fbpx
Connect with us

קהילה

"אני זאבה בודדה, אין לי בעיה לטייל לבד"

Published

on

היא גדלה במשפחה עם 11 אחים בבני ברק – אבל כיכבה בפלייבוי; היא מצטלמת לקמפיינים של הלבשה תחתונה – אבל עדיין מתפללת ומברכת על המזון * לכם זה ישמע סותר, אבל לדוגמנית מיכל עידן השילוב הזה עובד ואפילו שומר עליה *  בראיון מיוחד למיכה קינן מספרת מיכל עידן איך הגיעה למגזין הגברים המיתולוגי, מסבירה למה היא מסכימה לפרסם כלי נשק בטקסס, ולא חוסכת ביקורת מתעשיית האופנה 

"נולדתי בבני ברק, לבית דתי-לאומי" פותחת מיכל עידן את סיפור חייה המרתק. אנחנו יושבים בקפה המועדף בבוורלי הילס וכל הקשישים הישראליים מסביב לוטשים עיניים, מזילים ריר. "שני הוריי נולדו בבני ברק. אמי אשכנזיה, ממשפחה חילונית בצעירותה ואבי, טוניסאי מבית דתי-לאומי. לפני כמה עשורים בני ברק לא הייתה כל כך חרדית, היו הרבה חילוניים והרבה 'כיפות-סרוגות'. לאט לאט, חילונים עזבו, אחריהם הכיפות הסרוגות ולבסוף העיר הפכה חרדית לגמרי. אנחנו, אחת המשפחות הדתיות לאומיות הבודדות שנשארו.

"בגלל שנולדתי שם, זה לא נראה לי אף פעם "שונה". היו הרבה בתי ספר דתיים-לאומיים בבני ברק, מה שהיום כמעט ולא קיים, בית הספר היסודי שלמדתי בו נסגר, התיכון היה תיכון לאומי- והוא עדיין קיים אבל, הפך לאולפנה. רוב החברים שהיו לי מהתיכון עזבו את העיר, גם אחיי התפזרו בארץ, אני בעצמי גרה כשאני בארץ בביקורים בבני ברק אצל הוריי.

"מבחינת ערכים ודרך חינוך, אני חושבת שבגלל שגדלתי בבית דתי אז, יש  לי ערכים טובים. מעולם לא היה לי חינוך חילוני, ראיתי איך זה אצל חברים, למדתי כבר אז איך הקשר בין ההורים מתנהל ואיך השיח שבין אנשים מתנהל. אני חושבת שבבית דתי, ואולי אני משוחדת להגיד את זה, אבל, הערכים הם יותר גבוהים, ואני לא אומרת שזה אומר שאנשים יותר או פחות טובים, אני פשוט חושבת שהבסיס שונה. הכבוד הוא במקום הראשון בטח ובטח לאנשים מבוגרים, כמובן שזה תלוי גם בחינוך. הורים בבית דתי הם פחות חברים, אנחנו לא מסתחבקים עם ההורים לרוב, יש מעין דיסטנס בין הורה לילד בנושאים מסויימים. אנחנו לא חברים שמדברים על הכל, הם האבא והאמא שלי פשוטו כמשמעו. למדנו בילדות כשההורים או סבא וסבתא נכנסים הביתה, לקום מהכיסא מפאת כבוד כמו בבית הספר. 

את עדיין שומרת מצוות?

"היום אני אדם חילוני, אני לא שומרת שבת, אני מברכת ומתפללת שומרת דברים מרצון אבל לא אשקר שגם מכוח ההרגל. אני שומרת דברים שנכונים לי  לקיים ועושים לי טוב אבל, אני לא דתייה, וזה כבר מגיל 21. אני מאמינה בהרבה דברים כמו למשל לברך שיוצאים מהשירותים, יש דברים שאתה עובר ואתה מבין למה אתה עושה אותם, זה משהו יותר עמוק מ'רק דת'.

"החינוך הדתי-לאומי לטעמי יותר מקבל ומכיל, המשפחה שלי חצויה מבחינה דתית. יש לי אחות חרדית, אח דתי-לאומי- שלומד בישיבה חרדית, אחים דתיים-לאומיים ואחים חילוניים. יש אצלנו הכל מהכל בבית, אנחנו סה"כ 11 ילדים. אני השביעית בבית. אחי הבכור בן 38. אף פעם לא היינו כל 11 הילדים בבית, זה השאלה המתבקשת – תמיד היו כאלה נשואים או שעברו לישיבות, פנימיות לגור עם בני זוג וכו'. במשפחה גדולה, אתה לומד להיות מבוגר בגיל צעיר, אני טיפלתי באחיי הקטנים, החלפתי טיטולים לעזור להורים כל הזמן, לתת מעצמך… זה גידול שונה, אני משערת. 

מתי התחלת עם הדוגמנות?

" אצלי הדוגמנות החלה בגיל מאד צעיר. אני מדגמנת מגיל 12, הרבה מאוד שנים. זה התחיל בכיתה ז', בתפקידי משחק קטנים, צילומים פה וצילומים ושם ולאט לאט זה התפתח, עם השנים. להורים שלי הייתה בעיה עם זה, כמובן. אבל האירוניה היא שבעצם, הגעתי לזה דרך אחותי הגדולה. היא כבר שברה את הקרח  דגמנה, היא לא הייתה ממש דתייה והכניסה אותי לתחום הזה. 

"כשהייתי בת 13, לא היה נראה שיש לזה עתיד, הייתי מאוד קטנה וצעירה ולא ידעו מה לעשות איתי. רק בגיל 15 התחלתי  לדגמן בגדי-ים, הלבשה תחתונה ושמלות כלה ומשם כמעט הכל. דווקא בדוגמנות שמלות כלה, לוקחים את הבנות הכי צעירות בתעשייה, ברוב המקרים לא תראו בת 27-28, מדגמנת שמלות כלה אלא, מישהי בת 17, שהיא בלי קמטוטים או איזה סימן בגרות כלשהו, הכל במקום, בייבי-פייס, זו תעשייה שלרוב מורכבת מבנות מאד צעירות. זו אחת העבודות הראשונות שדוגמנית עושה, בתחילת דרכה.

"בגיל 16 אבא שלי קרא לי לשיחה והודה שהוא לא אוהב את התחום והתעשייה שאני מעורבת בה. הבהרתי לו שזה המקום שלי, זו העבודה שלי וזו הקריירה שלי, שאני משקיעה בזה את מירב זמני וזה מה שאני רוצה לעשות. הוא הבין לא פתחנו את השיח הזה יותר ומשם, זה רק פרח.

"היו לי עוד עבודות אבל הדוגמנות והלימודים, היו העיקר. איבדתי כמובן, הרבה דברים אחרים. למשל, חברים. בגיל 19 כבר התחלתי לטוס לחו"ל והחברים לא חיכו לי שאחזור. אנשים מתקדמים בחיים והייתי במעגל חברים מאוד קטן וכמובן הייתה לי המשפחה שלי. העבודה שלי הייתה משהו מאוד מבגר – מאז ומתמיד הייתי מאד אחראית וסמכו עליי, בשביל חברים צריך לפנות זמן מה שלא היה לי, ואם כבר היה אז ניצלתי אותו לעבוד.

"הקריירה בנתה לי את האופי, את האדם שאני היום ואת המקום שאני נמצאת בו וההבנה כמה אני שלמה עם מה שאני עושה. אני באמת עושה את מה שאני אוהבת. אין הרבה אנשים שיכולים להגיד שהם אוהבים את מה שהם עושים".

איך זה עובד מבחינה נפשית?

"מעולם לא חשבתי על החוזק הפנימי שלי בגלל התחום שבחרתי בו. גדלתי עם הערכים שאיתם גדלתי ואין לי מושג מה האופציה האחרת. מה שאני כן יכולה להגיד, שהרבה ממה שחישל וחיזק אותי זו העבודה הזו, התעשייה הקשה מאוד הזו שכל הזמן מבקרת, מבוקר עד הלילה ואת מבקרת את עצמך: איך את נראית, איך את מתלבשת, איך את מתנהגת, איך את משוחחת. הכל צריך להיות מאוד מושלם. זה היה קשוח מאד, בתקופות שונות. תעשיית האופנה מאוד ביקורתית. 

"אגב, אני לא ממליצה לאף אחד לעשות את זה. אני מאד אוהבת את העבודה שלי אבל, אני לא ממליצה עליה. כילד, אתה לא צריך לעבור את זה, לגדול למצב שכל היום אתה מתעסק באיך אתה נראה, כמה אני מרוויח, כמה כסף יש לי, איזו מכונית יש לי, איזה בית יש לי, מי החברים שלי, עם מי אני מבלה ושוב הכל חוזר לנראות החיצונית ולמשהו מאד מטריאליסטי… זה לא רלוונטי לחיים. אתה צריך להתעסק במה שאתה באמת אוהב בחיים!

"אני עוסקת בדוגמנות כי זו התשוקה שלי, זה ה"פּאשן" שלי אי אפשר כמובן לשכוח שהתחלתי בגיל שאנחנו מעצבים את עצמנו אז זה הדבר היחיד שהיה לי בראש ונשאר. אם זה השפיע על הנפש שלי? כן. זה השפיע לתקופות, אבל אני מספיק בוגרת לומר היום שאופי שלי נבנה בעצם מהקריירה הזו, כי זה מה שהיה לי בחיים, זה מה שחוויתי: בית ספר ודוגמנות. ועוד כל מיני עבודות ביניים.

"היו לי  משברים נפשיים והתעליתי עליהם, היו קשיים והתעליתי עליהם. זה מחזק ומחשל ואני חושבת, שמי שלא חזק מהבסיס שלו, נפשית, לא שורד שם, וזה לאו דווקא כי אתה חלש אלא פשוט כי יש רצון גדול להוריד את התחרות וזה מתבצע בצורה אגרסיבית מצד אנשים סביבך.  

התפרסמת בישראל. מה גרם לך להגיע לאמריקה?

בארץ אף פעם לא הייתי מפורסמת, אבל תמיד הייתה עם עבודה. עבדתי עם כמעט כל מותג בישראל אבל מה שרציתי זה רק לעבוד ולדחוף עוד ימי צילום, פרסום לא היה אף פעם בראש מעייני, לא חשבתי שזה משנה, בדיעבד חד משמעית זה מביא עוד עבודה וזה עובדה. לא היו לי יחסי ציבור הייתי גם פרילנסרית ארבע שנים, הייתי בסוכנויות שונות עד גיל 20-21 ואז, נתתי פוש חזק בכוחות עצמי – עצמאית, עשיתי שירות לאומי במשטרה, לקחתי קצת חופש אחרי השירות.

"ואז, הגעתי לארה"ב. נכנסתי ויצאתי מסוכנויות, תמיד לקח לי הרבה זמן למצוא סוכנויות, עד שמישהו הסכים לקבל אותי כי, אף פעם לא הייתי הדוגמנית הרזה,, הגבוהה, 'המתמנגלת', לא עניין אותי כלום חוץ מלעשות את מה שאני באמת אוהבת וזהו. הייתי רצינית מדי עבורם, לא עניינו אותי הדברים שמעבר. בעצם, התחלתי ממש את הקריירה שלי בפול-טיים בגיל 21, השקעתי בזה את מירב זמני והתחלתי לעבוד על עניין היחסי ציבור, מגזינים וכתבות שבעצם היו לפני ישראל באל-איי.

"זה היה אישיו די גדול בשבילי כי בגיל 22, הבנתי על מה הם דיברו, על זה שאני צריכה להתחיל 'להתמנגל'. התחלתי לעבוד בפאב בתל אביב, נכנסתי לחיי הלילה, הכרתי הרבה אנשים אבל, גם אז, אני חושבת שהשורשים הבני-ברקיים מאוד השפיעו עליי, הרקע הדתי. היחסים עם אנשים לא כל כך עניינו אותי כמו לקום בבוקר וללכת לעבודה. אולי אפילו קצת נאיביות. ואז בגיל 24 חתמתי בסוכנות ITM בישראל ולאחר זמן מה, עזבתי ועברתי לאל.איי לפני 6 שנים. 

אומרים שאל-איי היא סוג של תל אביב.

כשהגעתי לאל איי מיד הציעו לי שאעבוד ב"לולו-למון" אבל, לא הייתה לי ויזת עבודה אלא רק ויזת תייר, כך שלא יכולתי לעבוד.

"סופסוף לפני 3 שנים קיבלתי את ויזת האמן שלי, ולאחר שנה, חתמתי עם סוכנות הדוגמנות הכי נחשבת בלוס אנג'לס, "אל.איי מודלס". הייתי בארץ כשקיבלתי את הויזה זה היה לפני שלוש שנים. לצערי, הקוביד חגג, אז נשארתי בארץ. עבדתי בארץ עוד קצת, עוד חברות עוד מותגים עד שאוכל לעבור לגמרי ללוס אנגלס, מה שחיכיתי לו 6 שנים.

"הכתבה הראשונה שלי באל איי הייתה ל"פליי-בוי", לא בעירום כמובן אלא הלבשה תחתונה ואז ,לפני שנה צילמתי בדובאי את "פלייבוי מקסיקו", הייתי בדובאי 4 חודשים. דובאי היא מקום מהמם, אנשים טובים וחמים, לא שום דבר ממה שאנשים חושבים. דובאי היא כמו תל אביב, מאוד פתוחה, חמה, מכילה, שום דבר לא מהווה אישיו. קפצתי נושא.

"אומרים שאל-איי, היא סוג של תל אביב. אולי זה נכון, במיוחד מבחינת תעשיית האופנה. אני חושבת שיש הרבה שוני. חוץ מזה שעשראלים ואמריקאים שונים בתכלית בתוך התעשייה ובטח שמחוצה לה. אני מאוד אוהבת ומתחברת לאל.איי ומרגישה פה הרבה פעמים יותר בבית. זה מוזר ואולי קצת עצוב אבל זה לא ממקום של לא אוהבת את ישראל אלא ממקום של הזדמנויות. הרבה ישראלים רוצים להגיע לפה, לעשות את ה"מכה" שלהם ולחזור לארץ וגם מי שחי פה כבר, רוצה באיזשהו מקום, לחזור לארץ. אני יודע שעבדתי ב-6 השנים האחרונות, על ויזת האמן שלי, כדי להגיע ולצלוח. השקעתי את מיטב כספי, מאמצים, דם, יזע ודמעות, על מנת להשיג את ויזת האמן שלי, לא היו לי סוכנים שעשו את זה בשבילי, בדרך כלל הסוכנות עושה את העבודה המאד בירוקרטית הזו. רציתי מאד לבוא לכאן, למה? כי יש יותר הזדמנויות עבודה, מקום גדול סך הכל הגיוני. תקרת הזכוכית יותר גבוהה. בישראל, הרגשתי שמיציתי ורציתי להתקדם לחו"ל, האופציוצת היחידות שהרגשתי שנותרו בארץ היו רק ריאליטי מה שממש לא מענין אותי. 

מה ההבדל בין עבודה בישראל לחו"ל?

"מבחינת גזענות – ממש בקושי הרגשתי את זה איפה שלא טיילתי בעולם אולי, כמה בודדים שמלמלו לידי משהו אבל, אף פעם לא "התנפלו" עליי או, דיברו ישירות לא יפה. כשהייתי בת 19, היה לי טיול דוגמנות ראשון שלי, לטורקיה. לא אהבתי את העבודה ואפשר אפילו להגיד, שהיה מזעזע. הופתעתי שהרבה מאוכלוסיה בעצם הם נוצרים וזה המקום היחיד שאני זוכרת שהרגשתי גזענות. בנוסף היתה שם עבודה מאוד אינטנסיבית, הרבה מאד שעות, לוק-בוקים (תמונות לאתר), לרוב. זה מתיש, כי אלה 10-12 שעות צילומים (באל-איי, יום עבודה הוא 8 שעות צילום בלבד, על השעון,  אחר כך– לא נשארים! הביתה!), בטורקיה את מחליפה 10-12 סגנונות בגדים ואיפור ונעליים ועוד. 

"אז היום נוח לי יותר באל.איי, העבודה יותר קלילה והשעות יותר קצרות ועדיין אני מרוגשת ובאופוריה של התחלה, הכל כיף ונחמד ואני יוצאת ומכירה אנשים חדשים כל יום. הכל כל כך גדול שאין יום שעובר ואני בחוץ ולא הכרתי אנשים חדשים.

"בישראל, אתה מכיר את אותם האנשים, עובד עם אותם האנשים, התעשייה מאד קטנה, שם אין אלפי אנשים כמו באל איי, וגם לא מתקבלים הרבה דוגמניות חדשות לתעשייה שם. עשיתי הרבה פעמים את אותן העבודות ועם אותה הדוגמנית. הדברים חוזרים על עצמם ואין גיוון גדול. באל-איי, את פחות בולטת, כי יש הרבה אנשים בתעשיה אבל עדיין יש לך המון אפשרויות. מבחינת התשלום לעבודה, משלמים הרבה יותר יפה. אבל זה עדיין תלוי, כמובן, בכמה זמן את בתעשייה, מי וכמה מכירים אותך, עם מי את עובדת, כמה את מפורסמת ועוד..

"יש לי המון עבודה ואודישנים. אני עדיין חדשה בעיר ועדיין צריכים לבחון אותי אבל, אני סבבה עם זה. יש לי 4 אודישנים בשבוע ולפעמים, פעמיים ביום. יש לי בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע צילומים. כל הזמן, אירועים והיכרות עם אנשים – הכל פאשניסטי ופאסוניסטי יותר, יוקרתי, המנטליות שונה, יש יותר כסף. או לפחות נראה ככה אי אפשר להגיד שזה לא נחמד. יש גם גיוון, אתה יכול ללכת מאד מגונדר ומצד שני, לרדת מהבית, עם טרנינג הכי פשוט.

איך את מסתדרת כאן כעולה חדשה?

"אני רק בתחילת דרכי פה, התחלתי ללמוד משחק. יש פה הרבה לאן לברוח וגם אין פה בעיה ועניין של גיל. אני בת 28 ובישראל ובכלל באירופה, הגיל שלי כבר לא מתקבל בתעשייה בזרועות פתוחות בדוגמנות. באל-איי  זה אחרת. הכרתי פה גם לא מעט נשים מהתעשייה שלי שאמרו מפורשות שהגיל פה להתחלה הוא לא ה 16 כמו בדוגמנות. אז במקראה שלי יצא שהגעתי בול בזמן. כרגע, אני במכון כושר כל זמן פנוי שיש לי, 6 פעמים בשבוע. זו העבודה שלי, אני אוהבת את זה וזו התרפיה שלי. 

"הבן הזוג שלי הוא ישראלי וגר בישראל, הוא מגיע לכאן ואני מגיעה לארץ. הוא באדי-בילדר (פיתוח-גוף) ויועץ תזונה. יש לו תחרויות בכל העולם, הוא טס לאחרונה לווגאס לתחרות, זה נחמד ששנינו יכולים לטייל ביבודה שלנו ולאו דווקא להישאר במקום אחד. בדידות? תמיד כשמגיעים לכאן, הדבר הראשון שמרגישים היא תחושת בדידות: המשפחה שלך לא שם, זה לא העם שלך, זו לא השפה שלך, מנטליות שונה, אוכל אחר, אבל זה לא רק אל-איי. זה כל מקום שהוא לא ישראל או כל מקום שהמשפחה שלך- קשר דם לא שם.

"לא משנה כמה האוכלוסיה של הישראלים פה גדולה, ואני אומרת ישראלים ולא יהודים כי אני ישראלית וישראלים הם הכי קרוב אלינו. נכון שיש פה סופרים ואוכל כשר, מסעדות ישראליות כשרות  אבל הבדידות היא התחושה הראשונה שאתה חווה בחו"ל. אתה לומד לחיות עם זה אבל שזה לא מתאים לכולם. אני זאבה בודדה, אין לי בעיה לטייל לבד. 

"השנה הייתי כבר 4 חודשים בדובאי, חודשיים בטורקיה, חודשיים בלונדון,שלושה חודשים באל-איי ושלושה חודשים במיאמי. זו לא בעיה בשבילי, כי אני מתרכזת במטרה שבאתי אליה. אז, אני טסה לארץ, מבקרת, רואה את המשפחה וחוזרת. זה משהו שחיים איתו ואפשר לחיות איתו אבל, אני בטוחה שזה לא מתאים לכל אחת ואחד. אני נוסעת הלוך-חזור כבר 6 שנים ובכל פעם, מכירה אנשים חדשים. יש לי פה את ׳החבורה שלי׳ אנשים שהם כמו משפחה שלי, אנחנו עושים שבתות יחד, חגים, וסתם יוצאים, אמריקאים וישראלים.

"למעשה החברים הכי טובים שלי הם פה, באל.איי. יש לי גם שתי חברות מאוד טובות בארץ. אבל, המשפחה, הם הדבר הכי קרוב לי באופן טבעי וזה בישראל. האדם הראשון שאירח אותי פה היה גיא לוי, מעצב שיער, כשהגעתי ליומיים מטקסס, עם אלף דולר בכיס לפני כמעט שבע שנים. גיא היה מדהים, נשארתי אצלו שלושה חודשים ומאז, הוא החבר הכי טוב שלי והוא כמו משפחה, לכל דבר. אני מקיפה את עצמי באנשים שחשוב לי להיות איתם וכיף לי אתם, שאוהבים אותי. אני עושה הרבה פעמים ערבי-שישי אצלי. כל פעם שאני מכירה חברים חדשים, אני מזמינה אותם. האמריקאיים, מאד אוהבים שבת, לראות מה זה. יש פה המון יהודים ונוצרים שאין לו קשר ליהדות, הם רוצים לראות מה זה שבת אצלנו ולטעום אוכל של שבת ולעשות קידוש כמובן שאני מבשלת כשאני מארחת.

כי קרובים אליי. אז נשאיר את זה ככה.

מה המוטו שלך לחיים?

"תעשו מה שעושה לכם טוב! בלי לחשוב מה יחשבו עליך. זה יותר ויותר רלוונטי לכולם בכל גיל בגלל המדיה של היום, שכולם יודעים עליך הכל. אנשים עסוקים במה יגידו עליהם. זה לא מעניין! אנחנו לא בתיכון יותר, התקדמנו, לא מעניין מה אנשים יגידו, תעשו מה שעושה לכם טוב! בלי לפגוע באחרים כמובן. ותתנו את הפייט הכי טוב שאתם יכולים. אל תתייאשו, ככה מצליחים!".

לחץ להגיב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

קהילה

תאונות החלקה ונפילה: עורכי דין חיוניים לבטיחות הציבור

Published

on

עורכי דין המטפלים בתאונות החלקה ונפילה בקליפורניה מתמודדים לעתים קרובות עם ביקורת ותפיסה שלילית, אך עבודתם חיונית לביטחון הציבור ולאחריות עסקית. מאמר זה מבקש לבחון את משמעותם של עורכי דין לתאונות החלקה ונפילה בקידום הבטיחות בשטחי מסחר; ובהטלת אחריות על עסקים לשמירה על סביבה בטוחה לציבור.

תפקידם של עורכי דין בתאונות החלקה ונפילה עבור ביטחון הציבור:

עורכי דין אלה ממלאים תפקיד חיוני בהטלת אחריות על עסקים לשמירה על אזורים בטוחים. הם חוקרים ומתדיינים במקרים של רשלנות, תחזוקה לקויה ותנאים מסוכנים המובילים לתאונות החלקה ונפילה. על ידי כך, הם מעודדים עסקים להיות פרואקטיביים יותר בהבטחת הבטיחות של המקום שלהם, ובכך מפחיתים את הסיכון לתאונות עבור הציבור.

על פי המוסד הלאומי לבטיחות רצפות רעועות, תאונות החלקה או נפילה אחראיות ליותר ממיליון ביקורים בחדרי מיון בבתי חולים מדי שנה. תאונות אלו הן גורם מוביל לפגיעות תעסוקתיות ועלולות לגרום לפציעות קשות, נכויות ואף לאובדן חיים. על עסקים מוטלת החובה לספק סביבה בטוחה ללקוחותיהם ולעורכי דין בתחום החלקה ונפילה, תפקיד מכריע בקיום חובה זו.

כדי להמחיש עוד יותר את חשיבותם של עורכי דין אלו, חיוני לבחון תקדימים משפטיים ומקרי מבחן שבהם התערבותם הובילה לשינויים חיוביים בביטחון הציבור. דוגמה בולטת אחת היא המקרה של אנתוני זקגלין וליסה זקגלין נגד חברת רשת בתי הקפה סטארבקס; פסקי דין של חבר מושבעים משנת 2011, לאחר שעורך דין של החלקה ונפילה טען בהצלחה כי קפה סטארבקס נכשל בשמירה על סביבה בטוחה – הוביל להסדר משמעותי והניע את הקמעונאית לשפר את אמצעי הבטיחות שלה.

על ידי נקיטת הליכים משפטיים בשם נפגעים, עורכי דין להחלקות ונפילות יוצרים אפקט מרתיע על עסקים שמזניחים את אחריותם לשמירה על מקום בטוח. כאשר עסקים מתמודדים עם השלכות כספיות על רשלנות, הם מקבלים תמריץ להשקיע בתחזוקה טובה יותר, הדרכות בטיחות ואמצעים למניעת סיכונים. זה, בתורו, תורם לתועלת הציבורית הכוללת על ידי הפיכת אזורי המסחר לבטוחים יותר עבור הציבור.

לסיכום, בעוד עורכי דין לתאונות החלקה ונפילה בקליפורניה עשויים לקבל מוניטין שלילי, עבודתם חיונית לקידום בטיחות הציבור ולהטלת אחריות על עסקים על מתן מקום מאובטח. על ידי חקירת רשלנות, ליטיגציה בתיקים וסינגור עבור לקוחותיהם, הם תורמים לסביבה בטוחה יותר לציבור ומעודדים עסקים לתעדף אמצעי בטיחות. תפקידם חיוני ביצירת תרבות של אחריות ובסופו של דבר בהפיכת אזורי הקמעונאות לבטוחים יותר לכולם.

עו"ד‭ ‬אדוארד‭ ‬בראון‭ ‬נותן‭ ‬ייעוץ‭ ‬משפטי‭ ‬ראשוני‭ ‬ללא‭ ‬עלות‭ ‬בכל‭ ‬תחום‭.‬

www.eBraunLaw.com | 866-693-4456 | Eduard@eBraunLaw.com

13713 Burbank Blvd. Sherman Oaks, CA 91401

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות