Connect with us

Featured

בית חדש

Published

on

מיכאל הגיע מבוהל מהישיבה החרדית, והיום הוא חילוני שמשרת בחיל האוויר • איציק התנתק מהחסידות שלו ולמד איך לדבר עם נשים • וגבי עזב את הקהילה הליטאית, ויצא מהארון "בלי שאף אחד ישפוט אותי" • הצצה ל"הבית של ה.ל.ל", מקלט חירום סודי ליוצאים בשאלה בירושלים

מאת: מיכל יעקב יצחקי // ישראל היום

כשמיכאל (שם בדוי), תלמיד ישיבה חרדי מהפלג הירושלמי הקיצוני, התייצב לראשונה מול דלת הכניסה של "הבית של ה.ל.ל" בירושלים, ליבו הלם בפראות. בידו אחז שקית ניילון, שבה הספיק לארוז כמה גופיות ולבנים, מזכרת צנועה מהישיבה שזה עתה עזב מאחור.
הוא ניצב בהתרגשות מול שער העולם החילוני, יודע שמעתה והלאה ישתנו חייו לבלי הכר. בלי משפחה, בלי הקהילה שבה גדל, בלי החברים שהכיר. רק הוא וההחלטה האמיצה להפקיד את עצמו בידי אנשי מעון החירום, שמסייעים ליוצאים בשאלה בצעדיהם הראשונים מחוץ לעולם החרדי.
עד לכניסתו לבית של ה.ל.ל נהג מיכאל (23) להפגין עם חבריו לפלג הירושלמי נגד גיוס חרדים. במשך תקופה ארוכה חסם צמתים והשתתף בפעולות מחאה אגרסיביות, אבל עמוק בתוכו הרגיש נטע זר בדרך החיים הדתית. היום, כשהוא חילוני גמור ומשרת בתפקיד טכנולוגי בחיל האוויר, הוא נזכר בקבלת הפנים החמה של אנשי העמותה בתחילת דרך החתחתים.
"הכי מצחיק זה שתמיד הפחידו אותנו מה.ל.ל", הוא מספר. "קראו להם 'כת השטן' ואמרו לנו להתרחק מהם. סיפרו לנו שאנשי העמותה שולחים מתנדבות יפות וחשופות לפגוש בחורי ישיבה תמימים, והן לוקחות את הבנים לחדר צדדי, 'מחטיאות' אותם ומצלמות את הכל לצורכי סחיטה.
"אמרו גם שמושיבים בחורים בכוח לקרוא ספרים שסותרים את התורה ואת קיומו של אלוהים, ושאם בחור ישיבה טהור וצדיק מסרב להם ורוצה לעזוב, מאיימים עליו שיפיצו את הסרטון בכיכובו באזור שבו הוא גר.
"מבחינת ראשי הקהילה החרדית, המטרה להשאיר את כולם חרדים מקדשת את האמצעים. הם יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים לצאת בשאלה. אבל אני ההוכחה שזה לא הצליח להם. ואני לא יודע אם הייתי שורד את המסע בלי הבית של ה.ל.ל".
• • •
הבית שוכן ברחוב יוקרתי בלב שכונת מלחה בירושלים. הכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים. מדובר במקלט חירום יחיד מסוגו בארץ, שאותו מפעילה עמותת ה.ל.ל בשלוש השנים האחרונות כדי להעניק תמיכה ומחסה לחרדים בני 18-25, בנים ובנות גם יחד, שהחליטו לעזוב את הקהילות שבהן גדלו.
הבית מפנים. בנוי לאכלס עד 12 דיירים – והכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים 
מנתוני העמותה עולה כי מדי שנה קרוב ל־800 חרדים בגילאים האלה בוחרים לצאת בשאלה. בקרב רובם המכריע, הצעד הדרמטי כרוך בניתוק מוחלט ממשפחתם, מה שמותיר אותם למעשה בודדים בעולם. חלקם מוצאים עצמם ברחוב, שם הם נחשפים לסמים, לאלכוהול ולפשע. הבית של ה.ל.ל טיפל עד היום ב־150 יוצאים בשאלה, ומנע מהם להידרדר.
"המקום הזה הוקם מתוך צורך שגילינו שקיים בשטח", מסביר יאיר הס, מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. "לפני הקמתו היינו פוגשים את היוצאים בשאלה כשהם באו לאחד משלושת הסניפים שלנו לבקש סיוע. הם היו באים מהרחוב, ומספרים שישנו בגן העצמאות או בצומת. לא פעם המתנדבים בארגון היו מלינים את הבחורים והבחורות האלה בבתיהם, כדי שלא יסתובבו ברחובות".
ביקור בבית מגלה שהוא הכי רחוק מהדימוי של מקלט חירום. מדובר בווילה רחבה בת שלוש קומות, המעוצבת בסגנון מודרני ויכולה לאכלס בנוחות 12 דיירים – שישה בנים ושש בנות – לתקופה של ארבעה חודשים.
הקומה העליונה בווילה שייכת לדיירים הגברים, התחתונה לנשים, והאמצעית מציעה חלל מרכזי למפגשים ולפעילויות. בכל החדרים רצפת פרקט, ובכל קומה מקלחת ושירותים.
הרצפה בחלל המרכזי מרוצפת באריחים בהירים ויוקרתיים. המטבח המשותף מאובזר בשלל מוצרי חשמל מודרניים, ובאמצעו "אי" עם דלפק. על הקירות תלויות מסגרות לבנות קטנות, ובהן תמונות המנציחות רגעי אושר של דיירי הבית בטיולים המשותפים ברחבי הארץ. במרפסת, שאליה יוצאים דרך הסלון, עציצים מוריקים, המוסיפים קצת תחושת טבע ושמחה לבית האבן הירושלמי.
שלט בולט על הקיר מכריז "החיים הם לא רק שחור ולבן", ולדברי גבי (21), מדובר במוטו המרכזי של הבית כולו.
"כל החיים לימדו אותנו שאין באמצע, אין אפור. יש שחור או לבן. לא שואלים שאלות ולא מטילים ספק. השלט הזה מדגיש עד כמה החיים פתוחים בפנינו, עד כמה יש גוני ביניים, שאפשר לבחור ולחיות לפיהם. זה הכי רחוק מצורת החיים שחיינו בה".
עד לפני ארבעה חודשים התגורר גבי בצפון והשתייך לזרם הליטאי. מאז הוא הספיק לצאת בשאלה וגם לצאת מהארון. כעת הוא לובש בנינוחות ג'ינס לבן צמוד וחולצה בצבע ורוד עתיק ונועל נעלי סניקרס אופנתיות.
"כמי שנמשך לגברים, היה לי קשה שבעתיים לחיות במקום שהכל בו שחור ולבן. זה בכלל לא משהו שאפשר היה לרמוז עליו.
"כל החיים גדלתי עם הידיעה שאני צריך ללמוד תורה, ושבגיל מסוים אני צריך להתחתן ולהביא מספר מסוים של ילדים, לגדל זקן ולהיות אברך. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי שזה לא קשור
אלי בכלל.
"במשך תקופה ארוכה ניסיתי בכל הכוח ללמוד חזק ולהתאים למסגרת. רציתי לְרצות את כולם ולגרום להורים שלי להתגאות בי, אבל זה לא עבד. עד שהחלטתי שזהו, אני יוצא לחיות את חיי כמו שאני חושב ורוצה, בלי שאף אחד ישפוט אותי".
• • •
צוות הבית של ה.ל.ל מורכב מעובדת סוציאלית קלינית, האחראית גם לניהול הבית, לצד עובדת סוציאלית נוספת, אם בית וחמישה סטודנטים, שעוסקים ברובם במקצועות טיפוליים. אלה מאיישים את הבית גם בשעות הלילה, ומציעים למעשה מענה 24/7 לדיירים ולכל מי שמתדפק על הדלת.
אחת לשבוע מחויבים דיירי הבית להיפגש עם עובדת סוציאלית, שמלווה אותם באופן אישי. אחת לשבוע גם מתקיימת בבית אסיפת דיירים בהשתתפות העובדת הסוציאלית של הבית, שבמהלכה נערך דיון, וכל דייר משתף את חבריו בחוויות שעבר במהלך השבוע.
במהלך שהותם בבית מתבקשים הדיירים לעשות צעדים מעשיים לצורך מציאת עבודה. בתום ארבעה חודשים הם רשאים לעבור ל"דירת מעבר" של העמותה, שבה הם למעשה מנהלים חיים עצמאיים, כולל תשלום שכר דירה סמלי של 100 שקלים לחודש. בתום חצי שנה הם עוזבים את הדירה ויוצאים לחיים עצמאיים לחלוטין. ה.ל.ל מפעילה ארבע דירות כאלו, בירושלים וברמת גן.
נטע דובדבני בשיחה עם דיירי הבית. "אנחנו לא מנסים לשכנע את הצעירים והצעירות לשום כיוון"
"לפעמים באים אלינו יוצאים בשאלה כשהם לבושים רק בבגדי הישיבה שעל גופם", אומרת נטע דובדבני, מנהלת הבית, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה. "כל אחד שמגיע מקבל מייד מגבת, סבון ושמפו, ויש לנו מחסן של בגדים נקיים, שממנו הם יכולים לבחור איזה בגד שהם רוצים. רק אחרי יום או יומיים אנחנו יושבים איתם לשיחה".
הדיירים כפופים לחוקים קשיחים. כולם נדרשים להתעורר עד 9 בבוקר ולחזור לבית לפני 11 בלילה, אלא אם כן הם עובדים. 80 אחוזים מהתקציב למימון הבית מגיעים מתרומות, ועוד 20 אחוזים – מסיוע של משרד הרווחה. על הדיירים עצמם מוטלת האחריות לדאוג לניקיון הבית, לקנות את מוצרי המזון ולבשל.
"רבים מהבחורים שמגיעים אלינו לא נכנסו מעולם למטבח, ולא יודעים להכין אפילו חביתה", אומרת דובדבני. "זה נובע מכך שחינכו אותם להאמין שכל רגע שבו הם לא לומדים תורה הוא רגע של בטלה.
"הכל חדש להם, הכל מוזר. פעם, בחור ישיבה שהגיע לבית שאל אותי מה לובשים בלילה כפיג'מה אצל החילונים. אפילו המעבר לג'ינס קצר מרגיש להם חושפני מדי, כי רואים להם את הרגליים.
"אנחנו מלמדים אותם איך ללכת לקניון, איך לבחור סגנון לבוש שמתאים לאופי שלהם, ואפילו איך לצפות בהצגות ולצאת לטיולים בארץ, כדי שיכירו את התרבות של העולם החילוני".
יש כאלה שבוחרים לשוב לקהילה החרדית?
דובדבני: "בודדים, וזה בסדר גמור. אנחנו לא מנסים לשכנע אותם להישאר. בכלל, אנחנו לא משכנעים את הצעירים והצעירות האלה לשום כיוון. אנחנו גם מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר, ובשבת יש גם פלטה חשמלית.
"יציאה בשאלה זה כמו להיות עולה חדש במדינה שבה אתה מכיר את השפה, אבל לא מבין את המשמעויות של המילים. אנחנו באים להקל עליהם את ההתאקלמות.
"סביב ימי עצמאות, למשל, אנחנו עושים פעולות הסברה ותולים בבית את דגל ישראל. חלק מהדיירים באים מחברה שבה היו שורפים את הדגלים האלה, ופתאום הם פה, מרשים לעצמם להניף אותם בגאווה. ביום הזיכרון לקחנו אותם לטקס מרגש בקיבוץ. הם מעולם לא חוו את היום הזה או התייחסו אליו בכלל".
לדברי דובדבני, היוצאים בשאלה מחזיקים בתחילת דרכם באמונות מוטעות. "למשל, הם חושבים שאצל החילונים יש כל הזמן אורגיות. הם חושבים שכל בחורה שהם יפגשו תרצה מייד לקיים איתם יחסי מין, כי זה מה שתמיד אמרו להם. ואז הם מגלים שזה לא ככה".
איך באמת מתאפיין המפגש שלהם עם בני המין השני? 
"עבור רבים מהם מדובר במפגש ראשון עם בני המין השני שהוא לא לצורך שידוכים. הם למדו שכל אישה שהם יפגשו תעורר בהם מייד יצר מיני, והם ירצו, כביכול, לאנוס אותה. אז יש להם פחד, שמושרש עמוק בחינוך של שנים. כשהם אכן פוגשים בחורה, הם מצפים שהיא תהיה מפתה, כמו שלימדו אותם. אבל אז הם מגלים שהיא אישה רגילה, שיותר דומה לאחותם מאשר לפרוצה ברחוב.
"הרבה פעמים הם לא מסתכלים לבחורה בעיניים, ולא יודעים על מה לדבר איתה מלבד חתונה וילדים. אפילו שיחת חולין של 'מה נשמע' קשה להם".
• • •
"אני הייתי בדיוק כמו החבר'ה שנטע מתארת", משחזר מיכאל, שמשרת בחיל האוויר, מוגדר כחייל בודד ומתגורר בבית החייל. לבית של ה.ל.ל הגיע בהמלצת חבר חרדי, שהיה שם בעצמו. הוא עזב את הישיבה שבה למד, השאיר מאחור הורים, אחים ואחיות, והגיע עם שקית הניילון, כשהוא בודד ומפוחד.
"עד גיל 20 חייתי חיים רגילים ומאושרים. מעולם לא הרגשתי חוסר במשהו, ולא היו לי ספקות. המשפחה שלי אהבה אותי ולא החסירה ממני כלום, לפחות לא לפי השקפת עולמה ואמונתה.
"אבל אז התחלתי לראות בתורה סתירות, שהעלו אצלי ספקות. לדוגמה, בספר בראשית מתואר שאלוהים ברא את אדם, ואחר כך את חוה. בהמשך כתוב שהוא ברא אותם יחד, 'זכר ונקבה ברא אותם'. זה גרם לי להרים גבה. כשפניתי לרבנים, הם לא נתנו לי תשובות מספקות. הם כל הזמן אמרו שאני לא הראשון ששואל, ושעובדה שבכל זאת כולם נשארים חרדים. חוסר המענה גרם לי לחפש את התשובות לבד".
שער הכניסה לבית. מקפידים על הפרדה בין חלב לבשר, ובשבת יש פלטה חשמלית לכל המעוניין
הוא החל לבקר בסתר בספריות עירוניות ולנבור בספרי מדע. העמיק במושגים כמו "אבולוציה" ו"זואולוגיה", שהיו עד אז זרים לו, והבין שבניגוד לכתוב בתורה, העולם נברא לפני מיליארדי שנים, ושלמוצא האדם אין בהכרח קשר ליצירה אלוהית.
"כל חיי לימדו אותנו שברק ורעם קורים כשאלוהים כועס ורוצה שכולם יחזרו בתשובה. שרעידת אדמה מתרחשת בגלל משכב זכר. אנשים אשכרה מאמינים בזה, לא מטילים ספק. בשבילי כל הגילויים החדשים גרמו לבלבול עצום ולסתירה פנימית עמוקה. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון.
"נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בישיבה, וכל כך רציתי לגלות שאני טועה. כל כך רציתי להפסיק לחקור ולשאול שאלות. אבל ברגע שהסקרנות שלי התעוררה – היא משכה אותי עוד ועוד".
במשך שנתיים המשיך מיכאל לחיות כתלמיד ישיבה, ולמעשה הגדיר את עצמו "תלמיד אנוס". המרחק בינו ובין האמונה הלך וגדל, ובכל בוקר התפלל "מהפה אל החוץ".
נקודת המפנה בחייו נרשמה בפברואר 2017. "לקראת גיל 21, הוריי התחילו ללחוץ עלי סביב שידוך וחתונה. היה ברור לי שפה המשחקים צריכים להיגמר. ידעתי שאין מצב שאתחתן עם בחורה שחושבת שהיא מתחתנת עם צדיק, בזמן שאני כבר לא מאמין בכלום.
"התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של יציאה בשאלה, אבל פחדתי. לא היה לי ניסיון, ועד אז החילונים היו עבורי יצורים מכוכב אחר. באותה תקופה היה לי רק חבר אחד, שגם בו התעוררו הספקות, והוא זה שהמליץ לי על ה.ל.ל".
אחרי שאזר אומץ התקשר מיכאל למספר הטלפון של העמותה. מעברו השני של הקו ענתה עובדת סוציאלית. הוא גולל בפניה את סיפורו, ובין היתר התעניין לדעת אם ייחשב לעריק מבחינת צה"ל, אם יחליט לצאת לעולם החילוני. אחר כך הלך לפגישה עם נטע, מנהלת הבית, ועם מאיה, העובדת הסוציאלית.
"זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי ככה מול בחורות וניהלתי שיחה. זה היה מביך ברמות קשות, לא ידעתי איך להתנהל מולן. בשבילי בנות היו תמיד משהו שמתעלמים ממנו, ופה הן יושבות ומקשיבות לי, נותנות לי עצות. בשיחה הן הסבירו לי שהבית מיועד בדיוק לאנשים כמוני, שרוצים לצאת בשאלה ושחסר להם ידע או מקור תמיכה בעולם החילוני.
"בתום הפגישה חזרתי הביתה, מבולבל עוד יותר. מצד אחד, רציתי לעזוב הכל ולחיות את החיים כמו שאני רוצה, ומצד שני, פחדתי מהלא נודע. בכל פעם צץ משהו שגרם לי לדחות את הצעד. פעם זאת היתה מסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי, ואחר כך חג כלשהו.
"אבל כשהוריי התחילו ללחוץ עלי שוב בעניין שידוך, הבנתי שאף פעם לא יהיה 'הזמן הנכון' לעזוב, ושלמרות הפחד אני חייב לקבל החלטה".
• • •
במוצאי שבת, בפברואר 2017 ("אז הייתי קורא לזה חודש שבט"), התקשר מיכאל לבית והודיע שיבוא למחרת. ביום ראשון הוא קם ממיטתו כרגיל, הלך להתפלל, חזר לישיבה, ארז את הגופיות בשקית – ויצא לכיוון הבית במלחה.
"יצאתי כשאני לבוש בבגדים חרדיים. את הכובע והז'קט של החליפה זרקתי בדרך לפח. כשהגעתי לבית, הייתי כאילו על אוטומט. עשיתי מה שאמרו לי, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת לא הייתי מצליח לעשות את הצעד.
"מייד לקחו אותי למחסן הבגדים בבית. לקחתי ג'ינס וחולצה אקראית. היום אני יודע להגיד שהשילוב היה מזעזע. הג'ינס היה מלא קרעים, החולצה מכופתרת כזאת, של חנונים, ובגלל שלא היו להם נעליים להחלפה, נשארתי עם שלי, שהיו דוסיות לגמרי. גם המשקפיים שלי היו שעטנז מזעזע כזה, משקפיים בלי מסגרת עם עדשות קטנות, שמאוד אופייניים לחרדים".
עדכנת את הוריך בצעד הדרמטי?
"רק למחרת החלטתי לכתוב להם מכתב, שבו סיפרתי שאני עוזב את הישיבה. למעשה, עד היום הם לא ממש יודעים שאני חילוני גמור, ובטח לא שאני משרת בצבא. זה היה גומר אותם.
"הקשר בינינו מאוד רופף, אנחנו נפגשים בעיקר באירועים משפחתיים כמו חתונות. הם עדיין חושבים שאני שומר שבת".
בלילה הראשון הוא לא הצליח לישון כלל, גם לא לאכול. "במשך תקופה לא הצלחתי לעכל את האוכל שהיה בבית, הוא לא היה עובר לי בגרון. לא בגלל שלא היה טעים או לא היה כשר, אלא פשוט בגלל שהייתי במצב של הלם.
"מייד בהתחלה הבנתי שאני חייב למצוא עבודה ולהיכנס לעניינים. תמי, העובדת הסוציאלית, עזרה לי לכתוב קורות חיים ובאה איתי לבנק כדי לפתוח חשבון, כי לא היה לי מושג מה צריך לעשות.
"הלכתי לראיון עבודה ברשת של חנויות ספרים, וכשביקשו ממני שם את מספר הנייד, לא ידעתי מה זה בכלל. עד לאותו רגע לא היה לי סמארטפון, לא ידעתי מה זה אינטרנט וגוגל.
כשהתקבלתי לעבודה שם, מצאתי את עצמי יושב שעות במחסן הספרים. בגיל 21 קראתי לראשונה את 'מעשה בחמישה בלונים', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'תירס חם' ו'הבית של יעל'. רציתי לבלוע את העולם ולדעת הכל. לא רציתי שיהיה מצב שמישהו ידבר איתי על 'בוב ספוג' ואני אתָקע".
הרחוב החרדי. מיכאל: "ראשי הקהילה יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים כמוני לצאת בשאלה" // צילום: ליאור מזרחי
השלמת פערים תרבותיים היתה רק אחת המשימות שמיכאל נאלץ להתמודד איתן כחילוני טרי. "כל הידע שלי במטבח הסתכם בהכנת חביתה. רותי, אם הבית, לימדה אותי להכין סלט. הפעם הראשונה שבישלתי פסטה, רחצתי כלים ושטפתי את הרצפה היתה בגיל 21 וחצי. היום אני יכול להגיד שאני מאוד אוהב לשטוף כלים. זה מרגיע אותי".
הוא מספר שגם להשתמש בדאודורנט לא ידע עד שהגיע לבית. "אצלנו בבית לא הקפידו על זה, וגם לא על מקלחת יומית. זה לא נבע מזה שאנחנו מלוכלכים, אלא פשוט מהעובדה שלא מייחסים לזה חשיבות בעולם החרדי. גם בתורה לא כתוב שצריך להתקלח כל יום".
בקיץ שעבר התגייס מיכאל לצה"ל. מכיוון שלא היה חתום על הסכם "תורתו אומנותו", הוא נחשב לעריק ונשפט למאסר בכלא צבאי. "הפלג הירושלמי רצה שכולנו ניחשב לעריקים ושיכניסו אותנו לכלא, כדי שאפשר יהיה לעשות בלאגן. הם מאוד קיצוניים בדבר הזה.
"בדרך כלל, כשמישהו מהקהילה שלנו נלקח לכלא, כל הקהילה באה כדי להפגין למען שחרורו. אני הייתי לבד. אף אחד לא ידע שאני שם. זו היתה התקופה שבה הרגשתי הכי לבד בעולם.
"אבל אני שמח שזה מאחוריי, ושהתחלתי עם דף נקי. בסך הכל, לא היה לי משהו אישי נגד הצבא. הייתי יוצא להפגנות ולחסימות כבישים לא מתוך אמונה, אלא מפני שהשתייכתי לקהילה שדרשה את זה ממני".
מאז שיצאת בשאלה היו לך רגעי משבר? מחשבות שניות?
"לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי, איזו טעות עשיתי. הבית של ה.ל.ל, עם כל הטוב שלו, ועם כל זה שהוא העמיד אותי על הרגליים, הוא לא תחליף לבית. אחרי הכל, אצל ההורים היה לי טוב, לא באתי ממקום שסבלתי בו. הרגעים הכי קשים בשבילי הם רגעי הגעגועים למשפחה".
אתה כועס היום על הקהילה שעזבת?
"לא, אני בעיקר מתוסכל. אם יש בי כעס כלפי מישהו, זה כלפי המדינה. מי שמאפשר לחרדים לגדל דור שלם של ילדים חסרי השכלה, שלא תורמים לחברה, זאת המדינה. היא יכולה לעצור את זה".
• • •
שמואל (24), דייר לשעבר בבית של ה.ל.ל, מתגורר כיום ברמת גן ומתפרנס מעבודה משרדית בארגון ציבורי גדול. הוא לומד מדעי המחשב במכללה במרכז הארץ, ולמרות גילו, עתיד להתגייס בעוד כחודש לצבא לשירות של שנתיים ושמונה חודשים. הוא גדל במשפחה חמה ואוהבת בביתר עילית, השתייך לזרם הליטאי ונחשב לתלמיד ישיבה עם עתיד מזהיר.
לבית של ה.ל.ל הגיע לפני כשנה, "כשעוד לא הייתי סגור על עצמי שאני רוצה לצאת בשאלה". לדבריו, מהרגע שהתחילו לצוץ בו ספקות לגבי האמונה ועד להחלטה לקום וללכת עברה שנה שלמה.
"במהלך השנה הזאת קניתי סמארטפון, קראתי על עמותת ה.ל.ל והבנתי שיש להם מקלט חירום. במארס 2017, כשהייתי כמעט בן 22, אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. הייתי כל כך מבוהל
מרעיון היציאה בשאלה, ששאלתי אם אני יכול לגור שם גם אם אני עדיין מתלבט. הם ענו לי שהם שם כדי לעזור, ושאם אחליט בסופו של דבר שאני רוצה להישאר חרדי, אני יכול. זה מאוד הרגיע אותי".
הס. "מציעים תמיכה" 
באחד הימים, בשעת ערב, חבש שמואל את כובעו השחור, לבש על חולצתו הלבנה את ז'קט החליפה – ויצא לבית של ה.ל.ל. "כשהגעתי, היו בבית חמש בנות וחמישה בנים. הייתי מבולבל מאוד. לקחתי ממחסן הבגדים ג'ינס וטי־שירט צבעונית עם ציור עליה.
"ככה פתאום, ברגע אחד, מבחור חרדי שבחיים לא דיבר עם בחורות, מצאתי את עצמי יושב על ספה כשלידי בחורה, ושנינו צופים בטלוויזיה. זה היה הדבר הכי הזוי שאני זוכר מאותו ערב.
"אחרי ההלם הראשוני היו הרבה עליות ומורדות, כמו רכבת הרים. כל רגש שחוויתי היה מאוד קיצוני ומועצם, אבל למרות הקושי, היום אני יודע להעריך את החופש שיש לי, וזה שווה הכל. ככה בדיוק דמיינתי את חיי, אחד לאחד".
במשך שנה התנהל שמואל בבית כחילוני, אבל כשיצא לעיר, הקפיד ללבוש את הבגדים החרדיים. "הישיבה שבה למדתי היתה בירושלים. כל החברים שלי היו משם, ותמיד פחדתי שמישהו יראה אותי כחילוני. זה ממש הלחיץ אותי. אז יצאתי החוצה כחרדי, למרות שבסופו של דבר לא פגשתי ברחוב אף אחד מהם".
איך הוריך הגיבו ליציאה בשאלה?
"בהתחלה אמרתי להם שאני עוזב את הישיבה, וזה היה להם קשה. אחרי חודש אמרתי להם שאני עובר לגור בירושלים, בישיבה שבה נמצאים חרדים שלא רוצים רק ללמוד, ושבחלק מהזמן הם גם עובדים. בתכלס, לא הלכתי לשם, אלא לה.ל.ל. ככל שעבר הזמן, האכלתי אותם בכפית בעוד פרט ובעוד פרט, עד שהם הבינו שאני כבר לא חרדי".
אתם בקשר כיום?
"אחת לכמה חודשים אני לובש את המכנסיים השחורים ואת החולצה הלבנה והולך לבקר אותם. אפשר להגיד שזה סוג של קשר, אבל לא קשר תומך. הם לא מוכנים לראות תמונה שלי כחילוני, לא מתעניינים בלימודים שלי, ולא מאחלים לי הצלחה לפני מבחן. הם בטח לא מחמיאים לי כשאני מקבל ציון טוב. מבחינתם, כל זה לא קיים.
"הם אפילו לא שואלים איפה אני גר ומה הכתובת שלי. רק מחכים לרגע שאחזור לעצמי ואחזור לקהילה. אבל מבחינתי אין מצב שזה יקרה".
שמואל מודה שבכל הקשור להתנהלות יומיומית בעולם החילוני, הוא היה בור גמור. "לא ידעתי איך עובדים עם חשבון בנק, לא הכרתי את כל סוגי כרטיסי האשראי שקיימים. לא נעים לי להגיד,
אבל השבוע, בגיל 24, חתמתי על צ'ק בפעם הראשונה בחיי. הבית של ה.ל.ל היה בשבילי קביים, שעזרו לי לייצב את עצמי מול העולם.
"למרות שזאת נשמעת קלישאה, אני מרגיש שנולדתי מחדש. התחלה חדשה בעולם זר היא דבר מפחיד מאוד, ואני מאמין שבלי הבית הזה, בחיים לא הייתי עושה את הצעד. סביר להניח שהייתי נשאר בקהילה וחי בשקר".
אתה מרגיש שהצלחת להשתלב טוב בחברה החילונית?
"למרות שהבית חשף אותנו מאוד לתרבות החילונית ולקח אותנו לטיולים בארץ, כדי שנכיר כמה שיותר מקומות, זה עדיין לא הביא אותי למקום שבו אני מרגיש שאני שולט. יש לי חסך תרבותי אדיר.
"זמרים כמו הראל סקעת, מירי מסיקה, מוש בן ארי וקרן פלס אני מכיר בעיקר מהתוכניות שראיתי אחרי שיצאתי בשאלה. את שלמה ארצי התחלתי לשמוע רק בשבועיים האחרונים. על אריק איינשטיין ושלום חנוך שמעתי, אני יודע שהם זמרים מאוד נחשבים בעולם החילוני, אבל אין לי מושג אילו שירים יש להם.
"זמרים מהזמר המזרחי, כמו עומר אדם ואייל גולן, אני מכיר יותר טוב, אבל עדיין לא מרגיש מחובר למוזיקה הזו. גם היום, אני בעיקר אוהב לשמוע שירים חסידיים.
"אני לא מכיר סרטים ישראליים, ואני לא מתכוון לשבת ולעשות מרתון סרטים רק כדי להרגיש שאני כמו כולם. אני מאמין שבצבא אתוודע לסרטים האלו, אם ארצה ואם לא, ואשלים את החסר. חוץ מזה, לכל בן אדם חדש שאני מכיר אני אומר שאני יוצא בשאלה, אז אין הרמת גבות על חוסר הידע שלי".
יש לך כבר תוכניות לגבי השירות בצבא?
"אני מאוד מקווה שייתנו לי לשרת בתפקיד שקשור למדעי המחשב. אחרי הצבא אני מקווה ללמוד אדריכלות, זה תחום שמאוד מעניין אותי. ואני רוצה לטרוף את העולם, לבקר בכמה שיותר מקומות".
היית בחו"ל בעבר?
"בשנה שעברה נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, לבד. סוף שבוע באיטליה, בלי לדעת מילה באנגלית. רציתי להוכיח לעצמי שאני חזק ושאני יכול להתמודד עם כל דבר. זאת היתה חוויה מאוד עוצמתית. הרגשה של חופש מוחלט, בלי להצטרך להסביר מי אני ומאיפה באתי".
• • •
איציק (18 וחצי) מקריית גת סיים לפני כחודש את מגוריו בבית של ה.ל.ל, ועבר לדירת המעבר של העמותה בירושלים. למחייתו הוא עובד במזנון של בית קולנוע בעיר.
יציאתו בשאלה הביאה לניתוקו מהוריו ומתשעת אחיו. כמי שגדל בחסידות גור, אין לו בגרויות, והוא יודע שיצטרך "לעבוד קשה" כדי להוכיח את עצמו. השאיפה שלו היא לצאת למכינה קדם־צבאית, ואז להתגייס כלוחם קרבי.
"עברתי תהליך לא קל, ואני עדיין עובר אותו. כל יום הוא התמודדות, עוד שלב שמלמד אותי משהו חדש על החברה החילונית. אני רוצה להוכיח את עצמי, ואני משוכנע שאני אצליח.
"בחסידות גור תמיד חינכו אותנו שאנחנו האליטה של העולם, ושרק אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים רוצה מבחינה רוחנית והלכתית. אני לא יודע למה, אבל כבר בגיל 7 אני זוכר את עצמי מעלה ספקות לגבי האמונה. בגיל 14 עברתי אירוע שהיום אני יודע להגדיר כניצול מיני מצד תלמיד ישיבה גדול ממני. אני זוכר שהרבנים כעסו עלי ואמרו לי שמה שעשינו קרה באשמתי, ושזה משול לרצח.
"למרות שהייתי הצד הנפגע, האשימו אותי. מבחינתי, זה היה השבר הגדול. לא האמנתי שאלוהים באמת רוצה שארגיש כל כך רע עם עצמי על משהו שעשו לי".
הוא נשלח לישיבת תלמוד תורה באשדוד, ושם הסתקרן לשוטט ברחובות, להציץ בעיתונים ולהיחשף לעולם שבחוץ. "בחסידות גור יש שמירה אדוקה על כל חבר קהילה, כל הזמן, אבל הצלחתי
לחמוק כמה פעמים ולהסתובב בעיר. זאת היתה התקופה שבה התאבדה אסתי וינשטיין, והיו הרבה כתבות על החסידות ועל החוקים הקשים שבהם אנחנו חיים. ככל שהסתובבתי יותר, הרגשתי יותר שבחסידות מסתגרים כמו בגטו, ושהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ.
"לא היה לי את מי לשתף בלבטים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה, ושלמרות הפחד לאבד את כל המשפחה, אני חייב לעשות את זה בקאט אחד".
במוצאי ראש השנה אשתקד לקח איציק כמה בגדים, שם אותם בתיק והתחיל לשוטט ברחובות.
"לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה אישן. חיפשתי אדם שייראה לי חילוני, אולי הוא יבין את המצוקה שלי ויעזור לי. כשראיתי מישהו כזה בתחנת אוטובוס, עליתי אחריו והתיישבתי לידו. התחלתי לדבר איתו וסיפרתי לו שברחתי מהישיבה, ושאני לא רוצה לחיות ככה יותר. למזלי, נפלתי על מישהו שהקשיב לי, ובדיעבד התברר שהוא סייע להרבה יוצאים בשאלה.
"הסברתי לו שזה חלון ההזדמנות היחיד שלי לעזוב בלי שיתפסו אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שמארח בדירה שלו חיילים בודדים, והוא קיבל גם אותי לדירה.
"הייתי מפוחד ומבוהל, אבל גם נחוש מאוד שזה מה שאני רוצה, ושאני לוקח אחריות על החיים שלי. כשהגעתי לדירה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך את הפאות. זאת היתה תחושה של שחרור וסיפוק עצום".
אחרי יומיים בדירה, שבה שהה רוב הזמן לבדו ("החיילים כבר חזרו לבסיס"), החליט לבדוק את "בית אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער בגילאי 13-19, שעליו שמע בעבר כמקום שמסייע לכל מי שאין לו מקום מגורים.
"בגלל שהייתי אז בן פחות מ־18, ביקשו שם אישור מההורים. לא היה לי אומץ להתמודד עם ההורים שלי, לכן ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שהיתה שם שתתקשר במקומי. היא סיפרה להוריי שהגעתי אליהם, ושאני כבר בלי פאות.
"התברר שהוריי כבר חשבו שחטפו אותי, ומאוד דאגו. אבא שלי הסכים להיפגש איתי. ביקשתי שרק הוא יבוא, והוא באמת בא לבדו, וניסה לשכנע אותי לחזור. זו היתה פגישה מאוד טעונה, בכיתי והתנצלתי. כאב לי שאני מכאיב להם ככה. לפני שנפרדנו הוא רק ביקש שאניח תפילין כל יום".
נפרדתם בחיבוק?
"בחסידות גור אין הבעת רגשות. אבא שלי בחיים לא חיבק אותי, ואמא שלי תמיד אמרה שאם היא תחבק אותי, זאת זילות של הכבוד שלי. אני זוכר מקרה אחד, שבו נפגשתי עם קרובת משפחה, וברגע של ספונטניות התחבקנו משמחה. היא נרתעה מייד לאחור, היתה בטוחה שהחיבוק שלנו נחשב לגילוי עריות.
"הבטחתי לאבא שאניח תפילין, ובאמת עשיתי את זה במשך חודש. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לחזור, הוא ניתק איתי את הקשר".
• • •
כשאיציק הגיע לגיל 18, הפנתה אותו עמותת "ובחרת", שמסייעת ליוצאים בשאלה, לבית של ה.ל.ל.
"הגעתי בשעת אחר צהריים ופגשתי את אודיה, העובדת הסוציאלית. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכול לישון שם בלילה, ונשוחח בבוקר. אמרתי לה שאני רוצה להוציא תעודת זהות, כי שלי אבדה, ואני לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שאני מעוניין ללמוד את כל הכללים החדשים של החברה החילונית.
"לפני שהגעתי לבית, לא היה לי מקום יציב שבו יכולתי להתחזק ולהתחשל. בבית פגשתי עוד חמישה חבר'ה כמוני. גם עכשיו, אחרי שעזבתי לדירת המעבר, אני עדיין בקשר קרוב איתם".
מה היה הגילוי הכי מפתיע שלך על החברה החילונית?
"תמיד אמרו לנו שאצל החילונים זה סדום ועמורה, ושהכל מותר. גיליתי שזה לא נכון. גם בחברה החילונית יש כללים וחוקים, ובניגוד לחסידות, אם מישהו פה לא בסדר, לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח, אלא מטפלים כמו שצריך, ואפילו מנהלים על זה שיח".
היו רגעי משבר בדרך?
"המשבר הכי גדול שלי, שגם הבית לא הצליח לסייע לי להתמודד איתו, הוא אובדן הקשר עם ההורים. אני כל כך רוצה שהם יסכימו להיפגש איתי. אני אוהב אותם, הם חסרים לי מאוד.
"אני יודע שעכשיו אני חי חיים שונים משלהם, אבל אני מאמין שאפשר להיפגש באמצע. אני אפילו מוכן שרק נדבר בהתחלה בטלפון. אני מקבל את דרך החיים שלהם, ולא אנסה לשכנע אותם לחיות כמוני. אני רק רוצה שגם הם יקבלו את הדרך שאני בחרתי"

Featured

"המשחק הפך לתראפיה שלי"

Published

on

אהרון כהן נולד בקנדה, עבר ללוס אנג'לס, עלה לישראל ושירת ביחידת דובדבן * בהוליווד הוא שימש כמאבטח האישי של בראד פיט *  היום הוא מומחה ללוחמה בטרור, מאמן שחקנים בשימוש בנשק ומשחק בעצמו בסרטים 

אהרון כהן, 43, התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוחר יחסית כשהוא כבר בשנות ה-30 לחייו ובעל עסק מצליח ללוחמה בטרור. הוא הספיק לאמן ולהכשיר אלפי אנשים ביחידות ימ"מ, כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב ויחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם. מדי פעם הוא גם מאמן שחקנים בשימוש בנשק ובאיך ל"שחק אותה" בכישורי האבקות וקרב מגע. 

כהן ששימש כמסתערב ביחידת דובדבן. הוא התחיל לעבוד כיועץ טכני ומאמן על סט סרטו של המפיק סטיבן סודרברג "בגידה כפולה" ב-2011. במשך שלושה חודשים אימן את כוכבי הסרט צ'נינג טייטום, אוון מקרגור, מייקל פסבנדר ואנטוניו בנדרס. "לימדתי אותם איך להשתמש בכלי נשק וסייעתי בעיצוב הפעולות בסרט כך שיראו אמיתיות", נזכר כהן, "ואז סטיבן נתן לי גם תפקיד קטן עם כמה סצינות בסרט וככה נתפסתי. נזכרתי כמה שאהבתי לשחק בתיכון וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

מאז הצליח כהן להוסיף לרזומה שלו עוד שני סרטי קולנוע: "211" בכיכובו של של ניקולאס קייג' שם גם שימש כיועץ טכני; ותפקיד שני בסרטו של סילבסטר סטאלון "רמבו 5 – המשחק האחרון", שיצא בשנה שעברה לאקרנים. שני הסרטים אגב, הם בהפקת אופני מילניום של המפיק הישראלי אבי לרנר. 

כהן: "גדלתי עם הסרטים של סליי, מרמבו ועד רוקי. תמיד אהבתי אותו. אז כשהתקשרו אלי ואמרו לי שיש להם תפקיד בשבילי, מאוד שמחתי. טסתי לבולגריה והיתה לי סצינה נהדרת עם סליי וגם אימנתי את הפעלולנים איך להשתמש בנשקים. זו היתה חוויה נהדרת, נהנתי מכל רגע על הסט".

כהן, נשמע ישראלי לחלוטין אבל הוא נולד בכלל בקנדה להורים יהודים. לאחר גירושי הוריו, אמו התחתנה עם התסריטאי אייבי מן, שכתב את התסריט לסרט "משפט ניורמברג" עליו זכה באוסקר והמשפחה עברה ללוס אנג'לס. "אבי החורג היה ציוני והאמין מאוד במדינה היהודית. כשהייתי בן 16 לערך, הוא עבד על סרט על משה דיין אליו היה מאוד קרוב, והזמין גנרל ישראלי אלינו הביתה במסגרת עבודתו על התסריט. הגנרל נשאר אצלנו בבית שבועיים ובמהלך הזמן הזה ייעץ לי לנסוע לישראל ולראות על מה מדובר מקרוב ואולי יתאים לי להתגייס. 

"האמת היא שלי כבר נמאס מהבולשיט ההוליוודי ובאמת רציתי לשנות אווירה ומקום. שנה לאחר מכן, טסתי לארץ והתגוררתי בקיבוץ, למעשה שניים, מעיין צבי והזורע. העברתי שם ארבעה חודשים בלימודי עברית והתאהבתי בישראל. כשהגיע הזמן שלי להתגייס, התגייסתי לצה"ל ליחידת דובדבן והפכתי למסתערב. השתתפתי בלמעלה מ-200 פעולות במסגרת השירות הצבאי שלי." 

לאחר שלוש שנות שירות, כהן מצא עצמו לבד בארץ, ללא משפחה וללא המסגרת הצבאית. היו אלו זמנים בהם המושג חייל בודד היה פחות מוכר ולא היו מסגרות תומכות רבות בחיילים בודדים משוחררים. למרות האהבה שלו לארץ, כהן לא הצליח למצוא את עצמו והחליט לשוב לארה"ב. 

כהן: "השירות הצבאי די עיצב אותי ואת מה שעשיתי בהמשך חיי. התחלתי לעבוד כמאבטח במשך שנה. עבדתי עבור חברת אבטחה והייתי המאבטח של בראד פיט במשך שנה וחצי כמעט. הוא היה אז נשוי לג'ניפר אניסטון. אחרי שסיימתי את העבודה הזאת החלטתי שאני יכול לעשות את זה לבד ופתחתי את חברת האבטחה שלי, צ'ריס.  איבטחתי סלבס רבים כמו פינק, קייטי פרי, צ'ארלי שין כשהוא יצא למסע ההופעות שלו, לאחר התמוטטותו הנפשית. 

"שנתיים לאחר שפתחתי את החברה וזמן קצר לאחר 9/11 פנו אלי דרך האתר שלי לאמן יחידה למלחמה בטרור. לאחר שאימנתי יחידה אחת, התחילו לפנות אלי יחידות נוספות, יחידות משטרה וחילות צבא וגיליתי שהם לא יודעים שום דבר על איך להתמודד מול מחבל. ברגע שאתה עושה עבודה טובה ושומעים עליך, אתה מקבל עוד ועוד פניות וזה מה שקרה, התחלתי לקבל פניות מכל העולם, דרום אמריקה, אירופה, אסיה ואפריקה. סך הכל אני מעריך שאימנתי 3,000 איש ביחידות השונות בעולם".

בין אימון שוטרים וחיילים בארה"ב ובעולם, התחיל כהן גם לאמן שחקנים כיצד להשתמש בנשק, ערך להם אימוני כושר, קרב מגע וכיצד לפעול כחייל בזמן פעולה. בין השאר הוא אימן את קיאנו ריבס עבור תפקידו בסרט ג'ון וויק ואימן גם את מורן אטיאס.

למרות שהעבודה כמאמן יחידות צבא ללוחמה בטרור היא עבודה משתלמת כלכלית, כהן אומר שהוא רוצה לעבור להיות שחקן במשרה מלאה, גם אם המקצוע פחות רווחי, לפחות נכון לעכשיו. "משחק הוא התשוקה בחיי, יש לי כבר סוכן ואני הולך לאודישנים. אני לא מנסה להיות השחקן המוביל בסרט, הבראד פיט הבא, אבל תמיד יש צורך בשחקנים לתפקידי משנה טובים. זהו משהו שאני מרגיש צורך לעשות".

החברים שלו מרימה גבה לנוכח החלטתו להפוך לשחקן ככה באמצע החיים, אבל כהן אומר שלמרות הכל, מגלים תמיכה מלאה. "הם יודעים שזה עוזר לי להתגבר על העבר הצבאי שלי. יש משהו באמנות המשחק שתמיד האמנתי שמוציא אותי מהמקום החשוך. בזמן שירותי הצבאי, הייתי חשוף לצד השחור שבטבע האדם, על כל כיעורו. אין ספק שאנו נושא אתי מטען משירותי הצבאי. כשאתה משרת ביחידה כדובדבן וממשיך לאמן יחידות ללוחמה בטרור בעולם, קשה מאוד להתנער מהחלק הזה בחייך. השירות הצבאי אמנם עיצב אותי, תרם לביטחון העצמי ודחף אותי ללכת קדימה אחרי מה שאני רוצה, אבל היתה לו גם השפעה שלילית עלי, מה שבא לביטוי בקשר שלי במערכות יחסים וכן בעסקים. אתה הופך ליותר מדי קר, אגרסיבי וקשוח. זה טוב אמנם לעסקים אבל לא כל כך טוב במערכות יחסים. לקחתי כיתות משחק על מנת להשתחרר מכל זה ולצאת מהקונכיה שלי. המשחק הפך לתראפיה שלי, הוא נתן לי קרן אור ותקווה.

"אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, החברה שלי ממשיכה לעבוד, אבל אשמח להחליף את הכדורים החיים בכדורי סרק, הרבה יותר בטוח. בכלל, הוליווד פחות מסוכנת, אני מתכוון בהדרגה להתרכז יותר בקריירת המשחק שלי".

החברים שלו מימי שירותו הצבאי, הספיקו לראות אותו ברמבו והתלהבו מהחבר שהפך לשחקן. אנשים שלא שמע מהם מזמן, יצרו קשר ופירגנו. "אני בקשר עם חלק מחברי בצבא. כל החברים שלי שנשארו בצה"ל, מחזיקים במשרות בולטות, חלקם עדיין משרתים בצבא בתפקידים בכירים, חלקם רופאים או עורכי דין. וכן, הם ראו אותי ברמבו ומתים על זה".

כששואלים אותו אם הוא צפה בפאודה ועד כמה הסדרה נאמנה למה שהוא עבר בשירותו הצבאי, הוא עונה: "כשצפיתי בסדרה בהתחלה, חשבתי שהיא מגוחכת, אבל ככל שצפיתי ביותר פרקים, נדלקתי ולא הפסקתי לצפות. אחד הבמאים שהייתי מאוד שמח לעבוד איתם בארץ הוא במאי העונה הראשונה, אסף ברנשטיין".

המשך לקרוא

Featured

אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים

Published

on

ראיון עם אלי ביר, מנכ"ל ומייסד 'איחוד הצלה', לקראת ערב הגאלה השני של הארגון המציל נפשות ברחבי העולם בצורה ייחודית וחינם אין כסף

ארגון 'איחוד הצלה' מתכונן בימים אלו לגאלה השניה שלו בעיר המלאכים. אחרי ההצלחה בשנה החולפת שהביאה לתרומות של כ-5 מליון דולר, השנה מתכננים אירוע גדול עוד יותר במטרה להמשיך ולחזק את הארגון שמציל חיים רבים מארץ ומסביב לעולם. בין האורחים: כוכב הטלוויזיה ותוכניות האירוח ג׳י לנו,  הפילנטרופים ד״ר מרים ושלדון אדלסון (מרים תהיה גם הדוברת המרכזית בגאלה) ופרסי הוקרה יוענקו לניקולאי מרצ׳יאנו ודינה אספן מהתומכים הגדולים של הארגון. 

׳איחוד הצלה׳ הוא עמותה ללא מטרת רווח שמטרתה להעניק סיוע רפואי, מהיר ואפקטיבי בכל מקום מישראל. האג׳נדה של הארגון ברורה: ׳איחוד הצלה׳ יטפל בכל נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בכל רחבי הארץ, טיפול רפואי ראשוני בתוך 90 שניות, בעזרת ציוד רפואי מתקדם, על-מנת להציל חיים ולמזער נזק בלתי הפיך, ופועל לשפר מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינת ישראל.

אבל הרי יש כבר אמבולנסים, מגן דוד אדום, ׳נטלי׳ ושאר אירגונים רפואיים ומצילי חיים? נכון, הם קיימים אך גם הם מוגבלים. כמה פעמים יצא לנו לשמוע על אמבולנס שפשוט לא הגיע בזמן לאירוע, או ברכב חרום גדול נאבק לפלס דרכו עם סירנות זועקות לכל עבר? ארגון הצלה עונה בדיוק על נקודת התורפה הזו. החדשנות שלו היא שהוא מאגד בתוכו היום למעלה מ-5000 חובשים, פרמדקים ורופאים הפזורים ברחבי ישראל, מצויידים במכשירי קשר וזמינים לתת מענה לכל מקרה חרום שיתרחש בערים הגדולות וגם בישובים קטנים. יחידת אופנעים מאבוזרים היטב מפלסת דרכה במהירות לכל מקרה ויודעת לספק שירות רפואי מצילי חיים תוך דקות ספורות מרגע האירוע.השירות הוא חינם אין כסף.

מנכ״ל ומייסד הארגון, אלי ביר, נשמע נרגש לקראת הגאלה הקרובה  בשיחת טלפון שערכנו ממטה הארגון בירושלים. ביר, נולד וגדל בשכונת בית וגן בעיר והתנדב למגן דוד אדום כבר בגיל 15.למרות שהיה מורגל לסייע לאנשים במצבי חרום, היה מקרה אחד שהדיר שינה מעינו וגרם לו להבין שדברים צריכים להעשות אחרת. ביר: ״בתור מתנדב צעיר הייתי יושב בחלק האחורי של האמבולנס. יום אחד יצאנו לקריאה של אירוע קשה – ילד בן 7 שנחנק מנקניק. לקח לנו 21 דקות להגיע מהר הצופים לשכונת בית וגן בצד השני של העיר. אני זוכר אותנו עולים במדרגות וכבר ברקע שמענו את הבכי המצמרר של האמא. הילד היה מוטל על הריצפה, ניסינו לבצע פעולות החייאה  אבל הרגשנו שכבר מאוחר מידי. פתאום נכנס לחדר רופא שגר ממול, הוא ראה את האמבולנס שלנו והגיע לסייע. הוא הביט בנו ואמר ׳אין לכם מה להמשיך, תכסו אותו הילד מת׳. 

"ברגע הזה הבנתי את המצב האבסורדי – יש  רופא שגר בבית ליד, הוא היה בבית ויכול היה לסייע ולהציל את החיים של הילד אבל אף אחד לא קרא לו. הילד הזה נפטר סתם, רק בגלל שלקח לנו יותר מעשרים דקות להגיע למקום. מקרים כאלו מרתחשים כל יום, אנשים מתים כי הם מחכים יותר מידי זמן לאמבולנס.״ 

״אז עלה לי הרעיון להקים יחידה של מתנדבים שיגיעו הרבה לפני האמבולנס.   בהתחלה היינו 15 מתנדבים פרושים ברחבי העיר. התחלנו לגדול ופעלנו בכל רחבי ירושלים ומשם התרחבנו לערים נוספות. כדי להגיע מהר לכל מקרה חרום הקמנו יחידת אופנועי הצלה. לאופנועים שלנו יש ציוד החיאה והצלת חיים, בלון חמצן, למעשה כל מה שיש לאמבולנס למעט כיסא ומיטה. היום אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בירושלים ב- 90 שניות ובשאר הערים ממוצע של שלוש דקות. יש לנו כ-5000 מתנדבים עם מכשירי מירס שיכולים  לתת מענה וכ-1000 אופנועים.״

***

אלי, מה אתה יכול לספר לי על המתנדבים שלכם? 

״תשעים אחוז מהם חובשים ועשרה אחוז הם רופאים ופרמדיקים. כרגע יש לנו 900 אנשים בקורסים. היום אני יכול להכשיר חובש תוך 6 חודשים עם תעודה הסמכה של משרד הבריאות. זה נותן לנו את היכולת לגדול. קח לדוגמא את אזור עוטף עזה. יש שם למעלה מ- 30 ישובים. במקרה חרום יקח לאמבולנס 30-40 דקות להגיע אליהם. תראה לי בן אדם שיכול להפסיק לנשום במשך 30 דקות. הלכנו והכשרנו מאות מתנדבים בתוך הקהילות והישובים שלהם, סיפקנו להם ציוד רפואים מאוד יקר ותקשורת של מירסים והיום הם בטוחים. היום יש לנו גם צוותי כוננות בכל מקום אפילו בחרמון, באילת ובאזור ליד הגבול".

כיצד יוצרים עימכם קשר במקרה חרום?

״המספר שלנו בישראל הוא 1221. אבל היום גם אם מישהו מתקשר למד״א  אנחנו נקבל את הקריאה הזו ונגיע למקום. מד״א משתף איתנו את המידע שלו. בכלל כל מי שמתקשר לאמבולנס לא משנה לאיזה חברה: שח״ל, נטלי או מגן דוד אדום אנחנו נקבל את הקריאה ונוכל לסייע. זה האינטרס שלהם שאנחנו נציל את הפצוע. לא ניקח להם את הפצוע או את החולה אלא נדאג שיהיה להם מישהו חי להגיע אליו. יש לנו גם שיתוף פעולה מדהים עם משטרת ישראל, עם המשרד לביטחון פנים שמכיר בנו כגוף הצלה בין לאומי. אנחנו עושים תרגילים עם הצבא, פיקוד העורף וכוחות הכיבוי. אנחנו גוף ההצלה היחידי בארץ שיש לו אמבולנס על המים ושנותנים מענה לאזור טבריה ומסביב לכינרת. יש לנו חמישה אופני ים וסירות הצלה שיכולותו לספק פעולות החייאה ממש במים, אפילו לא צריך להגיע לחוף. 

ביום שישי אנחנו עושים תרגיל שמדמה  חילוץ של 70 אנשים בתוך סירת תענוגות שעלתה באש ואנחנו צריכים להעניק להם מענה רפואי עד שהם מגיעים לחוף״. 

איזה סוג של עבודה אתם מבצעים בחו״ל?

״עברנו להקים ארגוני ׳הצלה׳ בעולם. יש לנו סניפים גם בקולומביה, פנמה, ברזיל, מקסיקו, בניו ג׳רזי ואפילו באוגנדה. אנשים מאוד אוהבים ותומכים ברעיון הזה. המחלקה הבין לאומית של ׳איחוד הצלה׳ קובעת באיזו מדינה לפתוח ארגון כזה. אנחנו בודקים גם שמדינת היעד יכולה לכסות את העלויות של ׳הצלה׳ בשטח שלה.  אנחנו לא רוצים לקחת כסף מישראל כדי לממן את זה.

המדינות הללו צריכות גם לעמוד בסטנדרטים הרפואיים שלנו, עליהם מפקח פרופ׳ אבי ריבקינד- מנהל מחלקת טראומה ב׳הדסה׳. הבאנו את הצלה גם לאוקראינה וזה עובד יפה מאוד שם, הם ממש היו זקוקים לנו. אתה יודע מה זה להזמין אמבולנס באוקראינה? שם החולה מגיע לבית החולים, והרופאים שולחים את בני המשפחה שלו לקנות כפפות ותרופות ורק אז מתחילים לטפל בו. אנחנו הבאנו להם ציוד ורמת רפואה שהם לא חלמו עליה. נפגשנו עם שרת הבריאות שלהם והיא אמרה לנו שכולם מדברים על ישראל ברמה של ייצור טכנולוגיה ונשק, אבל עכשיו עשינו מהפכה גם בתחום הרפואה.״

מה האתגרים של ׳איחוד הצלה׳ לעתיד? 

״אנחנו רוצים להכפיל את כמות המתנדבים שלנו לעשרת אלפים מתנדבים פעילים. כדי שנוכל לתת מענה ולהגיע לכל מקום בארץ במהירות של 90 שניות.  לשם כך עלינו להגדיל את כמות האופנועים שלנו, להכשיר עוד מתנדבים ולרכוש עוד ציוד רפואי. מכיוון שאנחנו לא גובים תשלום עבור השירות שלנו אנחנו זקוקים לעוד כסף ומשאבים כדי לממן הפעילות וכדי לגדול״. 

***

ג'יי לנו שהתארח בגאלה בשנה שעברה, הפך להיות בעצמו חלק מהנהלת הארגון.    ביר מספר לי שהיום חברים בארגון לא רק יהודים אלא גם נוצרים ומוסלמים כולם רוצים להיות חלק מהמטרה הטובה ולעזור להציל חיים.  בקרוב ביר יטוס עד הודו הרחוקה לתת הרצאה ב- TED ולהסביר למליוני ההודים על הארגון והמטרות החשובות שלו. 

ביר: ״הרעיון של איחוד הצלה הוא באמת ייחודי. אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים.  אנחנו באים עם מסר חדש לעולם שאומר שאנשים שלא צריכים למות ממחלות פתאומיות או תאונות. אם מישהו נחנק או חוטף התקף לב,  ב-90 אחוזים מהמקרים אפשר להציל אותו אם הוא יקבל סיוע רפואים מהיר ומיידי. המטרה שלנו היא שבכל רחוב בעולם יהיו מתנדבים של הצלה ואז הם יגיעו מהר לכל מקרה , יתנו מענה רפוא ויצילו חיים".

בנוסף לפעולות השגרתיות של הארגון. הצלה יצאו בפרוייקט חדש של מתנדבים שמסייעים לקשישים וניצולי שואה. המתנדבים הופכים להיות אמונים על מצבם הבריאותי של הקשישים, מגיעים לבדוק אותם שעתיים בשבוע, יושבים איתם, משוחחים ודואגים לבריאותם-  בודקים דופק נשימתי, לחץ דם ואם צריך מעניקים טיפול. המתנדבים עורכים מעקב אחרי הקשישים, בעיקר אצל אלו החיים בגפם וכך למעשה מונעים מוות או הידרדרות מיותרת של מצבם הרפואי. ללא ספק שירות חשוב, אנושי ומחמם את הלב. 

הגאלה השנתית של ארגון הצלה תתקיים במלון בוורלי הילטון ביום חמישי, 27 בפברואר, החל מ-6:00 בערב. לפרטים וכרטיסים: GALA@ISRAELRESCUE.ORG

המשך לקרוא

Featured

המזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות

Published

on

פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ומומחה ותיק לתמורות והשינויים במזה"ת, מגיע להרצאה מאלפת בנושא בלוס אנג'לס * ראיון על איראן, תוכנית המאה, התרומה של האקדמיה לפוליטיקאים והמיקוד החדש על ההיסטוריה של יהדות ספרד 

המזרח התיכון מקפיד לככב בכותרות החדשות בארה"ב בכל כמה חודשים. בשבועות האחרונים הפך לנושא חם מתמיד עבור האמריקאים כשצפו בנשיאם מעניש בעוצמה אדירה את המעצמה הפרסית, כשהורה לחסל את קאסם סולמאני הגנרל הבכיר של איראן, מפקד כוח קודס ואחד מסמלי המדינה; וניצב ליד רה"מ נתניהו בבית הלבן תוך שהוא משיק את "תוכנית המאה" להסדר קבע עם הפלסטינים.

אחד המומחים בעלי השם בנושא המזרח התיכון הוא פרופ׳ עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. רבי הקדיש את חייו בלמידה וניתוח ה-DNA של האזור. במרכז בראשו הוא עומד בודקים בין היתר את המניעים לקונפליקטים החוזרים ונשנים בין המערב לאיראן, מנתרים את השינויים הגאו-פוליטיים שמתרחשים באזור, ומנתחים את ההיסטוריה, התרבות, השפה והמנהגים של מדינות המזרח התיכון ואפריקה.  

בעוד מספר שבועות יגיע פרופ׳ רבי לביקור קצר בלוס אנג׳לס כדי לחלוק עימנו ממשנתו, בהרצאה מרתקת שתתקיים ב-18 בפברואר במרכז שפר של ה-IAC , ארגון שחרט על דגלו שימור של מסורת יהודית ברחבי ארצות הברית ודואג ליצור פלטפורמה רחבה שתוכל להציגה. את ההרצאה ינחה ג׳ושוע סיידוף, איש חינוך מוערך אוניברסיטת UCLA.

מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון הוא מכון מחקר בינתחומי המתמחה בחקר ההיסטוריה המודרנית של המזה"ת ואפריקה. המרכז הוא ממשיכו של מכון ׳שילוח׳ שהוקם ב-1959 וב-1966 הפך לחלק מאוניברסיטת תל אביב. תחילה יועד לשמש גשר בין אגף המודעין הישראלי והאקדמיה, ולספק תובנות היסטוריות עמוקות ומקיפות יותר על הנעשה במזה"ת. כל זאת תוך כדי שהוא שומר על צביונו ומחויובתיו האקדמים. כיום המרכז אינו קשור כלל לקהילת המודיעין בישראל, אך ממשיך לעסוק בנושאים שוטפים בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והפוליטיקה של המזרח התיכון.

המרכז מפרסם מידי חודש סדרה של ניירות עמדה המהווים מקור ידע עצום הן עבור הדרגים הפוליטי והבטחוני והן עבור הציבור שמקבל ׳ארגז כלים׳ להבנת האתגרים העומדים בפני ישראל וההתמודדות עימם. בנוסף לניירות העמדה המופצים לאלפי מכותבים בארץ ובעולם בעברית ובאנגלית, המרכז גם מוציא לאור מחקרים היסטורים ומונוגרפיות של חוקרים בכירים ועבודות גמר של תלמידים שסיימו את לימודיהם לתואר השני או השלישי.  

מרכז דיין מספק תמיכה משמעותית לחוקריו, עורך אירועים ציבוריים ומנהל תוכניות מגוונות ועשירות. לדוגמא: תוכנית ההתמחות של המרכז מציעה לסטוודנטים ולחוקרים מרחבי העולם סדנאות ללמוד ולחקור באוניברסיטת תל אביב, עם מענקים ומלגות למועמדים מתאימים. 

פרופ׳ עוזי רבי גדל ברמת גן ונראה שהוא חי את נושא המזרח התיכון כבר מגיל צעיר. הוא למד בבית הספר ״אוהל ושם״ במגמת מזרחנות. ובתום שירותו הצבאי בחיל המודיעין עשה את רוב לימודיו באוניברסיטת תל אביב שם למד תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בחוג למדעי המדינה למד לתואר שני ושלישי בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון. את הדוקטורט כתב בנושא של ׳צמיחתן של מדינות בחברות שבטיות – המקרה של סולטנות עומאן   1970-1932׳, ובשנת 2000 החל לעבוד כמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. 

בין השנים 2004–2005 שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת סן-דייגו, ושנה לאחר מכן הצטרף כחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים שנפתח באוניברסיטת תל אביב. לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים מונה רבי לראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, ובהמשך אף נבחר למרצה מצטיין מטעם הרקטור לשנת הלימודים תשס"ח. באותה שנה מונה פרופ' רבי לראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי באוניברסיטת תל אביב, ובאוגוסט 2010 הועלה לדרגת פרופסור חבר. רבי משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בכלי התקשורת השונים ובעיתונות הכתובה, בארץ ובעולם. 

עלי ח'אמנאי וקאסם סולימאני. "אין לנו ספק שאיראן נמצאת בצומת מאוד מכריע"

אולי התובנה המרכזית אליה נדרש פרופ׳ רבי היא, שהיכרות מעמיקה ביותר עם התרבות, ההיסטוריה והאתוס המזרח תיכוני סוללת את הדרך להבנת מדינות האזור והדרך להתייחס ולהתמודד עימם. ולמרות שהמרכז ממוקם פיזית באוניברסיטת תל אביב, פרופ׳ רבי מספר שהארגון הוא עדיין ציבורי ומנסה לספק תובנות שלעיתים לא עולות בקנה אחד עם האג׳נדה של האקדמיה. 

פרופ׳ רבי, לנושא המזרח התיכון יש השפעות רבות גם על החיים בישראל ובתחום המדיני בכלל. כיצד הקשר בין האקדמיה למדינה משפיע על ההוויה שלכם?

״הקשר בין אקדמיה למדינה אף פעם לא יכול להיות יותר מידי מרוחק. זאת מכיוון שבתוך האקדמיה ימצאו הרבה מאוד אנשים שיתרעמו על כך שהקשר עם המדינה שקוף מידי, וזו דרכה של אקדמיה, שיש בה קולות שונים ושרוצה להיות עצמאית. המרכז שלנו הוא מרכז ציוני שרואה את האינטרס של ישראל, ובאותה נשימה נושאים חשובים שראוי שיובנו גם דרך הפריזמה המדעית. יש ביכולתנו להנחיל לקהילה מה שאנחנו קוראים לו ׳בינה מזרח תיכונית׳; כלומר, לא להדביק למזרח התיכון סטנדרטים שמגיעים מהמערב או להתייחס אליו במונחים מערביים. 

"ישראל היא מדינה שחלקים גדולים ממנה בהוויה מערבית, גם בגלל ההייטק וההיסטוריה שלה. אחד הדברים החשובים שאנחנו מנסים לעשות זה לתת לציבור בישראל ולמי שמתמחים אצלנו תובנות מזרח תיכוניות. אנחנו שואלים את מי שרוצה לעסוק באיראן – אתה יודע פרסית? אתה מכיר את ההיסטוריה של איראן? הרי אתה לא היית רוצה שיתעסקו בהיסטוריה של המדינה שלך אנשים שיקראו להם מומחים ולא מכירים את השפה של המדינה שלך וההיסטוריה שלה. לכן, אנחנו בעצם באים ואומרים – לפני שאתה נכנס ליער הזה בוא ותלמד את נקודות המחשבה, תבין את הדי.אן.איי של המדינה, אל תנסה להדביק לשחקנים במזה"ת הרבה דברים ממקומות אחרים בעולם כי זו כנראה תהיה טעות. אנחנו טוענים שתרבות משחקת תפקיד גדול וכל דרך הלימוד צריכה להיות שונה מאיך שהיא נעשית במקומות אחרים״.

אז אתה גורס שאחת הטעויות שמשפיעות על היחסים העכורים בין ארצות הברית לאיראן לדוגמא, היא שהראשונה מתייחסת אליה בעיניים מערביות? 

״כן. אני חושב שזו טעות שהמערב עשה במשך 200 שנה. אם אני מסתכל על זה היסטורית בדרך כלל הכוונות טובות אבל כשאתה לא מכיר את התרבות אז כמו שאומר המשפט – הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. והנה, אחרי 200 שנה אנחנו רואים כיצד המערב עוזב את האזור. יש חילופי מערכות, עכשיו נמצאים באזור הרוסים והסינים. לכן צריך להבין את השינוי ולעשות התאמות אחרת אנחנו צפויים להשתרך מאחור״.

כיצד אתה מתייחס לחיסולו של קסאם סולימאני בהקשר הזה?

״גם פה אתה רואה שבסופו שלו יום קיים איזה שהוא סוג של חוסר הבנה. האיראנים חשבו שהאמריקאים בחוץ, האמריקאים מצידם חשבו שהאיראנים מגזימים וטראמפ נתן לאיראנים מכה בין העיניים שמבחינתם היא מאוד קטלנית. באופן פרדוקסלי, טראמפ הוכיח שהדרך לטפל במשטרים מהסוג הזה היא דווקא לתת להם את המכה שהם לא חושבים שאתה יכול לתת, וזה נותן להם חומר למחשבה. אני לא אומר שזו צריכה להיות שיטה קבועה, אבל במקרה הזה החיסול של סולימאני באמת הימם את איראן ואין לנו ספק שהיא נמצא בצומת מאוד מכריע. כשאגיע ללוס אנג׳לס צפויות להיות לי הרצאות בנושא הזה ואערוך גם מפגש עם הקהילה של יוצאי איראן. יחסי איראן עם ארצות הברית והמערב בכלל עומדים כרגע במרכז ההוויה והם כמובן משפיעים על המערכת במזרח התיכון. אבל אני חושב שהחיסול הוא סוג של מכה ומסר שגם עוברת לשחקנים הרדיקלים של האזור״.

בלוס אנג׳לס נשמעות במשך שנים תלונות מצד הקהילה האיראנית על יחס מפלה של השלטונות כלפיהם. לאחרונה דווח שאזרחים אמריקאים-איראנים מעוכבים בכניסתם בשדות התעופה ולעיתים נעצרים לחקירות ארוכות.

״היחס של הממשל האמריקאי לקהילה האיראנית הוא מאוד אמביוולנטי ובעייתי. יש היכרות מאוד שטחית עם התרבות ונעשות הכללות גורפות. אם איראן זה סוג של אוייב של ארצות הברית אז אדם שכתוב בפסטפורט שלו שהוא נולד באיראן על פי השיטה האמריקאית הוא אדם שכדאי לבדוק אותו בציציות. במידה רבה התמורות במזרח התיכון מגיעים לכל העולם ומייצרים אנטיגוניזים, עויינות וניכור כנגד האחר וזה בא לידי ביטוי גם כאן".

אתה סבור שישראל קוראת היטב את המהלכים של איראן? 

״אין מומחים ישראלים כקבוצה. כל אחד והגישה שלו. גם בישראל יש לא מעט דעות והרבה אנשים שטעו. כל מי שעושה הערכה יכול לטעות. אבל השאלה אם אתה מדבר על איראן מתך היכרות של הטילים ושל מטוס הקרב או שאתה מדבר על איראן מתוך היכרות התרבות, ההיסטוריה, החששות שלהם והאוכלוסיה שלהם. אני חושב שכך יותר טוב להכיר את איראן ויותר קל לדבר עליה מפני שאז אתה באמת עוסק במשהו שאתה מתמחה בו. יש לי בעיה מסויימת עם גישת חשיבה מערכתית מבלי להיות מסוגל לחוש את השטח".

באילו נושאים תעסוק בהרצאה הקרובה שלך בלוס אנג׳לס?

״ההרצאה נותנת תמונה פנורמה של המציאות המזרח תיכונית. היא אומרת בשורה התחתונה שהמזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות. אם ישראל רוצה להטיב עם האינטרס שלה ולשמור על פוזיציה נכונה היא צריכה לעשות החילופים בזמן הנכון. יש חילופי משמרות-   ארצות הברית פחות דומיננטית ורוסיה נמצאת חזק בעינינים. הערבים נמצאים במצב של שבר עצום והטורקים והפרסים הפכו לשחקן חשוב. בקיצור, כל מה שידענו על המזרח התיכון במאה העשרים פחות רלוונטי היום ובהרצאה נדון בין היתר בשאלה איך אנחנו צריכים לעשות התאמות ולהערך לזה.

"התרחשו תהליכים שמוטטו חלק מהמדינות במזרח התיכון, יצרו מדינות כפולות או ׳נו מאנס לאנד׳ והגבירו את התיאבון של כל מיני שחקנים רדיקלים; מצד אחד סונים מצד שני שיעים. לבוא ולגלוש לכל מיני נתחים או ליצור חלופיות. ובמקרה של איראן, מדינה מאוד גדולה שיש לה השפעה מאוד חזקה על האזור. מכיוון שיש מדינות שכרגע מפורקות ונכנסים אליה כל מיני שחקנים מבחוץ ומבפנים זה מצב אחר. אין פה ׳אח גדול׳ ואין פה את התמונה של המאה ה-20 אחרי נפילת ברית המועצות. בשביל להכיר את היער אתה צריך להיכנס פנימה, אתה לא יכול לצלם אותו מלמעלה. 

"נדבר גם על התזה שלנו שמראה כיצד דברים שנתפסו בתחילת דרכם ככאלו שצריכים להביא טוב, כמו ה׳אביב ערבי׳ או ארצות הברית שמנסה להביא דמוקרטיה לעיראק, נגמרים בפיאסקו מאוד גדול מפני שאנחנו רואים את ׳ההוא׳ במשקפיים שלנו״.

נשיא רוסיה ולדמיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל. איזה משחק הוא משחק במזרח התיכון? 

״משחק ציני מאוד, אכזרי, נטול מניירות, מוסר וליבירליזם. פוטין מאוד קשוח, מתנהל כמו בוס רציני של המזרח התיכון וישראל באמת הצליחה לשמחתי להגיע איתו למספר הבנות באשר לדרך הפעולה שלה בסוריה. גם על זה אדבר בהרצאה שלי אבל ההתנהלות איתו זה סגנון אחר. אתה לא בא לשולחן של פוטין עם זכויות אדם וכל מיני דברים כאלה. אתה בא אליו עם תן וקח.״ 

כמי שעומד בראש 'מרכז   דיין', כיצד אתה רואה את התפקיד שלכם היום?

״במרכז שלנו אנחנו מתעסקים בנושאים גאו-פוליטיים. יש לנו הרבה מאוד חוקרים וחוקרות שעוסקים שבודקים הנחות רבות. נכנסים לציבור, עושים ניו מדיה, פייסבוק טוייטר ואינסטגרם. אנחנו מדברים עם העולם הערבי, מדברים עם האיראנים, עם טורקים, עם כורדים ואנחנו עושים זאת בשפה שלהם. לכן יכולת החדירה שלנו לצבע המקומי ולריתמוס הקיים ברחוב היא הרבה יותר גדולה. 

"למרכז דיין יש תפקיד חשוב בהכשרה והנגשה של הרבה מאוד חומרים   מזרח תיכונים מורכבים גם לציבור ובמיוחד לתלמידי ותלמידות מחקר. מצד אחד יש לו נראות ציבורית והוא מנחיל לציבור הישראלי הבנה אחרת ושונה למזרח התיכון, ומצד שני הוא נוטל על עצמו את התפקיד להכשיר את דור המזרחנים הבא ולתת לישראל הרבה מאוד הבנה ויכולת תנועה שהפכה להיות הרבה יותר מסובכת מאי פעם.

אנחנו מנסים להבין את האזור מכל הכיוונים: יש לנו מעבדה דיגיטלית, יש לנו ארכיון עיתונות בערבית עם יותר ממאה שנה לאחור באופן רציף, שזו אבן שואבת שמגיעים אליה הרבה אנשים גם מהמזרח התיכון ומחוצה לו. אנחנו נתפסים כאנשים שמכירים את המזרח התיכון מהמקום היותר אמיתי והאותנטי שלו".

ואני מבין שלמרות הפופלאריות שלכם את עדיין זקוקים לתרומות 

״כן, בשביל להחזיק תלמידי מחקר ולעודד אותם לבוא ולעשות מחקר כזה   אתה צריך לדאוג למלגות מחקר, ובשביל לעשות את המעבדה אתה צריך משאבים ובשביל לייצר מודעות בישראל ליהדות ארצות ערב{דבר שלא נלמד בשום מקום}. אתה צריך לגדל חוקרים שיתמחו בנושא הזה ויש לנו תוכנית מיוחדת שעופר אלון,  הוא אחד האנשים שסייעו לנו להקים את המרכז, הוא למעשה הדמות המסייעת המרכזית״.

עופר אלון. חיבור בין האקדמיה בארץ והקהילה המקומית

"עבורי זו הייתה סגירת מעגל״

עופר אלון, ישראלי תושב לוס אנג׳לס הוא אחד התומכים הגדולים במרכז דיין וחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב. עופר, רואה חשבון בהשכלתו ואוחז בשלושה תארים, סיפר לי שהוא מבין את הצורך במלגות ללימודים מתוך נסיון אישי. עופר: ״בצעירותי היה לי אפשרות ללכת למסלול דוקטורט בחו״ל אבל להוריי לא היה מספיק כסף לממן את זה. התחלתי לעבוד כרואה חשבון בחברות גדולות וציבוריות ולמרות שזה לא היה מה שבאמת רציתי לעשות זה נתן לי בטחון כלכלי". 

בהמשך השתלב עופר גם בעולם ההייטק. לארצות הברית הגיע ב-2003, חבר לתחום הפיננסי וכיום הוא שותף בחברה פננסית גדולה להלוואות לקניית רכבים שפרוסה על חמש מדינות. 

לפני תשע שנים עופר נפגש והתאחד עם חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה, פרופ׳ רבי, ששיכנע אותו לחזור ולהיות פעיל באוניברסיטה. ״בהתחלה אמרתי לו מה לי ולמרכז דיין אני בכלל בעולם העסקים היום. אבל הוא שיכנע אותי וככה התחלתי מבלי לדעת לאן אני נכנס. נשאבתי לזה והיום אני מבין למה. עוזי נתן לי לקרוא כל מיני ניתוחים ומאמרים ושנה לאחר מכן הגיע ללוס אנג׳לס. גייסתי כספים עבור נערים ונערות מעיירות פיתוח כדי שיוכלו לקבל מלגות ללימודים, וסייעתי למעוטי יכולת ללמוד באונברסיטה. עבורי זו הייתה סגירת מעגל״.

אלון: "לפני שבע שנים הייתה מטרה להקים בתוך מרכז דיין מרכז לחקר יהודי ספרד. יהדות ספרד כמעט ולא מיוצגת באוניברסיטה, אין מחקרים עמוקים ואין דגש על הקהילות הספרדיות. רבי שאל אותי אם אני יכול לעזור לו להקים את המרכז בתוך מרכז דיין. הייתה התנגדות מצד האוניברסיטה אז הלכתי לאוניברסיטה והסברתי להם שאם הם רוצים שאמשיך להיות פעיל הם חייבים לעזור לי להקים את המרכז הזה. נתתי תרומה למרכז כדי שיקום והיום זה מקום שאנשים עושים בו דוקטורט כדי להעשיר את התרבות שהולכת ונעלמת״.  

יהדות ספרד הוא נושא שכמעט נכחד. מהיכן מביאים את החומרים? 

״האוצרת של המרכז היא בחורה מ׳יד ושם׳ שמתעסקת בכל הנושא של הכחדה של יהדות ספרד והיא גם תורמת מזמנה להעשיר את המרכז. בכסף שתרמנו קונים המון חומרים, בעיקר באנגליה כי בתקופה של האימפריה הבריטית היה המון מידע שנרשם ואני מניח שבעתיד יתגלו הרבה מאוד דברים שאף אחד לא יודע עליהם.

"ללא ספק אחד הנושאים המעניינים והאקטואליים שעומדים על סדר היום. ההרצאה הקרובה היא דוגמא לחיבור החדש והמעניין בין האקדמיה בישראל לבין ארגון ה-IAC, שפועל להגביר את המודעות לחשיבות חיזוק מוסדות חינוכיים שמציגים את ההיסטוריה של העם היהודי, הישראלי ואזור המזרח התיכון". 

==

לפרטים נוספים: www.aftau.org

פרופ' עוזי רבי ירצה ביום שלישי, 18 בפברואר, במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. את הארוע ינחה ג'ושוע סיידוף, מ-UCLA. כרטיסים ברכישה מוקדמת: 25 דולר. בערב הארוע: 30 דולר. לרכישת כרטיסים: WWW.ISRAELIAMERICAN/LA/EVENT/UZIRABI

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות