Connect with us

תרבות ובידור

אריה לא רוקד בג׳ונגל עם החיות. הוא הורג אותם, הוא רוצח״

Published

on

KING OF BEAST הוא סרט דוקומנטרי חדש שמציג את נושא הציד באפריקה בזווית לא שגרתית • הסרט מעניק במה לציידים להסביר מה גורם להם להתעסק בתחביב המאוד יקר והמפוקפק הזה • שני היוצרים ישראלים: נדב הראל ותומר אלמגור • ולקח להם 7 שנים להביא את הסיפור למסך • חשיפה

נושא הציד הבלתי חוקי של אריות באפריקה זכה בשנים האחרונות להד תקשורתי נרחב בעקבות מקרה הריגתו של סיסיל, האריה המפורסם שחי במשך שנים בשמורת הפארק המוגנת הואנגה בזימבבואה, ושהיווה אטרקציה תיירותית עבור חובבי טבע רבים שבאו במיוחד לצפות בחיית הפרא המרשימה. הרופא המיליונר ד״ר וולטר פאלמר ממינסוטה, חובב ציד מושבע, פיתה את סיסל האריה לצאת מהשמורה המוגנת ואז ירה בו. בהמשך ערף את ראשו בעזרת צוות מקומי, לקח אותו למזכרת והציג את תמונות במדיה החברתית. המקרה זיעזע את הציבור הרחב ואת אירגוני זכויות בעלי החיים שבעצומה של יותר מ- 400 אלף חתימות העלו את הנושא לסדר היום ודרשו להעמיד את פאלמר לדין.

KING OF BEAST הוא סרט דוקומנטרי חדש שמציג את נושא הציד באפריקה בזווית חדשה ומעניינת, ולמעשה נותנת במה לציידים עצמם להסביר מדוע הם עושים את מה שהם עושים. מאחורי הסרט עומדים שני יוצרים ישראלים: נדב הראל ותומר אלמגור. הראל במאי סרטים דוקמנטרים פעיל ומוכר בישראל, יצר סרטים בנושאים יוצאי דופן כמו פדופליה ושליטה במוח באמצעות אלקטרודות. אלמגור מגיע מעולם הקולנוע העלילתי וזוהי העשייה הדוקומנטרית הראשונה שלו.

במרכז הסרט סיפורו של אהרון נילסון – צייד אמריקאי מדנבר קולורדו, המעיד על עצמו ככזה שגדל אל תוך עולם הציד אותו הכיר לו אביו כבר מגיל צעיר. נילסון מגיע לטנזניה לאחר שקנה את הזכות לצוד בה כששילם למעלה מ- 100 אלף דולר על ראשו של אריה. הסרט מעניק לנו הזדמנות נדירה להציץ לחייו של נילסון בביתו (המוקף בפוחלצים של חיות טרף שצד במהלך השנים), אימוניו בחדר הכושר והמסע לטנזניה שנמשך כחודש שלם, בתנאי שטח לא פשוטים במחוז טבורה בטמפרטורה של 120 מעלות פרנהייט.

אלמגור: ״עבדנו על הסרט הזה כמעט 7 שנים. אני חייב המון לגבריאל אישתי ששותפה איתי ב-Urban Tales Productions, חברת ההפקה שלנו. גבריאל הייתה אחראית על גיוס הכספים למימון הסרט ושותפה פעילה בו. בלעדיה לא היה סרט.

"בהתחלה רציתי לעשות סרט שמבייש את הציידים הללו כדי שהם יפסיקו לצוד, אבל אז הבנתי שלא הכל שחור או לבן".

• • •

המסע לטנזניה, בה נמצאים כמעט ממחצית מאריות הבר שנותרו בעולם, פתח בפני אלמגור תובנה נוספת לגבי נושא הציד. החוק במדינה מאפשר לצוד אריות מחוץ לשמורות המוגנות. מחוז טבורה אינו שמורה כזו אלא מתחם די מפורז שנחכר על ידי מיליארדר מוסלמי, תושב טנזניה בשם אקרם עזיז, שמאפשר לציידים להגיע מספר פעמים בשנה ולצוד אריות בצורה מבוקרת. בכסף הרב שהם משלמים משתמש הבעלים כדי להגן על האריות הרבים החיים באזור על ידי צוות שמירה שמפטרל במקום, מתחזק את השטח הענק ופותח אותו לתיירים.

הצייד האמריקאי אהרון נילסון עם גופת האריה שצד בטנזניה.

הסרט נפתח בקטעי ארכיון ישנים שמציגים ציידים משבטים אפריקאים חמושים בכידונים הרודפים יחפים אחר אריה כדי לצוד אותו בצורה הפרימטיבית של פעם. הקריינות ברקע מדברת על הכבוד הגדול לו זוכה הצייד ומציג את הטקס המסורתי של החגיגה לאחר תום הציד.

במעבר חד הסרט לוקח אותנו לחייו של נילסון הצייד מתכונן לקראת יציאתו לאפריקה. חמוש במיטב הנשק והטכנולוגיה כמו מכשירי ניווט, מצלמות, רכב שטח, רובים עם כוונות, משקפי ראיית לילה ועוד. הוא נפרד בשיחת ׳פייס טיים׳ מחברתו: ״כמה אתה אוהב אותי?״, שואלת האחרונה. ״לא כמו שאני אוהב את האריות״, הוא עונה.

במסע לטנזניה מקבל נילסון אירוח וי.איי.פי, בעוד צוות יוצרי הסרט זרוקים בספסל האחורי של הג׳יפ. כולם משכימים קום בארבע לפנות בוקר ולאחר ארוחה דלה יוצאים לחיפוש אחר האריה. במשך 18 שעות ביום הם מתקינים מצלמות באזורים שונים, מניחים פתיונות של פיגרי חיות ומנסים להתחקות אחרי עקבות האריה. התוצאה המוצגת בסרט מטרידה לפרקים אך באותה נשימה אותנטית ומשכנעת.

לאלמגור והראל מגיע שאפו גדול על כך שהצליחו למצוא צייד שהיה מוכן לחשוף את עצמו כך. ב-Q & A לאחר הקרנת הבכורה שהתקיימה באחרונה בהוליווד, גילו השניים שנילסון לא אהב את התוצאה הסופית והדרך בה הוא מוצג בסרט ואף איים לתבוע אותם. לזכות היוצרים אציין שהסרט מציג באופן אותנטי את התנהלותו של נילסון שמנדב בקלות תמונת מצב של עבודתו, נראה גאה בתחביבו, מסביר ׳שבן האדם נמצא בראש שרשרת המזון׳ ומבקר את התדמית של האריה בסרטי וולט דיסני: ׳אריה לא רוקד בג׳ונגל עם החיות. הוא הורג אותם, הוא רוצח״.

אלמגור והראל על הסט בטנזניה

על האתגר הגדול של מציאת צייד שיהיה מוכן שעבודתו תתועד אמר אלמגור: "חלק גדול מזמן העבודה על הסרט היה למטרות תחקירים ולמצוא את הצייד הנכון שיהיה מוכן להצטלם. רוב הציידים הם אנשים מאוד עשירים כמו הבנים של דונלנד טראמפ או מלך ספרד שגם צד באופן קבוע, והם שומרים על פרטיותם ולא רוצים להיחשף. אהרון הרבה יותר אמיץ מציידים אחרים, מפני שהוא אמר – זה מה שאני עושה ואני מוכן לעמוד מאחורי זה".

בתום הסרט שאלתי את עצמי מהי האג׳נדה מאחוריו. בקלות ניתן לחשוב שיוצרי הסרט בעד צייד אריות בשטחים בהם החוק אינו אוסר על כך.

אלמגור: ״לא רצינו לעשות סרט עם מומחים שיושבים ומדברים על בעד ונגד, אלא להראות את זה כמו שזה. הצופה חכם והוא מחליט בעצמו והסרט מזמין אותו
לשאול שאלות".

מה צופן העתיד לאריות במחוז טבורה? אלמגור מספר שהשטח יעבור בקרוב לחקלאיים מקומיים שכנראה יצאו במלחמת חורמה נגד האריות, מפני שאלו ניזונים מידי פעם מהבקר שלהם. ״לאריות אין תמיד מה לאכול ומידי פעם הם יכנסו למקנה הבקר ויטרפו פרה. החקלאים מתעצבנים מזה ואז כדי לנקום הם מרעילים לאריות את מקורות המים. לא פעם ניתן לראות אריה צמא אחרי שהוא אכל איזה ג׳ירפה מגיע לשתות מים מורעל ומת".

• • •

מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה. ציד של בעלי חיים, בעיקר למטרת ספורט או תחביב פסול בעיניי ואין לו שום הצדקה. מאידך, גורמים במחוז טבורה אומרים להגנתם שסכום הכסף האסטרונומי שאהרון נילסן וציידים שכמותו משלמים, משמש לממן את החזקתם של יחידות שמירה מקצועיות שנוסעות במרחבי המחוז ומונעת מציידים לא מורשים לצוד באזור. במקרה הצורך יחידת האבטחה תירה בציידים ומשיגי גבול אחרים. כך למעשה הם מגינים על שאר החיות.

בפרמיירת הסרט בהוליווד, מימין: שון אלמגור, המפיקה גבריאל אלמגור, תומר אלמגור, מייק וציונה בורשטיין

אלמגור מספר שהתיאוריה הזו קיימת גם אצלנו, בארצות הברית: ״אתה מקבל רשיון לצוד צבי או אריה הרים תמורת הרבה מאוד כסף שהולך לרשות הטבע המקומית, פה באמריקה. כך הם מממנים פארקים כמו ג׳ושע טריי. הרבה מאוד מהכסף של האחזקה מגיע מהציד".

אז האם באמת אין דרך אחרת? אלמגור טוען שדווקא יש: ״תעשיית התיירות בכל מדינת טנזניה מכניסה כ-18 מליון דולר בשנה. רוב רובו של הכסף מגיע מכיסם של ציידים. 18 מליון דולר זה לא הרבה כסף למדינה של כמעט 60 מליון איש. אם לאונרדו דה קפריו לדוגמה יעשה גאלה למען אפריקה, הוא בערב אחד יכול לגייס את הכסף שנדרש ולתרום אותו. יש דרך לממן את שימור הטבע והתיירות במדינה וגם להגן על חיות הבר בטנזניה".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"התביישתי במבטא, בזרות שלי. לא הייתי ספורטאי מצטיין. רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים"

Published

on

עומר בן שחר הגיע לעיר הסרטים עם מסורת משפחתית מפוארת ושאיפה להשיל מעליו את תדמית הילד' • סרטו "עץ מספר שלוש" מסמן הבטחה גדולה בתעשייה

במקרה של עומר בן שחר, צעיר חייכני עם עתיד מבטיח בהוליווד, התפוח לא נופל רחוק מהאגס. מגילת היוחסין של עומר מגלה שסבא רבא שלו היה הסופר הירושלמי ישראל זרחי; סבא שלו הוא לא הפזמונאי והמשורר יורם טהר לב האחראי ללהיטי צאן ברזל בשירה הישראלית; ואילו הסבתא שלו הייתה נורית זרחי, גם היא סופרת ילדים פורייה שבאמתחתה יותר ממאה ספרים.

עומר נולד בתל אביב. בגיל עשר עבר עם הוריו ליוסטון, טקסס. אביו היה חוקר וגנטיקאי. המשפחה התגוררה בטקסס חמש שנים ולמה זה חשוב? הסרט הקצר האחרון של עומר, שזכה לפרסום ותהילה בקהילה ההוליוודית, מבוסס על תקופת הילדות של עומר בטקסס של אמריקה ונקרא "עץ מספר שלוש".

"זו הייתה חווייה מאוד מוזרה" מספר לי עומר, "כי לא ידעתי בכלל אנגלית ואף אחד לא דיבר שם עברית. היו שם כמה זרים כמוני אבל זה לא עזר לי להשתלב. הייתי צריך לשרוד בחצי שנה הראשונה. למזלי הייתה לי כבר זיקה לאומנות הכתיבה ומשחק, ירושה משפחתית. נער צעיר, עולה חדש באמריקה, שמתמודד בלי הצלחה רבה לקבל תפקידים בהצגות התיאטרון בבית ספר ביוסטון. לבסוף קיבלתי תפקידים של עץ או חייל ברקע. למרות חוסר ההצלחה בבית הספר, הפקתי וביימתי הצגות בבית והזמנתי את המשפחה והשכנים והמורה".

מה דחף אותך לעולם הבמה בגיל כל-כך צעיר?

"הייתי צריך עוד אהבה, בארה"ב זה היה יותר חזק, לא היו לי חברים, רציתי לבלוט ולעשות רושם. התביישתי במבטא, בזרות שלי, לא הייתי ספורטאי מצטיין, רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים, אבל באומנות המשחק הרגשתי בבית. במבחני הבמה בכיתה ב' עמדתי על הבמה ושיחקתי ורקדתי לצלילי המזרח לקול צחוקם של הילדים. הבמה הצילה אותי כי בזמן שהייתי צנוע וביישן על הבמה יכולתי להיות אני.

"לקראת תחילת התיכון התקבלתי להצגת 'אוף ברודווי' של אנדרו לויד וובר שנקראה 'שריקה ברוח' בה גילמתי תפקידון של ילד ברקע. אבל זו כבר הייתה קפיצת מדרגה. הייתה לי עוד בעיה שלא יכולתי לשיר; היה לי קול מזעזע. אבל כיוון שתמיד נראיתי כל-כך צעיר קיבלתי תפקידים של ילדים קטנים. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי כילד".

אחרי חמש שנים חזרתם לישראל

"כשחזרנו לישראל כבר הרגשתי שחקן מן המניין והתקבלתי לשחק בתור ילד בכיתה ח' בהצגת 'הגטו'. הייתי שלוש שנים ילד ברקע. אבל שוב הרגשתי לא שייך, בקושי ידעתי עברית, ורציתי מאוד להיות שחקן מן השורה. למזלי נפתחה בבית הספר לאומנויות מגמה חדשה לקולנוע, זה לא בדיוק פיתה אותי אבל חשבתי שבעתיד אוכל לעלות על הבמה. כשחזרנו ארצה שלחנו את כל הכבודה שלנו באונייה. הייתה לי מזוודה עם כל החפצים הכי אישיים שלי: תעודות ומדליות, יומנים ותסריטים, תחפושות ומסכות מבית הספר ומהצגות ששיחקתי בהן. התברר שהמזוודה הלכה לאיבוד. את החוויה הטראומתית הזאת העברתי לסרט קצר שעשיתי בבית הספר. קראו לסרט 'דברים שאי אפשר לשחזר'. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת ומרפאת. אנשים אהבו את הסרט ושיחקה בו שרה פון שוורצה שלימים עברה לשחק בקאמרי.

"אחר כך עברתי לבית ספר תלמה ילין, שם עשיתי סרט מהסיפור 'הקרוקודיל' שכתב סבא שלי יורם טהרלב. את הסיפור הוא כתב על הסבא שלו שהיה בונה תחפושות, תחפושות מסובכות שהוא התקשה להפעיל. פעם הוא בנה תחפושת של תנין אבל לא יכול היה להפעיל אותה כי לא יכול היה לנשום בתוכה. אחרי זה הייתה לו תחפושת של פינגווין אבל הוא לא הצליח ללכת בתוכה ולכן גם לא יכול היה לגשת לשולחן ולקבל את הפרס הראשון. לקחתי את הסיפור הזה יותר על איך שההורים שלנו מנסים לחוות את החוויות שלהם דרכנו. בסרט כיכב אוהד קנולר שהפך לשחקן ידוע ומוערך בארץ. אז כבר התייחסו אלי בתור יוצר ולא בתור ילד. הסרט הקצר הזה זכה להרבה מאוד תשבחות ונקרא בסוף 'הפינגוין שרצה להיות ילד'. בזכותו התקבלתי ללמוד ב"איי.אף.איי" בלוס אנג'לס".

היכן שירתת בצבא?

"ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הייתי עוזר עורך. ערכתי את כל סרטי הרמטכ"ל בני גנץ. עשיתי לו סרט פרידה משעשע שהתקבל יפה מאוד ובני אהב אותו, הראו את זה אצל גיא פינס. הפכתי לבמאי בדובר צה"ל, שכלל הפקת סרטים שונים לצבא. בשנה השלישית ניגשתי לראיון באי.אף.איי. ראש החוג התלהב ממני ולא היה איכפת לו שאני רק בן 20 ורוב הסטודנטים שם הם אחרי תואר ראשון. הקרנתי לו את הסרט על הפינגווין ועוד סרט קצר שעשיתי עם ליא קניג, שתי דקות על סבתא חולת אלצהיימר. התקבלתי ללימודים וקיבלתי מלגה. דובר צה"ל שיחרר אותי חודש מוקדם יותר כדי שאוכל להתחיל ללמוד בזמן".

מה קורה בבית הספר לקולנוע בהוליווד?

"הגעתי ללוס אנג'לס וגרתי קרוב לבית הספר אצל חבר. הייתי צריך להוכיח שאני אמנם צעיר אבל מוכשר וזה לקח גם כמה חודשים. בשנה ראשונה עשיתי הרבה סרטים שהתקבלו יפה. הם היו קול שונה וייחודי שהאמריקאים לא הכירו. בסוף שנה שניה עשיתי את הסרט "העץ השלישי" שכאמור מבוסס על חוויות הילדות שלי בכיתה ב' ביוסטון טקסס. הפתעתי את עצמי שחזרתי עשר שנים אחורה. כנראה הרגשתי שוב את הזרות בלהיות ישראלי באמריקה. עם השותף להפקה התחלנו לדבר עם חברים וגילינו כמה הם מתחברים לזה. כולם היו עץ מספר שלוש. כולם היו מנורה מספר שניים. כולם הבינו את הקומיות והדרמה. על ילד שרוצה להוכיח שהוא לא רק עץ. ובסוף הילדים שמשחקים את העצים לוקחים את קדמת הבמה. בסרט יש מסר שהקהל מזדהה אתו. זה מבוסס על כך שסבתא שלי נורית זרחי קיבלה את הרושם תמיד שאני משחק בתפקידים מובילים בעוד שאני הייתי תמיד הילד ברקע, עד שיום אחד הסבתא באה לבקר באמריקה ומגלה שהנכד שלה הוא עץ מספר שלוש".

מה קורה איתך היום?

"אני עובד על פיתוח סרטים חדשים. אחד מהם מבוסס על הסיפור של סבתי ששמו 'תנינה' על ילדה מכשפה שלא משתלבת בעולם המבוגרים. אנחנו מפתחים סדרת אנימציה שמבוססת על הספר הזה ועובדים על סרט באורך מלא של 'עץ מספר שלוש' על משפחה של מהגרים מישראל לאמריקה, שכל אחד מנסה להשתלב בדרך שלו. הסרט הזה נבחר להיות בין שלושת המועמדים של פרס 'האמי' לסרטי סטודנטים והוקרן במרכז סבן בצפון הוליווד".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

'ברנינג מן'2019: 800 דולר לכרטיס?

Published

on

רשימת דרישות דרקוניות שהנחיתו הרשויות מעמידה את קיום הברנינג מן בסכנה ממשית • גם אם יצליח לדחות זאת, סופו של הפסטיבל האיקוני בנבאדה בצורתו הנוכחית – קרוב מתמיד

ככל הנראה, פסטיבל הברנינג מן, עלול לא להתקיים השנה – בוודאי במיקומו הנוכחי במדבר הסלע השחור בנבאדה. למה? שאלה טובה. מדי שנה, החל מ-1991, הארגון נדרש לקבל אישור מה- BLM (הרשות לניהול שטחים) לערוך את האירוע. ה-BLM הוא הגוף הממשלתי שאחראי על ניהול כל הקשור לשטחי טבע פדרליים. הגוף עורך סקר מקיף על היקף ההשפעות הסביבתיות שהאירוע עלול לגרום ומציב דרישות כדי "להגן על השטח והאנשים" (הסקר כלל דף אחד בשנתו הראשונה והיום כבר כמעט 400.

השנה, לראשונה, הגיש הארגון בקשה לחידוש הרישיון ל-10 שנים והתוצאה היא רשימת דרישות ארוכה. חלק מהדרישות החדשות שצצו יש מאין, יעלו במקרה הטוב את מחיר הכרטיסים לסכומים לא הגיוניים הערכה של 800 דולר לכרטיס) ובמקרה הפחות סימפטי, פשוט יחסלו את האירוע.

צלילה אל רשימת הדרישות של ה-BLM מבהירה עד כמה עמוק הבור. ברשות דורשים, למשל, מהארגון לגדר את שטח העיר בחומה. מדובר במעל 14 קילומטרים של חומה שלטענת הארגון תעלה סכומי עתק, זאת במידה ואפשר היה למצוא ספק אזרחי שיכול לבנות ולפרק דבר כזה תוך כמה שבועות. דרישה נוספת היא שעל הארגון לשאת באחריות לשיפוץ הכביש המבודד שמוביל לאירוע. אין לזה תקדים בארצות הברית, שבו גוף פרטי נאלץ לשלם על שיפוץ כביש ממשלתי מאחר והוא עושה בו שימוש. בארגון טוענים שחלק מהמיסים הכבדים שהם גם ככה משלמים למדינת נבאדה, במסגרת הרישוי, אמורים לכסות מן הסתם גם תחזוקת כבישים כמו בכל מקום מתוקן.

חלק נרחב מהדרישות של ה-BLM קשורות לנושא "אי השארת העקבות בשטח" שהוא אחד העקרונות המנחים את הקהילה. הפסטיבל מוגדר כאירוע "אי השארת העקבות" הגדול בעולם וצוותים ייעודיים עובדים מסביב לשעון במשך שבועות ארוכים אחרי סיומו, כדי לאסוף ולנקות כל מה שלא קשור למדבר ונשאר מאחור. הם מנקים גם אזורים נרחבים מחוץ לתחום האירוע כמו את כביש המריבה המדובר בעצמו. את ה-BLM זה לא מעניין והם דורשים הצבה של מכולות אשפה ופינויין. בברנינג מן טוענים שהקמת מערך כזה לא רק שלא תשפיע לחיוב על הסביבה, אלא תזיק לה. גם כאן נדרש להקים מערך לוגיסטי עצום של משאיות ודלק שכרגע נחסך מאחר וכל אחד לוקח את הזבל שלו הביתה בעצמו.

דרישה נוספת: ה-BLM מבקשים לערוך חיפוש מקיף בכל רכב ועל כל משתתף שמגיע לאירוע. הם לא מסתפקים בחיפוש שנערך גם ככה בשער בידי מתנדבים מטעם הארגון, אלא רוצים שחברת אבטחה פרטית תעסוק בזה. ארגון הברנינג מן טוען שזו פגיעה בתיקון הרביעי לחוקה, על פיו חייב להיות חשד סביר לכך שאזרח ביצע פשע לפני שעורכים עליו חיפוש. במילים אחרות, ממתי קנייה של כרטיס לאירוע הופכת אותך לחשוד בפשע?

אלו הם רק חלק מהסעיפים החדשים בדרישות הרישיון. יש עוד התייחסות רבה לזיהום אוויר ואור (יש דבר כזה), הפרעה לבעלי חיים, אבק ודברים שבאמת קשורים לשמירה על ערכי הטבע, אבל הם מתגמדים לעומת הדרישות התמוהות במסגרת התחומים שלא קשורים לתחום השיפוט שלהם.

אז מה קורה פה בעצם? למה פתאום מתעוררים שם ברשויות ומערימים קשיים כמעט בלתי אפשריים על האירוע הוותיק? אין תשובה אחת וברורה. בארצות הברית שני דברים מכתיבים את הכללים: כסף ואגו. הארגון נמצא בשנים האחרונות בסכסוך עם מדינת נבאדה שביקשה להעלות את המיסוי על האירוע, מה שהביא לעלייה חדה במחירי הכרטיסים. בתגובה להתנגדות הברנינג מן, שלחה המדינה מספר גדול יותר של שוטרים לאירוע, אבל הארגון לא פראייר ויש לו גם כסף וגם ייעוץ משפטי טוב ובינתיים מרבית הבעיות נפתרו בבתי המשפט דווקא בניצחון של הארגון.

השלב הבא יהיה בוודאי ניסיון להגיע לפשרה ולהסכים על מתן אישור זמני לאירוע הקרוב באוגוסט. אם זה לא יקרה נראה בוודאי קרבות שיגיעו גם עד בית המשפט העליון, דבר שלא ייטיב עם האירוע מאחר ומשפט יכול לקחת שנים ולארגון יש רק כמה חודשים לקבל את האישור. זה מצב קלאסי של fight or flight ובאופן מפתיע יש קולות גדולים בקהילה שתומכים דווקא בכיוון ה -flight. הם טוענים שאין מה להיכנס לריב הזה עם ה-BLM כי זה בדיוק מה שהם רוצים. השטח היה חבר נאמן כמעט 30 שנה והגיע הזמן להגיד לו תודה ולעזוב. הארגון קנה לפני כמה שנים חווה פרטית גדולה ויש שקוראים להעביר לשם את האירוע כדי לשכוח מרישוי וכל השטויות האלו.

הבעיה היא שהשטח אינו מותאם לכמות כזו של אנשים מעל 70,000). אחרים בכלל טוענים שפסטיבל הברניניג מן מת מזמן כבר. הערכים שלו נשחקו תחת גלגלי האופנה, המסחור ותרבות האינסטנט (והאינסטה), ואולי הוצאה פומבית להורג היא בדיוק מה שהפסטיבל הזה צריך כדי לחזור לעצמו במקום ובזמן אחר.

מי שהגיע לאירוע הזה בפעם הראשונה ב-2007 ראה המון כוונה. היום רואים בעיקר מצוות – מצוות הסלפי, מצוות התחפושת הכי גדולה, מצוות הנוחות ועוד.

האירוע גדל ללא פרופורציה לקצב הטמעת העקרונות שעליהם הוא מבוסס בקרב המשתתפים. הפסטיבל הפך למפלצת שצריך להמשיך ולהאכיל. הוא גדול יותר מהרעיון עצמו. למה לא עוצרים רגע ומכוונים מחדש? זו לא בושה. הרעיון יישאר גם אחרי האירוע. עצירה כזו יכולה להוריד ממנו את אור הזרקורים, את עודף המשקל, ולתת לאחוז המאוד קטן של משתתפים שמחזיק את האירוע הזה על הכתפיים שלו, זמן דרוש למנוחה.

המשך לקרוא

תרבות ובידור

מלון מומבאיי

Published

on

סרט שמספר על מציאות שעלתה על כל דמיון

את הסרט החדש "מלון מומבtיי" היה לי חשוב לראות; איך יבחרו לספר מה קרה שם, האמת שלא התאכזבתי, היו ביקורות שדיברו על כך שלא הזכירו מספיק את המקרה הטראגי בבית חב"ד, אבל ההמחשה הייתה מאוד טובה, והסרט מומלץ. אחד השחקנים הראשיים הוא לא אחר "מנער החידות מממוביי", ותפקיד נוסף ניתן לשחקן הנאה הרמי אמר, שכיכב בלא מעט שוברי קופות לאחרונה. הסרט מוקרן באותם ימים מתבצע אירוע טרור אכזרי ומזעזע בסרי לנקה, בלתי נתפס, איזה נס צריך לקרוא שהשנאה הקשה והאכזריות של הטרור תפסיק, זאת ההרגשה הקשה שחוויתי במהלך הצפייה. חיכיתי בסבלנות לאיזכור של הרצח בבית חב"ד וזה באמת הגיע בכמה מילים בתסריט, אבל כאמור המסר עובר לצופה והאכזריות על המסך חגגה.

הוטל מומבtיי הוא מותחן אקשן ריאליסטי המבוסס על מתקפת הטרור הגדולה גדוש רגעי מתח וחרדה, ויש בו שחזור מדויק יחסית של אתרים שבהם התרחשו האירועים האמיתיים. במרכז העלילה יש גם סיפור משפחתי מטלטל – אלא שדווקא פה הבמאי האוסטרלי הרשה לעצמו לא להיצמד לעובדות: המאבק להישרדות תחת אש של משפחת תיירים אמריקנית דומה מאוד לסיפור האמיתי של משפחת הולצברג הישראלית.

מתחילתו ועד אורכו "הוטל מומבאי" מגולל את מהלך מתקפת הטירור המתואמת של המחבלים האיסלמים ברחבי העיר מומבאי ובעיקר במלון טאג' מהאל המפואר, אך כמעט ומתעלם לחלוטין מהזירה של בית חב"ד. זאת למרות שעל פי הערכות כוחות הביטחון ההודים מדובר במטרה המרכזית של הטרוריסטים. כזכור, שני חמושים שפרצו לבית נרימאן החזיקו בשישה ישראלים (בהם בני הזוג גבריאל ורבקה הולצברג שניהלו את האתר), שנרצחו בדם קר. למעט איזכור מותו של "רב יהודי אמריקני" בדיווח שנשמע ברקע מהרדיו אין התייחסות לקורבנות הישראלים.

"הוטל מומבאי" ממחיש היטב את תחושת החרדה והפחד תחת אש המחבלים במלון, ולפני כן בקפה ליאופולד הסמוך שם נפתחה המתקפה. עם זאת, צורם מאוד העיבוד של חלקה של משפחת התיירים שההשראה לו לקוחה באופן ברור מסיפור הצלתו של התינוק מוישי, בנם של בני הזוג הולצברג, על ידי המטפלת שלו. המקרה שזכה לתהודה בתקשורת העולמית, הילל את גבורת המטפלת ההודית סנדרה סמואל, שהתחבאה בחדר ארונות כששני המחבלים פרצו פנימה. אחרי שגילתה את מוישי בוכה בסמוך לגופות הוריו, אספה אותו ונמלטה איתו מהמבנה הנצור.

על אף העיבוד החופשי למתקפת הטרור במומבאי, שעלול לצרום לצופים ישראלים, "הוטל מומבאי" הינו סרט אקשן מותח, מטלטל, ואפקטיבי במיוחד גם בהפצת המסר שלו נגד הטרור האיסלמי. האכזריות והאלימות של המחבלים כפי שמתגלה על המסך לא מותירה הרבה מקום להזדהות עם התוקפים. מן הצד השני, המצוקה הבלתי נתפסת של אורחי המלון, שכוללת בין השאר את המשפחה האמריקנית, זוג אוסטרלי וגבר רוסי קשוח (בגילומו של ג'ייסון אייזקס), מומחשת בכל עוצמתה על המסך. כך גם גבורתם של חברי צוות המלון ההודים, בראשות הטבח הראשי המאנט אברוי (בגילומו של אנופם חר) ועובד המטבח הסיקי ארג'ון (דב פל). אלו ואחרים מקבלים עיתור עוז ממאראס ואנשי ההפקה. חבל שביטוי גבורה קולנועי זה נשלל מהמטפלת סנדרה סמואל, כפי שהטרגדיה המשפחתית נשללה ממשפחת הולצברג בסרט.

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות. ליצירת קשר שרון טלפון:310-770-6423 אימייל: shaulina7@gmail.com
אתר אינטרנט :www.shaulina.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות