Connect with us

תרבות ובידור

"אני בן אדם מאוד פרטי ולכתוב מוזיקה זה להיפתח"

Published

on

גלית מאקורד היא אשקלונית גאה עם עבר של טנקסיטית בצבא, דיילת באל על, הפקות סרטים בינלאומיות בלונדון, גרמניה והוליווד וחברות אמיצה עם אייקונים כמו סטיבן ספילברג, טום קרוס וקולין פארל • עכשיו, אחרי הולדת ארבעה ילדים (כולל צמד תאומים), היא פוצחת בקריירה חדשה שבאה לה מלמעלה • העצמה נשית כבר אמרנו?

גלית מאקורד אינה דמות מוכרת בקהילתנו. עדיין. אישה יפה ומוכשרת אבל מתחבאת אל הכלים. בפעם הראשונה נפגשנו לפני מספר שנים. אז ראיינתי את ביתה, שייה מאקורד, ילדת פלא ושחקנית שהופיעה בהרבה סרטים ופרסומות. אבל הפעם הזרקור מופנה אל גלית, האימא. גלית היא אשקלונית אותנטית ששומרת אמונים לעיר ממנה באה בגאווה. עד גיל 18 גדלה באשקלון ולאחר שהתגייסה שירתה כחיילת קרבית (טנקיסטית) בבסיס שיזפון בערבה.

לאחר השחרור שכרה דירה ברחוב הירקון פינת יורדי הסירה ופצחה בחיים הטובים של צפון תל אביב. היא התקבלה בקלות להיות דיילת באל על (חלום ילדות), טסה ברחבי העולם ובשעות הפנאי המועטות למדה במכללה למנהל בתל אביב והשלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות. בחופשים המועטים שהיו לה, הייתה מבקרת את אבא ואימא באשקלון ונפגשת עם כל החמולה במסעדה של אבא על חוף הים, שבמקרה גם קרא לה גלית.

נעשה קפיצה לימיך כיוצרת, מה הביא אותך להוליווד?

"לקח לי המון שנים להבין שזה מה שאני רוצה לעשות. תמיד חלמתי על אמריקה והוליווד, למרות שלא באתי ממשפחה מוזיקלית או של אומנים. כדיילת באל על יצא לי לראות הרבה הצגות בברודווי וידעתי שיש לי חלום להשתייך באיזשהו אופן לעולם המשחק, אבל עדיין לא ידעתי איך. תמיד היה בי משהו עמוק. כשהחברים הלכו לשתות בבר אני הייתי יושבת בצד ותופסת שיחה. עד שיום אחד באחת הטיסות הגעתי לקנדה ושם במסיבה הכרתי את ג'ונס מאקורד, שהיה כבר אז מפיק ובמאי די ידוע בהוליווד. הוא סחף אותי לעולם קסום שתמיד חלמתי להיות בו – הוליווד".

הגעתם ישר ללוס אנג'לס?

"האמת שהיינו זמן קצר בישראל כי ג'ונס צילם סרט בישראל, עם אנטוניו בנדרס (הגוף). משם עברנו ללונדון, לערוך את הסרט. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי להיות חלק מההפקה. בינתיים ג'ונס היה בתעשייה המון שנים ועשה עשרות סרטים בכל התחומים כמו כתיבה במאות הפקה וכו'. אני השתלבתי עם ג'ונה בחברת הפקות. אחרי שסיימנו לערוך את הסרט עם בנדרס נסענו עם הסרט לפסטיבל קאן. פגשנו שם את המנכ'ל של חברת 'בבלסבירד' בברלין בשם ריינר והוא הציע לנו להצטרף לסטודיו שלהם ולהביא להם תוכן כלומר סרטים ותסריטים מהוליווד ולצלם בגרמניה. "הסטודיו הזה הוא בבעלות של חברת 'ויוונדי' שהיא מעצמה ענקית. אני הייתי השותפה שנתנה את הרוח הגבית וגלולת המרץ בחברה. ישבתי בישיבות עם הכי גדולים בתעשייה כולל מפיקי על ומיליונרים משקיעים והייתי מביאה רוח קריאטיבית והרבה מאוד חשק ודחף להפקות סרטים.

"הייתי בחורה יחידה עם עשרים גברים מנוסים ומשופשפי הוליווד בגיל של אבא שלי, ותמיד הייתי במרכז העשייה. גילינו שאני טובה מאוד בקריאת תסריטים ומתן החלטות. הייתי ה'בולשיט דירקטור', היתה לי אינטואיציה חזקה לגבי תסריטים.

"עברנו לגרמניה וקיבלנו משרד בחברה והתחלנו להביא סרטים לסטודיו. הקשר עם מנכ'ל החברה ריינר נעשה כל-כך הדוק שהוא החליט להקים אתנו כשותף חברת הפקות בשם ג'יג'יאר. מאחורי כל ההשקעות בסרטים בגרמניה מסתתרת עובדה אפלה, שהגרמנים מצאו שיטה להשקיע בסרטים ולהעלים מיסים. ואנחנו נהנינו מזה וככה זה עד היום. הם אומרים – אני מעדיף להשקיע שני מיליון דולר בסרט ולהצטלם עם כוכב הוליוודי ואם הסרט מצליח אני אקבל את הכסף ועוד רווח בחזרה, ואם לא אז לא.

"התקופה הזאת הייתה מהממת, הייתה לנו דירה מפוארת, נהגתי במרצדס ועבדנו על סרטים רבים זה היה בשנת 2003-4 בשנים אלו הפקנו המון סרטים עם כוכבים מפורסמים כמו ג'יימס פרנקו, נב קמפבל, האנק עזריה, ג'יי רומנו, אן האת'ווי, דונלנד סאטרלנד, סלמה הייק וקולין פארל. היה לנו כבר תקציב של מאה וחמישים מיליון דולר. אבל ביום בהיר אחד המנכ"ל ריינר נפטר בפתאומיות מדום לב.

זה היה הלם גדול וחברת האם 'וויוונדי' הורידה הילוך. תוך כמה חדשים הכרנו אדם אחר והקמנו חברה בשם אס אר או' ועברנו למינכן. גם שם המשכנו להפיק ולממן קות גדולות".

איך התבצע המעבר להוליווד?

"בתקופה הזאת הכרנו את יאנוש קמינסקי שהיה הצלם הבלעדי של סטיבן שפילברג. הוא גר בבית נהדר בבוורלי הילס ועבר תקופה מאוד קשה ולא רצה להיות לבד. היינו חברים והוא ביקש שנעבור לגור אצלו. שם הכרנו המון אנשים מהבראנז'ה של הוליווד במיוחד כוכבים גדולים כולל המשפחות שלהם. היו לנו יחסים מיוחדים עם טום קרוז וסטיבן ספילברג, גווינט פלטרו וזואי דשנדל.

"באחד האירועים הכרנו את רוברט טאון שכתב את רוב התסריטים של טום קרוז וקולין פארל. הפכנו ידידים ממש קרובים ובילינו המון ביחד. יום אחד הוא בא עם תסריט וביקש שנקרא אותו ונתן לו חוות דעת אובייקטיבית. אהבנו את התסריט לסרט קראו 'שאל את האבק' והשגנו תקציב יחד עם טום קרוז. הפקנו אותו בקייפטאון בדרום אפריקה. רוב השחקנים הגדולים מסכימים לשחק בסרטים של כותבים מוצלחים או במאים ידועים ולאו דווקא בגלל הכסף אלא בגלל העניין.

"בסרט הזה היו המון קשיים בדרך. לא היה ברור אם זה יקרום עור וגידים. באותה תקופה היו לי כל כך הרבה ספיקות באשר לסרט ונראה לי שזה כבר לא יקרה. אחרי כל כך הרבה מאמץ ולא קרה דבר אז עשינו החלטה ונכנסתי להריון. ופתאום כשכבר הייתי בחודשים מתקדמים עם שייה, הכול התחיל להסתדר ונראה שהסרט קורה סוף כל סוף. כל ההיריון הייתי טסה הלוך וחזור מלוס אנג'לס לדרום אפריקה הלוך ושוב. בסוף ההיריון עברנו לשם והיה ברור שאני יולדת בדרום אפריקה. הבאתי את כל המשפחה לשם, כולל אימא ואבא והאחיות, כולם היו שם לחכות ללידה המיוחלת. בסוף כולם היו בחדר לידה יחד עם קולין פארל (הוא פספס את לידת בנו הראשון).

"בכלל לידיעתך – הפקת סרט זה טירוף עצום, אין לך חיים, אין יום ואין לילה, וברגע שיש לך ילד אין לך כבר זמן וראש להפקות סרטים. אפילו שאנשים אומרים עלי שאני ג'דה ויכולה לעשות הכול ביחד, זה כבר לא זה. אני לא מוכנה שאומנות יגדלו את הילדים שלי. אחרי שייה הגדולה נולדו עוד שלושה ילדים… כולל תאומים. ואז כבר לא יכולתי לחשוב על עבודה בסרטים".

ואז פצחת קריירה חדשה, פורצת דרך.

"תמיד כתבתי שירים, מחשבות, סיפורים. יום אחד נפל עלי משהו, שמעתי שירים ברדיו ואני אומרת לעצמי אני יכולה לעשות דברים יותר טובים. אני חושבת שיש לי את זה. אני יכולה לכתוב ולשיר לא פחות טוב. חקרתי את הנושא והחלטתי לכתוב יותר למטרות שירה ופזמונאות ופחות לפואטיקה לשמה.

"לקחתי את השירים שלי יותר לפורמט של שיר רדיו. באמת התחלתי להתאהב בתהליך הזה אבל זה לקח לי יותר משנה, אז עוד לא האמנתי שאני יכולה להיכנס לביזנס הזה. אולם אחרי שנה כבר התחלתי להתחבר לאפשרות הזאת. אני בן אדם מאוד פרטי, ולכתוב מוזיקה זה להיפתח, וזו הייתה הפתעה גדולה לאנשים שקרובים אלי. הייתי פוגשת חברות או קרובי משפחה ששמעו פתאום את השירה שלי ונדהמו כי לא ידעו שזה קורה לי. וזו הייתה גם הפתעה גדולה לעצמי.

"אחרי התקופה הזאת כבר היו לי הרבה שירים והייתי מוכנה לחלוק את זה עם הסביבה שלי. אמרתי לכולם שאני מחפשת זמרת מקצועית שתוכל לשיר את השירים שלי. אולי אפילו אמכור אותם למפיקים מוזיקליים. אבל כל מי שהכיר אותי ידע שיש לי קול טוב ונעמדו על שניים לשכנע אותי להתחיל לשיר את השירים שלי. זה נתן לי את הדחף הראשון ללכת לפיתוח קול אצל אחד מהמורים המובילים בלוס אנג'לס.

"אני לא כותבת את השירים, אני מקבלת אותם מלמעלה וזה כולל את הלחן והמוזיקה עצמה. אני שומעת מנגינה מנגנת לי בראש ואני אומרת תנו לי טלפון שאוכל להקליט אותה. אחרי שהלכתי לשיעור, המורה אמר לי שאני צריכה להאמין בעצמי. וזו הייתה נקודת התפנית. דיברתי עם מפיק מוזיקלי ידוע מאוד שהקשיב לי והתלהב ואמר, את שרה בדיוק כמו 'סלין דיון'. התחרפנתי, כי הבנתי כי השירים לא בדיוק עניינו אותו אלא הקול שלי דווקא. זו הייתה פריצת הדרך. ואז שהתחלתי לעבוד עם מפיקים גדולים אמרו לי שאינם מבינים, איך זה שלא ידעתי שאני יודעת לשיר. פתאום אני נזכרת בכל מיני אפיזודות שיצא לי לשיר בעבר, לפני שגיליתי את עצמי.

"פעם אישה אחת במקלחת של חדר הכושר שמעה אותי שרה ואמרה 'אוי מיי גוד' איזה קול נפלא יש לך, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות אז. אפילו בתור בטריידר ג'וז אני מזמזמת ואנשים מוחאים כפיים. אני חושבת שהייתי זמרת ידועה בגלגול הקודם שלי ומשם בא לי היכולת להזדהות עם כל הזמרים והשחקנים המפורסמים שאני מכירה והכוח והכישרון לעשות את מה שאני עושה היום.

ומה את עושה היום?

"התחלתי לכתוב ולהפיק הרבה שירים ,ישנם נושאים שונים שאני מתעסקת בהם בשיריי: העצמה נשית, איך להתייחס לאובדן ולמוות, אבל גם אהבה. יש עומק לתוכן של השירים. יש הרבה אתגרים שאנחנו עוברים כבני אנוש ולזה אני מתחברת.

"אני מעלה את השירים להאזנה באינטרנט וגם הפקתי אלבום קצר. אני לא מוציאה את כל השירים אני לא קמה בבוקר ואומרת באה לי השראה לכתוב היום שיר חדש. המוח נכבה והרגש פורץ וזה מנגן לי מבפנים ואז יוצא החוצה".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

חיסול עימאד מורנייה במרכז סדרה חדשה של "קשת" ו-HBO

Published

on

יובל אדלר יביים את הסדרה Rise and Kill First, שתתבסס על ספרו של רונן ברגמן

הבמאי יובל אדלר ("בית לחם"), ישראלי שמתגורר בניו יורק, יכתוב ויביים את העונה הראשונה של סדרה ישראלית־אמריקאית חדשה שתתבסס על ספרו של רונן ברגמן "השכם להורגו" על ההיסטוריה של סיכולים ממוקדים במודיעין הישראלי. הסדרה, Rise and Kill First, תהיה שיתוף פעולה בין HBO ל"קשת אינטרנשיונל", והעונה הראשונה שלה תתמקד במבצע שהיה שיתוף פעולה של CIA והמוסד הישראלי לחיסולו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה ב–2008. כך דיווח האתר "דדליין הוליווד".

מורנייה, יליד לבנון, היה המפקד הצבאי הבכיר של ארגון חיזבאללה, וכיכב ברשימת המבוקשים של כמה מדינות. הוא היה מעורב בשורה של פיגועים מאז תחילת שנות ה–80, ובראשם הפיגוע במטה המארינס ובשגרירות ארה"ב בלבנון ב–1983, והפיגועים בשגרירות ישראל בבואנוס איירס ב–1992 ובבניין הקהילה היהודית בעיר שלוש שנים לאחר מכן. בפיגועים הללו נהרגו מאות בני אדם. כמו כן הוא היה שותף בתכנון ובביצוע של חטיפות מטוסים ואזרחים מערביים, ופיגועים נגד ישראל בגבול לבנון. הוא חוסל בגיל 46, בפרוור של דמשק, כתוצאה מפיצוץ מטען שהוטמן במכוניתו.

"השכם להורגו" תהיה הסדרה השנייה שתופק בשיתוף פעולה בין קשת ל־HBO, לאחר "הנערים" שיצרו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. סרט הביכורים של אדלר, "בית לחם", זכה ב–2013 בשישה פרסי אופיר כולל לסרט הטוב ביותר, ובאחרונה יצא לבתי הקולנוע סרטו השני, "המורה לאנגלית", הפקה אמריקאית־ישראלית־אירופית בכיכובה של דיאן קרוגר, על סוכנת מוסד שנשלחת למשימה באיראן.

ספרו של ברגמן היה לרב מכר בארצות הברית ובסוף 2018 נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה שפירסם "ניו יורק טיימס".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

ויטני יוסטון – בהיכל התהילה של הרוקנ'רול

Published

on

וויטני יוסטון, דייב גהאן מדפש מוד

היכל התהילה של הרוקנ'רול הודיע השבוע מי האמנים שייכנסו בשעריו השנה. דפש מוד, הדובי בראדרס, וויטני יוסטון, ניין אינץ' ניילז, נוטוריוס ביג וטי רקס יצטרפו השנה להיכל בטקס ה-35 שיתקיים ב-2 במאי באוהיו, ויועבר לראשונה אי פעם, בשידור ישיר ברשת HBO. מלבד האמנים גם ג'ון לנדאו, מנהלו של ברוס ספרינגסטין ומבקר המוזיקה, יזכה בפרס לאמנים שאינם מופיעים וכמוהו גם מנהל להקת האיגלס, אירווינג אזוף. הטקס השנה יכלול מן הסתם לא מעט הופעות מחווה, שכן וויטני יוסטון, נוטוריוס ביג ומארק בולאן, מנהיג להקת טי רקס, אינם בין החיים. בהמשך יוכרזו המופיעים בטקס.

השנה נבחרו אמנים מתקופות שונות, כך הדובי בראדרס וטי רקס פעלו בשנות ה-70, דפש מוד והכוכבת וויטני יוסטון מייצגים את שנות ה-80 ואילו ניין אינץ' ניילז ונוטוריוס ביג מגיעים משנות ה-90. גם הסגנונות המוזיקליים מגוונים למדי ונעים בין פופ לרוק והיפ הופ. רק שני אמנים שחורים נכנסו הפעם להיכל (שמורכב ברובו מאמנים לבנים), 

בין האמנים שהיו מועמדים השנה ולא נכנסו ניתן למנות את פאט בנטר, ג'ודאס פריסט, קרפטוורק, דייב מת'יוס בנד, MC5, מוטורהד, סאונדגרדן, ת'ין ליזי, רופוס וצ'אקה קאן וטוד רנדגרן. זו הייתה הפעם הראשונה שעלו למועמדות ארבעה מהזוכים – נוטוריוס ביג, טי רקס, וויטני יוסטון והדובי בראדרס, ואילו קרפטוורק קיבלה סירוב כבר בפעם השישית.

כדי להיכנס להיכל השנה, כל אמן או להקה היו צריכים לשחרר את הסינגל ו/או האלבום הראשון שלהם לפני שנת 1994. מעל אלף אמנים, בהם נבחרי ההיכל בעבר, היסטוריונים וחברי תעשיית המוזיקה השתתפו בבחירה.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות