Connect with us

במה וקולנוע

בחורינו המצויינים

Published

on

כריס אוונס וכוכבים בינלאומיים מגלמים בסרט The Red Sea Diving Resort סוכני מוסד שמחלצים את יהודי אתיופיה • גידי רף כתב וביים, מארק איווניר כראש המוסד ועידן רייכל חיבר את שיר הסיום בסרט הפעולה שמציג החל מהשבוע בנטפליקס • המלצת צפייה

אחד הטרנדים בשנים האחרונות בקולנוע הוא של יוצרים בינלאומיים המביטים מבחוץ על אירועים ישראליים. הבמאי של "נרקוס" שב אל מבצע יונתן ב"7 ימים באנטבה" (והחוויר לעומת הסרט של מנחם גולן), ג'ון האם הסתבך בלבנון ונזקק לסיוע ישראלי ב"המגשר", ודניאל רדקליף הלך לאיבוד בג'ונגל, סברטה של דפנה לוסטיג על פי ספרו של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י". אף אחד מאלה לא הותיר חותם בדברי ימי הקולנוע, אבל יחד ולחוד הוכיחו הסרטים הללו שבשביל מבט אוהד והירואי על ישראל
צריך להסתכל בה דרך עיניים זרות.

השבוע יצא בנטפליקס הסרט "אתר הצלילה בים האדום״. מצד אחד, גם הוא סרט אמריקאי עם כוכבים בינלאומיים, החוזר אל אירוע נקודתי בהיסטוריה הצבאית של ישראל ומפאר אותה. מצד אחר, היוצר הוא הישראלי שפועל זה זמן רב בארצות הברית, גידי רף ("חטופים", "הומלנד"). אולי השילוב הזה יוליד את הנוסחה המנצחת?

הסרט שב אל ראשית מה שנקרא "מבצע אחים", לאחר המהפך הפוליטי של 1977. בתחילתו, פליטים אתיופים יהודים שעברו את הגבול ממולדתם אל סודן המסוכסכת עם עצמה, נעזרים במבריח מקומי (מייקל קנת ויליאמס) שחולם להגניב את כולם אל ירושלים. לעזרתם מגיע ארי לוינסון (כריס אוונס), סוכן מוסד ישראלי יפה תואר וחובב כושר. הממונה עליו (בן קינגסלי) שולף אותו משם בטענה שהמצב התחמם יתר על המידה בשל הפזיזות של הגיבור, מה שמוביל אותו לרקוח תוכנית סמויה יותר. כך משתכן המוסד במלון נטוש לחופי ים סוף, ממנו אפשר יהיה להבריח את הפליטים בעזרת חיל הים הישראלי. לוינסון אוסף סביבו צוות של מקצוענים, בסיקוונס קלאסי של סרט שוד שגם לא היה מבייש את "הנוקמים". האתגר הראשון שלהם הוא להפעיל את אתר הנופש הפיקטיבי כשיגיעו למקום תיירים גרמנים אמיתיים, שלא מודעים להיותו סיפור כיסוי.

הפקת הסרט לא חסכה בדבר, החל בסצינות אקשן לא רעות וכלה בהקפדה על הסטייל של התקופה. רוב הזמן הסרט נראה מצוין ופועל כראוי, בין היתר בזכות הצלם רוברטו שיפר ("קוואנטום של נחמה"). עוד שמות נוצצים הם היילי בנט ("הבחורה על הרכבת"), אלסנדרו ניבולה שאהבה נפשי"), אלכס האסל ("סודות הפרברים") ומיכיל הויזמן ("משחקי הכס") כסוכנים הנוספים. גם גרג קיניר צץ, כנציג הביון האמריקאי. את תפקיד ראש המוסד מגלם ישראלי שמצליח בהוליווד – מארק איווניר.

בזכות הפוטוגניות של סוכני החרש השזופים, בראשות אוונס המזוקן וארוך השיער הפעם, בתוספת ים של תכלת המגובה בחוצפה הישראלית המוכרת, נוצר תשדיר השירות היעיל ביותר שאפשר לבקש בשביל ישראל. זה גם לא באמת מזיק שמגלמים אותם אמריקאים, הולנדי ובריטי בסרט דובר אנגלית. במיוחד משום שצוות השחקנים עושה את עבודתו נאמנה, כאשר המצטיינים הם ניבולה כמצפון של החבורה, וכמובן אוונס כמנהיג העשוי ללא חת, הצבר האידיאלי שרק במקרה נולד בארצות הברית. בכל פעם שהוא פושט את המדים המעייפים של קפטן אמריקה אפשר להיזכר שהוא לא רק בחור כריזמטי אלא גם שחקן נהדר. אפילו אם דמותו כאן בעיקר מסתערת קדימה ומאלתרת, נשענת על דוקטרינת יהיה בסדר" שאין ישראלית ממנה.

רגעי המתח אפקטיביים והם שיאי הסרט. עם זאת חלק מהסצינות הדרמטיות נוטות אל המופרז או הקלישאי. עד כדי כך שכמעט אפשר בטעות לשייך אותן ללהיט הפארודי העכשווי בישראל, "המוסד". אפשר היה לחסוך מאתנו שימוש במכשירים עלילתיים חבוטים כמו ציור של בת הגיבור שממנו הוא נעדר כדי להצביע על מצבו המשפחתי, או דיאלוגים שחוקים כמו "אתה נראה כמו חרא". בעניין זה, יש תחושה שהסרט חוגג מדי את הצבתו במסך הביתי המאפשרת לדמויות לקלל או לחשוף עור ביתר קלות. עם זאת, נקודות התורפה הבולטת הן המוזיקה חסרת הברק והעריכה הבעייתית, אף שגם על מחלקות אלה אמונים אנשי מקצוע מובילים (שניהם עבדו במשותף על "חיי פיי" לדוגמה). הסרט מתקשה לשמור על קצב אחיד והעריכה שולפת החוצה מן החוויה בגלל כמה מעברים וחיתוכים לא אלגנטיים, לאורך כ-130 דקות.

מעצם נושאי העיסוק שלו, לסרט ישנה גם חשיבות אקטואלית ורלוונטיות בכמה וכמה מישורים. מבחינה גלובלית, הוא יכול להצטרף אל מגוון הסרטים העוסקים במשבר הפליטים הנוכחי, דווקא על ידי התמקדות באחד שמוכיח כי ההיסטוריה חוזרת. ספציפית יותר לגבי ישראל, מצד אחד עולים בתודעה מבקשי המקלט שהגיעו ארצה במאה הנוכחית מאותה סודאן שבה מתרחשת העלילה, שמציגה רק חלק מן הזוועות שעברו על מדינתם. מצד אחר ובעקבות אירועי הקיץ, אי אפשר שלא להרהר במצבם הנוכחי של יהודי אתיופיה בחברה הישראלית, עשורים רבים לאחר שחלמו על ירושלים וסיכנו את חייהם כדי לחזות בה ולהגשים את הציונות
בחסות המדינה.

אבל יש מקום להצניע את הרבדים של הסרט שאינם בידוריים. מטרתו העיקרית היא לסחוף ולהצדיע, לא להיצמד להיסטוריה או לעורר דיון אקטואלי. רוצים לראות את קפטן אמריקה ועומאר מ"הסמויה" מצילים את יהודי אתיופיה? את מארק איווניר צורח על סר בן קינגסלי? או אולי סתם להתפעל מהגוף החטוב של מיכיל הויזמן? זה הסרט בשבילכם.

על הסיפור האמיתי ששימש השראה לסרט לא חסרים חומרי קריאה, למשל ספרו של גד שמרון שדמותו מהדהדת את גיבור הסרט, או הפרק השלישי של סדרה התיעודית "המוסד: סיפור כיסוי" (זמינה ביוטיוב). אפשר גם ללמוד מעט על האירועים ששימשו השראה לסרט בכותרות הסיום, המלוות כמובן בשיר של גיבור ישראלי נוסף של העדה האתיופית – עידן רייכל.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"1917": מועמד ודאי לאוסקר

Published

on

"1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל * תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר

היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. 

לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם – אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.

הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים – בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת  משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.

במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת – מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.

עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה  מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. 

עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.

באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם – גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.

למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" – טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות – משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. 

מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת – יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

"חטופים" בראש רשימת הסדרות הבינלאומיות ב"ניו יורק טיימס"

Published

on

פאודה" דורגה במקום השמיני. "שטיסל" ו"הנערים" קיבלו ציון לשבח

הסדרה "חטופים" מדורגת בראש רשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור שפורסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס".

ברשימה מאת מבקר הטלוויזיה מייק הייל נכתב שהסדרה "חטופים", הנקראת באנגלית Prisoners of War, היא "מותחן פוליטי אינטילגנטי שהוא מעל לכל מלנכולי וחוקר לעומק דמויות של חיילים ומשפחותיהם שנפגעו בעקבות המלחמה". את הסדרה, שעלתה ב-2016 בערוץ 2 בזכיינית קשת וכללה שתי עונות, יצר גידי רף. בארצות הברית הופקה לה גרסה אמריקאית, "הומלנד", שהצליחה מאוד וזכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב. עונה שמינית ואחרונה של "הומלנד" תעלה בפברואר.

"חטופים", הזמינה בארה"ב באתר הסטרימינג הולו, היא לא הסדרה הישראלית היחידה ברשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור של "ניו יורק טיימס". במקום השמיני מדורגת "פאודה" "המציגה את הרגשות של הסכסוך היהודי-פלסטיני". לצד 30 הסדרות יש גם רשימה של ציונים לשבח. "שטיסל" ו"הנערים" נכללות בה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות