Connect with us

גוף ונפש

בין פרפקציוניזם, אושר ודיכאון

Published

on

השאיפה לשלמות נוגעת גם לעניין החיפוש אחר האושר, מושג חמקמק שקשה לממש בשלמותו • הבעיה במרדף הזה היא המחשבה שאדם צריך להיות מאושר בכל מחיר • אלא שכל אחד צריך לשאול את עצמו אם העיסוק בעניין משפר את חייו או גורם אומללות

מיליארד סינים אינם טועים, וגם החידות שלהם לא רעות בכלל. למשל "קסם לוכד האצבעות", שהוא חידה פשוטה אך חכמה. אתם מכניסים שתי אצבעות לתוך צילינדר צר עשוי במבוק, כל אצבע מצד אחר. אחרי שהשתחלתם פנימה ונפרדתם מחופש התנועה של האצבעות שלכם, אתם מקבלים את ההנחיה: "עכשיו נסו להוציא אותן". אתם מנסים למשוך את האצבעות אך אבוי, ככל שמושכים יותר כך הצילינדר המתוחכם רק מתהדק עוד והאצבעות נותרות תקועות. איך בכל זאת פותרים את הקסם ושורדים כדי לספר?

מתברר שכדי להיחלץ מהלוכד כל מה שנדרש הוא לנסות – אבל הרבה פחות. במקום למשוך צריך דווקא להרפות, ואפילו להיות מוכנים לקחת את הסיכון ולדחוף את האצבעות עוד קצת פנימה. טדאאאאם! האצבעות משתחררות לחופשי.

בלי להרחיק עד סין, תוכלו למצוא בקלות מלכודות קסם לוכדות גם בחיים שלכם, כאלה שמזהות אם אתם לוחצים חזק מדי ובטעות משיגים את התוצאה ההפוכה. אחת המלכודות הללו היא "הדרך אל האושר".

אם נודה באמת, החיים שלנו טובים. טובים מאוד. איכות החיים שלנו מרקיעה שחקים: אנחנו בריאים יותר, בטוחים יותר, שבעים יותר, עשירים יותר, יפים יותר. אלא שיש רק בעיה אחת – אנחנו ממש לא מאושרים יותר.

דוגמה אחת לפרדוקס האושר הזה אפשר למצוא במחקר של הפסיכולוג האמריקאי דיוויד מאיירס, שפרסם בשנת 2000 את הספר "The American Paradox: Spiritual Hunger in an Age of Plenty" ובו כתב שהמשכורת הממוצעת בארצות הברית הכפילה את עצמה, ובכל זאת רמת שביעות הרצון נותרה זהה.

"Everything Is Amazing And Nobody Is Happy", אמר לואי סי.קיי. הכול מדהים ואף אחד אינו מאושר. הקדמה נותנת לנו את הפנאי ואת הפריבילגיה לשאול את עצמנו שאלות כמו "האם החיים שלי טובים מספיק?" ו"איך אוכל להיות מאושר יותר?". אבל ככל שהחיים משתפרים אנחנו חושבים שהם יכולים להיות טובים עוד יותר ושהבעיות יכולות להיפתר בקלות רבה יותר, אם רק נתאמץ עוד קצת.

שברי מאמץ

החיפוש אחר האושר משגשג, אבל יש עוד תחום שמשגשג במקביל וצריך לדבר גם עליו – הדיכאון. "ככל שאני מתאמץ יותר, כך יש לי יותר מזל", אמר תומס ג'פרסון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית ומחבר הכרזת העצמאות שלה. ואכן, ברוב תחומי החיים שווה מאוד להתאמץ: תשקיעו יותר שעות במכון הכושר ותראו שרירים משודרגים, תלמדו 30 מילים ביום ובתוך שנתיים האנגלית שלכם לא תבייש את המלכה אליזבת. אלא שבעניין האושר, החוקיות הזו לא תמיד תקפה. ככל שהמטרות שלנו אמורפיות, גדולות ודיכוטומיות יותר כך גדל הסיכוי שהמאמץ יהיה לשווא, ושהוא גם עלול לגבות מחיר בפני עצמו.

במחקר שנערך בשנת 2011 על ידי חוקרים מאוניברסיטת דנוור, בשיתוף עם חוקרים מהאוניברסיטה העברית, נבדק אם אפשר להגביר את רמת האושר באופן מכוון. משתתפי המחקר חולקו אקראית לשתי קבוצות וקראו כתבה אחת מבין שתיים: חברי קבוצת הניסוי קראו כתבה שבה מסופר כמה טוב לגרום לעצמם להיות מאושרים ולהגדיל את האושר בשלבים, בעוד שחברי קבוצת הביקורת קראו מאמר אחר שלא התייחס לאושר כלל.

באופן פרדוקסלי, אלה שניסו למקסם את האושר שלהם עבור השלב הבא של הניסוי הרגישו פחות טוב מאשר חברי קבוצת הביקורת שלא התאמצו לעשות זאת. החוקרים הסבירו שהירידה במצב הרוח היא תוצאה של האכזבה וההאשמה העצמית של הנבדקים: "למה לא הצלחתי לגרום לעצמי להיות מאושר?". הניסיון לחוות עוצמות גבוהות של אושר, בצירוף הרעיון שבכלל אפשר לעשות את זה, יכול ליצור את האפקט ההפוך, והמסקנה היא שיותר מאמץ לא תמיד מוביל ליותר אושר.

הצצה לתוך שיחה פנימית של אחדים מאתנו תישמע בערך כך: "אני מאושר? זה מספיק? אני בדרך לשם אבל מרגיש שזה לא מדויק. אני יכול יותר". מצד אחד, למה לא לחתור ליותר? שווה לנסות לשפר. ומצד שני, אולי אתם מספיק טובים גם כך? אולי זה גם ממש בסדר שדבר לא ישתנה? ומי אמר שהכול חייב להיות מדויק כל הזמן? אנשים שבעי רצון לא קמים בבוקר ושואלים את עצמם: "נו, אז היום אני כבר מאושרת?". הם חיים את חייהם בתחושה שהחיים בסך הכול אחלה, סבבה, יופי, ולא "וואו מדהים-מושלם-פונפונים-באוויר-וקשתות-מדלגות-על-ענן!".

שאלונים להערכת שביעות רצון כוללים אוסף של שאלות נחמדות כמו: "האם אני מכיר תודה על הטוב שבחיי?", "האם בסך הכול חיים טובים?". הרעיון הוא שהשאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות עלינו יותר מאשר התשובות שנמצא, ולא בטוח שעיסוק אובססיבי במושגים אידיאליים יעלה יפה. זה גם מה שנמצא במחקר שנערך בשנת 2014 באוניברסיטת צפון קרולינה בשיתוף אוניברסיטת קליפורניה. החוקרים ראו שככל שהמשתתפים העניקו משקל גדול יותר לאושר (בהסכמה עם משפטים בסגנון "אם אני לא שמח אז משהו לא בסדר איתי"), כך הם היו פחות מרוצים מחייהם. לעומת זאת, אנשים שהעריכו פעולות שעוזרות להם להרגיש טוב כמו לפגוש חברים, לשמוע מוזיקה או לנוח, היו מאושרים בהרבה.

מחכים לגודו

נפגשתי עם עפרה מירון-ליכטר, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. שוחחנו על פרדוקס האושר (והשלווה), וכתבה זו נכתבה בהשראה השיחה שלנו ומסכמת גם חלקים ממנה. "פעם שלווה הייתה באופנה, כולם חיפשו שלווה", מסבירה מירון-ליכטר, "אבל היום שלווה זה אאוט ואושר זה אין".

מחזה האבסורד "מחכים לגודו" של סמואל בקט, מתאר שני נווודים מגוחכים מעט שמממתינים בצד הדרך. הבעיה היא שגודו אינו מגיע לעולם, ולמען האמת אף אחד גם לא יודע מיהו בכלל. המחזה עוזר להבין תופעה דומה שמתרחשת בהקשר של האושר – אנחנו מחכים,
אבל לא ברור למה.

אושר הוא ישות מאוד לא ברורה. היא אמורפית, טוטאלית, ויותר מזה דיכוטומית, בגלל החשיבה של הכול או כלום". כל דבר שאינו אושר נעשה בקלות להפך ממנו: אם אין אושר זו אומללות. גוני הביניים של בסדר, סביר לגמרי, שביעות רצון מתונה – כל אלה נמחקים כליל.

כשאנחנו מחפשים את האושר בכל פינה, עולות מחשבות על כך שזה לא מספיק, כאילו ישנה הנחה שלפיה אנחנו אמורים להיות מאושרים ושמחכה לנו משהו אחר ממש מעבר לפינה. כמו בשיר המפורסם "שיר קדמשנתי" של יונה וולך: "רומזים לנו שיש סקס אחר", אבל החיים לא ממש כאלה ולא בטוח שיש סקס אחר. ההיאחזות ברעיון שמה שיש לנו אינו מספיק יוצרת אומללות גדולה.

פרפקציוניזם נפשי

התפיסה שלפיה חיינו צריכים להיות מושלמים מגלמת בתוכה פרפקציוניזם נפשי: הנפש שלנו אמורה להיות שלמה ולקבל 100 במבחן האושר. הבעיה היא שפרפקציוניזם הוא אחד מגורמי הסיכון לדיכאון, מפני שאם המנגנונים הפרפקציוניסטיים כבר התעוררו תצוץ גם האשמה של אנשים אחרים שבגללם אינכם מאושרים. הרדיפה המוגזמת אחרי האושר גם יכולה לגרום לנו לחשוב שזה בסדר לפגוע באחר, מפני ש"מגיע לי להיות מאושר". פרופ' מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, כתב: "The self is a poor place to find happiness" ", כלומר ההתמקדות ב"אני-אני-אני!" אינה יעילה בכלל.

לא מזמן ניגש אלי בחור בסוף הרצאה ואמר: אני מקשיב לפודקאסטים וקורא שני ספרי עזרה עצמית בכל חודש. למרות זאת אני לא מצליח להבין את זה או ליישם אצלי. יש לך איזה טיפ בשבילי?". עצרתי, חייכתי ואמרתי לו: "כן, יש לי, אבל אני עומדת לאכזב אותך – מספיק עם החיפוש הזה".

המסקנה שלי הייתה שאם חיפוש כה מעמיק מוביל אותו בכל פעם למסקנה שהוא עדיין לא טוב מספיק, הרי שהגישה הזו לא מתאימה ואין צורך להמשיך במרדף. זה לא אומר שהעצות לא טובות, יכול להיות שהן נהדרות. אבל זה כן אומר שאצל אנשים מסוימים שקוראים, משווים, ובודקים הסטנדרטים והציפיות עולים, והפער בין מי שהם היום לבין מי שהם מדמיינים שיוכלו להיות רק גדל. ייתכן שהיה עדיף להם לא לעשות דבר.

איך מבחינים בין ההתקדמות והרצון הלגיטימי להשתפר לבין הסכנה למשוך חזק מדי וליפול? לצערי, אין תשובה מוחלטת לשאלה הזו. אי אפשר לומר שקריאה של 50 ספרים בשנה או השתתפות בארבע סדנאות מסמנת את חוסר התוחלת שבעניין. אתם צריכים לנהוג לפי מבחן התוצאה: האם העיסוק בעניין משפר את חייכם או גורם לכם אומללות?

משפט אחד שמדבר אלי הוא: "Hold it lightly". הכוונה היא שצריך להחזיק ברצון להשתפר, אבל לעשות את זה בעדינות. כשמחזיקים דבר עדין כמו פרפר, אוריגמי או עוגיות אלפחורס בחוזקה זה נגמר בבכי. לא פשוט לאחוז ברעיון כמו קיומו של האושר, בייחוד כשאנחנו מרגישים לא טוב. לכן פעמים רבות מוטב לנו פשוט להרגיש רק בסדר. אולי במקום להתמקד ברעיון כדאי לחזור למעשים.

הרצון לחיות חיים טובים הוא עתיק, אבל נראה שהיום החיפוש הזה נמצא בכל מקום – סדנאות, טיפולים, תרופות והבטחות גדולות מדי. דווקא בתוך כל זה צריך לדבר גם על הסייגים למטרה הראויה של שיפור איכות חיים. אני מנגישה את תחום הפסיכולוגיה החיובית ופוגשת את ההגזמות, הטעויות והפרשנויות שאינן מיטיבות עמנו, ומאמינה שאי אפשר לקיים את השיח על שיפור חיינו באופן מלא בלי להתייחס למורכבות הזו.

כשרעיון כלשהו מחלחל לתרבות, הוא מתנתק אט אט מהגדרותיו המדעיות, המדויקות והצנועות והופך לעניין פופוליסטי עם שלל עצות, ציפיות ותפיסות שהן רחוקות מאוד מכוונותיו של המחבר (או החוקר או המטפל). הפסיכולוגיה החיובנית אינה עוד אחות של חשיבה חיובית", "מוכרחים להיות שמח" ו"הכול לטובה". מטרתה המרכזית היא לחקור את הצדדים החיוביים והמתפקדים באדם, והיא עושה זאת לצד עיסוקה הנרחב של הפסיכולוגיה בקושי, בפתולוגיה ובמחלה, ולא במקומו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

לזכור, לשכוח ולשכוח לזכור: עובדות מפתיעות על הזיכרון האנושי

Published

on

הזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן

בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) יש כמה קטעים שגורמים לצופים לעצור רגע ולחשוב. אחד מהם מתרחש כשג'ואל באריש (ג'ים קארי) נכנס לחנות שבה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), שהיתה בת זוגו משך שנתיים, והיא לא מזהה אותו כלל.

כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, באריש מנסה להבין מדוע קלמנטיין מתעללת בו ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו אחד החברים פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זיכרונות. מתברר שהאהובה לשעבר עברה הליך כזה, שבסופו נמחק ממוחה כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".

אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו.

אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.

אנלוגיה מקובלת לזיכרון מדברת על אינספור מגירות של מידע מסודרות להפליא. "הטיול למזרח" נמצא שם, ממש ליד "הירידה לאילת". "דברים שדפנה, בת הזוג, אוהבת", נמצאים ליד "הסרטים האהובים על האחיינים".

כל חברי הילדות מסווגים תחת אותה תיקייה, שמוקדשת לזמנים שבהם הגובה שלכם היה מטר ועשרים.

אלא שהאמת היא, שהזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן.

סם השכחה

אנחנו לומדים דברים על העולם שמקיף אותנו הודות לעובדה שאנחנו יכולים לזכור. הנוירונים במוח יוצרים ביניהם קשרים המייצגים חיבורים בין גירויים שונים (למשל הצלצול של סוף השיעור) לבין תוצאות מצופות (תחושת חופש משחררת). אט אט מתחברים להם אירועים, אנשים, עצמים, צלילים ונופים.

האם אפשר לעצור את המכונה של יצירת זיכרונות חדשים? התשובה היא כן, וזה אפילו לא מסובך כל כך. החוקר ג'וזף לדו (Ledoux) מאוניברסיטת ניו יורק השתמש ב-Anisomycin, סוג של אנטיביוטיקה, כדי למנוע מעכברים לזכור את מה שקרה להם לפני רגע.

הניסוי נעשה כך: העכברים שמעו צליל קצר ומיד אחריו הם קיבלו זרם חשמלי מבהיל. אחרי כמה ניסיונות העכברים המבוהלים (שלא קיבלו שום חומר) הבינו שמיד לאחר הצליל יגיע גם הלם חשמלי. בקבוצת עכברים אחרת הזריקו לעכברונים את ה-Anisomycin, והשמיעו להם סדרה ארוכה של צלילים שבעקבותיהם הם חוו הלם חשמלי, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את הקישור בין השניים ולזכור לברוח מפני הזרם הבא.

מעבדה למחיקת זיכרונות

בסרט "שמש נצחית בראש צלול״ משתמשים בשיטה קצת אכזרית כדי למחוק זיכרונות; טכנאי המחיקה מבקשים מהמטופל להיזכר באירוע, חגיגה, מפגש או רגע מכונן, מחכים עד שהוא ידמיין את המאורע ויתמלא רגש ואז – בום! נותנים לו זרם חשמלי, והופ, הזיכרון שלו נעלם. נשמע כמו מדע בדיוני אבל המדע היום לא רחוק ממה שחשבו תסריטאי הסרט. בדוגמה של העכברים נמצא שאפשר למנוע למידה, והשלב הבא הוא לברר אם אפשר למחוק זיכרון שמור וקיים.

פרופ' קארים נאדר חבר לג׳וזף לאדו, ושיחק קצת עם עכברי המעבדה שלו. נאדר לימד אותם שצליל מסוים מודיע על בואו של זרם חשמלי, וכדי לבדוק שהתרחשה למידה לטווח ארוך הוא חיכה 60 ימים והשמיע את אותו צליל צורמני שוב. העכברונים אכן זכרו, התכווצו והתכוננו לקבלת ההלם החשמלי. עד כאן, הזיכרון שמור וקיים. בפעמים הבאות, בעוד העכברים מתכוננים לקבלת הזרם לאחר הצליל, הוזרק להם "חומר השכחה", הלוא הוא Anisomycin. באורח פלא, העכברים שקיבלו את החומר לא הגיבו לזרם החשמלי שקיבלו לאחר מכן, למרות שכבר הגיבו לו פעמים רבות קודם לכן. הזיכרון נחמק והצליל הפך לנייטרלי מבחינתם, כאילו לא קרה דבר.

החוקרים המשיכו לעבוד. כעת, הם רצו להראות שהם באמת מוחקים זיכרון אחד מסוים ולא פוגעים בכל הזיכרון של העכבר. לשם כך הם הלכו צעד אחד קדימה, לימדו את העכברונים לפחד משני צלילים שונים וניסו להכחיד באמצעות הזרקת החומר רק זיכרון הנוגע לאחד מהם. אחרי ההזרקה העכברים קפצו וברחו בתגובה לשמיעת צליל אחד, אך נותרו רגועים כששמעו את השני (למרות מכת החשמל שלא איחרה להגיע). זה מצמרר, אבל מראה שאפשר לברור בפינצטה זיכרון ולהיפרד ממנו.

פרופ' נאדר ועמיתיו התלהבו במיוחד מניסוי העכברים השכחנים, לכן החליטו לנסות ולראות כיצד אפשר להשתמש בידע הזה כדי לעזור גם לבני אדם לשכוח. הפעם הם השתמשו בחומר אחר בשם Propranolol שאינו רעיל לבני אדם. בניסוי זה, החומר ניתן לאנשים שעברו טראומות קשות.

הנבדקים התמודדו עם סיפורי התעללות, פגיעה ואונס. הם לא הצליחו לדבר על הדברים שעברו וסבלו מקשיים בחיי היומיום. אחרי העלאת הזיכרונות הקשים תחת החשיפה לחומר המטופלים הצליחו לעבד את הזיכרונות, לספר על הדברים שעברו ולנהל שגרת חיים בריאה יותר. החוקרים הסבירו שכשאנשים מעלים זיכרון כואב כשהם נמצאים תחת השפעת Propranolol האירוע נעשה מטושטש יותר אך לא נעלם כליל), והמרכיב הרגשי בו הופך להיות חזק הרבה פחות.

זיכרון שנשבר והודבק שוב ושוב

כשהייתם ילדים ודאי שיחקתם פעם או פעמיים במשחק "טלפון שבור". החוקים פשוטים מאוד: מישהו לוחש מסר לזה שיושב לידו, שחוזר על אותו מסר לזה שיושב לידו וכן הלאה. עם שרשרת ההעברות מצטברים שגיאות ועיוותים עד שאחרון המשתתפים מקבל מילה או משפט שהקשר ביניהם ובין מה שנאמר בתחילה הוא
מקרי בהחלט.

חוקרי זיכרון מסבירים שהזיכרון שלנו עובד קצת כמו המחשק הזה: בכל פעם שאנחנו נזכרים אנחנו בונים מחדש את הזיכרון ויוצרים סיפור קצת אחר. אנחנו מערבבים את הסיפור הישן עם מידע שאנחנו יודעים היום, יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר, ואפילו מצב הרוח באותו הרגע משפיע. גם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, האובייקטיביים לכאורה, משתנה ומשפיעה על הזיכרון. הזיכרונות שלנו היום הם בעצם הפרשנות של הפרשנות של האירועים המקוריים שחווינו.

פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, כלומר סיפרנו אותו שוב ושוב לאחרים ולעצמנו, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזיכרונות ה"שמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אירועים שכמעט לא נזכרנו בהם.

זיכרונות של אירועים שלא באמת קרו

בסרט המעולה של כריסטופר נולאן "התחלה" (Inception) פורצת חבורה למוחם של אנשים חשובים על ידי התגנבות לחלומותיהם. החלומות הם מצב תודעתי שביר שמאפשר לפורצים לחדור אל נבכי הנפש, לגלות מידע וגם לגרום לאנשים להתבלבל ולטעות בין עולם החלום לעולם האמיתי. אני מנחשת שהחוקרת אליזבת לופטוס (Loftus) צפתה בסרט הזה וחייכה. במחקריה היא הראתה שאפשר "לשתול" זיכרונות לאנשים ולגרום להם להאמין שזוהי אכן המציאות. המשתתפים בניסויים שוכנעו בפרטים שגוים, נתנו הערכות מוטות והאמינו במידע שקרי לחלוטין.

באחד המחקרים סיפרה לופטוס לנבדקיה על אירוע שלא התרחש מעולם, שבו הלכו לאיבוד בקניון ולא הצליחו למצוא את הוריהם. היה לה טריק מתוחכם – היא שתלה את הסיפור הדמיוני הזה בין סיפורים וזיכרונות רבים שהתרחשו באמת בעברם של הנבדקים. הממצאים היו מרעישים: 25% מהנבדקים התמימים שוכנעו שהאירוע הדרמטי אכן קרה להם.

באופן הזה, לופטוס הראתה במחקריה שאפשר לערוך ולשנות זיכרונות של אירועים שהתרחשו, ואפילו לבנות סיפורים שלא היו ולא נבראו ומתנהגים כמו זיכרונות אמיתיים. מחקריה עוררו ויכוח ער בקהילה הפסיכולוגית, בקרב חוקרי משטרה ואצל גורמים נוספים המשתמשים בשיטות עיבוד מידע ושחזור מחדש של אירועים שקרו למטופלים או החשודים.

המוח שלנו הוא מכונה נפלאה, ואנחנו אפילו לא קרובים לפתרון החידות הטמונות בו. זיכרון ושכחה הם ללא ספק תחומי מחקר מרתקים שמגלים לנו שמה שהאמנו בו הוא לא תמיד מדויק ושלא תמיד אפשר להתייחס את הזיכרונות שלנו כאל אמת מוחלטת.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

סקס מגדרי: זאת לא ויאגרה, אבל גם לנשים יש פתרון

Published

on

התרופה ויליסי אושרה לאחרונה ע"י ה-FDA לטיפול בנשים שסבלו מבעיות בתפקוד המיני היא כונתה "הוויאגרה הנשית" והוכיחה יעילות מסוימת אבל לא גבוהה • והמנגנון המדויק שבו היא פועלת להגברת החשק המיני אינו ידוע

בעיות בתפקוד המיני הן נושא שמביך לדבר עליו, אבל הן לא נדירות בכלל: כ-40% מהנשים סובלות מבעיית תפקוד כלשהי – היעדר חשק או קושי להגיע לעוררות מינית, כאב בחדירה או חוסר יכולת להגיע לאורגזמה. התלונה הנפוצה ביותר היא ירידה בחשק המיני, עד כדי העדר מוחלט. היא מוגדרת כבעיה רק אם היא חוזרת כמה פעמים במהלך תקופה ממושכת וגורמת למצוקה או לפגיעה בקשרים בין אישיים.

לתפקוד המיני ולהנאה ממנו תורמים גורמים הורמונליים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, לכן ייתכנו הסברים רבים לכל בעיה. הרופאים המטפלים מנסים לאתר את הגורמים לבעיה ולהבין מה עלול להחמיר אותה תרופות, בעיות גופניות או נפשיות, או דווקא משהו שקשור לפרטנר ולקשר איתו.

הטיפולים מותאמים אישית לכל אדם ותלויים בסוג הבעיה ובחומרתה. הם כוללים ייעוץ פסיכולוגי או זוגי, המלצות לשינוי אורח חיים באמצעות שינוי דפוסי שינה, הפגת מתחים וירידה במשקל, תרגילי פיזיותרפיה, שימוש במרחיבים (מאמני נרתיק' המשמשים להחדרה הדרגתית) ובג'ל סיכוך ועוד. אם כל אלה לא עזרו, אפשר לשלב בטיפול גם תרופות. לדוגמה, כשמדובר בכאב הנובע מהירידה ברמת האסטרוגן, המתרחשת באופן טבעי יחד עם הפסקת הווסת (מנופאוזה), קיים טיפול יעיל ומקומי באסטרוגן שניתן כקרם וגינלי (אסטרופם) או כנרות וגינליים (וגיפם).

זה פתרון טוב למי שאכן סובלות מהבעיה הזו, אבל מה אפשר להציע לנשים שסובלות מירידה בחשק המיני? ממש באחרונה אישר ה-FDA את התרופה Vyleesi (ברמלנוטייד), שכונתה "הוויאגרה הנשית". זה נשמע כמו בשורה משמחת, אבל לא ברור אם היא אכן בשורה או את מי היא משמחת.

ויאגרה: בטיחות ויעילות גבוהה

הוויאגרה (סילדנפיל) הוצגה לציבור בשנת 1998 והיא מיועדת לטיפול בבעיית התפקוד הנפוצה ביותר בגברים השגת זקפה, שהיא תוצאה של זרימת דם מוגברת בכלי הדם בפין. אנזים מסוים גורם לירידה בזרימת הדם, והוויאגרה מעכבת את פעילותו כך שהזקפה לא נחלשת. זהו מנגנון הפעולה של כל התרופות לאין-אונות – ויאגרה, סיאליס, לויטרה וסטנדרה – שניטלות לפי צורך, נהנות מפרופיל בטיחות גבוה ומציגות במחקרים יעילות גבוהה של כמה עשרות אחוזים יותר מפלצבו.

עד לא מזמן נשים קיבלו רק טיפולים ניסיוניים, שלא אושרו רשמית על ידי ה-FDA (מינהל התרופות והמזון האמריקאי), מכיוון שלא נעשו מספיק מחקרים ייעודיים ומכיוון שיעילותם היתה נמוכה ולא הצדיקה את הסיכון הכרוך בשימוש בהם. כמה מהם לא אושרו לנשים, למשל שימוש בהורמוני המין הזכריים טסטוסטרון ו-DHEA, שרמות גבוהות שלהם בדם נמצאו קשורות לשיפור בתפקוד המיני.

תרופות אחרות דווקא אושרו לנשים, אך לטיפול בבעיות אחרות: בופרופיון וסורבון מטפלות בבעיות פסיכיאטריות באמצעות השפעה על מוליכים עצביים שונים, טיבולון המשמשת כטיפול הורמונלי חלופי לנשים לאחר הפסקת הווסת. דרך אגב, הוויאגרה נוסתה גם בהקשר של בעיות חשק בנשים אך לא הוכיחה יעילות של ממש.

בשנת 2015 גם אושרה לראשונה תרופה ייעודית לנשים הסובלות מירידת חשק בשם Addyi (פליבנסרין). התרופה לא נחשבה להישג של ממש והיום היא משווקת בארצות הברית בלבד. היו לכך כמה סיבות: היא ניטלת מדי ערב ולא לפי הצורך, יש לה תופעות לוואי לא נעימות כמו עייפות, סחרחורת ויובש בפה, ולפי מחקרים שנערכו היא גם לא יעילה במיוחד.

בעיית החשק בנשים מורכבת

מה לוויליסי ולוויאגרה? לא הרבה. התרופה נקשרת לקולטן בשם מלנוקורטין. הקשר הנוצר ביניהם גורם להפעלת מסלולים שונים בגוף הקשורים לרעב ולשובע, למטבוליזם ולהתנהגות המינית הן בנשים והן בגברים. עם זאת, המנגנון המדויק שבו יא פועלת להגברת החשק המיני אינו ידוע.

זוהי תרופה שניטלת רק לפי צורך ושהוכיחה יעילות במחקרים קליניים, אלא שלצד אלה קיימים גם חסרונות לא מועטים המבדלים אותה מהתרופה המיועדת לגברים. ראשית, התרופה ניטלת בזריקה, שזה הרבה פחות נוח מבליעה. יש לה גם לא מעט תופעות לוואי בלתי נעימות, שהנפוצה שבהן היא בחילה, שממנה סובלות כ-40% מהנשים. בעיה משמעותית אחרת היא הופעת פיגמנטציה בחניכיים ובפנים. אמנם זו תופעה נדירה (1% מהנשים המשתמשות), אך היא יכולה להיות בלתי הפיכה.

ההבדל המשמעותי ביותר בין הוויליסי לבין הוויאגרה הוא שלבעיית הזקפה ולטיפול בה יש מנגנונים פשוטים ומובנים, ואילו בעיית החשק בנשים מורכבת. פירוש הדבר הוא שאצל גברים התרופה הביאה לשיפור אובייקטיבי, כלומר תגובה פיזיולוגית פשוטה, בעוד שבנשים היעילות הוסקה לפי שאלונים סובייקטיביים שבהם הן התבקשו לדרג את עוצמת החשק ואת מידת המצוקה והקושי הנלווים לבעיה.

נוסף על כך, התרופה אושרה רק לנשים בגיל הפוריות, למרות העובדה שהבעיה שכיחה גם בקרב נשים לאחר הפסקת הווסת. היא אסורה לשימוש בנשים בעלות יתר לחץ דם לא מבוקר או הפרעות לב, והמינון המקסימלי שלה הוא שמונה מנות בחודש.

התרופה החדשה אכן מייצגת שינוי בתפיסה לגבי בעיות חשק של נשים, והיא יכולה להציע פתרון לנשים מסוימות. אלא שזו אינה פריצת דרך דרמטית כפי שהיתה הוויאגרה בעבור גברים, והשיח בנושא נותר מועט ומוכוון גברים בעיקר. יש לקוות שבעתיד הקרוב יפותחו תרופות פשוטות יותר, נסבלות יותר ויעילות יותר שיפתרו בעיה שלא נעים לדבר עליה אבל אי אפשר להתעלם ממנה.

המשך לקרוא

גוף ונפש

מחקר: נשים עובדות מאבדות פחות זיכרון

Published

on

מחקר חדש בלוס אנג'לס, שבחן את הזיכרון של יותר מ-6,000 נשים במשך יותר מ- 20שנה, מצא כי קצב הידרדרות הזיכרון של נשים שלא עבדו היה מהיר ב-61 אחוז בהשוואה לנשים עם עבודה בשכר

מחקר חדש שבוצע במחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, גילה כי עבודה בשכר תורמת לשמירה על הזיכרון והיכולות הקוגניטיביות בקרב נשים.

המחקר, אשר הוצג החודש בכנס איגוד האלצהיימר העולמי, סקר 6,385 נשים אשר נולדו בין השנים 1935 ל-1956. הנשים השיבו על שאלונים בהם הן נדרשו להשיב האם הן נשואות, אימהות לילדים וכן האם הן עובדות.

הנשים סווגו לחמש קבוצות: נשים עובדות שאינן אימהות, נשים נשואות בעלות עבודה, אימהות לא נשואות בעלות עבודה, אימהות רווקות בעלות עבודה, אימהות רווקות ללא עבודה ואימהות נשואות ללא עבודה.

בין השנים 1995 ל-2016 עברו הנשים אחת לשנתיים בדיקות לבחינת הזיכרון. החוקרים מקליפורניה לא גילו הבדלים משמעותיים בין קבוצות הנשים כשהן היו בשנות ה-50 לחייהן, אך מעל גיל 60 החלו החוקרים להבחין בהבדלים בין הקבוצות.

קצב הידרדרות הזיכרון בקרב נשים ללא עבודה היה המהיר ביותר, בעוד שבקבוצות הנשים העובדות מחוץ לבית בשכר, הידרדרות הזיכרון הייתה האיטית ביותר, ללא חשיבות האם הן היו אימהות או לא.

״קצב הידרדרות הזיכרון של נשים אשר לא היו חלק ממעגל העבודה היה קצת יותר מכפול בהשוואה לנשים שעבדו", מציינת ד"ר אליזבת רוז מיידה, מעורכות המחקר. בין הגילאים 60 עד 70, קצב הידרדרות של נשים שלא עבדו מחוץ לבית היה מהיר ב- 61%בהשוואה לנשים שעבדו.

ההבדלים החדים ביותר נרשמו בין קבוצת הנשים הרווקות. נשים רווקות ללא עבודה חוו הידרדרות מהירה ב-83% בהשוואה לנשים רווקות עם עבודה. החוקרים לא זיהו הבדלים בבחינות הזיכרון של נשים שעבדות באופן עקבי בעבודה לעומת נשים שלקחו הפסקה לאחר הלידה וחזרו למעגל העבודה.

״אלו ממצאים מאוד מעניינים", הוסיפה החוקרת מאוניברסיטת קליפורניה, "אך המנגנון של היתרונות הקוגניטיביים של עבודה לא ברורים. הגירוי הקוגניטיבי, שמירה על קשרים חברתיים בסביבת העבודה וגם היתרונות הכלכליים של עבודה בשכר, כנראה שכל אלו תורמים לשימור היכולות השכליות".

היא מסכמת ואומרת כי "המחקר בחן את השפעת העבודה בשכר על היכולות הקוגניטיביות, אבל עבודה איננה הדרך היחידה לגרות את המוח. המחקר שופך אור על הבריאות הקוגניטיבית של האישה, אבל דרושים עוד מחקרים עד שנצליח להבין מה המשמעות של הממצאים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות