השאיפה לשלמות נוגעת גם לעניין החיפוש אחר האושר, מושג חמקמק שקשה לממש בשלמותו • הבעיה במרדף הזה היא המחשבה שאדם צריך להיות מאושר בכל מחיר • אלא שכל אחד צריך לשאול את עצמו אם העיסוק בעניין משפר את חייו או גורם אומללות

מיליארד סינים אינם טועים, וגם החידות שלהם לא רעות בכלל. למשל "קסם לוכד האצבעות", שהוא חידה פשוטה אך חכמה. אתם מכניסים שתי אצבעות לתוך צילינדר צר עשוי במבוק, כל אצבע מצד אחר. אחרי שהשתחלתם פנימה ונפרדתם מחופש התנועה של האצבעות שלכם, אתם מקבלים את ההנחיה: "עכשיו נסו להוציא אותן". אתם מנסים למשוך את האצבעות אך אבוי, ככל שמושכים יותר כך הצילינדר המתוחכם רק מתהדק עוד והאצבעות נותרות תקועות. איך בכל זאת פותרים את הקסם ושורדים כדי לספר?

מתברר שכדי להיחלץ מהלוכד כל מה שנדרש הוא לנסות – אבל הרבה פחות. במקום למשוך צריך דווקא להרפות, ואפילו להיות מוכנים לקחת את הסיכון ולדחוף את האצבעות עוד קצת פנימה. טדאאאאם! האצבעות משתחררות לחופשי.

בלי להרחיק עד סין, תוכלו למצוא בקלות מלכודות קסם לוכדות גם בחיים שלכם, כאלה שמזהות אם אתם לוחצים חזק מדי ובטעות משיגים את התוצאה ההפוכה. אחת המלכודות הללו היא "הדרך אל האושר".

אם נודה באמת, החיים שלנו טובים. טובים מאוד. איכות החיים שלנו מרקיעה שחקים: אנחנו בריאים יותר, בטוחים יותר, שבעים יותר, עשירים יותר, יפים יותר. אלא שיש רק בעיה אחת – אנחנו ממש לא מאושרים יותר.

דוגמה אחת לפרדוקס האושר הזה אפשר למצוא במחקר של הפסיכולוג האמריקאי דיוויד מאיירס, שפרסם בשנת 2000 את הספר "The American Paradox: Spiritual Hunger in an Age of Plenty" ובו כתב שהמשכורת הממוצעת בארצות הברית הכפילה את עצמה, ובכל זאת רמת שביעות הרצון נותרה זהה.

"Everything Is Amazing And Nobody Is Happy", אמר לואי סי.קיי. הכול מדהים ואף אחד אינו מאושר. הקדמה נותנת לנו את הפנאי ואת הפריבילגיה לשאול את עצמנו שאלות כמו "האם החיים שלי טובים מספיק?" ו"איך אוכל להיות מאושר יותר?". אבל ככל שהחיים משתפרים אנחנו חושבים שהם יכולים להיות טובים עוד יותר ושהבעיות יכולות להיפתר בקלות רבה יותר, אם רק נתאמץ עוד קצת.

שברי מאמץ

החיפוש אחר האושר משגשג, אבל יש עוד תחום שמשגשג במקביל וצריך לדבר גם עליו – הדיכאון. "ככל שאני מתאמץ יותר, כך יש לי יותר מזל", אמר תומס ג'פרסון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית ומחבר הכרזת העצמאות שלה. ואכן, ברוב תחומי החיים שווה מאוד להתאמץ: תשקיעו יותר שעות במכון הכושר ותראו שרירים משודרגים, תלמדו 30 מילים ביום ובתוך שנתיים האנגלית שלכם לא תבייש את המלכה אליזבת. אלא שבעניין האושר, החוקיות הזו לא תמיד תקפה. ככל שהמטרות שלנו אמורפיות, גדולות ודיכוטומיות יותר כך גדל הסיכוי שהמאמץ יהיה לשווא, ושהוא גם עלול לגבות מחיר בפני עצמו.

במחקר שנערך בשנת 2011 על ידי חוקרים מאוניברסיטת דנוור, בשיתוף עם חוקרים מהאוניברסיטה העברית, נבדק אם אפשר להגביר את רמת האושר באופן מכוון. משתתפי המחקר חולקו אקראית לשתי קבוצות וקראו כתבה אחת מבין שתיים: חברי קבוצת הניסוי קראו כתבה שבה מסופר כמה טוב לגרום לעצמם להיות מאושרים ולהגדיל את האושר בשלבים, בעוד שחברי קבוצת הביקורת קראו מאמר אחר שלא התייחס לאושר כלל.

באופן פרדוקסלי, אלה שניסו למקסם את האושר שלהם עבור השלב הבא של הניסוי הרגישו פחות טוב מאשר חברי קבוצת הביקורת שלא התאמצו לעשות זאת. החוקרים הסבירו שהירידה במצב הרוח היא תוצאה של האכזבה וההאשמה העצמית של הנבדקים: "למה לא הצלחתי לגרום לעצמי להיות מאושר?". הניסיון לחוות עוצמות גבוהות של אושר, בצירוף הרעיון שבכלל אפשר לעשות את זה, יכול ליצור את האפקט ההפוך, והמסקנה היא שיותר מאמץ לא תמיד מוביל ליותר אושר.

הצצה לתוך שיחה פנימית של אחדים מאתנו תישמע בערך כך: "אני מאושר? זה מספיק? אני בדרך לשם אבל מרגיש שזה לא מדויק. אני יכול יותר". מצד אחד, למה לא לחתור ליותר? שווה לנסות לשפר. ומצד שני, אולי אתם מספיק טובים גם כך? אולי זה גם ממש בסדר שדבר לא ישתנה? ומי אמר שהכול חייב להיות מדויק כל הזמן? אנשים שבעי רצון לא קמים בבוקר ושואלים את עצמם: "נו, אז היום אני כבר מאושרת?". הם חיים את חייהם בתחושה שהחיים בסך הכול אחלה, סבבה, יופי, ולא "וואו מדהים-מושלם-פונפונים-באוויר-וקשתות-מדלגות-על-ענן!".

שאלונים להערכת שביעות רצון כוללים אוסף של שאלות נחמדות כמו: "האם אני מכיר תודה על הטוב שבחיי?", "האם בסך הכול חיים טובים?". הרעיון הוא שהשאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות עלינו יותר מאשר התשובות שנמצא, ולא בטוח שעיסוק אובססיבי במושגים אידיאליים יעלה יפה. זה גם מה שנמצא במחקר שנערך בשנת 2014 באוניברסיטת צפון קרולינה בשיתוף אוניברסיטת קליפורניה. החוקרים ראו שככל שהמשתתפים העניקו משקל גדול יותר לאושר (בהסכמה עם משפטים בסגנון "אם אני לא שמח אז משהו לא בסדר איתי"), כך הם היו פחות מרוצים מחייהם. לעומת זאת, אנשים שהעריכו פעולות שעוזרות להם להרגיש טוב כמו לפגוש חברים, לשמוע מוזיקה או לנוח, היו מאושרים בהרבה.

מחכים לגודו

נפגשתי עם עפרה מירון-ליכטר, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. שוחחנו על פרדוקס האושר (והשלווה), וכתבה זו נכתבה בהשראה השיחה שלנו ומסכמת גם חלקים ממנה. "פעם שלווה הייתה באופנה, כולם חיפשו שלווה", מסבירה מירון-ליכטר, "אבל היום שלווה זה אאוט ואושר זה אין".

מחזה האבסורד "מחכים לגודו" של סמואל בקט, מתאר שני נווודים מגוחכים מעט שמממתינים בצד הדרך. הבעיה היא שגודו אינו מגיע לעולם, ולמען האמת אף אחד גם לא יודע מיהו בכלל. המחזה עוזר להבין תופעה דומה שמתרחשת בהקשר של האושר – אנחנו מחכים,
אבל לא ברור למה.

אושר הוא ישות מאוד לא ברורה. היא אמורפית, טוטאלית, ויותר מזה דיכוטומית, בגלל החשיבה של הכול או כלום". כל דבר שאינו אושר נעשה בקלות להפך ממנו: אם אין אושר זו אומללות. גוני הביניים של בסדר, סביר לגמרי, שביעות רצון מתונה – כל אלה נמחקים כליל.

כשאנחנו מחפשים את האושר בכל פינה, עולות מחשבות על כך שזה לא מספיק, כאילו ישנה הנחה שלפיה אנחנו אמורים להיות מאושרים ושמחכה לנו משהו אחר ממש מעבר לפינה. כמו בשיר המפורסם "שיר קדמשנתי" של יונה וולך: "רומזים לנו שיש סקס אחר", אבל החיים לא ממש כאלה ולא בטוח שיש סקס אחר. ההיאחזות ברעיון שמה שיש לנו אינו מספיק יוצרת אומללות גדולה.

פרפקציוניזם נפשי

התפיסה שלפיה חיינו צריכים להיות מושלמים מגלמת בתוכה פרפקציוניזם נפשי: הנפש שלנו אמורה להיות שלמה ולקבל 100 במבחן האושר. הבעיה היא שפרפקציוניזם הוא אחד מגורמי הסיכון לדיכאון, מפני שאם המנגנונים הפרפקציוניסטיים כבר התעוררו תצוץ גם האשמה של אנשים אחרים שבגללם אינכם מאושרים. הרדיפה המוגזמת אחרי האושר גם יכולה לגרום לנו לחשוב שזה בסדר לפגוע באחר, מפני ש"מגיע לי להיות מאושר". פרופ' מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, כתב: "The self is a poor place to find happiness" ", כלומר ההתמקדות ב"אני-אני-אני!" אינה יעילה בכלל.

לא מזמן ניגש אלי בחור בסוף הרצאה ואמר: אני מקשיב לפודקאסטים וקורא שני ספרי עזרה עצמית בכל חודש. למרות זאת אני לא מצליח להבין את זה או ליישם אצלי. יש לך איזה טיפ בשבילי?". עצרתי, חייכתי ואמרתי לו: "כן, יש לי, אבל אני עומדת לאכזב אותך – מספיק עם החיפוש הזה".

המסקנה שלי הייתה שאם חיפוש כה מעמיק מוביל אותו בכל פעם למסקנה שהוא עדיין לא טוב מספיק, הרי שהגישה הזו לא מתאימה ואין צורך להמשיך במרדף. זה לא אומר שהעצות לא טובות, יכול להיות שהן נהדרות. אבל זה כן אומר שאצל אנשים מסוימים שקוראים, משווים, ובודקים הסטנדרטים והציפיות עולים, והפער בין מי שהם היום לבין מי שהם מדמיינים שיוכלו להיות רק גדל. ייתכן שהיה עדיף להם לא לעשות דבר.

איך מבחינים בין ההתקדמות והרצון הלגיטימי להשתפר לבין הסכנה למשוך חזק מדי וליפול? לצערי, אין תשובה מוחלטת לשאלה הזו. אי אפשר לומר שקריאה של 50 ספרים בשנה או השתתפות בארבע סדנאות מסמנת את חוסר התוחלת שבעניין. אתם צריכים לנהוג לפי מבחן התוצאה: האם העיסוק בעניין משפר את חייכם או גורם לכם אומללות?

משפט אחד שמדבר אלי הוא: "Hold it lightly". הכוונה היא שצריך להחזיק ברצון להשתפר, אבל לעשות את זה בעדינות. כשמחזיקים דבר עדין כמו פרפר, אוריגמי או עוגיות אלפחורס בחוזקה זה נגמר בבכי. לא פשוט לאחוז ברעיון כמו קיומו של האושר, בייחוד כשאנחנו מרגישים לא טוב. לכן פעמים רבות מוטב לנו פשוט להרגיש רק בסדר. אולי במקום להתמקד ברעיון כדאי לחזור למעשים.

הרצון לחיות חיים טובים הוא עתיק, אבל נראה שהיום החיפוש הזה נמצא בכל מקום – סדנאות, טיפולים, תרופות והבטחות גדולות מדי. דווקא בתוך כל זה צריך לדבר גם על הסייגים למטרה הראויה של שיפור איכות חיים. אני מנגישה את תחום הפסיכולוגיה החיובית ופוגשת את ההגזמות, הטעויות והפרשנויות שאינן מיטיבות עמנו, ומאמינה שאי אפשר לקיים את השיח על שיפור חיינו באופן מלא בלי להתייחס למורכבות הזו.

כשרעיון כלשהו מחלחל לתרבות, הוא מתנתק אט אט מהגדרותיו המדעיות, המדויקות והצנועות והופך לעניין פופוליסטי עם שלל עצות, ציפיות ותפיסות שהן רחוקות מאוד מכוונותיו של המחבר (או החוקר או המטפל). הפסיכולוגיה החיובנית אינה עוד אחות של חשיבה חיובית", "מוכרחים להיות שמח" ו"הכול לטובה". מטרתה המרכזית היא לחקור את הצדדים החיוביים והמתפקדים באדם, והיא עושה זאת לצד עיסוקה הנרחב של הפסיכולוגיה בקושי, בפתולוגיה ובמחלה, ולא במקומו.