בית חדש - שבוע ישראלי
Connect with us

Featured

בית חדש

Published

on

מיכאל הגיע מבוהל מהישיבה החרדית, והיום הוא חילוני שמשרת בחיל האוויר • איציק התנתק מהחסידות שלו ולמד איך לדבר עם נשים • וגבי עזב את הקהילה הליטאית, ויצא מהארון "בלי שאף אחד ישפוט אותי" • הצצה ל"הבית של ה.ל.ל", מקלט חירום סודי ליוצאים בשאלה בירושלים

מאת: מיכל יעקב יצחקי // ישראל היום

כשמיכאל (שם בדוי), תלמיד ישיבה חרדי מהפלג הירושלמי הקיצוני, התייצב לראשונה מול דלת הכניסה של "הבית של ה.ל.ל" בירושלים, ליבו הלם בפראות. בידו אחז שקית ניילון, שבה הספיק לארוז כמה גופיות ולבנים, מזכרת צנועה מהישיבה שזה עתה עזב מאחור.
הוא ניצב בהתרגשות מול שער העולם החילוני, יודע שמעתה והלאה ישתנו חייו לבלי הכר. בלי משפחה, בלי הקהילה שבה גדל, בלי החברים שהכיר. רק הוא וההחלטה האמיצה להפקיד את עצמו בידי אנשי מעון החירום, שמסייעים ליוצאים בשאלה בצעדיהם הראשונים מחוץ לעולם החרדי.
עד לכניסתו לבית של ה.ל.ל נהג מיכאל (23) להפגין עם חבריו לפלג הירושלמי נגד גיוס חרדים. במשך תקופה ארוכה חסם צמתים והשתתף בפעולות מחאה אגרסיביות, אבל עמוק בתוכו הרגיש נטע זר בדרך החיים הדתית. היום, כשהוא חילוני גמור ומשרת בתפקיד טכנולוגי בחיל האוויר, הוא נזכר בקבלת הפנים החמה של אנשי העמותה בתחילת דרך החתחתים.
"הכי מצחיק זה שתמיד הפחידו אותנו מה.ל.ל", הוא מספר. "קראו להם 'כת השטן' ואמרו לנו להתרחק מהם. סיפרו לנו שאנשי העמותה שולחים מתנדבות יפות וחשופות לפגוש בחורי ישיבה תמימים, והן לוקחות את הבנים לחדר צדדי, 'מחטיאות' אותם ומצלמות את הכל לצורכי סחיטה.
"אמרו גם שמושיבים בחורים בכוח לקרוא ספרים שסותרים את התורה ואת קיומו של אלוהים, ושאם בחור ישיבה טהור וצדיק מסרב להם ורוצה לעזוב, מאיימים עליו שיפיצו את הסרטון בכיכובו באזור שבו הוא גר.
"מבחינת ראשי הקהילה החרדית, המטרה להשאיר את כולם חרדים מקדשת את האמצעים. הם יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים לצאת בשאלה. אבל אני ההוכחה שזה לא הצליח להם. ואני לא יודע אם הייתי שורד את המסע בלי הבית של ה.ל.ל".
• • •
הבית שוכן ברחוב יוקרתי בלב שכונת מלחה בירושלים. הכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים. מדובר במקלט חירום יחיד מסוגו בארץ, שאותו מפעילה עמותת ה.ל.ל בשלוש השנים האחרונות כדי להעניק תמיכה ומחסה לחרדים בני 18-25, בנים ובנות גם יחד, שהחליטו לעזוב את הקהילות שבהן גדלו.
הבית מפנים. בנוי לאכלס עד 12 דיירים – והכתובת המלאה נשמרת בסוד, מחשש להתנכלויות של חרדים 
מנתוני העמותה עולה כי מדי שנה קרוב ל־800 חרדים בגילאים האלה בוחרים לצאת בשאלה. בקרב רובם המכריע, הצעד הדרמטי כרוך בניתוק מוחלט ממשפחתם, מה שמותיר אותם למעשה בודדים בעולם. חלקם מוצאים עצמם ברחוב, שם הם נחשפים לסמים, לאלכוהול ולפשע. הבית של ה.ל.ל טיפל עד היום ב־150 יוצאים בשאלה, ומנע מהם להידרדר.
"המקום הזה הוקם מתוך צורך שגילינו שקיים בשטח", מסביר יאיר הס, מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. "לפני הקמתו היינו פוגשים את היוצאים בשאלה כשהם באו לאחד משלושת הסניפים שלנו לבקש סיוע. הם היו באים מהרחוב, ומספרים שישנו בגן העצמאות או בצומת. לא פעם המתנדבים בארגון היו מלינים את הבחורים והבחורות האלה בבתיהם, כדי שלא יסתובבו ברחובות".
ביקור בבית מגלה שהוא הכי רחוק מהדימוי של מקלט חירום. מדובר בווילה רחבה בת שלוש קומות, המעוצבת בסגנון מודרני ויכולה לאכלס בנוחות 12 דיירים – שישה בנים ושש בנות – לתקופה של ארבעה חודשים.
הקומה העליונה בווילה שייכת לדיירים הגברים, התחתונה לנשים, והאמצעית מציעה חלל מרכזי למפגשים ולפעילויות. בכל החדרים רצפת פרקט, ובכל קומה מקלחת ושירותים.
הרצפה בחלל המרכזי מרוצפת באריחים בהירים ויוקרתיים. המטבח המשותף מאובזר בשלל מוצרי חשמל מודרניים, ובאמצעו "אי" עם דלפק. על הקירות תלויות מסגרות לבנות קטנות, ובהן תמונות המנציחות רגעי אושר של דיירי הבית בטיולים המשותפים ברחבי הארץ. במרפסת, שאליה יוצאים דרך הסלון, עציצים מוריקים, המוסיפים קצת תחושת טבע ושמחה לבית האבן הירושלמי.
שלט בולט על הקיר מכריז "החיים הם לא רק שחור ולבן", ולדברי גבי (21), מדובר במוטו המרכזי של הבית כולו.
"כל החיים לימדו אותנו שאין באמצע, אין אפור. יש שחור או לבן. לא שואלים שאלות ולא מטילים ספק. השלט הזה מדגיש עד כמה החיים פתוחים בפנינו, עד כמה יש גוני ביניים, שאפשר לבחור ולחיות לפיהם. זה הכי רחוק מצורת החיים שחיינו בה".
עד לפני ארבעה חודשים התגורר גבי בצפון והשתייך לזרם הליטאי. מאז הוא הספיק לצאת בשאלה וגם לצאת מהארון. כעת הוא לובש בנינוחות ג'ינס לבן צמוד וחולצה בצבע ורוד עתיק ונועל נעלי סניקרס אופנתיות.
"כמי שנמשך לגברים, היה לי קשה שבעתיים לחיות במקום שהכל בו שחור ולבן. זה בכלל לא משהו שאפשר היה לרמוז עליו.
"כל החיים גדלתי עם הידיעה שאני צריך ללמוד תורה, ושבגיל מסוים אני צריך להתחתן ולהביא מספר מסוים של ילדים, לגדל זקן ולהיות אברך. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי שזה לא קשור
אלי בכלל.
"במשך תקופה ארוכה ניסיתי בכל הכוח ללמוד חזק ולהתאים למסגרת. רציתי לְרצות את כולם ולגרום להורים שלי להתגאות בי, אבל זה לא עבד. עד שהחלטתי שזהו, אני יוצא לחיות את חיי כמו שאני חושב ורוצה, בלי שאף אחד ישפוט אותי".
• • •
צוות הבית של ה.ל.ל מורכב מעובדת סוציאלית קלינית, האחראית גם לניהול הבית, לצד עובדת סוציאלית נוספת, אם בית וחמישה סטודנטים, שעוסקים ברובם במקצועות טיפוליים. אלה מאיישים את הבית גם בשעות הלילה, ומציעים למעשה מענה 24/7 לדיירים ולכל מי שמתדפק על הדלת.
אחת לשבוע מחויבים דיירי הבית להיפגש עם עובדת סוציאלית, שמלווה אותם באופן אישי. אחת לשבוע גם מתקיימת בבית אסיפת דיירים בהשתתפות העובדת הסוציאלית של הבית, שבמהלכה נערך דיון, וכל דייר משתף את חבריו בחוויות שעבר במהלך השבוע.
במהלך שהותם בבית מתבקשים הדיירים לעשות צעדים מעשיים לצורך מציאת עבודה. בתום ארבעה חודשים הם רשאים לעבור ל"דירת מעבר" של העמותה, שבה הם למעשה מנהלים חיים עצמאיים, כולל תשלום שכר דירה סמלי של 100 שקלים לחודש. בתום חצי שנה הם עוזבים את הדירה ויוצאים לחיים עצמאיים לחלוטין. ה.ל.ל מפעילה ארבע דירות כאלו, בירושלים וברמת גן.
נטע דובדבני בשיחה עם דיירי הבית. "אנחנו לא מנסים לשכנע את הצעירים והצעירות לשום כיוון"
"לפעמים באים אלינו יוצאים בשאלה כשהם לבושים רק בבגדי הישיבה שעל גופם", אומרת נטע דובדבני, מנהלת הבית, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה. "כל אחד שמגיע מקבל מייד מגבת, סבון ושמפו, ויש לנו מחסן של בגדים נקיים, שממנו הם יכולים לבחור איזה בגד שהם רוצים. רק אחרי יום או יומיים אנחנו יושבים איתם לשיחה".
הדיירים כפופים לחוקים קשיחים. כולם נדרשים להתעורר עד 9 בבוקר ולחזור לבית לפני 11 בלילה, אלא אם כן הם עובדים. 80 אחוזים מהתקציב למימון הבית מגיעים מתרומות, ועוד 20 אחוזים – מסיוע של משרד הרווחה. על הדיירים עצמם מוטלת האחריות לדאוג לניקיון הבית, לקנות את מוצרי המזון ולבשל.
"רבים מהבחורים שמגיעים אלינו לא נכנסו מעולם למטבח, ולא יודעים להכין אפילו חביתה", אומרת דובדבני. "זה נובע מכך שחינכו אותם להאמין שכל רגע שבו הם לא לומדים תורה הוא רגע של בטלה.
"הכל חדש להם, הכל מוזר. פעם, בחור ישיבה שהגיע לבית שאל אותי מה לובשים בלילה כפיג'מה אצל החילונים. אפילו המעבר לג'ינס קצר מרגיש להם חושפני מדי, כי רואים להם את הרגליים.
"אנחנו מלמדים אותם איך ללכת לקניון, איך לבחור סגנון לבוש שמתאים לאופי שלהם, ואפילו איך לצפות בהצגות ולצאת לטיולים בארץ, כדי שיכירו את התרבות של העולם החילוני".
יש כאלה שבוחרים לשוב לקהילה החרדית?
דובדבני: "בודדים, וזה בסדר גמור. אנחנו לא מנסים לשכנע אותם להישאר. בכלל, אנחנו לא משכנעים את הצעירים והצעירות האלה לשום כיוון. אנחנו גם מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר, ובשבת יש גם פלטה חשמלית.
"יציאה בשאלה זה כמו להיות עולה חדש במדינה שבה אתה מכיר את השפה, אבל לא מבין את המשמעויות של המילים. אנחנו באים להקל עליהם את ההתאקלמות.
"סביב ימי עצמאות, למשל, אנחנו עושים פעולות הסברה ותולים בבית את דגל ישראל. חלק מהדיירים באים מחברה שבה היו שורפים את הדגלים האלה, ופתאום הם פה, מרשים לעצמם להניף אותם בגאווה. ביום הזיכרון לקחנו אותם לטקס מרגש בקיבוץ. הם מעולם לא חוו את היום הזה או התייחסו אליו בכלל".
לדברי דובדבני, היוצאים בשאלה מחזיקים בתחילת דרכם באמונות מוטעות. "למשל, הם חושבים שאצל החילונים יש כל הזמן אורגיות. הם חושבים שכל בחורה שהם יפגשו תרצה מייד לקיים איתם יחסי מין, כי זה מה שתמיד אמרו להם. ואז הם מגלים שזה לא ככה".
איך באמת מתאפיין המפגש שלהם עם בני המין השני? 
"עבור רבים מהם מדובר במפגש ראשון עם בני המין השני שהוא לא לצורך שידוכים. הם למדו שכל אישה שהם יפגשו תעורר בהם מייד יצר מיני, והם ירצו, כביכול, לאנוס אותה. אז יש להם פחד, שמושרש עמוק בחינוך של שנים. כשהם אכן פוגשים בחורה, הם מצפים שהיא תהיה מפתה, כמו שלימדו אותם. אבל אז הם מגלים שהיא אישה רגילה, שיותר דומה לאחותם מאשר לפרוצה ברחוב.
"הרבה פעמים הם לא מסתכלים לבחורה בעיניים, ולא יודעים על מה לדבר איתה מלבד חתונה וילדים. אפילו שיחת חולין של 'מה נשמע' קשה להם".
• • •
"אני הייתי בדיוק כמו החבר'ה שנטע מתארת", משחזר מיכאל, שמשרת בחיל האוויר, מוגדר כחייל בודד ומתגורר בבית החייל. לבית של ה.ל.ל הגיע בהמלצת חבר חרדי, שהיה שם בעצמו. הוא עזב את הישיבה שבה למד, השאיר מאחור הורים, אחים ואחיות, והגיע עם שקית הניילון, כשהוא בודד ומפוחד.
"עד גיל 20 חייתי חיים רגילים ומאושרים. מעולם לא הרגשתי חוסר במשהו, ולא היו לי ספקות. המשפחה שלי אהבה אותי ולא החסירה ממני כלום, לפחות לא לפי השקפת עולמה ואמונתה.
"אבל אז התחלתי לראות בתורה סתירות, שהעלו אצלי ספקות. לדוגמה, בספר בראשית מתואר שאלוהים ברא את אדם, ואחר כך את חוה. בהמשך כתוב שהוא ברא אותם יחד, 'זכר ונקבה ברא אותם'. זה גרם לי להרים גבה. כשפניתי לרבנים, הם לא נתנו לי תשובות מספקות. הם כל הזמן אמרו שאני לא הראשון ששואל, ושעובדה שבכל זאת כולם נשארים חרדים. חוסר המענה גרם לי לחפש את התשובות לבד".
שער הכניסה לבית. מקפידים על הפרדה בין חלב לבשר, ובשבת יש פלטה חשמלית לכל המעוניין
הוא החל לבקר בסתר בספריות עירוניות ולנבור בספרי מדע. העמיק במושגים כמו "אבולוציה" ו"זואולוגיה", שהיו עד אז זרים לו, והבין שבניגוד לכתוב בתורה, העולם נברא לפני מיליארדי שנים, ושלמוצא האדם אין בהכרח קשר ליצירה אלוהית.
"כל חיי לימדו אותנו שברק ורעם קורים כשאלוהים כועס ורוצה שכולם יחזרו בתשובה. שרעידת אדמה מתרחשת בגלל משכב זכר. אנשים אשכרה מאמינים בזה, לא מטילים ספק. בשבילי כל הגילויים החדשים גרמו לבלבול עצום ולסתירה פנימית עמוקה. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון.
"נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בישיבה, וכל כך רציתי לגלות שאני טועה. כל כך רציתי להפסיק לחקור ולשאול שאלות. אבל ברגע שהסקרנות שלי התעוררה – היא משכה אותי עוד ועוד".
במשך שנתיים המשיך מיכאל לחיות כתלמיד ישיבה, ולמעשה הגדיר את עצמו "תלמיד אנוס". המרחק בינו ובין האמונה הלך וגדל, ובכל בוקר התפלל "מהפה אל החוץ".
נקודת המפנה בחייו נרשמה בפברואר 2017. "לקראת גיל 21, הוריי התחילו ללחוץ עלי סביב שידוך וחתונה. היה ברור לי שפה המשחקים צריכים להיגמר. ידעתי שאין מצב שאתחתן עם בחורה שחושבת שהיא מתחתנת עם צדיק, בזמן שאני כבר לא מאמין בכלום.
"התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של יציאה בשאלה, אבל פחדתי. לא היה לי ניסיון, ועד אז החילונים היו עבורי יצורים מכוכב אחר. באותה תקופה היה לי רק חבר אחד, שגם בו התעוררו הספקות, והוא זה שהמליץ לי על ה.ל.ל".
אחרי שאזר אומץ התקשר מיכאל למספר הטלפון של העמותה. מעברו השני של הקו ענתה עובדת סוציאלית. הוא גולל בפניה את סיפורו, ובין היתר התעניין לדעת אם ייחשב לעריק מבחינת צה"ל, אם יחליט לצאת לעולם החילוני. אחר כך הלך לפגישה עם נטע, מנהלת הבית, ועם מאיה, העובדת הסוציאלית.
"זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי ככה מול בחורות וניהלתי שיחה. זה היה מביך ברמות קשות, לא ידעתי איך להתנהל מולן. בשבילי בנות היו תמיד משהו שמתעלמים ממנו, ופה הן יושבות ומקשיבות לי, נותנות לי עצות. בשיחה הן הסבירו לי שהבית מיועד בדיוק לאנשים כמוני, שרוצים לצאת בשאלה ושחסר להם ידע או מקור תמיכה בעולם החילוני.
"בתום הפגישה חזרתי הביתה, מבולבל עוד יותר. מצד אחד, רציתי לעזוב הכל ולחיות את החיים כמו שאני רוצה, ומצד שני, פחדתי מהלא נודע. בכל פעם צץ משהו שגרם לי לדחות את הצעד. פעם זאת היתה מסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי, ואחר כך חג כלשהו.
"אבל כשהוריי התחילו ללחוץ עלי שוב בעניין שידוך, הבנתי שאף פעם לא יהיה 'הזמן הנכון' לעזוב, ושלמרות הפחד אני חייב לקבל החלטה".
• • •
במוצאי שבת, בפברואר 2017 ("אז הייתי קורא לזה חודש שבט"), התקשר מיכאל לבית והודיע שיבוא למחרת. ביום ראשון הוא קם ממיטתו כרגיל, הלך להתפלל, חזר לישיבה, ארז את הגופיות בשקית – ויצא לכיוון הבית במלחה.
"יצאתי כשאני לבוש בבגדים חרדיים. את הכובע והז'קט של החליפה זרקתי בדרך לפח. כשהגעתי לבית, הייתי כאילו על אוטומט. עשיתי מה שאמרו לי, בלי לחשוב יותר מדי, אחרת לא הייתי מצליח לעשות את הצעד.
"מייד לקחו אותי למחסן הבגדים בבית. לקחתי ג'ינס וחולצה אקראית. היום אני יודע להגיד שהשילוב היה מזעזע. הג'ינס היה מלא קרעים, החולצה מכופתרת כזאת, של חנונים, ובגלל שלא היו להם נעליים להחלפה, נשארתי עם שלי, שהיו דוסיות לגמרי. גם המשקפיים שלי היו שעטנז מזעזע כזה, משקפיים בלי מסגרת עם עדשות קטנות, שמאוד אופייניים לחרדים".
עדכנת את הוריך בצעד הדרמטי?
"רק למחרת החלטתי לכתוב להם מכתב, שבו סיפרתי שאני עוזב את הישיבה. למעשה, עד היום הם לא ממש יודעים שאני חילוני גמור, ובטח לא שאני משרת בצבא. זה היה גומר אותם.
"הקשר בינינו מאוד רופף, אנחנו נפגשים בעיקר באירועים משפחתיים כמו חתונות. הם עדיין חושבים שאני שומר שבת".
בלילה הראשון הוא לא הצליח לישון כלל, גם לא לאכול. "במשך תקופה לא הצלחתי לעכל את האוכל שהיה בבית, הוא לא היה עובר לי בגרון. לא בגלל שלא היה טעים או לא היה כשר, אלא פשוט בגלל שהייתי במצב של הלם.
"מייד בהתחלה הבנתי שאני חייב למצוא עבודה ולהיכנס לעניינים. תמי, העובדת הסוציאלית, עזרה לי לכתוב קורות חיים ובאה איתי לבנק כדי לפתוח חשבון, כי לא היה לי מושג מה צריך לעשות.
"הלכתי לראיון עבודה ברשת של חנויות ספרים, וכשביקשו ממני שם את מספר הנייד, לא ידעתי מה זה בכלל. עד לאותו רגע לא היה לי סמארטפון, לא ידעתי מה זה אינטרנט וגוגל.
כשהתקבלתי לעבודה שם, מצאתי את עצמי יושב שעות במחסן הספרים. בגיל 21 קראתי לראשונה את 'מעשה בחמישה בלונים', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'תירס חם' ו'הבית של יעל'. רציתי לבלוע את העולם ולדעת הכל. לא רציתי שיהיה מצב שמישהו ידבר איתי על 'בוב ספוג' ואני אתָקע".
הרחוב החרדי. מיכאל: "ראשי הקהילה יעשו הכל כדי למנוע ממני ומבחורים אחרים כמוני לצאת בשאלה" // צילום: ליאור מזרחי
השלמת פערים תרבותיים היתה רק אחת המשימות שמיכאל נאלץ להתמודד איתן כחילוני טרי. "כל הידע שלי במטבח הסתכם בהכנת חביתה. רותי, אם הבית, לימדה אותי להכין סלט. הפעם הראשונה שבישלתי פסטה, רחצתי כלים ושטפתי את הרצפה היתה בגיל 21 וחצי. היום אני יכול להגיד שאני מאוד אוהב לשטוף כלים. זה מרגיע אותי".
הוא מספר שגם להשתמש בדאודורנט לא ידע עד שהגיע לבית. "אצלנו בבית לא הקפידו על זה, וגם לא על מקלחת יומית. זה לא נבע מזה שאנחנו מלוכלכים, אלא פשוט מהעובדה שלא מייחסים לזה חשיבות בעולם החרדי. גם בתורה לא כתוב שצריך להתקלח כל יום".
בקיץ שעבר התגייס מיכאל לצה"ל. מכיוון שלא היה חתום על הסכם "תורתו אומנותו", הוא נחשב לעריק ונשפט למאסר בכלא צבאי. "הפלג הירושלמי רצה שכולנו ניחשב לעריקים ושיכניסו אותנו לכלא, כדי שאפשר יהיה לעשות בלאגן. הם מאוד קיצוניים בדבר הזה.
"בדרך כלל, כשמישהו מהקהילה שלנו נלקח לכלא, כל הקהילה באה כדי להפגין למען שחרורו. אני הייתי לבד. אף אחד לא ידע שאני שם. זו היתה התקופה שבה הרגשתי הכי לבד בעולם.
"אבל אני שמח שזה מאחוריי, ושהתחלתי עם דף נקי. בסך הכל, לא היה לי משהו אישי נגד הצבא. הייתי יוצא להפגנות ולחסימות כבישים לא מתוך אמונה, אלא מפני שהשתייכתי לקהילה שדרשה את זה ממני".
מאז שיצאת בשאלה היו לך רגעי משבר? מחשבות שניות?
"לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי, איזו טעות עשיתי. הבית של ה.ל.ל, עם כל הטוב שלו, ועם כל זה שהוא העמיד אותי על הרגליים, הוא לא תחליף לבית. אחרי הכל, אצל ההורים היה לי טוב, לא באתי ממקום שסבלתי בו. הרגעים הכי קשים בשבילי הם רגעי הגעגועים למשפחה".
אתה כועס היום על הקהילה שעזבת?
"לא, אני בעיקר מתוסכל. אם יש בי כעס כלפי מישהו, זה כלפי המדינה. מי שמאפשר לחרדים לגדל דור שלם של ילדים חסרי השכלה, שלא תורמים לחברה, זאת המדינה. היא יכולה לעצור את זה".
• • •
שמואל (24), דייר לשעבר בבית של ה.ל.ל, מתגורר כיום ברמת גן ומתפרנס מעבודה משרדית בארגון ציבורי גדול. הוא לומד מדעי המחשב במכללה במרכז הארץ, ולמרות גילו, עתיד להתגייס בעוד כחודש לצבא לשירות של שנתיים ושמונה חודשים. הוא גדל במשפחה חמה ואוהבת בביתר עילית, השתייך לזרם הליטאי ונחשב לתלמיד ישיבה עם עתיד מזהיר.
לבית של ה.ל.ל הגיע לפני כשנה, "כשעוד לא הייתי סגור על עצמי שאני רוצה לצאת בשאלה". לדבריו, מהרגע שהתחילו לצוץ בו ספקות לגבי האמונה ועד להחלטה לקום וללכת עברה שנה שלמה.
"במהלך השנה הזאת קניתי סמארטפון, קראתי על עמותת ה.ל.ל והבנתי שיש להם מקלט חירום. במארס 2017, כשהייתי כמעט בן 22, אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. הייתי כל כך מבוהל
מרעיון היציאה בשאלה, ששאלתי אם אני יכול לגור שם גם אם אני עדיין מתלבט. הם ענו לי שהם שם כדי לעזור, ושאם אחליט בסופו של דבר שאני רוצה להישאר חרדי, אני יכול. זה מאוד הרגיע אותי".
הס. "מציעים תמיכה" 
באחד הימים, בשעת ערב, חבש שמואל את כובעו השחור, לבש על חולצתו הלבנה את ז'קט החליפה – ויצא לבית של ה.ל.ל. "כשהגעתי, היו בבית חמש בנות וחמישה בנים. הייתי מבולבל מאוד. לקחתי ממחסן הבגדים ג'ינס וטי־שירט צבעונית עם ציור עליה.
"ככה פתאום, ברגע אחד, מבחור חרדי שבחיים לא דיבר עם בחורות, מצאתי את עצמי יושב על ספה כשלידי בחורה, ושנינו צופים בטלוויזיה. זה היה הדבר הכי הזוי שאני זוכר מאותו ערב.
"אחרי ההלם הראשוני היו הרבה עליות ומורדות, כמו רכבת הרים. כל רגש שחוויתי היה מאוד קיצוני ומועצם, אבל למרות הקושי, היום אני יודע להעריך את החופש שיש לי, וזה שווה הכל. ככה בדיוק דמיינתי את חיי, אחד לאחד".
במשך שנה התנהל שמואל בבית כחילוני, אבל כשיצא לעיר, הקפיד ללבוש את הבגדים החרדיים. "הישיבה שבה למדתי היתה בירושלים. כל החברים שלי היו משם, ותמיד פחדתי שמישהו יראה אותי כחילוני. זה ממש הלחיץ אותי. אז יצאתי החוצה כחרדי, למרות שבסופו של דבר לא פגשתי ברחוב אף אחד מהם".
איך הוריך הגיבו ליציאה בשאלה?
"בהתחלה אמרתי להם שאני עוזב את הישיבה, וזה היה להם קשה. אחרי חודש אמרתי להם שאני עובר לגור בירושלים, בישיבה שבה נמצאים חרדים שלא רוצים רק ללמוד, ושבחלק מהזמן הם גם עובדים. בתכלס, לא הלכתי לשם, אלא לה.ל.ל. ככל שעבר הזמן, האכלתי אותם בכפית בעוד פרט ובעוד פרט, עד שהם הבינו שאני כבר לא חרדי".
אתם בקשר כיום?
"אחת לכמה חודשים אני לובש את המכנסיים השחורים ואת החולצה הלבנה והולך לבקר אותם. אפשר להגיד שזה סוג של קשר, אבל לא קשר תומך. הם לא מוכנים לראות תמונה שלי כחילוני, לא מתעניינים בלימודים שלי, ולא מאחלים לי הצלחה לפני מבחן. הם בטח לא מחמיאים לי כשאני מקבל ציון טוב. מבחינתם, כל זה לא קיים.
"הם אפילו לא שואלים איפה אני גר ומה הכתובת שלי. רק מחכים לרגע שאחזור לעצמי ואחזור לקהילה. אבל מבחינתי אין מצב שזה יקרה".
שמואל מודה שבכל הקשור להתנהלות יומיומית בעולם החילוני, הוא היה בור גמור. "לא ידעתי איך עובדים עם חשבון בנק, לא הכרתי את כל סוגי כרטיסי האשראי שקיימים. לא נעים לי להגיד,
אבל השבוע, בגיל 24, חתמתי על צ'ק בפעם הראשונה בחיי. הבית של ה.ל.ל היה בשבילי קביים, שעזרו לי לייצב את עצמי מול העולם.
"למרות שזאת נשמעת קלישאה, אני מרגיש שנולדתי מחדש. התחלה חדשה בעולם זר היא דבר מפחיד מאוד, ואני מאמין שבלי הבית הזה, בחיים לא הייתי עושה את הצעד. סביר להניח שהייתי נשאר בקהילה וחי בשקר".
אתה מרגיש שהצלחת להשתלב טוב בחברה החילונית?
"למרות שהבית חשף אותנו מאוד לתרבות החילונית ולקח אותנו לטיולים בארץ, כדי שנכיר כמה שיותר מקומות, זה עדיין לא הביא אותי למקום שבו אני מרגיש שאני שולט. יש לי חסך תרבותי אדיר.
"זמרים כמו הראל סקעת, מירי מסיקה, מוש בן ארי וקרן פלס אני מכיר בעיקר מהתוכניות שראיתי אחרי שיצאתי בשאלה. את שלמה ארצי התחלתי לשמוע רק בשבועיים האחרונים. על אריק איינשטיין ושלום חנוך שמעתי, אני יודע שהם זמרים מאוד נחשבים בעולם החילוני, אבל אין לי מושג אילו שירים יש להם.
"זמרים מהזמר המזרחי, כמו עומר אדם ואייל גולן, אני מכיר יותר טוב, אבל עדיין לא מרגיש מחובר למוזיקה הזו. גם היום, אני בעיקר אוהב לשמוע שירים חסידיים.
"אני לא מכיר סרטים ישראליים, ואני לא מתכוון לשבת ולעשות מרתון סרטים רק כדי להרגיש שאני כמו כולם. אני מאמין שבצבא אתוודע לסרטים האלו, אם ארצה ואם לא, ואשלים את החסר. חוץ מזה, לכל בן אדם חדש שאני מכיר אני אומר שאני יוצא בשאלה, אז אין הרמת גבות על חוסר הידע שלי".
יש לך כבר תוכניות לגבי השירות בצבא?
"אני מאוד מקווה שייתנו לי לשרת בתפקיד שקשור למדעי המחשב. אחרי הצבא אני מקווה ללמוד אדריכלות, זה תחום שמאוד מעניין אותי. ואני רוצה לטרוף את העולם, לבקר בכמה שיותר מקומות".
היית בחו"ל בעבר?
"בשנה שעברה נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, לבד. סוף שבוע באיטליה, בלי לדעת מילה באנגלית. רציתי להוכיח לעצמי שאני חזק ושאני יכול להתמודד עם כל דבר. זאת היתה חוויה מאוד עוצמתית. הרגשה של חופש מוחלט, בלי להצטרך להסביר מי אני ומאיפה באתי".
• • •
איציק (18 וחצי) מקריית גת סיים לפני כחודש את מגוריו בבית של ה.ל.ל, ועבר לדירת המעבר של העמותה בירושלים. למחייתו הוא עובד במזנון של בית קולנוע בעיר.
יציאתו בשאלה הביאה לניתוקו מהוריו ומתשעת אחיו. כמי שגדל בחסידות גור, אין לו בגרויות, והוא יודע שיצטרך "לעבוד קשה" כדי להוכיח את עצמו. השאיפה שלו היא לצאת למכינה קדם־צבאית, ואז להתגייס כלוחם קרבי.
"עברתי תהליך לא קל, ואני עדיין עובר אותו. כל יום הוא התמודדות, עוד שלב שמלמד אותי משהו חדש על החברה החילונית. אני רוצה להוכיח את עצמי, ואני משוכנע שאני אצליח.
"בחסידות גור תמיד חינכו אותנו שאנחנו האליטה של העולם, ושרק אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים רוצה מבחינה רוחנית והלכתית. אני לא יודע למה, אבל כבר בגיל 7 אני זוכר את עצמי מעלה ספקות לגבי האמונה. בגיל 14 עברתי אירוע שהיום אני יודע להגדיר כניצול מיני מצד תלמיד ישיבה גדול ממני. אני זוכר שהרבנים כעסו עלי ואמרו לי שמה שעשינו קרה באשמתי, ושזה משול לרצח.
"למרות שהייתי הצד הנפגע, האשימו אותי. מבחינתי, זה היה השבר הגדול. לא האמנתי שאלוהים באמת רוצה שארגיש כל כך רע עם עצמי על משהו שעשו לי".
הוא נשלח לישיבת תלמוד תורה באשדוד, ושם הסתקרן לשוטט ברחובות, להציץ בעיתונים ולהיחשף לעולם שבחוץ. "בחסידות גור יש שמירה אדוקה על כל חבר קהילה, כל הזמן, אבל הצלחתי
לחמוק כמה פעמים ולהסתובב בעיר. זאת היתה התקופה שבה התאבדה אסתי וינשטיין, והיו הרבה כתבות על החסידות ועל החוקים הקשים שבהם אנחנו חיים. ככל שהסתובבתי יותר, הרגשתי יותר שבחסידות מסתגרים כמו בגטו, ושהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ.
"לא היה לי את מי לשתף בלבטים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה, ושלמרות הפחד לאבד את כל המשפחה, אני חייב לעשות את זה בקאט אחד".
במוצאי ראש השנה אשתקד לקח איציק כמה בגדים, שם אותם בתיק והתחיל לשוטט ברחובות.
"לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה אישן. חיפשתי אדם שייראה לי חילוני, אולי הוא יבין את המצוקה שלי ויעזור לי. כשראיתי מישהו כזה בתחנת אוטובוס, עליתי אחריו והתיישבתי לידו. התחלתי לדבר איתו וסיפרתי לו שברחתי מהישיבה, ושאני לא רוצה לחיות ככה יותר. למזלי, נפלתי על מישהו שהקשיב לי, ובדיעבד התברר שהוא סייע להרבה יוצאים בשאלה.
"הסברתי לו שזה חלון ההזדמנות היחיד שלי לעזוב בלי שיתפסו אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שמארח בדירה שלו חיילים בודדים, והוא קיבל גם אותי לדירה.
"הייתי מפוחד ומבוהל, אבל גם נחוש מאוד שזה מה שאני רוצה, ושאני לוקח אחריות על החיים שלי. כשהגעתי לדירה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך את הפאות. זאת היתה תחושה של שחרור וסיפוק עצום".
אחרי יומיים בדירה, שבה שהה רוב הזמן לבדו ("החיילים כבר חזרו לבסיס"), החליט לבדוק את "בית אתנחתא", מרכז סיוע ודיור זמני לבני נוער בגילאי 13-19, שעליו שמע בעבר כמקום שמסייע לכל מי שאין לו מקום מגורים.
"בגלל שהייתי אז בן פחות מ־18, ביקשו שם אישור מההורים. לא היה לי אומץ להתמודד עם ההורים שלי, לכן ביקשתי מהעובדת הסוציאלית שהיתה שם שתתקשר במקומי. היא סיפרה להוריי שהגעתי אליהם, ושאני כבר בלי פאות.
"התברר שהוריי כבר חשבו שחטפו אותי, ומאוד דאגו. אבא שלי הסכים להיפגש איתי. ביקשתי שרק הוא יבוא, והוא באמת בא לבדו, וניסה לשכנע אותי לחזור. זו היתה פגישה מאוד טעונה, בכיתי והתנצלתי. כאב לי שאני מכאיב להם ככה. לפני שנפרדנו הוא רק ביקש שאניח תפילין כל יום".
נפרדתם בחיבוק?
"בחסידות גור אין הבעת רגשות. אבא שלי בחיים לא חיבק אותי, ואמא שלי תמיד אמרה שאם היא תחבק אותי, זאת זילות של הכבוד שלי. אני זוכר מקרה אחד, שבו נפגשתי עם קרובת משפחה, וברגע של ספונטניות התחבקנו משמחה. היא נרתעה מייד לאחור, היתה בטוחה שהחיבוק שלנו נחשב לגילוי עריות.
"הבטחתי לאבא שאניח תפילין, ובאמת עשיתי את זה במשך חודש. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לחזור, הוא ניתק איתי את הקשר".
• • •
כשאיציק הגיע לגיל 18, הפנתה אותו עמותת "ובחרת", שמסייעת ליוצאים בשאלה, לבית של ה.ל.ל.
"הגעתי בשעת אחר צהריים ופגשתי את אודיה, העובדת הסוציאלית. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכול לישון שם בלילה, ונשוחח בבוקר. אמרתי לה שאני רוצה להוציא תעודת זהות, כי שלי אבדה, ואני לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שאני מעוניין ללמוד את כל הכללים החדשים של החברה החילונית.
"לפני שהגעתי לבית, לא היה לי מקום יציב שבו יכולתי להתחזק ולהתחשל. בבית פגשתי עוד חמישה חבר'ה כמוני. גם עכשיו, אחרי שעזבתי לדירת המעבר, אני עדיין בקשר קרוב איתם".
מה היה הגילוי הכי מפתיע שלך על החברה החילונית?
"תמיד אמרו לנו שאצל החילונים זה סדום ועמורה, ושהכל מותר. גיליתי שזה לא נכון. גם בחברה החילונית יש כללים וחוקים, ובניגוד לחסידות, אם מישהו פה לא בסדר, לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח, אלא מטפלים כמו שצריך, ואפילו מנהלים על זה שיח".
היו רגעי משבר בדרך?
"המשבר הכי גדול שלי, שגם הבית לא הצליח לסייע לי להתמודד איתו, הוא אובדן הקשר עם ההורים. אני כל כך רוצה שהם יסכימו להיפגש איתי. אני אוהב אותם, הם חסרים לי מאוד.
"אני יודע שעכשיו אני חי חיים שונים משלהם, אבל אני מאמין שאפשר להיפגש באמצע. אני אפילו מוכן שרק נדבר בהתחלה בטלפון. אני מקבל את דרך החיים שלהם, ולא אנסה לשכנע אותם לחיות כמוני. אני רק רוצה שגם הם יקבלו את הדרך שאני בחרתי"

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

טיול לחגים לדנבר, קולורדו: עיר על ענן ירוק

Published

on

מסע אל בירת השכנה המזרחית של קליפורניה המתגאה באוויר הרים צלול כיין (ואפשרויות בלתי נדלות לתפוס וויד וראש במקביל) * וביקור בדאון טאון, אזורי הבילויים, מתחמי האמנות, האיצטדיונים המיוחדים וטיול קצר בהרי הרוקי * טיול-חוויה אמריקאית לא שגרתית / מאת ניר חכלילי

את הכינוס השנתי של תעשיית התיירות האמריקאית אירחה השנה העיר דנבר, בירת מדינת קולורדו. כמקובל באירועים מסוג זה, עשו המארחים מאמצים מרובים להרשים את אלפי משתתפי הכנס במגוון אפשרויות הבילוי ואטרקציות תיירותיות שיש לעיר ששוכנת למרגלות הרי הרוקי להציע למבקרים בה.

בגלל מגבלות של החוק הפדראלי, נמנעו המארחים מלהזכיר את אחת מן האטרקציות הפופולאריות ביותר בדנבר: תעשיית ייצור ומכירת סם המריחואנה, שמדינת קולרדו היתה מהראשונות לאפשר זאת באופן חוקי.

מיקומה הטופוגראפי של העיר, בגובה של מייל מעל פני הים, העניק לה את הכינוי "מייל-היי סיטי", אבל גם את תנאי מזג אוויר הנוחים לגידול צמח הקנאביס ממנו מפיקים את הסם המפורסם וגם את הכינוי החדש "עיר ב-היי"….למרות שבשנה האחרונה גם מדינת קליפוריה הפכה את המכירה והשימוש של פרחי הקאביס לחוקיים, הרי שבדנבר מציעים לתיירים המתעניינים סיורים לחוות הגידול ולחנויות המכר המעוצבות שפזורות ברחבי העיר. בנוסף לסיורים ישנם בדנבר בתי מלון שמאפשרים לאורחיהם להינות מג'וינט בשטחים הציבוריים; וכך גם במועדונים וברים שקיבלו רשיון מיוחד לכך. עוד פרטים על אפשרויות הבילוי והארועים לחובבי המריחואנה באתר הזה: https://www.coloradopotguide.com/ למרות שההכנסות מתעשיית המריחואנה עברו בשנה שעברה את סה"כ מיליארד וחצי דולר הרי שלדנבר יש עוד הרבה מה להציע לכם התיירים שלא מתעניינים במריחואנה… בואו נתחיל מהסוף – מהשורה התחתונה, ניתו להגיע לדנבר בטיסה של פחות משעתיים ובמחיר כרטיס של פחות מ $200. כמובן שבעונת החורף כשנפתחים אתרי הסקי המפורסמים שנמצאים בסביבת העיר, המחירים עולים אבל זה כבר יכנס לתקציב חופשת הסקי שלכם שהיא יקרה כשלעצמה.

קצת היסטוריה

המתיישבים הראשונים הגיעו לדבר לפני כ 160 שנה בתקופת "הבהלה לזהב" . ב 22- בנובמבר 1858, הגנרל וויליאם לארימר וקפטן ג'ונתן קוקס, שניהם ספקולנטים של קרקעות מאזור קנזס, הניחו בולי עץ של כותנה כדי לתבוע את בעלותם על הצוק המשקיף על המפגש של נהרות סאות' פלאט וצ'רי קריק למרגלות צידם הדרומי של שרשרת הרי הרוקי שחוצה את אמריקה הצפונית עד למדינת קנדה. Larimer החליט לקרוא לעיירה בשם דנבר סיטי כדי לזכות חן בעיני המושל הטריטוריאלי של קנזס ג 'יימס ד' דנבר. לארימר קיווה ששמה של העיירה יעזור להפוך אותו עצמו למושל המחוז, אך ללא ידיעתו, המושל דנבר כבר התפטר מתפקידו, אבל שמה של העיר נשאר דנבר סיטי.

כמה שנים לאחר מכן התאגדה מדינת קולורדו והתקבלה לחברות ב-יוניון שבהמשך הפך לארצות הברית של אמריקה ודנבר הוכרזה כבירתה. כיום גרים בדנבר כ-700,000 תושבים והיא נחשבת לעיר עם איכות חיים גבוהה ואוויר צלול, למרות שאם אתם רגישים לחמצן דליל יתכן ותרגישו ביום הראשון קצת סחרחורת ו/או כאב ראש קל.

בדנבר יושבות גם כמה חברות תקשורת גדולות שמנצלות את המבנה הטופוגראפי שלה לשידורי לווין ללא הפרעות כמו דיש נטוורק, קומקאסט ו-AT&T. עוד על ההיסטוריה של העיר תוכלו למצוא במוזיאון להיסטוריה של קולורדו: https://www.historycolorado.org/

תחנת היוניון סטיישן המפורסמת בדאון טאון

אטרקציות

רוב המלונות בנבר ממוקמים באזור דאון טאון וכך גם מרבית האטרקציות לתיירים. המדרחוב הארוך שעל רחוב 14 הוא מקום טוב להתחיל את הסיור בעיר. בסביבתו תמצאו גם חנויות בתי קפה ברים ומסעדות. אם עייפתם מהליכה, הנסיעה באוטובוס שעובר בו הינה ללא תשלום והוא מגיעה בסוף המסלול לתחנת הרכבת המרכזית של העיר, "יוניון סטיישן", שנמצאת בבניין עתיק ושווה ביקור. משם גם תוכלו להגיע לשדה התעופה הבינלאומי של דנבר.

איכות המיים הגבוהה ונקיונם איפשרו לתעשיית הבירה לפרוח בדנבר. חובבי הבירה שביניכם יכולים להינות מסיורים במבשלות הבירה הרבות שמגישות עשרות סוגי בירה בטעמים שונים וגם בזו הענקית של חברת קורס שנחשבת לגדולה בעולם ומייצרת עשרות מליוני חביות ובקבוקי בירה בכל שנה.

https://www.denver.org/things-to-do/denver-attractions/denver-brewery-tours/

אם הגעתם עם הילדים, יש בדנבר פארק שעשועים עם כל המתקנים המתבקשים וגם פארק מים שפתוח בתקופת הקיץ.

איצטדיון הפוטבול המיתולוגי של הברונקוס

ספורט ומוסיקה

לדנבר יש נציגות בכל ליגות הספורט הבכירות, כך אם בא לכם לשלב חווית ספורט בביקור בעיר, תזמינו כרטיסים מראש לאחד המשחקים של ה"דנבר ברונקוס", קבוצת הפוטבול המיתולוגית, ו/או למשחק כדורסל של ה"דנבר נאגטס" שמשחקת בליגת ה-NBA. האיצטדיונים של הקבוצות הללו הינם חוויה בפני עצמה עם הגודל , הסדר והאנרגיה של הקהל המקומי… שווה!

עוד איצטדיון ששווה ביקור הוא אמפיתאטרון ההופעות הגדול שבנוי בין כמה סלעים אדומים שנתנו לו את שמו – RED ROCK THEATHER.

https://www.redrocksonline.com/

המבנה המדהים הזה נבנה בראשית המאה הקודמת ומאז הוא משמש במה לכל להקות הרוק הגדולות בעולם שהופיעו בדנבר. מהחיפושיות וג'ימי הנדריקס בשנות ה-60 דרך U2 בשנות ה-90 ועד ל-1 ריפאבליק, להקת הפופ הביתית שקמה בעיר הזאת וממשיכה לספק להיטים לעצמה ולאמנים אחרים בעשור האחרון.

אמנות

דנבר אוהבת אמנות…זה ניכר בפסלים ויצירות אמנות שמוצבות באזורים שונים בעיר ובעיקר בשלשת האזורים בהם ניתן לחוות ולבקר במרכזי אמנות בסגנונות שונים.

"משולש הזהב" – שכונה זו מציעה שילוב של אמנות תוססת עם תרבות והיסטוריה של קולורדו והיא נמצאת במרכז העיר לא רחוק מבניין הקפיטול עם כיפתו המוזהבת. שם גם תוכלו לבקר ב'סיוויק סנטר פארק' שמארח מוסיקה חיה ומשאיות מזון בימי שלישי וחמישי ממאי עד אוקטובר. בתוך משולש הזהב תוכלו למצוא כמה מהמוזיאונים המשובחים ביותר של דנוור, כולל מוזיאון קירקלנד לאמנות דקורטיבית, מוזיאון דנבר לאמנות קלאסית ואת מוזיאון קליפורד סטילס שכולו מוקדש ליצירותיו של האומן שנחשב לאחד מפורצי הדרך לאמנות המודרנית והסוראליסטית. תכינו את עצמכם לעמוד במרכזו של אולם גדול עם ארבעה "ציורים" ענקיים כל אחד בצבע דומיננטי אחד בלבד… בשכונה הזאת ישנן גם יותר מ-50 גלריות, חנויות מיוחדות, מסעדות, מועדוני לילה בתי קפה.

הארט דיסטריקט על סנטה פה הוא המרכז של סצינת האמנות העכשווית של דנבר; זהו אזור תעשייתי עם כ-30 גלריות ,סדנאות יצירה לאומנים צעירים. האזור פעיל בשעות אחר הצהריים והערב ותמצאו שם מגוון של אמנות מסורתית לאמנות עכשווית ומרתקת, כולל ציור, פיסול, צילום, מדיה מעורבת, אמנות גרפית וטקסטיל. בכל יום שישי הראשון בחודש מתקיימים סיורים מודרכים בחינם ובימי שישי השלישי בחודש, מתקיימים אירועי תצוגה מקדימה. גירסה אינטימית יותר של יום שישי הראשון עם הזדמנות לראות את האמנות לפגוש את האמנים עצמם. צפונית למרכז העיר, תוכלו למצוא אזור נוסף שמרכז הרבה פעילות אומנותית ומכונה רינו, אשר עיצב קרנף עבור הסמל הרשמי שלו. רינו הופך במהירות לנקודה חמה לסוגי אמנות בדנוור, עם מגוון יוצא דופן של עסקים יצירתיים, כולל אדריכלים, גלריות אמנות, מעצבים, מעצבי רהיטים, מאיירים, ציירים, אמני מדיה, צלמים, פסלים ושפע של חללי סטודיו. האזור ידוע גם בזכות אומנות הרחוב הצבעונית שלו שמוצגת על קירות בניינם וחללים ציבוריים.

הרי הרוקי

אם החלטתם לבקר בדנבר אתם חייבים לייחד לפחות יום אחד לטיול מחוץ לעיר. בחורף תוכלו כמובן לשלב את הביקור בדנבר בחופשת סקי באחד מהאתרים המפורסמים של קולרדו, שהידוע בניהם הינה העיירה אספן שמושכת אליה אלפי תיירים, גולשים מקצועיים, סלבריטאים וחברי חוג הסילון, שנהנים ממסלולי גלישה מרהיבים ובתי מלון יוקרתיים ברמת אירוח מאוד גבוהה.

אם הגעתם לא בעונת הסקי אני ממליץ לכם להשכיר רכב ולצאת לטיול של יום בשמורת הרי הרוקי שנמצאת כשעתיים נסיעה מהעיר: אוויר צלול יותר מיין, נופים מרהיבים ומפגש עם חיות בר שמסתובבות בחופשיות ברחבי השמורה. הכניסה כרוכה בתשלום אבל כוללת הסברים והדרכה קצרה במרכז המבקרים שנמצא סמוך לכניסה.קחו את הזמן, סעו לאט, עיצרו מדי פעם בנקודות התצפית המסומנות במפה, מלאו את הריאות באוויר הנקי וחיזרו לעיר הגדולה.

נסיעה טובה ובילוי נעים!

המשך לקרוא

Featured

יפות ונכונות

Published

on

חוויות ממחנה האימונים של 16 צעירות ישראמריקאיות לקראת טקס מלכת היופי הישראלית של אל-איי • קוצ׳ינג עם שרה דגן ורקפת האהרון, עיצוב שיער מידי יניב ארביב, תזונה נכונה מפי קארין אדוני בן דוד וצילומים מקצועיים בעדשה של קרן בן עמי • המתח בשיאו: מי תוכתר כמיס לוס אנג׳לס הישראלית בחורף הקרוב?

מאת: אלעד מסורי

אז מי תהיה הפנים של הישראליות של לוס אנג׳לס? לאחר שורה ראיונות ופגישות אישיות הגיעו לשלב מחנה האימונים נבחרת הבנות שייצגו את ״הפנים של ישראל בלוס אנג׳לס״. 16 המועמדות הסופיות יצאו לוויקנד ארוך של מחנה אימונים והדרכה לקראת הטקס הנוצץ שיתקיים בחורף הקרוב.

המיקום BRAEMAR קאנטרי קלאב, לוקיישן יוקרתי ויפייפה שכנראה מעיד על איכות התחרות ועל מה שעוד צפוי לנו בעתיד.

קפצתי לבקר במחנה האימונים של הבנות בשבת בצהרים, כדי לפגוש את מהמועמדות הסופיות, הצוות שמדריך אותן ולהכיר מקרוב את הנפשות הפועלות.

כבר בשעה שמונה בבוקר הגיעו כל המתחרות (בנות להורים ישראלים). חלקן נולדו באל-איי וחלקן בארץ. המשותף: כולן מאוהבות בישראל, מדברות עברית (לפעמים במבטא קצת אמריקאי). ההתרגשות והמוטיבציה הגבוהה שלהן הורגשה בכל עבר.

הבנות עשו שיער אצל המעצב המוכר יניב ארביב, ועברו שיעור כוריאוגרפיה וצעידה על במה שהעבירה להם מדריכת הדוגמניות הוותיקה סוזאן וון שאק.

הפרעות אכילה בעולם האופנה

בהמשך עשו בוק מקצועי אצל הצלמת המוכשרת קרן בו עמי, שעבדה עימן בסבלנות רבה, הדריכה אותן, הסבירה כיצד להביט במצלמה וידעה להוציא מהן את המיטב.

בין הצילומים הבנות גם נהנו מארוחת בוקר וצהרים מפנקות שכללה מבחר מגוןן של סלטים קרים וחמים, דג סלומון, לזניה פסטות ואפילו קינוחים מתוקים וטעימים.

אמרנו אוכל? הבנות עברו שיחות בקבוצות קטנות עם התזונאית קארין אדוני בן דוד שהדריכה אותן בנושא של תזונה בריאה ודימוי גוף חיובי. כמו כן, יעצה להן כיצד לשמור על אורח חיים בריא גם במסגרת עולם האופנה.

קארין: ״דיברתי עם הבנות ושיתפתי אותן גם בנסיון שלי בתור מי שסבלה מהפרעות אכילה וגדלה בעולם האופנה. יעצתי להן מנסיוני עם עבודה עם דוגמניות, כיצד לשמור על משקל תקין ולהיראות טוב מבלי להרעיב את עצמך. כל אחת קיבלה גם את ספר המתכונים הבריאים שלי במתנה״.

הבנות חולקו לשתי קבוצות. בחדר אחד עברו הכנות לצילומים: איפור שנעשה על ידי טדי ברגמן. פרנזי סדטר, הסטייליסטית הראשית ב-German Top Model ואחראית על הסטייל של דוגמנית-העל היידי קלום, הלבישה את הבנות בבגדי מעצבים.

בחדר השני עברו הבנות סדרת הרצאות עם המאמנת העיסקית רקפת אהרן, המאמנת האישית שרה דגן, יועצת הטיפוח והיופי נטלי ארביב והתזונאית קארין אדוני בן דוד.

על אילו נושאים שוחחתן עם הבנות?

רקפת: ״נתתי להן עצות בסגנון של אם את במעלית ויש לך 20 שניות מול הבן אדם שיכול להגשים לך את החלומות, מה הדבר שאת אומרת או עושה מולו כדי להשיג את מה שאת רוצה. דיברנו גם על איך עליהן לדאוג להרגיש שהן הכי חזקות בעולם גם אם לא תמיד הן מרגישות ככה״.

שרה דגן סיפרה על סרט שראתה – איך נשים רואות את עצמן לאומת איך אחרים רואים אותן, והפער הענק בין השניים.

שרה: ״נשים מחמירות עם עצמן יותר מכולם והציפיות מהן מאוד גבוהות. זה אחד הדברים שאנחנו צריכות להתמודד איתם ולכן אנחנו רוצות לעזור לנשים הצעירות הללו״.

קארין: ״לנשים יש נטיה להשוות את עצמן הרבה יותר מאחרים. אישה בכללי נותנת לעצמה סטנדרטים לא הגיוניים ולא נכונים. אנחנו מלמדות אותן לדעת לקבל את עצמך. זה נפלא אם את רוצה להשתפר, אבל את לא יכולה להוריד את עצמך כל הזמן בגלל שכרגע את עוד לא שם. שינוי בא ממקום של קבלה ואהבה. כי אם את עושה את זה ממקום של שינאה אתה תשימי לעצמך רגלים ולא תוכלי לעבור באמת את התהליך״.

מה משותף לכל הבנות?

רקפת: ״אני חושבת שבסוף היום מדובר בבנות מאוד אמיצות. לקום, לבוא לכאן ולהגיד אני רוצה. אני אומרת לעצמי שאני יפה ויכולה, ולדעת שלאנשים אחרים הולכים להיות דעות כאלו או אחרות עליך. זה אומץ. לכולן כאן יש כוח נשי שבא לידי ביטוי לא רק באיך שהן נראות אלא גם באיך שהן מתבטאות.

״בכלל, העובדה שיש כאן 16 בנות שנבחרו מתוך יותר מ-300 מועמדות מציגה את הכוח של הקהילה שראלית בלוס אנג׳לס״.

אז איך בוחרים 16 בנות מתוך מאות?

חני כהן: ״היה סינון משמעותי. לבסוף נפגשנו עם חמישים הבנות האחרונות. השתמשנו ביכולת העיתונאית של שני וביכולת הבידוק שלי מהשדה תעופה וביחד בחרנו את ה-16 האחרונ״.

שני: ״היינו בתחרות Miss Middle east וראינו כמה הטקס יכול להיות מייגע ומשעמם כאשר מעלים 20 בנות על הבמה. אז כרגע יש 16 ו-7 האחרונות מתוכן יעלו על הבמה״.

דור הסלפי, פרצופים ומסכות

אם נדמה לכם שהעובדה שהדור הצעיר של היום מבלה שעות מול הטלפון ומצלם עצמו ללא הפסקה עשויה לתרום לכישורי הדוגמנות שלו, קרן הצלמת מספרת לי שלא כך הדבר.

קרן: ״למרות שכל הבנות הצעירות הללו תמיד מצטלמות בטלפון או עושות סלפי, הן עדיין מרגישות אחרת כאשר הן ניצבות מול מצלמה מקצועית. בצילומי דוגמנות הפוזות של הסלפי לא עובדות, כי הן מתחבאות מאחורי פרצופים ומסכות. בצילום דוגמנות אתה רוצה לראות משהו נקי עם אישיות ואופי. היינו צריכים לנקות את הבנות שעושות יותר מידי פוזות, להוציא את המניירות ולהתחיל מהתחלה. אני כן יכולה להגיד שדור הסלפי מגיע עם המון ביטחון וברגע שאנחנו מראות להן איך להצטלם אז הן לומדות מאוד מהר, אז אפשר להגיד שהרווחנו ביטחון מדור הסלפי״…

להפתעתי הבנות ששוחחתי עימן כלל לא הביעו רצון להשתלב בעולם הדוגמנות. השאיפות שלהן מבחינת קריירה נגעו לעולם העסקים, חלקן מתעניינות בתחום הפסיכולוגיה וכמה מהן שואפות לעבוד עם ילדים. על המראה שלהן הן כמעט ולא דיברו. אופי יש, כבר אמרנו.

רקפת אהרן, שגם אירחה בביתה בוודלנד הילס אירוע מיוחד והרמת כוסית לכבוד 16 הפיינליסטיות, החמיאה למתמודדות: ״פגשתי אוסף של בנות חזקות וברורות. יפות מבפנים ומבחוץ שרוצות להשיג המון דברים בחיים ונהנות מהתהליך. הן כולם בירכו על החברויות ועל הדרך המדהימה שהן עושות עם שני וחני שמנהלות את התחרות הזו״.

הבנות טרם סיימו, ולאחר שלמדו מהקוצ׳אריות שלהן, והראו את היופי והלוק בצילומים, עתה עליהן להוכיח אופי, אישיות ועזרה לזולת.

בשבוע הבא הן יתנדבו אצל ארגון ״בשמחה״ יארזו מתנות לחג וחבילות למשפחות נזקקות ובהמשך יתנדבו גם בארגון ״גדולים מהחיים״ המסייע לילדים החולים במחלת הסרטן. כמו כן הן יתרמו מזמנם בהתנדבות במקלט לבעלי חיים בוואן נייס.

 

Miss IsraeLA 2018-2019

16 המועמדות הסופיות (וגילן)

Desiree Kraiem – 22.5

Chanel Ohana – 17.5
Aviv Gadi – 22
Chanel Ohevzion – 18

Michelle Levi- 20
Amour Oz – 27
Shira Ben Ami -17
Chanel Karpman -19
Liana Bakhrat -24
Tamara Ohana – 22
Emily Kouptsineli Russak – 26

Sharelle Mimon- 21
May Or – 21
Yam Or – 17
Sapir Yakovi – 19
Orin Ben Tov -16

המאמר התפרסם במוסף שישבת של ״ישראל היום״. לקריאת מאמרים נוספים ועידכונים שוטפים: www.israelhayom.co.il המטרה – להוכיח שהן יפות אבל גם נכונות.

 

המשך לקרוא

Featured

'קשת חיים' חוגגים 36 שנים

Published

on

איך הפכה ׳קשת חיים׳ מלהקת קטנה של ריקודי עם ושירים חסידיים לאחת מלהקות המחול והפולקלור המוכרות והאהובות בקהילות היהודיות בכל רחבי ארצות הברית, עם סיבובי הופעות גדולים ברחבי היבשת ובישראל? 

מאת: אלעד מסורי

להקת 'קשת חיים' נוסדה ב- 1983 על ידי איתן אבישר (שכיום משמש כבמאי האומנותי). ׳קשת חיים׳ היא להקה אמריקאית ישראלית עם צביון יהודי ושורשי חזק. צירוף המילים ׳קשת חיים׳ מייצג בצורה נפלאה את המהות של הלהקה: קשת של אנשים, אמנים ותרבויות מכל העולם שהופכים בעזרת הריקוד להיות ישות אחת פעילה ובעלת חיים.

לקראת ההופעה המיוחדת שתתקים ב- 6 בספטמבר ותציין 36 שנות פעילות. שוחחתי עם כמה מהנפשות הפועלות בלהקה, כדי לשמוע מקרוב על ההיסטוריה שלה, משמעות האומנות וגם הזדמנות להעלות זכרונות משלוש העשורים האחרונים.

איתן, סיפר לי מהיכן הגיע הרעיון להקים להקת ריקודים ישראלית בעיר המלאכים.

"הגעתי ללוס אנג'לס לאחר שהופעתי בהרבה להקות בעולם, והציעו לי להשתתף  בפסטיבל המשלב ריקודים של כל מיני עמים. כשהגעתי לפסטיבל לא אהבתי את היצוג הדל שהיה למסורת היהודית ולישראל. הבנתי שככה לא ניתן לייצג את ישראל, אז אירגנתי כמה חברים רקדנים ועבדנו על הרעיון של להקת מחול מודרני ישראלית. בהתחלה התמקדנו מאוד בנושא של העדות השונות בישראל, אבל אז ירדנו מזה והחלטנו להתמקד יותר במסורת היהודית עצמה".

בעקבות מותו של בן אחיו במהלך שירותו הצבאי, איתן גיבש את הרעיון לעלות מופע ריקודים לזכרו. למשימה רתם גם את הזמר דוד דאור. אותה השנה הייתה בסימן של חגיגות יום ההולדת לירושלים, וכך החליטו לבנות את המופע סביב הנושא הזה. תוך כדי העבודה גילו השניים את הדי.אן.איי של הלהקה: המסורת היהודית, והחלו להתעסק בנושאים הקשורים אלינו כעם יהודי בישראל.

מכל הרפרטואר הגדול שלכם, איזה ריקוד אתה אוהב במיוחד?

איתן: "אני מאוד אוהב את הריקוד שאנחנו עושים ל ׳תשמור על העולם ילד׳ של דוד דאור. המשמעות של היצירה מאוד חזקה בעיני. לאבד מישהו, לא רק חבר אלא מישהו שהוא יהודי. תראה איך אנחנו הישראלים מתחברים ביחד ברגע כשאנחנו מאבדים מישהו קרוב, כמו במקרה של גלעד שליט שכל העם התקרב כדי שיחזירו אותו מהשבי. זה היחוד שקיים רק בנשמה היהודית".

***

ג'ני בנסון, ה'אקזיוטיב דיירקטור' והמנהלת בפועל של הלהקה, הפכה מזמן לשם דבר בעולם הפקות האירועים המוזיקליים כחלק מהצוות של TEEV EVENTS. בנסון שהייתה בעצמה רקדנית, החלה את הקריירה שלה בתחום הבלט ומשם המשיכה לסגנון הפולק. היא הייתה מופיעה בקאמפ אלונים בסימי וואלי.היא  הצטרפה כרקדנית לקשת חיים ב 1988, שם למדה את התרבות והסגנון של הריקוד הישראלי מסרטי וידאו, עיצבה עצמה כרקדנית מובילה ונסעה להופיע רבות בישראל.

בנסון: ״אני זוכרת איך הכל התחיל –  עשיתי ׳קאר פול׳ לילדים עם אישתו של איתן. היא אמרהשאני צריכה להצטרף ללהקת ריקודי העם של בעלה. אמרתי לה שאני אמא, יש לי ילדים ואני לא מצטרפת עכשיו לשום להקת ריקודים. היא אמרה שדווקא כדאי לי, כי יש להם בקרוב טיול והופעה בישראל. זה עשה לי חשק והחלטתי לשקול את ההחלטה.  איתן פגש אותי יום אחד והזמין אותי לחזרה, באתי ממש רק בשביל לראות, וכמה שבועות לאחר מכן כבר הופעתי עם הלהקה".

בהמשך בנסון השתלבה גם בעבודה משרדית ב׳קשת חיים׳ ועשתה את הכל הדרך להפוך את הלהקה לארגון מלכ"ר, כזה שיכול לתת מענקים לתלמידים, ולקבל תמיכה כלכלית.

ג׳ני את זוכרת את ההופעה הראשונה שהפקתם?

״ההופעה הראשונה הייתה ב UJ (כיום אמריקאן ג׳ואיש יוניבריסטי) ב- 1990. רבי שכטר שהיה אחראי על המחלקה החינוכית ביקש מאיתנו להפיק מופע. הוא אמר: ׳אתם משתמשים באולם של האוניברסיטה לחזרות כל הזמן בחינם, אז הגיע הזמן להחזיר בואו תעשו לנו מופע ליום העצמאות'. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים, הפקנו את ההופעה הראשונה שלנו ואיתן ואני למדנו המון על תאורה, סאונד ותסריט. הבאנו את חדוה עמרני כאמנית אורחת וזה היה מאוד מוצלח. העלנו שלוש הופעות בסוף השבוע והן כולן היו סולד אאוט, אנשים עמדו בתור כדי לצפות בנו. הרצנו את ההופעה הזו בהצלחה רבה במשך עשר שנים, הבאנו חזנים להשתתף, ואת ׳הפרברים׳ ובהמשך גם את יהודית רביץ. השילוב הכי גדול שעשינו היה עם דוד דאור. קראנו למופע 'הנשמה של ירושלים'. זו הייתה הופעה מיוחדת מאוד וכשהוא שר את ׳תשמור על העולם ילד׳ ראינו אנשים בוכים בקהל".

***

דמות חשובה ומרכזית ב׳קשת חיים׳ היא הכוריאוגרף הראשי שלה קובי רוזנפלד. איתן: "פגשתי את קובי כשהוא היה רקדן, בחור צעיר עם המון חלומות. זה בדיוק מה שחשבתי להוסיף ללהקה. רציתי לתת לדור הצעיר שלנו להתבטא, כי הריקודים שעשינו אז היו יותר בסגנון שרקדו החלוצים, ורצינו לרקוד בשפת הריקוד של הדור הצעיר".

קובי הצטרף לקשת חיים בקיץ 2006. בארץ הוא התחיל את הקרייירה בסגנון של פלוקלור תרבותי ומשם המשיך לסגנונות אחרים כמו ג׳אז מודרני והיפ הופ. לרוזנפלד  רזומה מרשים ובין היתר עבד עם שירי מימון, מאיה בוסקילה ובמחזות זמר שונים בישראל. בארצות הברית הוא עבד עם ביונסה בסיבוב ההופעות של 2010 וגם עם זמרת האר-אנד-בי מיסי גריי.

ג׳ני: ״כשקובי הגיע ידעתי שהוא הולך להצליח; הוא מוכשר מאוד, אבל בעיקר כי הוא היה מאוד ממוקד ועקבי. לא היה לנו יותר מידי כסף בהתחלה, ובכל זאת כאשר הייתי משלמת לו על הופעה הוא היה לוקח את הכסף ונרשם לשיעורי ריקוד כדי ללמוד ולהתקדם. מהר מאוד הוא הגיע לרמה גבוהה כמו כל הכוריאוגרפים האמריקאים. הוא הסתובב ביניהם והחל ליצור קשרים. ההגעה של קובי הפכה אותנו ליותר מקצוענים. מלהקת ריקודי עם התחלנו לעבוד יותר עם אמני פופ, ועם מוזיקה של רמי קליינשטיין ושירי מימון. לפני זה היינו בעיקר להקה עם מוזיקה אינסטורמנטלית".

קובי: ״אחד המאפיינים החשובים של הלהקה מגיע מהפן החינוכי. יש לקשת חיים מורים שמגיעים לכל מיני בתי ספר ומלמדים על התרבות בארץ דרך ריקוד. זה ממש יפה לראות איך בבתי ספר יהודים וגם אמריקאים הילדים לומדים על ישראל דרך אומנות הריקוד. בעיקר כשיש המון בורות בכל מה שקשור לישראל, גם אצל מבוגרים״.

איך מתקבלים לקשת חיים?

ג'ני: ״לפני כל הופעה אנחנו עושים אודישנים, אבל רקדנים פונים אלינו כל הזמן. בדרך כלל אני פוגשת אותם כדי להבין אם הם רציניים, בעיקר אצל הרקדנים שמגיעים מישראל שחלקם רק רוצה להשיג דרכנו גרין כארד. הם בכלל רוצים להיות רקדני היפ הופ בהוליווד ואין להם שום עניין להישאר ׳בקשת חיים׳ לטווח הרחוק. אני מזהה את זה מיד. אם הרקדנים נמצאים מתאימים אנחנו מזמינים אותם לחזרות שלנו ורואים איך הם מתנהגים. בעינינו האישיות של הרקדן והיכולות המקצועיות שלו כמעט שווים בחשיבותם. ברוב להקות הריקוד מה שחשוב למנהלים זה כמה סיבובים הרקדן יכול לעשות או כמה גבוה הוא יכול להניף את הרגלים. אני לא רוצה רקדנים ׳בקשת חיים׳ מהסיבה הלא נכונה או כאלו שהם תחרותיים כלפי שאר הרקדנים.  אצלנו כולם תמיד עוזרים אחד לשני, אין מאבקים על מי  נמצא בקדמת הבמה, ואם יש למישהו גישה לא חיובית זה מתברר מאוד מהר והם מסיימים.״

***

הרקדנים של קשת חיים הם בעלי אופי מיוחד. בעוד שברוב להקות הריקודים תוכלו לראות תחרות בלתי נגמרת, תככים ומריבות על מי יהיה במרכז הבמה ומי יקבל את התפקיד הראשי. ׳בקשת חיים׳, בכל פעם שביקרתי מאחורי הקלעים לאחר ההופעות, ראיתי המון אהבה בין הרקדנים. ג׳ני מספרת על האיכויות החברתיות והאחדות שלהם: ״הייתה לנו הופעה גדולה בפלורידה, ויום לאחר מכן היינו צריכים להמשיך ל-2 הופעות גדולות בניו ג׳רזי. ׳אמריקאן איירלינס׳ ביטלו את הטיסה בחמש לפנות בוקר בגלל שהיו להם בעיות במטוסים. הגענו לשדה התעופה אחרי הצ׳ק אין, ואחרי ש-20 רקדנים עברו בידוק עם תלבושות והכל הבנו שאנחנו נאחר להופעה. היינו צריכים לדחות את שתי ההופעות ובילינו כל היום בשדה התעופה בשדה משבע בבוקר ועד שבע בערב. הרקדנים שלנו היו הכי סבלנים בעולם ולא התלוננו בכלל. אני זוכרת שהבטתי בהם ואף אחד לא התעצבן. הם עשו  צילומים בשדה תעופה וכל מיני סרטוני וידאו שלהם רוקדים, עשו אחד לשני מסאג׳ בגב ועבדו על הכיאוגרפיה של הריקודים. יש להם את ה'אטיטיוד' הכי טוב שבעולם וזה מה שעושה את זה כיף לעבוד איתם ולטייל איתם".

יש אצלכם גם רקדנים לא יהודים.

״כן, ואנחנו חולקים איתם המסורת היהודית. איתן מדבר איתם על זה המון, וגם קובי מסביר להם על יום הזיכרון בישראל: למה יש צפירה וכולם עומדים, על המשמעות של השירים שלנו כמו 'תשמור על העולם ילד'. אנחנו חוגגים איתם חגים. בסוכות לדוגמא כולם באים לסוכה והם באים לארוחות שבת".

יש קשר הדוק בין ׳קשת חיים׳ לחינוך יהודי וישראלי. 

״בוודאי, אני חושבת שקידמתי את הנושא הזה מאוד. אומנם בהתחלה הייתי רקדנית בלט אבל משם המשכתי לרקוד בעיקר ריקודי פולק וזה לקח אותי לשירי ארץ ישראל.

התאהבתי במוזיקה של יהודית רביץ וכך התחלתי להבין שאם אנחנו נציג לילדים היהודים את המוזיקה הישראלית נחבר אותם לישראל מגיל צעיר. היום הפרויקטים החינוכיים שלנו הם ענקיים – יש לנו מורים ושיעורי ריקוד בהמון מוסדות חינוכיים, בבתי כנסת ואירגונים יהודיים. אני משערת שאנחנו משפיעים על בערך 6000 אנשים בחודש שנחשפים לריקודים שלנו ולומדים אותם.

כשאנחנו מלמדים ילדים לא יהודים על ריקודים יהודיים ועל ישראל, אנחנו גם  מלמדים אותם לספור בעברית ולדבר קצת את השפה. למשל, כשהתחלנו ללמד ׳בלשון אקדמי׳ זה היה פעם בשבוע, שיעור אחד בשישי אחר הצהרים לכ-20 תלמידים.

בשנה האחרונה יש לנו כבר 15 שיעורים בשבוע ובשנה הבאה נעלה ל-18 שיעורים בשבוע. יש לנו שלושה ימים מלאים של שיעורים שלנו ובסוף השנה הילדים יעלו מופע מדהים, והמורים שמלמדים שם הם ישראלים. זה חשוב לי כי הם מלמדים ומתמקדים המון בישראל״.

***

ג'ני, בואי נדבר על "קשת 36". מה אנשים יכולים לצפות?

״ זה יהיה מופע מיוחד לחגיגות של יותר משלושה עשורים. הזמרת הצעירה עמית קנון שהצטרפה אלינו לסיבוב הופעות לאחרונה תופיע איתנו באירוע. עוד תוכלו לראות את הרקדנים של סטודיו 84 שהם מקצוענים מהרמות הגבוהות ביותר. יהיו מבחר ריקודים מהרפרטואר הגדול של ׳קשת חיים׳ מכל השנים.  נעניק גם פרס מיוחד ל-SIDONIA LAX שהיא אמא שלי. היא בת 91 ומאוד מוכרת בקהילה היהודית שלנו. היא חברה בבורד ותומכת ב׳קשת חיים׳ כבר המון שנים, אז אנחנו מוקירים לה תודה".

ריקוד היה מאז ותמיד אחד מתחומי האמנות האהובים עליי. אולי זה השילוב של המוזיקה והתנועה יחדיו, אולי האסטטיקה והשליטה המדהימה של הרקדנים בכל שריר ואיבר בגופם. אבל משהו במופע של ריקוד ותנועה  אצל ׳קשת חיים׳ מרגש בצורה אחרת; השילוב של אומנות התנועה יחד עם הצביון היהודי, הפן החינוכי והשירים שנוגעים לכולנו לוקח את ההופעות שלהם למקומות גבוהים מבחינה אומנותית ורוחנית. ריקוד היא צורת הביטוי הכי גבוהה של הנשמה – ו׳לקשת חיים׳ יש הרבה מזה.

את ׳קשת חיים ׳ תוכלו  לראות במופע המיוחד לציון 36 שנים להיווסדם ביום חמישי 6 בספטמבר ב'אמריקן ג׳ואיש יוניברסיטי' בבל אייר.

לכרטיסים: www.teevtix.com  וגם בטלפון: 818-784-0344

המשך לקרוא

אירועים קרובים

ספט
28
ו
17:00 שישי ישראלי @ IAC Shepher Community Center
שישי ישראלי @ IAC Shepher Community Center
ספט 28 @ 17:00 – 18:00
שישי ישראלי @  IAC Shepher Community Center
ה-IAC בשיתוף עם ארגון מת"י מזמין אותכם לקבלת שבת קהילתית באווירה ישראלית בסגנון פיקניק מתחת לכיפת השמיים . אתם דואגים להביא את המאכלים החלביים האהובים עליכם ואנחנו דואגים לקידוש בסוכה, חלות, יין , קינוחים, הפעלה[...]
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
ספט 28 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
ספט
29
ש
20:00 נאסף תשרי @ Valley Beth Shalom
נאסף תשרי @ Valley Beth Shalom
ספט 29 @ 20:00 – 21:00
נאסף תשרי @ Valley Beth Shalom
ערב שירה בציבור בוואלי בית שלום. שירים לסיום הקיץ, שירים לתחילת הסתיו ולחגי תשרי.  המחיר בכניסה 20 דולר . הארוע יתחיל בשעה 8:00 בערב.
אוק
4
ה
20:30 Miri Mesika Los Angeles @ American Jewish University
Miri Mesika Los Angeles @ American Jewish University
אוק 4 @ 20:30 – 22:00
Miri Mesika Los Angeles @ American Jewish University
מירי מסיקה בהופעה בלתי נשכחת , בליווי חמישה נגנים ! עם המופע החדש, היא מגיעה עם שירים מאלבומה החדש ולהיטים מכל האלבומים- מלך, באה אליכם, לשם, אף אחת, עכשיו אתה חוזר בחזרה, ממי,תשים תשים, אלוהי[...]

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות