Connect with us

במה וקולנוע

בין סיבה ותוצאה

Published

on

מבט אל המוח האנושי עם פרופ׳ יהודה פרל, המדען הישראלי הנודע מ-UCLA ומומחה בעל שם עולמי לבינה המלאכותית

מאת: מיכה קינן

יהודה פרל הוא איש של פנים רבות ומעניינות, כך מגדיר בלשון המעטה הידיעון הרשמי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס. הוא ידוע בעיקר בחוגי האקדמיה, ההנדסה והמדעים, כמוביל הדרך הרוחני, הורס התיאוריות המקובלות וחלוץ בתחום הבינה המלאכותית.

בספרו החדש, שפורסם לאחרונה, ״ספר הסיבות: המדע החדש של סיבה ותוצאה״, פרופ׳ פרל ושותפו דיינה מקאנזי מקווים לספר לקוראים על חלק מהמוח שלנו, חלק שהם מעולם לא ידעו שיש לו תווית היכולת שלנו לחשוב על סיבה ותוצאה והסיכוי לחקות יכולת זו במחשבים.

עיתונאים בארץ ובעולם נוטים יותר לזהות את שמותיהם של יהודה ואשתו, רות, כהוריו של דניאל פרל הי״ד, תוך שהם פעילים של הקרן הנושאת את שמו. דניאל פרל היה ראש לשכת הדרום-מזרח אסיה של ה״וול סטריט ג׳ורנל״, שנחטף ונערף על ידי קיצונים אסלאמיים, בעודו עוקב אחרי סיפור בפקיסטן של שנת במקום לשקוע במרירות או בנקמה, החליטו יהודה ורות פרל למסד את המורשת של בנם ולהקים ארגון עולמי להנצחת האידיאלים של דניאל לעיתונות חופשית, אהבת המוסיקה והדיאלוג בין מזרח ומערב.

פרופ׳ יהודה פרל מקדיש את מחצית מזמנו לעבודתו למחויבותו המחקרית והאקדמית, ומחצית מהזמן לפעילות בקרן דניאל פרל. הוא גם מוצא זמן לנהל את המשימה הקשה להסביר את ישראל בקמפוסים נגד המתנגדים והמלעיזים באקדמיה בכלל וב-UCLA בפרט.

פרל, 81 נולד בבני ברק אשר סבו היה בין מייסדיה. הוא פגש את רות, אשתו לעתיד, כשהיו סטודנטים בטכניון, שם סיימו את לימודיהם לתואר בהנדסת חשמל. בשנות השישים הגיעו הזוג פרל לארצות הברית, כאן זכה יהודה לתארים מתקדמים באוניברסיטת ׳ראטגרס׳ ובמכון הפולי טכני של ברוקלין. ב-1970 הצטרף לפקולטה של המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, והיפנה את תשומת לבו למחקר בתחום שנקרא בפינו ה׳בינה המלאכותית׳ האינטראקציה בין בני אדם למכונות רובוטיות (AI).

רות ויהודה פרל עם הבן דניאל ז״ל

לנצח במשחקי פוקר

בתחילת הקריירה שלו באוניברסיטת קליפו- רניה, המחקר של פרל התמקד ב׳כיצד מכונות יכולות להתמודד עם חוסר וודאות, כמו בני האדם׳. בשלושת העשורים האחרונים, הוא התרכז בתחום הסיבתיות, ביכולתו הייחודית של בני האדם להבין את הקשר בין סיבה ותוצאה.

בשנת 2012 קיבל פרל פרס ומענק בסך 250,000 דולר ע׳׳ש טיורינג, הידוע גם בכינויו ״פרס נובל בתחום המיחשוב״. ועדת הפרסים ציינה בזמנו כי הממצאים של פרל מתקדמים בתחומים מגוונים כגון אבחון רפואי, אבטחה, ייעוץ גנטי, חשיבה אנושית ופילוסופיה של המדע.

בספרו האחרון ״ספר הסיבות: המדע החדש של סיבה ותוצאה״, פרל טוען כי המכונות שניתנה להן בינה מלאכותית, ואשר יכולות עכשיו להכות ולגבור על יריבים אנושיים במשחקי פוקר, אינן קרובות כלל וכלל לפוטנציאל שלהם. הסיבה לכך, מציין פרל בראיון איתי, היא כי מכונות אלה חסרות היבט אחד ומכריע של האינטליגנציה האנושית היכולת לקשר סיבה ותוצאה. אפילו מכונה עם תוכנה מתוחכמת ביותר של היום לא יכולה לדעת אם הקריאה של התרנגול היא שמעלה את השמש (כפי שנאמר במשך מאות שנים) או להיפך.

לדוגמה, ״חוסר היכולת לקשר סיבה ותוצאה מסביר את העיכוב הארוך לפני שמשרד הבריאות האמריקאי קישר עישון סיגריה לסרטן ריאות ולמוות מוקדם״, מסביר פרל.

הספר מתאר מסלול שבאמצעותו מכונות למידה (מחשבים) יכולות להתעלות על יכולתן הנוכחית ולעבד המוני נתונים לרמפה גבוהה יותר, המאפשרת להם להתמודד עם שאלות ״מה אם״ כגון איך יושפעו המכירות שלנו אם נכפיל את המחיר של מוצר נתון או איזו השפעה תהיה לתרופה נתונה על מטופל מסויים.

״הרמה השלישית והרמה הגבוהה ביותר של האינ- טליגנציה המכונתית תעסוק ב״שאלות מנוגדות לעובדות״, נכתב ב״ניו יורק טיימס״ בסקירת הספר. ״ברמה זו, מכונות חכמות יכולות להתמודד עם שאלות כגון מה היה קורה במצב נתון אילו היתה ננקטת פעולה אחרת, או אם הילארי קלינטון הייתה נבחרת לנשיא במקום דונלד טראמפ. אין לי ספק שהמחשב יוכל יום אחד לחקות את כל המחשבה והאינטואיציה, כולל היכולת להבחין בין טוב ורע״, אומר פרל.

משפחת פרל. 1400 מופעים מוזיקליים

יום מוזיקה עולמי

רות ויהודה פרל הגו את הקמתה של קרן דניאל פרל בשבוע שלאחר ההודעה הרשמית על רצח בנם. ״זה לא יהיה מוקדש לנקמה, אלא אנחנו מבקשים ליצור הבנה הדדית בין מזרח למערב״. רות פרל נושאת עכשיו באחריות העיקרית על ניהול הקרן, רשימה חלקית של תכניות רבות הפנים כוללת מלגות עבור עיתונאים מדרום אסיה והמזרח התיכון שמתמחים בעיתונים אמריקאים, כולל העיתונים היהודים; הרצאות שנתיות של כתבים מובילים וחוקרים באוניברסיטת קליפורניה ובאוניברסיטת סטנפורד; ודיאלוגים לקידום הבנה המוסלמית- יהודית. תוכנית אחרת, היא יום המוזיקה העולמי, שהפיקה כבר כ-14,000 מופעים מוזיקליים ב-141 מדינות מאז חנוכתה לפני 16 שנה.

״מונעות על ידי רוחו של העיתונאי בעל חזון, תוכניות אלה מאחדות אנשים סביב האנושיות המשותפת שלהם ומחזקים את נחישותם לראות את האנושות מנצחת ואת הרוע מובס״, מסכם יהודה פרל.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

Can You Ever Forgive Me?

Published

on

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

המשך לקרוא

במה וקולנוע

ילון, מירי וגיטה: דבר השחקנים והבמאית

Published

on

מאת: הלנה שוש מיימון

ילון ברלפיין: גדלתי בקבוץ ניצנים. הוריי היו בשליחות של הנוער הציוני. אז עשינו גיחות לפרו, ולארגנטינה. גם את ירח הדבש הראשון שלי עשיתי בדרום אמריקה. אני חי באל-אי 30 שנה. באתי לבקר את אחי שאז גר כאן, התאהבתי בלוס אנג'לס, התחלתי לעבוד בחשמל והיום אני קבלן חשמל.

מה לך ולתיאטרון?

״לפני עשר שנים הצטרפתי לחוג אימפרוביזציה שמדריכה אורי דינור. חיפשתי חוייה, רציתי לצאת מאזור הנוחות. מאוד אהבתי את זה. אורי עשתה קורס מאוד יפה אבל הוא התקיים לסרוגין. השנה החוג התחדש ושוב השתתפתי בו. ואז יום אחד, הלנה באה לבקר וקטפה אותי משם. מאז אני נממצא בשוונג של חזרות , וגיטה הוציאה ממני את המשחק בבימוי רב התנופה שלה. זה חוויה. זה נהדר. זה לא על הלחם לבדו. אנשים רצים אחרי פרנסה, פרנסה, פרנסה. פה זה לא פרנסה. זה בשביל הכיף. זה מרגש וכיף לי. הייתי רוצה להתעורר בבוקר ולעבוד כשחקן. זה כיף".

 

מירי מנדל דיסקין: מאז שהייתי ילדה צעירה בחיפה, החברים הכי טובים שלי היו הספרים. הייתי בת יחידה, ילדה די מסוגרת, שכל הזמן קראה. בלעתי את 'עולם הקולנוע' וג. עיטור, שדיווח מהוליווד, היה אייקון תרבות בשבילי. חשבתי שהוא הבן אדם הכי בר-מזל בעולם. בגיל 20 נסעתי לבקר את אבי שעבר לגור באל-אי. הרגשתי שאני רוצה לנשום את העולם הגדול והחלטתי שאני רוצה להיות דיילת. באל על. התקבלתי בלי קשרים ופרוטקציה, הלכתי על דעת עצמי. זה היה די בלתי אפשרי באותם ימים להתקבל לעבודה כדיילת. זה נחשב לעבודה מאוד מיוחסת, שרק מי שקרוב לצלחת זכה בה..

״אחרי פרק 'אל על' ניהלתי גלריה בניו-יורק, פגשתי את מי שהיה בעלי ואבי בנותי, הוא היה רופא, ועברתי בעקבותיו לאל.-איי. בהמשך התגרשתי, התחתנתי עם ד״ר אהוד דיסקין והקמתי מכון יופי מצליח ברחוב פיירפקס שסגרתי לאחרונה.

״היום אני עוסקת בנדל״ן וגם מקריינת את הספרים של אהוד בעלי, שהספר האחרון שלו ״זאב בודד בירושלים״ הוא רב מכר בארץ ובאמאזון.

״תמיד היתה לי חולשה לאמנות על כל ההיבטים שלה, עד שהלכתי להופעה של ננסי ברנדייס בבוורלי הילס, ואז הלנה שאלה אותי אם בא לי לשחק את ציפורה, הצלע השלישית. בהצגה ושלחה לי את המחזה לקריאה. קראתי ונדלקתי".

מה גילית על עולם המשחק?

״שזאת עבודה מאוד תובענית. יש לי היום כבוד למקצוע שלא היה לי פעם. אני נהנית מהיצירה, רואה איך הדברים קורמים עור וגידים. בהתחלה קראתי את המחזה בשטחיות, בצורה לקונית, ועכשיו אני רואה את שלבי היצירה. זה מעניין לראות איך ממלים כתובות על דף, זה נהפך לפיסת חיים. ככל שהחזרות מתקדמות אני מתאהבת במחזה יותר ויותר.

זו הצגה נהדרת. כל אחד יכול למצוא שם משפט שמדבר אליו".

גיטה זלצר: הגיבורה האמיתית של הפרוייקט הזה היא בימאית ההצגה, גיטה זלצר. אשה נמרצת ותוססת, שהוציאה משחק משובח משחקנים לא מקצועיים.

גיטה, מה זה תיאטרון קהילתי בעינייך?

דרך ההצגות אנחנו יוצרים קשר עם הקהילה הישראלית. תיאטרון לכשעצמו מאוד חשוב לקהילה, לחברה. אנחנו הולכים אחורה לאדם הקדמון. תיאטרון התפתח מטקסים שבטיים. בשנות ה-60 ריצ'רד שכנר, איש תיאטרון ענק ויהודי, נסע לגיניאה החדשה וחקר את האלמנטים התיאטרונים בשבטים. והוא ראה שכל הטקסים האלה, שיושבים סביב המדורה ומספרים ספורים, יוצרים ספורים משותפים לכל הקהילה והווי משותף. וסיפורים משותפים עוזרים לגבש את הקהילה. זה גם אסוציאציות משותפות. החוייות המשותפות יוצרות תחושת שייכות וככה נוצרת תרבות.

״למדתי תיאטרון, עשיתי מאסטר בתיאטרון קהילתי. עבודת המאסטר שלי היתה CASE STUDY ברמת עמידר וזו היתה הוכחה נחרצת שהתיאטרון עוזר לבנות מנהיגות בקהילה, זה משחרר אנשים ונותן להם להתבטא. בהצגות הקודמות שהעלינו כאן לאנשים היה נורא כיף שזה שלנו. נכון שישראלים נוסעים לארץ ורואים הצגות. לא האמנתי איך אני מוכיחה לעצמי את התיאוריה. אנשים אמרו: 'אמנם ראיתי את זה בארץ אבל אני באה עוד פעם לראות את ההצגה. לא באים לתיאטרון רק לראות את העלילה, אלא גם איך זה עשוי ומי נוטל בה חלק".

עם היד על הלב: כשאת עובדת כאן על מחזה ישראלי לא בא לך לעשות את זה בארץ?

״נורא בא לי. האמת? עשר שנים הסתובבתי כאן ובכיתי. כל כך ריחמתי על עצמי. שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה?' הגענו לכאן לפני 27 שנים מאילוצים כלכליים. אני לא עזבתי עבודה בארץ. עזבתי קריירה. לימדתי באוניברסיטה, ובתיכון 'אלון' ברמת השרון ובסמינר הקבוצים. זה היה נורא. כל כמה חודשים נסעתי לארץ והייתי מקטרת לכל החברים. עד שאמרתי לעצמי: 'די נמאסת! אפשר לחשוב לאן נסעת? לאיזה ג'ונגל או מדבר'… לאט לאט שיכנעתי את עצמי. ואז יום אחד, על ההליכון, אמרתי לעצמי: 'אלה החיים השניים שלך. תפסיקי לבכות'. השלמתי עם זה שאני לא שם וכשהתחלתי לביים כאן הצגות זה עזר, בפרט כשביימתי את 'סיפור משפחתי' של עדנה מאזי"ה. מבחינתי זה סגר מעגל".

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"Johnny English Strikes Again": המרגל שפיספס את המטרה

Published

on

רואן אטקינסון חוזר כסוכן הסמוי האומלל בעולם בחלק השלישי בסדרת סרטי הריגול המתישה וכביכול משעשעת

מעת: שי שגב

בסרט "Johnny English Strikes Again": נקרא הסוכן החשאי הטוב בבריטניה ממשרת פרישה, כדי לפתור בעיית ריגול קשה, ותוך כדי להצחיק את הצופים. אולם מלבד הסלפסטיק של רואן אטקינסון ומתיחת עור פניו עד קצה גבול היכולת, הסרט הוא ניסיון כושל ומיותר בהחייאת המרגל שלא ידע מתי לפרוש.

בהתחשב ששני הסרטים הראשונים בסדרה צברו יותר מ-320 מיליון דולר ברחבי העולם, קל לראות מדוע המפיקים רצו להחיות הפארסה המנסה לחקות את סוכן 007, כשבע שנים לאחר יציאת הסרט הקודם. עם זאת, לאור פרודיות הריגול שיצאו בשנים האחרונות, ביניהן "מרגלת" ו-"קינגסמן: שירות חשאי" ועוד, החזרתו למסך של "ג'וני אינגליש" מיותרת לחלוטין.

״ג'וני אינגליש 3.0" (השם בעברית מוצלח יותר מהלועזי), מתחדש בהרבה טכנולוגיה ישנה – בניגוד לשמו המקורי של הסרט, ובהיפוך גמור לסרטי ג'יימס בונד. דמותו של אינגליש מתנגדת לטלפונים ניידים או כל טכנולוגיה מתקדמת וזאת כדי להשתמש בטריקים הישנים והמקובלים, שאפיינו את סרטי שנות ה-80. הפעם אינגליש אינו יוצא לתפקיד בשם הוד מלכותה, אלא דווקא בעקבות הוראותיה של ראשת ממשלת בריטניה (אמה תומפסון, שמביאה חן לתפקיד, אך זו אינה דמותה הנעלית ביותר על המסך עד כה). שחקנים נוספים שמקבלים זמן מסך מכובד הם אולגה קורילנקו ("קירות") בתפקיד הרוסי המקובל והצפוי, ואילו כלעג למייסדי פייסבוק או גוגל, ג'ייק לייסי ("המשרד") מגלם מיליארדר אמריקני שעושה את הונו מטכנולוגיה.

״ג'וני אינגליש 3.0" לא מתקדם יותר מדי בעלילה, וגם פתרון הבעיות אליהם נקלע אינגליש נסמכים על האסונות שגורמים דמותו של אטקינסון. מהתחפשות למלצרים כושלים, התחבאות במעטה שריון של אבירים ועד נהג רכב יוקרתי – אין הרבה דרמה רצינית, אלא אינספור קלישאות צפויות מראש וסצינות שלרגע משעשעות, אך אז נמתחות הרבה מעבר למידת המוגזם.

עם זאת, אטקינסון לא איבד את כוח המשיכה שלו לצופים, או האנטי-כריזמה שלו על המסך. גם בגיל 63, אטקינסון עדיין גמיש ובהחלט מעלה כמה חיוכים, כמו גם מקרין על הצופים מבחר תנועות ריקודים אקסצנטריים (כנראה החלק הטוב ביותר בסרט). אולם מעבר לאלו, קשה למצוא קטעי הומור או צחוק המתקבל על הדעת בסרט, ששודד מהצופים כל סיכוי לספונטניות. באופן עצלני לחלוטין ואפילו לא מעורר רגשית, הסרט מכריז בסצינה לפני מתי המכונית אמורה להתקלקל, מתי תהיה נפילה – או בעצם כל אירוע שאמור לקרות – ידוע מראש. בשל כך, התסריט לא רק צפוי ולעוס, אלא גם אם יש פאנצ'ליין, הצופים כבר הסיקו אותו 88דקות לפני תחילת הסרט.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות