבורה. את הלבוש הצנוע עם החצאית והשרוולים הארוכים החליפה בג׳ינס קצרצר, גופיות, פירסינג וגם קעקוע של מגן דוד מאחורי אוזנה השמאלית.

שלומית התקבלה ללימודים באוניברסיטת סי-סאן בנורת'רידג', כשהיא מתמקדת במקצוע האנגלית. היא זכתה בתחרות ארצית לכתיבה והשתלבה בעבודה בערוץ 7, שם, כתבה על פרשות השבוע.

צמאה להתנסויות וחוויות חדשות היא הגיעה עד יפן הרחוקה שם בילתה כחמישה חודשים של לימודי התמחות בתרבות היפנית ב-Tokiwa Universit.

שלומית: ״בהתחלה חשבתי להישאר ביפן, אבל שמתי לב שאין שם כמעט יהודים או הבנה של יהדות. גרתי בכפר קטן וכשהייתי הולכת עם מגן דוד אנשים שחשבו שזה סמל של מותג אופנה או משהו כזה. לא היה להם מושג מה זה אומר. הבנתי שאני לא יכולה לגור במקום שבו אין לי דרך לבטא את הזהות היהודית שלי".

נבואה שהגשימה את עצמה

נפגשתי עם שלומית באחד מאימוני הרכיבה שלה באורוות החווה Thundering Hooves Ranch שב-Tujunga . החווה מוקפת הרים ירקרקים, עדות לחורף הגשום והלא שגרתי שהפתיע השנה.

לבושה במכנסי רכיבה, חולצת פולו שחורה וקסדה לראשה, הבטתי בה רוכבת באלגנטיות מרשימה. על כיסוי האוכף שלה רקום באנגלית ׳אלופה׳. היא קיבלה אותו במתנה בתחרות הראשונה בה השתתפה, מן נבואה שהגשימה את עצמה.

במתחם הרכיבה המאמנת האישית של שלומית יורה עליה הוראות מכל עבר: מסדרת ומדייקת אותה. ׳אחת .. שתיים .. שלוש׳ שלומית משרטטת את צעדי הריצה של הסוס. כל כולה מרוכזת בהקפה הבאה ותיכנון הניתור הנכון.

מדהים לראות בחורה כה צעירה בעלת מימדים צנועים שולטת בחיה הענקית והחזקה הזו, חשבתי לעצמי.

שלומית, זה נראה כאילו את מדברת עם הסוס.

״אני סופרת ביחד עם הסוס וכך אני שולטת בצעדים שלו. הם יכולים להיות גדולים מידי או לפעמים קטנים מידי. אני סופרת כמה צעדים הסוס לוקח לפני כל ניתור ומכוונת אותו כדי לוודא שהוא לא יתנגש במכשול. אם אני רואה שהסוס מגיע עם
צעד מאוד ארוך ועומד לקפוץ מוקדם מידי, אז אני מושכת אותו אחורה ומנחה אותו לצעדים יותר קצרים״.

שלומית סיפרה לי שהרכיבה התחרותית בנויה על תקשורת והבנת שפת גוף בינה לבין הסוס. ״אנחנו מתקשרים כל הזמן. הוא מרגיש כל שריר שאני מזיזה בגוף וכך הוא יודע מתי אני רוצה שיקפוץ. הסוס סופר ביחד איתי. אם אני מגיעה למכשול מהר מידי ואין מספיק מרווח עבורו כדי לנתר אז הוא פשוט יקפוץ. אני חייבת
להיות רגישה לשפת הגוף שלו כדי שהוא לא יפתיע אותו.״

מדוע החלטת לוותר על אורח החיים הדתי?

״כשגרתי בישראל, כל שלושה חודשים עברתי ממקום למקום. עשיתי המון פעילויות שהשפיעו עליי: עבדתי בחוות סוסים, טיפלתי בבעלי חיים, לימדתי ילדים אתיופים אנגלית אחרי בית ספר. זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי מחוץ לבית וזה שינה אותי.

"רציתי חיים אחרים, לברוח טיפה. הבנתי שזה העולם האמיתי ורצית להיות מוכנה לקראתו. העולם הדתי מנע ממני המון דברים: למשל תמיד רציתי לעשות ספורט באופן מקצועי אבל הייתי מוגבלת בגלל החוקים של הדת. אני זוכרת שרק בקולג׳ היו לי פעם ראשונה חברים לא יהודים, זה היה שוק עבורי".

האהבה שלך לישראל הביאה אותך לעבוד ב- ,IAC בתוכנית ׳בינה׳ וב- IAC Care כמתאמת תוכניות.

״כן, רציתי לעבוד במקום שאני יכולה להשתמש בו בכישורי הכתיבה שלי, ובארגון שיש בו ערכים יהודיים וקול יהודי. חשוב היה לי להרגיש שאני יכולה לעשות שינוי ולהשפיע על אנשים. העבודה ב- IAC מאוד ממלאת אותי כי אני רואה איך הארגון הזה משפיע על הקהילה הישראלית-יהודית.

"פעם לישראלים שהיגרו לאמריקה היו שתי אפשרויות אם הם רצו לחוות ישראליות; להצטרף לבית כנסת זה או אחר ולהפוך להיות דתיים, או לחזור לישראל כי הם ידעו שאם הם ישארו לבד באמריקה הם יאבדו את התרבות שלהם. אבל היום יש להם את ה- IAC באל-איי ובכל רחבי ארצות הברית, שנותן לישראלים אפשרות ליצור קהילה וחיים מלאים מבלי להשתייך לבית כנסת או ארגון דתי.

"הישראלים שעוברים לכאן נמצאים בגיל שהם מחליטים איפה יגורו, עם מי הם יתחתנו, איך יגדלו את הילדים שלהם. כל ההחלטות האלו יהיו מושפעות מהאוכלוסיה איתה הם מתחברים, ו- IAC יוצר להם סביבה תומכת ועוזרת להתחבר עם אנשים כמותם".

להבין את הניואנסים הקטנים

איך הגעת דווקא לספורט רכיבת סוסים תחרותית?

״בגלל שהייתי דתיה גיליתי את עולם הספורט מאוחר והבעיה הייתה שפיספסתי המון זמן. למשל אם אתה רוצה להיות מקצוען בכדורגל אתה חייב להתחיל כילד.

"בקולג׳ ניסיתי להתחרות באיגרוף, אבל זה לא היה ממש בשבילי – חטפתי זעזעוע מוח חמור. הבנתי שאני לא מספיק אגרסיבית. הייתי מכה מישהו באימון ואז מתנצלת ושואלת אותו אם הוא בסדר. אני לא יכולה לתת למישהו אגרוף בפרצוף, לראות אותו נופל ולא לבדוק שהוא בסדר…

"אז חיפשתי ספורט שאפשר להתחיל בגיל יותר מאוחר. גיליתי שרכיבת סוסים תחרותית אפשר לעשות בכל שלב בחיים. אתה יכול להתחיל את זה כשאתה בן עשרים או כשאתה בן חמישים. כל הרוכבים האולמפיים המצטיינים הם מבוגרים יותר ויש להם נסיון חיים עשיר ברכיבה.

"אחד הדברים שאני אוהבת בספורט הרכיבה הוא שזו עבודת צוות משותפת עם הסוס. אתה חייב בעצם לתקשר עם מישהו שמדבר שפה שונה ממך. סוסים לא מדברים אנגלית, הם מדברים שפת גוף. זה תהליך מרתק ללמוד להכיר אותם – כל תנועה קטנטנה של הגוף שלך משפיעה עליהם.

"כשרק התחלתי לרכוב הייתי עושה טעויות, והבנתי שחלק מהתנועות שלי עיצבנו אותם. היו פעמים שביקשתי מהסוס משהו והוא חשב שהתכוונתי למשהו אחר. אבל עם הזמן אתה מפתח יכולת לתקשר עם הסוס. זה כמו להיות חבר קרוב של מישהו ולהבין את הניואנסים הקטנים שלו״.

עברת גם פציעה לא פשוטה.

״לפני שנה הייתה לי נפילה מאוד קשה. לא הייתי מספיק מנוסה והסוס שרכבתי עליו היה קצת משוגע. פתאום הוא נתן קפיצה פראית ונפלתי בעוצמה על הגב. אני זוכרת שלא הרגשתי את הרגלים שלי, לא יכולתי להזיז שום חלק בגוף. היו לי כאבים חזקים ולקחו אותי מהר לבית חולים.

התחלתי לעשות שיקום ופיזיותראפיה. הרופאים ביקשו שאקח חמישה חודשים הפסקה מרכיבה. אבל סירבתי. הרגשתי שזו התקופה שלי להתאמן ולהשתפר. שאפתי להיות יותר טובה ועד היום לא החלמתי לגמרי. לפעמים יש לי עדיין כאבים".

ובכל זאת, לפני שבועיים זכית בשלושה פרסים בתחרות רכיבה ב- Higher Divisuond , תחרות לא פשוטה עם מתחרים מנוסים ממך בהרבה. איך התחושה?

״הרבה אנשים רוכבים בשביל הכיף, אבל כשאתה משתתף בתחרות זה שונה לגמרי. פתאום יש לך מטרה להשיג. אתה בוחן את הכישורים שלך וזה משנה את הדינמיקה של הרכיבה. אני כל הזמן רוצה להשתפר ולהיות יותר טובה. במהלך הרכיבה יש כל כך הרבה דברים שצריך לזכור לעשות עם תנועת הגוף ועם כל שריר כדי לתת סיבוב טוב וקפיצות נכונות, מה שאומר שהמוח שלי מפוקס לגמרי. הטריק ברכיבה הוא להיות במצב ממוקד ובהלך רוח הנכון. כשאני רוכבת הגוף שלי עובד קשה פיזית ובמקביל אני חייבת להישאר ׳און טופ אוף איט׳.

"הזכייה בשלושת הסרטים (פרס בתחרות רכיבה מקביל לגביע או מדליה בענפי ספורט אחרים) זו הרגשה הכי נפלאה שיש; זה לימד אותי שכשאני עובדת קשה כל האפשרויות בעולם נפתחות עבורי״.

מתחברת לאמא אדמה

מה את עושה בזמן הפנוי כשאת לא רוכבת על סוסים?

״אני אוהבת לטייל בטבע. כל הזמן יוצאת לקמפיינג וטיולים בהרים. אני גם אוהבת לטפל בבעלי חיים. יש פה כבשים ועיזים שאני דואגת להם. עוד תחביב שיש לי זה ללכת לירות במטווחים בכל מיני רובים וכלי נשק, זה מרגיע אותי".

מה החלום שלך?

״ואוו, יש לי המון חלומות. אני רוצה להשתתף במכביה. כרגע אני חוסכת כסף כדי לקנות סוס משלי. זה עסק מאוד יקר, כי בנוסף לסוס שזה אלפי דולרים, יש גם המון הוצאות מחייה שלו: שכירות בחווה, אחזקה, ביטוח רפואי, וטרינר וכאלה. אבל זה יקרה, ויום אחד אני רוצה חווה משלי.

"למדתי עם השנים שאמא אדמה היא הדרך שלי להתחבר ליהדות. אני רוצה לפתוח חווה עם המון בעלי חיים. לעשות וללמד חקלאות ולהדריך אנשים איך הם יכולים לחיות דרך חוקי היהדות שקשורים לטבע ולאדמה, ויש המון כאלו.

"מלבד זה אני רק רוצה להיות מאושרת. לחיות את החיים הפשוטים עם עבודת האדמה, הסוסים ולהמשיך ולעזור, לתרום ולהתנדב, כאן ובישראל״.

.

המשך לקרוא

Featured

אני מחוייבת ומחוברת ללקוחות בצורה רגשית"

Published

on

טל אוריון, בעלת ומייסדת חברת ההפקות Tal Orion Conceptual Events,
חושפת את הסודות והטיפים לארוע מושלם • ומספרת על המורדות והעליות בחייה שהפכו אותה לאושיה מובילה בתחום הניהול של ארועי פרימיום יוקרתיים בלוס אנג'לס

כעיתונאי, חלק גדול מעבודתי הוא סיקור של מגוון אירועים בקהילה הישראלית והיהודית ברחבי לוס אנג׳לס. גאלות, חגים, אירועים עסקיים, מסיבות חברתיות, פרימרייות סרטים. הקהילה המקומית מנפיקה כאן אין ספור ערבים קסומים וייחודים, כמו גם אירועים פרטיים עם תקציבים מעוררי התפעלות.
אחת ממפיקות האירועים הבולטות בשנים האחרונות היא טל אוריון – המייסדת והבעלים של Tal Orion Conceptual Events, חברת ניהול אירועי פרימיום יוקרתיים שהפיקה שלל אירועים מרהיבים ומעוצבים היטב, כאלו שלא ניתן היה להישאר אליהם אדישים.

עם זאת, בגילגולה הנוכחי של החברה, היא גם משלבת בתוכה צוות נוסף של ניהול והפקת אירועים בתקציבים קטנים יותר תחת פיקוחה של טל.

ברזומה של אוריון הפקת אירועים נחשבים בקהילה היהודית והישראלית בלוס אנג׳לס ביניהם: הפקה ועיצוב בפועל של אירוע הקולונריה הגדול Taste of Israel והאירוע המפואר לרגל חגיגות ה-70 לישראל של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס, שהתקיים
ביוניברסל סטודיו׳ס.

בכל פעם שתיכנסו לאירוע בהפקתה, התחושה היא שאתם במימד אחר; סיפור שסופר בצורה ויזואלית מרשימה עם ירידה לפרטים הכי קטנים, אסתטיקה מעוררת התפעלות, יצירתיות אין סופית ודיוק שנעשה על ידה כמעט באובססיביות. אירועים בהפקתה של אוריון הם כאלו שמדברים עליהם שנים אחר כך.

נפגשתי עם אוריון לראיון בבית קפה על רודאו דרייב בבוורלי הילס. בשיחה היא מגלה גם על איך הייתה קרובה לאבד את חייה לפני כשנה. זה היה ביום האם אשתקד, כשבעלה נהג במכונית המשפחתית בגבעות המשקיפות על העיר פסאדינה, מקום מגוריה. האחרון יצא מהרכב לבדוק את תיבת הדואר בכניסה לבית ובשל כשל טכני החלה המכונית להתדרדר כשטל בתוכה, לבדה. בתוך שניות היא מצאה עצמה דוהרת לבדה במכונית ללא שליטה ברוורס בירידות התלולות, במסלול בלהות עד להתנגשות במעקה הבטיחות שהפריד בינה לבין תהום של צלע ההר, בעוד רכבה מתנדנד בין שמים לארץ, עד שלבסוף נעצרה על פיו של המצוק.

טל: ״דמיין את עצמך יושב במצב מבעית כזה, בלי שליטה, כשמולי אני רואה את בעלי רץ לעברי אחוז אימה, מנסה לתפוס את הרכב בגופו וכמעט נדרס. כן, יש דבר כזה אלוהים, והוא זה שמנע מהמכונית להתהפך אל תוך התהום. ויש דבר כזה מלאכים ששומרים עליך. הם פתחו עבורי את הדלת ואיכשהו יצאתי ללא שריטה. זה היה רגע מכונן. ביום הזה השכלתי להבין שישנם ניסים ושעליי להיות אסירת תודה מידי יום".

אחת התובנות של טל מאותו היום הן עד כמה החיים שברירים וכמה חשוב לחלום בגדול ולהגשים את עצמך כל יום; תזכורת לכך שחיים פעם אחת. אך כאשר מסתכלים על הרזומה שלה וסגנון חייה, נראה שהיא תמיד חיה מבלי לוותר על הרצון להגשים את חלומותיה, גם אם זה אומר לחשוב או לעשות דברים אחרת.

רומנטיקנית חסרת תקנה

אוריון (50) נולדה בירושלים וגדלה בתל אביב. בצעירותה נדדה בין בתי ספר רבים בין חיפה, תל אביב, גבעתים, רמת גן ועיר הבירה. ״זה חיזק אותי מצד אחד ומצד שני עשה אותי מאוד הססנית", היא מספרת. גם אופיה כיום מושפע מניגוד התרבויות אליו נחשפה בילדותה. אביה מגיע ממשפחה מרוקאית חמה, ומהעבר השני אמה הגיעה משילוב של משפחה טורקית-יוונית ״אבל פולניה לכל דבר״, היא צוחקת, ״הצד המשפחתי החם מחד והאריסטוקרטי מנגד הפך אותי לבן אדם אמביוולנטי".

בגיל 12 עברה להתגורר בתל אביב, שם נחשפה לחיי העיר הגדולה שלא נחה לרגע. היא מעלה זיכרונות מחוף מציצים המפורסם והיכרותיה עם דמויות תל אביביות מוכרות שהשפיעו על תקופת ההתבגרות שלה. היא הופיעה בלהקת צעירי תל אביב המיתולגית ואת שירותה הצבאי עשתה בבסיס הקריה, קרוב לבית, מה שהעניק לה את האפשרות להירשם במקביל ללימודי תקשורת באוניברסיטה.

אוריון היא רומנטיקנית חסרת תקנה. היא נזקקה ל-3 חתונות כדי למצוא את האחד. גם בארצות הברית התאהבה לאט ובשלבים. ב-1989 עם תום שירותה הצבאי, ארזה מזוודה עם מעט כסף שחסכה ועלתה על טיסה לניו יורק. שם עבדה כמלצרית ובשלל עבודות מזדמנות. ב׳תפוח הגדול׳ הכירה גם את בעלה הראשון מתוך השלושה. ״אני תמיד צוחקת על עצמי שאני ׳כלה להשגה'״. למרות שהתחתנה עם איש אמיד בעל עסקים רבים בעיר, לאחר שש שנים ושני ילדים הבינה שחיי הנוחות במנהטן הם לא בדיוק כוס התה שלה. אוריון ויתרה על הכסף, ארזה את הילדים וחזרה לישראל.

בארץ סיימה את לימודי התקשורת והתקבלה לעבוד ב׳רדיו ירושלים׳ כמפיקת לילה. בתוך מספר שנים קודמה להיות סגנית מנהל התחנה. אוריון: ״בתחנת הרדיו למדתי איך להביא את הצד היצרתי שלי לראשונה, להתעסק בתוכן והפקה. בהמשך, התפקיד הניהולי העניק לי הזדמנות להתעסק בפרסום ויחסי ציבור של התחנה".
שש שנים לאחר מכן נישאה בשנית, ילדה את בנה השלישי והתקבלה לעבודה בעיתון ׳׳קול העיר׳. מה שהחל כמוסף במקומון בן 6 עמודים, הפך תוך מספר חודשים בהובלתה למגזין לייף סטייל פופולרי המכיל 40 עמודים. אוריון כתבה בין היתר את טור הרכילות השבועי של הבירה והייתה בין הראשונות שיצרה מגזין לייף סטייל ברשת שוקן, מה שהפך אותה לאושית תקשורת בעיר.

התאהבות בשלבים אמרנו? בעודה מתחזקת קריירה מבטיחה בעולם העיתונאות המקומי, טסה אוריון לבקר את אמה שמתגוררת בלוס אנג׳לס. כאן, היא מספרת, הווירוס התפרץ בשנית. אוריון: ״חזרתי הבייתה ואמרתי לבעלי – יש לנו שלושה חודשים בארץ לסיים דברים ואנחנו מתקפלים ועוברים לאל-איי. הפעם הגעתי ללוס אנג'לס עם שש מזוודות, שלושה ילדים ופשוט התחלנו מהתחלה".

המעבר השני לארה"ב היה לא פשוט עבורה. אוריון נפרדה מהטייטלים שלה בביצת התקשורת המקומית וקיבלה שיעור מאלף בענווה כשהייתה צריכה להמציא עצמה מחדש. טל: ״את העבודה הראשונה שלי כאן נתן לי גל שור, ככתבת בעיתון שערך. התחלתי לכתוב על הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס. במקביל חברתי לעיתון ׳ידיעות אחרונות׳ והם ציוותו אותי לעבוד כתחקירנית במוסף ׳7 ימים׳. במשך שלוש שנים עבדתי עם שליח העיתון, אבנר הופשטיין. פירסמנו סקופים שעוררו לא מעט הדים. זו הייתה תקופה שבה הבנתי כמה תשוקה יש לי לעיתונאות החוקרת. לימים אבנר שב לישראל והוריש לי את המשרה הנחשקת – כתבת ׳ידיעות אחרונות׳ בחוף המערבי. לא חושבת שיש שחקן בהוליווד שלא ראיינתי ואין טקס נוצץ שלא נכחתי בו. כתבות השער שלי עם רוברט דאוני ג׳וניור, ג׳ניפר אניסטון מל גיבסון, פיארו את העיתון בשנים שעוד היה כבוד למקצוע. עשיתי זאת בד בבד עם סיקור הסגרת האברג׳ילים לארה״ב ולא מעט תחקירים מעוררי מחלוקת".

מקץ כמה שנים נפרדה אוריון גם מבעלה השני: ״העבר לא רלוונטי. אני גאה במערכת היחסים שהתפתחה בינינו דווקא אחרי הגירושים. לפני הכל הוא האבא של הבן שלי. אנחנו נפגשים בארוחות יום שישי וחוגגים ביחד חגים. אני מאחלת להרבה זוגות שמתגרשים לדלג על הסבל ולהגיע מהר לשלב הזה, במיוחד עבור בריאות הנפש של הילדים״.

מפיקת חתונות עם תעודות

את בעלה הנוכחי, עוזרד לב, הכירה דרך פייסבוק. עוזרד התגורר בלונדון ומערכת היחסים שלהם הייתה תחילה טראנס-אטלנטית. טל: ״הייתי די סקפטית. בכל זאת חיינו באיזורי זמן שונים. כשהוא בחר לעקור את חייו ולעבור לאל-איי הבנתי שהגיע הזמן להתבגר ולקחת את המוסד הזה קצת יותר ברצינות. לא מעט אנשים שואלים אותי: ׳בשביל מה התחתנת בפעם השלישית׳? ואני עונה להם שלהתחתן שוב עבורי זה ניצחון התקווה על הנסיון. אני שואפת למצויינות גם בעבודה שלי וגם בחיים האישיים. ללקוחות שבאים אליי לתכנון חתונות אני תמיד אומרת שאני לא סתם מפיקת חתונות – יש לי אפילו תעודות״…

עוזרד פתח עבור אוריון לא רק שלב חדש בחיי הזוגיות שלה אלא גם בחיים המקצועיים, כאשר זיהה אצלה כישרון עיצוב מקורי שמתובל בהמון חוש עסקי. הוא קנה עבורה במתנה ׳קורס הפקת אירועים׳ רק כדי ש'תפתח את הראש' למשהו חדש. ׳עולם העיתונות פשט את הרגל׳, הבהיר לה. ובכך פתח בפניה דלת לקריירה חדשה ומרתקת. טל: ״שבועיים אחרי הקורס הצעתי לחברה טובה שלי שעמדה לעשות בת מצווה להפיק עבורה את האירוע ללא תמורה כספית. ניפגשתי עם זוג נוסף שהתחתן והצעתי גם להם את שירותי ההפקה שלי שוב, ללא תשלום. שבע שנים חלפו מאז. היום, תודה לאל, יש לנו משרד, צוות עובדים ואירועים שסגורים כבר ל-2020.

קולגות סיפרו לי שאת פרפקציונסטית.

״אתה לא יכול להיות פחות מזה בתחום. זו אפילו לא אופציה. עם הזמן הבנתי שאני מושכת אליי אנשים שמאוד דומים לי במבנה האישיותי. לקוחות שדורשים מצויינות ועמידה על הפרטים הקטנים. מדוע בן אדם עושה בעצם אירוע, לבד מהרצון לחגוג ולשמוח עם חברים ומשפחה? יש כאן צורך להשאיר חותם. גרנדיוזי כמובן, כי אחרי הכל אנחנו בהוליווד. סוג של סמל סטטוס. זה בעצם כמו לעשות שולחן שישי אבל עם כל השואו.
היצירתיות בעיניי משחקת תפקיד מכריע. גם בשנים הראשונות שלי כשעבדתי בתקציבי מינימום הבנתי שעלי להשקיע יותר מחשבה בצד העיצובי. אנשים רוצים להיכנס לאירוע ולהרגיש שהם בחוויה, בטח ובטח בעלי השמחה. לא יעלה על הדעת שאנשים ישלמו את מיטב כספם ולא יקבלו משהו פחות ממושלם. לשמחתי, היום אני עובדת עם לקוחות שמאפשרים לי לעבוד עם תקציבים לא מבוטלים. זה פותח עבורי המון אפשרויות. השמיים הם הגבול״

אוריון מעולם לא ניסתה לשווק עצמה כחברת אירועים שמתאימה לכל כיס, כיוון שהיא אינה כזו. מה שכן, היא מעניקה ללקוחותיה את האירוע היוקרתי והמיוחד ביותר ובעיקר שקט נפשי: ״אני מוצאת את עצמי לא פעם מועסקת על ידי לקוחות שבאים ואומרים לי ׳אין לי את הזמן להתעסק בניהול ותכנון האירוע, קחי את זה מכאן'. לעניות דעתי זה כל הרעיון. כמו ללכת לעורך דין או לכל איש מקצוע אחר. הם לא אמורים להתעסק בלוגיסטיקה, באישור פרמיטים או בחיפוש המתיש אחרי הספק הנכון. אנחנו עושים את הכל עבורם, מא׳ ועד ת׳, ודואגים שהם בעצמם יהיו האורחים באירוע שלהם״.

היו לך גם מקרים לא פשוטים ומאתגרים עם לקוחות.

״כמו בכל מקצוע ישנם אתגרים. אני מאמינה שאנחנו יכולים להסתדר בגדול עם הכל חוץ ממזג האוויר. רוחות ושריפות יכולים להשבית בהינף יד תכנון של חודשים. אנחנו חסרי אונים מול הטבע. ברובד האישי, מעבר היותי מפיקת אירועים אני חובשת לא מעט פעמים גם את כובע הפסיכולוג. זה אבסורד, אבל במרוצת השנים גיליתי שאירועים משמחים טומנים בחובם לא מעט מתח ודרמה, ביחוד אצלנו המשפחות היהודיות. ראיתי כבר הכל – אמא שלא מגיעה לחתונה של הבן שלה, הורים גרושים שסוגרים חשבון במהלך טקס עליה לתורה. אני משתדלת להביא מהניסיון שלי גם לשם, לא מהססת לדבר אל ליבם ולהזכיר להם את הסיבה העיקרית שלשמה התכנסו.

אוהבת לעבוד עם ילדים

מהיכן את מקבלת השראה לעיצוב המיוחד של האירועים שלך?

״זה באמת יכול להיות מכל דבר ובכל מקום. שוק עתיקות או חנות פופ-אפ מועצבת. השבוע הלכתי לצפות בסרט ׳אלאדין׳ וברור לי שאני הולכת לראות אותו עוד לפחות עוד פעמיים. הפקה מטורפת של דיסני שפותחת את כל החושים. אני מחכה כבר ללקוח שיאפשר לי להוציא את הטירוף הנוכחי לאור. הרבה שואלים אותי מה אני מעדיפה אירועי חברות, חתונות או בר מצוות. אני אוהבת הכל אבל בעיקר עיצוב ותכנון בר מצוות, כי שם אני ממש יכולה לבוא לידי ביטוי עם צבעים וטירופים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם ילדים. החלומות שלהם ברורים. הם יודעים בדרך כלל מה הם רוצים. קל לי להתבר אליהם אולי בגלל שאני בעצמי עוד לא התבגרתי"…

אירוע מסויים שנגע לליבך?

״אחד האירועים הכי מרגשים היה של משפחה שפנתה אליי לפני שנתיים לעשות בת מצווה לילדה עם צרכים מיוחדים. במפגש שעשיתי עם הילדה הבנתי שהחלום שלה זה להיות במסיבה בסגנון של בלונים פורחים. האמא קצת התנגדה כי היא חשבה שזה יכול להיות יותר מידי מצועצע. לאחר התלבטות ארוכה שיכנענו את ההורים שאנחנו חייבים לתרגם את החלום שלה למציאות. אחרי חודשים ארוכים של תכנון ומציאת תפאורה מתאימה הגיע הרגע הגדול. הילדה נכנסה לאולם והתחילה לקפוץ משמחה ולנשק אותי. אין שום דבר שיכול להשתוות לרגע כזה".

מה הכי חשוב לך שידעו על העסק שלך?

״אנחנו בשלב מרגש. השקה של הלוגו החדש עם השם המעודכן Tal Orion Conceptual Event ואתר חדש, טרי טרי, שעולה השבוע. האתר מציג פרוטפוליו מפואר של אירועים שהפקנו בשנה האחרונה והסבר נרחב על השירותים שאנחנו מציעים בתחום אירועי
הקונספט משלב התכנון, העיצוב ומיתוג האירוע. אני יכולה להצהיר בגאווה שהיום, הרבה בזכות הצוות שלנו ואנשי המקצוע שאני עובדת איתם, ההתמחות שלנו היא לקחת אירוע שיגרתי ולהפוך אותו לחוויה לא שיגרתית, כזו שתיזכר גם זמן רב אחרי. תודות מיוחדות למנהלת ההפקה של המשרד, יערית טייב, לבן שלי אורי, שמנהל את הצד הקריאייטבי, ולצוות המסור שלי – ארקדי, קנאי, צ׳ימג, נעמה ויובל הפכו להיות כמו משפחה".

עשית גם אירועים בהתנדבות למען הקהילה

״חשוב לדעת לתת בחזרה ליקום. שום דבר לא מובן מאליו. כשאיילת ורחל מעמותת ׳מעגלים׳ לילדים בעלי צרכים מוחדים פנו אליי בבקשה לעזרה בניהול האירוע שלהם היה לי ברור שאני עומדת לרשותם, אפילו שזה שישה ימים לפני אירוע ענקי שהפקתי בשעתו לקונסוליה. לראות את האור שבוקע לילדים האלו מהעיניים, ואיך שהקהילה שלנו יודעת תמיד לעמוד כאן האחד בשביל השני ולהעניק ברוחב לב מדהים אותי בכל פעם מחדש.
ברמה האישית, אני מחוייבת ומחוברת ללקוחות שלי בצורה רגשית. יש לקוחות שהפכו להיות חברים טובים שלי ונמצאים איתי בקשר מתמיד שנים אחרי האירוע שלהם. חודשי העבודה המשותפת ותהליך התכנון של שמחה משפחתית מקרב. נרקמת בדרך מערכת רגשית ואנושית. אחרי הכל אני מתכננת להם את היום שאמור להיות הכי מאושר בחיים שלהם. לא נראה לי הגיוני שאחרי האירוע הם יצאו לגמרי מהחיים שלי. וגם אם כן, אז אני מתקרצצת״…

המשך לקרוא

Featured

״כבר בתיכון קניתי בעשר דולר ומכרתי במאה"

Published

on

״אני מקושר עם הרבה אנשים אמידים מאוד בעולם הערבי, שייחים גדולים. כולם אוהבים את ישראל ורוצים לעשות איתנו עסקים" • חי וקנין התרומם מהקרשים וחזר לנהל דילים במיליונים, אחרי שהתחתן והקים משפחה לתפארת • מונולוג

חי וקנין הוא אגדה מהלכת בעיר ועשרות סיפורים מרושתים וסבוכים סביבו. ולראיה, אם הוא נראה לרגע במסעדת איל פאסטיו' בבוורלי הילס עם הפמליה הענקית שלו, מיד ייגשו אליו כמה ישראלים מקושרים ללחוץ את ידו או לנשק על פדחתו. בחרתי להתלוות אליו ולתאר את מהלך חייו העכשווי כמי שהחליט לפתוח דף חדש ולזנוח את העבר חד משמעית וסופית. הריאיון עמו נמשך חצי שנה וכלל אין סוף טלפונים, טקסטים ומפגשים.

עם חי קשה היה לקבוע פגישה בלשון ההמעטה. מהלך יומו היא תזזית מטורפת שנעה בין מסעדות יוקרה, מועדונים, אין סוף מסיבות וביקור באתרי בנייה ובתי פאר. ככל שהתהדק הקשר כן רבו הטלפונים המזמינים אותי לכל מיני אירועים שחי היה הרוח החיה בהם. לא רק מסיבות ונשפים אלא גם אירועי התרמה ואירועים פילנטרופיים. הטלפון של חי עמוס בבקשות עזרה ותמיכה במיוחד מהציבור הדתי בעיר אבל גם אצל החילונים. הוא מסתובב עם שלושה טלפונים ניידים ועוד אחד אצל אשתו היפה סיסי, הצמודה אליו רוב היום. ברקע ההקלטות שערכתי אתו מזמזמים הניידים כאחוזי עמוק. רוב השיחות הם שיחות עסקיות שהשתדלתי בכל מאודי לא להקשיב להן אחרת תצלנה אוזניי ממספר האפסים שהוזכרו וסכומי העתק שננקבו.

אחת הפגישות האחרונות נערכת על ראש הגבעה הכי גבוהה של בוורלי הילס. זהו שטח האדמה הכי מרהיב ומפואר שראיתי בימי חיי הקצרים. 155 אקר מכוסים דשאים ומשוכות פרחים בכל הצבעים והגוונים, דרכים סלולות ודרכי עפר מרשתות את המגרש הגאה הזה – וכל זה ניתן לחי וקנין למכירה. לדבריו המגרש המדובר שייך לקולגה לעסקים, פרנקו נובל, וגם לחי יש דריסת רגל קטנה בעיסקה. אולם אליה וקוץ בה; לא ניתן לחלק את ה-600 דונם הללו ליותר משש חלקות. לכן יאמר שרק שישה בתי פאר על שטח של מאה דונם כל אחד יהיה אפשר לבנות שם. והמחיר – אם חשקה נפשכם באחד מהמגרשים הנהדרים עם נוף עוצר נשימה של כל העיר ממזרח למערב – הוא רק 110 מיליון דולר לחלקה, לפני מיסים ושיפורים והבנייה. בינתיים מחכה חי לקונים ועורך במקום מפגשים משפחתיים עם נוף וצילומי אופנה ועם מיטב דוגמניות העיר, וגם תורם את השטח לאירועים פילנטרופיים לארגוני צדקה ובתי חולים.

הערב יורד, רוח קרירה מגרשת את כל הפמליה שהגיע לחזות בתופעה הנדל"נית בשלל רולס רויסים ומרצדסים וגם המכונית הכי יקרה בעולם, 'לה פאררי' שלושה וחצי מיליון דולר שוויה.

מבאר שבע לווילשר

באחד האמשים פגשתי את חי וקנין, באחת משלוש דירות הפנטהאוז בהן הוא מתגורר בהן בזמן האחרון. כולן בבניין פאר אחד על שדרות ווילשייר, בקורידור הזהב של 'ווסטווד'. ישראלים רבים מאצולת הממון המקומית דרים במסדרון הכסף הנוצץ, אבל חי וקנין הצטרף לשכונה לא מזמן. הוא מצטופף על דירת גג ענקית יחד עם אשתו ושלושת ילדיו (סופיה, איזבלה ודניאל) ושלל עוזרות, מטפלות ומלווים רוחשים באזור. דירת גג אחת מיועדת לאורחים רמי דרג ונמצאת כרגע בשיפוצים. דירה נוספת מיועדת לסגל ולעוזרות. הדירות מרוהטות בטעם רב ועוטות הרבה מעשי אומנות יקרים, כיאה לבעליהן. הפעם מורגשת נינוחות מסוימת בפגישתנו ואני מזדרז לשאול את חי כמה פרטים על ילדותו:

חי: "נולדתי בבאר שבע בשכונה ליד מלון נאות מדבר עם הבריכה המפורסמת של אותם הימים. אבא דניאל וקנין, היה רס"ר המטבח בבסיס חיל האוויר חצרים, ואמא ריקי היא ירושלמית ממשפחת לוי המפורסמת בעלי בתי הדפוס 'מקור'. אני הייתי בבת עינו של אבי,. כל ערב היה עומד ליד המיטה שלי ומחכה שארדם. יום
אחד אמר לי "חכה שתהיה אבא ותבין את זה"… ב-1979 כשהייתי בן שבע, עזבו הורי את ישראל עם אחי הצעיר ממני בשנה, אסף, והשתקענו בלוס אנג'לס. שנינו סירבנו ללמוד בבתי ספר יהודים וכך יצא שאמנם אנחנו מדברים עברית מצוין, אבל לא יודעים לקרוא ולכתוב בעברית. בכלל, ההורים חשבו להישאר באל.איי שנה-שנתיים, לעשות קצת כסף ואז לחזור לבאר שבע ולצה"ל".

וקנין מדבר במהירות ובולע מילים, בעברית ובאנגלית, הוא מדבר איתי אבל גם ניחן ביכולת לקרוא במהירות הבזק טבלאות ונתונים בתוכניות עסקיות. בו זמנית ולנהל שתי שיחות טלפון או סתם שיחות סלון עם אורח מזדמן. הוא יכול להתרגז בשל הפרטים השוליים ביותר, אבל בד"כ נינוח באופן רוגש עד אגרסיבי. זורק מספרים שלא כלאחר יד. ועכשיו הוא ממשיך בסיפורו אחרי שדאג לי לכוס קפה וקינוחים.

חי: "אבא הגיע חודשיים לפנינו, חשב לפתוח מסעדה אבל מהר מאוד ראה את הפוטנציאל של שיפוצי בתים והתחיל לעבוד בענף. הגענו ללוס אנג'לס בספטמבר 1979. חברה טובה של אמא מצאה לנו בית בוואלי והתמקמנו שם. הגעתי לכיתה ב' בלי השפה ונרשמתי לבית הספר היסודי ב'קולדווטר'. היה קשה בחודש -חודשיים הראשונים, אבל מהר מאוד התאקלמתי. בתקופה הזאת עוד לא היו הרבה ישראלים בוואלי. חשבו שאנחנו איראנים והיו מכים אותי ואת אחי אבל לאט לאט הגיעו קרובים וחברים מישראל. אמא שלי ריקי החליטה לשלוח אותנו לבית ספר לאומניות לחימה, במיוחד קארטה. 4-5 פעמים בשבוע. תוך כמה חודשים התחלתי להתגבר על הילדים המכים והם עזבו אותנו במנוחה.

היינו מאוד ספורטיביים ולא נכנסנו לכל האווירה של סיגריות וסמים. "הסיגריה הראשונה שלי הייתה שהייתי בן 30. היה לנו בית פתוח וכל החברים היו באים אלינו. היינו מלכי הכיתה ומאוד פופולריים בלי 'פיר פראשר' לכיוון סמים, שתיה ועבריינות. בשבתות היינו נפגשים בבית עם כל המשפחה, במיוחד בערבי שישי שזה הפך למסורת קדושה עד היום".

עוסק מורשה בגיל 10

״יום אחד, ביום חמישי כשעיתון ה'ריסיקלר' היה מתפרסם, מישהו סיפר לי שראה מודעה שמוכרים חלקים למכוניות מירוץ זעירות. התקשרתי לבחור שעובד בחברת שמייצרת את השלטים של המכוניות הזעירות האלה והוא הציע לי אותן בעשר דולר כל אחד שאלתי אותו כמה יש לו והוא התפאר – כמה שאני רוצה. הלכתי לאבא שלי וביקשתי אלף דולר. הוא אמר לי אתה משוגע? מה אתה צריך אלף דולר'. הבטחתי שאחזיר לו בשבוע הבא. קניתי את כל החלקים האלה ושמתי מודעה ב'ריסייקלר' ביום חמישי. ביום שישי חיכו לי מאות טלפונים. קניתי בעשר דולר ומכרתי במאה. מכרתי את כל הסחורה עד כניסת השבת. ככה התחלתי לסחור. אסי ואני הרכבנו ותיקנו את המכוניות בגארג' (הוא מראה לי בטלפון מכונית מרוץ קטנה') והתחלנו לעשות כסף. בשלב הבא התחלנו למכור אופניים, שוב דרך העיתון. היינו מאוד עסוקים גם בית ספר וגם מכירות וגם קרטה וצופים.

״העסקים התרחבו לעוד תחומים. בגיל 16 פתחתי מכוני קרטה באמריקה ובמקסיקו. זה היה ההובי שלי והעסק שלי. ב-1992 הלכתי עם שותף לדאון טאון ומצאנו בניין של 40 יחידות, כל יחידה 7000 דולר, מציאה לא רגילה. ככה הייתה ההתחלה שלי בעסקים, זה היה הבניין הראשון שלי. כבר בדיל הראשון שלי השותף דפק אותי. השקעתי 80 אלף דולר שזה היה הרבה כסף אז, והוא השאיר אותי קירח. זו הייתה תקופה שכולם הכירו אותי בתור אדם הגון וישר שאפשר לסמוך עליו, מה שנקרא מבין עניין והתחלתי גם לפשר ולתווך בין אנשי עסקים. היו פונים אלי וידעו שאני לא מתהפך בעקרונות שלי והולך ישר לצדק. אצלי מילה זו מילה.

״בשנת 1997, חודש לפני שאבא נפטר הוא קישר אותי עם בן דוד שלי, פרוספר לוי ממרוקו, שהיו לו עסקים בצרפת. זו הייתה באמת הירושה הגדולה מאבא, הקשר עם הדוד הזה שביקש להיכנס לעסקים איתו, רצה להשקיע באמריקה. הדוד היה מגיע כל כמה שנים, דוד עשיר מאוד. רצה שנשקיע בנדל"ן. באותם ימים לא ידעתי כלום על נדל"ן אבל אמרתי בוא ננסה. פרוספר לוי ז"ל היה איש מדהים שהיו לו עסקי טקסטיל גדולים בצרפת. הוא נתן לי 50 מיליון דולר ורצה שאשקיע את זה. הדיל הראשון היה של בניין בורסת היהלומים בעשר וחצי מיליון דולר שנחתם תוך חצי שעה. זה היה הדיל הראשון ואמרתי לדוד שאארגן כסף אבל הדוד סירב ואמר – אתה שותף שלי עכשיו בלי כל השקעה. זה היה גדול עלי כי באמת לא הבנתי בריל אסטייט בסדרי גודל כאלה אבל זרמתי. שבועיים אחרי כך היה לאבי ניתוח לב שהסתבך והוא נפטר בגיל 51, כמה ימים אחרי היום הולדת שלו. יום לפני שנפטר ביקש ממני שיקברו אותו בישראל. מיד אחרי השבעה אמר לי הדוד שחייבים להמשיך את העסקים לזכר אבא שלי ובאמת, עם תום השלושים, סגרנו עוד עסקה (קולנוע ווילטרן ההיסטורי ב-18 מיליון דולר). זה היה ב18- לינואר חודש טבת. ומאז כל אזכרה של אבא שלי אנחנו סוגרים עסקה מוצלחת בנדל"ן.

״קנינו הרבה בניינים בדאון טאון. בורסת היהלומים, בנין המשטרה, בניין קולנוע היסטורי, בורסת הבגדים ועוד. עד 2006 היו לנו הרבה מאוד בניינים באזורים הכי טובים. באותה תקופה היה לי כל מה שרציתי, לדאבוני הסתבכתי עם גורמים שליליים מישראל שהעלילו עלי כל מיני עלילות. אחרי שהפרשה הזאת הסתיימה והפסדתי הרבה מיליונים לעורכי דין ונאלצתי למכור המון נכסים, חזרתי לענייני ביתר שאת ושיקמתי את עצמי ואת עסקי פי הרבה מונים".

הכירו את סיסי, אשתו של חי וקנין

הרב יאשיהו פינטו וכוכב הזמר המזרחי קובי פרץ הגיעו במיוחד לללוס אנג'לס לחתונה שכוכביה היו דוגמנית שפרשה והתגיירה וסלבריטאי מקומי שהסתבך בעסקים. אבל מי הייתה הכלה ב"חתונת השנה" בשנת 2012 בלוס אנג'לס, שנערכה במלון המפואר סנצ'ורי פלאזה?

שמה החל מאותו לילה הוא סיסי סיוון וקנין אבל היא לא נולדה כיהודייה; האהבה העבירה אותה על דתה. סיסי, ילידת ניו יורק, עברה ללוס אנג'לס וחיה במאליבו. היא דוגמנית לשעבר בסוכנות הנודעת "פורד", צעירה מחי בעשור. כדי לממש את אהבתה לווקנין פרשה מהמקצוע ועברה גיור אורתודוקסי עם הרבנים אוחנה ובן זקן, בליווי הדוק של משפחת וקנין ובייחוד אמו של חי, ריקי. לחתונה הוזמנו כ-600 אורחים, מהקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, מרחבי ארצות הברית, וכן בני משפחה מישראל.

סיסי היפה נולדה בלונג איילנד למשפחה חמה ואוהבת אמא מצ'כיה ואבא מסיציליה). בגיל שבע כבר צדה את עינם של סוכני סוכנות הדוגמנות מניו יורק והיא פצחה בקריירת דוגמנות אינטנסיבית. בגיל 14 נפלה החלטה, אמא וסיסי היפיפייה עברו לגור במאליבו. סיסי חבשה ספסל בבית ספר התיכון של מאליבו אולם חיש מהר כבשה קריירת הדוגמנות את כולה והיא נטשה את לימודיה לטובת העבודה הזוהרת. חייה היו סוגים בשושנים עד שיום אחד היא נהגה בפאסיפיק קוסט הייווי והנה משהו מצפצף ומבקש שתפתח חלון. זה היה חי וקנין השרמנטי שאמר לה שהיא דומה שתי טיפות מים לחברה של אסי אחיו, ושהוא מבקש שתבוא לפגוש את אמא שלו. הנערה נדלקה על חי ונסעה אחריו לביתו. הקשר לא נמשך אך יד המקרה הפגישה אותם שוב והם נקשרו בעבותות האהבה כשסיסי הייתה בת 23. היום, שנים לאחר מכן, סיסי מגדלת את שלושת ילדיה כיהודים לכל דבר. הם הולכים לבתי ספר יהודים ונהנים מבית כשר למהדרין. סיסי עובדת כסוכנת נדל"ן בחברה בוורלי הילס ומוכרת בתי יוקרה הן של החברה והן של חי וקנין. התוכנית המשפחתית כרגע היא להגדיל את המשפחה בעוד כמה ילדים – וכמה שיותר מהר.

חי וקנין מתוודה

חי: "יש לי אמא חכמה וחזקה, כשלא הייתי פה היא טיפלה לי בכל העסקים, ולא נשאר הרבה כי כל העסקים נפלו ב-2007. כל מי שהשקיע איתי קיבל את כספו חזרה, כולם יצאו בסדר וללא כל טענות נגדי, נשארנו חברים. בכל מקרה נשאר מספיק עבור המשפחה בשביל להתקיים בכבוד. לבעלה של אימא, עודד טבצ'ניק ולה היה בית אבות והעסק המשיך לעבוד והרוויח יפה. אני מאמין שמה שלא הורג אותך מחזק אותך והאמנתי בעצמי שאצא מהכל בשלום. כשאתה מצליח כולם חברים שלך. כשיש צרות כולם מלכלכים ובורחים. יש לי תמיד בעיה עם עצמי ועם הסביבה, אני תמיד הטוב שעוזר לכולם ומקבל הרבה כבוד ואהבה ולפעמים אני נופל לפיתויים בלי כוונה. באים אלי חברים אנחנו מבלים בכייף, יוצאים למסעדות מועדונים. אני מארח המון בבית ואז מנסים לעשות עלי סיבוב כמו שקרה שאני נפלתי פעם אחת בפח.

״אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, אני אופטימי ולא רואה את הרע. בארץ ובמיוחד ישראלים מסוימים יכולים להיות די נבזים וקנאים. הם צרי עין ומחפשים איך לעבוד עליך אם אתה יותר מידי טוב. אם מישהו עשה עסקה גדולה מיד מסתכלים עליו בקנאה וחוקרים איך הוא קיבל למה הוא מצליח ואולי משהו לא היה בסדר איתו, אולי הוא גנב או עשה איזה שירקס עם העסקה. אצלנו זה ההיפך. תמיד מפרגנים למי שמצליח ולא נכנסים לו לקישקע. זה רק נותן לי השראה שמצליחים לידי. הם תמיד מברכים אותי ומעודדים אותי להיות עוד יותר מצליח.

״היום, אחרי שחתכנו מכל הגורמים הרעים ועברתי את זה עם כבוד עצמי ובלי שפגעתי באף אחד, אני עובד עם אנשי עסקים מכל העולם בעסקאות ענקיות וכשרות. ביום הראשון שחזרתי הביתה, מיד התחילו לרוץ טלפונים ואנשים באו לברך ועוד לא הספקתי להתאושש וכבר התחילו לעניין אותי בעסקים. תוך ארבע חמש טלפונים נסגרה עסקה ראשונה. הכוח שלי הוא שאני מקושר עם הרבה אנשים וכולם אוהבים אותי ומעריכים אותי. יש לי שם טוב. הנה למשל אני עובד עם חבר, איש עסקים לבנוני נוצרי, מיליונר גדול בשם ד"ר אנדי קוואצ'ה שחי בלוס אנג'לס. הוא אמר בטלוויזיה הלבנונית שהוא מוכן לתת חמש ביליון דולר ללבנון שתעשה שלום עם ישראל. יש לו חוץ מהמון נדל"ן גם חברת פרוססינג (אשראי) הכי גדולה בעולם… אני מקושר עם הרבה אנשים אמידים מאוד בעולם הערבי, חלקם שייחים גדולים, כולם אוהבים את ישראל ורוצים לעשות עסקים איתנו. אני גם עובד עם חברות ועסקים כבדים מאוד בכל העולם בהיקפים גדולים, והכל לגיטימי לפי הספר.

״עסקים עושים עם אנשים; אם יש לך שותף טוב אתה מצליח. היום אני יותר מחושב וזהיר – אם זה לא נראה לי אני חותך מהר מאוד, לא נגרר או מתפתה לעסקאות רעות. היום אני חי בשביל המשפחה. כל העבודה הקשה שלי היא בשביל המשפחה. אני עושה הרבה דברים לקהילה, נמצא בקשר עם הרבה רבנים, עוזר להם לעזור לקהילה. אני אף פעם לא אומר לא. כל יום הם באים אלי, מחכים לי בעבודה. רב גדול אחד אמר לי – לעולם אל תסרב לבקשת עזרה. אם יש להם האומץ לבקש תמיד תענה להם. אולי לא בכל הסכום שיבקשו – אבל תמיד תתרום בלב רחב. זה משפט שאף פעם לא יצא לי מהראש".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות