Connect with us

תרבות ובידור

"אני לא יודע להתחיל עם בנות"

Published

on

הוא חולה על אמא שלו ("מאוהב בה") • מפריד בין בשר לחלב ("צריך
להגיד תודה לאל על הכל") • וניאלץ להיאבק כמעט כל יום ביחס גזעני •
הזמר והדוגמן סטפן לגר, בן להורים מטוגו שמשרת בצה"ל, מזכיר שילד
שקורא לו 'כושי' לא נולד גזען וממשיך לחלום על קריירה בחו"ל

סטפן לגר – בן 21 . זמר, דוגמן ורקדן. רווק. נולד בבת ים, גר בראשון לציון. מדגמן מגיל 15 . פרץ ב־ 2016 עם השיר "Step Fun" , ובהמשך עם להיט הפרסומת "קומסי קומסה". השתתף בפסטיגל ושיתף פעולה עם נועה קירל, סטטיק ובן־אל, עברי לידר, עדן בן זקן ואיתי לוי. השתתף בקמפייני פרסום, וכיום מחזיק סטודיו לריקוד. הוציא השבוע סינגל חדש, "כפרה".

מתי בפעם האחרונה עשית משהו ספונטני?

"עשיתי עגיל באף, בקניון, לפני שנה. יש לי חתיכת אף־ אף, הרבה בשר, וזה לקח איזה שעה. זה כאב. בדרך כלל אני לא ספונטני. אני יודע מה יש לי בלו"ז קדימה, הופעות, ראיונות וצילומים, ואני לא מחכה למשהו ספונטני. אומרים לי שאני צריך חופש, אבל אני לא מרגיש ככה. אני רוצה לעבוד, לעבוד, לעבוד".

מתי בפעם האחרונה ביקרת בטוגו?

"לפני שלוש שנים, ואני אטוס שוב. אני רוצה לחזור לשם. נולדתי בישראל, אבל נסעתי לטוגו הרבה כילד,
לביקורים. להורים שלי יש הרבה אחים ואחיות שם. טוגו שונה מאוד מישראל, היא מתפתחת לאט, אבל כשאני מסתכל על האנשים שם אני רואה שהם שמחים. אין להם הרבה דברים שיש לנו פה, אבל הם לא יודעים את זה, הם פשוט מאושרים ומחייכים. אני לא מפונק, חונכתי להעריך כל דבר קטן, אבל מטוגו חזרתי כשאני מעריך עוד יותר את כל מה שיש לי. צריך לנסוע למקום כזה כדי לקבל פרופורציות".

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"עכשיו. כל בוקר כשאני קם זה להיות בחלום. אני בתוך משהו שתמיד חלמתי, האמנתי ודמיינתי שיקרה,
ועבדתי קשה בשבילו. זה מרגש, וזה רק עולה ומתגבר. התחלתי בכלל מספורט, כדורסל וג'ודו. שמעתי מוזיקה כילד, ורקדתי, והריקוד הביא לי את הדוגמנות. בהמשך הוצאתי את השיר הראשון שלי. עכשיו אני אוהב את שלושת הדברים האלה באותה מידה – דוגמנות, ריקוד ומוזיקה".

מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

מלא זמן לא שיחקתי כדורסל או כדורגל. הופעה מול קהל זה כמו 30 ספרינטים, וזה הכושר שלי. אני נראה ככה בלי לעשות ספורט, ככה נולדתי. גם בגיל 14 הייתי כזה, וגם אבא שלי נראה ככה, והוא גם לא עושה כושר".

מתי בפעם האחרונה היית מאוהב?

"עכשיו. אני מאוהב באמא שלי. אני חולה עליה. אמא שלי עובדת בשגרירות טוגו בישראל, ואני חוזר מאוחר
הביתה מהופעות והיא מחכה לי, לא נרדמת עד שאני מגיע, רוצה לשמוע איך היה לי. אנחנו קרובים מאוד.
אחותי הגדולה ואני גרים עם ההורים, וכולנו מאוד מגובשים וקרובים".

מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?

"כל הזמן אומרים לי שהתחילו איתי, אבל משום מה אני לא שם לב לזה. גם בגלל שאני צעיר, אני לא יודע
איך להתחיל עם בנות. אין לי משפטים שיש לאחרים. כשמתחילים איתי או מסתכלים, אני לא יודע איך לזהות
את זה. לא יודע מתי מישהי מעוניינת בי. באינסטגרם יש לי מלא הודעות, אני עונה גם".

מתי בפעם האחרונה הלכת לים?

"לפני שבוע, לחוף גורדון. אני אוהב ללכת לים, יש רוח, שקט. עכשיו אין שם מלא אנשים, אבל בחופש הכל
מפוצץ, ובכל זאת אפשר למצוא שעות שיש פחות אנשים ויותר רגוע. אני הולך לים לבד, ולפעמים עם חברים. אם רואים אותי שם ומזהים, אז מתלהבים לקראתי, שמחים לראות אותי. זה לא מציק לי. אני גם עושה גלישת סאפ, זה כיף ואני אוהב את זה מאוד. זה מרגיע אותי".

מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?

"לפני שנתיים. פעם הייתי הולך לאודישנים, לכל מיני תצוגות ומלא דברים, וקיבלתי הרבה־הרבה 'לא' לפני
שקיבלתי 'כן'. עכשיו כולם כבר יודעים מי אני ובאים אלי. כשהייתי מקבל 'לא', בהתחלה הייתי מתבאס,
אבל לאט־לאט הבנתי שזה לא קשור אלי ספציפית. צריך ליפול לפני שאתה קם גבוה, וזה מבחן, לא
להישבר מה'לא'. אין הצלחה בלי כישלון".

מתי בפעם האחרונה התרגשת?

"התרגשתי מאוד לפני שנה, בזכות ילד בשם עידו שהיה חולה ושכב בבית חולים. הוא רצה להיפגש
איתי. אמרו לי שהוא אוהב אותי מאוד, והלכתי לשם לפגוש אותו. הוא היה במצב לא טוב, אבל בפגישה
שלנו הוא הזיז את היד והתחיל לנסות לשיר. המשפחה שלו היתה בשוק ואני בכיתי. אחרי כמה חודשים הוא
חגג בר מצווה, ובאתי לשיר לו. הוא התחיל להתאושש וישב כבר בכיסא גלגלים. אני ממשיך לקחת אותו
להופעות שלי, והקשר בינינו אמיתי עד היום. ללכת לבתי חולים ולשמח ילדים, וגם להופיע בבר מצווה,
זה כיף. אני מרגיש שזה חשוב. התגובות אלי מאוד מרגשות אותי".

מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"אתמול. אני אמן פעיל בחיל התקשוב. רציתי להתגייס, זה היה חשוב, ועשיתי טירונות בניצנים. היה כיף מאוד. שירות צבאי זאת חוויה שצריך לעבור. בפועל אני עובד בטלפון ובאינסטגרם למשוך מלש"בים להתגייס לחיל. אני כל יום בצבא, אפילו כמה שעות, ואני בן 21 , ככה שנשארו לי עוד כמה חודשים".

מתי בפעם האחרונה שמעת הערה גזענית?

"לפני שנה, בשדה התעופה באילת. הצטלמו איתי ילדות ואימהות, ואז קראו לי בכריזה, כי הייתי צריך
לטפל בעניינים של המזוודה שלי, וכשחזרתי לשם אמרו לי שאיש מבוגר העיר לנשים שהצטלמו איתי
'מי הוא? מה אתן מצטלמות איתו בכלל? יש מלא כמוהו בתחנה המרכזית'. סתם איש ממורמר. אנשים היו
עצבנים עליו, אבל אני לא התרגשתי. זה המרמור שלו".

מתי בפעם האחרונה הרגשת שיש לך כוח לשנות דעות קדומות?

"ילדים שקראו לי 'כושי', זה מה שהם שמעו בבית. ילד לא נולד גזען, ומבחינתי כולם נולדים מאותו מקום
ונולדים אותו דבר. ילדים הם כמו כוסות ריקות, וכל אחד גדל לפי מה שממלאים אותו בבית. כשהתחלתי
להתפרסם, ילדים ראו ושמעו אותי – והתחילו לאהוב אותי. ההורים שלהם כעסו שהם צופים בי, כי הם היו
למעשה גזענים, אבל עם הזמן גם הם התחילו לקבל אותי, בזכותם של הילדים. ההורים רואים שאני בנאדם טוב, ומבינים שצבע העור לא משנה. הם מתאהבים בי. משהו השתנה ביחס אלי. אני מרגיש שפתחתי דלת. אם יהיה עכשיו עוד אמן שנראה כמוני, יהיה לו יותר קל. זה עצוב שזה ככה, אבל מצד שני זה המצב ואין מה לעשות. אני מרגיש שזה משתפר, וגזענות היא לא רק שחור ולבן. צריך להסתכל על בני האדם, לא על מחסומים כמו דת וצבע. כשאתה לא מתייחס לזה, אתה מבין עד כמה המחסום הזה לא משנה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?

"אני חושב על זה עכשיו. מאז שהתחלתי לעשות מוזיקה זה תמיד בראש שלי. אבל קודם כל נולדתי בארץ, כך שהחלטתי להתחיל את הקריירה פה. כשאני חושב על חו"ל אני חושב על צרפת, כי זו שפת האם שלי, ואני
מרגיש שאנשים מרגישים את זה ומתחברים לשירים שלי מאוד".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"הבוקר. אני מתפלל כל יום, בבוקר, בערב ובצהריים, ותמיד בתוך הראש. אני קם בבוקר ואומר תודה רבה,
וככה כמה פעמים ביום. צריך להגיד תודה לאל על הכל. אני נוצרי שמקיים מצוות של היהדות, צם ושומר כשרות, אבל אני גר פה, אז זה מסתדר. אני חושב שלא הכל קשור לדת. גבינה ובשר, למשל, לא מתאימים לי ביחד. זה עושה כאבי בטן וזה לא בריא".

מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"אני לומד כל הזמן. למדתי לאחרונה ששום דבר לא בא בקלות. צריך לעבוד קשה כדי לקבל את כל מה שאתה
רוצה לקבל. אני רואה הרבה אנשים שרוצים משהו מסוים, נגיד פרסום, וזהו. אדם קודם כל צריך להתאמן במשהו, להתאמץ, לעשות משהו הכי טוב שהוא יכול, כי הפרסום הוא לא המטרה. המטרה היא להשפיע על אנשים ולעשות טוב לסביבה. הערכה, הצלחה ופרסום הם הדברים שמסביב, כי קיבלת עליך פוקוס".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הפרסום שלך?

"כשהתחלתי בכלל לא חשבתי אפילו על הפרסום. מצחיק אותי שהיום פונים אלי לפעמים ואומרים לי 'אני רוצה להיות מפורסם כמוך'. תמיד התאמנתי בבית ברצינות ועשיתי המון הכנות לבצע את הריקודים טוב. כשהפרסום בא לי – לא השתגעתי. כש'קומסי קומסה' יצא, לא הבנתי בכלל שאני מפורסם. רק אחרי חודש
הגעתי לאילת, ופתאום התנפלו עלי נערות ונערים. שם הבנתי את הטירוף. בכלל, פרסום זה לא משהו קל,
זה מאוד מבגר אותך. אני תמיד בסביבה של אנשים מבוגרים, והם כבר לא שמים לב לגיל שלי".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

Hustlers: ג’ניפר לופז עובדת על כולם

Published

on

מספק בידור סקסי, ארוך מדי אבל בעיקר מעצים של נקודת המבט הנשית על תעשיית המין • ומציב את ג'יי לו בשורה הראשונה של המועמודות לאוסקר השנה

הוליווד יצרה שפע של סרטים המתבססים על סיפורים אמיתיים, שאף הצליחו להיכנס לרשימת המועמדויות לפרסים חשובים באותה השנה, ותעשיית הקולנוע אף בחנה את עובדי המין בסרטים בדיוניים ותיעודים כאחד; לעיתים רחוקות אם בכלל – התפתלו שני סוגים של סרטים אלו לעלילה אחת.

אבל זה בדיוק מה שהסרט Hustlers של לורן סקפריה מנסה לעשות, למהול דרמה מקורית על החיים האמיתיים עם תיאור מיתולוגי של חשפניות-רקדניות, שניסו להרוויח את לחמן – גם אם זה בדרכים פתלתלות.

הסרט לוקח את הכתבה בסגנון רובין הוד ‘The Hustlers at Scores’, שכתבה ג’סיקה פרסלר ופורסם בניו יורק מגזין בשנת 2015, והופך את הנשים האמיתיות לבדיה משעשעת בסרטה של סקפריה. בזכות דרמת אופי עשירה ומשחק מרתק של כוכבות הוליוודיות, בעיקר ג’ניפר לופז, הסרט מספק בידור סקסי, מעט ארוך ובעיקר מעצים את נקודת המבט הנשית על תעשיית המין.

סקפריה (“דרושה חברה לסוף העולם“) כתבה וביימה את Hustlers והיא מצטיינת בהמחשת סיפור על עובדות מין, שלעולם לא מתנגדות לגברים שמולן, או מתבזות אפילו פעם אחת. בהחלט, יש הרבה עירום נשי ומצבים מיניים, אך הנשים אינן מוצבות כמשהו שיש לראות כאובייקט – העירום שלהן ואיך שהן מביאות את המיניות שלהן הוא פשוט חלק מתפקידן. וההבחנה בין אובייקט לאדם, במיוחד בסיפור על חשפניות, הוא המפתח להצלחתו של הסרט.

בידיו של תסריטאי-במאי אחר, Hustlers יכול היה בקלות להיות סרט עם תובנה מועטה ביחס למה שגורם לדמויות הללו לפעול. אבל התסריט של סקפריה ממוקד יותר בנשים הרב-גוניות שיצרו הונאה בסגנון רובין הוד זו, והסיפור הזה כולל ידידות נשית אפלטונית באותה מידה כמו מין. התסריט של סקפריה שנון, משחק שכמעט לא רואים בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, והבימוי שלה הופך לסרט עם רעיון מרתק, מעט ארוך, אך בהחלט ראוי לצפייה.

חשובים לא פחות מתרומתה של סקפריה הן הכוכבות לופז ו-קונסטנס וו, שהופעותיהן המסנוורות מחיות את דמויותיהן של הנשים המסובכות. החברות שלהן, וכל הרגשות המבולגנים שמגיעים עימן עקב פעולתן, מהווים את הגרעין הרגשי של הסרט. עם שחקניות מוכשרות כמו לופז ו-וו במרכז, ידידותן בסרט משכנעת באופן שובה לב, ומעניקה מהות אמיתית לסרט. לופז מצדה מנצלת כל רגע מהופעתה הסקסית, ובוודאי נראה אותה בעונת הפרסים הקרובה, ואילו וו חזקה באותה המידה – אך מה פחות מוכר בהוליווד.

בנוסף, בסרט צוות שחקניות משנה מוכשרות לא פחות, כולל קארדי בי, לילי ריינהארט, קיקי פאלמר ועוד ויש הרבה רגעים שבהן הכוכבות הנשיות הנוספות מאירות את המסך. אבל Hustlers הוא סרטן של לופז ו-וו, מלאות אנרגיה, ועוצמת הסרט פועלת בזכותן.

כמו במקרה של עיבודים רבים לסיפורים אמיתיים, ישנם מספר רגעים בהם העלילה איטית ונמרחת, כאשר התסריט של סקפריה נאבק לשמור על תנופת הסיפור. עם זאת, ברוב המקרים, התסריט מצליח להתגבר על רגעי המעידה הקצרים האלה על ידי דפדוף במהירות דרך אירועים מרכזיים נוספים.

בסופו של דבר, הכל משרת את הסיפור העיקרי והדמויות ומתכנס יחד לסרט מעוצב ויזואלית בצורה מצוינת. הסרט מספק זוהר אסקפיסטי אל מול נקמה בסיפור מרגש ואולי מוצדק לטעמם של חלק מהצופים), תוך שהוא מציע חוויה שובת לב יותר ככל שהסרט צולל לעומק דמויותיו, במיוחד החברות בין הדמויות הראשיות.

כיוון שכך, “נוכלות בלי חשבון” היא חווית קולנוע סבירה ויתכן ששווה לבדוק אותה. למרות שייתכן שהסרט הוא לא דרמה טיפוסית אמיתית, אין ספק שלוקחים כמה חירויות לשם הבידור, וסביר כי נראה אותו מוזכר בעונת פרסים – לא רק עבור עבודתו של סקפריה על התסריט וכבמאית, אלא גם על הביצוע יוצא הדופן של לופז.

לצפייה בביקורות נוספות:www.movieshy.com

המשך לקרוא

תרבות ובידור

האישה הראשונה שהסעירה את המטבח הישראלי

Published

on

לפני ארבעים שנה, כשמדינת ישראל החלה להתאושש מתקופת הצנע, רות סירקיס הביאה למטבח הישראלי שילוב של מתכוני גורמה מפוארים מהעולם עם הוראות פשוטות וברורות • גם היום, בגיל 82, כוהנת הקולינריה לא זזה מהסירים, ומוציאה ספר מתכונים לילדים המבוסס על שבעת המינים • הכל, מסתבר, התחיל בשליחות דיפלומטית עם הבעל בלוס אנג'לס • ראיון

מטבח ביתה של רות סירקיס, מחלוצות הספרות הקולינרית בישראל, אינו כולל מכשור יוצא דופן; רק ארונות בחיפוי עץ כפרי, שני כיורים, שלושה משטחי עבודה ותנור תעשייתי גדול. הרמז היחיד לכך שלא מדובר במטבח שגרתי, הוא מעין משרד קטן שנמצא בשוליו: שולחן, כיסא ומסך מחשב, המשמשים את רפי, העזר כנגדה. "יש לי גם מקום למטה, אבל אני מעדיף לשבת פה, לראות את כל ההתרחשות", אומר רפי, מי שצילם לאורך שנים את התמונות עבור המאמרים והספרים של רעייתו, וגירה בהן את בלוטות הטעם של המוני בית ישראל.

כבר למעלה מארבעים שנה שרות סירקיס בתחום. הרבה לפני שהוצפנו בתוכניות בישול ומתכונים בכל ערוץ ואתר אינטרנט, היא כבר הביאה לשולחננו טעמים מרחבי העולם, וספריה היו לרבי־מכר בקרב ילדים ומבוגרים. אני נפגש איתה לרגל צאת ספרה החדש "שבעת המינים", המיועד לילדי הגן. הספר הזה מחולק במסגרת ספריית פיג'מה, שנוסדה על ידי "קרן גרינספון ישראל" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, ומעניקה ספרים למאות אלפי ילדים ברחבי הארץ במטרה לעודד קריאה משותפת עם ההורים בנושאי ערכים ומורשת יהודית־ישראלית.

שבעת המינים, מספרת סירקיס, תמיד סקרנו אותה. "אילו גסטרונום היה יושב היום וחושב מהם המזונות הדרושים לבסיס המחיה של אדם כאן בארץ, הוא היה מדבר כנראה על שבעת המינים. מעבר למתכונים, הרעיון בספר היה לכתוב את הפרשנות שלי לפסוק המוכר מתוך ספר דברים – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש', ולהביא גם חלק משלל הסיפורים, הפסוקים, האגדות והמדרשים עליהם.

״היה לי חשוב לתת מידע מקיף ותמונה מלאה על המינים, מכמה צדדים; על כל פרי כתבתי מתי ואיפה הוא צומח, מה עושים ממנו, אילו שירים נכתבו עליו והיכן במקרא הוא מוזכר. מעבר לזה, חשובה לי העברית. ליידע למשל שהקליפה הדקה של הענב נקראת זג, שלקטיף של התמר קוראים גדיד, ושתהליך הוצאת גרגרי הרימון נקרא פריטה. הקפדתי גם שהמתכונים יהיו כמה שיותר בריאים, ללא עודפי סוכר".

זו לא הפעם הראשונה שסירקיס מתרגמת את שבעת המינים לשפת המתכונים. "לפני כמה שנים אירחתי קבוצה של נשים שממלאות תפקידי מפתח בארצותיהן. הן הגיעו מסינגפור, מהונג־קונג, מאירלנד, מארה"ב ועוד. הכנתי להן ארוחה שהייתה מבוססת על שבעת המינים, עם תפריט בשפה האנגלית ובו הסברים על המרכיבים וציטוטים מהתנ"ך".

אילו מנות הגשת?

״המנה הראשונה הייתה מוס דגים מעושנים עם לחם חיטה קלוי. למנה עיקרית – סלמון מאודה ביין עם ענבים ירוקים, ריזוטו של שעורה, וגם סלט עם רוטב שמן זית ודבש. והקינוח: פירות טריים ברוטב רימונים ופאי תאנים".

בחירת המתכונים לספר הנוכחי הצריכה התאמה לקהל היעד – ילדי הגן. "חיפשתי דברים שהם קלי הכנה, ושהמרכיבים שלהם זמינים. במתכון של התמרים, למשל, יש שני מצרכים בלבד – תמרים ומרציפן. הילדים צריכים לקחת את התמרים, לפתוח אותם ולהכניס לתוכם גליל מרציפן קטן. לתאנה הבאתי מתכון של עוגת גבינה ללא אפייה, שכוללת ביסקוויטים, שמנת, גבינה, מעט סוכר ותאנים".

היום ילדים הרבה יותר מעורים במטבח מבעבר. לקחת את זה בחשבון?

הרעיון של הספר הזה היה פשטות. לא ניסיתי להראות שאני אדם מפורסם שמכיר אוכל מפונפן, כפי שנוהגים לעשות כל מיני שפים בספרים שלהם. מבחינתי, אם ילד יכין את התמרים הממולאים במרציפן – דיינו, מה הם צריכים יותר?

״היה לי גם חשוב שהילדים ייצרו משהו בידיים. במסגרת המתכון שקשור לחיטה חשבתי לתת להם להכין פיצה, אבל בספריית פיג'מה ביקשו מתכון לחלה. אז פניתי לבתי נורית, שמדי פעם עושה טקסי הפרשת חלה, והתייעצתי איתה מה יכול להתאים לילדים. בצק הוא חומר שאפשר לעצב איתו, כמו חמר. היא אמרה לי שבמקום לקלוע צורת צמה, אפשר להכין חלת 'יוסף ואחיו': כדור אחד גדול, שמסביבו 11 כדורים קטנים. וזה המתכון שפרסמתי. ילדים שמכינים את החלה ישימו לב שכדורי הבצק תופחים ונדבקים זה לזה, ובשעת האפייה הם תופחים עוד יותר".

צוהר למטבח הצרפתי

סירקיס (82), נשואה לרפי ואם לשלושה, נולדה בתל־אביב. היא בוגרת תיכון עירוני א', שם הכירה את בעלה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל התותחנים כסמלת תרבות וסעד, ולאחר מכן למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במשך שנים עבדה באגף השיקום של משרד הביטחון, ואחר כך הדריכה בקורס לנשים מנהיגות מאפריקה ומאסיה, שהגיעו לישראל בחסות המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ.

ב־1962 נסעו בני הזוג סירקיס לבוסטון. רפי, שכבר היה אז מהנדס אלקטרוניקה ועבד בחברת HP, סיים שם תואר שני, בעוד רות נשארה רוב הזמן בבית. העניין שלה בגסטרונומיה התעורר בזכות תוכנית הטלוויזיה של ג'וליה צ'יילד – ידוענית־על שהביאה אל ביתם של הצופים את המטבח הצרפתי. "צ'יילד לימדה את האמריקנים צורות חדשות של בישול, וחשפה בפניהם טעמים ומזונות שהם לא הכירו", מסבירה סירקיס. "עד אז האמריקאים השורשיים היו צמודים בעיקר לאוכל הבריטי המסורתי, שכלל בשר ותפוחי אדמה. היא הכניסה למטבח שלהם דגים ועופות, וגם לימדה איך להשתמש בסוגי הבשר השונים – מה כדאי לטחון, מה כדאי לבשל ומה ראוי להכניס כצלי בתנור. מעבר לזה היא הציגה טכניקות בישול חדשות, למשל בישול ביין. בעקבות התוכנית קניתי את הספר שלה, 600 עמודים ללא תמונות, והתחלתי להכין את המתכונים. שמתי לב שאם אני פועלת בצורה מדויקת לפי ההוראות, יוצאים דברים ממש טעימים ומרשימים".

את התוצאות המרהיבות שהפיקה רות ממטבחה, תיעד רפי במצלמה החדשה שקנה. רציתי בכלל לצלם את הילדות, אבל הן כל הזמן זזו והיה קשה לצלם אותן, אז התמקדתי בדברים הנפלאים שרות עשתה", הוא אומר.

כעבור שלוש שנים חזרה משפחת סירקיס ארצה. רפי עבד בתעשייה האווירית, ורות שימשה עובדת סוציאלית בבית הלן קלר. את מאות התמונות והשקופיות של מנות האוכל הציגו בני הזוג בפני חברים, וקצרו קריאות התפעלות. "בארץ חוו אז את המחסור של תקופת המיתון, ולא הכירו את כל השפע הגדול ואת מסעדות הגורמה שראינו בבוסטון. זה היה חידוש בשבילם – שאוכל הוא לא רק דבר שמכניסים לפה כדי לשבוע, אלא משהו שלומדים אותו, שכותבים עליו, שיש סביבו תרבות שלמה".

אחד החברים הנלהבים הציע לסירקיס לאגוד את כל המתכונים והצילומים לכדי ספר בישול. אולם כשבני הזוג פנו למוציא לאור, הוא צינן את התלהבותם ואמר כי בתקופה כזאת, כשלאנשים אין כסף לאוכל – אין שום סיכוי שיקנו ספר בישול. במקום זאת הציע להם המו"ל לפנות אל טומי לפיד, שעמד לפתוח מגזין נשים חדש עבור העיתון מעריב. "נפגשנו עם לפיד וסיפרנו לו שהיינו בבוסטון, הכרנו מקרוב את תרבות האוכל הענפה, וראינו שבכל מגזיני הנשים יש מדור אוכל שקשור לחגים או לעונות השנה", מספרת רות. "הצענו לו שנספק למגזין החדש חומרים כאלה, כולל תמונות מקוריות".

לפיד קיבל את ההצעה. באמצע שנת 1967 החל לצאת לאור מדי חודש המגזין "את", ורות פרסמה בכל גיליון כתבה בנושא אוכל. כשנה אחר כך נסעו בני הזוג ללוס־אנג'לס, לאחר שרפי מונה לכהן שם כקונסול כלכלי. רות המשיכה לכתוב ל"את", וכעת סיפרה על מסעדות יוקרה ועל ידוענים אמריקנים. "הכתבות האלה היו אהובות על הקוראים בישראל, כי אנחנו היינו הצוהר שלהם לעולם. במהלך השנים סיקרתי מסעדות חשובות בארה"ב, בצרפת, בתאילנד ובהודו. רפי צילם את המנות ותמיד הוסיף פתק: 'שמור עבור קוראות 'את". כך הן ידעו שהתמונות לא נלקחו מאיזה מאגר, אלא אנחנו היינו שם
וצילמנו במיוחד עבורן".

כרעיית קונסול כלכלי, רות מצאה את עצמה מארחת תעשיינים, אנשי עסקים ותורמים גדולים לישראל, ועורכת מסיבות קוקטייל רבות משתתפים. "את תורת האירוח לא ממש ידעתי; למדתי הכול מתוך ספרים שמצאתי בספרייה הציבורית. וזה לא היה הדבר היחיד שלמדתי כך: מתוקף תפקידי הזמינו אותי לדבר ולנאום בכל מיני מקומות, וגם את תורת הנאום והעמידה בפני קהל שאבתי מהספרים".

בתקופת שהותם בלוס־אנג'לס הוזמנו בני הזוג לביתו של עורך עיתון יהודי מקומי. "במהלך הערב נשאלתי על ידי אחד האורחים האחרים במה אני עוסקת, וכשהשבתי שאני כותבת על אוכל במגזין ישראלי, המארח הציע לי לכתוב גם עבור העיתון שלו. שלחתי לו כמה מתכונים כשרים בשפה האנגלית, והוא פירסם. בעקבות זאת פנו אליי מרשת העיתונים JTA (Jewish Telegraphic Agency), שמפיצה חומרים עבור עיתונים יהודיים בכל אמריקה, בבקשה שאשלח גם להם מתכון באופן קבוע. זאת הייתה תקופה מאוד פעילה בשבילי: גם לכתוב ל'את', גם טור שבועי באנגלית עבור JTA, גם לארח את האנשים שרפי עבד מולם, וגם לגדל את שלושת ילדינו".

זיכרונות מהארץ הקדושה

שמה של סירקיס החל ללכת לפניה כמומחית לבישול, וכך נוצר קשר בינה לבין מו"ל בלוס־אנג'לס, שהציע לה לפרסם ספר מתכונים המתאים ליהודי אמריקה. ב־1972 הופיע ספרה הראשון, "A Taste of Tradition", המבוסס על החגים היהודיים. "אחר כך הגיע אליי מו"ל אחר, עם הצעה להוציא ספר עבור תיירים אמריקנים שביקרו בישראל, ורוצים להיזכר באוכל המקומי: פלאפל, חומוס, טחינה, במיה, שניצל וחמין. הרעיון מצא חן בעינינו, והוצאנו את הספר Popular Foods From Israel. עד היום קונים אותו תיירים שמגיעים לארץ. שנים אחר כך, כשפתחנו הוצאה לאור משלנו, החלטנו לתרגם את הספר לעברית ולצלם את התמונות מחדש. הספר נמכר יפה, ואז עלה הרעיון לתרגם אותו גם לצרפתית, ספרדית וגרמנית. באותה תקופה היינו נוסעים הרבה ליפן, כי רפי עשה שם עסקים, אז תרגמנו גם ליפנית והדפסנו שם. וכשהתחילו להגיע לארץ יהודים מרוסיה, תרגמנו גם לרוסית".

אחרי ארבע שנים בלוס־אנג'לס הם שבו ארצה, ורות המשיכה לכתוב על אוכל במגזינים שונים. ב־1975 יצא לאור ספרה הראשון בעברית, "מהמטבח באהבה", שפרש בפני הציבור הישראלי שיטות בישול ואירוח שנחשבו חדשניות לאותה תקופה. הספר הפך לרב־מכר היסטרי: מאז ועד היום, כך לדברי סירקיס, הוא נמכר ביותר מיליון עותקים.

מה סוד ההצלחה שלו?

״הסוד נעוץ בשילוב בין הפשטות והנגישות של החומרים, לבינלאומיות של המתכונים. זה גם קשור לתקופה שבה הוא יצא, ואפילו לשפה שלו היה מקום חשוב. אירית בלושטיין מאוניברסיטת חיפה חקרה את השתגרותם של מונחי יסוד בספרי בישול', ובדקה מי מבין הכותבים משתמש בעברית נכונה. אני דורגתי שם במקום הראשון".

החיפוש אחר קסמו של הספר מתבטא גם במאמרים אקדמיים ועבודות מחקר שונות שנכתבו לאורך השנים, וניתחו מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית את תרומתו לציבור הישראלי. רפי: "היום כל שף שמוציא ספר, שם את עצמו במרכז. אלו ספרים של אגו. רות שמה את העולם במרכז. כל מתכון הוא מאכל עולמי חשוב שלא היא המציאה. היא רק לקחה את המאכל והפכה אותו למשהו מאוד ברור ומדויק, כך שמי שייצמד להוראות ההכנה, פשוט יצליח".

זמן קצר לאחר "מהמטבח באהבה" הוציאה סירקיס את "ילדים מבשלים", שהפך גם הוא לרב־מכר גדול. אני שואל אותה איך הגיעה לרעיון המפתיע בזמנו – לעודד את הילדים לעזור במטבח. "כשהגענו ללוס־אנג'לס, רשמנו את שתי הבנות לבית הספר היהודי 'יבנה היברו אקדמי'", היא מספרת. "ביום שישי הזמינו אותן למטבח, וכולם הכינו חלות קטנות. זה נתן לי את הרעיון לכתוב מאמר למגזין 'את' על ילדים מבשלים, ומשם זה התפתח".

בשנת 1983 הקימו רות ורפי את "ר. סירקיס מוציאים
לאור", ובמסגרת זו הופיעו עד עתה כמאה ספרים רובם ספרי בישול, אך לצידם גם ספרי ילדים, ספרי בית ומשפחה, ספרי עשה זאת בעצמך ועוד. כמה מהכותרים שלהם זכו בפרסי עיצוב בארץ ובחו"ל, ואף הוצגו בתערוכת "הספרים היפים בעולם", שהתקיימה במסגרת יריד הספרים בפרנקפורט.

אמרנו לעצמנו שאם יש לנו כבר הוצאה משלנו, למה שלא נוציא ספרים נוספים בנושאים שמעניינים אותנו", מספרת רות. "לא רצינו ללכת לכיוון של פרוזה אלא לדברים פרקטיים, כי אנחנו אנשים פרקטיים. היינו מבקרים ביריד בפרנקפורט, מחפשים ספרים מעניינים שתאמו את הקו שלנו, רוכשים את הזכויות, מתרגמים וגם מגיירים אותם. אם זה היה ספר בישול, אני הייתי עוברת עליו, בודקת, מתקנת ועושה את ההתאמות. הרגשתי שאני רוצה ללמד בישול בינלאומי, אז תרגמנו ספרים על אוכל איטלקי וצרפתי והודי. חלק מהספרים על מאכלים מהעולם חיברתי בעצמי".

האינטרנט לא פגע במכירות של הספרים בשנות האלפיים?

״כשאתה רואה מתכון מחו"ל בספר או במגזין, זו חוויה אחרת לגמרי מאשר אם מישהו מספר לך על ביקורו באותה ארץ. הנה, עכשיו
היינו בסנט־פטרבורג שברוסיה, ופרסמתי במגזין יין וגורמה' מאמר על האוכל הרוסי העילי ועל המסורת ארוכת השנים שלו. בצורה הזו אפשר ללמד את הקורא יותר לעומק. עשינו את זה גם בספרים שלנו – כשכתבנו על קפה, למשל, סיפרנו איך קוטפים את הפולים ואיך מעבדים אותם. בספר 'בישול עם יין' כתבנו על התהליך של גידול הגפנים, על הבציר, איך מיישנים יין, איך בודקים אם הוא טוב או לא, וכן הלאה".

יש ספר שאת אוהבת במיוחד?

׳מאסיה באהבה' הוא אחד האהובים עליי. כיוון שאני נוסעת עם רפי במשך הרבה שנים לעסקים שלו באסיה, אני מכירה באופן אישי את האוכל האסיאתי. כל המתכונים שמופיעים בו הוכנו על ידי במטבח שלי כאן, וצולמו בחדר האורחים. בנוסף כתבנו רשמי מסע מביקורינו הרבים בארצות אסיה. הספר הזה מאוד הצליח בארץ, שפים לומדים ממנו. חיברתי באותה מתכונת גם שני ספרים עולמיים: 'פשטידות עולמיות' ו'סלטים עולמיים'. בסוף ספר הפשטידות רפי הוסיף מיני־דוקטורט בשם 'פשטידות בטעם יהודי'".

״בכל הספרים שלנו יש הרבה ידע, לא רק מתכונים", מוסיף רפי. "למשל, סיפרתי שהמילה פשטידה מוזכרת ברש"י, כשהוא מדבר על קורבן פסח. המקור למילה הזו הוא צרפתי־אלזסי".

שם ששווה שידוך

אף שסירקיס אינה דתייה, היא מקפידה שכל המתכונים בספריה, כולל אלו שרואים אור באנגלית, יהיו כשרים. מאז שהתחלתי לפרסם מאמרים בעיתון 'את', תמיד כתבתי כשר, כי אבא שלי הקפיד על זה. גם הוא לא היה אדם דתי, אלא מה שהגדירו פעם 'חופשי' – אבל עד יום מותו לא היו אצלו פשרות בנושא הכשרות. הוא היה קורא כל מילה שכתבתי, וגם מתקן לי את העברית. לא יכולתי לכתוב אחרת".

שניים משלושת ילדיהם, נורית ודני, חזרו בתשובה. בני הזוג סירקיס חיים עם הבחירה הזאת בשלום. רפי: למרות שבעולם החרדי החוזרים בתשובה נחשבים לסוג ב' ומתחתנים רק עם חוזרים בתשובה, הנכדה שלי התחתנה עם נכדו של הרב משה שטרנבוך, אב בית דין של העדה החרדית. השם סירקיס כנראה הספיק להם כדי
להוציא את השידוך לפועל".

גם אחרי שנים רבות כל כך בתחום, רות סירקיס ממשיכה לפרסם ספרים ומאמרים, להעלות תכנים לאינטרנט ולהופיע מדי פעם בתוכניות בישול בטלוויזיה. בשנים האחרונות היא קיבלה פרסים על מפעל חיים מאגודת השפים, מ"מסדר אבירי הגריל" וממגזין טיים־אאוט, וכן את אות יקירת העיר תל־אביב.

יש עוד פסגה קולינרית שהיית רוצה לכבוש?

אני לא מחפשת פסגות. מה שחשוב לי זאת המשפחה שלי – רפי, הילדים, בני זוגם, הנכדים והנכדות. אנחנו בקשר חם ואוהב עם כולם ושמחים לראות אותם מתפתחים, כל אחד בתחומו. אם החיים יביאו לפתחנו עוד דברים חדשים, מעניינים ומאתגרים, שיתאימו לנו נשמח לעשות גם אותם במקצועיות ובדייקנות".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

״הבנתי שהאומנות שאני עושה משמחת אנשים”

Published

on

הלל לזרוב הוא אמן ציורי קיר ועבודות האומנות שלו מעטרת קירות רבים ברחבי ישראל • הוא לא במקרה נולד בתאריך של ליאונרדו דה-וינצ'י והקריירה לקחה אותו ליצירת ציורי קיר מרשימים בשני מוסדות חינוך בארה"ב, יהודי ונוצרי • חשיפה

בגיל 54 הלל לזרוב חי את החלום והחלום הזה מחייך אליו בצבעים ובתלת מימד. הוא מחייך אליו מחזיתות של בניינים ושל מבני ציבור, מקירות של היכלי תרבות, של בתי כנסת, של מחלקות ילדים בבתי חולים ובמיוחד מהקירות של בתי הספר של ישראל שחזיתותיהם הפכו להיות צבעוניות ססגוניות ומאירות פנים לבאים בשעריה.

אם פניו של הלל לזרוב היו מפורסמות כמו העבודות שלו, הוא לא יכול היה ללכת ברחוב מבלי לחלק חתימות ולהצטלם. הסיבה שזה לא קורה, עדיין, היא מצד אחד הצניעות המהולה במעט ביישנות המאפיינת אותו ומצד שני העובדה שעל הקירות הללו מופיעים ציוריו, חתימתו ולא דמותו החייכנית.

לזרוב הוא אמן ציורי קיר כבר מעל ל-25 שנים והאומנות שלו מעטרת קירות רבים ברחבי ישראל, אחד מרגעי השיא בקריירת ציורי הקיר היה כשראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי פתח את תערוכת ציורי הקיר שצייר בהיכל התרבות אניס ביפו, עם מאות מוזמנים שהסתובבו במקום פעורי פה לנוכח יצירות האומנות המרשימות שמעטרות את ההיכל.

אבל סיפורו של לזרוב מתחיל הרבה קודם, ברחוב ויטל 15 שבשכונת פלורנטין, שם נולד למשפחה בת ארבעה ילדים וזוג הורים צעירים וקשיי יום. מאז ועד היום המספר 15 מלווה את לזרוב בכל אשר יפנה, ומדי פעם מאותת לו שהוא על הדרך הנכונה.

״נולדתי ב-15.4”, מספר לזרוב, “וכשהתחלתי בקריירת הציור שלי גיליתי שזה גם תאריך הלידה של ליאונרדו דה-וינצ’י, אמן ציורי הקיר הגדול בכל הזמנים, שהיה גם פסל, צייר, משרטט תכניות אדריכלות ולמעשה אמן רב תחומי.

״ככל שעוברות השנים אני מזהה יותר ויותר נקודות השקה בינינו ונהנה מצירוף המקרים הזה. נולדתי בדיוק 514 שנים אחריו. על הפרויקט הגדול הראשון שלי שילמו לי 154 אלף שקלים, ובכל פעם שהמספרים הללו קורצים
לי אני מחייך ויודע שאני בדרך הנכונה”.

הרבה לפני שליאונרדו ולזרוב החליפו קריצות, כשהיה לזרוב בכיתה ד’, הוא כבר צייר על קירות בית הספר בלפור בו למד בתל-אביב. המחנכת, יעל העליון, מי שלימים הקימה וניהלה את בית הספר לאומנויות בתל אביב, זיהתה את הכישרון ושלחה אותו לתחרות ציורים של עיריית ת”א, בה זכה במקום הראשון. בהמשך עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, שם למד לזרוב בבית הספר ”ברנר”. כשהזמינו אותו לפני כמה חודשים לצייר על קירות בית הספר, הם אפילו לא ידעו שמדובר בבוגר שלהם.

לזרוב עוקב אחרי סגירות המעגלים הללו ונותן להם מקום של כבוד בסיפור חייו. כמו הפעם שבה התבקש לצייר על קירות בית הכנסת “היכל מנחם” בשכונת הולדתו פלורנטין. “סבא רבא שלי בנה את בית הכנסת הזה”, הוא מספר בהתרגשות, סבא שלי היה שם חזן, ברית המילה שלי ובר המצווה נערכו שם, והם הזמינו אותי לשחזר את ציורי 12 המזלות שהקיפו את הקיר הפנימי
של בית הכנסת”.

עם גיוסו בשנת 84, שירת לזרוב בצה”ל כגרפיקאי ותמונה מרשימה שצייר – מגדל דוד, בשמן על בד – ניתנה לרמטכ”ל משה לוי כמתנת פרידה בתום שירותו הצבאי. אלא שהדרך אל הציור באזרחות לא הייתה קלה כמו משיכת מכחול, במיוחד בשל העובדה ששנות ה- 80היו שנות משבר כלכלי בישראל.

הלל: "העבודה הראשונה שלי הייתה בתחילת שנות ה-90 שבו ציירתי חתול על קיר מועדון קאט'ס. ציירתי את עייני החתול על הקופות, כששתי העיניים הם אשנבי המכירה. ציור בשחור לבן, ראשוני, שגרר תגובות חיוביות. כל אומנות ציורי הקיר היתה אז חדשה אפילו בתל אביב".

לזרוב הכיר את מרב אשתו, השניים התחתנו וכדי להתפרנס צריך היה לעבוד בעבודה "רצינית" יותר מציור. ככה לפחות חשבו ההורים. לזרוב ואביו פתחו ביחד בית קפה ברמת-גן, “אבא הלל” קראו לו, רק כדי לגלות שהוא ואספרסו קצר זה כמו שמן ומים. ניסיון נוסף שלו לפתוח בית קפה בבת-ים נגמר גם הוא בכישלון כלכלי מהדהד.

״בתי הקפה עצרו לי את האומנות”, הוא מספר, “הרגשתי שאני נחנק. הגעתי לתחתית הבור ללא אנרגיות. המצב הכספי הלך והידרדר והגעתי למינוסים אדירים. מתוך המצב הזה קמתי בוקר אחד והודעתי למרבי אשתי שאני חוזר לצייר! היא תמכה בי. סגרתי את בית הקפה והתחלתי לצייר על קירות. למרות המצב הכלכלי, ככל שהיה יותר קשה, ככה צמחתי והזמינו ממני עוד ועוד ציורי קיר. הבנתי שהאומנות שאני עושה משמחת אנשים”.

כדי להביא הביתה כסף החל לזרוב לעבוד במקבילה המלצרית של הציירים – ציור על קירות של חדרי ילדים. זה היה המקום בו התאפשר לו לתת דרור לנשמת האמן שבו, להביא לידי ביטוי את העושר של עולמו הפנימי ולרגש את הילדים וגם את ההורים. עד כמה יכול ציור קיר לרגש? תשמעו סיפור: “באחת הפעמים הזמינו אותי זוג הורים טרי לצייר על קירות החדר של ילד שעוד לא נולד. האמא הייתה בחודש התשיעי, נתנה לי כמה הנחיות והשאירה אותי בחדר. כשחזרה וראתה את הציורים היא אמרה – ‘זה כל כך מרגש, יש לי צירים’. מיד התקשרנו לבעלה והם טסו לבית חולים. השארתי שם את כל הציוד וחזרתי רק אחרי שלושה ימים, כשהילד כבר בחדר המצויר”.

דרך קירות חדרי הילדים הגיע לזרוב גם אל מחלקות הילדים שבבתי חולים וצייר גם שם. אלא שציוריו של לזרוב לא רצו להישאר בחדרי חדרים והם ביקשו לפרוץ החוצה אל חזיתות המבנים. זה קרה אחרי שחזר מטיול באירופה – אז עוד לא יצאו לטרקים במזרח – שם ביקר במוזיאונים רבים, התרשם מעבודות של גדולי האמנים, ואחרי ביקור בפירנצה, העיר שהצמיחה את דה וינצ’י ומיכלאנג’לו ואחרי שהתרשם מיצירות הענק שלהם גם על קירות הוותיקן, הוא חזר ארצה עם בשורה חדשה ציורי קיר על חזיתות בניינים, בסגנון הריאליזם הדרמטי של תקופת הרנסנס, בתוספת אשליות עומק ותלת מימד.

מאז ועד היום הספיק הלל לצייר מאות עבודות על קירות של בניינים שונים בארץ. רובם המכריע מחוץ לתל אביב. “אני זה שמביא את האומנות הזו לפריפריה”, הוא אומר, “ויש בעבודות שלי לא רק אומנות אלא גם מסרים
של חינוך וערכים חברתיים שאני מאמין בהם”.

בגיל 50 הגשים לזרוב עוד חלום וסגר את המעגל הגדול בצמד ציורי קיר מרשימים בשני מוסדות חינוך בארצות הברית, יהודי ונוצרי. “זה התחיל כשהזמינו אותי לבית הספר שערי תקווה’, לצייר פרויקט מורכב ליום השואה. הפרויקט היה הצלחה מרשימה ובית הספר החליט לשלוח אותי כמתנה למוסד חינוכי יהודי בטנסי. טסנו לשם עם משלחת של ילדים ועשינו ציור קיר עם מסר של שלום ותקווה: הכותל המערבי, נוף ישראלי, דגל משולב של ארצות הברית וישראל ועוד אלמנטים. כשהפרויקט התפרסם בטנסי פנו אלי גם מבית
ספר נוצרי וביקשו שאצייר על קיר הכניסה של אולם הספורט. ציירתי את סמל קבוצת הכדורסל שלהם, נשר ענק, כשהוא פורץ מתוך הקיר ושובר אותו. אלה שתי העבודות הראשונות שלי מחוץ לישראל”.

אתה לא מפסיק להגשים חלומות.

״אני אדם שחולם, שמפליג בדמיונו , הוכחתי לעצמי ולסובבים אותי שאפשר להגשים חלומות ילדות. זה קרה גם לעוד שניים מאחיי, יחזקאל שהוא שחקן מוכשר ומככב בימים אילו על במות ברודווי בתפקיד ראשי כטוביה החולב במחזמר כנר על הגג; ודורון שהוא שחקן כדורסל בליגת העל. אני מעלה חיוך על פניהם של אנשים, שמרימים את הראש ברחוב ורואים את העבודות שלי ולא רק שלטי חוצות ופרסומות. סיפור החיים שלי הוא השראה לכל מי שרוצה להגשים את השאיפות אומנותיות שלו.

״החלום הבא שלי הוא לבנות דור של ציירי קירות, שימשיכו את המסורת שהתחלתי. הקמתי עכשיו את בית הספר שלי, ‘בית הלל’, ראשי תיבות 'המרכז לאומנויות לזרוב') שם אני מעביר את הידע והניסיון העצום שיש לי לכל מי שירצה להגשים את החלום שלו. לי לא היה מנטור שיכוון אותי. התחלתי עם מכחולים ולבד הכנסתי לתחום גם את טכניקת מברשות האוויר – AIR-BRUSH שמאפשרות עבודה על משטחים גדולים וגם דיוק של מילימטרים. כך אני מצליח להגיע לאפקטים המרשימים של עומק, תלת מימד וריאליזם. אני מוסיף לעבודות אלמנטים של פיסול ואדריכלות ומתפתח כל הזמן. עובד גם עם מנופים וציוד כבד, ככה שמזמן הפכתי גם לנגר, לחשמלאי, לבנאי, זה כבר לא רק ציור”.

כשמסתכלים על העבודות המרגשות של לזרוב, מתחשק לשאול אותו איפה למדת לצייר ככה? התשובה מפתיעה כמו מסלול חייו. לזרוב שולף ציור יפהפה שלו – שקיעה שנראית כאילו צוירה עבור כרזה של משרד התיירות ואחריו הוא מראה צילום של שקיעה ישראלית עוצרת נשימה. “למדתי מהאמן הגדול ביותר – אלוהים. מכל הקורסים, הסדנאות והמורים שלימדו אותי לאורך חיי, אלוהים הוא המורה הגדול ביותר. העולם מלא ביצירות לו ואני רק מקבל השראה”

ואיפה יש מקום למשפחה בין כל העבודות האלה?

״המשפחה במקום הראשון. היום אני במעמד שעיתותיי בידיי ואני יכול לחלק את הזמן כרצוני בין העבודה לבין חיי המשפחה, לא במרדף אחרי כסף ואגו. אני בוחר את העבודות שאני עושה ומבלה עם משפחתי וילדי ככל שמתאפשר לי. אשתי מרבי היא נשמה ענקית. עוגן וסלע איתן של המשפחה. הרבה בזכותה אני במקום בו אני נמצא. היא האמינה בי לאורך כל הדרך, נתנה לי את החופש שכל כך דרוש לכל אמן, גם כשהיה קשה ואחרים הטילו בי ספק. אני חייב לה את הקריירה שלי.

״לאחר שנים ארוכות שגרנו בשכירויות בנינו את ביתנו בישוב כפר האורנים, שם אנו מגדלים את שלושת ילדינו: נועם בת 22 מתחילה ללמוד תזונה . עומר בן ה-19 הוא חייל שמשרת בחיל שיריון ומעיין בת ה-15 היא הג’ינג’ית של המשפחה, אש ויצירה, שירשה ממני את הגנים והיא אומנית שמציירת ומפסלת פסלים מדהימים.

״בזכות המשפחה הזו אני יכול להיות מי שאני. להביא לביטוי את האומנות שלי, לטפח וללמד אחרים. אני נהנה ללמד ולהעביר את הידע שלי הלאה. לעזור למי שאני יכול ולהגשים בכל יום את החלומות שלי ושלהם. כשהתחלתי לצייר חלמתי שבגיל 50 תהיה לי תערוכה. היום אני מבין שהיא מוצגת בכל יום ויום על מאות קירות ברחבי ארץ”.

050-563-1369 , www.hillel-lazarov.com :לפרטים נוספים

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות