Connect with us

תרבות

"אני בן אדם מאוד פרטי ולכתוב מוזיקה זה להיפתח"

Published

on

גלית מאקורד היא אשקלונית גאה עם עבר של טנקסיטית בצבא, דיילת באל על, הפקות סרטים בינלאומיות בלונדון, גרמניה והוליווד וחברות אמיצה עם אייקונים כמו סטיבן ספילברג, טום קרוס וקולין פארל • עכשיו, אחרי הולדת ארבעה ילדים (כולל צמד תאומים), היא פוצחת בקריירה חדשה שבאה לה מלמעלה • העצמה נשית כבר אמרנו?

גלית מאקורד אינה דמות מוכרת בקהילתנו. עדיין. אישה יפה ומוכשרת אבל מתחבאת אל הכלים. בפעם הראשונה נפגשנו לפני מספר שנים. אז ראיינתי את ביתה, שייה מאקורד, ילדת פלא ושחקנית שהופיעה בהרבה סרטים ופרסומות. אבל הפעם הזרקור מופנה אל גלית, האימא. גלית היא אשקלונית אותנטית ששומרת אמונים לעיר ממנה באה בגאווה. עד גיל 18 גדלה באשקלון ולאחר שהתגייסה שירתה כחיילת קרבית (טנקיסטית) בבסיס שיזפון בערבה.

לאחר השחרור שכרה דירה ברחוב הירקון פינת יורדי הסירה ופצחה בחיים הטובים של צפון תל אביב. היא התקבלה בקלות להיות דיילת באל על (חלום ילדות), טסה ברחבי העולם ובשעות הפנאי המועטות למדה במכללה למנהל בתל אביב והשלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות. בחופשים המועטים שהיו לה, הייתה מבקרת את אבא ואימא באשקלון ונפגשת עם כל החמולה במסעדה של אבא על חוף הים, שבמקרה גם קרא לה גלית.

נעשה קפיצה לימיך כיוצרת, מה הביא אותך להוליווד?

"לקח לי המון שנים להבין שזה מה שאני רוצה לעשות. תמיד חלמתי על אמריקה והוליווד, למרות שלא באתי ממשפחה מוזיקלית או של אומנים. כדיילת באל על יצא לי לראות הרבה הצגות בברודווי וידעתי שיש לי חלום להשתייך באיזשהו אופן לעולם המשחק, אבל עדיין לא ידעתי איך. תמיד היה בי משהו עמוק. כשהחברים הלכו לשתות בבר אני הייתי יושבת בצד ותופסת שיחה. עד שיום אחד באחת הטיסות הגעתי לקנדה ושם במסיבה הכרתי את ג'ונס מאקורד, שהיה כבר אז מפיק ובמאי די ידוע בהוליווד. הוא סחף אותי לעולם קסום שתמיד חלמתי להיות בו – הוליווד".

הגעתם ישר ללוס אנג'לס?

"האמת שהיינו זמן קצר בישראל כי ג'ונס צילם סרט בישראל, עם אנטוניו בנדרס (הגוף). משם עברנו ללונדון, לערוך את הסרט. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי להיות חלק מההפקה. בינתיים ג'ונס היה בתעשייה המון שנים ועשה עשרות סרטים בכל התחומים כמו כתיבה במאות הפקה וכו'. אני השתלבתי עם ג'ונה בחברת הפקות. אחרי שסיימנו לערוך את הסרט עם בנדרס נסענו עם הסרט לפסטיבל קאן. פגשנו שם את המנכ'ל של חברת 'בבלסבירד' בברלין בשם ריינר והוא הציע לנו להצטרף לסטודיו שלהם ולהביא להם תוכן כלומר סרטים ותסריטים מהוליווד ולצלם בגרמניה. "הסטודיו הזה הוא בבעלות של חברת 'ויוונדי' שהיא מעצמה ענקית. אני הייתי השותפה שנתנה את הרוח הגבית וגלולת המרץ בחברה. ישבתי בישיבות עם הכי גדולים בתעשייה כולל מפיקי על ומיליונרים משקיעים והייתי מביאה רוח קריאטיבית והרבה מאוד חשק ודחף להפקות סרטים.

"הייתי בחורה יחידה עם עשרים גברים מנוסים ומשופשפי הוליווד בגיל של אבא שלי, ותמיד הייתי במרכז העשייה. גילינו שאני טובה מאוד בקריאת תסריטים ומתן החלטות. הייתי ה'בולשיט דירקטור', היתה לי אינטואיציה חזקה לגבי תסריטים.

"עברנו לגרמניה וקיבלנו משרד בחברה והתחלנו להביא סרטים לסטודיו. הקשר עם מנכ'ל החברה ריינר נעשה כל-כך הדוק שהוא החליט להקים אתנו כשותף חברת הפקות בשם ג'יג'יאר. מאחורי כל ההשקעות בסרטים בגרמניה מסתתרת עובדה אפלה, שהגרמנים מצאו שיטה להשקיע בסרטים ולהעלים מיסים. ואנחנו נהנינו מזה וככה זה עד היום. הם אומרים – אני מעדיף להשקיע שני מיליון דולר בסרט ולהצטלם עם כוכב הוליוודי ואם הסרט מצליח אני אקבל את הכסף ועוד רווח בחזרה, ואם לא אז לא.

"התקופה הזאת הייתה מהממת, הייתה לנו דירה מפוארת, נהגתי במרצדס ועבדנו על סרטים רבים זה היה בשנת 2003-4 בשנים אלו הפקנו המון סרטים עם כוכבים מפורסמים כמו ג'יימס פרנקו, נב קמפבל, האנק עזריה, ג'יי רומנו, אן האת'ווי, דונלנד סאטרלנד, סלמה הייק וקולין פארל. היה לנו כבר תקציב של מאה וחמישים מיליון דולר. אבל ביום בהיר אחד המנכ"ל ריינר נפטר בפתאומיות מדום לב.

זה היה הלם גדול וחברת האם 'וויוונדי' הורידה הילוך. תוך כמה חדשים הכרנו אדם אחר והקמנו חברה בשם אס אר או' ועברנו למינכן. גם שם המשכנו להפיק ולממן קות גדולות".

איך התבצע המעבר להוליווד?

"בתקופה הזאת הכרנו את יאנוש קמינסקי שהיה הצלם הבלעדי של סטיבן שפילברג. הוא גר בבית נהדר בבוורלי הילס ועבר תקופה מאוד קשה ולא רצה להיות לבד. היינו חברים והוא ביקש שנעבור לגור אצלו. שם הכרנו המון אנשים מהבראנז'ה של הוליווד במיוחד כוכבים גדולים כולל המשפחות שלהם. היו לנו יחסים מיוחדים עם טום קרוז וסטיבן ספילברג, גווינט פלטרו וזואי דשנדל.

"באחד האירועים הכרנו את רוברט טאון שכתב את רוב התסריטים של טום קרוז וקולין פארל. הפכנו ידידים ממש קרובים ובילינו המון ביחד. יום אחד הוא בא עם תסריט וביקש שנקרא אותו ונתן לו חוות דעת אובייקטיבית. אהבנו את התסריט לסרט קראו 'שאל את האבק' והשגנו תקציב יחד עם טום קרוז. הפקנו אותו בקייפטאון בדרום אפריקה. רוב השחקנים הגדולים מסכימים לשחק בסרטים של כותבים מוצלחים או במאים ידועים ולאו דווקא בגלל הכסף אלא בגלל העניין.

"בסרט הזה היו המון קשיים בדרך. לא היה ברור אם זה יקרום עור וגידים. באותה תקופה היו לי כל כך הרבה ספיקות באשר לסרט ונראה לי שזה כבר לא יקרה. אחרי כל כך הרבה מאמץ ולא קרה דבר אז עשינו החלטה ונכנסתי להריון. ופתאום כשכבר הייתי בחודשים מתקדמים עם שייה, הכול התחיל להסתדר ונראה שהסרט קורה סוף כל סוף. כל ההיריון הייתי טסה הלוך וחזור מלוס אנג'לס לדרום אפריקה הלוך ושוב. בסוף ההיריון עברנו לשם והיה ברור שאני יולדת בדרום אפריקה. הבאתי את כל המשפחה לשם, כולל אימא ואבא והאחיות, כולם היו שם לחכות ללידה המיוחלת. בסוף כולם היו בחדר לידה יחד עם קולין פארל (הוא פספס את לידת בנו הראשון).

"בכלל לידיעתך – הפקת סרט זה טירוף עצום, אין לך חיים, אין יום ואין לילה, וברגע שיש לך ילד אין לך כבר זמן וראש להפקות סרטים. אפילו שאנשים אומרים עלי שאני ג'דה ויכולה לעשות הכול ביחד, זה כבר לא זה. אני לא מוכנה שאומנות יגדלו את הילדים שלי. אחרי שייה הגדולה נולדו עוד שלושה ילדים… כולל תאומים. ואז כבר לא יכולתי לחשוב על עבודה בסרטים".

ואז פצחת קריירה חדשה, פורצת דרך.

"תמיד כתבתי שירים, מחשבות, סיפורים. יום אחד נפל עלי משהו, שמעתי שירים ברדיו ואני אומרת לעצמי אני יכולה לעשות דברים יותר טובים. אני חושבת שיש לי את זה. אני יכולה לכתוב ולשיר לא פחות טוב. חקרתי את הנושא והחלטתי לכתוב יותר למטרות שירה ופזמונאות ופחות לפואטיקה לשמה.

"לקחתי את השירים שלי יותר לפורמט של שיר רדיו. באמת התחלתי להתאהב בתהליך הזה אבל זה לקח לי יותר משנה, אז עוד לא האמנתי שאני יכולה להיכנס לביזנס הזה. אולם אחרי שנה כבר התחלתי להתחבר לאפשרות הזאת. אני בן אדם מאוד פרטי, ולכתוב מוזיקה זה להיפתח, וזו הייתה הפתעה גדולה לאנשים שקרובים אלי. הייתי פוגשת חברות או קרובי משפחה ששמעו פתאום את השירה שלי ונדהמו כי לא ידעו שזה קורה לי. וזו הייתה גם הפתעה גדולה לעצמי.

"אחרי התקופה הזאת כבר היו לי הרבה שירים והייתי מוכנה לחלוק את זה עם הסביבה שלי. אמרתי לכולם שאני מחפשת זמרת מקצועית שתוכל לשיר את השירים שלי. אולי אפילו אמכור אותם למפיקים מוזיקליים. אבל כל מי שהכיר אותי ידע שיש לי קול טוב ונעמדו על שניים לשכנע אותי להתחיל לשיר את השירים שלי. זה נתן לי את הדחף הראשון ללכת לפיתוח קול אצל אחד מהמורים המובילים בלוס אנג'לס.

"אני לא כותבת את השירים, אני מקבלת אותם מלמעלה וזה כולל את הלחן והמוזיקה עצמה. אני שומעת מנגינה מנגנת לי בראש ואני אומרת תנו לי טלפון שאוכל להקליט אותה. אחרי שהלכתי לשיעור, המורה אמר לי שאני צריכה להאמין בעצמי. וזו הייתה נקודת התפנית. דיברתי עם מפיק מוזיקלי ידוע מאוד שהקשיב לי והתלהב ואמר, את שרה בדיוק כמו 'סלין דיון'. התחרפנתי, כי הבנתי כי השירים לא בדיוק עניינו אותו אלא הקול שלי דווקא. זו הייתה פריצת הדרך. ואז שהתחלתי לעבוד עם מפיקים גדולים אמרו לי שאינם מבינים, איך זה שלא ידעתי שאני יודעת לשיר. פתאום אני נזכרת בכל מיני אפיזודות שיצא לי לשיר בעבר, לפני שגיליתי את עצמי.

"פעם אישה אחת במקלחת של חדר הכושר שמעה אותי שרה ואמרה 'אוי מיי גוד' איזה קול נפלא יש לך, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות אז. אפילו בתור בטריידר ג'וז אני מזמזמת ואנשים מוחאים כפיים. אני חושבת שהייתי זמרת ידועה בגלגול הקודם שלי ומשם בא לי היכולת להזדהות עם כל הזמרים והשחקנים המפורסמים שאני מכירה והכוח והכישרון לעשות את מה שאני עושה היום.

ומה את עושה היום?

"התחלתי לכתוב ולהפיק הרבה שירים ,ישנם נושאים שונים שאני מתעסקת בהם בשיריי: העצמה נשית, איך להתייחס לאובדן ולמוות, אבל גם אהבה. יש עומק לתוכן של השירים. יש הרבה אתגרים שאנחנו עוברים כבני אנוש ולזה אני מתחברת.

"אני מעלה את השירים להאזנה באינטרנט וגם הפקתי אלבום קצר. אני לא מוציאה את כל השירים אני לא קמה בבוקר ואומרת באה לי השראה לכתוב היום שיר חדש. המוח נכבה והרגש פורץ וזה מנגן לי מבפנים ואז יוצא החוצה".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

תרבות

הכהן הגדול

Published

on

עם "משפט השבעה משיקגו" בנטפליקס ו"בוראט 2" באמזון ובהפרש של שבוע,
סשה ברון-כהן חוזר למסכים במלוא העוצמה * מאחורי אמן ההטרלות בעל השורשים הישראלים מסתתר אינטלקטואל ושחקן ענק

"הברית השחורה־היהודית: מקרה של טעות בזהויות". זאת היתה יכולה להיות הכותרת של אחת הקומדיות בכיכובו של סשה ברון כהן, אבל למעשה כך נקראת התזה שכתב הקומיקאי כשהיה סטודנט לתואר ראשון בהיסטוריה. הרבה לפני שבוראט יצא ללמוד את תרבות אמריקה (למען תהילת קזחסטאן), או שעלי ג'י החליט שהוא שחור, האיש שמאחורי הדמויות הקומיות סייר בארצות הברית וחקר את הקשר שבין הקהילה היהודית לקהילה האפרו־אמריקאית בתחום האזרחי.

מי שרובנו מכירים כשחקן קומי בעל שורשים ישראליים מעוררי גאווה, סיים את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' ב–1993, בהצטיינות. עבודת הגמר שהוזכרה לעיל התמקדה בתנועה לזכויות האזרח, בהזדהות של הקהילה היהודית עם המאבק, שהגיע לשיא בסוף שנות ה–60, ועם ההצטרפות של יהודים אליו. הסטודנט המצטיין היה גם חבר בחוג התיאטרון של האוניברסיטה, ושם בעצם התחילה הקריירה שלו כפרפורמר. אבל הבסיס לקומדיה שלו, ואולי גם ראשית ההיקסמות שלו מזרמים חברתיים־תרבותיים באמריקה, הוא אינטלקטואלי במובהק.

אפשר בקלות לא להתייחס ברצינות לקומיקאי הבריטי־היהודי, שנודע בגילום דמויות אקסצנטריות, בהשפלת מרואיינים ועוברי אורח או סתם בהומור גופני הכולל עירום גברי. אבל מאחורי רוב הבדיחות של ברון כהן לא מסתתר בוז כי אם עניין עמוק בעומד מולו, גם אם תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם. לא במקרה הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים של האנשים שהוא מבקש להפיל בפח, וגם מבין באיזה סדר ללחוץ. הבקיאות שלו מבוססת על מחקר וההופעות הספונטניות לכאורה דורשות תכנון רב.

אפשר היה להיזכר בכך לפני כשנתיים, בסדרה הלא מוערכת דיה "מי זו אמריקה". עבודת ההכנה למפגש בין ברון כהן לבין המרואיינים/הנמתחים לא הסתכמה באיפור שהסווה אותו מאחורי דמות כלשהי. ברון כהן גם למד בקפדנות על כל מרואיין, כדי ליצור את האווירה הנכונה לשיחה השערורייתית ביותר. זה מה שעדיין מבדיל אותו מן החקיינים שקמו לו, שסתם מתקילים זרים ברחוב חמושים בטלפון סלולרי.

הפרובוקציות אמנם הלכו והקצינו עם השנים, אבל ההומור של ברון כהן מעולם לא התבסס על ביטול האחר, אלא על פירוקו לגורמים. הוא יודע לעשות שימוש משולב בכלים לוגיים ובאבסורד מעורר מבוכה, כדי להכות בממסדים ובקבוצות. כך הוא מערער תפישות עולם מול המצלמה ומעמת את המרואיינים שלו עם כל מה שלא נעים להם בעצמם, וגם לא במי שהם לכאורה נגדו.

בסוף השבוע עלה בנטפליקס "משפט השבעה משיקגו", המבוסס על אירוע מ–1968 — קבוצה של מתנגדים למלחמת וייטנאם הואשמה בקשירת קשר. ההאשמות הביאו לעימותים בין מפגינים נגד המלחמה למשטרה ומנהיגי המחאה הועמדו לדין. בדיוק בפרשות כאלה עוסקת התזה של ברון כהן וזה היה מקרה משפטי שבו נכרכו יחד הפנתרים השחורים והיהודים.

אהרון סורקין כתב את התסריט על הפרשה ב–2007, השנה שבה "שיקגו 10" של ברט מורגן הביא את הגרסה שלו לאירועים (שהיתה סרט פורץ דרך בתחום הדוקו־אנימציה, רגע לפני "ואלס עם באשיר"). את הפקת הסרט יזם סטיבן ספילברג, שגם היה הבמאי המיועד, אך שביתת התסריטאים של 2007 מוססה את המומנטום. עשור חלף, סורקין החל לביים בעצמו (״המשחק הגדול״ ב–2017) ולבסוף החליט ש"משפט השבעה משיקגו" יהיה סרטו השני כבמאי.

ברון כהן היה שותף לתהליך המפותל שעבר הסרט מראשיתו. המפיקים שקלו ללהק אותו לתפקיד מרכזי מעט אחרי תהילת "בוראט" והוא היחיד מבין השחקנים ששרד את חלוף הזמן. ברון כהן כבר ממש לא נראה בגיל שבו אמורה להיות הדמות שהוא מגלם, אבל אחרי צפייה בסרט על מלוא 130 דקותיו, נדמה שאין מתאים ממנו לתפקיד. זה לא רק משום שהדיאלוגים המושחזים והקצב הסורקיני מתאימים לו כשחקן משנה שמחכה בצד ואז מנחית רפליקה מנצחת. זה גם מפני שהוא מגלם את הפעיל החברתי אבי הופמן, שבינו לבין ברון כהן יש יותר נקודות דמיון מאשר הזהות היהודית המשותפת

אבוט "אבי" הופמן היה פעיל רדיקלי למען זכויות האדם ונגד המלחמה בווייטנאם. הוא נודע בכריזמטיות ובחוש הומור מתריס, שנועד לחשוף את ערוות מתנגדיו. בסרט הוא מוצג כסטנדאפיסט, בסצינות שבהן הוא מתבל בבדיחות סיפורים שהוא מספר לקהל תומכיו. הופמן גם נודע בחיבתו לתשומת לב תקשורתית, שהפכה הפגנות גדולות שבהן השתתף למעין מפגנים תיאטרליים. אחת המפורסמות שבהן היתה הפגנה לא־אלימה שבה נאספו רבבות סביב בניין הפנטגון כדי לגרום לו "לרחף באוויר" במחאה על מלחמת וייטנאם. באירוע אחר, מפגן אנטי־קפיטליסטי בבורסה של ניו יורק, פיזרו הופמן ופעילים נוספים שטרות כסף במתחם וגרמו להפסקת המסחר. כשהגיע תורו להישפט בעקבות אירועי שיקגו, הופמן התייצב בבית המשפט לבוש בגלימת שופט, שתחתיה הסתיר מדי שוטר.

אירועים אלה התרחשו שנים ספורות לפני לידתו של ברון כהן, אבל הם נשמעים כמו הטרלות פרי מוחו של מהנדס התקריות המתוקשרות, האיש שהורחק מאירועים כמו טקס האוסקר או שבוע האופנה. זהו החוט המקשר בין הופמן וברון כהן. שניהם מכירים היטב את מי שסימן אותם כאויב ויודעים כיצד להביך אותו. שניהם גם מודעים לערכם של פרובוקציות והומור כאמצעים להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים.

ברון כהן עצמו פעיל חברתית בשני מישורים. הוא וזוגתו, השחקנית ההוליוודית איילה פישר, ידועים בתרומות שלהם לארגונים העוסקים בעתידם של ילדים ובמשבר הפליטים העולמי. באופן מוחצן יותר, הכוכב ניצל לא פעם את מעמדו כדי להעלות לסדר היום נושאים הקרובים ללבו.

הליגה נגד השמצה העניקה לו פרס על השימוש שעשה בסאטירה כדי לחשוף גזענות ושנאה. אבסורד לחיות בעולם שבו ארגון רציני למלחמה באנטישמיות מצטיין בזיהוי הומור יותר ממבקרי "מי זו אמריקה". בנאום לרגל קבלת הפרס תקף הקומיקאי את הנטייה של התאגידים השולטים בחיינו להפיץ שנאה ושקרים ממניעים פופוליסטיים. השבוע, אחרי שנה של היעלבות והתגוננות, הודיעה חברת פייסבוק כי היא משנה מדיניות בכל הנוגע למתן במה לאנטישמיות והכחשת שואה.

אם "משפט השבעה משיקגו" ישרוד את עונת האוסקר, אין סיבה שסשה ברון כהן לא יהיה מועמד לפרס על הופעתו כאחד הבולטים בסרט עמוס כוכבים. ההבדל בין משחק קומי או דרמטי הוא לרוב סמנטי בלבד והגיעה העת להתייחס לברון כהן לא רק כאל גאון קומי, אלא פשוט כשחקן ענק. גם לגאונים יש תקופות פחות טובות, ובעשור האחרון היו לו גם נפילות ("הדיקטטור" ו"גרימסבי", לדוגמה) אבל גאונות לא הולכת לאיבוד.

ברון כהן הוא שחקן טוטלי שמסכן את חייו ואת בריאותו אפילו יותר מטום קרוז בסרטי "משימה בלתי אפשרית". הוא שב ומצליח לשכנע את האדם ברחוב או את בכירי הפוליטיקאים שהם משוחחים עם מישהו אחר, משום שהוא תמיד נשאר בדמות. אפילו כששוטרים עוצרים אותו לאחר הפרות סדר, כפי שקרה לא פעם בצילומי "בוראט". בוראט, אגב, יחזור לחיינו בקרוב, שכן בדיוק שבוע אחרי עלייתו של "משפט השבעה משיקגו" תפיץ אחת המתחרות של נטפליקס, אמזון פריים וידיאו, את Borat Subsequent Moviefilm.

"בוראט 2" (ששמו המלא נשמע כמו עבודה אקדמית מופרכת במיוחד) היה סוד מוחלט עד לפני כחודשיים. התברר כי ברון כהן צילם בחשאי באמצע מגפת הקורונה, צעד שלכל הפחות אמור לעורר עניין. ייתכן גם שיש משהו מאכזב מראש בהמשכון לסרט כל כך משפיע ומבריק כמו המקורי, אבל חבל לחרוץ דין מראש. אל "בוראט" הראשון התייחסו, לפני שיצא, כאל "עלי ג'י 2", מפני שהגיע אחרי הסרט על אותו עבריין צעצוע. הסרט קוטלג מבעוד מועד כהמשך לניסיון הכושל של ברון כהן להעביר את הדמויות שלו מן המסך הקטן אל המסך הגדול. אבל מי שהספידו את "בוראט" מראש עדיין לא סיימו לעכל את הכובע שאכלו לפני כמעט 15 שנים.

הדמות של העיתונאי ה"קזחי" מתאימה לזמננו לפחות כפי שהתאימה לימי ממשל ג'ורג' בוש הבן. לא יזיק לחוות את הפרשנות של ברון כהן לאירועים האקטואליים, בדגש על החודשים האחרונים ועל האופן שבו אמריקה סובלת ממגפת הקורונה בעודה מנסה להתעלם ממנה. כמו בוראט עצמו, אפשר להיות אופטימיים או לכל הפחות סקרנים, תכונת מפתח בהבנת האדם שמתחבא מאחורי השפם והמבטא.

ואם ברון כהן אכן יסיים את 2020 עם פרסים ומועמדויות על "משפט השבעה משיקגו", דווקא בשנה של שיבה אל הלהיט הכי מוערך ביקורתית שלו, זו תהיה סגירת מעגל משונה להפליא. כמו סטודנט מאוניברסיטת קיימברידג' שזוכה לגלם בסרט את אחת הדמויות ההיסטוריות מעבודת הגמר שלו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות