עיר הבירה והתפוח הגדול מול עיר המלאכים שטופת השמש הנצחית: איפה עדיף ללמוד ולעבוד ולמה? * מאת: אלעד מסורי

השבוע ניהלתי שיחה ארוכה עם חבר טוב מוושינגטון די.סי שנמצאת בחוף המזרחי. אומנם גרתי שם בעבר אבל מאז שעברתי ללוס אנג׳לס לא חזרתי לבקר בבירה האמריקאית. למרות זאת קל לי לשמור על  קשר עם חברים משם מפני שבניגוד למרחק העצום מישראל, רק שלוש שעות מפרידות בין אל.איי ל די.סי הבירה.

״מה המצב אחי, אתה לא מתגעגע אלינו בחוף המזרחי?״ הוא שואל אותי בגאווה האופיינית רק לאנשים בדי.סי. תוך כדי שיחה עולים בי זכרונות מהרגעים היפים בחוף המזרחי, לא רק מוושינגטון אלא גם מניו יורק. השיחה עם אותו חבר פתחה לי מחדש התלבטות ישנה שחיה בתוכי: היכן כדאי יותר לגור – בחוף המערבי או בחוף המזרחי?

בחברה האמריקאית קיימת תחרות בין האנשים הגרים בשני צדדי האוקיינוס, בשנות ה-90 התחרות באה לידי ביטוי בסצנת המוזיקה כאשר אמני היפ-הופ והראפ חילקו עצמם למחנות של ווסט קוסט (קליפורניה) והאיסט קוסט (ניו יורק). תחילה הם ירדו אחד על השני, היו מקללים בשירים שלהם ומתגרים זה בזה.

2 פאק הראפר המפורסם מלוס אנג׳לס היה מספר בשיריו שהוא עשה סקס עם נשותיהם של ראפרים מפורסמים מניו יורק; מהצד השני נטוריוס ביג (ראפר שמן וגדול) היה מקלל ללא הפסק  את 2 פאק ואף כתב שירים רבים בגנות קליפורניה והמוזיקאים השחורים שלה. בהמשך האלימות גלשה מאולפני ההקלטות למלחמת כנופיות אלימה ביותר שהסתיימה בשתי התנקשויות שזיעזעו את עולם המוזיקה. שני הראפרים משני צידי החוף נרצחו במגרש הביתי שלהם בייריות אקדחים וכך נקטעו להם הקריירות המפוארות שבנו ושינו לתמיד את עולם המוזיקה השחורה.

היום כבר קשה למצוא מוזיקת ראפ הארד קור קשוחה כמו בשנות השמונים והתשעים. האתוס של הראפ התחלף והפך להיות  מלא  ביותר מוזיקת להיטים שעוסקת: במסיבות, בחורות, אהבה ומה שביניהם. גם התחרות בין האמנים בשני החופים נעלמה כמעט לגמרי.

במהלך שהותי בחוף המזרחי, פגשתי סטודנטים רבים מאוניברסיטת קולומביה במנהטן וג׳ורג טאון בדי.סי שזילזלו  בסטודנטים של UCLA בקליפורניה. הם קראו להם מפונקים, ״פלסטיקים״ וטענו שלמעשה רוב האוניברסטאות  בעיר המלאכים מלאות בילדי עשירים שבאו לעשות חיים בעיר שטופת השמש, בעוד הם ראו עצמם כחלק ממרכז אקדמאי שמתחרה בטובי האוניברסטאות האירופאיות בגרמניה ובאנגליה כמו קיימברידג' ואוקספורד.

מהעבר השני, סטודנטים שהכרתי בקליפורניה סיפרו לי שהסטודנטים  בחוף המזרחי הם מתנשאים וקרים, באנגלית קוראים לזה stuck-up snob. אלו שבחרו לנמק את הסיבות ולנתח אותן יותר לעומק טענו שמזג האוויר הקר  בניורק גורם לסטודנטים שם להיות מסוגרים בתוך עצמם לא לצאת ל"אאוט דור׳ז אקטיבטי",  הם לא נוהגים ברכבים לשום מקום וכל היום מסתובבים ברכבת התחתית עם אייפוד צמוד לאוזן וקפה  חם מסטארבקס  כדי להפשיר מהקור. זאת הסיבה שהכישורים החברתיים שלהם לוקים בחסר.

כשחושבים  על זה,  מאחורי כל מיתוס או דיעה קדומה יש סוג של אמת או הגיון, אך שום דבר הוא לא שחור או לבן, ואם מחפשים טוב אפשר למצוא אנשים טובים ואיכותיים משני צידי החוף:  בלוס אנגלס יש אקדמיות מפוארות ב-UCLA ו ב-USC  וביחד עם הסטודנטיות הבלונדיניות הקליפורניות שאבא קנה להם את התואר, ישנם גם סטודנטים גאונים שעוסקים במחקרים מעניינים ביותר. התדמית שלוס אנג׳לס היא עיר של  סרטים, הוליווד, ים ושמש בלבד היא ממש מעוותת.

המאבק והתחרות האין סופית בין החוף המזרחי והמערבי ימשיך להתקיים ברמות שונות ובתחומים רבים עוד שנים רבות, מעניין לראות את הבדלי התרבויות והתחרות בין הערים לוס אנגלס וניורק שהן הגדולות ביותר בארצות הברית. איזה מהן בעלת השפעה גדולה יותר? יש שיגידו שהתפוח הגדול הוא מרכז הסחר והתרבות הגדול והחשוב בעולם; אך לא מזמן פורסם במגזין הכלכלי הנחשב Frobes שבזמן שאל.איי וניורק רבו על התואר הנכסף, לונדון  עקפה את שניהן  והפכה לעיר החשובה  ביותר בעולם בתחומי ההכלכלה, התרבות והתיירות. שניים רבים והשלישי לוקח.

יש לי תחושה שדווקא הידוק היחסים בין החוף המערבי למזרחי ושיתוף פעולה ביניהם יכול להעצים את כוחה של המעצמה האמריקאית, האם זה יקרה אי פעם? ימים יגידו.