Connect with us

כתבות נבחרות

"אני מספר 1 בהרס עצמי!" – אסי דיין בראיון בלעדי לרגל הקרנת שניים מסרטיו בלוס אנג'לס

Published

on

שניים מסרטיו המצליחים ביותר, 'מר פומרנץ' ו'גבעת חלפון אינה עונה', מוקרנים השבוע במסגרת פסטיבל הסרטים של פוגי * שוש מיימון תפסה את אסי דיין, הקולנוען הישראלי הפורה והמעוטר בכל הזמנים, לשיחת נפש מטלטלת ומרתקת * הנשים והקוקאין, האבא וההירואין, הכבוד והדיכאון, החיים והחידלון * מסמך לא שגרתי 

דיין בסידרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול"

דיין בסידרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול"

בכל פעם שאני משוחחת עם אסי דיין – אני מרותקת. מלבד העובדה שהוא יוצר הקולנוע הכי חשוב והכי מוערך בארץ והמדפים בדירת הקרקע שלו (שני החדרים ומרפסת) ברמת אביב גדושים בפרסים ואותות הוקרה, הוא גם שייך למשפחת דיין, השושלת הכי מופרסמת בישראל, ובואו לא נשכח את העובדה שהוא בנו של משה דיין, מי שהיה רמטכ"ל ושר בטחון מיתולגי, אדריכל הנצחון של מלחמת ששת הימים ואבי הכישלון הנורא של מלחמת יום הכיפורים. 

סיפור חייו של אסי, כבן הזקונים המפונק של משפחת דיין (אח של יעל ואודי), הנחשבת למשפחת אצולה ישראלית, שזור גם בתולדות תקומת מדינת ישראל. מלח הארץ, שירת בצנחנים ועד לא מזמן נחשב לגבר הכי יפה בארץ, שחקן קולנוע מוערך ששיחק ב-40 סרטים ובימאי  ותסריטאי פורה עם 18 הסרטים שכתב וביים (אם זה סרטי בורקאס כמו 'שלאגר' ו'גבעת חלפון אינה עונה' או דרמות קודרות כמו 'החיים על פי אגפא', 'שמיכה חשמלית ושמה משה' ו'מר פומרנץ') הטביעו חותם משמעותי על הקולנוע הישראלי.

אסי דיין עם סיפור החיים המורכב שלו – אבא משה דיין- שר בטחון נערץ, דמות כמעט מיתית, שהיה גם כובש נשים ושהרפתקאות האהבים שלו היו מרוחות כמעט מדי שבוע על השער האחורי והקדמי של שבועון 'העולם הזה'. דיין, שנטש את האם, רות, מקימת ומנהלת משכית, והעדיף על פניה את רחל כורם, שהיתה אהובתו הדי ידועה (דיין לא טרח להסתיר אותה) במשך שנים. לימים דיין התחתן עם רחל והקשר עם ילדיו, שהיה בלאו הכי רופף, התנתק כמעט לגמרי, גם בהשפעת אשתו החדשה. אחרי מותו מגלים הילדים שהאבא דיין (שאוסף העתיקות ש'גזל' בשקדנות מחפירות ארכיאולוגיות נאמד בכמה מיליוני דולרים) הוריש את כל רכושו לאשתו השנייה ובעצם נישל את ילדיו ולא הותיר להם  פרוטה.

מה שהכניס אותם להלם שהניב בשעתו את 'הספד לאבא' שפרסם אודי דיין, אחיו הבכור, בעיתון 'הארץ'. זה היה מסמך שערורייתי ומצמית בו ניהל אודי דיין חשבון נוקב עם אביו. אסי דיין לקח את זה עוד יותר רחוק ובמשך שנים הוא מתכתש–מתמודד עם דמות האב הנערץ והשנוא שבעצם היה' נוכח-נפקד בחייו.

עם תום הקרבות במלחמת יום הכיפורים, כשהחיילי המילואים דרש מדיין להתפטר ודיין וגולדה התבצרו בכסאותיהם, יצא אסי דיין בהצהרה לעתונות: "על אבי להתפטר!". מאז הוא נוקט בהנהלת חשבונות נוקבת עם אביו המת, כשהשיא שלה הוא מיני סדרה ביוגרפית- דוקומנטרית בת 3 פרקים: 'החיים כשמועה', בה דיין מגולל את סיפור חייו על רקע קטעי עתונות משנות ה50-60-70-, שנות התמימות בחיי הישראליות המתגבשת, והוא בא חשבון עם אביו המנוח.

ב'החיים כשמועה' אותה יצרו  הבימאים עדי ארבל ומויש גולדברג דיין מדבר על הכל. מתערטל לחלוטין. בקולו הסקסי הוא מקריא את דברי הקריינות המבריקים-משעשעים-אירוניים וציניים שכתב ומספר לנו על אבא שלו, האחים שלו ואמו הנפלאה רות, (שגם כיום בגיל 95 דואגת לכל מחסורו של אסי בן ה-67, משלמת את חשבונות החשמל והמים שלו ודואגת שיהיה לו אוכל במקרר).

אסי גם מתייחס לארבע נשותיו – הראשונה אהרונה, אם שני ילדיו עמליה ואבנר,  שנפטרה ממחלת הסרטן לפני כחודש. על השחקנית, קרוליין לנגפורד שנטשה את בנם ליאור כשהיה בן שנתיים, וכפתה על אסי להעביר אותו למשפחה אומנת בקבוץ בנגב (ליאור היום בן 30, עתונאי מבריק וסופר צעיר ומבטיח, עבר חיים מפותלים כשבשיאם הוא עובר להתגורר עם אביו אסי, והשניים יוצאים במסע התמכרות לסמים שבשיאו ליאור האבוד, מגיע ללוס אנג'לס ועובר כאן טיפול גמילה בן שנתיים, שאותו מממנת אמא קרולייין לנגפורד, שבינתיים נישאה מחדש לאיש עסקים ומנהלת חיים נורמליים למדי בוודלנד הילס).

וגם על נישואיו החפוזים בלאס ווגאס לשחקנית–דוגמנית סמדר קלצ'נסקי ויחסיו עם הקרמיקאית וורד טנדלר, שגם תיעדה את חייה עם אסי בסרט דוקומנטרי. אגב,  דיין, שכה מקטר בסרט על אביו הנוטש עושה בדיוק אותו דבר. הוא לא גידל את ילדיו, עמליה ואבנר, ואת ליאור כאמור, מסר למשפחה אומנת בקבוץ. בין לבין, צצה פתאום בת אבודה נוספת –  אסיה, שמתוודעת אליו כשהיא כבר בת16. היא נולדה לאם איטלקיה אתה ניהל דיין פלירט בסט של איזה סרט.

כאן אני חייבת לעצור- כי היריעה תקצר מלגולל את כל הרפתקאות הילד הנורא של הקולנוע הישראלי, שהסרטים שיצר הם מראה של המכוער והחולה בחברה הישראלית. אגב, למי שלא יודע, אסי דיין גם מנהל בלוג – 'מר נפש', באתר 'תפוז'. אחת לשבועיים  הוא מפרסם רשימות נוקבות, בנוסח שפרסם בשעתו במוסף 7 ימים ב'ידיעות אחרונות' בימי אדם ברוך ז"ל. לבלוג של אסי 84 אלף קוראים!

בקיצור – אם לא הבינותם עד כה הסדרה מכילה את כל טוב הארץ: על רקע תצלומים של  תקופת מלחמת ששת הימים, יום הכפורים ומלחמת לבנון השנייה – נפרשים חייו של אסי המשולבים בזו של  המדינה המתהווה. כל זה בשילוב ההתמכרויותת שלו לסמים, 4 נשותיו, הסרטים שיצר וכיכב בהם, ההסתבכויות הקטנות עם החוק, האשפוזים, נסיונות ההתאבדות – כשעל הכל מרחפת דמותו של אבא, משה דיין המת, שאותו אסי שונא ואוהב ומעריץ וחושש ואליו הוא כמה ועורג. ושגם היום בגיל 67,  כל מה שהוא רוצה לומר לו בעצם זה :"אבא, אני צריך חיבוק שלך".

הסדרה שהוקרנה לא מכבר בערוץ 10, 'שיגעה' את המדינה. אסי בן ה-65 היום שפוף ושמן ומלווה בידי מטפל פיליפיני (שאמא רות דאגה לסדר לו ), קיבל טונות של תשומת לב ואהבה. עד כדי כך ש…אישפז את עצמו בבבית חולים 'תל השומר' במחלקה סגורה- כדי להירגע.

אסי ומשה דיין. אבא גנוב

אסי ומשה דיין. אבא גנוב

איך שלא נסתכל על זה אסי הוא תמיד 'ספור טוב'.  הוא מייצר פרובוקציות, נאמן לעצמו ואומר תמיד מה שהוא חושב, ותמיד עסוק בסוג של הרס עצמי שבדקה ה-90 הוא מצליח לצאת ממנו ואז לצאת באיזה סרט חדש , ספר חדש אחר. לאחרונה גם הוציא ספר שירים  'ואולי אהבה', שבו הוא כותב: "אומרים שאני מוכשר. אבל אני לא מאושר ומר נפש ומר לי מר".

העילה לשיחתנו הטרנס אטלנטית: שני סרטים של דיין מוקרנים בפסיטבל הסרטים הישראלי ה-27. סרטו האחרון  'מר פומרנץ', ואחד הסרטים הראשונים שלו: 'גבעת חלפון אינה עונה'. נדמה ששני הסרטים האלה מייצגים את הסקאלה עליהם נעה יצירתו של דיין. מצד אחד סרט בורקס שבזמנו הביקורת קרעה לחתיכות – 'גבעת חלפון', קומדיה מטורפת בכיכוב 'הגשש החיוור', שמציגה את ההווי האבסורדי שבשירות המילואים. כשהסרט יצא בשנת 1976, הבקורת התעלמה ממנו ולעגה לדיין. היום, 35 שנה אחרי, הסרט הפך לסרט פולחן שיצר שפת סלנג חדשה. אנשים יודעים את הסרט בעל פה, מצטטים ממנו פסקאות שלימות. בשנת 2008 פרסם אורי קליין, מבקר הקולנוע של 'הארץ' רטרטספקטיבה על הקולנוע הישראלי והגדיר את 'גבעת חלפון' כ"הקומדיה הסוריאליסטית הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי".

סרטו האחרון 'מר פומרנץ'- עוסק כמו מרבית סרטיו האחרונים של אסי בכמיהה שלו למוות. ד"ר פומרנץ המתגורר בקומה ה-16 של בניין בתל אביב, משכיר את המרפסת שלו לכל מי שרוצה להתאבד. תמורת 2000 שקלים הם יכולים לקפוץ מהמרפסת. סוג של עסק.  בדיאלוג של הרופא (אותו מגלם אסי דיין) עם המתאבדים הפונציאליים הם משחררים אמירות על סתמיות החיים, הריקנות, החידלון. כל האובססיות של אסי.

כשאני מספרת לו ש'גבעת חלפון אינה עונה' יסגור את  הפסטיבל  ויוצג ב-2 במאי ב'סבאן תיאטר', הוא אינו מופתע. ההצלחה של 'גבעת חלפון' כבר מזמן שברה את שיאי הצפייה הישראליים. חוץ מזה, עכשיו הוא כולו שטוף בגלי האהבה ותשומת הלב השוטפים אותו בעקבות 'החיים כשמועה'. והוא מדבר אתי כולו נרגש. כמו ילד קטן. הנה זה בא:

 גבעת חלפון והמימונה

אתה יודע ש'גבעת חלפון' סוגר את הפסטיבל. 

עם שלם ראה אותו ויודע אותו בעל פה. יותר מההימנון.

אל תגזים.

נשבע לך. זה לא יאומן. אנשים ראו את הסרט 40  פעם.

איך אתה מסביר את זה?

אני לא יודע. כשעשינו את זה, חשבנו שאנחנו עושים סרט קטן, מצחיק אמנם, אבל לא שאחרי 30 שנה עוד ידקלמו אותו בעל פה. לפני שבוע הראו את זה בטלוויזיה בערב המימונה. אז כל המרוקאים במקום לחגוג את המימונה, ראו את הסרט. והרייטנינג היה 29 אחוז,  וזה נחשב לרייטינג הכי גבוה שנרשם בארץ. זה לא יאומן. באמת לא יאומן. זה כמו סרט של האחים מרקס. אם מראים  היום סרט של האחים מרקס בארצות הברית אני לא יודע אם יהיה לזה 10 אחוז רייטינג שם.

כשעשית את הסרט היית בן 30. בגיל של ליאור, בנך, היום. ממש ילד.

וזה היה כבר הסרט השלישי שלי.

לא לקחו אותך אז ברצינות.

עשינו סרטים עלק אמנותיים אבל בינוניים. אחד מהם, 'חגיגה לעיניים' עוד לא יצא בעצם. ראו אותו רק 5,000 איש. שיש קולר, שרכש אותו להפצה בזמנו, הציג את הסרט  ב'סינמטק' רק פעם אחת. באו אלי כל הבמאים ואמרו – תגיד שעשית את זה היום ואתה מקבל את האוסקר הישראלי והאמריקאי יחד. סרט אדיר. אדיר.

דיין ב"פומרנץ". שורת המתאבדים

דיין ב"פומרנץ". שורת המתאבדים

הסרט הוא על משורר מפורסם שהולך להתאבד במטולה, נכון?

אנשי המקום בהתחלה מנסים להציל אותו ואז הם אומרים: 'למה שלא יתאבד אצלנו בעצם? חושבים שהוא משור לאומי, והמקום שלנו הוא מקום של תיירות'.  והתיירות גוועת שם כי יש מלחמה כל הזמן. זה סרט מצחיק ועצוב. טליה שפירא ז"ל, קיבלה את פרס השחקנית הטובה ביותר ואני קבלתי את פרס התסריט. לפני שהיה את 'פרס אופיר'  (האוסקר הישראלי. ש.מ.). שפירא ז"ל מתה בגיל 45. גם אשתי הראשונה אהרונה מתה לפני 4 שבועות. דור הולך ונעלם.

אהרונה משחקת בסרט?

לא, אבל היה היתה אשתי אז. והילדים שלי נולדו. נעשיתי אז אבא לעמליה ואבנר. את יודעת שעמליה היא מספר 2 בעולם המסחר באמנות? היא שייכת ל-200 האספנים הראשונים לפי 'פורבס' בעולם. גם בארצות הברית. עשתה 30 מיליון דולר ממכירות. היא מתעסקת רק באנדי וורהול וכאלה. היא גם הנציגה האישית של יוקו אונו ויש לה את מאטיס, ומודיליאני ששווים מאות מיליוני דולרים.

איך אתה מרגיש עם ההצלחה שלה?

אני מאוד מאושר, מה ז'תומרת? ליאור הוא עיתונאי מספר 1 ב'מעריב'. ממה שנותר מ'מעריב'. שולחים אותו למשימות. עכשיו היה שבוע ברמאללה. הוא כותב מצחיק ועצוב. ורוצים שיעשה סדרה. הוא כתב ספר של סיפורים קצרים. פנטסטי. הוא פשוט גאון. חוץ מזה, הוא גם משתתף עכשיו ב'מחוברים', התוכנית הזאת שמראה איך 5-6 אנשים חיים במקביל. כל אחד מקבל מצלימה ומתעד את מה שעובר עליו. זה פופולארי מאוד. הוא הסתובב עם מצלמה, וכל הזמן גם מקליטים את שיחות טלפון שלו. עושים מזה 32 פרקים על חיים של בן אדם. מן ריאליטי כזה.

אז יש לך את עמליה את אבנר, את ליאור ואת אסיה, שפתאום צצה באיטליה…

היא הולכת להתחתן עוד מעט. ואבנר  למעשה נשוי והוא נסע לסין והוא לומד סינית. אוטודידאקט כזה. בגלל המחלה של אהרונה אבנר ועמליה היו כאן איזה 4 פעמים בשנה האחרונה. וגם היו בהלוויה. ואני בכיתי נורא בגלל שאהרונה תפסה 20 שנים מחיי. מהתיכון ועוד אחרי האוניבריטה.

בכית?

מאוד מאוד. ממש. זו אבידה איומה. היא הייתה אשה מיוחדת במינה. חכמה בצורה בלתי רגילה וסקרנית. אני היחידי שידע להצחיק אותה. באתי אליה כשהיתה על ערש דווי והיתה מאבדת את ההכרה. היה לה סרטן בראש. והיא ביקשה להתאפר ולשים צעיף כזה על הראש, כי כבר היתה קירחת. היא נראתה נהדר. וזו היתה הפעם האחרונה. היא גם ראתה את הסדרה על החיים שלי. היא באה להקרנת הבכורה בסינמטק והיא בכתה כל הלילה. היא נראית אדיר בסדרה. היתה אחת הנשים היפות בארץ. בסדרה אני מתייחס לכל אחת מהנשים שלי, והיו לי ארבע. אבל בעיקר מתרכזים באהרונה, שתפסה מקום כזה ענקי בחיים שלי.

בחתונה עם אהרונה דיין. היפה בנשים

בחתונה עם אהרונה דיין. היפה בנשים

היה לך את אהרונה, קרוליין, ורד ומי הרביעית?

סמדר קליצ'נסקי.

זה היה לתקופה קצרה. חודשיים-שלושה, לא?

היינו שנתיים ביחד. התחתנו באותו ערב כשהגעתי לאל.איי. לא הכרתי אותה קודם.

זו האווירה של לוס אנג'לס? איך זה קרה?

זו האווירה של לאס וגאס. נסענו ללאס וגאס במכונית שקיבלתי ממנחם גולן. באתי לכתוב תסריט למנחם ולביים אותו. אחרי חודשיים-שלושה חזרנו לארץ וליווה אותנו עתונאי מעיתון 'חדשות', שהמינוי שלו היה רק להתעסק בזה. כמו שיש אחד ב'ידיעות אחרונות' שאחראי היום על יהודה ונינט. ממש יופי של עבודה. הייתי רוצה להיות עתונאי של אובמה ומישל.

סקס סמים ורוקנ'רול

אפרופו, מה אתה חושב על אובמה?

נפלא. אני לא יודע אם בקשר לישראל זה נפלא, אבל בקשר לאמריקאים זה טוב. בכלל הם באמת עם כלבבי. תחשבי שכל הדרום עד הרגע הזה מוכן לא רק לרצוח אותו אלא כל שחור שנכנס לעיירה. לא יאומן כל מדינות הדרום האלה.  זה נקרא THE BIBLE BELT – חגורת התנ"ך. יש שם את כל המטיפים ההיסטריים האלה. הם שונאים כושים. אני התערבתי, והפסדתי בהתערבות, שעשרה ימים אחרי שאובמה יתמנה לנשיא ירצחו אותו.  הם מתים לרצוח אותו. הדרומיים שונאים כושים מבחינה גנטית. זה אצלם בדם. שנות ה-60 רק חלפו לידם.

גם אתה שייך לדור של שנות ה-60.

אני ויהונתן גפן היינו די עלובים.

ומה עם סקס סמים ורוקנרול?

היה קצת סקס. לסמים הגעתי הרבה יותר מאוחר. בגיל 40.

באמת?

הייתי ילד טוב ירושלים. בצנחנים. בסרט שלי אני מודה בהתמכרות שלי לקוקואין אחרי שהייתי באמריקה. התוודעתי שם לקוקאין טוב. לא ישראלי. אבל אני לא נוגע בזה כבר שנים. זה מלוכלך ולא מעניין.

למה זה ממכר?

אתה מתמכר מהשורה הראשונה. אני מתעסק עכשיו בלימוד המוח ואני יכול לתת  לך על המוח הרצאה שלימה. למוח עצמו יש דרישה לחומרים שיש בקוקואין. זה המוח רוצה. לא אתה. זה הופך לאוכל של המוח.

למה זה כל כך נורא?

בגלל תוצאות הלוואי של הקוקאין.  אם אתה מערבב את זה עם משהו אחר הוא קטלני. כמו, ג'ון בלושי שערבב את זה עם 'אנג'ל דאסט' – אתה מת. זה הורג אותך. תופעות הלוואי הן איומות. אתה מרגיש את עצמך כאילו אתה אלוהים ל-8 שעות ולא מפסיק לדבר שטויות ולא סותם את הפה. בהתחלה זה טוב ואחר כך זה זבל.

כלומר?

זה מפסיק להשפיע. ויש מטבוליזם שהמוח מפתח השתעבדות לזה. אני לוקח ריטאלין למשל. שזה כדור לילדים בכלל. במקום לזרוק אותך, זה ממרכז אותך. במקום להיות בסוטול עם עצמך אתה נכנס למציאות. 20 אלף סטודנטים בתל אביב משתמשים בזה. אם תבקש מאחד מהם ריטאלין הוא יתן לך, גם בלי מירשם.

אז מה טוב בריטאלין?

הוא פשוט מביא ספיד. לא ספיד מוטורי שאתה יכול לרוץ מרתון 'ניו יורק – לוס אנג'לס', אבל ספיד של השכל. של המוח. זה מעורר את המוח בקשר למציאות.  אתה לא רואה חזיונות שווא, אין הלוסיננציות.

ובקוקאין אתה כן רואה חזיונות?

 אם אתה מזריק, אז יש לך חזיונות. אבל זה לא בריא. אני שונא את זה בגלל הפאראנויה שקשורה בזה.

כמה זמן היית בתוך הקוקאין?

שנתיים. זה התחיל לאט, אבל זה הלך וגדל, עד שבעצמי הלכתי לבית חולים. ושם, אחרי 10 ימים,  נגמלתי מזה. לא בעייה להיגמל מזה.

עברת את שנות ה-60, 4 נשים, 4 ילדים. לא היית בדיוק אב השנה.

כן, ואני מדבר על הכל בסרט. שני מיליון איש ראו את הסרט שלי. אני לא יכול לצאת מהבית. כולם רוצים להצטלם איתי ולרחם עלי, כי הסוף של הסרט הוא כזה שאני בודד. לא עני במיוחד, אבל חי לבד, בשניים וחצי חדרים האלה והולך כפוף כזה. גם הסרט 'מר פומרנץ' לא הצליח במיוחד, למרות שזה סרט גאוני. גם פילוסופי וגם מצחיק נורא. גם שיחקתי, גם כתבתי וגם ביימתי אותו.

דיין. היה אחד הגברים היפים בארץ

דיין. היה אחד הגברים היפים בארץ

הוא לא הצליח כי הנושא כבד. מי רוצה לראות סרט על מתאבדים?

לא, זה סרט מצחיק על פסיכולוג שגר בקומה ה-16 ברמת אביב וכדי להתפרנס הוא מזמין אליו את כל המתאבדים למיניהם, ומציע להם לקפוץ מהקומה שלו תמורת אלפיים שקל. קומדיה שחורה. המבקרים קליין ודובדבני ושות' כתבו שזה יותר טוב מ'אגפא'. והם כתבו על 'אגפא' דברים נהדרים.

הקהל שונא אותי אישית. חושבים שאני נרקומן לאומי. עכשיו, אחרי הסרט, ירדו מזה. כי הם ראו בסדרה, שבה אני מקריין לאורך 3 שעות, במה מדובר. החיים שלי –  חייל קרבי, צנחנים. מצד אחד, מלח הארץ. ומצד שני, יש פה ושם גם תאקלים עם המשטרה. לא מי יודע מה. והבריחה שלי לקפריסין כנער. ובית סוהר שם. כל זה מסתכם בימים לא בשנים. וארבע נשים ושמונה עשרה אישפוזים.

שמונה עשרה אישפוזים?

יש לי הפרעת אישיות שמחייבת אשפוז. קוראים לה BOARDER LINE. אני מספר 1 בהרס עצמי. זאת המחלה שלי. זה מתבטא בסמים, אוכל, נהיגה פראית ונסיונות התאבדות- ועל כל זה אני מדבר בסרט. גם עשיתי  18 סרטים

בתחילת הקריירה המבקרים התייחסו אליך בביטול כתסריטאי וכבמאי. רק אחרי 'החיים על פי אגפא' לקחו אותך ברצינות.

היחידי בעולם שקיבל 3 פעמים פרס מפעל חיים, זה אני.

איך 3 פעמים?

כל פעם על משהו אחר. מספר אחד בבימוי, בתסריטאות במשחק. אפילו זה שקיבל את פרס 'גלובוס הזהב' על 'בטיפול', IN  TREATMENT אמר שהלוואי היה מגיע לקרסוליים של הגירסה הישראלית.

היום אתה נשמע הרבה יותר מפוייס.

בטח. אין מה להשוות.

איך נרגעת? הגיל?

אני חי לי בשקט, אמנם לא בזוגיות. יצא ספר שירים חדש שלי ויש לי בלוג באתר 'תפוז' ויש לי 84 אלף קוראים. יותר מעיתון 'הארץ'. זה יוצא פעם בשבועיים. זה מצחיק נורא ועצוב נורא.

על מה אתה כותב שם?

על החיים. על מה שקורה בארץ או על מה שקורה אצלי. על אהבות נואשות ודברים נואשים. כמו שכתבתי בזמנו ב-7 ימים, אצל אדם ברוך.

איך היה לעבוד עם אדם?

בפעם הראשונה שנפגשנו אמרתי לו: 'אני מוכרח להגיד לך מה אני חושב עליך. אתה אנטיפאת!' אמר: 'אני אנטיפאת? כל יום שישי אני הולך מכות ב'זיגל'… הוא היה אדם מקסים ועורך פנטסטי. המוסף של 'ידיעות' בסוף השבוע נמכר אז יותר מאשר ה'ניו יורק טיימס'. המוסף שכב במשך שבועות ליד המיטה אצל אנשים. בעקבות הרשימות שלי ב'7 ימים' יצא ספר שלי שמכיל את מבחר הכתבות שפורסמו שם. כל אחת 1,500 מלה.  ובגלל זה אין לי חברים ואני לא מדבר עם חצי מדינה.

הקיוסק של יאיר לפיד

מה אתה חושב על מה שקורה בפוליטיקה הישראלת היום?

כתבתי בבלוג שלי לא ללכת להצביע. זה מה שנשאר. להצביע לכנסת זה כמו להצביע בשביל קרקס מדראנו. שלי יחמוביץ היא ראש מפלגת העבודה! פעם זה היה ברל כצנלסון.  ובחורה, שהדבר היחידי שעשתה זה שהיא כתבה ספר על הזיונים שלה מחוץ לנשואים עם גיא מרוז – זאת העבודה שהיא עשתה, עלק. יופי של רזומה בשביל ראש מפלגת העבודה.

אז מה, הולך ופוחת הדור?

או שהוא פוחת או שהוא עובר ימינה. ויאיר לפיד, הוא לא ניהל אפילו קיוסק בחיים שלו והוא שר האוצר! לא יאומן!

אתה חושב שהוא ייכשל?

בוודאי. לא היה כאן שר אוצר חוץ מפנחס ספיר שהצליח בתפקיד הזה.

אומרים שגם ביבי היה בסדר.

יחסית הוא היה בסדר. כי לפני כן הוא היה סוחר בארונות של 'רים'. את משווה אותו לאנשים כמו אבא שלי שנלחמו עבור המדינה. הוא איבד את העין שלו והיה רמטכ"ל הכי טוב  ואחרי זה שר הבטחון במלחמת ששת הימים. הוא עשה משהו. ביבי היה

NOBODY, סוחר של רהיטי 'רים' שבבחרותו חי באמריקה. בסקרים אחוז ההערכה אליו הוא נמוך מאוד. רק הפרענקים מצביעים בשבילו.

מה סוד קסמו?

זה סוד הקסם של סוחר טוב. ביבי הוא אמריקאי בכלל. אפרופו אמריקאים- יש להם אופי של מפרגנים. אני זוכר שהופעתי בתוכניות אירוח של ג'וני קראסון וכל מיני כאלה. הם לא הכירו אותי בכלל אבל נתנו לי מלא מחמאות: 'הנה הגיע השחקן הפנטסטי עם ג'ון ואנג'ליקה יוסטון'. אמרו עלי כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו.

 אבל כן שיחקת מול  אנג'ליקה יוסטון

היה לנו ראיון אצל דיק קיווט ב'טו נייט'. שאל אותה: 'מה גורם לך לחשוב שבגיל 14  מגיע לך מתנת יומולדת בשווי של 40 מיליון דולר?  בגלל שאת הבת של ג'ון יוסטון?' (הסרט עלה 40 מיליון דולר. ש.מ.) והיא התעצבנה ואמרה: 'יו מדר פאקר'. זה היה אחרי בקורות איומות שכסחו אותה. אני קבלתי בקורות מצוינות, משום מה. כתבו שאני דומה לשחקן של אינגמר ברגמן. זה לא עזר. הסרט נכשל. גם ג'ון יוסטון לא אהב אותו. הוא ציווה בצוואתו לגנוז את הסרט. יוסטון היה המינגווי של הקולנוע האמריקאי. היה מתאגרף. נורא אהבתי אותו. היינו חברין מאד טובים. הייו יושבים על הסט ומשוחחים שעות על בעלי חיים.

איך בכלל הגעת לג'ון יוסטון? היית אז בחור צעיר בן 24 . 

הייתי בן 20. לא בן 24. אחרי הצבא אהרונה ואני התחתנו נסענו לאנגליה. היא- כדי ללמוד טלויזיה ואני כדי להמר. לא היה לי מה לעשות והיתה לי שם סוכנת באנגליה. יום אחד היא אומרת: 'ג'ון יוסטון מחפש שחקן צעיר עם לוק צרפתי'.

אני הולך לאודישן. הוא בא ללונדון עם 40 עוזרים. הוא שאל אותי: 'אתה יודע את כל התסריט ? אתה יכול לעשות את זה ואת זה?' אמרתי: 'בטח', ושיקרתי. דיברתי יפה ונראיתי טוב. ומשום מה הוא אמר: 'אני רוצה שהבחור הזה יעשה את התפקיד הראשי'.

העוזרים שלו נבהלו. כי באתי לעשות אודישן לתפקיד קטן ופתאום אני מקבל את התפקיד הראשי. ככה עבדתי עם  אחד הבמאים הכי גדולים בארצות הברית, שיש לו 19 אוסקרים כשחקן כבימאי וכתסריטאי.

העיתונאי-סופר אמנון דנקנר, שגם היה עורך 'מעריב'  נפטר לא מזמן. מה אתה חושב עליו?

שתהיה לו מנוחה נכונה. כי הוא היה בהמה. מספרים עליו ב'מעריב' דברים איומים. שהוא זה שבעצם גרם למפולת של העיתון. היה אדם חכם, מבריק וכל זה. אבל לא ידע מה לעשות עם העיתון. לא הכרתי אותו. היה חוכמולוג כזה, אבל היה בהמה כמו טומי לפיד. ב'פופוליטיקה' שניהם היו  שתי בהמות נבלות. הצורה שטומי התנהג  אל הדתיים גבלה באנטישמיות.

עם קרוב המשפחה אביב גפן בהקרנת הבכורה של "מר פומרנץ"

עם קרוב המשפחה אביב גפן בהקרנת הבכורה של "מר פומרנץ"

התאשפז אצל כושי רימון

היום אתה יותר מפוייס עם אבא שלך, לא?

התוצאה מהסדרה היא שאני שנאתי את אבא שלי . בסוף אני רב אתו לפני מותו ואני אומר לו שהוא בן זונה. דברים כאלה. אל תשכחי שגם הוא השתנה באבא וכבעל. הוא עזב את המשפחה שלו  ונזרק לרחל הזאת וכתב שירים וספורים קצרים לנכדות שלה. דברים אידיוטיים. הוא נהיה אידיוט. וחולה מאוד. והיה שר חוץ. חוץ מזה שיחד עם עייזר ויצמן, הגיס שלו לשעבר, הוא הביא את השלום עם מצרים. בישיבות הממשלה הם היו קוראים לבגין – 'המנוח'. כי הוא כבר היה חצי סקלרוזי. מאז שעליזה אשתו מתה הוא הלך לאיבוד.

אתה מצטער שהתנהגת אליו כך?

ב'החיים כשמועה' היחסים שלי אתו –  תופסים נתח עצום. העובדה שאני מתנצח אתו. הסדרה כולה היא פנטסטית. אני מדבר על הכל. כל הנישואים שלי, האישפוזים,  18 הסרטים שעשיתי ולמעלה מ-40 תפקידים. קיבלתי 11 פרסים. = יותר מכל שחקן ישראלי. אחרי שהסדרה הצליחה כל כך, הלכתי להתאשפז ל-10 ימים בתל השומר במחלקה סגורה.

למה? אתה לא יכול לעמוד בפני הצלחה?

יש אנשים שלא יכולים  לעמוד בפני הצלחות במימדים כאלה. אחד כזה הוא שמוליק קראוס, שבכל פעם שהיה מצליח הוא היה נכנס כסאח והיה עושה רמונט באולפנים. אני לעומת זה יש לי דכאון נוראי. לא יודע למה. חלק מה'בורדר ליין', שזו ההפרעה שלי, זה להיות בדיכאון פנימי או להרגיש ריקנות. זה נקרא EMPITINESS, תחושה שהחיים לא שווים. אין להם שום משמעות. שהחיים הם אבסורד אחד גדול. עד  לפני שבועיים הייתי שם שוב. לא כתבו על זה בעיתון.

אישפזת את עצמך לבד?  

המשטרה עצרה אותי שוב בגלל השימוש בריטאלין, ושוחררתי כי הסתבר שיש לי מרשמים מהרופא ומהפסיכיאטר שלי. מי שהביא לי כדורים בשביל כסף נתפס ונשפט על מסחר. ואז שלחו אותי להתאשפז בפונדק של כושי רימון בבאר מנוחה, בערבה. כושי איש מקסים. מיוחד במינו. שרק עושה טובות.

אודי אחיך עוד טוב חבר שלו?

בוודאי. אבל אני לא מדבר עם אחי. אחרי שהסדרה הוקרנה בסינמטק, חצי שעה מחאו לי כפיים. אחי קם ויצא בחושך ולא אמר לי מלה.

למה?

הוא קינא. אני לא יודע למה. אגב, בלעדי אמא שלי הייתי היום הומלס ברחובות. עכשיו אמא שלי והאפטרורופוס מדברים עם מס הכנסה שרוצה ממני חצי מיליון שקל. הם שמו עיקול על 350 אל שקל שמגיעים לי. רק מ'שיר הפרחה' אני מקבל 50 אלף שקל תמלוגים בשנה. לא הגשתי דו"חות בזמן אז אני לא מקבל כספים שמגיעים לי.

איך היחסים שלך עם ורד היום?

יוצאים מהכלל. למרות שהיא ניהלה רומן עם האיש שטיפל בי. לדעתי זה לא מוסרי ולא יפה. כי הוא טיפל בי והתחיל איתה כשהיא היתה חברה שלי. זה נמשך 3 שנים ביניהם. היא בעצמה הודתה בזה. המשכנו להיות חברים קרובים. לא הזכרתי אותו במילה. על זה מגיע לי צל"ש. רק אחר כך תפסתי איזה בן אדם עם קרניים אני. אני גבר מקורנן.

עם קרוליין לנגפורד, כיום תושבת וודלנד הילס. בעל מקורנן

עם קרוליין לנגפורד, כיום תושבת וודלנד הילס. בעל מקורנן

ומה היה עם קרוליין?

תפסתי אותה בוגדת בי. ולא פעם אחת. יום אחד החלטתי שאני עוקב אחריה. זה עורר בי התקפי קנאה אדירים. אתה בודק כל דבר, אתה מריח תחתונים ודברים שלה. יום אחד הלכתי אחריה, ואני רואה את המקום שהוא גר ואני רואה את האור בחדר שינה נדלק, אחרי זה נכבה,  אחרי זה נדלק.  ואני, אין לי אלוהים הרי, אז הלכתי לשם ואני פותח את הדלת ותופס אותם במצב של מתלבשים כזה. אמרתי לה שאני לוקח את המכונית שלה ואחזיר אותה יותר מאוחר. והיא אמרה: 'SURE,  DARLING מה שאתה רוצה!'

אבל אהבת אותה.

בהתחלה כן. אחר כך פחות. היא זרקה  את ליאור בגיל שנתיים מהבית.

למה הסכמת לה?

לא היתה לי ברירה. היא הטיחה את הראש שלה בקיר ולא קמה לחתל ולהאכיל אותו. הוא היה אז תינוק. וכל פעם היא מספרת את הספור האידיוטי הזה שבמשך 11 שנים היא סבלה מדכאון אחרי לידה. בספרות הרפואית דיכאון לידה נמשך לכל היותר חודשיים וחצי.

אז מה זה היה?

אין לי מושג למה היא לא רצתה את ליאור. הוא היה תינוק משגע. היא לא רצתה להיות אמא.

היום היא מאוד מצטערת על זה.

שנתיים הוא היה אצלה עכשיו והיא מימנה את טיפול הגמילה שלו. היא השקיעה בו והוא באמת נגמל. ליאור במצב מצויין היום. זה לא יאומן מה שזה עשה לו. זה גם עלה הון כסף. בעלה הוא איש מקסים ונהדר.

אז היא כיפרה על החטא שלה.

כשהיתה פה בחתונה של ליאור נתתי לה נשיקה ואמרתי לה שהיא כיפרה על מה שעשתה לליאור.

מה היא אמרה?

היא בכתה. יש לליאור אשה ממש נחמדה ויפה. הוא מסודר ועובד קשה. שום דבר שלא היה לו כשהוא גר אתי במשך שנה. איתי הוא רק התחרבש. הוא היה גונב מילדי בית הספר 'ריטאלין' .

אז היתה לך השפעה הרסנית עליו.

גם וגם. אני השפעתי עליו לכתוב. לאחרונה כתב  ספר: 'אנשים מעדיפים לטבוע בים'. תשעה ספורים קצרים. ספר פנטסטי. הוא כותב נפלא. איזה הומור! איזה יופי!

היה לך גם רומן עם מונה זילברשטיין שמתה ממנת יתר.

עכשיו שאני לומד על מבנה המוח והפעילות שלו, וביחוד מה הירואין עושה אני מבין מה קרה למונה. בהירואין זה פיזי. אם אתה לא לוקח את זה יומיים, אתה מת מהקריז. היא היתה אתי ונעלמה לי פתאום. היו לנו דווקא חיים שקטים. היא היתה מרצה בכל מיני בתי ספר על הסכנה שבשימוש בסמים. יום אחד היא נעלמה לי מהבית וטלפנה אלי מ'כסית' אשתו של מוישלה ושאלה אם אני יודע איפה היא. אין תשובה מהטלפון שלה בבית, והיא לא בעבודה והיא לא אצלי. אמרתי: 'תנסו לחפש אותה בבית שלה'. הם נסעו לשם ומצאו אותה מתה עם מזרקים בתוך הוריד. חבל. היתה נורא נחמדה ואבודה.

הפיליפני והשיעמום הגדול

ומה עכשיו?

עכשיו עובדים על מעין פרק רביעי – מתעדים רק יום אחד בחיים שלי. מה שקורה עכשיו. עם הפיליפיני, והשעמום הגדול וכל המעריצים שמתקשרים אלי. השבוע מישהו התקשר אלי בקול של מג"ד ופקד עלי: 'אתה נכנס עכשיו לאבא שלך ומבקש ממנו סליחה.'

אני אומר לו: 'מותק, אבא שלי עסוק נורא'

אמר: 'תבקש ממנו סליחה. אתה הבנת אותי? '

אמרתי: 'לא שלא הבנתי אותך אלא שאתה מטומטם. אבי איבד סידן כבר מזמן"

את מי הכי אהבת מכל 4 הנשים שהיו לך?

את אהרונה. אהרונה ו-ורד. עם ורד חייתי 12 שנה ועם אהרונה -18 שנה. 30 שנה מהחיים שלי לא חייתי לבד. והלבדיות הזו, בזה מסתיימת הסדרה עלי, שאני בודד וערירי.

אתה מרגיש בודד?

אני מרגיש בודד אבל עיר המקלט שלי זו היצירה שלי. אין לי חברים בכלל. וזה לא ממריבות.

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כתבות נבחרות

וידויה של בת לאם נרקסיסטית

Published

on

״היו לי שתי מטרות, לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" • רויטל הורוביץ, תושבת סיאטל המגיעה להרצאות באל-איי, גדלה עם אמא נרקסיסטית וכתבה על זה ספר למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה • למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה

סיפרה האחרון של רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת – לגדול עם אמא נרקסיסטית, מסע בין תובנות" ,מבוסס על חייה האישיים וניסיונה כבת לאמא כזאת. זהו סיפרה השלישי של הורוביץ; השניים הקודמים היו "בת עיראק", רומן היסטורי המבוסס על סיפור משפחתה, ו"להתראות בקרוב", העוסק בהתלבטותם של מהגרים ישראלים
החצויים בין העולמות, ישראל וארה"ב.

הספר האחרון, עם זאת, הוא האישי ביותר וכתיבתו, היא אומרת, היתה תרפיותית. "לקח לי שנה וחצי לכתוב את הספר והכתיבה היתה תוך כדי טיפול בעצמי, סופר כותב את השמחה והכאב שלו ואני הרי כותבת סדרתית. זה הכלי הכי טוב עבורי. זה היה מעין פורקן בשבילי לכתוב את התהליך שעברתי. היו לי שתי מטרות: לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבסיאטל. "מה שהוביל אותי לכתוב את הספר היה משבר אישי שעברתי אחרי הביקור האחרון של אמי בסיאטל לפני מספר שנים.

היה זה משהו שהגדיש את הסאה ודי פירק אותי לרסיסים. הלכתי לטיפול וכשנכנסתי למטפלת שלא הכרתי בכלל, היא אמרה לי מייד: 'את בת לאמא נרקסיסטית, איך זה שלא ידעת את זה?'. היא הפנתה אותי לקרול מקברייד, מחברת ספרים כ- Will I ever be good enough ו- Healing the daughters of Narcissistic mothers ופתאום הרבה דברים שישבו אצלי בקופסא ובלבלו אותי, התעוררו. התחלתי לעבוד על עצמי וגם הלכתי לסדנא שמקברייד העבירה לבנות ופתאום התחלתי להבין דברים על עצמי ועל אמי".

מה זה בדיוק אומר לגדול עם אמא נרקסיסטית? במה זה מתבטא?

״אמהות נרקסיסטיות מבקרות את ילדיהן נון-סטופ. הן אומרות משהו אחד ומשדרות משהו אחר. יש עיוות מציאות קשה. בחוץ הן רוצות שתפגיני משהו אחד כשבפנים את מרגישה אחרת לגמרי. אם למשל הייתי עצובה, הייתי צריכה להפגין שמחה כלפי חוץ. זה לחיות כמו בהופעה, לא להיות עצמך. האמהות האלו משקרות כל הזמן ומבקרות כל הזמן. למשל, מגיל צעיר היא אמרה לי שאני שמנה וכך הרגשתי. כשילדתי את בני הבכור הלכתי לקבוצה להורדה במשקל והמדריכה אמרה לנו: אם הילדים בבית הספר אמרו לכם שאתם שמנים, אז בגלל זה גם הרגשתם שאתם באמת שמנים. ואני חשבתי לעצמי, אף אחד בבית הספר אף פעם לא אמר לי שאני שמנה, רק אמי. חזרתי הביתה והסתכלתי באלבום התמונות מהילדות שלי וראיתי ילדה יפה. התפרצתי בבכי. לקחו הרבה שנים עד שהגעתי למצב של תובנות אחרות".

זה השפיע עליך בתור אמא?

״בהחלט. ניסיתי לעשות דברים שונים עם הילדים שלי. הייתי בלחץ עם זאת שלא הייתי אמא מספיק טובה ובני תמיד אמר לי כמה שזה לא נכון, כמה שהייתי ואני אמא טובה ואם כבר, הייתי יותר מדי מגוננת ועשיתי עבורם יותר מדי".

הורוביץ, עברה לסיאטל עם בעלה ובנה הבכור בספטמבר 1995 בעקבות עבודה שקיבל בעלה במיקרוסופט. אחרי שלוש שנים, הם שבו לישראל והתיישבו בזכרון יעקב. העבודה במיקרוסופט, החזירה את המשפחה בחזרה לסיאטל שם נולד בנם השני. הגעגועים לארץ העלו אותם בחזרה על המטוס לישראל, אז נולד בנם השלישי ואת הרביעי הם עשו, בחזרה בסיאטל, לפני 15 שנים. מאז הם הספיקו לשוב שוב לארץ, לארוז שוב מזוודות ולהגר בחזרה לארה"ב לפני כשבע שנים. בין לבין, כתבה הורוביץ שני ספרים, בלוג בדה-מארקר וגם יצאה להרצאות בפני הקהילות הישראליו והאמריקאיות-יהודיות, על ספריה.

התנצלה והוסיפה קללה בערבית

מה בדיוק קרה באותו ביקור של אמך שהביא למשבר?

״כשאמי הגיעה לכאן לביקור, בדיוק שבנו לסיאטל מישראל וחיכינו למכור את הבית בארץ. סידרנו את הבית החדש, שמנו דברים במקום כשאמי הגיעה לחגי תשרי. היא רק הגיעה וכבר ביקשה ממני לשלוח אותה לטיול למשפחה שגרה בלוס אנג'לס. אמרתי לה: אמא זה לא נראה לי, באת לשבועיים וחצי, בואי תהיי אתנו'. אבל היא התעקשה: 'לא, אני רוצה לטייל ולך אין זמן לטייל אתי'. זה לא היה נכון, כמובן, טיילתי אתה בעבר. בכל אופן לקחתי אותה למוזיאון, נתתי לה כסף לקניות ושבתי הביתה. בינתיים הלכתי לעשות כביסה, פתחתי את המכונה ופתאום כל הסבון נשפך עלי. אמי השתמשה לפני כן במכונה והשאירה כנראה את הפקק עליו פתוח.

״בערב אמי התקשרה שבני יגיע לאסוף אותה. כששבה הביתה, אמרתי לה: אמא, אין סיבה שתיגעי בכביסה. העוזרת כבר עושה. היא שאלה מה קרה והסברתי לה שהסבון נשפך עלי כי היא כנראה שכחה לסגור את מכסה המיכל. היא טענה שהיא לא עשתה את זה ואני עניתי שזו כביסה מהיום והעוזרת לא היתה באותו היום. פתאום היא התחילה לצעוק: את טוענת שאני משקרת? אמרתי: בינינו, את לא תמיד אומרת את האמת. ואז זה התחיל. היא השתוללה, התחילה למרוט את שיערה, צעקה כמו חיה פצועה. מאוד נבהלתי. הילדים כולם היו בבית ולא ידעתי מה לעשות.

״התקשרתי לבעלי והוא אמר לי לצאת עם הקטן, כי הגדולים עשו שיעורים ושהוא מייד מגיע. הוא בדק מחירי טיסה מהיום להיום והחליט להטיס את אמא שלי בחזרה הביתה אם לא תפסיק לצעוק. כששב הביתה, הוא נתן לה אופציה, להירגע ולהתנצל בפניי או לטוס מייד לישראל, למרות שהכרטיס יעלה לו 5,000 דולר. אמי הסכימה להתנצל. שבתי הביתה והיא אמנם התנצלה, אבל הוסיפה לעברי קללה בערבית. זה גמר אותי. היו לי פלאשבקים מהעבר. עברתי התמוטטות עצבים ולא הפסקתי לבכות. אחרי כמה ימים היא קמה ונסעה למשפחה שלנו בלוס אנג'לס והפיצה עלי שקרים נוראיים. הייתי בטוחה שנשארתי בלי משפחה בגלל כל הסיפורים שסיפרה עלי, אבל הדודים התקשרו להגיד לי שהם אוהבים ויאהבו אותי ושאשמור אתם על קשר. זה מאוד ריגש אותי".

זו היתה הפעם הראשונה שהיא התנהגה בצורה כזאת?

״היו לה הצגות בעבר. היא היתה תמיד מלאת דרמות, כשהייתי בשנות העשרה למשל, היא זרקה עלי טלפון. את יודעת, הטלפונים הגדולים והכבדים האלו של פעם, עם החוגה. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לה ומדוע עשתה את זה. הטלפון פגע בי בראש ואני יצאתי מהבית בהרצליה והלכתי כל הדרך לרמת השרון ברגל, לדודה שלי. אחרי יומיים, היא באה לאסוף אותי ועשתה מכל העניין צחוק".

ואיפה היה אבא שלך בכל הסיפור הזה?

״אבא שלי היה איש מאוד נחמד ומתוק, אבל לא התערב בשום דבר ולכן גם לא פניתי אליו מעולם לעזרה. הוא היה בשלן מעולה, הסיע אותי לכל מקום, ואהב אותי, אבל הוא היה גבר מסורס כמו הרבה גברים במערכת יחסים שכזאת".

דיברת עם אמא שלך על הספר?

״לא אמרתי לה דבר בנושא, למרות שהיא בטח שמעה שאני מוציאה אותו לאור. אין לי עניין להיכנס אתה לשיחה כי הדבר הראשון והיחיד שתגיד לי שאני מדמיינת, שזה מאוד אופייני לאמהות נרקסיסטיות".

מה לגבי אחיך? דיברת אתם על הספר?

״אין לי קשר עם אחי ואחותי ואני מאמינה שזה בהחלט בגללה. זה מאוד עצוב. עם אחותי ניתקתי את הקשר עוד כשגרתי בארץ כי היא מאוד דומה לאמי ושואבת אנרגיות. ב-2011 כשגרנו בארץ, חליתי בסרטן וידעתי שאני חייבת לשנות דברים שמכאיבים לי ולנתק קשרים עם אנשים שמכאיבים לי והקשר המשפחתי הרי תמיד הכאיב לי. אחי, שהיחסים איתו גם נותקו, ביקש ממני אז סליחה וביקש לחדש את הקשר, אבל לפני כשנה וחצי שוב נותק הקשר. אגב, דיברתי עם נשים אחרות בקבוצה של בנות לאמהות נרקסיסטיות ומאוד מעניין לציין שלאף אחת מהבנות האלו, אין יחסים עם האחים שלהן. האמהות מסיתות את הילדים ביניהם. יש הסתה נון-סטופ. הפרד ומשול".

איך היחסים שלהם עם אמך?

״אחי אמר לי בזמנו: אני לא יודע על מה את מדברת, אמא היתה אישה נפלאה. אבל אמא לימדה אותו להיות מסורס. הוא נשוי כבר בפעם השניה ובפעמיים בהן היו נשוי, היה מסורס על ידי נשותיו. אחותי זכתה ליחס מחפיר מאמי, גרוע אף יותר משלי. היא לא כל כך מודעת לעצמה, שומרת מרחק מאמי, עוזרת לה עד כמה שהיא יכולה אבל עד גבול מסויים. היא לא מכניסה אף אחד לביתה ובטח שלא את אמי".

״כאילו שהיא נעצה סכין בלב"

למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים, הורוביץ מקפידה לתמוך באמה. לאחר פשיטת הרגל של אביה, ההורים עברו לגור בדירתם של הורוביץ ובעלה בארץ. אביה הלך לעולמו לפני עשר שנים והיא שולחת מדי חודש כסף לאמה, מתוך תחושת אחריות לא ברורה. "זה הדבר המוסרי לעשותו. זה שהיא כזאת, לא אומר שגם אני ריכה להיות כזאת" היא אומרת.

כשסיימה לכתוב את ספרה, היא שלחה אותו למספר הוצאות לאור ששלחו אליה מכתב בו החמיאו לספר ולכתיבה, אך אמרו שהם חוששים שהוא לא מסחרי. בסופו של דבר, לאחר ביקור בפסטיבל ספרים בפרנקפורט, היא פגשה את נציגי הוצאת הספרים הישראלית העצמאית ניב 'והחליטה לפרסם את סיפרה אתם. "זו הוצאה קטנה בהרצליה, חברה' צעירים ומדליקים, לא תחמנים ומאוד דוגריים, העבודה שהם עושים מאוד איכותית" היא מפרגנת. הספר יצא באמזון בעברית.

כשהיא נשאלת אם לא חששה מתגובת אמה והמשפחה, היא עונה בכנות: "היתה לי התלבטות גדולה אם להוציא את הספר או לא ואם להוציא רק כאן בארה"ב, או לחכות שתלך לעולמה. חשבתי על זה שנה ובסוף החלטתי, גם בגלל עידוד של אנשים אחרים ביניהם בעלי שכן להוציא. החלטתי שזה פחות מוסרי לחכות שבן אדם ימות בשביל לפרסם. זה המסע שלי עם עצמי, לא שלה".

זה נשמע שכתיבת הספר היתה תרפיותית עבורך.

״כתיבת הספר התחילה מתרפיה והסתיימה ברצון לעזור לנשים אחרות כמוני. זאת היתה הסיבה העיקרית שהוצאתי את הספר לאור. לנשים כמוני, יש התמודדות עם העבר שלנו ועם העובדה שאנו צריכות להצדיק ולהסביר את עצמנו. ולמרות זאת, לא תמיד אנשים מבינים על מה אנחנו מדברות וחושבים שאנחנו לא אמפתיות לאמהות או אסירות תודה לאמהות שגידלו אותנו. קשה להם להבין שזה לא זה. גם אם סלחנו, עדיין אנחנו צריכות להמשיך ולשמור על עצמנו מהאמהות שלנו כי הן לא משתנות, אנחנו אלה שמשתנות ומשנות".

איך האחים שלך ואמך הגיבו כשקראו את הספר?

״אין לי קשר לאחים שלי, אבל מבלי לקרוא את הספר, אח שלי איים על הוצאת הספרים בתביעה אם תוציא את הספר לאור, ולכן בסופו של דבר יצא הספר לאור בהוצאה עצמית. שאלתי את אמי אם קראה את הספר והיא ענתה שקראה אותו פעמיים 'אך לא מצאה את עצמה בתוכו'. זה בדיוק כמו לומר לי ש״אני מדמיינת״. למרות שציפיתי לתשובה הזאת, בכל זאת הרגשתי כאילו נעצה סכין בליבי".

איך מערכת היחסים שלך אתה היום?

״אני ביחסים קורקטים אתה ובעיקר 'נשמרת לנפשי'. היא לעולם לא תוכל להיות אמפתית לכאבי ותמיד תשים את עצמה במרכז. היא ממשיכה לעשות הפרד ומשול וממשיכה להסית נגדי. אני מגיעה לארץ פעמיים בשנה, מתראה אתה אבל היא רוב הזמן מדברת על עצמה. פעם, היא התחילה לשאול אותי בטלפון על הילדים שלי ובסופו של דבר הבנתי למה היא שואלת כי היא ביקשה לבוא לביקור ואמרתי לה שזה לא מסתדר.

״כשאני בארץ, אני אף פעם לא נשארת בביתה, אלא הולכת לבית מלון או חברים. אין לי טענות לאמי. אני מכבדת אותה ויודעת שעשתה כמיטב יכולתה. אני מקבלת אותה כמות שהיא ואוהבת אותה אהבה טעונה, אבל אוהבת. סלחתי לה ואין בליבי עליה יותר".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות