Connect with us

Featured

"אני ילדה שלא רוצה להתבגר; בחיים אני לא אצא לפנסיה״

Published

on

חדוה עמרני-דנוף מוציאה אלבום חדש – הקלטה של הופעה חיה במוזיאון תל אביב סיבה טובה לשיחה פתוחה בביתה בבוורלי הילס על הילדות, הסלבס של המאה שעברה, ההצלחה הענקית ביפן והאהבה העצומה לארץ שלא חדלה לרגע • אחרי ״אני חולם על נעמי ו״סאלם עליכום״ – חדוה כבר חולמת ועובדת על הלהיט הבא

מאת: מיכה קינן

הבית הגדול, ששופץ לא מכבר, הוא בן טיפוחיה של חדווה עמרני ועומד במעלה הגבעה התלולה ביותר של בוורלי הילס ומשקיף לנופה המדהים של לוס אנג׳לס. דלת המתכת הרקועה בידי חרש ברזל אומן, נפתחת אחרי מספר צילצולי מצילה אלקטרונית חרישית בידי רייעה, העוזרת האינדונזית המסורה. ״אתה רוצה קפה בוצי?״ היא שואלת/פוקדת בעברית במבטא מוזר וממהרת לקנקן נחושת תימני לשפות מים לקפה עלית שחור עם הל מ״סמי מכולת״. כעבור כמה דקות יורדת חדוה עמרני בגלימה יפיפיה רקומה רקמה תימנית ממרומי האולימפיה של ביתה עמוס האומנות מסיוריה ברחבי הגלובוס.

אנחנו עוברים לאגף שקט בטרקלין רבוד בספות משי ועטוף מרבצי כריות בוץ וארגמן.

״40 שנה עפו לי כאן כמו רוח״ מתלוננת חדווה בערגה אמיתית, ״הכתובת האמיתית שלי היא תל-אביב״.

״מותק, אני ישראלית אסלית, אל תסתכל בקנקן של כל הוואזות והאגרטלים הסינים האלה, בפנים בפנים אני היא חדוה עמרני הקטנה והחמודה מכרם התימנים״ היא פותחת מונולוג שימשך חמש שעות והרבה קפה בוץ ומיני תרגימא מלאכת ידיה הענוגות. ״אני מנהלת חיים של משרד נסיעות ואמרגנות פעילים , כל הזמן על הקו לוס אנג׳לס-תל אביב. לפעמים אני קמה בלילה ולא יודעת עם אני בארץ או פה״.

יש לה שתי מזוודות ממותגים יקרים, שעומדות בחדר ארונות, שיכול לאכלס משפחה של עולים חדשים. בשבוע הבא היא מקפלת את מיטב מחלצותיה התפורים מאריגים משובחים ומרשרשים ועולה לטיסה ישירה במחלקה ראשונה בנוחיות רבה, לישראל, להמשיך בעבודה על הפקת התקליט שלה הבא.

לאחרונה יצא אלבום מצוין בשם ״חדווה עמרני במוזיאון תל אביב״ שהוא אוסף שירים של גדודי המלחינים והפזמונאים בארץ וכולל מספר שירים שחדווה כתבה ואחד מהם עם בנה המוזיקאי דורון דנוף.

״זה הכול זמני,״היא אומרת, ״בסוף אני חוזרת לתמיד. קניתי כבר חלקת קבר בנחל יצחק, וזה יהיה ביתי הסופי והאחרון. אני מזמן משמשת שגרירה ישראלית של כבוד בכל העולם. טסה לכול מקום שיבקשו אותי, מתל-אביב לטוקיו, מלוס אנג׳לס ליוהנסבורג. הקונסוליה בלוס אנג׳לס יודעת את מספר הטלפון שלי בעל פה. גם הילדים שלי ישראלים, והם חייבים דרכון ישראלי כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה לתל אביב״.

״הבן דורון למד ב-NYU תואר שני במוזיקה, והיום הוא עושה חיל בניו יורק. הבת אוראל היא עורכת דין מצטיינת בלוס אנג׳לס״, היא מתגאה.

עלילות משפחת עמרני

חדוה: ״נולדתי למשפחת עמרני הגדולה, בכרם התימנים. הרחובות לא היו סלולים, שיחקנו בחולות, לא היה חשמל, ישבנו עם ״לוקסים״ בערב ולמדנו עברית ותנ״ך בחושך, אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר ובבוקר אבא הכין סנדוויץ לבי״ס עם מריחה שקופה של גבינת תנובה. ביום שבת קיבלנו ג׳חנון וביצה קשה עם סלט תימני עם הרבה גרגיר מלח ומיץ לימון.

״אבא שלי נולד בארץ בשנת 1909. הוריו באו מתימן בשנת 1882 מאזור שנקרא ״עמרן״, סבתא מצד אבא היתה לוי אבל סבא הוא עמרני. אבא נבחר ליקיר תל אביב אחרי שהיה במועצת העיריה מטעם חרות. הוא היה, מה זה גבר יפה, נדבן ופעיל ציבור גדול. הסבתא לא ידעה קרוא וכתוב,אבל היתה לה אינטליגנציה גבוהה,היא הקימה את עזרת נשים יוצאות תימן (״ענית״) והן טיפלו בעולים, יחד עם הגברים באגודת התימנים, שאבא היה יו״ר שלה.

״העולים למדו בתלמוד תורה עברית וביום סללו כבישים ובנו את העיר החדשה תל-אביב שנולדה בחולות ופרחה ונתנה חיים. כשאני חוזרת לתקופה של מחוזות ילדותי, כמו שאומרים, אני נזכרת שבבית שלנו גרו חמש משפחות ולמטה היתה מאפיה, ואני זוכרת במיוחד שקרצפנו את המאפיה לפני פסח ואפינו מצות שמורות.

זה עבד כמו בית דפוס, היתה מכונה קטנה שעשתה חורים במצות ואנחנו עטפנו את התוצרת בנייר מיוחד. עבדנו כל הלילה ובבוקר הגיעו הקונים. עד הצהרים לא נשארה מצה אחת. בערב החג כבר ניקינו את המאפיה וסידרנו שטיחים וכריות על הרצפה וערכנו את השולחן שהיה דרגש עץ נמוך. אחרי בית הכנסת עשינו ליל הסדר לכל משפחת עמרני, אולי 50 איש באו, כולם שתו יין כולל הילדים.

״בסוכות מכרנו את ארבעת המינים בחצר של בית הכנסת הגדול באלנבי. הילדים מהמשפחה קלעו צמות מעלים של עץ תמר ריחני ועטפו את ארבעת המינים, אתה לא מבין איזו חוויה, איזה אתרוגים יפים היו, עטופים במוך כזה. אהבתי להריח את ההדסים ולדמיין נסיך התימני יפה מזמין אותי לסוכתו המלכותית״.

״באותם ימים, היה למשפחה רחוב שלם באמצע שוק הכרמל. קראו לו ״שוק העמרנים״ מכרנו שם חמוצים שעשינו בבית ופיצוחים שקלינו במאפיה וסבא עשה יין במרתף שלנו, הילדים דרכו על הענבים ביקב המשפחתי. הסבא נתן לכל בן חנות, לאבא נתנו חנות פירות וירקות אבל הוא הזניח אותה כי היה פעיל ציבור ואמא נשאה בעול הפרנסה.

״לסבתא כהן מצד אמא היתה חנות מכולת זעירה בשכונת שבזי ברחוב אחד העם.

הקליינטים הקבועים שלה היו גולדה מאיר, אחד העם, טשרניחובסקי ,שלוש, וכל מיני מנהיגים מפורסמים שהיו מכורים למעדנים שלה.

״סבתא כהן דיברה מספר שפות, גם יידיש. סבתא עמרני ידעה חמש שפות וגם לדינו. הסבתות ניהלו את הבתים בזמן שהגברים התפנקו בבית הכנסת או בעיריית תל-אביב. הן עבדו קשה מאוד, ניהלו את המפעלים הביתיים, אפילו בית מלאכה מתפרת שמלות ״משכית״ שרקמו בו עשר תימניות זקנות.

״הוריי היו מקסימים והיתה לי ילדות צנועה ומאושרת. כולם עבדו קשה. אמא התרוצצה וניהלה את העסקים, אבא עזר לכל העולים ולנזקקים, עד שקיבל עבודה בעירייה ונבחר למועצת העיר.״

הקבלה ללהקת פיקוד מרכז

״בבית הספר התחלתי להשתתף בפעילות מוזיקלית. שרתי בהופעות, למדתי כינור וחליל. אחי מוני היה שר מגיל צעיר במועדון הלילה ״צברה״ ברחוב הירקון. יש לו קול אדיר, לא נולד זמר כזה. והנה יום אחד הוא בא אלי ואומר שנרשם כצמד לתחרות כשרונות צעירים בחסות מעריב, מה יכול לקרות כבר?

״לבשנו את בגדי השבת והלכנו להיכל התרבות, עם חצי מהמשפחה לחיזוק. כשקראו לנו לבמה אני מהפחד לא יצא לי קול איזה דקה שלמה. המנחה היה יצחק שמעוני ואמר לי בשקט לא להתרגש ומיד חזר לי הקול. קיבלנו מקום שלישי מתוך ארבעים מתחרים. למחרת התמונה שלנו היתה במעריב ואבא הלך בגאווה ענקית בכל המשרדים בעירייה להראות לאשכנזים מה זה משפחת עמרני מכרם התימנים״.

״בסוף התיכון בא אלי המורה למוזיקה, ששמע שעמנואל זמיר היה נותן לי לשיר שירים של שושנה דמארי ואסתר עופרים בערבי שירה בבית לסין ואמר לי שסידר לי אודישן בלהקת פיקוד מרכז. אני בכלל תכננתי ללכת ללמוד הוראה ולהיות מורה לעברית בצבא. אמרתי לו מה פתאום? הייתי ביישנית, אתה לא מתאר לך כמה ביישנית הייתי, מה זה ביישנית? נורא נורא בישנית. באתי מרקע של ביישנות וצניעות. כל התימנים היו ביישנים, ללא בטחון עצמי. לא היה לנו במה להתגאות, באנו על שטיח של קסמים אבל נחשבנו לשוורצעז. מקסימום היינו עוזרות בית כי היינו מסורות ונקיות. לכול אשכנזיה שכיבדה את עצמה היתה עוזרת תימניה, אז עוד לא היו פיליפיניות״.

״טוב, אז קיבלתי אומץ ותמיכה מעמנואל זמיר וקיבלתי יותר ויותר בטחון, והלכתי לבחינה של הלהקה והתקבלתי להיות הסולנית. באותו שבוע ההורים ביקרו את כל החברים בכרם ונתנו להם ממתקים כולל המשפחה של בועז שרעבי שאבא שלי ושלו היו כמו אחים וההורים של יזהר כהן שגרו מולנו.

״בלהקת פיקוד מרכז היו איתי אושיק לוי, שלמה וישינסקי, דני רווה, מיכל טל ודני ליטאי היה המנהל המוזיקלי. מיד קיבלתי לשיר סולו עם אושיק לוי את השיר ״שם הרי גולן״ שהפך ללהיט היסטרי בארץ.

״כעבור חודש הצטרף ללהקה עולה חדש מצרפת בשם דויד רוזנטל שגר בקיבוץ עד הצבא. בקיבוץ היה מופיע ושר עם גיטרה בחמש שפות, היה לו קול יפה, מוכשר חבל על הזמן. כשכולם הלכו לשתות בדיזנגוף אחרי ההופעות, אותי הביאו הביתה, אבא שלי שמר עלי מכל משמר והודיע בצבא שהם אחראים על הצניעות שלי עם כל המשתמע מכך. המשאית של הלהקה עם הברזנט המטולא, היתה אוספת אותי בצהרים והחזירה אותי בחמש בבוקר. היינו יושבים על כל הציוד ונוסעים לבסיסים להופיע.

״באותם הימים, לא היה ללהקות ציוד הגברה ולימדו אותנו לצעוק מעל כל במה עד שלהקת הנח״ל קיבלה תרומה מאמריקה וקנו להם מיקרופונים אז קנו גם לנו.

במשך הנסיעות עשינו קילומטראז׳ לא יאומן. ישנו בדרך על הספסל ויום אחד דויד טל (עיברת את השם מרוזנטל) פינה לי מקום על הספסל לידו לנמנם, כי הייתי מה זה עייפה. למחרת שמתי לב שהוא נותן לי תשומת לב מיוחדת גם על הבמה, וככה מצאנו שפה משותפת. הוא היה כזה שרמנטי אירופאי כזה, ואני הביישנית הרגשתי פתאום מיוחדת ולאט לאט נשבתי בקסמיו ונמשכתי אליו. הפכנו לזוג.״

״לפני דויד היו לי המון מחזרים, אבל אבא לא נתן לי לצאת עם אף אחד. הייתי תמימה, זכה וברה. כשהבאתי את דויד הביתה. ההורים נדלקו ומיד נתנו את הברכה, אבל זה היה כבר אחרי שהיינו רישמיים ורומנטים״.

״באותה תקופה היה מקובל בלהקות שהטובים יותר עושים חלטורות בחוץ ומופיעים תמורת כסף. אושיק, דויד טל ואני הקמנו שלישיה והתחלנו להופיע, בתחילה באופן מוצנע ולאחר מכן הצטרפו עוד חברים מהלהקה וקיבלנו בטחון מוגזם. אפילו קיבלה הלהקה הזמנה מחברת התקליט להוציא סינגל של ״שיר השכונה״, משום שה״תרנגולים״ לא חשבו להקליט את זה. התוצאה היתה מהממת, התקליט יצא לשוק ואברהם פשנל, שהיה האמרגן של התרנגולים, רצה לרצוח אותנו״…

ההצלחה של חדוה ודויד

״אחרי השיחרור הקמנו את ״רביעית הטיילת״ שכללה את גבי ברלין, אריה גרנות, דויד ואני והספקנו לבצע את הלהיט ״רוצה איתך הלילה בטיילת״ של דויד קריבושה ורפי בן משה. אבל השותפות הזו לא החזיקה מעמד ודויד ואני התחלנו לאסוף חומר לתקליט ראשון שנקרא ״חדוה ודוד – צמד זמרי עם״.

״בשנת 1966 חיבר אותנו האמרגן שלנו שמואל צמח עם חברת ההפקות ״בימות״ שהמנהלים שלה היו חיים חפר ויענקל׳ה אגמון והתקליט שיצא בחברת ישראפון הכיל את הלהיט ״סתיו״, שחיברו לנו שלום חנוך ושמרית אור, כשהיו תלמידים ב״בית צבי״. זה היה השיר המוקלט הראשון של שלום חנוך. בצד הראשון של האלבום היו לנו גם שירים מקוריים כמו ״השועל״, ״חלומי״ ו״אם לא תבוא״, שקיבלו המון השמעות ברדיו. בצד השני של האלבום היו שירי עמים כמו ״על החלון חנה יושבת״ ושיר החתונה הגרוזיני ״גוגלי גוגלי״, שהצליח מאוד בהופעות שלנו. (האלבום יצא בהוצאה מחודשת בשנת 2000 )״.

״ההצלחה הגדולה והראשונה שלנו על הבמה הייתה בפסטיבל הזמר תשכ״ו (1966), שבו זכינו במקום השלישי עם השיר ״השניים״. בפסטיבל 1967 שרנו את ״דבש ניגר״, שיר שכבר נכנס לקלאסיקה ובעקבותיו הוזמנו על ידי ״קול ישראל״ להקליט שירים עבריים ישנים בעיבודים חדשים. בין השאר הקלטנו אז את השירים ״שם שועלים יש״ ו״למולדתי״.

״ככה הפכתי לסלבריטאית, אלא מה, ביישנית גמורה. יום אחד אני יוצאת מהמשרד של שמוליק צמח ובדיוק יורד מהקומה השניה, מהמשרד של פשנל, אורי זוהר. אני מנסה להצמד לקיר ולהבלע בתוכו אבל אורי תופס אותי ואומר לי עם הפה הגדול שלו דחילק חדוה, לא חבל, תרדי מהשירים המתוקים שלך, חאלס בן אדם, תלכי הביתה, תתחתני עם דויד ותהיי עקרת בית, עם שני תימנים צרפתים כאלה. תשכחי את כל החרא הזה, מה יש לך לחפש בתוך הגועל הזה, זה לא בשבילך. אין פלא שאורי זוהר עזב את הקריירה וחזר בתשובה!

״אחרי ההופעות בלילה, יצאו כל האמנים לאכול ב״גמליאל ״ בכרם, וכולם היו חברים מהברנז׳ה, אותי גם הכירו אנשים מהשכונה והיו מבקשים חתימה. ברחוב היו רצים אחרי ונאלצתי להתעלם ממבטים, אבל זה לא כמו היום עם ההתנפלות של הפפארצי. כשאני בארץ ושואלים אותי ברחוב ״זו את?״ אז אני אומרת, כן, בלי בושה.

״אז, גם היו מעט סטארים בארץ, השוק היה קטן ולא היו הרבה זמרים וגם לא היתה טלוויזיה, כך שחוץ משני הערוצים ברדיו, קול ישראל וגלי צה״ל, היו רק תמונות מהעיתונים והופעות מעל במות תיאטרון, החשיפה היתה קטנה הרבה יותר מהיום״.

״באותו זמן היתה לדויד ולי הופעות ב״עומר כיאם״ ביפו. היתה לנו הצלחה עצומה והמועדון היה מלא מפה לפה כל ערב. יונתן כרמון יצא לחו״ל עם להקת הריקודים שלו לייצג את ישראל עם הגראנד מיוזיקל של ישראל. בין האומנים שהופיעו וליוו את הרקדנים היו ״החלונות הגבוהים״ עם ג׳וזי כץ, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס. איך שהם מופיעים בפריז, מגלה ג׳וזי לתדהמתה שהיא בהריון משמוליק קראוס. הרופאים החזירו אותה ארצה מיד לשמירת הריון והלהקה הלכה בעקבותיה. באותו ערב מגיע אלינו ל״עומר כיאם״ גברי לוי, שהיה המנהל העסקי של להקת כרמון. הוא ניגש אלינו בהפסקה ומבקש לדבר איתנו. יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה,״ הוא אומר בהתרגשות, ״אנחנו צריכים להקת זמר שתחליף את ה״חלונות״ בסיבוב הופעות בעולם ותייצג את המדינה״.

״מרגע זה החיים שלנו מקבלים תפנית של 180 מעלות. עוד באותו לילה אירגנו לנו ממשרד החוץ דרכונים וכרטיסים ולמחרת בצהרים היינו בפריז להמשיך את ההופעה שנקטעה באיבה. היינו טריים ירוקים ורעננים. רק השתחררנו לפני שנתיים מהצבא, עדיין לא שכחנו את ריח הברזנט של המשאית וכבר הסתובבנו והופענו במקומות הכי מדהימים בעולם. בכל מקום התקבלנו כמו גיבורים. זו היתה התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אחר חודשיים בניו יורק בברודווי חזרה להקת כרמון ארצה ואז אמרנו, יאללה, הגענו עד אמריקה, נישאר פה קצת״.

״ואז באו לנו המון הופעות בכל המועדונים והבמות הכי מכובדות בניו יורק וברחבי אמריקה. הופענו והופענו בלי סוף. לאחר מספר חודשים שמתי לב שדויד שהיה בן הזוג שלי מתחיל לזייף. לא על הבמה, אלא באופן יותר אינטימי. התחלנו לריב ולהתקוטט כמו ילדים והיה ברור שהעסק הרומנטי בינינו גמור אבל המשכנו להופיע. אני זוכרת הופעה מסוימת שדויד ואני לא דיברנו מאחורי הקלעים, לא ידענו גם עם איזה שירים נופיע וזה הפך לפיאסקו אמיתי, אבל איך שהוא ההופעה נגמרה בהצלחה״.

״יום אחד יושב בשורה ראשונה בחור אמריקאי חתיך עם החברה שלו ולא מפסיק למחוא לי כפיים. מיד אחרי ההופעה אנחנו נפגשים באפטר פרטי, מסתבר שהוא רופא סטאז׳ר וזה משאיר עלי רושם מצויין. האמרגן שלנו, רני, בחור די גבוה ורזה, שם לב לקטע ומחליט לארגן לי איתו שידוך, ובלי שאני אדע הוא פוגש את העלם האמריקאי בטיול סקי באוסטריה ומספר לו שאני חמה עליו רצח. בינתיים הוא נותן לו את הטלפון שלי וחוזרים לניו יורק.

״מיד שהם נוחתים רני מצלצל אלי ואומר לי ״את זוכרת את החתיך מהמסיבה, פגשתי אותו והוא מה זה דלוק עליך, ממש אש. איך שיצלצל את תצאי איתו לארוחת ערב״. ואני אומרת לו, ‘רני אתה לא נורמלי, מה אני הולכת לעשות עם רופא אמריקאי חנון? אני בשואו ביזנס והוא מטפל בפרוסטטות אמריקאיות, אין לנו שום דבר משותף. אבל אם אתה מצטרף אני באה׳, טוב הדוקטור מצלצל, שמו דרך אגב דדלי , שם שלקח לי די זמן להרגע ממנו, ומבקש להפגש״.

״הוא מופיע אצלי בדירה ושלושתינו יורדים לחניה, שם מחכה יגואר ספורט קטנה. רני נדחק פנימה בקושי רב, ויושב צפוף בכסא ואין לי יותר מקום, אז אני מצטמקת על הברכיים שלו ואנחנו יוצאים לדייט הראשון שלי עם בעלי לעתיד דדלי דנוף ומכאן התחיל הרומן״.

״דויד ואני מוזמנים לסידרת הופעות בארץ, לאחר שנתיים שלא ביקרנו את המולדת. פונים אלינו מחברת התקליטים אר.סי.איי ומציעים לנו שנשלח שיר שייצג את ישראל ואם יתקבל נופיע איתו בפסטיבל בינלאומי ביפן. פנינו לדויד קריבושה שאמר שיש לו שיר פרסומת לקפה ״עלית״, שיש לו ‘הוק טוב׳ ואפשר להפוך אותו למשהו מאוד קליט.

״תוך יומיים התחלנו לעבוד על ״אני חולם על נעמי״ ושלחנו אותו לתחרות ביפן. קיבלנו הזמנה להופיע איתו בפסטיבל ״יאמהה״ הבינלאומי ביפן. מתוך 47 ארצות זכינו במקום ראשון זו הייתה סנסציה ענקית. כתבו עלינו בכל העיתונים, התמונות שלנו הופיעו בכל לוחות מודעות ביפן. למדנו את התרגום היפני ביומיים, היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים. מכרנו מיליון ומשהו עותקים וזה פתח לנו דלת לקרירה ארוכה ביפן. בהמשך הקלטנו עוד שמונה אלבומים נוספים ביפנית ונחשבנו שם בשנות ה-70 לכוכבי על, שרנו הרבה שירים ישראלים ביפנית״.

חדווה עושה סולו

״כשחזרנו מיפן חיכה לי דדלי בניו יורק,כבר בשדה התעופה קנדי הוא אמר שנשבר לו מהעיר הקרה הזאת ושנעבור לקליפורניה. האמת היא שגם אני הייתי מוכנה לשינוי למרות שהיה לי מאוד נוח שם מבחינת הקריירה. אמרתי לדדלי שאהיה מוכנה למעבר כזה רק אם אני מקבלת טבעת והוא הבין את הרמז. נסענו לסן פרנסיסקו לגשש וחשבנו לקנות בית בסוסליטו, אבל מזג אוויר עם האובך הניצחי לא התאים לאופי שלנו. בנוסף לכך לא היתה תעשיית בידור והקלטות או טלוויזיה בסן פרנסיסקו. או-קיי, אמרתי לארוסי, אני מוכנה לעבור ללוס אנג׳לס״.

״משנת 1977 התחלתי לבנות לעצמי קריירה עצמאית באמריקה ובארץ. ואז התחלתי להלחין ולכתוב לעצמי. ב-76׳ שרתי בפסטיבל המזרחי את ״מי אני״ שכתבתי אבל ה׳ילדה׳ עפרה חזה זכתה במקום ראשון. אחר-כך הגיע תור ״בלב אחד״ (״סאלם עליכום״, לחן של דובי זלצר ומילים של חיים חפר), בפסטיבל הזמר של 78׳, זו היתה ההחמצה הגדולה ביותר שלי.

״היה תיקו בין ‘אבניבי׳ של יזהר כהן, שהוא חבר טוב שלי, לשיר שלי, והשופטים החליטו ש׳אבניבי׳ זכה. אני חושבת שזה היה מתוכנן למפרע, אחרת אין לזה הסבר.

בדיוק באותה תקופה, אחרי הסכם השלום עם מצרים, ‘סאלם עליכום׳ היה שיר אקטואלי לתקופה ולמצב. עד היום הוא להיט ענקי.

את ‘סאלם עליכום׳ משמיעים הרבה יותר וזוכרים יותר. היה לו מסר, והטיימינג היה כל-כך נכון, אולם העובדה שחייתי בארה״ב לא מצאה חן בעיני השופטים ולכן לא זכיתי במקום ראשון. היתה תקופה שיורדים נחשבו ״נפולת של נמושות״. נכון ש׳אבניבי׳ זכה באירוויזיון, אבל גם ‘סאלם עליכום׳ היה זוכה והופך להיות להיט ענקי באירופה״.

״אני זוכרת איך כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון ולקחתי מונית, הנהג אמר לי: ‘סידרו אותך׳. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים: ‘אח, איזו אכזבה. כל-כך היית צריכה לקבל את הפרס׳״.

״הכישלון הזה לא גרם לי לוותר. שנה אחרי הגעתי עם ״שנינו יחדיו״, שכתבו שמעון קופלנסקי ומשה טימור. הפעם קיבלתי רק מקום שלישי: גם השיר הזה, תאמין לי, היה יכול לקבל מקום ראשון. אמרו לי שזה בגלל שלבשתי לבוש מאוד נועז. זה היה בתיאטרון ירושלים, היו בקהל הרבה דתיים, ובארץ היו אז יותר קונסרבטיבים. הלבוש היה סקסי ונועז – זה היה מין מדונה כזה בזמנו, וזה הקדים את זמנו״.

״שנה אחר-כך שוב הזמינו אותי. שרתי שיר של יאיר קלינגר, ‘בוא אלי׳, וקיבלתי אכזבה ענקית. כל הקיבוצים שהיו בהם נקודות הצבעה נתנו לי אפס. זאת היתה הפעם האחרונה שנתנו לאמנים שבאו מחוץ-לארץ להשתתף בפסטיבל זמר. התנגדו לי, אמרו שאני יורדת, למרות שאני בחיים לא החשבתי את עצמי כיורדת״.

״הרגשתי מאוד פגועה. מאוד מאוד כאב לי. מה לעשות שמצאתי את הבן-אדם הכי מתאים לי בחיים? שוברים נישואים בגלל המדינה? לא חושבת. בעלי ניסה לגור בארץ, ולא התאים לו. הוא כל-כך אמריקאי, כזה פדנט, מאוד קונסרבטיבי״.

לא תיכננתי להישאר באמריקה

״אני לא יכולה להפסיק לשיר. מזמינים אותי גם היום להופעות בכל מיני מוסדות ישראלים ויהודים בארצות-הברית.הסגנון ורמת ההופעה שלי לא בהחלט מתאימים להופיע במסעדות בחתונות ובר-מצוות. אני אומנית-יוצרת. אני כותבת את החומרים שלי. אני רוצה לעשות דברים חדשים, רוצה שישמעו שלא נשארתי מה שהייתי פעם, שאני יותר ממה שהייתי שהתקדמתי עם הזמן״.

״כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני גם מתלבשת כמו צעירה, מפחיד אותי להראות זקנה. יש לי אנרגיה, מה לעשות. אני יוצרת. בחיים אני לא אצא לפנסיה.

״יצרתי משהו בארצות-הברית, זה שוק בלתי חדיר, עד שאמרתי: ‘זה לא אני. אני צריכה אמא, אני צריכה בית׳. אני לא רוצה להופיע בפני היהודים האמריקאים, כי אני לא רוצה לשיר רק את ‘הבה נגילה׳ ו׳צאנה צאנה׳. אני רוצה לשיר משהו שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אשמח להופיע בבתי-ספר ולשיר שירים ישראליים ישנים ולהחדיר את המורשת הישראלית והיהודית לדור הצעיר״.

״בארץ אני חיה כמו ישראלית. גם בחו״ל אני חיה כמו ישראלית. אני לא אמריקאית, ולעולם אלא אהיה אמריקאית. יש לי פספורט, אבל זה לא אמיתי עלי. אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך.

״לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את דדלי ונוצר קשר מאוד מיוחד. בניתי משפחה לתפארת, השנים עושות את שלהם, חברים נעלמים או נפטרים.

״שותפי לצמד, דויד טל נפטר לפני חמש עשרה שנים. הוא היה חלק חשוב מחיי, תמיד. ירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל להתחדש כצמד. במופע הקרוב שלי, עליו אני עובדת בימים אלה אני משלבת הרבה להיטים שלי ושל חדוה ודויד. מי ייתן ויוולד יום ואמצא את ‘דויד׳ החדש ונחדש את הצמד שוב״…

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

"המשחק הפך לתראפיה שלי"

Published

on

אהרון כהן נולד בקנדה, עבר ללוס אנג'לס, עלה לישראל ושירת ביחידת דובדבן * בהוליווד הוא שימש כמאבטח האישי של בראד פיט *  היום הוא מומחה ללוחמה בטרור, מאמן שחקנים בשימוש בנשק ומשחק בעצמו בסרטים 

אהרון כהן, 43, התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוחר יחסית כשהוא כבר בשנות ה-30 לחייו ובעל עסק מצליח ללוחמה בטרור. הוא הספיק לאמן ולהכשיר אלפי אנשים ביחידות ימ"מ, כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב ויחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם. מדי פעם הוא גם מאמן שחקנים בשימוש בנשק ובאיך ל"שחק אותה" בכישורי האבקות וקרב מגע. 

כהן ששימש כמסתערב ביחידת דובדבן. הוא התחיל לעבוד כיועץ טכני ומאמן על סט סרטו של המפיק סטיבן סודרברג "בגידה כפולה" ב-2011. במשך שלושה חודשים אימן את כוכבי הסרט צ'נינג טייטום, אוון מקרגור, מייקל פסבנדר ואנטוניו בנדרס. "לימדתי אותם איך להשתמש בכלי נשק וסייעתי בעיצוב הפעולות בסרט כך שיראו אמיתיות", נזכר כהן, "ואז סטיבן נתן לי גם תפקיד קטן עם כמה סצינות בסרט וככה נתפסתי. נזכרתי כמה שאהבתי לשחק בתיכון וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

מאז הצליח כהן להוסיף לרזומה שלו עוד שני סרטי קולנוע: "211" בכיכובו של של ניקולאס קייג' שם גם שימש כיועץ טכני; ותפקיד שני בסרטו של סילבסטר סטאלון "רמבו 5 – המשחק האחרון", שיצא בשנה שעברה לאקרנים. שני הסרטים אגב, הם בהפקת אופני מילניום של המפיק הישראלי אבי לרנר. 

כהן: "גדלתי עם הסרטים של סליי, מרמבו ועד רוקי. תמיד אהבתי אותו. אז כשהתקשרו אלי ואמרו לי שיש להם תפקיד בשבילי, מאוד שמחתי. טסתי לבולגריה והיתה לי סצינה נהדרת עם סליי וגם אימנתי את הפעלולנים איך להשתמש בנשקים. זו היתה חוויה נהדרת, נהנתי מכל רגע על הסט".

כהן, נשמע ישראלי לחלוטין אבל הוא נולד בכלל בקנדה להורים יהודים. לאחר גירושי הוריו, אמו התחתנה עם התסריטאי אייבי מן, שכתב את התסריט לסרט "משפט ניורמברג" עליו זכה באוסקר והמשפחה עברה ללוס אנג'לס. "אבי החורג היה ציוני והאמין מאוד במדינה היהודית. כשהייתי בן 16 לערך, הוא עבד על סרט על משה דיין אליו היה מאוד קרוב, והזמין גנרל ישראלי אלינו הביתה במסגרת עבודתו על התסריט. הגנרל נשאר אצלנו בבית שבועיים ובמהלך הזמן הזה ייעץ לי לנסוע לישראל ולראות על מה מדובר מקרוב ואולי יתאים לי להתגייס. 

"האמת היא שלי כבר נמאס מהבולשיט ההוליוודי ובאמת רציתי לשנות אווירה ומקום. שנה לאחר מכן, טסתי לארץ והתגוררתי בקיבוץ, למעשה שניים, מעיין צבי והזורע. העברתי שם ארבעה חודשים בלימודי עברית והתאהבתי בישראל. כשהגיע הזמן שלי להתגייס, התגייסתי לצה"ל ליחידת דובדבן והפכתי למסתערב. השתתפתי בלמעלה מ-200 פעולות במסגרת השירות הצבאי שלי." 

לאחר שלוש שנות שירות, כהן מצא עצמו לבד בארץ, ללא משפחה וללא המסגרת הצבאית. היו אלו זמנים בהם המושג חייל בודד היה פחות מוכר ולא היו מסגרות תומכות רבות בחיילים בודדים משוחררים. למרות האהבה שלו לארץ, כהן לא הצליח למצוא את עצמו והחליט לשוב לארה"ב. 

כהן: "השירות הצבאי די עיצב אותי ואת מה שעשיתי בהמשך חיי. התחלתי לעבוד כמאבטח במשך שנה. עבדתי עבור חברת אבטחה והייתי המאבטח של בראד פיט במשך שנה וחצי כמעט. הוא היה אז נשוי לג'ניפר אניסטון. אחרי שסיימתי את העבודה הזאת החלטתי שאני יכול לעשות את זה לבד ופתחתי את חברת האבטחה שלי, צ'ריס.  איבטחתי סלבס רבים כמו פינק, קייטי פרי, צ'ארלי שין כשהוא יצא למסע ההופעות שלו, לאחר התמוטטותו הנפשית. 

"שנתיים לאחר שפתחתי את החברה וזמן קצר לאחר 9/11 פנו אלי דרך האתר שלי לאמן יחידה למלחמה בטרור. לאחר שאימנתי יחידה אחת, התחילו לפנות אלי יחידות נוספות, יחידות משטרה וחילות צבא וגיליתי שהם לא יודעים שום דבר על איך להתמודד מול מחבל. ברגע שאתה עושה עבודה טובה ושומעים עליך, אתה מקבל עוד ועוד פניות וזה מה שקרה, התחלתי לקבל פניות מכל העולם, דרום אמריקה, אירופה, אסיה ואפריקה. סך הכל אני מעריך שאימנתי 3,000 איש ביחידות השונות בעולם".

בין אימון שוטרים וחיילים בארה"ב ובעולם, התחיל כהן גם לאמן שחקנים כיצד להשתמש בנשק, ערך להם אימוני כושר, קרב מגע וכיצד לפעול כחייל בזמן פעולה. בין השאר הוא אימן את קיאנו ריבס עבור תפקידו בסרט ג'ון וויק ואימן גם את מורן אטיאס.

למרות שהעבודה כמאמן יחידות צבא ללוחמה בטרור היא עבודה משתלמת כלכלית, כהן אומר שהוא רוצה לעבור להיות שחקן במשרה מלאה, גם אם המקצוע פחות רווחי, לפחות נכון לעכשיו. "משחק הוא התשוקה בחיי, יש לי כבר סוכן ואני הולך לאודישנים. אני לא מנסה להיות השחקן המוביל בסרט, הבראד פיט הבא, אבל תמיד יש צורך בשחקנים לתפקידי משנה טובים. זהו משהו שאני מרגיש צורך לעשות".

החברים שלו מרימה גבה לנוכח החלטתו להפוך לשחקן ככה באמצע החיים, אבל כהן אומר שלמרות הכל, מגלים תמיכה מלאה. "הם יודעים שזה עוזר לי להתגבר על העבר הצבאי שלי. יש משהו באמנות המשחק שתמיד האמנתי שמוציא אותי מהמקום החשוך. בזמן שירותי הצבאי, הייתי חשוף לצד השחור שבטבע האדם, על כל כיעורו. אין ספק שאנו נושא אתי מטען משירותי הצבאי. כשאתה משרת ביחידה כדובדבן וממשיך לאמן יחידות ללוחמה בטרור בעולם, קשה מאוד להתנער מהחלק הזה בחייך. השירות הצבאי אמנם עיצב אותי, תרם לביטחון העצמי ודחף אותי ללכת קדימה אחרי מה שאני רוצה, אבל היתה לו גם השפעה שלילית עלי, מה שבא לביטוי בקשר שלי במערכות יחסים וכן בעסקים. אתה הופך ליותר מדי קר, אגרסיבי וקשוח. זה טוב אמנם לעסקים אבל לא כל כך טוב במערכות יחסים. לקחתי כיתות משחק על מנת להשתחרר מכל זה ולצאת מהקונכיה שלי. המשחק הפך לתראפיה שלי, הוא נתן לי קרן אור ותקווה.

"אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, החברה שלי ממשיכה לעבוד, אבל אשמח להחליף את הכדורים החיים בכדורי סרק, הרבה יותר בטוח. בכלל, הוליווד פחות מסוכנת, אני מתכוון בהדרגה להתרכז יותר בקריירת המשחק שלי".

החברים שלו מימי שירותו הצבאי, הספיקו לראות אותו ברמבו והתלהבו מהחבר שהפך לשחקן. אנשים שלא שמע מהם מזמן, יצרו קשר ופירגנו. "אני בקשר עם חלק מחברי בצבא. כל החברים שלי שנשארו בצה"ל, מחזיקים במשרות בולטות, חלקם עדיין משרתים בצבא בתפקידים בכירים, חלקם רופאים או עורכי דין. וכן, הם ראו אותי ברמבו ומתים על זה".

כששואלים אותו אם הוא צפה בפאודה ועד כמה הסדרה נאמנה למה שהוא עבר בשירותו הצבאי, הוא עונה: "כשצפיתי בסדרה בהתחלה, חשבתי שהיא מגוחכת, אבל ככל שצפיתי ביותר פרקים, נדלקתי ולא הפסקתי לצפות. אחד הבמאים שהייתי מאוד שמח לעבוד איתם בארץ הוא במאי העונה הראשונה, אסף ברנשטיין".

המשך לקרוא

Featured

אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים

Published

on

ראיון עם אלי ביר, מנכ"ל ומייסד 'איחוד הצלה', לקראת ערב הגאלה השני של הארגון המציל נפשות ברחבי העולם בצורה ייחודית וחינם אין כסף

ארגון 'איחוד הצלה' מתכונן בימים אלו לגאלה השניה שלו בעיר המלאכים. אחרי ההצלחה בשנה החולפת שהביאה לתרומות של כ-5 מליון דולר, השנה מתכננים אירוע גדול עוד יותר במטרה להמשיך ולחזק את הארגון שמציל חיים רבים מארץ ומסביב לעולם. בין האורחים: כוכב הטלוויזיה ותוכניות האירוח ג׳י לנו,  הפילנטרופים ד״ר מרים ושלדון אדלסון (מרים תהיה גם הדוברת המרכזית בגאלה) ופרסי הוקרה יוענקו לניקולאי מרצ׳יאנו ודינה אספן מהתומכים הגדולים של הארגון. 

׳איחוד הצלה׳ הוא עמותה ללא מטרת רווח שמטרתה להעניק סיוע רפואי, מהיר ואפקטיבי בכל מקום מישראל. האג׳נדה של הארגון ברורה: ׳איחוד הצלה׳ יטפל בכל נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בכל רחבי הארץ, טיפול רפואי ראשוני בתוך 90 שניות, בעזרת ציוד רפואי מתקדם, על-מנת להציל חיים ולמזער נזק בלתי הפיך, ופועל לשפר מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינת ישראל.

אבל הרי יש כבר אמבולנסים, מגן דוד אדום, ׳נטלי׳ ושאר אירגונים רפואיים ומצילי חיים? נכון, הם קיימים אך גם הם מוגבלים. כמה פעמים יצא לנו לשמוע על אמבולנס שפשוט לא הגיע בזמן לאירוע, או ברכב חרום גדול נאבק לפלס דרכו עם סירנות זועקות לכל עבר? ארגון הצלה עונה בדיוק על נקודת התורפה הזו. החדשנות שלו היא שהוא מאגד בתוכו היום למעלה מ-5000 חובשים, פרמדקים ורופאים הפזורים ברחבי ישראל, מצויידים במכשירי קשר וזמינים לתת מענה לכל מקרה חרום שיתרחש בערים הגדולות וגם בישובים קטנים. יחידת אופנעים מאבוזרים היטב מפלסת דרכה במהירות לכל מקרה ויודעת לספק שירות רפואי מצילי חיים תוך דקות ספורות מרגע האירוע.השירות הוא חינם אין כסף.

מנכ״ל ומייסד הארגון, אלי ביר, נשמע נרגש לקראת הגאלה הקרובה  בשיחת טלפון שערכנו ממטה הארגון בירושלים. ביר, נולד וגדל בשכונת בית וגן בעיר והתנדב למגן דוד אדום כבר בגיל 15.למרות שהיה מורגל לסייע לאנשים במצבי חרום, היה מקרה אחד שהדיר שינה מעינו וגרם לו להבין שדברים צריכים להעשות אחרת. ביר: ״בתור מתנדב צעיר הייתי יושב בחלק האחורי של האמבולנס. יום אחד יצאנו לקריאה של אירוע קשה – ילד בן 7 שנחנק מנקניק. לקח לנו 21 דקות להגיע מהר הצופים לשכונת בית וגן בצד השני של העיר. אני זוכר אותנו עולים במדרגות וכבר ברקע שמענו את הבכי המצמרר של האמא. הילד היה מוטל על הריצפה, ניסינו לבצע פעולות החייאה  אבל הרגשנו שכבר מאוחר מידי. פתאום נכנס לחדר רופא שגר ממול, הוא ראה את האמבולנס שלנו והגיע לסייע. הוא הביט בנו ואמר ׳אין לכם מה להמשיך, תכסו אותו הילד מת׳. 

"ברגע הזה הבנתי את המצב האבסורדי – יש  רופא שגר בבית ליד, הוא היה בבית ויכול היה לסייע ולהציל את החיים של הילד אבל אף אחד לא קרא לו. הילד הזה נפטר סתם, רק בגלל שלקח לנו יותר מעשרים דקות להגיע למקום. מקרים כאלו מרתחשים כל יום, אנשים מתים כי הם מחכים יותר מידי זמן לאמבולנס.״ 

״אז עלה לי הרעיון להקים יחידה של מתנדבים שיגיעו הרבה לפני האמבולנס.   בהתחלה היינו 15 מתנדבים פרושים ברחבי העיר. התחלנו לגדול ופעלנו בכל רחבי ירושלים ומשם התרחבנו לערים נוספות. כדי להגיע מהר לכל מקרה חרום הקמנו יחידת אופנועי הצלה. לאופנועים שלנו יש ציוד החיאה והצלת חיים, בלון חמצן, למעשה כל מה שיש לאמבולנס למעט כיסא ומיטה. היום אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בירושלים ב- 90 שניות ובשאר הערים ממוצע של שלוש דקות. יש לנו כ-5000 מתנדבים עם מכשירי מירס שיכולים  לתת מענה וכ-1000 אופנועים.״

***

אלי, מה אתה יכול לספר לי על המתנדבים שלכם? 

״תשעים אחוז מהם חובשים ועשרה אחוז הם רופאים ופרמדיקים. כרגע יש לנו 900 אנשים בקורסים. היום אני יכול להכשיר חובש תוך 6 חודשים עם תעודה הסמכה של משרד הבריאות. זה נותן לנו את היכולת לגדול. קח לדוגמא את אזור עוטף עזה. יש שם למעלה מ- 30 ישובים. במקרה חרום יקח לאמבולנס 30-40 דקות להגיע אליהם. תראה לי בן אדם שיכול להפסיק לנשום במשך 30 דקות. הלכנו והכשרנו מאות מתנדבים בתוך הקהילות והישובים שלהם, סיפקנו להם ציוד רפואים מאוד יקר ותקשורת של מירסים והיום הם בטוחים. היום יש לנו גם צוותי כוננות בכל מקום אפילו בחרמון, באילת ובאזור ליד הגבול".

כיצד יוצרים עימכם קשר במקרה חרום?

״המספר שלנו בישראל הוא 1221. אבל היום גם אם מישהו מתקשר למד״א  אנחנו נקבל את הקריאה הזו ונגיע למקום. מד״א משתף איתנו את המידע שלו. בכלל כל מי שמתקשר לאמבולנס לא משנה לאיזה חברה: שח״ל, נטלי או מגן דוד אדום אנחנו נקבל את הקריאה ונוכל לסייע. זה האינטרס שלהם שאנחנו נציל את הפצוע. לא ניקח להם את הפצוע או את החולה אלא נדאג שיהיה להם מישהו חי להגיע אליו. יש לנו גם שיתוף פעולה מדהים עם משטרת ישראל, עם המשרד לביטחון פנים שמכיר בנו כגוף הצלה בין לאומי. אנחנו עושים תרגילים עם הצבא, פיקוד העורף וכוחות הכיבוי. אנחנו גוף ההצלה היחידי בארץ שיש לו אמבולנס על המים ושנותנים מענה לאזור טבריה ומסביב לכינרת. יש לנו חמישה אופני ים וסירות הצלה שיכולותו לספק פעולות החייאה ממש במים, אפילו לא צריך להגיע לחוף. 

ביום שישי אנחנו עושים תרגיל שמדמה  חילוץ של 70 אנשים בתוך סירת תענוגות שעלתה באש ואנחנו צריכים להעניק להם מענה רפואי עד שהם מגיעים לחוף״. 

איזה סוג של עבודה אתם מבצעים בחו״ל?

״עברנו להקים ארגוני ׳הצלה׳ בעולם. יש לנו סניפים גם בקולומביה, פנמה, ברזיל, מקסיקו, בניו ג׳רזי ואפילו באוגנדה. אנשים מאוד אוהבים ותומכים ברעיון הזה. המחלקה הבין לאומית של ׳איחוד הצלה׳ קובעת באיזו מדינה לפתוח ארגון כזה. אנחנו בודקים גם שמדינת היעד יכולה לכסות את העלויות של ׳הצלה׳ בשטח שלה.  אנחנו לא רוצים לקחת כסף מישראל כדי לממן את זה.

המדינות הללו צריכות גם לעמוד בסטנדרטים הרפואיים שלנו, עליהם מפקח פרופ׳ אבי ריבקינד- מנהל מחלקת טראומה ב׳הדסה׳. הבאנו את הצלה גם לאוקראינה וזה עובד יפה מאוד שם, הם ממש היו זקוקים לנו. אתה יודע מה זה להזמין אמבולנס באוקראינה? שם החולה מגיע לבית החולים, והרופאים שולחים את בני המשפחה שלו לקנות כפפות ותרופות ורק אז מתחילים לטפל בו. אנחנו הבאנו להם ציוד ורמת רפואה שהם לא חלמו עליה. נפגשנו עם שרת הבריאות שלהם והיא אמרה לנו שכולם מדברים על ישראל ברמה של ייצור טכנולוגיה ונשק, אבל עכשיו עשינו מהפכה גם בתחום הרפואה.״

מה האתגרים של ׳איחוד הצלה׳ לעתיד? 

״אנחנו רוצים להכפיל את כמות המתנדבים שלנו לעשרת אלפים מתנדבים פעילים. כדי שנוכל לתת מענה ולהגיע לכל מקום בארץ במהירות של 90 שניות.  לשם כך עלינו להגדיל את כמות האופנועים שלנו, להכשיר עוד מתנדבים ולרכוש עוד ציוד רפואי. מכיוון שאנחנו לא גובים תשלום עבור השירות שלנו אנחנו זקוקים לעוד כסף ומשאבים כדי לממן הפעילות וכדי לגדול״. 

***

ג'יי לנו שהתארח בגאלה בשנה שעברה, הפך להיות בעצמו חלק מהנהלת הארגון.    ביר מספר לי שהיום חברים בארגון לא רק יהודים אלא גם נוצרים ומוסלמים כולם רוצים להיות חלק מהמטרה הטובה ולעזור להציל חיים.  בקרוב ביר יטוס עד הודו הרחוקה לתת הרצאה ב- TED ולהסביר למליוני ההודים על הארגון והמטרות החשובות שלו. 

ביר: ״הרעיון של איחוד הצלה הוא באמת ייחודי. אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים.  אנחנו באים עם מסר חדש לעולם שאומר שאנשים שלא צריכים למות ממחלות פתאומיות או תאונות. אם מישהו נחנק או חוטף התקף לב,  ב-90 אחוזים מהמקרים אפשר להציל אותו אם הוא יקבל סיוע רפואים מהיר ומיידי. המטרה שלנו היא שבכל רחוב בעולם יהיו מתנדבים של הצלה ואז הם יגיעו מהר לכל מקרה , יתנו מענה רפוא ויצילו חיים".

בנוסף לפעולות השגרתיות של הארגון. הצלה יצאו בפרוייקט חדש של מתנדבים שמסייעים לקשישים וניצולי שואה. המתנדבים הופכים להיות אמונים על מצבם הבריאותי של הקשישים, מגיעים לבדוק אותם שעתיים בשבוע, יושבים איתם, משוחחים ודואגים לבריאותם-  בודקים דופק נשימתי, לחץ דם ואם צריך מעניקים טיפול. המתנדבים עורכים מעקב אחרי הקשישים, בעיקר אצל אלו החיים בגפם וכך למעשה מונעים מוות או הידרדרות מיותרת של מצבם הרפואי. ללא ספק שירות חשוב, אנושי ומחמם את הלב. 

הגאלה השנתית של ארגון הצלה תתקיים במלון בוורלי הילטון ביום חמישי, 27 בפברואר, החל מ-6:00 בערב. לפרטים וכרטיסים: GALA@ISRAELRESCUE.ORG

המשך לקרוא

Featured

המזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות

Published

on

פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ומומחה ותיק לתמורות והשינויים במזה"ת, מגיע להרצאה מאלפת בנושא בלוס אנג'לס * ראיון על איראן, תוכנית המאה, התרומה של האקדמיה לפוליטיקאים והמיקוד החדש על ההיסטוריה של יהדות ספרד 

המזרח התיכון מקפיד לככב בכותרות החדשות בארה"ב בכל כמה חודשים. בשבועות האחרונים הפך לנושא חם מתמיד עבור האמריקאים כשצפו בנשיאם מעניש בעוצמה אדירה את המעצמה הפרסית, כשהורה לחסל את קאסם סולמאני הגנרל הבכיר של איראן, מפקד כוח קודס ואחד מסמלי המדינה; וניצב ליד רה"מ נתניהו בבית הלבן תוך שהוא משיק את "תוכנית המאה" להסדר קבע עם הפלסטינים.

אחד המומחים בעלי השם בנושא המזרח התיכון הוא פרופ׳ עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. רבי הקדיש את חייו בלמידה וניתוח ה-DNA של האזור. במרכז בראשו הוא עומד בודקים בין היתר את המניעים לקונפליקטים החוזרים ונשנים בין המערב לאיראן, מנתרים את השינויים הגאו-פוליטיים שמתרחשים באזור, ומנתחים את ההיסטוריה, התרבות, השפה והמנהגים של מדינות המזרח התיכון ואפריקה.  

בעוד מספר שבועות יגיע פרופ׳ רבי לביקור קצר בלוס אנג׳לס כדי לחלוק עימנו ממשנתו, בהרצאה מרתקת שתתקיים ב-18 בפברואר במרכז שפר של ה-IAC , ארגון שחרט על דגלו שימור של מסורת יהודית ברחבי ארצות הברית ודואג ליצור פלטפורמה רחבה שתוכל להציגה. את ההרצאה ינחה ג׳ושוע סיידוף, איש חינוך מוערך אוניברסיטת UCLA.

מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון הוא מכון מחקר בינתחומי המתמחה בחקר ההיסטוריה המודרנית של המזה"ת ואפריקה. המרכז הוא ממשיכו של מכון ׳שילוח׳ שהוקם ב-1959 וב-1966 הפך לחלק מאוניברסיטת תל אביב. תחילה יועד לשמש גשר בין אגף המודעין הישראלי והאקדמיה, ולספק תובנות היסטוריות עמוקות ומקיפות יותר על הנעשה במזה"ת. כל זאת תוך כדי שהוא שומר על צביונו ומחויובתיו האקדמים. כיום המרכז אינו קשור כלל לקהילת המודיעין בישראל, אך ממשיך לעסוק בנושאים שוטפים בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והפוליטיקה של המזרח התיכון.

המרכז מפרסם מידי חודש סדרה של ניירות עמדה המהווים מקור ידע עצום הן עבור הדרגים הפוליטי והבטחוני והן עבור הציבור שמקבל ׳ארגז כלים׳ להבנת האתגרים העומדים בפני ישראל וההתמודדות עימם. בנוסף לניירות העמדה המופצים לאלפי מכותבים בארץ ובעולם בעברית ובאנגלית, המרכז גם מוציא לאור מחקרים היסטורים ומונוגרפיות של חוקרים בכירים ועבודות גמר של תלמידים שסיימו את לימודיהם לתואר השני או השלישי.  

מרכז דיין מספק תמיכה משמעותית לחוקריו, עורך אירועים ציבוריים ומנהל תוכניות מגוונות ועשירות. לדוגמא: תוכנית ההתמחות של המרכז מציעה לסטוודנטים ולחוקרים מרחבי העולם סדנאות ללמוד ולחקור באוניברסיטת תל אביב, עם מענקים ומלגות למועמדים מתאימים. 

פרופ׳ עוזי רבי גדל ברמת גן ונראה שהוא חי את נושא המזרח התיכון כבר מגיל צעיר. הוא למד בבית הספר ״אוהל ושם״ במגמת מזרחנות. ובתום שירותו הצבאי בחיל המודיעין עשה את רוב לימודיו באוניברסיטת תל אביב שם למד תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בחוג למדעי המדינה למד לתואר שני ושלישי בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון. את הדוקטורט כתב בנושא של ׳צמיחתן של מדינות בחברות שבטיות – המקרה של סולטנות עומאן   1970-1932׳, ובשנת 2000 החל לעבוד כמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. 

בין השנים 2004–2005 שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת סן-דייגו, ושנה לאחר מכן הצטרף כחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים שנפתח באוניברסיטת תל אביב. לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים מונה רבי לראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, ובהמשך אף נבחר למרצה מצטיין מטעם הרקטור לשנת הלימודים תשס"ח. באותה שנה מונה פרופ' רבי לראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי באוניברסיטת תל אביב, ובאוגוסט 2010 הועלה לדרגת פרופסור חבר. רבי משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בכלי התקשורת השונים ובעיתונות הכתובה, בארץ ובעולם. 

עלי ח'אמנאי וקאסם סולימאני. "אין לנו ספק שאיראן נמצאת בצומת מאוד מכריע"

אולי התובנה המרכזית אליה נדרש פרופ׳ רבי היא, שהיכרות מעמיקה ביותר עם התרבות, ההיסטוריה והאתוס המזרח תיכוני סוללת את הדרך להבנת מדינות האזור והדרך להתייחס ולהתמודד עימם. ולמרות שהמרכז ממוקם פיזית באוניברסיטת תל אביב, פרופ׳ רבי מספר שהארגון הוא עדיין ציבורי ומנסה לספק תובנות שלעיתים לא עולות בקנה אחד עם האג׳נדה של האקדמיה. 

פרופ׳ רבי, לנושא המזרח התיכון יש השפעות רבות גם על החיים בישראל ובתחום המדיני בכלל. כיצד הקשר בין האקדמיה למדינה משפיע על ההוויה שלכם?

״הקשר בין אקדמיה למדינה אף פעם לא יכול להיות יותר מידי מרוחק. זאת מכיוון שבתוך האקדמיה ימצאו הרבה מאוד אנשים שיתרעמו על כך שהקשר עם המדינה שקוף מידי, וזו דרכה של אקדמיה, שיש בה קולות שונים ושרוצה להיות עצמאית. המרכז שלנו הוא מרכז ציוני שרואה את האינטרס של ישראל, ובאותה נשימה נושאים חשובים שראוי שיובנו גם דרך הפריזמה המדעית. יש ביכולתנו להנחיל לקהילה מה שאנחנו קוראים לו ׳בינה מזרח תיכונית׳; כלומר, לא להדביק למזרח התיכון סטנדרטים שמגיעים מהמערב או להתייחס אליו במונחים מערביים. 

"ישראל היא מדינה שחלקים גדולים ממנה בהוויה מערבית, גם בגלל ההייטק וההיסטוריה שלה. אחד הדברים החשובים שאנחנו מנסים לעשות זה לתת לציבור בישראל ולמי שמתמחים אצלנו תובנות מזרח תיכוניות. אנחנו שואלים את מי שרוצה לעסוק באיראן – אתה יודע פרסית? אתה מכיר את ההיסטוריה של איראן? הרי אתה לא היית רוצה שיתעסקו בהיסטוריה של המדינה שלך אנשים שיקראו להם מומחים ולא מכירים את השפה של המדינה שלך וההיסטוריה שלה. לכן, אנחנו בעצם באים ואומרים – לפני שאתה נכנס ליער הזה בוא ותלמד את נקודות המחשבה, תבין את הדי.אן.איי של המדינה, אל תנסה להדביק לשחקנים במזה"ת הרבה דברים ממקומות אחרים בעולם כי זו כנראה תהיה טעות. אנחנו טוענים שתרבות משחקת תפקיד גדול וכל דרך הלימוד צריכה להיות שונה מאיך שהיא נעשית במקומות אחרים״.

אז אתה גורס שאחת הטעויות שמשפיעות על היחסים העכורים בין ארצות הברית לאיראן לדוגמא, היא שהראשונה מתייחסת אליה בעיניים מערביות? 

״כן. אני חושב שזו טעות שהמערב עשה במשך 200 שנה. אם אני מסתכל על זה היסטורית בדרך כלל הכוונות טובות אבל כשאתה לא מכיר את התרבות אז כמו שאומר המשפט – הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. והנה, אחרי 200 שנה אנחנו רואים כיצד המערב עוזב את האזור. יש חילופי מערכות, עכשיו נמצאים באזור הרוסים והסינים. לכן צריך להבין את השינוי ולעשות התאמות אחרת אנחנו צפויים להשתרך מאחור״.

כיצד אתה מתייחס לחיסולו של קסאם סולימאני בהקשר הזה?

״גם פה אתה רואה שבסופו שלו יום קיים איזה שהוא סוג של חוסר הבנה. האיראנים חשבו שהאמריקאים בחוץ, האמריקאים מצידם חשבו שהאיראנים מגזימים וטראמפ נתן לאיראנים מכה בין העיניים שמבחינתם היא מאוד קטלנית. באופן פרדוקסלי, טראמפ הוכיח שהדרך לטפל במשטרים מהסוג הזה היא דווקא לתת להם את המכה שהם לא חושבים שאתה יכול לתת, וזה נותן להם חומר למחשבה. אני לא אומר שזו צריכה להיות שיטה קבועה, אבל במקרה הזה החיסול של סולימאני באמת הימם את איראן ואין לנו ספק שהיא נמצא בצומת מאוד מכריע. כשאגיע ללוס אנג׳לס צפויות להיות לי הרצאות בנושא הזה ואערוך גם מפגש עם הקהילה של יוצאי איראן. יחסי איראן עם ארצות הברית והמערב בכלל עומדים כרגע במרכז ההוויה והם כמובן משפיעים על המערכת במזרח התיכון. אבל אני חושב שהחיסול הוא סוג של מכה ומסר שגם עוברת לשחקנים הרדיקלים של האזור״.

בלוס אנג׳לס נשמעות במשך שנים תלונות מצד הקהילה האיראנית על יחס מפלה של השלטונות כלפיהם. לאחרונה דווח שאזרחים אמריקאים-איראנים מעוכבים בכניסתם בשדות התעופה ולעיתים נעצרים לחקירות ארוכות.

״היחס של הממשל האמריקאי לקהילה האיראנית הוא מאוד אמביוולנטי ובעייתי. יש היכרות מאוד שטחית עם התרבות ונעשות הכללות גורפות. אם איראן זה סוג של אוייב של ארצות הברית אז אדם שכתוב בפסטפורט שלו שהוא נולד באיראן על פי השיטה האמריקאית הוא אדם שכדאי לבדוק אותו בציציות. במידה רבה התמורות במזרח התיכון מגיעים לכל העולם ומייצרים אנטיגוניזים, עויינות וניכור כנגד האחר וזה בא לידי ביטוי גם כאן".

אתה סבור שישראל קוראת היטב את המהלכים של איראן? 

״אין מומחים ישראלים כקבוצה. כל אחד והגישה שלו. גם בישראל יש לא מעט דעות והרבה אנשים שטעו. כל מי שעושה הערכה יכול לטעות. אבל השאלה אם אתה מדבר על איראן מתך היכרות של הטילים ושל מטוס הקרב או שאתה מדבר על איראן מתוך היכרות התרבות, ההיסטוריה, החששות שלהם והאוכלוסיה שלהם. אני חושב שכך יותר טוב להכיר את איראן ויותר קל לדבר עליה מפני שאז אתה באמת עוסק במשהו שאתה מתמחה בו. יש לי בעיה מסויימת עם גישת חשיבה מערכתית מבלי להיות מסוגל לחוש את השטח".

באילו נושאים תעסוק בהרצאה הקרובה שלך בלוס אנג׳לס?

״ההרצאה נותנת תמונה פנורמה של המציאות המזרח תיכונית. היא אומרת בשורה התחתונה שהמזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות. אם ישראל רוצה להטיב עם האינטרס שלה ולשמור על פוזיציה נכונה היא צריכה לעשות החילופים בזמן הנכון. יש חילופי משמרות-   ארצות הברית פחות דומיננטית ורוסיה נמצאת חזק בעינינים. הערבים נמצאים במצב של שבר עצום והטורקים והפרסים הפכו לשחקן חשוב. בקיצור, כל מה שידענו על המזרח התיכון במאה העשרים פחות רלוונטי היום ובהרצאה נדון בין היתר בשאלה איך אנחנו צריכים לעשות התאמות ולהערך לזה.

"התרחשו תהליכים שמוטטו חלק מהמדינות במזרח התיכון, יצרו מדינות כפולות או ׳נו מאנס לאנד׳ והגבירו את התיאבון של כל מיני שחקנים רדיקלים; מצד אחד סונים מצד שני שיעים. לבוא ולגלוש לכל מיני נתחים או ליצור חלופיות. ובמקרה של איראן, מדינה מאוד גדולה שיש לה השפעה מאוד חזקה על האזור. מכיוון שיש מדינות שכרגע מפורקות ונכנסים אליה כל מיני שחקנים מבחוץ ומבפנים זה מצב אחר. אין פה ׳אח גדול׳ ואין פה את התמונה של המאה ה-20 אחרי נפילת ברית המועצות. בשביל להכיר את היער אתה צריך להיכנס פנימה, אתה לא יכול לצלם אותו מלמעלה. 

"נדבר גם על התזה שלנו שמראה כיצד דברים שנתפסו בתחילת דרכם ככאלו שצריכים להביא טוב, כמו ה׳אביב ערבי׳ או ארצות הברית שמנסה להביא דמוקרטיה לעיראק, נגמרים בפיאסקו מאוד גדול מפני שאנחנו רואים את ׳ההוא׳ במשקפיים שלנו״.

נשיא רוסיה ולדמיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל. איזה משחק הוא משחק במזרח התיכון? 

״משחק ציני מאוד, אכזרי, נטול מניירות, מוסר וליבירליזם. פוטין מאוד קשוח, מתנהל כמו בוס רציני של המזרח התיכון וישראל באמת הצליחה לשמחתי להגיע איתו למספר הבנות באשר לדרך הפעולה שלה בסוריה. גם על זה אדבר בהרצאה שלי אבל ההתנהלות איתו זה סגנון אחר. אתה לא בא לשולחן של פוטין עם זכויות אדם וכל מיני דברים כאלה. אתה בא אליו עם תן וקח.״ 

כמי שעומד בראש 'מרכז   דיין', כיצד אתה רואה את התפקיד שלכם היום?

״במרכז שלנו אנחנו מתעסקים בנושאים גאו-פוליטיים. יש לנו הרבה מאוד חוקרים וחוקרות שעוסקים שבודקים הנחות רבות. נכנסים לציבור, עושים ניו מדיה, פייסבוק טוייטר ואינסטגרם. אנחנו מדברים עם העולם הערבי, מדברים עם האיראנים, עם טורקים, עם כורדים ואנחנו עושים זאת בשפה שלהם. לכן יכולת החדירה שלנו לצבע המקומי ולריתמוס הקיים ברחוב היא הרבה יותר גדולה. 

"למרכז דיין יש תפקיד חשוב בהכשרה והנגשה של הרבה מאוד חומרים   מזרח תיכונים מורכבים גם לציבור ובמיוחד לתלמידי ותלמידות מחקר. מצד אחד יש לו נראות ציבורית והוא מנחיל לציבור הישראלי הבנה אחרת ושונה למזרח התיכון, ומצד שני הוא נוטל על עצמו את התפקיד להכשיר את דור המזרחנים הבא ולתת לישראל הרבה מאוד הבנה ויכולת תנועה שהפכה להיות הרבה יותר מסובכת מאי פעם.

אנחנו מנסים להבין את האזור מכל הכיוונים: יש לנו מעבדה דיגיטלית, יש לנו ארכיון עיתונות בערבית עם יותר ממאה שנה לאחור באופן רציף, שזו אבן שואבת שמגיעים אליה הרבה אנשים גם מהמזרח התיכון ומחוצה לו. אנחנו נתפסים כאנשים שמכירים את המזרח התיכון מהמקום היותר אמיתי והאותנטי שלו".

ואני מבין שלמרות הפופלאריות שלכם את עדיין זקוקים לתרומות 

״כן, בשביל להחזיק תלמידי מחקר ולעודד אותם לבוא ולעשות מחקר כזה   אתה צריך לדאוג למלגות מחקר, ובשביל לעשות את המעבדה אתה צריך משאבים ובשביל לייצר מודעות בישראל ליהדות ארצות ערב{דבר שלא נלמד בשום מקום}. אתה צריך לגדל חוקרים שיתמחו בנושא הזה ויש לנו תוכנית מיוחדת שעופר אלון,  הוא אחד האנשים שסייעו לנו להקים את המרכז, הוא למעשה הדמות המסייעת המרכזית״.

עופר אלון. חיבור בין האקדמיה בארץ והקהילה המקומית

"עבורי זו הייתה סגירת מעגל״

עופר אלון, ישראלי תושב לוס אנג׳לס הוא אחד התומכים הגדולים במרכז דיין וחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב. עופר, רואה חשבון בהשכלתו ואוחז בשלושה תארים, סיפר לי שהוא מבין את הצורך במלגות ללימודים מתוך נסיון אישי. עופר: ״בצעירותי היה לי אפשרות ללכת למסלול דוקטורט בחו״ל אבל להוריי לא היה מספיק כסף לממן את זה. התחלתי לעבוד כרואה חשבון בחברות גדולות וציבוריות ולמרות שזה לא היה מה שבאמת רציתי לעשות זה נתן לי בטחון כלכלי". 

בהמשך השתלב עופר גם בעולם ההייטק. לארצות הברית הגיע ב-2003, חבר לתחום הפיננסי וכיום הוא שותף בחברה פננסית גדולה להלוואות לקניית רכבים שפרוסה על חמש מדינות. 

לפני תשע שנים עופר נפגש והתאחד עם חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה, פרופ׳ רבי, ששיכנע אותו לחזור ולהיות פעיל באוניברסיטה. ״בהתחלה אמרתי לו מה לי ולמרכז דיין אני בכלל בעולם העסקים היום. אבל הוא שיכנע אותי וככה התחלתי מבלי לדעת לאן אני נכנס. נשאבתי לזה והיום אני מבין למה. עוזי נתן לי לקרוא כל מיני ניתוחים ומאמרים ושנה לאחר מכן הגיע ללוס אנג׳לס. גייסתי כספים עבור נערים ונערות מעיירות פיתוח כדי שיוכלו לקבל מלגות ללימודים, וסייעתי למעוטי יכולת ללמוד באונברסיטה. עבורי זו הייתה סגירת מעגל״.

אלון: "לפני שבע שנים הייתה מטרה להקים בתוך מרכז דיין מרכז לחקר יהודי ספרד. יהדות ספרד כמעט ולא מיוצגת באוניברסיטה, אין מחקרים עמוקים ואין דגש על הקהילות הספרדיות. רבי שאל אותי אם אני יכול לעזור לו להקים את המרכז בתוך מרכז דיין. הייתה התנגדות מצד האוניברסיטה אז הלכתי לאוניברסיטה והסברתי להם שאם הם רוצים שאמשיך להיות פעיל הם חייבים לעזור לי להקים את המרכז הזה. נתתי תרומה למרכז כדי שיקום והיום זה מקום שאנשים עושים בו דוקטורט כדי להעשיר את התרבות שהולכת ונעלמת״.  

יהדות ספרד הוא נושא שכמעט נכחד. מהיכן מביאים את החומרים? 

״האוצרת של המרכז היא בחורה מ׳יד ושם׳ שמתעסקת בכל הנושא של הכחדה של יהדות ספרד והיא גם תורמת מזמנה להעשיר את המרכז. בכסף שתרמנו קונים המון חומרים, בעיקר באנגליה כי בתקופה של האימפריה הבריטית היה המון מידע שנרשם ואני מניח שבעתיד יתגלו הרבה מאוד דברים שאף אחד לא יודע עליהם.

"ללא ספק אחד הנושאים המעניינים והאקטואליים שעומדים על סדר היום. ההרצאה הקרובה היא דוגמא לחיבור החדש והמעניין בין האקדמיה בישראל לבין ארגון ה-IAC, שפועל להגביר את המודעות לחשיבות חיזוק מוסדות חינוכיים שמציגים את ההיסטוריה של העם היהודי, הישראלי ואזור המזרח התיכון". 

==

לפרטים נוספים: www.aftau.org

פרופ' עוזי רבי ירצה ביום שלישי, 18 בפברואר, במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. את הארוע ינחה ג'ושוע סיידוף, מ-UCLA. כרטיסים ברכישה מוקדמת: 25 דולר. בערב הארוע: 30 דולר. לרכישת כרטיסים: WWW.ISRAELIAMERICAN/LA/EVENT/UZIRABI

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות