Connect with us

גוף ונפש

בין פרפקציוניזם, אושר ודיכאון

Published

on

השאיפה לשלמות נוגעת גם לעניין החיפוש אחר האושר, מושג חמקמק שקשה לממש בשלמותו • הבעיה במרדף הזה היא המחשבה שאדם צריך להיות מאושר בכל מחיר • אלא שכל אחד צריך לשאול את עצמו אם העיסוק בעניין משפר את חייו או גורם אומללות

מיליארד סינים אינם טועים, וגם החידות שלהם לא רעות בכלל. למשל "קסם לוכד האצבעות", שהוא חידה פשוטה אך חכמה. אתם מכניסים שתי אצבעות לתוך צילינדר צר עשוי במבוק, כל אצבע מצד אחר. אחרי שהשתחלתם פנימה ונפרדתם מחופש התנועה של האצבעות שלכם, אתם מקבלים את ההנחיה: "עכשיו נסו להוציא אותן". אתם מנסים למשוך את האצבעות אך אבוי, ככל שמושכים יותר כך הצילינדר המתוחכם רק מתהדק עוד והאצבעות נותרות תקועות. איך בכל זאת פותרים את הקסם ושורדים כדי לספר?

מתברר שכדי להיחלץ מהלוכד כל מה שנדרש הוא לנסות – אבל הרבה פחות. במקום למשוך צריך דווקא להרפות, ואפילו להיות מוכנים לקחת את הסיכון ולדחוף את האצבעות עוד קצת פנימה. טדאאאאם! האצבעות משתחררות לחופשי.

בלי להרחיק עד סין, תוכלו למצוא בקלות מלכודות קסם לוכדות גם בחיים שלכם, כאלה שמזהות אם אתם לוחצים חזק מדי ובטעות משיגים את התוצאה ההפוכה. אחת המלכודות הללו היא "הדרך אל האושר".

אם נודה באמת, החיים שלנו טובים. טובים מאוד. איכות החיים שלנו מרקיעה שחקים: אנחנו בריאים יותר, בטוחים יותר, שבעים יותר, עשירים יותר, יפים יותר. אלא שיש רק בעיה אחת – אנחנו ממש לא מאושרים יותר.

דוגמה אחת לפרדוקס האושר הזה אפשר למצוא במחקר של הפסיכולוג האמריקאי דיוויד מאיירס, שפרסם בשנת 2000 את הספר "The American Paradox: Spiritual Hunger in an Age of Plenty" ובו כתב שהמשכורת הממוצעת בארצות הברית הכפילה את עצמה, ובכל זאת רמת שביעות הרצון נותרה זהה.

"Everything Is Amazing And Nobody Is Happy", אמר לואי סי.קיי. הכול מדהים ואף אחד אינו מאושר. הקדמה נותנת לנו את הפנאי ואת הפריבילגיה לשאול את עצמנו שאלות כמו "האם החיים שלי טובים מספיק?" ו"איך אוכל להיות מאושר יותר?". אבל ככל שהחיים משתפרים אנחנו חושבים שהם יכולים להיות טובים עוד יותר ושהבעיות יכולות להיפתר בקלות רבה יותר, אם רק נתאמץ עוד קצת.

שברי מאמץ

החיפוש אחר האושר משגשג, אבל יש עוד תחום שמשגשג במקביל וצריך לדבר גם עליו – הדיכאון. "ככל שאני מתאמץ יותר, כך יש לי יותר מזל", אמר תומס ג'פרסון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית ומחבר הכרזת העצמאות שלה. ואכן, ברוב תחומי החיים שווה מאוד להתאמץ: תשקיעו יותר שעות במכון הכושר ותראו שרירים משודרגים, תלמדו 30 מילים ביום ובתוך שנתיים האנגלית שלכם לא תבייש את המלכה אליזבת. אלא שבעניין האושר, החוקיות הזו לא תמיד תקפה. ככל שהמטרות שלנו אמורפיות, גדולות ודיכוטומיות יותר כך גדל הסיכוי שהמאמץ יהיה לשווא, ושהוא גם עלול לגבות מחיר בפני עצמו.

במחקר שנערך בשנת 2011 על ידי חוקרים מאוניברסיטת דנוור, בשיתוף עם חוקרים מהאוניברסיטה העברית, נבדק אם אפשר להגביר את רמת האושר באופן מכוון. משתתפי המחקר חולקו אקראית לשתי קבוצות וקראו כתבה אחת מבין שתיים: חברי קבוצת הניסוי קראו כתבה שבה מסופר כמה טוב לגרום לעצמם להיות מאושרים ולהגדיל את האושר בשלבים, בעוד שחברי קבוצת הביקורת קראו מאמר אחר שלא התייחס לאושר כלל.

באופן פרדוקסלי, אלה שניסו למקסם את האושר שלהם עבור השלב הבא של הניסוי הרגישו פחות טוב מאשר חברי קבוצת הביקורת שלא התאמצו לעשות זאת. החוקרים הסבירו שהירידה במצב הרוח היא תוצאה של האכזבה וההאשמה העצמית של הנבדקים: "למה לא הצלחתי לגרום לעצמי להיות מאושר?". הניסיון לחוות עוצמות גבוהות של אושר, בצירוף הרעיון שבכלל אפשר לעשות את זה, יכול ליצור את האפקט ההפוך, והמסקנה היא שיותר מאמץ לא תמיד מוביל ליותר אושר.

הצצה לתוך שיחה פנימית של אחדים מאתנו תישמע בערך כך: "אני מאושר? זה מספיק? אני בדרך לשם אבל מרגיש שזה לא מדויק. אני יכול יותר". מצד אחד, למה לא לחתור ליותר? שווה לנסות לשפר. ומצד שני, אולי אתם מספיק טובים גם כך? אולי זה גם ממש בסדר שדבר לא ישתנה? ומי אמר שהכול חייב להיות מדויק כל הזמן? אנשים שבעי רצון לא קמים בבוקר ושואלים את עצמם: "נו, אז היום אני כבר מאושרת?". הם חיים את חייהם בתחושה שהחיים בסך הכול אחלה, סבבה, יופי, ולא "וואו מדהים-מושלם-פונפונים-באוויר-וקשתות-מדלגות-על-ענן!".

שאלונים להערכת שביעות רצון כוללים אוסף של שאלות נחמדות כמו: "האם אני מכיר תודה על הטוב שבחיי?", "האם בסך הכול חיים טובים?". הרעיון הוא שהשאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות עלינו יותר מאשר התשובות שנמצא, ולא בטוח שעיסוק אובססיבי במושגים אידיאליים יעלה יפה. זה גם מה שנמצא במחקר שנערך בשנת 2014 באוניברסיטת צפון קרולינה בשיתוף אוניברסיטת קליפורניה. החוקרים ראו שככל שהמשתתפים העניקו משקל גדול יותר לאושר (בהסכמה עם משפטים בסגנון "אם אני לא שמח אז משהו לא בסדר איתי"), כך הם היו פחות מרוצים מחייהם. לעומת זאת, אנשים שהעריכו פעולות שעוזרות להם להרגיש טוב כמו לפגוש חברים, לשמוע מוזיקה או לנוח, היו מאושרים בהרבה.

מחכים לגודו

נפגשתי עם עפרה מירון-ליכטר, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. שוחחנו על פרדוקס האושר (והשלווה), וכתבה זו נכתבה בהשראה השיחה שלנו ומסכמת גם חלקים ממנה. "פעם שלווה הייתה באופנה, כולם חיפשו שלווה", מסבירה מירון-ליכטר, "אבל היום שלווה זה אאוט ואושר זה אין".

מחזה האבסורד "מחכים לגודו" של סמואל בקט, מתאר שני נווודים מגוחכים מעט שמממתינים בצד הדרך. הבעיה היא שגודו אינו מגיע לעולם, ולמען האמת אף אחד גם לא יודע מיהו בכלל. המחזה עוזר להבין תופעה דומה שמתרחשת בהקשר של האושר – אנחנו מחכים,
אבל לא ברור למה.

אושר הוא ישות מאוד לא ברורה. היא אמורפית, טוטאלית, ויותר מזה דיכוטומית, בגלל החשיבה של הכול או כלום". כל דבר שאינו אושר נעשה בקלות להפך ממנו: אם אין אושר זו אומללות. גוני הביניים של בסדר, סביר לגמרי, שביעות רצון מתונה – כל אלה נמחקים כליל.

כשאנחנו מחפשים את האושר בכל פינה, עולות מחשבות על כך שזה לא מספיק, כאילו ישנה הנחה שלפיה אנחנו אמורים להיות מאושרים ושמחכה לנו משהו אחר ממש מעבר לפינה. כמו בשיר המפורסם "שיר קדמשנתי" של יונה וולך: "רומזים לנו שיש סקס אחר", אבל החיים לא ממש כאלה ולא בטוח שיש סקס אחר. ההיאחזות ברעיון שמה שיש לנו אינו מספיק יוצרת אומללות גדולה.

פרפקציוניזם נפשי

התפיסה שלפיה חיינו צריכים להיות מושלמים מגלמת בתוכה פרפקציוניזם נפשי: הנפש שלנו אמורה להיות שלמה ולקבל 100 במבחן האושר. הבעיה היא שפרפקציוניזם הוא אחד מגורמי הסיכון לדיכאון, מפני שאם המנגנונים הפרפקציוניסטיים כבר התעוררו תצוץ גם האשמה של אנשים אחרים שבגללם אינכם מאושרים. הרדיפה המוגזמת אחרי האושר גם יכולה לגרום לנו לחשוב שזה בסדר לפגוע באחר, מפני ש"מגיע לי להיות מאושר". פרופ' מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, כתב: "The self is a poor place to find happiness" ", כלומר ההתמקדות ב"אני-אני-אני!" אינה יעילה בכלל.

לא מזמן ניגש אלי בחור בסוף הרצאה ואמר: אני מקשיב לפודקאסטים וקורא שני ספרי עזרה עצמית בכל חודש. למרות זאת אני לא מצליח להבין את זה או ליישם אצלי. יש לך איזה טיפ בשבילי?". עצרתי, חייכתי ואמרתי לו: "כן, יש לי, אבל אני עומדת לאכזב אותך – מספיק עם החיפוש הזה".

המסקנה שלי הייתה שאם חיפוש כה מעמיק מוביל אותו בכל פעם למסקנה שהוא עדיין לא טוב מספיק, הרי שהגישה הזו לא מתאימה ואין צורך להמשיך במרדף. זה לא אומר שהעצות לא טובות, יכול להיות שהן נהדרות. אבל זה כן אומר שאצל אנשים מסוימים שקוראים, משווים, ובודקים הסטנדרטים והציפיות עולים, והפער בין מי שהם היום לבין מי שהם מדמיינים שיוכלו להיות רק גדל. ייתכן שהיה עדיף להם לא לעשות דבר.

איך מבחינים בין ההתקדמות והרצון הלגיטימי להשתפר לבין הסכנה למשוך חזק מדי וליפול? לצערי, אין תשובה מוחלטת לשאלה הזו. אי אפשר לומר שקריאה של 50 ספרים בשנה או השתתפות בארבע סדנאות מסמנת את חוסר התוחלת שבעניין. אתם צריכים לנהוג לפי מבחן התוצאה: האם העיסוק בעניין משפר את חייכם או גורם לכם אומללות?

משפט אחד שמדבר אלי הוא: "Hold it lightly". הכוונה היא שצריך להחזיק ברצון להשתפר, אבל לעשות את זה בעדינות. כשמחזיקים דבר עדין כמו פרפר, אוריגמי או עוגיות אלפחורס בחוזקה זה נגמר בבכי. לא פשוט לאחוז ברעיון כמו קיומו של האושר, בייחוד כשאנחנו מרגישים לא טוב. לכן פעמים רבות מוטב לנו פשוט להרגיש רק בסדר. אולי במקום להתמקד ברעיון כדאי לחזור למעשים.

הרצון לחיות חיים טובים הוא עתיק, אבל נראה שהיום החיפוש הזה נמצא בכל מקום – סדנאות, טיפולים, תרופות והבטחות גדולות מדי. דווקא בתוך כל זה צריך לדבר גם על הסייגים למטרה הראויה של שיפור איכות חיים. אני מנגישה את תחום הפסיכולוגיה החיובית ופוגשת את ההגזמות, הטעויות והפרשנויות שאינן מיטיבות עמנו, ומאמינה שאי אפשר לקיים את השיח על שיפור חיינו באופן מלא בלי להתייחס למורכבות הזו.

כשרעיון כלשהו מחלחל לתרבות, הוא מתנתק אט אט מהגדרותיו המדעיות, המדויקות והצנועות והופך לעניין פופוליסטי עם שלל עצות, ציפיות ותפיסות שהן רחוקות מאוד מכוונותיו של המחבר (או החוקר או המטפל). הפסיכולוגיה החיובנית אינה עוד אחות של חשיבה חיובית", "מוכרחים להיות שמח" ו"הכול לטובה". מטרתה המרכזית היא לחקור את הצדדים החיוביים והמתפקדים באדם, והיא עושה זאת לצד עיסוקה הנרחב של הפסיכולוגיה בקושי, בפתולוגיה ובמחלה, ולא במקומו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

סקס וגיל המעבר

Published

on

נכון, החשק לסקס יורד דווקא בסביבות הגיל הזה, אבל במחקר חדש נטען כי זה הזמן לא לוותר על יחסי המין

נשים שמקיימות יחסי מין לפחות פעם בחודש נמצאות בסיכון נמוך יותר להיכנס מוקדם לגיל המעבר, ביחס לנשים עם חיי מין פחות פעילים, כך מצאו מדענים.

מחקר שנערך על כמעט 3,000 נשים בארצות הברית הראה כי אלה שאמרו כי היו פעילות מינית פעם בשבוע או בתדירות גבוהה יותר – כולל קיום יחסי מין, מין אוראלי ואפילו אוננות – היו בסבירות נמוכה ב-28 אחוזים להכנס מוקדם גיל המעבר, מאשר נשים שאמרו כי קיימו יחסי מין פחות מפעם בחודש באותו גיל.

חוקרים מאוניברסיטת קולג' בלונדון (UCL), הסבירו לסוכנות הידיעות רויטרס כי "אם אישה לא מקיימת יחסי מין ואין סיכוי שהיא תכנס להריון, הגוף 'בוחר' לא להשקיע בביוץ, מכיוון שזה יהיה חסר טעם".

התקופה שבין גיל הפריון לגיל המעבר נמשכת ארבע שנים, מתחילה בדרך כלל בגיל 45-48 ומאופיינת בתנודתיות הורמונלית. לדבריהם, הממצאים מחזקים את הרעיון כי גיל המעבר האנושי התפתח במקור כדי להפחית את הסכסוך הרבייתי בין דורות של נשים, ולאפשר לנשים מבוגרות לשמור על הכושר הפיזי שלהן באמצעות השקעה דווקא בנכדיהן. בנוסף, נשים רגישות יותר למחלות בזמן הביוץ, מכיוון שמערכת החיסון שלהן מדוכאת במהלך תקופה זו. כשאין ביוץ – הן בריאות יותר.

החוקרים טוענים כי "הסחר הביולוגי" לכאורה, נובע מכך שזה מיותר להשקיע אנרגיה בתהליך הביוץ אם נשים מקיימות יחסי מין מועטים או כלל לא מקיימות, ולכן אין זה סביר שיכנסו להריון, כך שהגוף מפנה את משאבי האנרגיה להגנה על טיפול בצאצאים קיימים.

"גיל המעבר הוא כמובן בלתי נמנע עבור נשים, ואין התערבות התנהגותית שתמנע אותו", הבהירו החוקרים, "עם זאת, תוצאות אלה הן אינדיקציה ראשונית לכך שתזמון גיל המעבר עשוי להיות סתגלני בתגובה לסבירות להיכנס להריון".

המחקר פורסם בכתב העת Royal Society Open Science והתבסס על נתונים ממחקר שנערך בארה"ב בנושא בריאות נשים ברחבי המדינה, המכונה גם מחקר SWAN.

המשך לקרוא

גוף ונפש

הנחיות חדשות לטיפול בטסטוסטרון בגברים

Published

on

בעקבות מחקרים מ-20 השנים האחרונות שהתבצעו ברחבי העולם: טיפול בטסטוסרון אינו יעיל!

בניגוד להנחיות קודמות, המלצות חדשות קובעות כי טיפול בטסטוסטרון בקרב גברים אינו יעיל: האיגוד האמריקאי לרפואת משפחה יוצא בהנחיות חדשות הקובעות כי טיפול בטסטוסטרון בקרב גברים מבוגרים לא פותר בעיות זיכרון ואנרגיה, ובעל יעילות קלה בפתרון בעיות בתפקוד המיני.  

ההמלצות החדשות מתבססות על נתונים מחקריים מהשנים 1997 ל-2018, אודות היעילות בטיפול בטסטוסטרון אצל גברים הסובלים מרמות נמוכות של ההורמון. המחקרים בדקו את יעילות הטיפולים בקרב גברים מארצות הברית, אירופה, אסיה ואוסטרליה בתחומי התפקוד המיני והגופני, איכות החיים, חיוניות, דיכאון, תפקוד שכלי, ואת הסיכון לתופעות לוואי חמורות כמו מחלות לב, שבץ מוחי וסיכון תמותה.

המחקרים כללו גברים, לרוב מעל גיל 60, שקיבלו טיפול בטסטוסטרון דרך זריקות, ג'ל או מדבקות במשך פחות מ-12 חודשים ועד שלוש שנים. בסקירה החדשה נמצא שהגברים בעלי רמות הטסטוסטרון הנמוכות, הסובלים מבעיות בתפקוד המיני, עשויים להפיק תועלת קלה בלבד מהטיפולים. בנוגע לשיפור אנרגיה, תפקוד גופני וקוגניציה – אין הוכחות מספיקות ליעילות הטיפול.

באשר לתופעות לוואי, מציינים החוקרים כי מספר מועט של מחקרים הראו כי טיפול בתחליפי טסטוסטרון עלול להגביר את הסיכון להתקף לב או שבץ מוחי, אולם הממצאים היו חלשים מכדי להגיע למסקנות נחרצות באשר לבטיחות בריאות הלב בטיפול הזה.

רמות הטסטוסטרון בקרב גברים יורדות בכ-1.6 אחוזים לשנה, החל מאמצע שנות השלושים. כך, בערך 20 אחוז מהגברים בגיל 60 ומעלה סובלים מרמות נמוכות של טסטוסטרון. מספר זה עולה ל- 30 אחוזים בקרב גברים בשנות ה-70 לחייהם ול-50 אחוז אצל גברים בשנות ה-80 לחייהם. בתוך כך, ההנחיות החדשות מגיעות אחרי שנים בהן נטען כי טסטוסטרון – אותו הורמון המופרש אצל האחראי על התפתחות אברי הרבייה הגבריים, ייצור תאי זרע ומסת שריר ועצם – יכול להחזיר את "מעיין הנעורים" האובד.  

בין 2000 – 2010 מכירות מוצרי ההורמון שילשו את עצמן, אך החל בשנת 2013 המגמה התהפכה, עם פרסומם של מחקרים שהצביעו על כך שמתן ההורמון עלול להגביר את הסיכון לשבץ והתקפי לב. בשנת 2016, מינהל המזון והתרופות האמריקני ה-FDA, הורה ליצרנים לרשום אזהרות על הסיכון לתופעות לוואי אלה. אלא שהתרופות נשארו פופולריות בארה"ב.

המשך לקרוא

גוף ונפש

ממשלת ארה"ב מרגיעה: שימוש בטלק אינו מסרטן!

Published

on

אמריקאים תובעים שוב ושוב יצרניות טלק כמו ג'ונסון את ג'ונסון בטענה שבמוצרים מעורב גם אסבסט

מחקר מטעם ממשלת ארה"ב לא מצא הוכחות קשיחות שמחברות בין אבקת טלק לסרטן השחלות. הממצאים כונו "מרגיעים באופן כללי" במאמר מערכת בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. "המידע מייצג את הנתונים הטובים ביותר שיש לנו בנושא", אמרה קייטי אובריאן, מדענית בכירה במכון הלאומי למדעי הבריאות הסביבתיים, ממובילות המחקר.

חששות בריאות מאבקת טלק הובילו לאלפי תביעות בארה"ב מצד נשים שטוענות כי אסבסט באבקה גרם להן ללקות בסרטן. טלק הוא מינרל הדומה במבנה לאסבסט המסרטן, ולעיתים הם נכרים בסמוך. בשנת 1976 הסכימה תעשיית הקוסמטיקה לוודא שמוצרי הטלק שלה אינם מכילים כמויות ניתנות לגילוי של אסבסט.

למחקרים קטנים יותר שחקרו קשר אפשרי בין אבקת טלק לסרטן היו תוצאות סותרות, אם כי ברובם לא נמצא כל קשר כזה. הפרסום החדש כלל תוצאות מארבעה מחקרים ארוכי־טווח שכללו 250 אלף נשים אמריקאיות, שנשאלו מעת לעת על השימוש באבקה. כ־40 אחוז ענו שהשתמשו בה. במהלך 11 שנות מעקב, 2,168 מהנשים פיתחו סרטן שחלות, בשיעור דומה, בין שהשתמשו באבקה ובין שלא.

התביעות בארה"ב התמקדו בתאגיד התרופות המוביל "ג'ונסון אנד ג'ונסון". אף שבכמה מקרים פסקו מושבעים פיצויים בשווי מיליוני דולרים לתובעים נגד החברה, כולם בוטלו או נמצאים כעת בהליכי ערעור. ג'ונסון אנד ג'ונסון אומרת שהאבקה שלה נבדקת באופן שגרתי כדי להבטיח שאין בה אסבסט.

השבוע הוכרז על הסדר יוצא דופן בתביעה בקליפורניה, במקרה שבו אישה טענה כי אסבסט באבקה גרם לה לפתח מזותליומה ממאירה, סרטן שעלול להשפיע על הריאות ועל איברים אחרים. דוברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, קימברלי מונטנינו סירבה לחשוף את התנאים או את הנימוקים להסדר, "שבשום אופן לא משנה את עמדתנו הכוללת כי הטלק שלנו בטוח, אין בו אסבסט ואינו גורם לסרטן". בשבוע שעבר תבעה ניו־מקסיקו את החברה בטענה שבמשך עשרות שנים שיווקה החברה שיווק מכוון לנשים וילדים שחורים והיספנים אבקות המכילות אסבסט ואבקות טלק אחרות ב"מסרים כוזבים" על בטיחות. ג'ונסון אנד ג'ונסון מכחישה את הטענות.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות