Connect with us

חדשות ואקטואליה

בארץ הדוד סאם: אלעד מסורי בראיון חג בלעדי עם קונסול ישראל בלוס אנג׳לס

Published

on

על הילדות במיאמי, העלייה לישראל והשירות כחייל בודד, הקריירה המשפטית כאן ושם והמינוי הלא שגרתי לתפקיד מטעם ראש הממשלה * סאם גרונדוורג בשיחה פתוחה, כנה, לבבית ולפעמים מפתיעה, ערב חג המצות תשע"ז  / מאת: אלעד מסורי

סאם מדווש בנתיבי אל-איי. צנוע ונעים הליכות

לפני קצת יותר משמונה חודשים החל סאם גרונדוורג את כהונותו כקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג׳לס. הוא הגיע אלינו כל הדרך מאפרת, ישוב המאוכלס בתושבים אנגלו-סקסים רבים סמוך לירושלים, ועד כה נראה שהוא מתאקלם בקלות בעיר המלאכים.

גרונדוורג נולד במיאמי ביץ' ב-1973, שנה לא פשוטה בהיסטוריה של מדינת ישראל שכללה את אחת המלחמות הקשות שידעה המדינה. הוא גדל בבית דתי; סבו, הוא מספר הגיע, למיאמי בשנת 1933 והיה ממקימי בית הכנסת המרכזי ובית הספר היהודי של מיאמי ביץ'. משפחתו הייתה חלק מקהילה יהודית די קטנה אבל חמה ומאוחדת. סאם חובש כיפה, מדבר עברית שוטפת במבטא אמריקאי ומדגיש בפניי את החשיבות הגדולה שהוא רואה לקידום פתיחות, סבלנות וסובלנות כלפי האחר. ״כך גדלתי וכך אני מגדל את ילדי, עם המון פתיחות כלפי אלו ששונים מאיתנו…״ משפט שנראה כאילו שגור כמנטרה בהלך הרוח של האיש, שמקבל בקהילה מחמאות רבות כאדם נעים הליכות, צנוע ואיש שיחה מעניין.

כאשר מלאו לגרונדוורג 17 אביבים עלה לארץ והתגייס כחייל בודד. הוא שירת כתותחן בחיל השריון בתוכנית מח״ל (מתנדבי חוץ לארץ), מסלול המיועד לבני נוער יהודים ממדינות זרות המבקשים להתנדב לשירות צבאי. העברית שלו שהייתה אז עדיין מקרטעת לא הרתיעה אותו והוא נשאר בישראל במשך שמונה שנים ואף למד לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. את התואר השני שלו ( במשפטים ומנהל עסקים) השלים באוניברסיטת מיאמי שבפלורידה, שם החל לעסוק בתחום המשפטים כאשר היום הוא מוסמך להיות עורך דין פעיל בישראל ובארה"ב.

ב-2009 חזר גרונדוורג לישראל וכיהן כמנכ״ל – world jewish congress -WJC ארגון שדואג לקדם אג׳נדות של הקהילות היהודיות מסביב לעולם. לפני פחות משנה הוא מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כקונסול הכללי בלוס אנג׳לס, מינוי שהחזיר אותו לאמריקה והפעם למדינה שטופת שמש אחרת – קליפורניה.

ארבעה חודשים לפני שהוא מסיים את שנת הקדנציה הראשונה שלו, ישבתי עם גרונדוורג בבית קפה בוורלי הילס לשיחה אחד על אחד בה חזרנו אחורה לילדותו במיאמי, שירותו הצבאי בצה״ל, התקופה בה חי בישראל והמעבר חזרה לארצות הברית כישראלי לאחר שוויתר על אזרחותו האמריקאית. עוד דיברנו על גל האנטישמיות האחרון; וגם איחולים אישיים ממנו אל הקהילה היהודית והישראלית בלוס אנג׳לס.

לכבד את האחר

איך היה להיות ילד יהודי במיאמי של סוף שנות ה-70?

״זה היה מקום שכיף לגור בו, ליד הים ומזג אוויר תמיד טוב השמש זורחת כל הזמן ואין ספק שזה משפיע על המצב רוח של האנשים. אם אתה הולך למקומות קרים כמו ניו יורק אתה מגלה אנשים אחרים. גרתי בסביבה משפחתית מאוד חמה ותומכת עם זהות יהודית מאוד חזקה וגם ציונות. באתי אמנם ממשפחה דתית אבל הציונות באה ממקום אחר. המשפחה שלי הייתה פעילה רבות בקהילה היהודית והייתה אחראית על הקמת בית הכנסת המרכזי והגדול במיאמי ביץ. למרות שגדלתי ממשפחה דתית עדיין חינכו אותנו בפתיחות גדולה לסביבה״.

באיזה מובן?

״לימדו אותנו שחשוב לכבד את האחר ולנסות להבין אותו. שניים מתוך שלוש הילדים שלי גרים בארץ, הבן והבת הגדולים שלי גרים בישראל, הבן נמצא בישיבת הסדר והוא אמור להתגייס בעוד שנה והבת בכיתה י"א. לא מזמן ביקרתי אותם ובנוסף הייתי בכנס של משרד החוץ, במסגרת הכנס ביקרנו אצל הנשיא ריבלין וזה היה מאוד מעניין. אתה בטח יודע שבניגוד לפרס ז״ל שהתמקד בהמון נושאים דיפלומטים בכל העולם, הפוקוס של ריבלין הוא מאוד שונה הוא מתרכז יותר כלפי פנים בדגש על איחוד העם, והוא רואה אותנו כעם של שבטים.

״ריבלין טוען שישראל מתחלקת לארבעה שבטים: חרדים, ערבים, חילוניים והציונות הדתית, והיום אנחנו באמת מתנהלים כמו שבטים שלכל אחד יש מערכת חינוכית משלו. הנשיא סיפר שהוא מנסה לטפח כבוד הדדי והבנה בין כולם, חשוב להבין את האחר ולכבד אותו, ואני מסכים איתו בהחלט".

נולדת וגדלת בארצות הברית ובכל זאת עלית לישראל כדי לשרת בצבא. היה לך ברור מגיל צעיר שאתה הולך להתנדב לצה״ל?

״לא מיד. עברתי פיזית לישראל עוד לפני שקיבלתי אזרחות והלכתי ללמוד בישיבה מפני שרציתי להעמיק את הידע היהודי התורני שלי. למדתי בישיבה כשנה וחצי ואז החלטתי שאני רוצה להישאר בישראל, ואם להישאר אז ידעתי שאני הולך לתרום את החלק שלי. אני זוכר את טקס הענקת הנשק האישי במהלך הטירונות במהלכו שמתי לב שיש לי דמעות בעיניים ולא הבנת מאיפה זה מגיע, היום אני מבין את ההתרגשות הגדולה שלי אז; אני בא ממשפחה ניצולת שואה והנה אני בישראל, מקבל נשק ביד ואת הזכות להגן על המדינה שלי, מדינת היהודים שקמה למרות השואה. זה מרגש ולא במובן המילטנטי של זה אלא העובדה שהיום אנחנו יכולים להגן על עצמנו״.

איך היה עבורך תהליך ההתאקלמות בצבא כחייל בודד?

״כשעליתי לארץ העברית שלי הייתה על הפנים, אני זוכר שבתחילת הצבא לא ממש הבנתי מה הולך, באימונים אני ועוד חבר אמריקאי שהתגייס איתי לא היינו בטוחים מה הפקודה שניתנה, היינו רואים לאן כולם רצים ורצנו אחריהם בלי להבין מה קורה. היו גם מקרים שהיה נוח לנו להגיד שאנחנו לא מבינים עברית כדי לא לעשות כל מיני מטלות (מחייך), אתה רואה למדנו להיות ישראלים מאוד מהר.

"אני מאוד מעריך את המשפחות של הצעירים שמדרום קליפורניה שנולדו פה ובקושי מדברים עברית ובכל זאת מחליטים לעלות ולשרת בצבא וחלק מהם הם חיילים בודדים אני מכיר את ההרגשה להיות חייל בודד ולכן אני מנסה להיות מעורב באירגונים של החיילים הבודדים.

"יש לי גם קשר מאוד אישי עם הסיפור של מקס שטיינברג ז"ל מוודלנד הילס, החייל מגולני שנהרג במהלך מבצע 'צוק איתן'. במילואים הייתי קצין נפגעים וגם אחד משלוש הקצינים שאירחו את ההורים שלו, איווי וסטוארט, כשהם הגיעו לארץ. זה היה מקרה מיוחד הוריו מעולם לא ביקור בארץ לפני כן, לא דיברו עברית ולא היה בית לשבת שבעה עליו בישראל. לכן ישבתי איתם בבית מלון במשך כל השבעה".

עם ראש עיריית לוס אנג׳לס אריק גרסטי

כחלק ממינויך לתפקיד הקונסול הכללי ויתרת על האזרחות האמריקאית שלך.

״נכון, זה לא היה פשוט ולא לקחתי את זה בקלות. ויתור האזרחות האמריקאית הוא נושא טכני, מכיוון שאם אני הולך להיות דיפלומט אני נהנה מחסינות דיפלומטית, ואתה לא יכול גם להיות אזרח וגם להנות מחסינות דיפלומטית. לכן הייתי חייב לוותר על האזרחות.

"מבחינה עובדתית ידעתי שאני אצטרך לעשות את זה אבל ברגע שהתחלתי את התהליך והבנתי את רצינות העניין זה היה תהליך דרמטי – אתה עובר ראיון והם רוצים להבין שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה. זה היה כמו שילוב של טקס גירושים רק לא מאישה אלא ממדינה. המילים שהייתי צריך להגיד היו ההפך הגמור מהדברים שגדלתי עליהם, אבל העובדה שיש לי זכות גדולה להפוך להיות הנציג של מדינה ישראל כאן חיזקה אותי".

מה אתה מרגיש יותר – ישראלי או אמריקאי?

״ישראלי, אין ספק. למרות שאין שום התנגשות או קונפליקט. כחלק מהוויתור על האזרחות איפשרו לי להגיש איזה שהיא הצהרה בה אני יכול לכתוב מה שעובר בראשי, כתבתי שם שבגלל הנסיבות של התפקיד אני נאלץ לבטל את האזרחות והסברתי שזה תהליך טכני, אבל כתבתי שיש את הרוח האמריקאית שכוללת בתוכה פתיחות, תפיסת החופש, הצדק ורוח היזמות. כתבתי שם שאני חושב שהרבה מהתכונות הללו זה מה שמחבר בין האמריקאים, ועל כן אפשר אולי לבטל טכנית אזרחות אמריקאית אך לא ניתן לבטל את הרוח האמריקאית בקירבי״.

בניגוד לקודמך הגעת לתפקיד במינוי פוליטי של רה"מ. מה דעתך על מינויים פוליטיים בשירות החוץ?

״זו שאלה הוגנת ועובדה נכונה. אני חושב שיש במינוי כזה יתרונות וגם חסרונות: אני בא מחוץ למערכת ופחות מכיר את משרד החוץ. לא גדלתי בו ויותר קשה לי לתמרן את כל הבירוקרטיה, אבל בשביל זה יש אנשים טובים סביבי שעוזרים לי ותומכים בי.

"מצד שני במקרה שלי – ואני יודע שלא תצפה שאני אגיד לך אחרת – אני חושב שהיתרונות עולים על החסרונות. אני בא עם מגוון רחב של ניסיון, גדלתי בארצות הברית ועבדתי בתחומים שונים: בתחום הכספים, כעורך דין בארצות הברית ובישראל, יש לי היבט של השוק הפרטי, הייתי 6 שנים מנכ״ל בארץ של ה WORLD JEWISH CONGRESS וגם שם קידמנו את התמיכה במדינת ישראל ובקהילות היהודיות. אני חושב שזה תורם לי ושאני מבין איך העולם הזה עובד.

"זה נכון שאני מינוי פוליטי אבל אני לא איש פוליטי ואני לא חיה פולטית או איש מרכז, כלשהו; אני לא איש שטח. אני במקרה מינוי פוליטי כי הייתי מוכר לראש הממשלה כששעבדתי איתו כמה שנים כשהוא היה גם שר החוץ, והוא רצה מישהו שהוא מכיר ושהוא יכול לסמוך עליו בתפקיד הזה. אני חושב שזה לגמרי פייר; בארצות הברית לדוגמא כמעט כל המינויים הדיפלומטים הם מינויים פוליטים, ובארץ בכל זמן נתון יש 11 מינויים פוליטיים. היתרון החזק הוא הערוץ הישיר שיש לי עם השרים הבכירים בממשלה".

זה יסייע לך לקדם נושאים מסויימים כאן?

״אין ספק. זה לא שאני עוקף את משרד החוץ, אני עכשיו איש משרד החוץ לכל דבר, אבל כשמדובר בלהעביר מסרים או להיות בקשר מאיפה שקיבלתי את המינוי אז יש לי את זה ככלי זמין וגם מי שפוגש אותי יודע זאת, כך שגם זה עוזר לתפקיד״.

בוועידת ה-IAC בוושינגטון לצד דני אלפרט וח״כ אלעזר שטרן

אתה בתפקיד 8 חודשים. איך התחושה בינתיים? ֿ

״שאין מספיק שעות ביום ואין מספיק ימים בשבוע, יצא לי לאחרונה להסתובב גם בתחומי שיפוט אחרים שלי, במדינות אריזונה וביוטה, ועוד מעט אני טס ליוטה ולהוואי. אבל אני מרגיש שזה זכות כי הקהילה באמת תומכת, ולמרות שיש אתגרים ולא קטנים, אני מאוד אופטימי. למרות העידן המאתגר וככל שזמן שעובר אני רק מתחזק.

באיזה בית כנסת אתה מתפלל?

״אני גר באיזור שיש בו הרבה בתי כנסת ואני אוהב לגוון. אני מנסה לא להגיע כל הזמן לאותו אחד. אני אורתודוקסי ושומר שבת, אז זה קצת מגביל אותי גאוגרפית כי אני לא נוסע בחגים ובשבת, אבל אני מנסה להגיע לבתי כנסת אחרים. ביום כיפור האחרון בחרתי להגיע לכל מיני בתי כנסת שלא ביקרתי בהם בעבר אז הלכתי מאוד רחוק ברגל כדי להגיע לבית כנסת מסויים, זה לא עזר לי לצום אבל אני מנסה לגוון ולבקר בבתי כנסת שונים".

לא אוהב את המילה 'הסברה'

יש הרגשה כזו שכבר הרבה זמן ישראלים עסוקים בלהיות מצליחים בכל כך הרבה נושאים ואנחנו מזניחים קצת את מערכת יחסי הציבור למדינה שלנו. מה דעתך?

״זה עלה בישיבה שהייתה לי היום, אין ספק שאנחנו יכולים לעשות יותר כדי לקדם את הנושא, זה האתגר הגדול שלנו בקונסליה- להפוך את ישראל ליותר רלוונטית לא רק בקהילה היהודית. אני יודע שזה ישמע כתירוץ אבל חלק מזה הוא בגלל שאנחנו מדינה צעירה, אנחנו חוגגים בשנה הבאה 70 שנים וזה בסך הכל מאוד צעיר למדינה וסדר העדיפות היה עד עכשיו שונה.

"נושא יחסי הציבור של המדינה לא עמד בראש סדר העדיפויות כי היו דברים יותר דחופים כמו לשרוד. עכשיו לא רק שאנחנו יכול להרשות לעצמנו אלא גם הבנו והפנמנו את החשיבות האסטרטגית של לספר את הסיפור של ישראל ואת הסיפור האמיתי, ושיבינו שישראל אחראית לכל כך הרבה דברים טובים בעולם. חלק מזה זה הטכנולגיה שלנו ויש חלקים מהסיפור של הצדק החברתי ומה שאנחנו עושים בנושא ההומניטרי שלא יודעים עליו בעולם, מפני ישראל לא תמיד מפרסמת דברים שהיא עושה כדי לא לסכן את האנשים המעורבים.

״השיח צריך להיות שונה מהסברה קלאסית; אנחנו לא צריך לשכנע אנשים, בגלל זה אני לא אוהב את המילה הסברה כי זה בא מהמילה להסביר כאילו אנחנו מתנצלים. לישראל יש הרבה דילמות, יש מצב נתון עם הפלסטינים שאנחנו רוצים לפתור אנחנו לא רוצים לשלוט באף אחד ומצד שני אנחנו לא יכולים להרשות שתקום עוד יישות איסלמית קיצונית על הגבול שלנו. החיבור שלנו והשיח שלנו צריך להיות על ערכים ולבוא מהגישה של לספר מה היא מדינת ישראל ומאילו ערכים הציבור שלנו מורכב. אני חושב שכך אנחנו יכולים להתחבר להרבה יותר קהלים. בפועל אנחנו צריכים לבנות מערכות יחסים עם קהילות שונות.״

למשל הבוקר פגשתי מנהיגים בקהילה ההיספנית ושוחחנו על איך אפשר לקרב את מדינת ישראל והקהילה היהודית לקהילה ההיספנית. זה יכול להיות רק דרך שיתופי פעולה והבנה דו צדדית בין הקהילות ולזהות ביחד צריכים שיש אצלם ואצלנו לבדוק איך מדינת ישראל יכולה לעזור. עשינו גם יוזמה כזו עם הקהילה האפרו אפריקאית ולזה אני נותן קרדיט לקולגות הקודמים שעבדו איתי וגם לקולגות הנוכחים שעובדים איתי היום.

"יש גם את נושא המים שהוא דוגמא נפלאה. הפכנו להיות מעצמת טכנולוגית מים. לא רק שיש לנו עצמאות טוטאלית בנושא הזה, אנחנו גם יכולים ללמד מדינות איך להיות יותר עצמאים בנושא של מים וזה מחבר איתנו עם המון מדינות, כמו גם נושא הסייבר שמחבר אותנו להרבה מדינות ברחבי העולם״.

מה הדבר הכי ישראלי בעינייך?

״כששואלים אותי מה זה להיות ישראלי, אני אומר שזו הגישה שלא לקבל 'לא' כתשובה. אני חושב שזה עקבי גם אצל ישראלים באל-איי, אין דבר כזה 'אי אפשר' זו גישה שכעם ומדינה נתנה לנו אפשרות להצליח כנגד כל הסיכויים".

מה הכי אמריקאי בעינייך?

"הנימוס, ואני לא אומר את זה כעלבון; זה לא שישראלים לא מנומסים, אולי אנחנו יותר מידי מנומסים. וגם כמובן הרוח האמריקאית והחלום לבוא למקום חדש ולהצליח שזה גם הסיפור של מדינת ישראל המודרנית, לבוא ולהצליח במדינה שהייתה מדבר ומוקפת בשכנים שהם הם אוייבים ועדיין לעשות דברים גדולים״.

מה תרצה לאחל לקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס לחג הפסח?

״פסח הוא חג האביב שיש בו את תקופת ההתחדשות בטבע שהיא שמסמלת גם אותנו. אנחנו כמדינה מודרנית נכנסים לעידן חדש. אני מאחל שנחזק את הזהות היהודית שלנו שהיא חלק עם הקשר למדינת ישראל. כמו שאנחנו מתחדשים כל הזמן והופכים ליותר טובים ויותר חזקים כך אני מאחל שמדינת ישראל, הקהילה היהודית ואנחנו, הקונסוליה, נהיה יותר טובים ויותר מוצלחים ונדע לספר את הסיפור של ישראל בצורה שהדור הצעיר כאן ידע להתחבר אליו״. 

חדשות ואקטואליה

מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר

Published

on

מאז שנות ה- 60 , החברה האמריקאית מפגינה סובלנות להתפרעויות של אפרו-אמריקאים • זאת הודות לתנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו • בעקבות ההפגנות האלימות של האתיופים בארץ הקודש – לא מה שחשבתם

חמישה עשר אזרחים מתו מירי משטרת ישראל בחמש השנים האחרונות, ביניהם שני אתיופים. יכול להיות שהם לא היו מתים אם המשטרה הייתה מתנהלת באופן מקצועי יותר, ויכול להיות שהם לא היו מתים אם הם היו לבנים. כל אלו בגדר האפשרות, אבל גם אם ניקח את הגרסה הכי גרועה, ובה כל הנורים הם חפים מפשע שלא עשו דבר מלבד להיוולד בצבע הלא נכון – זה מה שמצדיק הפעלת אלימות קשה על רכוש, על שוטרים שממלאים אתתפקידם ועל עוברי אורח חפים מפשע?

לאחר שישראל ייבאה את רוח ההכלה והגזענות הפרוגרסיבית מארה"ב, התשובה היא כן, בהחלט! תחילת ההצדקה נטועה בהיסטוריה הגזענית והטראגית של ארה"ב בכל הנוגע לאפרו-אמריקאים, אשר כללה עבדות וחוקי הפרדה ברורים תחת הדוקטרינה השקרית של "נפרד אבל שווה" – היסטוריה אשר הלבנים האמריקאים מרגישים צורך להתנצל עליה. זוהי טקטיקה ידועה ופרימיטיבית המכונה "גמול דורות", המתגלמת בניב הידוע "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". עונש זה מאוד בעייתי משום שהוא מעניש אנשים שאינם חטאו אלא רק נולדו לנסיבות מסוימות. אולם, לתנועה הפרוגרסיבית הבלתי ליברלית אין בעיה להחילו על
הלבנים האמריקאים משום תחושות העליונות המוסרית והאשמה של חבריה.

כך, מאז שנות ה- 60 , החברה האמריקאית מפגינה סובלנות בכל הנוגע להתפרעויות של אפרו-אמריקאים, כמו ההתפרעויות האלימות של האגודה האפרו-אמריקנית באוניברסיטת קורנל, התפרעויות של אפרו- אמריקאים בעיר דטרויט, אשר גרמו ללבנים רבים לברוח מהעיר ופגעו בה קשות כלכלית, ולדרישות עכשוויות של אפרו-אמריקאים בקמפוסים למרחבים נקיים מלבנים.

ישנם שני מקורות לסובלנות הזו: הראשון הוא גזענות של ציפיות נמוכות – הנכונות להתייחס לאנשים באופן שונה ולאכוף את החוק במידה שונה בהתאם לצבע עורם היא תפיסה גזענית, גם אם יש בה אי אילו הצדקת הקשורות להיסטוריה מקומית וקבוצתית. יתר על כן, הכלה זו מתבססת על ההנחה כי השחורים אינם יכולים אחרת, וכי בשביל להיות מוסריים ולכפר על העבר על הלבנים לסבול זאת באציליות.

המקור השני הוא התנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו. לתנועה זו כוונות טובות ומוסריות במובנים רבים, אולם המקורות הנאו-מרקסיסטיים המהפכניים שלה גרמו לה להיות רצחנית וגזענית. לפי התפיסה הפרוגרסיבית, החיים החברתיים מתאפיינים במאבק בין מעמד מדכא ומעמד מדוכא, כאשר המעמד
מוגדר בהתאם לקריטריון אחד, אשר יכול להיות כלכלי, גזעי, מיני וכדומה. ומכיוון שכל מערכות היחסים הבין- קבוצתיות הן מאבקים, הפרוגרסיבים מצדיקים אלימות ואף מתעדפים אותה על פני שאר האמצעים.

את המקורות הפרוגרסיבים ניתן למצוא במהפכה הצרפתית וביתר שאת במהפכה הבולשביקית, שתי מהפכות אלימות אשר יצאו כנגד הסדר הקיים ברצחנות בטענה כי רק מהפך אלים וטוטאלי יביא לאוטופיה. בעיניים מהפכניות, דיון ושיח הם איוולת חסרת תועלת המשמשת כמניפולציה של האליטה. זהו הכלבלב הדמוקרטי אשר מסיח את דעת המדוכאים המרוסנים, ועל המהפכנים לשבור ריסון זה ולגרום למהפכה לקרות. זהו בסיס התמיכה של המהפכנות הפרוגרסיבית של השמאל החדש, וזהו הרציונל שמנחה את תנועות המחאה.

זהו גם הרציונל של רוח התקופה, שמאז שנות ה-60 מוגדרת יותר ויותר בתור רוח פרוגרסיבית. זוהי רוח של מחאה לשם מחאה, אלימות לשם אלימות, מאבק לשם מאבק. זוהי רוח אשר לוקחת בעיות אמיתיות ומלבישה עליהן את כל הטראגיות שהיא יכולה לגייס, משום שזה לא משנה מה המציאות, משנה שהכל הולך בדיוק לפי תפיסת האופנה הפרוגרסיבית, זו המתעדפת התקרבנות על פני בדיקת עובדות, האשמת החברה על פני אחריות אישית, אלימות במקום הידברות ושיח. ההבחנה של הפרוגרסיביות היא הבחנה של גזע, ולפיכך היא מקדמת גזענות. השחורים מאשימים את הלבנים, ואילו על הלבנים להכיל אותם ולהתייחס אליהם בסבלנות, באופן שונה ומיוחד. כך לא מתפתחת סולידריות, כך מתפתחת שנאה אשר מתבססת על הבחנות גזעניות, כלומר מבוססת מוצא אתני. מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר; על השחורים יש לרחם, ואילו את הלבנים – להאשים; השחורים אינם הלבנים, והלבנים אינם השחורים, אבל בכל מובן.

מדובר בשתי קטגוריות אנושיות נפרדות, בתפקידים שונים, בהתייחסות קולקטיבית על בסיס מוצא ופיגמנטים. בעיניים פרוגרסיביות, כל הנאבקים הם גוש אחד, ולפיכך – האתיופים בישראל הם כמו האפרו-אמריקאים בארה"ב. מדוע? פשוט כי בשני המקרים מדובר בשחורים. הפרוגרסיבים מקפידים: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו.

אין להתכחש לעובדה שהבדל צבע, לצערנו, הוא משתנה משפיע בעולם. ואכן, אפשר למצוא דמיון בין מה שחשים האפרו-אמריקאים למה שחשים האתיופים הישראלים. אולם השונה עולה על הדומה. אין בישראל היסטוריה של גזענות ממוסדת. נכון, ישנה היסטוריה של מדיניות ממשלתית שפגעה בה והתייחסה אליה באופן שונה אך הרציונל והכוונה של המדיניות לא הייתה גזענית. למרות הצער, שני הרוגים מתוך חמישה עשר בחמש שנים אינם מעידים על רדיפה ממוסדת. למרות שיש דרכים להשקיע באוכלוסייה האתיופית ואין להתכחש לבעיותיה, אין לראות בהם עבדים שחורים שאין להם ברירה אלא להילחם באדוניהם הלבנים.

אלא שבאווירה של מסע ציד, קל יותר להצדיק חסימת כבישים ואלימות. חסימת כבישים היא לא סתם "דבר מעצבן". היא גורמת לאנשים לפספס אירועים שהם חיכו להם ושילמו עליהם בעבודה קשה ואינטנסיבית (חתונות, טיסות וכדומה). חולים, קשישים, נשים בהריון, וגם סתם אנשים שלא עשו דבר מלבד לנסוע ברכבם – להיתקע בחוסר אונים. כמו כן, חסימת כבישים גורמת לכלכלה להיפגע, ולפיכך לאפשרויות שלנו וליכולת לשפר את חיינו להיפגע. ו"שלנו" זה של כולנו, מחפשי גזענות שכמותכם – אתיופים, אשכנזים, ערבים וכל השאר.

אבל אווירת מסע הציד הרי לא יכולה להסתיים רק בזה, והיא דורשת פורקן של זעם, הרצון למשמעות ונקמת הלבנים האשמים. כותבים בולטים בצד השמאלי בארץ כמו רווית הכט, אלדד יניב ואחרים אומרים ללבנים תשתקו, עכשיו תורם להתפרע, מותר להם, הם הרי שחורים ואתם רק לבנים. הגינוי שלכם שווה לגזענות, הם טוענים, וממשיכים להקפיד: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו. התשובה הראויה היא: לא. זו לא גזענות לגנות לאנשים ששורפים צמיגים ומכוניות ומסכנים את המרחב הציבורי, שזורקים אבנים ופוגעים בעוברי אורח, שמתנפלים על מכוניות נוסעים, שפוגעים בעסקים ובפרנסתן של משפחות, שמאיימים באלימות וגורמים לאנשים לפחד לצאת לרחוב. למעשה, גינוי זה הוא ההיפך מגזענות. האתיופים אינם קופים מאפריקה או ילדים מדוכאים וחסרי סוכנות או יכולת בחירה והחלטה עצמאית, שאין מה לצפות מהם.

המוחים האתיופים לא חייבים להשתמש באלימות – הם בוחרים להשתמש בה. הם אנשים עצמאיים ובעלי יכולת להעדיף חלופה אחת על פני אחרת, והראייה היא כל אותם אתיופים שלא בחרו למחות בצורה אלימה. הם הרוב, אבל בינתיים שתיקתם רועמת. סולידריות, צמצום גזענות, שינוי דעות קדומות, וניסיון לחיות חיים טובים יותר לכל לא יושגו באמצעות המחאה האלימה הזו. סביר לצפות ולקוות שאקטיביסטים וסתם אזרחים אתיופים יגנו את האלימות ויקראו לדרך אחרת, ושגם ימחו בדרך אחרת. יש להאמין שרוב אזרחי ישראל יעמדו אז לצידם. אתיופים הם לא "סתם שחורים" אלא אנשים עם היסטוריה מסוימת וצרכים ספציפיים, אך כמו כולם הם אנשים רציונליים, עצמאיים, שמצופה מהם לשמור על החוק.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

העיר הראשונה בארה"ב שאוסרת מכירת סיגריות אלקטרוניות

Published

on

סן פרנסיסקו נהפכה השבוע לעיר הראשונה בארה"ב שאוסרת רשמית על מכירת סיגריות אלקטרוניות – בניסיון למנוע מגפת ניקוטין בקרב בני נוער. החוק ייכנס
לתוקפו בעוד חודש. קבוצות הפועלות נגד תעשיית הטבק רואות בחיוב את אישור החוק, אך המבקרים חוששים כי האיסור הגורף על סיגריות אלקטרוניות עשוי לפגוע במאמץ הכולל במלחמה בטבק – בכך שפוסלים מכשיר שחלק מהמומחים רואים בו אלטרנטיבה בטוחה יותר לסיגריות רגילות. האיסור החדש לא ישפיע על מכירות סיגריות רגילות ומוצרי קנאביס. לסוחרים יהיו שישה חודשים להיפטר מהמלאי הקיים של סיגריות אלקטרוניות שברשותם.

"זה מגוחך שנאסור מכירת סיגריות אלקטרוניות אבל נרשה מכירת טבק וקנאביס", אמר סטיבן שרודר, פרופסור בתחום הבריאות באוניברסיטת קליפורניה. "זה מהלך
חכם מבחינה פוליטית אבל ההשפעה על בריאות הציבור לא ברורה". שרודר אמר כי ההורים שמודאגים מהשימוש של בני נוער בסיגריות אלקטרוניות יהיו מרוצים מהחוק, אך האיסור מונע ממעשנים רגילים אלטרנטיבות, שלטענת שרודר ומומחים אחרים הן בפחות מזיקות. מטה ג'ול, יצרנית הסיגריות האלקטרוניות, נמצא בסן פרנסיסקו שם החלה החברה את פעילותה. הפוליטיקאים בעיר לא הסתירו את העוינות שהם רוחשים לחברה. "אם ג'ול תחליט לעזוב את העיר, אני אעזור להם לארוז", אמר וולטון.

כריסטין צ'סן, אם לשלושה ילדים בסן פרנסיסקו שתומכת באיסור מכירת סיגריות אלקטרוניות אמרה כי "יש הרבה מאד צעירים, כולל אחד הבנים שלי, שמתמודדים
עם ההשפעות של הסיגריות האלקטרוניות וקשה להם מאד להיגמל". לדבריה, ההתנהלות של בני הנוער מאוד חשאית: "התלמידים מסתירים את הסיגריות האלקטרוניות בתיקי בית ספר, הורים ומורים לא יכולים לשלוט בתופעה".

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

הודות לטראמפ: אלביט-מערכות תספק מגדלי תצפית באריזונה

Published

on

אלביט מערכות זכתה בכמה חוזים מרשות המכס וההגירה להתקנת מערכת מגדלי תצפית 200 מייל מגבול אריזונה-מקסיקו

חוזה נוסף לאלביט מערכות בארה"ב. חברת התעשייה הביטחונית הודיעה כי החברה הבת שלה בארה"ב זכתה בחוזה של כ 26- מיליון דולר מרשות המכס וההגירה של ארה"ב להתקנת מגדלי תצפית משולבים באזור שבאחריות משמר הגבול של קאזה גראנדה באריזונה. החוזה יבוצע במשך כשנה. מערכת מגדלי התצפית המשולבים כוללת מרכז שליטה ובקרה (שו"ב) ומערכת מרובת מגדלים, רב-סנסורית ומרושתת, שמנטרת ברציפות חלקים מגבולה הדרומי של ארה"ב.

מידע מהמגדלים נשלח למרכז השו"ב הנמצא בתחנה של משמר הגבול ומספק לסוכנים בתחנה אחיזת שטח רציפה לטווחים ארוכים והתמצאות סביבתית המאפשרת להם לשגר מענה הולם. יכולת זו משפרת את בטיחות הסוכנים המסיירים בגבול שבאזור האחריות קאזה גראנדה.

עד כה, אלביט מערכות אמריקה זכתה בכמה חוזים מרשות המכס וההגירה להתקנת מערכת מגדלי תצפית משולבים בכמה אזורי אחריות המכסים כ-200 מייל מגבול אריזונה- מקסיקו. ב-2014 זכתה אלביט מערכות בחוזה בהיקף של 145 מיליון דולר להקמת מערכת מצלמות, מערכות מכ"ם ומרכזי בקרה באריזונה לאורך גבול מקסיקו. החוזה כלל גם הקמת תחנות שליטה ובקרה המקבלות את המידע מהחיישנים הנייחים, מנתחים אותו ומספקים תמונת מצב מלאה וכן תשתית התקשורת בין המגדלים לתחנות הבקרה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות