Connect with us

חדשות ואקטואליה

בארץ הדוד סאם: אלעד מסורי בראיון חג בלעדי עם קונסול ישראל בלוס אנג׳לס

Published

on

על הילדות במיאמי, העלייה לישראל והשירות כחייל בודד, הקריירה המשפטית כאן ושם והמינוי הלא שגרתי לתפקיד מטעם ראש הממשלה * סאם גרונדוורג בשיחה פתוחה, כנה, לבבית ולפעמים מפתיעה, ערב חג המצות תשע"ז  / מאת: אלעד מסורי

סאם מדווש בנתיבי אל-איי. צנוע ונעים הליכות

לפני קצת יותר משמונה חודשים החל סאם גרונדוורג את כהונותו כקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג׳לס. הוא הגיע אלינו כל הדרך מאפרת, ישוב המאוכלס בתושבים אנגלו-סקסים רבים סמוך לירושלים, ועד כה נראה שהוא מתאקלם בקלות בעיר המלאכים.

גרונדוורג נולד במיאמי ביץ' ב-1973, שנה לא פשוטה בהיסטוריה של מדינת ישראל שכללה את אחת המלחמות הקשות שידעה המדינה. הוא גדל בבית דתי; סבו, הוא מספר הגיע, למיאמי בשנת 1933 והיה ממקימי בית הכנסת המרכזי ובית הספר היהודי של מיאמי ביץ'. משפחתו הייתה חלק מקהילה יהודית די קטנה אבל חמה ומאוחדת. סאם חובש כיפה, מדבר עברית שוטפת במבטא אמריקאי ומדגיש בפניי את החשיבות הגדולה שהוא רואה לקידום פתיחות, סבלנות וסובלנות כלפי האחר. ״כך גדלתי וכך אני מגדל את ילדי, עם המון פתיחות כלפי אלו ששונים מאיתנו…״ משפט שנראה כאילו שגור כמנטרה בהלך הרוח של האיש, שמקבל בקהילה מחמאות רבות כאדם נעים הליכות, צנוע ואיש שיחה מעניין.

כאשר מלאו לגרונדוורג 17 אביבים עלה לארץ והתגייס כחייל בודד. הוא שירת כתותחן בחיל השריון בתוכנית מח״ל (מתנדבי חוץ לארץ), מסלול המיועד לבני נוער יהודים ממדינות זרות המבקשים להתנדב לשירות צבאי. העברית שלו שהייתה אז עדיין מקרטעת לא הרתיעה אותו והוא נשאר בישראל במשך שמונה שנים ואף למד לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. את התואר השני שלו ( במשפטים ומנהל עסקים) השלים באוניברסיטת מיאמי שבפלורידה, שם החל לעסוק בתחום המשפטים כאשר היום הוא מוסמך להיות עורך דין פעיל בישראל ובארה"ב.

ב-2009 חזר גרונדוורג לישראל וכיהן כמנכ״ל – world jewish congress -WJC ארגון שדואג לקדם אג׳נדות של הקהילות היהודיות מסביב לעולם. לפני פחות משנה הוא מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כקונסול הכללי בלוס אנג׳לס, מינוי שהחזיר אותו לאמריקה והפעם למדינה שטופת שמש אחרת – קליפורניה.

ארבעה חודשים לפני שהוא מסיים את שנת הקדנציה הראשונה שלו, ישבתי עם גרונדוורג בבית קפה בוורלי הילס לשיחה אחד על אחד בה חזרנו אחורה לילדותו במיאמי, שירותו הצבאי בצה״ל, התקופה בה חי בישראל והמעבר חזרה לארצות הברית כישראלי לאחר שוויתר על אזרחותו האמריקאית. עוד דיברנו על גל האנטישמיות האחרון; וגם איחולים אישיים ממנו אל הקהילה היהודית והישראלית בלוס אנג׳לס.

לכבד את האחר

איך היה להיות ילד יהודי במיאמי של סוף שנות ה-70?

״זה היה מקום שכיף לגור בו, ליד הים ומזג אוויר תמיד טוב השמש זורחת כל הזמן ואין ספק שזה משפיע על המצב רוח של האנשים. אם אתה הולך למקומות קרים כמו ניו יורק אתה מגלה אנשים אחרים. גרתי בסביבה משפחתית מאוד חמה ותומכת עם זהות יהודית מאוד חזקה וגם ציונות. באתי אמנם ממשפחה דתית אבל הציונות באה ממקום אחר. המשפחה שלי הייתה פעילה רבות בקהילה היהודית והייתה אחראית על הקמת בית הכנסת המרכזי והגדול במיאמי ביץ. למרות שגדלתי ממשפחה דתית עדיין חינכו אותנו בפתיחות גדולה לסביבה״.

באיזה מובן?

״לימדו אותנו שחשוב לכבד את האחר ולנסות להבין אותו. שניים מתוך שלוש הילדים שלי גרים בארץ, הבן והבת הגדולים שלי גרים בישראל, הבן נמצא בישיבת הסדר והוא אמור להתגייס בעוד שנה והבת בכיתה י"א. לא מזמן ביקרתי אותם ובנוסף הייתי בכנס של משרד החוץ, במסגרת הכנס ביקרנו אצל הנשיא ריבלין וזה היה מאוד מעניין. אתה בטח יודע שבניגוד לפרס ז״ל שהתמקד בהמון נושאים דיפלומטים בכל העולם, הפוקוס של ריבלין הוא מאוד שונה הוא מתרכז יותר כלפי פנים בדגש על איחוד העם, והוא רואה אותנו כעם של שבטים.

״ריבלין טוען שישראל מתחלקת לארבעה שבטים: חרדים, ערבים, חילוניים והציונות הדתית, והיום אנחנו באמת מתנהלים כמו שבטים שלכל אחד יש מערכת חינוכית משלו. הנשיא סיפר שהוא מנסה לטפח כבוד הדדי והבנה בין כולם, חשוב להבין את האחר ולכבד אותו, ואני מסכים איתו בהחלט".

נולדת וגדלת בארצות הברית ובכל זאת עלית לישראל כדי לשרת בצבא. היה לך ברור מגיל צעיר שאתה הולך להתנדב לצה״ל?

״לא מיד. עברתי פיזית לישראל עוד לפני שקיבלתי אזרחות והלכתי ללמוד בישיבה מפני שרציתי להעמיק את הידע היהודי התורני שלי. למדתי בישיבה כשנה וחצי ואז החלטתי שאני רוצה להישאר בישראל, ואם להישאר אז ידעתי שאני הולך לתרום את החלק שלי. אני זוכר את טקס הענקת הנשק האישי במהלך הטירונות במהלכו שמתי לב שיש לי דמעות בעיניים ולא הבנת מאיפה זה מגיע, היום אני מבין את ההתרגשות הגדולה שלי אז; אני בא ממשפחה ניצולת שואה והנה אני בישראל, מקבל נשק ביד ואת הזכות להגן על המדינה שלי, מדינת היהודים שקמה למרות השואה. זה מרגש ולא במובן המילטנטי של זה אלא העובדה שהיום אנחנו יכולים להגן על עצמנו״.

איך היה עבורך תהליך ההתאקלמות בצבא כחייל בודד?

״כשעליתי לארץ העברית שלי הייתה על הפנים, אני זוכר שבתחילת הצבא לא ממש הבנתי מה הולך, באימונים אני ועוד חבר אמריקאי שהתגייס איתי לא היינו בטוחים מה הפקודה שניתנה, היינו רואים לאן כולם רצים ורצנו אחריהם בלי להבין מה קורה. היו גם מקרים שהיה נוח לנו להגיד שאנחנו לא מבינים עברית כדי לא לעשות כל מיני מטלות (מחייך), אתה רואה למדנו להיות ישראלים מאוד מהר.

"אני מאוד מעריך את המשפחות של הצעירים שמדרום קליפורניה שנולדו פה ובקושי מדברים עברית ובכל זאת מחליטים לעלות ולשרת בצבא וחלק מהם הם חיילים בודדים אני מכיר את ההרגשה להיות חייל בודד ולכן אני מנסה להיות מעורב באירגונים של החיילים הבודדים.

"יש לי גם קשר מאוד אישי עם הסיפור של מקס שטיינברג ז"ל מוודלנד הילס, החייל מגולני שנהרג במהלך מבצע 'צוק איתן'. במילואים הייתי קצין נפגעים וגם אחד משלוש הקצינים שאירחו את ההורים שלו, איווי וסטוארט, כשהם הגיעו לארץ. זה היה מקרה מיוחד הוריו מעולם לא ביקור בארץ לפני כן, לא דיברו עברית ולא היה בית לשבת שבעה עליו בישראל. לכן ישבתי איתם בבית מלון במשך כל השבעה".

עם ראש עיריית לוס אנג׳לס אריק גרסטי

כחלק ממינויך לתפקיד הקונסול הכללי ויתרת על האזרחות האמריקאית שלך.

״נכון, זה לא היה פשוט ולא לקחתי את זה בקלות. ויתור האזרחות האמריקאית הוא נושא טכני, מכיוון שאם אני הולך להיות דיפלומט אני נהנה מחסינות דיפלומטית, ואתה לא יכול גם להיות אזרח וגם להנות מחסינות דיפלומטית. לכן הייתי חייב לוותר על האזרחות.

"מבחינה עובדתית ידעתי שאני אצטרך לעשות את זה אבל ברגע שהתחלתי את התהליך והבנתי את רצינות העניין זה היה תהליך דרמטי – אתה עובר ראיון והם רוצים להבין שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה. זה היה כמו שילוב של טקס גירושים רק לא מאישה אלא ממדינה. המילים שהייתי צריך להגיד היו ההפך הגמור מהדברים שגדלתי עליהם, אבל העובדה שיש לי זכות גדולה להפוך להיות הנציג של מדינה ישראל כאן חיזקה אותי".

מה אתה מרגיש יותר – ישראלי או אמריקאי?

״ישראלי, אין ספק. למרות שאין שום התנגשות או קונפליקט. כחלק מהוויתור על האזרחות איפשרו לי להגיש איזה שהיא הצהרה בה אני יכול לכתוב מה שעובר בראשי, כתבתי שם שבגלל הנסיבות של התפקיד אני נאלץ לבטל את האזרחות והסברתי שזה תהליך טכני, אבל כתבתי שיש את הרוח האמריקאית שכוללת בתוכה פתיחות, תפיסת החופש, הצדק ורוח היזמות. כתבתי שם שאני חושב שהרבה מהתכונות הללו זה מה שמחבר בין האמריקאים, ועל כן אפשר אולי לבטל טכנית אזרחות אמריקאית אך לא ניתן לבטל את הרוח האמריקאית בקירבי״.

בניגוד לקודמך הגעת לתפקיד במינוי פוליטי של רה"מ. מה דעתך על מינויים פוליטיים בשירות החוץ?

״זו שאלה הוגנת ועובדה נכונה. אני חושב שיש במינוי כזה יתרונות וגם חסרונות: אני בא מחוץ למערכת ופחות מכיר את משרד החוץ. לא גדלתי בו ויותר קשה לי לתמרן את כל הבירוקרטיה, אבל בשביל זה יש אנשים טובים סביבי שעוזרים לי ותומכים בי.

"מצד שני במקרה שלי – ואני יודע שלא תצפה שאני אגיד לך אחרת – אני חושב שהיתרונות עולים על החסרונות. אני בא עם מגוון רחב של ניסיון, גדלתי בארצות הברית ועבדתי בתחומים שונים: בתחום הכספים, כעורך דין בארצות הברית ובישראל, יש לי היבט של השוק הפרטי, הייתי 6 שנים מנכ״ל בארץ של ה WORLD JEWISH CONGRESS וגם שם קידמנו את התמיכה במדינת ישראל ובקהילות היהודיות. אני חושב שזה תורם לי ושאני מבין איך העולם הזה עובד.

"זה נכון שאני מינוי פוליטי אבל אני לא איש פוליטי ואני לא חיה פולטית או איש מרכז, כלשהו; אני לא איש שטח. אני במקרה מינוי פוליטי כי הייתי מוכר לראש הממשלה כששעבדתי איתו כמה שנים כשהוא היה גם שר החוץ, והוא רצה מישהו שהוא מכיר ושהוא יכול לסמוך עליו בתפקיד הזה. אני חושב שזה לגמרי פייר; בארצות הברית לדוגמא כמעט כל המינויים הדיפלומטים הם מינויים פוליטים, ובארץ בכל זמן נתון יש 11 מינויים פוליטיים. היתרון החזק הוא הערוץ הישיר שיש לי עם השרים הבכירים בממשלה".

זה יסייע לך לקדם נושאים מסויימים כאן?

״אין ספק. זה לא שאני עוקף את משרד החוץ, אני עכשיו איש משרד החוץ לכל דבר, אבל כשמדובר בלהעביר מסרים או להיות בקשר מאיפה שקיבלתי את המינוי אז יש לי את זה ככלי זמין וגם מי שפוגש אותי יודע זאת, כך שגם זה עוזר לתפקיד״.

בוועידת ה-IAC בוושינגטון לצד דני אלפרט וח״כ אלעזר שטרן

אתה בתפקיד 8 חודשים. איך התחושה בינתיים? ֿ

״שאין מספיק שעות ביום ואין מספיק ימים בשבוע, יצא לי לאחרונה להסתובב גם בתחומי שיפוט אחרים שלי, במדינות אריזונה וביוטה, ועוד מעט אני טס ליוטה ולהוואי. אבל אני מרגיש שזה זכות כי הקהילה באמת תומכת, ולמרות שיש אתגרים ולא קטנים, אני מאוד אופטימי. למרות העידן המאתגר וככל שזמן שעובר אני רק מתחזק.

באיזה בית כנסת אתה מתפלל?

״אני גר באיזור שיש בו הרבה בתי כנסת ואני אוהב לגוון. אני מנסה לא להגיע כל הזמן לאותו אחד. אני אורתודוקסי ושומר שבת, אז זה קצת מגביל אותי גאוגרפית כי אני לא נוסע בחגים ובשבת, אבל אני מנסה להגיע לבתי כנסת אחרים. ביום כיפור האחרון בחרתי להגיע לכל מיני בתי כנסת שלא ביקרתי בהם בעבר אז הלכתי מאוד רחוק ברגל כדי להגיע לבית כנסת מסויים, זה לא עזר לי לצום אבל אני מנסה לגוון ולבקר בבתי כנסת שונים".

לא אוהב את המילה 'הסברה'

יש הרגשה כזו שכבר הרבה זמן ישראלים עסוקים בלהיות מצליחים בכל כך הרבה נושאים ואנחנו מזניחים קצת את מערכת יחסי הציבור למדינה שלנו. מה דעתך?

״זה עלה בישיבה שהייתה לי היום, אין ספק שאנחנו יכולים לעשות יותר כדי לקדם את הנושא, זה האתגר הגדול שלנו בקונסליה- להפוך את ישראל ליותר רלוונטית לא רק בקהילה היהודית. אני יודע שזה ישמע כתירוץ אבל חלק מזה הוא בגלל שאנחנו מדינה צעירה, אנחנו חוגגים בשנה הבאה 70 שנים וזה בסך הכל מאוד צעיר למדינה וסדר העדיפות היה עד עכשיו שונה.

"נושא יחסי הציבור של המדינה לא עמד בראש סדר העדיפויות כי היו דברים יותר דחופים כמו לשרוד. עכשיו לא רק שאנחנו יכול להרשות לעצמנו אלא גם הבנו והפנמנו את החשיבות האסטרטגית של לספר את הסיפור של ישראל ואת הסיפור האמיתי, ושיבינו שישראל אחראית לכל כך הרבה דברים טובים בעולם. חלק מזה זה הטכנולגיה שלנו ויש חלקים מהסיפור של הצדק החברתי ומה שאנחנו עושים בנושא ההומניטרי שלא יודעים עליו בעולם, מפני ישראל לא תמיד מפרסמת דברים שהיא עושה כדי לא לסכן את האנשים המעורבים.

״השיח צריך להיות שונה מהסברה קלאסית; אנחנו לא צריך לשכנע אנשים, בגלל זה אני לא אוהב את המילה הסברה כי זה בא מהמילה להסביר כאילו אנחנו מתנצלים. לישראל יש הרבה דילמות, יש מצב נתון עם הפלסטינים שאנחנו רוצים לפתור אנחנו לא רוצים לשלוט באף אחד ומצד שני אנחנו לא יכולים להרשות שתקום עוד יישות איסלמית קיצונית על הגבול שלנו. החיבור שלנו והשיח שלנו צריך להיות על ערכים ולבוא מהגישה של לספר מה היא מדינת ישראל ומאילו ערכים הציבור שלנו מורכב. אני חושב שכך אנחנו יכולים להתחבר להרבה יותר קהלים. בפועל אנחנו צריכים לבנות מערכות יחסים עם קהילות שונות.״

למשל הבוקר פגשתי מנהיגים בקהילה ההיספנית ושוחחנו על איך אפשר לקרב את מדינת ישראל והקהילה היהודית לקהילה ההיספנית. זה יכול להיות רק דרך שיתופי פעולה והבנה דו צדדית בין הקהילות ולזהות ביחד צריכים שיש אצלם ואצלנו לבדוק איך מדינת ישראל יכולה לעזור. עשינו גם יוזמה כזו עם הקהילה האפרו אפריקאית ולזה אני נותן קרדיט לקולגות הקודמים שעבדו איתי וגם לקולגות הנוכחים שעובדים איתי היום.

"יש גם את נושא המים שהוא דוגמא נפלאה. הפכנו להיות מעצמת טכנולוגית מים. לא רק שיש לנו עצמאות טוטאלית בנושא הזה, אנחנו גם יכולים ללמד מדינות איך להיות יותר עצמאים בנושא של מים וזה מחבר איתנו עם המון מדינות, כמו גם נושא הסייבר שמחבר אותנו להרבה מדינות ברחבי העולם״.

מה הדבר הכי ישראלי בעינייך?

״כששואלים אותי מה זה להיות ישראלי, אני אומר שזו הגישה שלא לקבל 'לא' כתשובה. אני חושב שזה עקבי גם אצל ישראלים באל-איי, אין דבר כזה 'אי אפשר' זו גישה שכעם ומדינה נתנה לנו אפשרות להצליח כנגד כל הסיכויים".

מה הכי אמריקאי בעינייך?

"הנימוס, ואני לא אומר את זה כעלבון; זה לא שישראלים לא מנומסים, אולי אנחנו יותר מידי מנומסים. וגם כמובן הרוח האמריקאית והחלום לבוא למקום חדש ולהצליח שזה גם הסיפור של מדינת ישראל המודרנית, לבוא ולהצליח במדינה שהייתה מדבר ומוקפת בשכנים שהם הם אוייבים ועדיין לעשות דברים גדולים״.

מה תרצה לאחל לקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס לחג הפסח?

״פסח הוא חג האביב שיש בו את תקופת ההתחדשות בטבע שהיא שמסמלת גם אותנו. אנחנו כמדינה מודרנית נכנסים לעידן חדש. אני מאחל שנחזק את הזהות היהודית שלנו שהיא חלק עם הקשר למדינת ישראל. כמו שאנחנו מתחדשים כל הזמן והופכים ליותר טובים ויותר חזקים כך אני מאחל שמדינת ישראל, הקהילה היהודית ואנחנו, הקונסוליה, נהיה יותר טובים ויותר מוצלחים ונדע לספר את הסיפור של ישראל בצורה שהדור הצעיר כאן ידע להתחבר אליו״. 

חדשות ואקטואליה

אנרכיה ברחובות לוס אנג'לס, יומן אישי

Published

on

בסוף השבוע האחרון הרגשנו בלוס אנג'לס מה פירוש ״הפגנות שלוות": העיר החלה לבעור, והפורעים השתוללו ללא מפריע * הם למדו את הלקח מהמהומות לפני 28 שנים: כבר אז הם יצאו בהצהרה שבפעם הבאה ההרס והחורבן לא יהיה בשכונות שלהם כי אם באזורים יותר אמידים * אמרו ועשו 

זה התחיל באלפים שהגיעו להפגנה שקטה בפרק פאן-פאסיפיק הסמוך לגרוב, בו נמצא מוזיאון השואה, עם ששת העמודים לפניו והרחבה המיוחדת לזכר למעלה ממיליון הילדים מתוך ששת המיליונים מאתנו שנרצחו בשואה. מסתבר שבשבת בצהרים, ההפגנה החלה בצורה מכובדת, כשאנשים באו להביע את כאבם על ״אחיהם״ השחור שנרצח ע״י שוטר במיניסוטה.השוטר, לאחר שאזק את ג׳ורג׳ פלויד כשידיו מאחורי גבו והוא שוכב על הכביש לצד מכונית המשטרה, התיישב עליו כשהברך שלו לוחצת על צווארו. לאחר שש דקות, האזוק הפסיק להתנגד ולהגיד שהוא נחנק מחוסר אוויר. במשך כמעט שלוש הדקות הבאות, הוא פשוט נדם לחלוטין. החנק נגרם מתשלובת של הלחץ, חומרים שאולי היו בגופו (סמים או אלכוהול, דו״ח הניתוח שלאחר המוות לא פירט, שכן התוצאות אולי לא היו ידועות עדיין) ומצבו הרפואי הירוד.

בין אלו שיצאו להפגין גם ראש העיר הסמוכה, ווסט הוליווד. ראש העיר לינדסי הורוות' היא קתולית תומכת נלהבת בישראל, שיצא לי בעבר לעבוד צמוד איתה נגד שונאי ישראל והמערב. מהדיווח שלה, אין ספק שההפגנה החלה בתמימות רבה ובכוונה טובה. זו זכות אמריקאית בסיסית. אלא שמנקודה זו בצהריים, הכל התדרדר במהירות. נזכור, המטרה הרשמית המוצהרת היתה ״חיי שחורים שווים״.

הפארק נמצא בין שני רחובות ראשיים מקבילים הזורמים ממזרח (דאון טאון) למערב (האוקינוס). הרחוב מדרום הוא הרחוב השלישי, והרחוב מצפון הוא בוורלי בולוורד, והוא תחום ממערב ע״י שדרות פיירפקס, פעם לב השכונה היהודית. ממערב לפארק יש בחצי הדרומי ״שוק האיכרים״ של לוס אנג׳לס ואזור קניות בשם ״הגרוב״ ובחצי הצפוני אולפני סי.בי.אס. בכל האזור לא נשאר דבר אחר בו הם לא פגעו. 

אתחיל מדרום לצפון: חנות Whole Foods שם אלפי אנשים קונים ואוכלים מדי יום – בשידור חי הפורעים בעטו בדלתות הכניסה עד שהצליחו לפרוץ אותן, ואז הם רצו פנימה במהירות כה רבה כמו המון מורעב שמתנפל על טרף.  אך בה במהירות הם גם יצאו. ממול חנות הכלבו נורדסטרום – חנות ברמה גבוהה אליה פרצו הפורעים ובזזו כל הבא ליד. לידה קיוסק שהם העלו באש. כך גם בית כנסת ענק (בשדרות בוורלי הרבה מאד בתי כנסת, והיום היה יום שבת). בבית כנסת אחר הם ריססו כתובות נאצה. טוב שכל בתי הכנסת והקהילות היהודית קשורים בקו שקט לשעת חירום, וטוב שעדיין חל איסור פעילות בשל הוירוס. אלוהים לצדנו.  

הלהיט: בתי כנסת וחנויות נעליים

הפורעים צעירים משולהבים שלא יודעים דבר ושחושבים שהכל מגיע ומותר להם. חנויות נוספות נבזזו, לאחר שחלונותיהן נופצו. מכוניות משטרה הועלו באש, לאחר מכן רוססו והפורעים התיישבו או נעמדו או רקדו עליהן. הדבר הזכיר לאבי את ההתפרעויות בטהרן עת המהפכה של חומייני בסוף שנת 1978.  

צפונית משם בשדרות פיירפקס, בלב השכונה היהודית של פעם, כבר לא נשארו כמעט סממנים יהודים. יש את בית הכנסת באבא סאלי בפינה אחת, את חנות חב״ד בפינה ממול ואת הדלי היהודי קנטרס בפינה השלישית ולאורך קיר הבנין כולו ציור קיר של ההיסטוריה היהודית של העיר לוס אנג׳לס מאז הקמתה בשנת 1850. למעט צומת זה, את כל השאר החליפו חנויות של חולצות ונעליים בהון תועפות שחברה צעירים מוכנים לוותר על שנת היופי שלהם ולחכות משך שעות בתור, טרם הפתיחה, בכדי להשיל סכומים שודאי נאלצו לבקש מהוריהם ֿֿ. הפעם  הכל מותר והכל חופשי והכל  מגיע להם. מה עושים? שוברים, נכנסים ולוקחים, והכל בשידור חי.  

אם מישהו חשב לשניה שלדור זה באמת אכפת היה מאדם שנפטר בשל התנהלות לא ראויה במדינה הרחוקה מכאן, הרי שהתנהגותם הוכיחה שלא כך הדבר. לאו חברה צעירים, וכל שהם רצו הוא להתפרק, להתפרע, לעשות ככל העולה על רוחם – לרסס, להצית, לבעוט, להשחית, להרוס, לגנוב, ללכת מכות ואף לגרום חבלות בגוף. המזל היה שמישהו ירה אך לא פגע באף אחד מהמפגינים או מהשוטרים.  

בלוק שלם בשדרות פיירפקס שייך לבעלים של ״סמי מכולת".  סמי כבר אינו בחיים כמה עשרות שנים, אך אשתו והבן שהחנות בניהולו שם מדי יום. כמה טוב שהיה יום שבת, והם ועובדיהם לא היו שם. את החנות שדדו (משום מה את הבמבה השאירו – היא עולה ברשת טריידר ג׳ו'ס 99 סנט לחבילה גדולה – יותר זול מאשר בארץ). ליהודים שלום.

המתפרעים צעירים, לבנים ובעיקר שחורים, ובכל מקום הם שוברים את הדלתות וחלונות הראווה, פורצים כמו נחיל פנימה, גונבים ורצים החוצה. המון משתולל, כמו ארבה, ואז ממשיך הלאה, לשדה הבא. הם מצלמים הכל, הפכו ל״כתבים״ מהשטח, יותר בכדי להתגאות במעשה ידיהם ולנסות אח״כ לתבוע (תמיד מענין כשהפושע מכריז שהוא הקורבן).

מבצע מותגים ברודאו דרייב

מה שקרה אולי התחיל בפאן פאסיפיק פרק, אך הוא התפצל לראשים שונים. כמה אלפי אנשים צעדו לכיוון בוורלי הילס. בשעה 3:03 התקשרתי למספר הלא-חרום של המשטרה, ונעניתי מיד ״אנחנו מודעים לכך". אלפי צועדים מרחק כמה רחובות ממרכז העיר. המשטרה היתה ערוכה חלקית וניסתה לתעל את הצועדים כך שלא יזלגו לרחובות מסביב במרכז העסקים של בוורלי הילס. אך מה קרה ברחוב רודיאו, רחוב החנויות הידוע ביותר בעולם? פינת שדרות ווילשייר, הפורעים ניסו להיכנס למלון ״בוורלי ווילשייר״. כולנו מכירים את המלון, שכן ג׳וליה רוברטס יצאה משם פעם לקניות, פעם בתור אשת המקצוע העתיק בעולם ופעם בתור ״אישה יפה". הפורעים נכנסו אך נאלצו לסגת כלעומת שבאו. אך הם חזרו לשלושת הבלוקים הבאים של רודיאו, ושם הם החלו לנסות לחדור לחנויות. שמות המותגים הידועים ביותר בעולם מתנוססים בגאווה ברחוב רודיאו, כששכר הדירה לבדו יכול להיות מעל מאה אלף דולר לחודש לחנות. משום מה הפורעים לא הצליחו לחדור לחנות ג׳וצי, והיו צריכים להסתפק בחנות סמוכה. המשטרה עמדה עשרות מטרים מהם ולא עשתה דבר. תוך שניות מועטות הביזה הושלמה, והכל בשידור חי לכולם. לא חשבתי לעצמי שאי פעם נגיע לכך בבוורלי הילס.

בינתיים הכריז ראש העיר לוס אנג׳לס על עוצר החל מהשעה שמונה בערב. ערים אחרות כמו ווסט הוליווד וסנטה מוניקה החרו החזיקו אחרי העיר לוס אנג׳לס. אך המתפרעים בשלהם. שורפים, זורקים בקבוקי מים ומה שנראה כמו בקבוקי מולוטוב, זיקוקים או נפצים, וכו׳. העוצר נכנס, ראשי הערים מתראיינים בשידורים חיים, ואנחנו בתדהמה: הנתק מוחלט. ראש העיר בוורלי הילס מדבר על מה שהעיר עושה, ואנו רואים את השוטרים עומדים כמו גלמים ולא עושים דבר (בדיוק כפי שנהגו קודם לכן עת הפשיטה על רודיאו דרייב).  מאות פורעים מולם, מחכים לצעד הבא.

השוטרים של בוורלי הילס מפחדים

בשנת 1992 בעת פרעות רודני קינג, מפקד המשטרה של בוורלי הילס וראש העיר יצאו בהצהרה: אל תעזו להכנס לעירנו, כי תצטערו על כך מאד. כשאכן מישהו ניסה להכנס בצורה חוצפנית, מתריסנית ומסכנת עד מאד, המשטרה רדפה אחריו מהלך מיילים רבים עד שהוא הוכנע. לא כך היום. העוצר נכנס לתוקף, וכל המפגינים עדיין שם, מצלמים, זורקים, נהנים ומסכנים את בעלי הבתים הסמוכים. נזכור שמרכז העסקים גובל בחלק הטוב של בוורלי הילס, אזור בו כל בית עולה כעשרה מיליוני דולרים. בדיוק בפינה בית של ישראלי עשיר, פילנטרופ ידוע שלושה בתים ממנו בית של רופא שיניים יהודי דתי. וממול כנסיה מפוארת.  

בניגוד גמור ל-1992, עכשיו ברור שמותר ואפשר וניתן לעשות הכל, והמשטרה לא מהווה איום של ממש. מסתבר שהיום אפילו השוטרים של בוורלי הילס מפחדים, או אולי זה ראש העיר וחברי המועצה שחושבים שיד רכה אכן תעזור. בינתיים אנחנו ב״עוצר״ לכאורה. מכוניות ממשיכות לנסוע. אך מדי פעם אנחנו שומעים סירנות של מכוניות משטרה או כיבוי אש, כמו גם את ההליקופטרים ממעל.

עוד יגיעו ימים ונבכה מחובקים זה בזה. עוד נבטיח שאסור שדבר כזה ישנה, ושצריך לבנות גשרים ושעוד יגיעו ימים טובים. הנה, רק לפני שנתיים ״חגגנו״ 25 שנים של אחדות (לא קיימת), ושחורים הגיעו כאורחי כבוד לעיר בוורלי הילס ולכנסיה קוריאנית במרכז הקהילה הקוריאנית. שרנו, התחבקנו, האזנו לנאומים, אך לא השכלנו להפנים את הלקח החשוב ביותר: הפורעים באו להתפרע. הם כועסים. לכן  מותר להם לעשות כל שבא למוחם, כולל בדיוק את הדברים עליהם הם מוחים. הדרך היחידה להתמודד עם מצב כזה, של חוסר חוק והתפרעות שמסכנת חיים ורכוש היא אחת: ביד חזקה.

ראש העיר לוס אנג׳לס ביקש את עזרת המושל, וזה שלח חמש מאות אנשי המשמר הלאומי. כל שצריך הוא רצון להחזיר את השלום על כנו. אנחנו באמצע מלחמה נגד וירוס, מגפה שלא התנסנו בדומה לה מאז 1918. התפרעות הצעירים חייבת להפסק, וזה יקרה ברגע שהם ירגישו את העלות שבמעשיהם. כרגע הם מתנהגים כאדם מסומם, ובכדי שהם לא יזיקו לעצמם ולאחרים, חייבים להכניע אותם עד שיתפקחו. אנחנו כרגע בתסריט אימים – וחייבים להמתמקד במלחמה האמיתית – זו מול הוירוס, ולא ההשתוללות חסרת הרסן של הפורעים הצעירים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות