fbpx
Connect with us

קהילה

"אני זאבה בודדה, אין לי בעיה לטייל לבד"

Published

on

היא גדלה במשפחה עם 11 אחים בבני ברק – אבל כיכבה בפלייבוי; היא מצטלמת לקמפיינים של הלבשה תחתונה – אבל עדיין מתפללת ומברכת על המזון * לכם זה ישמע סותר, אבל לדוגמנית מיכל עידן השילוב הזה עובד ואפילו שומר עליה *  בראיון מיוחד למיכה קינן מספרת מיכל עידן איך הגיעה למגזין הגברים המיתולוגי, מסבירה למה היא מסכימה לפרסם כלי נשק בטקסס, ולא חוסכת ביקורת מתעשיית האופנה 

"נולדתי בבני ברק, לבית דתי-לאומי" פותחת מיכל עידן את סיפור חייה המרתק. אנחנו יושבים בקפה המועדף בבוורלי הילס וכל הקשישים הישראליים מסביב לוטשים עיניים, מזילים ריר. "שני הוריי נולדו בבני ברק. אמי אשכנזיה, ממשפחה חילונית בצעירותה ואבי, טוניסאי מבית דתי-לאומי. לפני כמה עשורים בני ברק לא הייתה כל כך חרדית, היו הרבה חילוניים והרבה 'כיפות-סרוגות'. לאט לאט, חילונים עזבו, אחריהם הכיפות הסרוגות ולבסוף העיר הפכה חרדית לגמרי. אנחנו, אחת המשפחות הדתיות לאומיות הבודדות שנשארו.

"בגלל שנולדתי שם, זה לא נראה לי אף פעם "שונה". היו הרבה בתי ספר דתיים-לאומיים בבני ברק, מה שהיום כמעט ולא קיים, בית הספר היסודי שלמדתי בו נסגר, התיכון היה תיכון לאומי- והוא עדיין קיים אבל, הפך לאולפנה. רוב החברים שהיו לי מהתיכון עזבו את העיר, גם אחיי התפזרו בארץ, אני בעצמי גרה כשאני בארץ בביקורים בבני ברק אצל הוריי.

"מבחינת ערכים ודרך חינוך, אני חושבת שבגלל שגדלתי בבית דתי אז, יש  לי ערכים טובים. מעולם לא היה לי חינוך חילוני, ראיתי איך זה אצל חברים, למדתי כבר אז איך הקשר בין ההורים מתנהל ואיך השיח שבין אנשים מתנהל. אני חושבת שבבית דתי, ואולי אני משוחדת להגיד את זה, אבל, הערכים הם יותר גבוהים, ואני לא אומרת שזה אומר שאנשים יותר או פחות טובים, אני פשוט חושבת שהבסיס שונה. הכבוד הוא במקום הראשון בטח ובטח לאנשים מבוגרים, כמובן שזה תלוי גם בחינוך. הורים בבית דתי הם פחות חברים, אנחנו לא מסתחבקים עם ההורים לרוב, יש מעין דיסטנס בין הורה לילד בנושאים מסויימים. אנחנו לא חברים שמדברים על הכל, הם האבא והאמא שלי פשוטו כמשמעו. למדנו בילדות כשההורים או סבא וסבתא נכנסים הביתה, לקום מהכיסא מפאת כבוד כמו בבית הספר. 

את עדיין שומרת מצוות?

"היום אני אדם חילוני, אני לא שומרת שבת, אני מברכת ומתפללת שומרת דברים מרצון אבל לא אשקר שגם מכוח ההרגל. אני שומרת דברים שנכונים לי  לקיים ועושים לי טוב אבל, אני לא דתייה, וזה כבר מגיל 21. אני מאמינה בהרבה דברים כמו למשל לברך שיוצאים מהשירותים, יש דברים שאתה עובר ואתה מבין למה אתה עושה אותם, זה משהו יותר עמוק מ'רק דת'.

"החינוך הדתי-לאומי לטעמי יותר מקבל ומכיל, המשפחה שלי חצויה מבחינה דתית. יש לי אחות חרדית, אח דתי-לאומי- שלומד בישיבה חרדית, אחים דתיים-לאומיים ואחים חילוניים. יש אצלנו הכל מהכל בבית, אנחנו סה"כ 11 ילדים. אני השביעית בבית. אחי הבכור בן 38. אף פעם לא היינו כל 11 הילדים בבית, זה השאלה המתבקשת – תמיד היו כאלה נשואים או שעברו לישיבות, פנימיות לגור עם בני זוג וכו'. במשפחה גדולה, אתה לומד להיות מבוגר בגיל צעיר, אני טיפלתי באחיי הקטנים, החלפתי טיטולים לעזור להורים כל הזמן, לתת מעצמך… זה גידול שונה, אני משערת. 

מתי התחלת עם הדוגמנות?

" אצלי הדוגמנות החלה בגיל מאד צעיר. אני מדגמנת מגיל 12, הרבה מאוד שנים. זה התחיל בכיתה ז', בתפקידי משחק קטנים, צילומים פה וצילומים ושם ולאט לאט זה התפתח, עם השנים. להורים שלי הייתה בעיה עם זה, כמובן. אבל האירוניה היא שבעצם, הגעתי לזה דרך אחותי הגדולה. היא כבר שברה את הקרח  דגמנה, היא לא הייתה ממש דתייה והכניסה אותי לתחום הזה. 

"כשהייתי בת 13, לא היה נראה שיש לזה עתיד, הייתי מאוד קטנה וצעירה ולא ידעו מה לעשות איתי. רק בגיל 15 התחלתי  לדגמן בגדי-ים, הלבשה תחתונה ושמלות כלה ומשם כמעט הכל. דווקא בדוגמנות שמלות כלה, לוקחים את הבנות הכי צעירות בתעשייה, ברוב המקרים לא תראו בת 27-28, מדגמנת שמלות כלה אלא, מישהי בת 17, שהיא בלי קמטוטים או איזה סימן בגרות כלשהו, הכל במקום, בייבי-פייס, זו תעשייה שלרוב מורכבת מבנות מאד צעירות. זו אחת העבודות הראשונות שדוגמנית עושה, בתחילת דרכה.

"בגיל 16 אבא שלי קרא לי לשיחה והודה שהוא לא אוהב את התחום והתעשייה שאני מעורבת בה. הבהרתי לו שזה המקום שלי, זו העבודה שלי וזו הקריירה שלי, שאני משקיעה בזה את מירב זמני וזה מה שאני רוצה לעשות. הוא הבין לא פתחנו את השיח הזה יותר ומשם, זה רק פרח.

"היו לי עוד עבודות אבל הדוגמנות והלימודים, היו העיקר. איבדתי כמובן, הרבה דברים אחרים. למשל, חברים. בגיל 19 כבר התחלתי לטוס לחו"ל והחברים לא חיכו לי שאחזור. אנשים מתקדמים בחיים והייתי במעגל חברים מאוד קטן וכמובן הייתה לי המשפחה שלי. העבודה שלי הייתה משהו מאוד מבגר – מאז ומתמיד הייתי מאד אחראית וסמכו עליי, בשביל חברים צריך לפנות זמן מה שלא היה לי, ואם כבר היה אז ניצלתי אותו לעבוד.

"הקריירה בנתה לי את האופי, את האדם שאני היום ואת המקום שאני נמצאת בו וההבנה כמה אני שלמה עם מה שאני עושה. אני באמת עושה את מה שאני אוהבת. אין הרבה אנשים שיכולים להגיד שהם אוהבים את מה שהם עושים".

איך זה עובד מבחינה נפשית?

"מעולם לא חשבתי על החוזק הפנימי שלי בגלל התחום שבחרתי בו. גדלתי עם הערכים שאיתם גדלתי ואין לי מושג מה האופציה האחרת. מה שאני כן יכולה להגיד, שהרבה ממה שחישל וחיזק אותי זו העבודה הזו, התעשייה הקשה מאוד הזו שכל הזמן מבקרת, מבוקר עד הלילה ואת מבקרת את עצמך: איך את נראית, איך את מתלבשת, איך את מתנהגת, איך את משוחחת. הכל צריך להיות מאוד מושלם. זה היה קשוח מאד, בתקופות שונות. תעשיית האופנה מאוד ביקורתית. 

"אגב, אני לא ממליצה לאף אחד לעשות את זה. אני מאד אוהבת את העבודה שלי אבל, אני לא ממליצה עליה. כילד, אתה לא צריך לעבור את זה, לגדול למצב שכל היום אתה מתעסק באיך אתה נראה, כמה אני מרוויח, כמה כסף יש לי, איזו מכונית יש לי, איזה בית יש לי, מי החברים שלי, עם מי אני מבלה ושוב הכל חוזר לנראות החיצונית ולמשהו מאד מטריאליסטי… זה לא רלוונטי לחיים. אתה צריך להתעסק במה שאתה באמת אוהב בחיים!

"אני עוסקת בדוגמנות כי זו התשוקה שלי, זה ה"פּאשן" שלי אי אפשר כמובן לשכוח שהתחלתי בגיל שאנחנו מעצבים את עצמנו אז זה הדבר היחיד שהיה לי בראש ונשאר. אם זה השפיע על הנפש שלי? כן. זה השפיע לתקופות, אבל אני מספיק בוגרת לומר היום שאופי שלי נבנה בעצם מהקריירה הזו, כי זה מה שהיה לי בחיים, זה מה שחוויתי: בית ספר ודוגמנות. ועוד כל מיני עבודות ביניים.

"היו לי  משברים נפשיים והתעליתי עליהם, היו קשיים והתעליתי עליהם. זה מחזק ומחשל ואני חושבת, שמי שלא חזק מהבסיס שלו, נפשית, לא שורד שם, וזה לאו דווקא כי אתה חלש אלא פשוט כי יש רצון גדול להוריד את התחרות וזה מתבצע בצורה אגרסיבית מצד אנשים סביבך.  

התפרסמת בישראל. מה גרם לך להגיע לאמריקה?

בארץ אף פעם לא הייתי מפורסמת, אבל תמיד הייתה עם עבודה. עבדתי עם כמעט כל מותג בישראל אבל מה שרציתי זה רק לעבוד ולדחוף עוד ימי צילום, פרסום לא היה אף פעם בראש מעייני, לא חשבתי שזה משנה, בדיעבד חד משמעית זה מביא עוד עבודה וזה עובדה. לא היו לי יחסי ציבור הייתי גם פרילנסרית ארבע שנים, הייתי בסוכנויות שונות עד גיל 20-21 ואז, נתתי פוש חזק בכוחות עצמי – עצמאית, עשיתי שירות לאומי במשטרה, לקחתי קצת חופש אחרי השירות.

"ואז, הגעתי לארה"ב. נכנסתי ויצאתי מסוכנויות, תמיד לקח לי הרבה זמן למצוא סוכנויות, עד שמישהו הסכים לקבל אותי כי, אף פעם לא הייתי הדוגמנית הרזה,, הגבוהה, 'המתמנגלת', לא עניין אותי כלום חוץ מלעשות את מה שאני באמת אוהבת וזהו. הייתי רצינית מדי עבורם, לא עניינו אותי הדברים שמעבר. בעצם, התחלתי ממש את הקריירה שלי בפול-טיים בגיל 21, השקעתי בזה את מירב זמני והתחלתי לעבוד על עניין היחסי ציבור, מגזינים וכתבות שבעצם היו לפני ישראל באל-איי.

"זה היה אישיו די גדול בשבילי כי בגיל 22, הבנתי על מה הם דיברו, על זה שאני צריכה להתחיל 'להתמנגל'. התחלתי לעבוד בפאב בתל אביב, נכנסתי לחיי הלילה, הכרתי הרבה אנשים אבל, גם אז, אני חושבת שהשורשים הבני-ברקיים מאוד השפיעו עליי, הרקע הדתי. היחסים עם אנשים לא כל כך עניינו אותי כמו לקום בבוקר וללכת לעבודה. אולי אפילו קצת נאיביות. ואז בגיל 24 חתמתי בסוכנות ITM בישראל ולאחר זמן מה, עזבתי ועברתי לאל.איי לפני 6 שנים. 

אומרים שאל-איי היא סוג של תל אביב.

כשהגעתי לאל איי מיד הציעו לי שאעבוד ב"לולו-למון" אבל, לא הייתה לי ויזת עבודה אלא רק ויזת תייר, כך שלא יכולתי לעבוד.

"סופסוף לפני 3 שנים קיבלתי את ויזת האמן שלי, ולאחר שנה, חתמתי עם סוכנות הדוגמנות הכי נחשבת בלוס אנג'לס, "אל.איי מודלס". הייתי בארץ כשקיבלתי את הויזה זה היה לפני שלוש שנים. לצערי, הקוביד חגג, אז נשארתי בארץ. עבדתי בארץ עוד קצת, עוד חברות עוד מותגים עד שאוכל לעבור לגמרי ללוס אנגלס, מה שחיכיתי לו 6 שנים.

"הכתבה הראשונה שלי באל איי הייתה ל"פליי-בוי", לא בעירום כמובן אלא הלבשה תחתונה ואז ,לפני שנה צילמתי בדובאי את "פלייבוי מקסיקו", הייתי בדובאי 4 חודשים. דובאי היא מקום מהמם, אנשים טובים וחמים, לא שום דבר ממה שאנשים חושבים. דובאי היא כמו תל אביב, מאוד פתוחה, חמה, מכילה, שום דבר לא מהווה אישיו. קפצתי נושא.

"אומרים שאל-איי, היא סוג של תל אביב. אולי זה נכון, במיוחד מבחינת תעשיית האופנה. אני חושבת שיש הרבה שוני. חוץ מזה שעשראלים ואמריקאים שונים בתכלית בתוך התעשייה ובטח שמחוצה לה. אני מאוד אוהבת ומתחברת לאל.איי ומרגישה פה הרבה פעמים יותר בבית. זה מוזר ואולי קצת עצוב אבל זה לא ממקום של לא אוהבת את ישראל אלא ממקום של הזדמנויות. הרבה ישראלים רוצים להגיע לפה, לעשות את ה"מכה" שלהם ולחזור לארץ וגם מי שחי פה כבר, רוצה באיזשהו מקום, לחזור לארץ. אני יודע שעבדתי ב-6 השנים האחרונות, על ויזת האמן שלי, כדי להגיע ולצלוח. השקעתי את מיטב כספי, מאמצים, דם, יזע ודמעות, על מנת להשיג את ויזת האמן שלי, לא היו לי סוכנים שעשו את זה בשבילי, בדרך כלל הסוכנות עושה את העבודה המאד בירוקרטית הזו. רציתי מאד לבוא לכאן, למה? כי יש יותר הזדמנויות עבודה, מקום גדול סך הכל הגיוני. תקרת הזכוכית יותר גבוהה. בישראל, הרגשתי שמיציתי ורציתי להתקדם לחו"ל, האופציוצת היחידות שהרגשתי שנותרו בארץ היו רק ריאליטי מה שממש לא מענין אותי. 

מה ההבדל בין עבודה בישראל לחו"ל?

"מבחינת גזענות – ממש בקושי הרגשתי את זה איפה שלא טיילתי בעולם אולי, כמה בודדים שמלמלו לידי משהו אבל, אף פעם לא "התנפלו" עליי או, דיברו ישירות לא יפה. כשהייתי בת 19, היה לי טיול דוגמנות ראשון שלי, לטורקיה. לא אהבתי את העבודה ואפשר אפילו להגיד, שהיה מזעזע. הופתעתי שהרבה מאוכלוסיה בעצם הם נוצרים וזה המקום היחיד שאני זוכרת שהרגשתי גזענות. בנוסף היתה שם עבודה מאוד אינטנסיבית, הרבה מאד שעות, לוק-בוקים (תמונות לאתר), לרוב. זה מתיש, כי אלה 10-12 שעות צילומים (באל-איי, יום עבודה הוא 8 שעות צילום בלבד, על השעון,  אחר כך– לא נשארים! הביתה!), בטורקיה את מחליפה 10-12 סגנונות בגדים ואיפור ונעליים ועוד. 

"אז היום נוח לי יותר באל.איי, העבודה יותר קלילה והשעות יותר קצרות ועדיין אני מרוגשת ובאופוריה של התחלה, הכל כיף ונחמד ואני יוצאת ומכירה אנשים חדשים כל יום. הכל כל כך גדול שאין יום שעובר ואני בחוץ ולא הכרתי אנשים חדשים.

"בישראל, אתה מכיר את אותם האנשים, עובד עם אותם האנשים, התעשייה מאד קטנה, שם אין אלפי אנשים כמו באל איי, וגם לא מתקבלים הרבה דוגמניות חדשות לתעשייה שם. עשיתי הרבה פעמים את אותן העבודות ועם אותה הדוגמנית. הדברים חוזרים על עצמם ואין גיוון גדול. באל-איי, את פחות בולטת, כי יש הרבה אנשים בתעשיה אבל עדיין יש לך המון אפשרויות. מבחינת התשלום לעבודה, משלמים הרבה יותר יפה. אבל זה עדיין תלוי, כמובן, בכמה זמן את בתעשייה, מי וכמה מכירים אותך, עם מי את עובדת, כמה את מפורסמת ועוד..

"יש לי המון עבודה ואודישנים. אני עדיין חדשה בעיר ועדיין צריכים לבחון אותי אבל, אני סבבה עם זה. יש לי 4 אודישנים בשבוע ולפעמים, פעמיים ביום. יש לי בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע צילומים. כל הזמן, אירועים והיכרות עם אנשים – הכל פאשניסטי ופאסוניסטי יותר, יוקרתי, המנטליות שונה, יש יותר כסף. או לפחות נראה ככה אי אפשר להגיד שזה לא נחמד. יש גם גיוון, אתה יכול ללכת מאד מגונדר ומצד שני, לרדת מהבית, עם טרנינג הכי פשוט.

איך את מסתדרת כאן כעולה חדשה?

"אני רק בתחילת דרכי פה, התחלתי ללמוד משחק. יש פה הרבה לאן לברוח וגם אין פה בעיה ועניין של גיל. אני בת 28 ובישראל ובכלל באירופה, הגיל שלי כבר לא מתקבל בתעשייה בזרועות פתוחות בדוגמנות. באל-איי  זה אחרת. הכרתי פה גם לא מעט נשים מהתעשייה שלי שאמרו מפורשות שהגיל פה להתחלה הוא לא ה 16 כמו בדוגמנות. אז במקראה שלי יצא שהגעתי בול בזמן. כרגע, אני במכון כושר כל זמן פנוי שיש לי, 6 פעמים בשבוע. זו העבודה שלי, אני אוהבת את זה וזו התרפיה שלי. 

"הבן הזוג שלי הוא ישראלי וגר בישראל, הוא מגיע לכאן ואני מגיעה לארץ. הוא באדי-בילדר (פיתוח-גוף) ויועץ תזונה. יש לו תחרויות בכל העולם, הוא טס לאחרונה לווגאס לתחרות, זה נחמד ששנינו יכולים לטייל ביבודה שלנו ולאו דווקא להישאר במקום אחד. בדידות? תמיד כשמגיעים לכאן, הדבר הראשון שמרגישים היא תחושת בדידות: המשפחה שלך לא שם, זה לא העם שלך, זו לא השפה שלך, מנטליות שונה, אוכל אחר, אבל זה לא רק אל-איי. זה כל מקום שהוא לא ישראל או כל מקום שהמשפחה שלך- קשר דם לא שם.

"לא משנה כמה האוכלוסיה של הישראלים פה גדולה, ואני אומרת ישראלים ולא יהודים כי אני ישראלית וישראלים הם הכי קרוב אלינו. נכון שיש פה סופרים ואוכל כשר, מסעדות ישראליות כשרות  אבל הבדידות היא התחושה הראשונה שאתה חווה בחו"ל. אתה לומד לחיות עם זה אבל שזה לא מתאים לכולם. אני זאבה בודדה, אין לי בעיה לטייל לבד. 

"השנה הייתי כבר 4 חודשים בדובאי, חודשיים בטורקיה, חודשיים בלונדון,שלושה חודשים באל-איי ושלושה חודשים במיאמי. זו לא בעיה בשבילי, כי אני מתרכזת במטרה שבאתי אליה. אז, אני טסה לארץ, מבקרת, רואה את המשפחה וחוזרת. זה משהו שחיים איתו ואפשר לחיות איתו אבל, אני בטוחה שזה לא מתאים לכל אחת ואחד. אני נוסעת הלוך-חזור כבר 6 שנים ובכל פעם, מכירה אנשים חדשים. יש לי פה את ׳החבורה שלי׳ אנשים שהם כמו משפחה שלי, אנחנו עושים שבתות יחד, חגים, וסתם יוצאים, אמריקאים וישראלים.

"למעשה החברים הכי טובים שלי הם פה, באל.איי. יש לי גם שתי חברות מאוד טובות בארץ. אבל, המשפחה, הם הדבר הכי קרוב לי באופן טבעי וזה בישראל. האדם הראשון שאירח אותי פה היה גיא לוי, מעצב שיער, כשהגעתי ליומיים מטקסס, עם אלף דולר בכיס לפני כמעט שבע שנים. גיא היה מדהים, נשארתי אצלו שלושה חודשים ומאז, הוא החבר הכי טוב שלי והוא כמו משפחה, לכל דבר. אני מקיפה את עצמי באנשים שחשוב לי להיות איתם וכיף לי אתם, שאוהבים אותי. אני עושה הרבה פעמים ערבי-שישי אצלי. כל פעם שאני מכירה חברים חדשים, אני מזמינה אותם. האמריקאיים, מאד אוהבים שבת, לראות מה זה. יש פה המון יהודים ונוצרים שאין לו קשר ליהדות, הם רוצים לראות מה זה שבת אצלנו ולטעום אוכל של שבת ולעשות קידוש כמובן שאני מבשלת כשאני מארחת.

כי קרובים אליי. אז נשאיר את זה ככה.

מה המוטו שלך לחיים?

"תעשו מה שעושה לכם טוב! בלי לחשוב מה יחשבו עליך. זה יותר ויותר רלוונטי לכולם בכל גיל בגלל המדיה של היום, שכולם יודעים עליך הכל. אנשים עסוקים במה יגידו עליהם. זה לא מעניין! אנחנו לא בתיכון יותר, התקדמנו, לא מעניין מה אנשים יגידו, תעשו מה שעושה לכם טוב! בלי לפגוע באחרים כמובן. ותתנו את הפייט הכי טוב שאתם יכולים. אל תתייאשו, ככה מצליחים!".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

קהילה

ידי הפלא של קטי אהרון – מטפלת בכוסות רוח לתראפיה לגוף ולנפש

Published

on

מזה אלפי שנים, טיפול באמצעות כוסות רוח היה חלק מהרפואה הסינית העתיקה ונחשב לטיפול מקל על מצבי בריאות שונים כגון כאבי שרירים, בעיות נשימה, התקררות וכאבים.

הצמדת הכוס גורמת למשיכת רקמה (כולל שריר) ולקריעה של נימי דם. בכך זרימת הדם במקום משתפרת ויש המפרשים זאת כפינוי "נוזלים תקועים" כמו "דם קר" שהצטבר באזורי גוף שונים כמו מפרקי הברך, כתפיים ועוד.

יש אנשים שמאז ומתמיד ידעו במה הם הולכים לעסוק, ואם לא כך הדבר, לפחות אלוהים ידע זאת. 

בזמן השירות בצה"ל, חבר אמר לקטי שיש לה ידיי קסם. המגע, האנרגיות והעוצמות שהיו עוברות ממנה (ועד היום), היו ברורות לכולם. הוא האיץ בה ללכת ללמוד שיאצו ומהר מאוד קטי התאהבה בעולם הזה, חקרה ולמדה גם רייקי, אנטומיה של הגוף ופיזיולוגיה.

המלצה כנה ואוהבת של חבר, שזיהה פוטנציאל גדול – התבררה כהחלטה נבונה ומספקת עבור קטי.

לאחר הצבא, טיול תמים לארצות הברית, התאהבות באיש של חייה והיכרות עם נוירולוג נחשב בעיר, השאירו אותה בעיר המלאכים (למרות שחלום חייה הוא עדיין לחזור לגור בישראל).

הנוירולוג התלהב מהידע הרב שיש לנערה הצעירה, שלח אותה לעוד שנתיים לימודים וקיבל אותה לשבע שנים של סטאז' ועבודה כפיזיותרפיסטית.

במהלך עבודתה, קטי טיפלה באנשים שנפגעו בתאונות דרכים, תאונות עבודה ואפילו כאלו שעברו שבץ.

למשך תקופה ארוכה, טיפלה במסירות בארבעת ילדיה, וכשהם גדלו (שני הבנים שלה חזרו לגור בישראל ולומדים בישיבה), קטי הרגישה ריקנות. היא חיפשה עיסוק שיעניין אותה, והחליטה ללמוד את הטיפול בכוסות רוח, אשר עובדות ונשענות על אותם ערכי היסוד של התורות לפיהן טיפלה במשך השנים. ומאז זאת היסטוריה – מאות נשים מגיעות אליה לטיפולים.

מדובר בנשים הסובלות מפריצות דיסק, בלט, סיאטיקה, דורבן, כתף פצועה וכמובן כל שריר שתפוס; וכמובן נשים שרוצות להתפנק ולנוח בידיי הזהב של קטי, למנוע כאבים או פציעות וכל בעיה אחרת.

מי שמתחיל לא יכול להפסיק

קטי מציעה טיפול ייחודי, המשלב עיסוי, מוזיקה מרגיעה, שמנים אתרים וכמובן את הידע הרב וההבנה שיש לה על גוף האדם – ובעיקר החום, האהבה הצניעות והאנרגיה המיוחדת שיש רק לה. למשך שעה עולמות הרפואה, הריפוי, הנוירולוגיה והפיזיותרפיה, עם כוסות הרוח – נפגשים.

הטיפול תורם לפתירת בעיות סינוסיטיס קשות, בעיות נשימה, הרפיית שרירים ואפילו לנשים מניקות שצריכות עזרה בהגברת כמות החלב. יש נשים שפוקדות את חדר הטיפולים של קטי, פעם בשבוע במקום פיזיותרפיה.

אבל זה לא רק זה. בנוסף קטי מציעה מסאז' לימפטי המשחרר את כל החסימות שיש בבלוטות הלימפה ובדרך אליהם. לאחר שהציעו לה לעבוד בקליניקות לפיסול ומיצוק הגוף, ולאחר לימודי קורס באקדמיה, קטי ממש נדלקה על התחום הזה. זה אמנם קוסמטי ולא רפואי, אבל התוצאות מדהימות. הצלוליטיס העקשן נעלם עד כ תשעים אחוז ועור הצוואר והידיים נהיה הדוק יותר. גלי הרדיו מטפלים בשיטה טבעית וללא הזרקות או ניתוח ומתאימים לכל סוגי העור וחלקי הגוף.

בשיטה זו נעשה שימוש במכשיר חדשני ובטכניקה ייחודית של גלי רדיו, המוקרנים לעומק הרקמה. למעשה מחממים את הרקמה התת- עורית. כך גורמים למתיחת סיבי הקולגן הקיימים, לעידוד יצירת סיבי קולגן חדשים ולשיפור בזרימת הדם וחילוף החומרים עניין המסתכם בעור חלק, מתוח, מוצק וחיוני יותר. 

נשים "מהתעשייה" מגיעות על בסיס קבוע, ספורטאים ובינהם שחייניות אולימפיות מגיעות פעם בשבועיים.

אני פגשתי את קטי והתאהבתי בה. מרגישים את האנרגיות החזקות שלה, טוב הלב והצניעות ובעיקר הרצון לעזור ולטפל. עוצמות הרכות שבטיפול, דרך כוסות הרוח, הידע ובעיקר המגע המחבק – עושים את ההבדל.

זה לא רק טיפול – זה בהרבה יותר מזה. שעת פינוק לעצמך. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שצריך גם להנות בחיים. שאנחנו צרכים גם להתפנק ולא רק לעבוד, לטפל בילדים, בבית ובשיגרה המעייפת? בחדר הטיפולים של קטי, אתם יכולים לקבל את כל מה שהגוף והנפש שלכם זקוקים לו. ובנוסף להכל, קטי מציעה מסאז' מיוחד לבטן, העוזר לנפיחות, אלרגיות, עצירות ועיכול תקין.

משמשת גם כדולה

באופן כמעט מתבקש היא גם דולה. לאחר שנכחה בכמה וכמה לידות של חברותיה, עזרה, טיפלה והרגיעה, היא הרגישה שהיא חייבת לעזור לעוד ועוד נשים. אומנם בזמן הקורונה, הנהלים בבתי החולים השתנו, אבל הזמנים עברו, ועוד ועוד נשים דורשות שתגיע עוד יד עוזרת, שסופגת את הזיעה, מנחה בנשימות, מעסה את הגב הכואב ובעיקר יותר להרגיע, במקום ובסיטואציה, אולי הכי מלחיצים שיש. תני לבעלך לחוות איתך את הלידה, בזמן שקטי תטפל בך ובכל השאר.

לקטי יש נשמה של מטפלת. המסירות, האהבה ללא תנאים והרצון ללמוד לחקור ולהתפתח בתחומים נרחבים -הופכים אותה למי שהיא. "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ומרגישה שאני מגשימה את הייעוד שלי. מעבר לטיפול הפיזי, אני מרגישה שאני מעניקה הרבה יותר, מפני שכשחסמים אנרגטיים ופיזיים משתחררים בגוף, רגשות ואפילו טראומות משתחררות גם כן".

יש אנשים שאוהבים להגיע למרחב הטיפולים ולהנות מהשקט, ויש כאלה שזקוקים לדבר, לשתף ולהוציא דברים המורגשים בגוף. בראייה ההוליסטית, הכאב הוא רק תסמין, אבל שורש הבעיה לרוב "יושב", על רגש או מחסור במשהו, שאיננו מדובבים.

את שלד האדם עוטפת פאשיה –  מערכת רב מימדית של רקמות חיבור שונות שנוצרו ונוצרות מרגע לידתנו ועד מותנו, היא מסבירה. המערכת בנויה ופועלת כמטריקס אנושי בגוף האדם באופן רב מימדי. אנו מכירים אותה בשמות: עצם, רצועה, גיד, קפסולה, מעטפות מערכות העצבים והאברים של כל גוף האדם.

הפאשיה משמשת כ'דוברת והמנהלת' של מערך התקשורת של הגוף (רשת האנרגיה), עוברת ברציפות מהראש עד הרגליים, מהבטן עד הגב וגם רוחבית ואלכסונית ומקשרת, בכל רמות התפקוד, את תהליכי הכאב, הזיכרונות והרגש בין המוח לגוף. הפאשיה מהווה כ- 40% ממשקל הגוף הכולל ו- 30% ממסת השרירים. היא פלסטית ואלסטית ורגישותה הרבה, מאפשרת לה להשתנות במהירות רבה בתגובות לחום ולקור (הפוגעים הן בצורתה והן ביכולת תפקודה).

כשהפאשיה מתייבשת אנו מאבדים את טווח תנועה, מופיעים כאבים וכמובן דלקות.

זה הסבר על קצה המזלג כיצד החיבור והקשר בין גוף לנפש באמת קיימים ואינם קלישאה. לקטי יש את הידע, הניסיון והמומחיות לשחרר חסמים, לרפא כאבים, להרגיע עצבים ובעיקר להנעים את זמנכם אצלה. זאת הסיבה שמספר של ילדים מגיעים אליה לחדר הטיפולים, כדי להרגיע את מערכת העצבים, דבר המשפיע לטובה על הפרעות קשב והריכוז שלהם.

קטי, מה המוטו שלך בחיים?

לחיות אותם. לכבד ולא לשפוט. להיות טובים אחד לשני. הנתינה שלי היא קבלה ענקית.

איזה טיפול את הכי אוהבת?

כמו שאמרתי, הטיפול אצלי הוא משולב וייחודי לטכניקות שרכשתי בחיי. אין גישה, מכשיר או המצאה, שאיני מנסה קודם כל על עצמי. אם אני מרוצה מהתוצאות, רק אז אני לומדת, מתמחה ומביאה לחדר הטיפולים שלי. אני אוהבת מאוד, כל מה שאני מציעה, ואפילו בני הבית לא מוותרים "על תורים". בעלי והבנות שלי יודעים- הם ניגשים ליומן שלי, רושמים את שמם ובכך משריינים לעצמם טיפול ממני. וזה כמובן קורה לפחות פעמיים בחודש ועם המון אהבה.

מה החלום שלך?

לעולם לא אפסיק לחלום לחזור לגור בישראל. במיוחד עכשיו ששני הבנים של חיים שם. אני מנסה לבקר לפחות פעמיים בשנה, אבל זה לא מספיק לי. אני אומרת תודה רבה על מה שיצרתי בעשר אצבעות, מרגישה סיפוק אדיר בעשייה ובעיקר בעזרה ללקוחות שלי, אבל ישראל היא הבית, ואת זה כנראה אי אפשר להוציא מאיתנו. גם אם עברו יותר מעשרים שנה שאיני חיה שם".

חדר הטיפולים בחצר ביתה נמצא בטרזנה וכולל חנייה, פתוח בימי ראשון עד חמישי ומיועד לנשים בלבד. קטי היא אישה שהתקרבה לדת בזמן שהותה באמריקה והגעגועים לישראל. היא שומרת שבת ותשמח לעזור ולטפל בכל מי שזקוקה לעזרתה.

מיצוק ופיסול הגוף

איך נפטרים מתאי שומן עודפים בבטן? מדענים גילו שטמפרטורות קיצוניות – הן חמות והן קרות – משפיעות על תאי השומן בשכבות הקרובות לפני העור, וממיתות אותם מבלי לפגוע ברקמת העור, שאינה מושפעת מהחום או הקור המופעלים בשעת הטיפול. תאי שומן מתים אלה מסולקים אחר כך בהדרגה על ידי מערכת כלי הלימפה של הגוף, כמו כל פסולת אחרת המורחקת מהגוף.

משהתגלתה הדרך לסילוק שומנים ללא ניתוח שאיבת שומן, החלו להופיע בשוק מגוון של מכשירים המיועדים לטיפולי הקפאת שומן או המסת שומן בחום ללא ניתוח, וכמובן שלטי יש את הציוד הנדרש לטיפולים אלו.

אדום וסגול על העור – מה זה אומר?

הצמדת הכוסות מותירה סימנים עגולים בצבע אדום עד סגלגל על העור, שחולפים כעבור מספר ימים. 

היעלמות הכתמים משקפת את קצב תהליך הריפוי ששונה מאדם לאדם, ותלוי בגורמים נוספים כמו תנועה ותזונה. 

יש המפרשים את גוון הצבע בהתאם לכמות הנוזלים שפונו מהמקום באמצעות הצמדת "כוסות הרוח"- ככל שהצבע כהה, כך פונו יותר נוזלים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

Featured13 שעות ago

חשוד נעצר בתקיפה מינית של שתי סטודנטיות בסנטה מוניקה קולג'; המשטרה מחפשת קורבנות נוספים

Featured13 שעות ago

סערה בקהילה היהודית בארה״ב: תשעה ארגוני סטודנטים באונ׳ ברקלי בקליפורניה החליטו להחרים מרצים ציוניים/ תומכי ישראל

Featured13 שעות ago

תפתחו יומנים: אמזון הכריזה על שני ימי סיילים "פריים דיי" באוקטובר במטרה להפוך את הקונים למנויים

Featured14 שעות ago

לאחר יותר משנתיים של צמיחה שוברת שיאים: מחירי הנדל"ן בצפון קליפורניה בירידות החודשיות הגדולות ביותר מאז 2009

Featured14 שעות ago

הפרה את החוק האוסר שידול להשקעות: קים קרדשיאן תשלם קנס של יותר ממיליון דולר בשערוריית הקריפטו

קהילה16 שעות ago

ידי הפלא של קטי אהרון – מטפלת בכוסות רוח לתראפיה לגוף ולנפש

Featured5 ימים ago

עוד מכה לעסקים בקליפורניה: חוק חדש יחייב את המעסיק לחשוף כמה העובדים האחרים מרוויחים 

Featured5 ימים ago

עד מתי? מחירי הדלק בקליפורניה הרקיעו שחקים בן לילה – הזינוק הגדול ביותר מזה 7 שנים

כתבות שבועיות