Connect with us

במה וקולנוע

אני אוהבת חנונים!

Published

on

מיתר זהבי גדלה כשחקנית תיאטרון בבאר שבע, שירתה
ביחידת המודיעין היוקרתית 8200 ועבדה כמדריכה בחברת סייבר ברחבי העולם עכשיו היא חוזרת למשחק ואורות הבמה בעיר הסרטים ומבינה שאין רק דרך אחת להצלחה • חשיפה נאה

לאבא של מיתר זהבי היה תיאטרון ילדים בבאר שבע, וכל הזאטוטים של העיר כמהו להיכנס בשעריו ולראות את מיתר, הבת של אילן זהבי, מרקדת שרה ומציגה את המחזמר הכי חם בשכונה. כבר מגיל שש מיתר הייתה מפזזת ומזמרת לתענוגם הצרוף של ילדי באר שבע וכולם הכירו אותה; ממש סטאר מקומי בבירת הנגב.

שבע עשרה שנים לאחר מכן אני פוגש את ילדת הפלא, עכשיו אישה צעירה (23) ויפה. אנחנו יושבים בדלפק 'קופי שופ' אמריקאי טיפוסי, כאילו נולדנו כאן בעיר המלאכים של הוליווד. אבל אל תטעו – אנחנו נטע זר ולא יעזור אפילו שיש למיתר זהבי מבטא אמריקאי וגם לוק קליפורני בלונדיני כחול-עיניים כזה. אלא שאנחנו ישראלים לגמרי, מייחלים לחומוס ופלפל חם ומסתפקים בפנקייק עם סירופ מייפל וקלאב סלט עם בייקון רחמנא ליצלן.

מיתר זהבי גדלה כאמור בעיר באר שבע (תרתי משמע היא מאוד תמירה), וחוץ מתיאטרון ילדים כמעט לא התענינה בשום דבר אחר. קצת כדורגל עם הבנים ובובות ברבי עם החברות, אבל תשעים אחוז מזמנה הייתה על הבמה. התיאטרון הוקם על-ידי אביה אילן ("אבא נחשב די כוכב בבאר שבע, והיה שחקן הרבה שנים לפני כן, שיחק בסרטים, בסדרות ועל הבמה") בשנת 1993 עוד לפני שמיתר נולדה.

למיתר יש שני אחים מוזיקליים ואחות גדולה, כולם אומרים שירה: אחד שירן השניה שיר והשלישי רן. מיתר נקראה על שם המיתר בגיטרה של אבא אילן. בהצגה הראשונה מיתר עוד לא ידעה לקרוא אבל למדה בעל פה תסריטים להצגה "תירס חם". עד היום היא זוכרת את מילים.

ההצגות עברו ממקום למקום, בערים, במושבים ובקיבוצים. מיתר ואביה עם כל הקאסט נדדו ממקום למקום ובשאר הזמן היא הייתה תלמידה מצטיינת כולל חמש יחידות מכל מקצוע. "לא חשבתי על המשחק כעבודה", נזכרת מיתר ולוגמת את תה הצמחים החם שלה," זה היה כזה כיף ותענוג שחייתי את זה כחלק מהחיים".

תמיד הייתי הכי מקצועית שאפשר", היא ממשיכה בזיכרונותיה, "שאתה גדל לאבא שהוא שחקן ובמאי אתה עושה את המקסימום. זה לא שהייתה לי שיטת משחק כמו היום למשל, אז זה היה אינטואיטיבי. מאוד נהניתי".

מיתר: "בגיל ארבע עשרה, נבע בי רצון להתחיל לדגמן. כולם סביבי העירו לי על הצורה החיצונית, הערות טובות ומפרגנות. אז בניגוד למה שהוריי רצו (שאהיה רופאה מינימום), התחלתי בקרירה של דוגמנית צעירה, עשיתי כמה קורסים לדוגמניות בתל אביב. אבל גם התחלתי להתנדב למגן דויד אדום. לאט לאט התקדמתי בסולם הדרגות עד שהפכתי להיות בעצמי מדריכה. עולם הדוגמנות הוא קשה למרות הדימוי החיצוני. זהו מרדף אחרי עבודה וכסף, כל יום אודישנים, אף הורה לא יכול לאחל את זה עבור הילדים שלו. ההורים שלי רצו שיהיה לי עתיד יציב בטוח ומכובד ולא דוגמנות.

״בגיל 15 התקבלתי לסוכנות הדוגמניות הכי טובה בישראל 'עלית' ועבדתי בתל אביב. כל הזמן נסעתי ברכבות מבאר שבע לתל אביב ואבא שלי היה נוסע איתי. עשיתי פרסומת ל"בזק", הייתי ילדה יפה. אחר-כך עבדתי עם כל מיני חברות עשיתי עשרות עבודות פרסום לטלוויזיה. אחרי הפרסומת הראשונה, פתאום המון אנשים בבית ספר ובכלל, התחילו לדבר איתי ורצו את קרבתי. אני לא מטומטמת ולא תמימה, ברור שמדברים איתי בגלל הפרסום והתהילה, אבל אני תמיד זכרתי את החברים האמיתיים שלי שהיו לצידי בכל שנות הילדות והנערות. איתם שמרתי על קשר עמוק.

החבר הראשון הרציני היה לי בגיל שש עשרה. הייתי בחורה מאוד עסוקה, עולם הדוגמנות חמס כל רגע בחיי וגם הייתי מתנדבת שלוש ארבע פעמים במד"א… בקושי נשאר לי זמן לחברה ולחבר. פתאום בגיל שבע עשרה עבר לי הג'וק הזה של דוגמנות, הייתי בשיא הקרירה והפרסום. התחיל לנקר לי בראש שאני זקוקה למשהו יותר יציב אולי בכל זאת אלך ללמוד רפואה.

היה לי יותר מידי קשה עם הביקורת, כדוגמנית את צריכה להיות פרפקט. יש כל הזמן ביקורת פיזית איך שאת נראית, 'הגבות לא ישרות', 'הרגליים מזגזגות' ,'את שמנה או רזה', דברים שבתור נערה לא ידעתי איך לאכול אותם. אני זוכרת שהמאפרת העירה לי: 'למה את לא עושה גבות לבד בבית', התגובה שלי בתור נערה הייתה 'מה לא בסדר איתי?' לא הצלחתי להתמודד עם זה. החלטתי שאני לא רוצה להיות בעולם הזה. עשיתי קאט חד משמעי ועזבתי".

חזרתי לבית ספר פול טיים למגמת תיאטרון. החיידק הזה לא הירפה ממני. תוך כדי הייתי דוהרת באמבולנסים ברחבי באר שבע. חשבתי שזה המקצוע הכי מדהים בעולם. במיוחד כי אתה עוזר לזולת ועושה משהו מועיל לאנושות. המשכתי להיות מאוד פעילה גם בתחומים חברתיים שצריך ולתת החלטות בכל מצב, זה מה שהשירות הצבאי העניק לי. גם מבחינת קשרים, כשיצאתי לאזרחות רצו אחרי הרבה היי-טיקיסטים שאצטרף לחברות שלהם. השוק היה פתוח בפני ביג טיים".

״היום אני כבר שונה לגמרי מאותם ימים. אנשים יכולים להעיר לי כמה שהם רוצים, זה לא מזיז לי. אני יודעת מי אני ומה אני שווה. למרות המראה אני חנונית גדולה וקשה מאוד להגיע אלי. היו לי כמה חברים, אבל אני לא גדולה במערכות יחסים ממושכות. אני בדיוק הפוכה למה שמצפים ממני ותמיד הבחורים שאני פחות נמשכת אליהם הם שמגיעים לכיוון שלי. אני פחות אלך על המאצ'ואים אני אוהבת את החנונים. כמעט כל החברים שלי היו מתכנתים ומנתחי מערכות.

במשך השירות הייתי עושה המון הדרכות וזה מצא חן בעיני, זה כמעט תיאטרון אתה נותן שאו (הצגה) לפני המודרכים וצריך לשחק היטב כדי לשכנע אותם. אחרי הצבא החלטתי ללכת להדרכה. חודש אחרי השרות עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד בחברת ג'ון ברייז. זו חברה חובקת עולם שיש לה חטיבת הדרכה. שם הייתי מדריכה של מערכות מידע. ממש אהבתי את, נסעתי ברחבי הארץ והדרכתי לכל מיני חברות. ואז הגיעה הזדמנות לנסוע לאמריקה לכמה חודשים להדרכות. שחזרתי משם התחלתי לעבוד בחברת הדרכה אחרת אבל זה לא עניין אותי יותר וחיפשתי עבודה בתחום ההיי טק אבל היו לי חסרים כמה כישורים.

התפקיד שלי בצבא היה יותר רוחבי ידעתי קצת מהכל. אבל לא הייתה לי התמחות ממש ספציפית. אז למדתי תוך שבוע רשתות מחשבים והתקבלתי לעבודה כמדריכה בחברת סייבר. זו הייתה עבודה בכל העולם; הייתי בהודו, יפן, דרום אפריקה, לוקסמבורג, ובכל מקום שהיה צורך בכישורים שלי. האנגלית שלי, למשל, שלא הייתה אף פעם גרועה, כי אני חקיינית מלידה ולמדתי מסדרות טלוויזיה אמריקאיות את המבטא האמריקאי, השתפרה לאין ערוך.

״אז התחילו הדילמות והרצון לחזור המשחק שוב. תמיד זה היה שם אפילו שהייתי בהיי טק היו לי 'גיגים' קטנים פה ושם אבל זה היה משהו צדדי. עשיתי גם כל מיני סדנאות פיתוח אישי והתחלתי להסתכל לתוך החיים שלי יותר לעומק. שאלתי את עצמי, איך את רוצה שהעתיד שלך יראה? הסתכלתי חמש שנים קדימה ולא ראיתי את עצמי בהיי טק. תוך שניה ראיתי את עצמי על הבמה. לא הייתי צריכה לחשוב זה היה שם. התחילו התהיות.

לפני זה שמישהו עצר אותי ושאל למה אני לא על הבמה, אמרתי: 'לא, לא, זה כבר לא בשבילי, ניסיתי, זה לא עבד'. אבל אז התחלתי לראות שאני הולכת על זה שוב פעם. אבל אני לא יודעת איך ואיפה להתחיל. היו לי מיליון ואחד פחדים מזה. גם בגלל הפן הכלכלי, שמהיכן תבוא הפרנסה? איך אני אגדל ילדים? כל מיני מחשבות קיומיות חרדתיות. תהיתי איך זה יהיה לחזור לתחום הקשה הזה שכולם צבועים וכולם ינסו לדרוך לי על הרגל.

רוצה להיות שחקנית

ואז פגשתי שחקן ידוע ומורה למשחק בשם בועז נחום, שהדליק אותי חזרה לתחום ויצר אצלי הרגשה של תשוקה, שבא לי גם. הוא גם שבר לי הרבה סטיגמות. הייתי בטוחה ששם כולם אנשים רעים. אני לא חלק מזה, אני חנונית מדריכת מערכות היי טק. אלא שהתחלתי ללכת ברחוב ולהגיד את זה בקול רם. החלטתי לחזור למשחק. אמרתי אני הולכת על זה, אני הולכת על זה, זה היה מאוד מפחיד. בדיוק אחרי זה טסתי ליפן ולתאילנד והייתי הרבה עם עצמי. יפנים שאלו אותי מה אני עושה בחיים, התחלתי לגמגם. בתחילה אמרתי מדריכה טכנית שבדרך להיות שחקנית. לאט לאט שראיתי שלא קורה כלום ואנשים לא תוהים או שואלים שאלות, התחלתי לומר שאני רוצה להיות שחקנית.

״באוקטובר 2018 יצאתי לדרך. ישבתי וכתבתי על כל הסיבות שאני רוצה להיות שחקנית ופרסמתי את זה בפייסבוק. אנשים מאוד התרשמו. התחלתי לחפש ולומר לכולם שאני שחקנית, אבל היה לי קשה למצוא עבודה. אמרתי למה לחכות עד שיתנו לי עבודה. אני איזום ואפתח בשבילי את הדלת למשחק. לקחתי את השיר של 'בל' מה'יפה והחיה' ועשיתי לו גרסה משלי. עשיתי הפקה שלמה. דאגתי לתפאורן למסך ירוק, לציוד תאורה והקלטה, לציוד צילום, להכל. בניית תוכנית הפקה מושלמת, להשיג בובות ומפעילים ותקציב.

לא ידעתי לעבוד עם בובות והייתי צריכה ללמוד את זה ותוך שישה שבועות הייתי מוכנה. אחי הגדול שהוא מפיק מוזיקלי עשה את המוזיקה וההורים שלי שהיו בתיאטראות שנים בנו לי את הבובות. כולם עזרו לי וזו הייתה הפקה משפחתי. פתאום התחילו להגיע הצעות והתעניינות.

בשלב הזה החלטתי לנסות את מזלי במקום הכי טבעי ומתבקש לשחקנים ולטוס להוליווד. לבוא הנה ולהכיר כמה שיותר אנשים, אנשים בתחום כמובן. אחרי שהגעתי הנה הבנתי שלעיר הזאת יש כל כך הרבה מה להציע בתחום שפשוט רציתי לטעום וללמוד כל דבר.

״אחרי שבוע באל-איי כבר כתבתי תסריט. 30 עמודים. לקח לי יומיים לכתוב. תראה כמה השראה קיבלתי מהמקום הזה. אמרתי לעצמי שיש פה את כל התנאים והאמצעים להפיק את זה. ושהתחלתי לחפש אנשים התחילו להגיע אלי. הזמינו אותי למפגשים ופגישות. דברים התחילו לקרות והזדמנויות התחילו להגיע.

״עדיין לא פענחתי לגמרי מה הדרך, אבל אני ממשיכה לעשות. הבנתי שאין רק דרך אחת להצלחה. אף אחד לא ממש יודע, כל אחד עשה משהו אחר, לכל אחד יש טיפ אחר, אין חוקיות אך יש עקרונות והם: אל תפסיקו לנסות, זה כיף גדול, יצירתיות זה חשוב מאוד, לא לוותר ולהאמין בעצמך!!"

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

״להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד"

Published

on

סדרה חדשה בת 6 פרקים בנטפליקס מציגה עדות לסיפור הירואי וטרגי • המשימה הקטלנית של רב-המרגלים הישראלי, אלי כהן, היא מרכזה של עלילת הסדרה שכתב וביים גידי רף בכיכובו של סשה ברון-כהן • האם אפשר היה למנוע את לכידתו, והאם יש מצב שיש עכשיו מרגל דומה מאחורי קווי האויב? • חובת צפייה

אלי כהן נולד במצרים בשנת 1924 ובגיל 33 עלה לישראל. בשנת 1959 נשא את נדיה לאישה ושנה לאחר מכן הצטרף ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. שנתיים מאוחר יותר הוא החל את עבודת הריגול שלו בסוריה, במהלכה נחשף לבכירים בממשל המקומי, עד שבשנת 1965
נתפס והוצא להורג בתלייה.

בשנת 1961 גויס כהן על-ידי המוסד, סוכנות הביון של ישראל, והסתנן לדרגים הגבוהים ביותר בחברה הסורית. כהן עטה את זהותו של אמין כאמל ת'אבת – "איש עסקים כריזמטי ומתוחכם, נצר למשפחה סורית". הוא עבר לארגנטינה כדי להתערות בקהילת הגולים הסורים ולשפר את כישורי המשחק שלו. בהמשך עבר כהן לדמשק וטיפס בסולם ההשפעה עד שהפך לסגן שר ההגנה של סוריה ואיש סודו של הנשיא הסורי לעתיד, אמין אל-חאפז. מלבד הגישה שלו לתדרוכים של הצבא הסורי, כהן אירח מסיבות מפוארות כדרך להשיג סודות מבכירי ממשלה וצבא שתויים.

באמצעות משדר רדיו סודי, שידר כהן לישראל מידע חיוני – ומנע סדרת פעולות תקיפה מצד סוריה – ששימש כגורם חיוני בכיבוש המדהים של ישראל את רמת הגולן 8 תוך יומיים בלבד במלחמת ששת הימים ב- 1967 כתוצאה מהדרישה העצומה למידע סודי, כהן אולץ לדווח בתדירות גבוהה ותוך סיכון גדול. כשקצין מודיעין סורי החל לחשוד, כהן רצה לסיים את המשימה שלו, אולם המוסד דחף אותו לעשות יותר. בינואר 1965, הסורים (שנעזרו במומחים סובייטים) השעו בחשאיות את כל שידורי הרדיו, כדרך לחשוף שידורי ריגול. כשאותרו שידוריו של כהן, שירותי הביטחון הסורים פשטו על ביתו ותפסו אותו "על חם" כשהוא משדר מידע לישראל.

אחת התיאוריות לגבי לכידתו של אלי כהן מספרת על מעורבותו של רפעת אל-גמאל, מרגל מצרי שבמשך שנים רבות הפעיל סוכנות נסיעות בתל-אביב ויצר קשרים עם פוליטיקאים ישראלים מובילים. בשהותו בגרמניה, ראה אל-גמאל תמונה בעיתון של "אמין כאמל ת'אבת" המסייר בביצורים ברמת הגולן עם קצינים סורים. אל גמאל זיהה אותו כאלי כהן ממצרים והזהיר את הרשויות הערביות. לכהן נערך משפט ראווה, הוא עונה ונתלה בפומבי ב- 18 במאי, 1965 (ט"ז באייר). עד היום מסרבת סוריה להשיב את גופתו של כהן.

אלי כהן נחשב גיבור יהודי לאומי, הזוכה לכבוד רב כאדם שעמד מול סכנות רבות והקריב את חייו בגבורה למען ישראל. רחובות רבים ושכונות רבות בארץ קרויות על שמו, ובשנת 1977, בבר המצווה של בנו השתתף ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לימון שסחטו יותר מדי"

למיטב הבנתי", אומר ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן, "אלי כהן היה לימון שסחטו יותר מדי. דרשו ממנו דרישות מאוד גבוהות וניהלו אותו באופן לא אחראי ולא מקצועי". קידר, מומחה למזרחנות שהתמחה בחקר הממשל הסורי, וסא"ל במיל', שמאחוריו גם שירות ארוך באמ"ן, מסביר כי בתקופה ההיא, לא הייתה חלוקה ברורה בין המוסד ליחידות מודיעין צבאיות שאליהן השתייך כהן". לדבריו, לקראת הסוף, הוא הרגיש שכבר גילו אותו וחש שהגיחה האחרונה לסוריה תהיה גם האחרונה. אסור לשלוח אדם למשימה במצב כזה".

מספר שנים לאחר מותו, אמר ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים".

על מידת התרומה של המרגל הישראלי והשפעתה על ביטחון המדינה קיימת מחלוקת בלתי פתורה בין אנשי המקצוע. צ', איש קהיליית המודיעין ומפעיל אתר "נציב. נט – מודיעין מהמקורות הגלויים", למרות הערכתו הרבה להישגים שאותם הביא כהן, מנסה לצנן מעט את ההתלהבות מפירותיה של פעילותו המודיעינית. "אלי כהן הביא מודיעין אנושי", הוא מסביר, "אז לא היו את הכלים הטכנולוגיים שיש היום והתפקיד שלו היה קריטי בהבאת מודיעין גם טקטי וגם אסטרטגי. אחד מהיתרונות של כהן היה שהוא הביא מודיעין טקטי שסייע לחסוך הרבה נפגעים בחזית הצפונית במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

ד"ר קידר דווקא מסכים עם קביעתו של אשכול, אך מדגיש כי פרשת אלי כהן הדהדה שנים ארוכות קדימה בהיבטים חשובים נוספים. "מעבר למידע החשוב שהתקבל על ידו ובא לידי ביטוי בעיקר במלחמת ששת הימים", הוא מציין, "חשוב מאוד להבין שסיומה הטרגי של הפרשה גרם להרבה מאוד שינויים מקצועיים ומבצעיים בנושאי הפעלת סוכנים ומרגלים ובעיקר באמצעות העברת הנושא לתחום האחריות של המוסד. חבל שזה קרה רק לאחר מותו".

מהיכרותך את העולם הערבי, כיצד מקבלים בממשל הסורי את החשיפה שיש ביניהם מרגל?

״קשה מאוד. הדבר האחרון שערבי רוצה להרגיש זה פראייר. חשוב להבין – להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד. ראשית יש את עניין השפה. שלא כמו אצלנו שממטולה עד אילת מדברים את אותה עברית, בסוריה יודעים לפיה אם אתה מחלב או מדמשק או מטרטוס. יש גם את הנושא הדתי. כיהודי, אלי כהן היה צריך לסגל לעצמו תכונות של מוסלמי גם בדיבור ובהתנהלות, בברכות לפני החגים ובכניסה למסגדים".

״באופן כללי, מאוד מאוד קשה בחברות כאלה להיכנס אם לא גדלת בהן ואתה לא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי", הוא מציין ומדגיש כי "בכל זאת כהן הצליח להיטמע ואף ליצור קשרים עם בכירים בממשל ודווקא בגלל זה הסורים קיבלו את זה עוד יותר קשה. הם פתאום גילו שמישהו שנחשב מקורב אליהם, הונה אותם ומבחינתם בגד בהם. אחרי שאנשי הממשל סמכו על כהן, טיילו איתו, חשפו בפניו סודות ונתנו בו את אמונם, פתאום לגלות שהוא מרגל ועוד יהודי וישראלי, זה שוק לא נורמלי שמתבטא בצורה חריפה אף יותר ממקומות אחרים".

לשיטתו של קידר, מרגע שכהן נתפס גזר דינו נקבע. "לא היה סיכוי שהוא ייצא מזה בחיים. החברה הערבית היא מאוד לא מרחמת. אנחנו רואים את זה במספר הרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה. כלא זו המצאה מערבית. בחברה הערבית מי שבוגד בשבט דינו מוות".

אתה לא זוכר את השם שלך?”

אחר “אתר הצלילה בים האדום”, סרט האקשן בנטפליקס העוסק בפעילות של המוסד בסודן בתחילת שנות השמונים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, הגיעה אלי” (“The Spy”), מיני־סדרה בת שישה פרקים שגם אותה כתב וביים אותו במאי, גדעון (גידי) רף. גם כאן מדובר בפרק בתולדות שירותי הביון הישראליים והמרגלים הישראלים שממשיכים לזכות לכבוד ולהנצחה דווקא בנטפליקס.

רף חוזר לשנות השישים: הסדרה נפתחת ביום הוצאתו להורג של כהן ב־1965 ומשם חוזרת חמש שנים אל גיוסו לשירות, שליחתו לארגנטינה תחת מסווה של איש עסקים סורי, ומ־1962 המעבר שלו לדמשק. להבדיל מהדימוי המקובל של המרגלים כאנשים שחיים בצללים ובולשים במקורות המידע שלהם מרחוק, כהן הפך כאמור לדמות בולטת בחיי החברה והעסקים בדמשק
והתערה בקרב בכירי הממשל.

ההברקה הגדולה של הסדרה (שנהנית מצילום אפלולי מרשים של איתי נאמן) היא ליהוקו של סשה ברון כהן לתפקיד אלי כהן. ראשית כיוון שברון כהן, אחד הקומיקאים הגדולים של ימינו, מתגלה כשחקן דרמטי מעולה. אבל בעיקר כי ברמה העמוקה ביותר הוא מהבודדים שבאמת יודעים איך לגלם מישהו כמו אלי כהן. הרי כל הקריירה של ברון כהן היתה בנויה על התחזות לאנשים אחרים תחת סכנה אמנם לא סכנת מוות אבל כן של לחטוף מכות) והוצאת מידע מהם.

החל מדמויות מ”המופע של עלי ג’י” (בוראט, למשל) והסרטים שבעקבותיהם, ועד לדמויותיו ב”מי זאת אמריקה?” – ברון כהן התלבש, התאפר והתחזה לדמויות שגרמו לאנשים אחרים להגיד בקול רם מה שהם בדרך כלל שומרים בסוד בבטן והיה בעצם מרגל בשירות עולם הבידור. הליהוק הזה גם גורם לנו לתהות לגבי אופיו האמיתי של אלי כהן, שבוודאי היה צריך להיות שחקן מצוין כדי להצליח לגלם דמות שהטעתה רבים וחשדנים במשך ארבע שנים.

הדבר הכי מעניין בסדרה הוא לא ההירואיזם של אלי כהן או המידע החיוני שהוא העביר לישראל, אלא המצב הנפשי של אדם שמתחיל בהדרגה לאבד את ה”אני” שלו בשעה שהוא נטמע לתוך דמות בדויה שלמעשה משתלטת על חייו. הסדרה נפתחת בכך שרגע לפני הוצאתו להורג כותב אלי כהן מכתב למשפחתו, וכשרב הקהילה היהודית בדמשק מבקש ממנו לחתום, ידיו רועדות והוא נתקע. אתה לא זוכר את השם שלך?”, שואל אותו הרב. זה לב הסיפור – על אדם שכדי להגשים את ייעודו היה צריך למעשה לברוח מעצמו ולהפוך למישהו אחר.

עם זאת הסדרה נפרסת על פני שישה פרקים, נעה באיטיות מפרכת בין לוקיישנים תקופתיים מעוצבים, אבל עדיין לא באמת מגלה כיצד הפך אלי כהן כה מהר מפקיד אפור למרגל אלגנטי ומה היתה אישיותו האמיתית.

סשה ברון כהן סיפר לניו יורק טיימס: "בעבר לא רציתי לשחק בתפקידים של יהודים או ישראלים, כיוון שלא רציתי להיות מקוטלג כשחקן יהודי. יש יהודים אחרים בהוליווד, אבל איכשהו, אנשים חשבו עליי כ'שחקן יהודי' גם אחרי ששיחקתי את בוראט, דמות שהיא אנטישמית באופן מוחצן… אבל, לפני כמה שנים קראתי את התסריט של גידי [על אלי כהן] ולא יכולתי להניח אותו. אז ויתרתי על העמדה הזו".

לסיכום: כיום, הגדילה המהירה של שירותי הזרמת מדיה – נטפליקס, אפל, אמזון, דיסני וכו' – יצרה תיאבון שאינו יודע שובע לסיפורים אמיתיים. כתוצאה מכך, יוצרי הסרטים מוצאים סיפורים מרתקים בעלילות המוסד. או כפי שכתב אחד הפרשנים בטוויטר: "נטפליקס מפיקה כל כך הרבה סרטי מתח על המוסד המציגים את ישראל באור חיובי, שהיא עלולה להיחשב כחברת הפקות העוסקת בתעמולה ציונית".

המשך לקרוא

במה וקולנוע

הדביקו צ'אלקה משטרתית על הטויוטה הלבנה של אמא

Published

on

איך הגיע סרט מחוסר תקציב של תלמידי מגמת קולנוע בבי"ס בפתח תקווה לזכייה במקום השני בפסטיבל הבינלאומי לסרטים קצרים בסן פרנסיסקו • באדיבות משפ' ליפשיץ מאגורה הילס

כשחבורת תלמידי תיכון ׳אחד העם׳ מפתח תקווה עבדו על פרוייקט הגמר שלהם במגמת קולנוע, הם לא חלמו ששנתיים לאחר מכן, בעודם חיילים, ימצאו עצמם בחופשה מיוחדת משירותם הצבאי; טסים כדי להשתתף בפסטיבל סרטים בין לאומי שנערך בקליפורניה.

׳טרמפ׳ – ובאנגלית Hitchhiking – הוא סרט קצר (14 דקות), שכתב וביים גל פסטמן, אז תלמיד תיכון, בשיתוף חבריו לבית הספר: נועה נגריס (מפיקה), נועם גל (צלם), שקד רגב (עורך) ואורפז זמירי אפקטים מיוחדים). התלמידים הודרכו ולוו על ידי מנהלת מגמת הקולנוע של התיכון ד״ר מאור גל -אור.

׳טרמפ׳ הוא דרמה קומית שמספר על נאטשה, בתו של ראש המאפיה הרוסית בישראל היוצאת לביצוע עיסקת חליפין מפוקפקת אליה שלח אותה אביה. שינוי בלתי צפוי בתוכניותיה מביא אותה לאסוף במכוניתה סטודנט לקולנוע שמחפש רעיון להפקת סרט הגמר שלו באוניברסיטה. השניים יוצאים לנסיעה לילית שתשנה את חייהם.

׳טרמפ׳ קיבל תגובות נפלאות מייד לאחר שיצא לאקרנים. כמו כן, זכה בפרס הבימוי לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים, וגם במקום הראשון בתחרות ארצית לפיצ'ינג (תסריט) שהתקיימה בפברואר השנה בבית הספר סמינר הקיבוצים בתל אביב.

בזמן שחבורת התיכוניסטים התגייסו לצה״ל, מנהל המגמה והמנטור שלהם, ד״ר גל-אור זיהה את הפוטנציאל ושקד על שיווק הסרט מחוץ לגבולות ישראל. פאסט פוורד שנתיים לאחר מכן, החבורה מקבלת הודעה ש׳טרמפ׳ מוזמן להשתתף ב BENICIA הפסטיבל הבין לאומי לסרטים קצרים שהתקיים בסן פרנסיסקו.

ואומרים ששום דבר לא קורה בפתח תקווה, אה?

גל (צוחק): "בטח שקורה. התיכון שלנו כבר זכה פעם באוסקר לסרטי נוער ב-2006 עם הסרט 'מלחמה שלנו' שעסק בכל הנושא של העליה הרוסית לישראל וההתאקלמות שלהם בחברה הישראלית. לתיכון אחד העם בפתח תקווה יש מגמת קולנוע עם המון אנשים מוכשרים".

ההשראה ל׳טרמפ׳ הגיעה מסרט ישראלי קצר אחר- ׳איה׳ שיצא ב-2012 בבימויים של מיכל ברזיס ועודד בן נון וזכה להצלחה גדולה. שם, העלילה עוקבת אחרי עובדת משרד עורכי דין שאוספת את האדם הלא נכון משדה התעופה בן גוריון ויוצאת עימו לנסיעה משותפת שהופכת אינטימית במיוחד.

גל: ״היה לנו רעיון לעשות סרט על יהודי ומוסלמי שנוסעים ביחד בטרמפ. הצגנו אותו למורה שלנו והגענו למסקנה שזה לא ממש מה שחיפשנו. רצינו לעשות את הסרט יותר בידורי ופחות פוליטי. היה חשוב לנו שהסרט יהיה זורם וכייפי לצפיה. אחרי הרבה מחשבות ודיונים החלטנו ללכת על נושא מעולם הפשע".

מה היה האתגר הגדול ביותר בעשיית הסרט?

״כסף. למגמה שלנו לא היו תקציבים גדולים. בניגוד להרבה בתי ספר בתל אביב לנו אין מורה לעלילה, או מורה לסאונד ועורכים. היה לנו מורה אחד, מאור גל אור, והוא עזר לנו בכל. הוא לימד אותנו את כל מה שקשור לקולנוע ונתן לנו את כל הכלים לעשות את סרט הגמר שלנו שסיימנו בכיתה י"ב.

״השתמשנו המון במסך ירוק כדי לדמות נסיעה ברכב ועשינו את הסרט באמת כמעט בלי אמצעים. למשל, בסוף הסרט יש סצינה עם ניידת משטרה. עכשיו מאיפה ילד בן 16 יכול להביא לך ניידת? חיפשנו משרדי הפקה שיש להם ציוד, לקחנו את הטויטה הלבנה של אמא שלי והדבקנו עליה מדבקות של משטרה. הבאנו צ׳קאלקה של משטרת ישראל (זה עולה 2500 שקל) אז היינו צריכים לשכנע את המנהל של החברת ההפקות לתמוך בנו והצלחנו להוריד את המחיר ל 500 שקלים. הבאנו גם את ׳ענני תקשורת׳ כספונסר וזה עזר לנו".

זכיתם במקום השני בפסטיבל. איך הייתה החוויה עבורכם?

״היו שם 50 סרטים מ-230 מדינות מרחבי העולם. אנחנו היינו בקטגוריה לסרטים קצרים של צעירים. הרבה אנשים התלהבו כששמעו שאנחנו מישראל. הגענו לערב הפתיחה וזה היה באמת מרשים. המון אנשים מכל העולם, אוכל טוב, אירוע ממש מכובד.

״משם המשכנו להקרנה הראשונה של הסרט שלנו. אחר כך עשינו Q&A – שאלו אותנו שם בעיקר על תהליך היצירה והעשיה של הסרט. התגובות היו נפלאות וכמובן לזכות במקום השני לסרט הקצר הטוב ביותר זה חלום! הסרט הוקרן שוב בערב האחרון של הפסטיבל בגלל שאנשים רצו לראות אותו פעם נוספת".

חבורת הקולנוענים הצעירים מישראל נראו מוקסמים מחווית פסטיבל הסרטים ובהמשך ביקרו גם בלוס אנג׳לס. כאן, הם התארחו בביתם של יקירי הקהילה ורדה וכנען לפשיץ, שגם דאגו
להראות להם את נפלאות עיר המלאכים.

נראה כי זו רק ההתחלה עבור הצוות המוכשר שאומנם שקוע בימים אלו עמוק עמוק בשירותו הצבאי, אך הם בהחלט חולמים לחזור בעתיד ללוס אנג׳לס ולנסות את מזלם בתעשיית הסרטים ההוליוודית.

לינק לצפיה בסרט ביוטיוב:
www.youtube.com/watch?v=mKi4IBavR_Y

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות