בתום שנתיים חוזר הקונכ״ל בחוף המערבי הביתה • ובלוס אנג׳לס קיימת ציפיה לדיפלומט/ית משורות משרד החוץ • יומן שירות

מאת: ארי בוסל

״הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.״ ציטטה זו המיוחסת ליאנוש קורצ׳אק פתחה את דברי אבי גבאי בדף הפייסבוק שלו לתחילת שנת הלימודים לפני שנה. המסר המסיים:

לתלמידים, למורים ולהורים, לכולנו, אני מאחל שבשנת הלימודים הזאת נמצא את הדרך להנחיל לדור העתיד שלנו את המאחד ולא את המפריד. שנדע להעביר להם את המסר שערכים חשובים לא פחות מציונים. שנשכיל לעודד יצירתיות, יוזמה ויצירה. שנהיה בטוחים שכל ילד וילדה בישראל ירגישו שהם יכולים להגשים כל חלום.
שתהיה שנת לימודים פוריה ומוצלחת!

בסוף שנת הלימודים מקבל כל תלמיד תעודה עם ציונים. איני יודע אם משרד החינוך מעריך גם את תוצר עבודתם של המורים, אך טוב מדי פעם בפעם לעשות פסק זמן ולבחון עד כמה התקדמנו, מה טעון שיפור והיכן ניתן לשנות הרגלי עולם. טוב לתלמידים, טוב למורים כמו גם לבירוקרטיה הנלווית שבלעז קוראים לה ״אדמיניסטרציה״. ירצה הקורא, יבדוק את מצגות גוף בשם ״שורש״ הטוען שרב הדורש תיקון במערכת החינוך במדינת ישראל. אך אני דובק בדבריו של גבאי, שכן כולנו רוצים היינו לראות אחוד במקום פרוד, יצירתיות, יוזמה ויצירה, דברים שיאפשרו לנו לחלום, ואולי גם לראות את אותם חלומות מתגשמים.

כמו שנת הלימודים שהסתיימה עם בוא הקיץ והעומדת להתחדש עם בוא הסתיו, כך גם חילופי גברי בלוס אנג׳לס בעומד בראשות הקונסוליה.

הגיעה תקופה לקיצה. קונסול כללי אחד חוזר ארצה ואחר מגיע במקומו. (הגיע הזמן שתכהן אישה כדי־פלומטית הבכירה ביותר בחוף המערבי. כולנו נאהב זאת, ביחוד כאן בקליפורניה. ואולי, רק אולי, תהיה זו מישהי הדומה רק במקצת לשגרירת ארה״ב לאו״ם, ניקי היילי, שאין כמוה לארה״ב, למדינת ישראל ולהגיון הבריא באשר הוא).

הרשו לי לבחון את שתי שנות כהונתו של הקונסול הנוכחי.

״מיאמי סמי״ הוא כינוי החיבה שהודבק לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס, סם גרנדוורג. יהודי אמריקאי ממיאמי שעלה לארץ. חזר לארצות הברית, חזר ארצה, נהיה עורך דין (כאן או בארץ) עבד במשרה בכירה בארגון יהודי-אמריקאי בארץ, נלקח ע״י נתניהו להיות הדיפלומט הבכיר בחוף המערבי לתקופה של שלוש שנים וחוזר עכשיו ארצה אחרי שנתיים בלבד בכדי להיות עם אשתו ועם ילדיו שכבר עזבו אותו כאן בדד לאחר זמן לא רב.

אין רגע משעמם

משעמם ודאי לא היה לו, שכן בלוס אנג׳לס לא יכול להיות משעמם לדיפלומט הבכיר של מדינת ישראל.

יש לו כאן קהילה ישראלית עניפה במיוחד, אחת הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל. אלו רוצים אותו לארוחת בוקר שבועית, האחרים לפגישות ולביקורים הדדיים. אך בגדול, לישראלים כאן לא אכפת במיוחד מהקונכ״ל, ביחוד כשזה מדבר במבטא ״אמריקקי״. הישראלים חיים כאן את חייהם, ולמעט קבוצה שמעורה ומקורבת לקונסוליה, לכל השאר לא ממש איכפת (כך בשגרה, ולצערנו, כך גם בחרום).

יש לו את הקונסוליה עם צוות של כמה תריסרי עובדים, וגם אם נוהג הוא לתת קרדיט לכל אחד ואחת בנפרד, הוא האחראי, והדברים חייבים לזרום קדימה בכיוון מסוים – זה שהוא התווה.

יש לו את הקהילה היהודית, גם היא (כמו זו הישראלית) אחת מהגדולות ביותר בעולם. זו קהילה תומכת-ישראל במיוחד, אך קהילה שתומכת בצורה מסוימת – צורתה שלה. עיקר המאבק ב״מתווה הכותל״ פורץ לו מכאן, ולדיפלומט הבכיר שעל ראשו כיפה סרוגה ומעל לראשו התואר ״מתנחל״ (בשל המקום בו הוא ומשפחתו גרים – מעבר לקו הירוק בשטחים הכבושים מידי ה״פלסטינים״), לא קל כלל ועיקר לעבוד בצורה אפקטיבית מול הקהילה היהודית. נחמדות אישית ותואר דיפלומט אינם מספקים לגשר על התהום שנפערה בין הקהילה לבין מדינת ישראל. הנתק הולך וגובר, והנזק עצום – ליהדות העולם, יותר מאשר למדינת ישראל, אך תפקיד המדינה הוא לדאוג להם.

יש קהילות שפעם היו מוגדרות כקהילות יעד הלטינים, השחורים, האסיאתים, הסגל הדיפלומטי, התקשורת, ביטחון פנים… אך נראה שכל אלו נזנחו לאחר כבוד, והקונסוליה התאימה פניה למאוייו וסדר העדיפות של הקונכ״ל. קצת קשה לעשות סדר ולהבין, שכן אין זה סדר עדיפות לאומי או אפילו של משרד החוץ: מחד עיתונאים חוקרים ואנשים מחוג ה״ימין הקיצוני״ בארץ, מאידך אנשי ״קומביה״ עם האיסלם מסוג אלו שמבטיחים להשפיע על שחרור גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, או אלו המכריזים קבל עם ועולם שאיסלם היא דת שוחרת שלום ואוהבת אותנו – היהודים והנוצרים – ביותר), אך בעיקר, לא אלו ולא אלו (שתי הקבוצות הן יותר קוריוזים המאפשרים כיסוי תקשורתי נרחב בארץ, שכן כאן באמת לאיש לא אכפת) כי אם… תעשית הסרטים.

קונסוליית הוליווד

הקונסוליה הפכה להיות ״קונסולית הוליווד״ וזה נראה עיקר עיסוקו של ״מיאמי סמי״ (אולי יהיה לנו סיקוול).

אמרנו שלמרות הגעגועים למשפחה שבארץ, משעמם כאן אפילו לא לרגע אחד! בין גל גדות לבין פאודה, החגיגה בעיצומה, ובמרכזה אדם ברקוביץ מסוכנות CAA ונטפליקס. כיוון שלוס אנג׳לס בירת הסרטים, מדי שנה טרם הוכרזו פרסי האוסקר היינו עדים לתכונת יתר בקונסוליה, למרות שלרוב, המועמדים מישראל ניגחו בה בעוצמה. אך כרגע נשכחה תעשיית הקולנוע הישראלית ובמקומה חוגגת תעשית הסרטים לטלוויזיה, או מה שנקרא בעגה המקצועית ״קונטנט״ תוכן). לחברת נטפליקס נכנסים כל כך הרבה מילארדים מדי שנה, שהיא זקוקה לתוכן כמו אוויר לנשימה, ומה יותר טוב מסדרות שהמוח הישראלי רוקח לנו?!?

כיוון שכל כך טוב, ואין בעיות של ממש, ניתן להתרכז בעיקר, ולקונסוליית הוליווד, העיקר הוא תעשית הסרטים-סדרות-ותוכן מבית היוצר הישראלי. הרשו לי לדייק, אין הקונסוליה עוזרת בהכרח בקידום סרט או סדרה, בגישור מפיקים וחברות עם תקציבים שקיימים לעידוד פרויקטים (לדוגמא להסרטה בירושלים הבירה). אני נזכר במפיק שביקש שיעזרו לו בקישור מקומי בקשר לסרט על גבעת התחמושת. הוא לא זכה בתגובה. דוגמאות נוספות יש למכביר. אך אם הקונסוליה לא עוזרת ברמת השטח, מה בדיוק היא עושה בתור ״קונסוליית הוליווד?״ לוקחת קרדיט עבור הצלחות שאין לה יד ורגל בהן? הס, אסור לשאול. מי שצריך לדעת יודע!

חבל רק שבעיצומה של החגיגה המתמשכת קורים דברים כמו ״נטלי פורטמן״ או סירוב הקהילות היהודיות לארח את ראש ממשלת ישראל (אותו ראש ממשלה של ששה או שבעה מיליוני ראשי ממשלות), ושניהם קשורים הן בלוס אנג׳לס והן בתעשיית הוליווד, קרי תחת משמרתו של הקונכ״ל וגולת הכותרת של שהותו בלוס אנג׳לס שהפכה את הקונסו־ ליה ל״קונסוליית הוליווד״.

מי יזכור נסיעה לארץ ופגישה עם הנשיא, של מספר מפיקים או אנשי מפתח יהודים השולטים בתעשייה חשובים ככל שיהיו), כשאשת מפתח אחר איש מפתח ינקטו בצעדים של ממש, בדיוק כמו שעשתה נטלי פורטמן וסטרה לכולנו בצורה כואבת עד מאד?

הדוגמא של קונסולית הוליווד שעושה ועושה ואת תפוקתה ניתן למדוד דרך נטלי פורטמן וחבריה מזכירה את העבר.

היה כאן בעבר קונסול כללי (גם הוא מינוי מלמעלה, אם כי לא מינוי חיצוני) שתחת משמרתו צמחה לה בדיוק בטריטוריה תחת אחריותו – תנועת החרם. הוא היה עסוק בארועים נוצצים ובתכנונים גר־נדיוזים (שלא הגיעו לידי ביצוע של ממש), כך שלא הבחין, או אולי לא רצה לעסוק, בזוטות. אלו הלכו ותפחו, התרחבו והתפשטו, התבססו והתעצמו עד כדי כך שהפכו לתנועה השניה המשפיעה ביותר בתחילת המאה העשרים ואחת.

בשנתיים שלוש אחרונות, נשמע הן מלוס אנג׳לס והן ממשרד ממשלתי מאד מתוקצב ש״ידינו על העליונה!״ ״אנחנו מנצחים את תנועת החרם!״ ועוד מוסיפים אלו שלא מבינים בענין ״תנועת החרם ניכשלה כישלון נחרץ להשיג את מטרותיה!״ (עד כמה טועים הם, שכן המטרות אינן אלו עליהן הם חושבים.) הכספים זורמים, בעיקר מאדלסון לארגון המחמד שלו, לגופים שונים ברחבי ארה״ב ומאותו משרד ממשלתי, וכל זאת בעשרות מיליונים (דולרים כאן, ש״ח בארץ). כסף, כמובן, הוא לא ערובה לנצחון או לתועלת או לתפוקה, ואלו פשוט לא קיימים; קרי זורם לו הכסף ותועלתו שולית אם בכלל.

חוני המעגל ושותל עצי החרוב

בתלמוד בבלי (תענית דף כג ע״א) מסופר (לפי רבי יוחנן) על חוני המעגל ששאל ״איש שהיה נוטע חרוב: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פרות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם הראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי, כך אני שותל לבני״.

נתניהו בחר ב״מיאמי סמי״ לשרת שלוש שנים בתור קונכ״ל. קודמו דיוויד סגל היה איש משרד החוץ, דיפלומט בהא הידיעה. האם מוצדק להצניח אדם מבחוץ, למשרה שהשפעתה יכולה להיות כה רבה וארוכת טווח? איזה ערכים מייצג הנציג – אלו של מדינת ישראל? אלו של הבוס שלו שדאג לו לתפקיד? שלו עצמו? אלו שמזכים אותו בכיסוי תקשורתי של רגע לעומת מאמץ של יזע ועבודת כפיים, שיניב פרות או צל רק בעוד שנים רבות?

השנתיים האחרונות היו טובות לנו עד מאד, מעין פסק זמן (״הודנה״ לצורך התארגנות מחדש וצבירת כוחות). לא היה משט טרור. לא היו פיגועי טרור מתמשכים, אותה חגיגה-נמשכת תחת הכותרת ״אינתיפאדה״. לא היה מבצע קרקעי עם כניסה לעזה. לא הייתה מלחמה בלבנון או בסוריה, ירדן, עירק או מצרים. לא נחטפו חיילים והוחזקו בשבי. לא היתה מתקפת סייבר ששיתקה את מדינת ישראל. היו ספיחים, ומעט עפיפונים, וגם שריפה או שתיים, אך הכל זניח יחסית לחיים הטובים, לאקסיטים, להשקעות בארץ, למספר התיירים שהולך וגדל ואינו פוסק לרגע, לפוליטי־קה המהפטנת אותנו, את כולנו, לטיסות לחו״ל, להשקעות בחו״ל, לכספים שישראלים מחזיקים בחו״ל, למספר הדירות שכל אחד מחזיק בידו בארץ להשקעה, לחיים הטובים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

היה קצת רעש, מדרום ת״א, עם מהגרים בלתי חוקיים. הייתה גם תקיפה אחת ושניה ושלישית בסוריה. היה דין ודברים עם איראן, אחרי שהמסמכים הסודיים ביותר של תוכנית הגרעין שלהם הוצגו בירושלים הבירה. הייתה הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת מספר שגרירויות מהשפלה אל ההר. בקיצור, שנתיים טובות עד מאוד, פרות דשנות מאוד-מאוד.

דווקא בשנתיים כאלו, כשלא צריך להוכיח את עצמך בשעת משבר אקוטי או מתמשך – כפי שהיתה מנת חלקו של כל קונכ״ל בעבר – ניתן היה לבסס, למסד, לצור יש מאין, לחזק, לתמוך, לעשות דברים שהחיים הנינוחים והנוחים וזו השעה מאפשרים.

ניתן היה לעבוד על פשרה עם הקהילה היהודית, שלא יהיה מתווה הכותל סימן ״בקיעת החומות״ שאחריהן חורבן בית. שלום בית, איזה רעיון מעולה.

ניתן היה לעבוד עם הלטינים והשחורים ומיעוטים רבים אחרים, שכן כה רב המשותף בין המהגרים הישראלים לארה״ב לבין מהגרים ממכסיקו או סין. אנחנו מיעוט שבמיעוט, וכולנו מהגרים (ובינינו רבים כל כך שנמצאים כאן בצורה בלתי חוקית).

ניתן היה לנצל את שנת החמישים לאיחוד ירושלים לעבוד על איחוד מבית, ואת שנת ה-70 למדינת ישראל המודרנית לקדמה בקרב העתונות האוהבת לשנוא אותנו, והדיפלומטים הזרים והפוליטיקאים המקומיים, מהודו ועד כוש (קרי בכל רחבי הטריטוריה המערבית, מהוואי עד אריזונה ויוטה).

יש גם קהילות שאף פעם לא זכו לפגוש קונכ״ל ישראלי – לדוגמא החרדים השחורים של הישיבות באזור שדרות לה-בראה.יש גם קהילות אחרות, חשובות לא פחות, שגם אותן זונחים, כי הן קהילות חלשות, והחשובה בהן היא קהילת ניצולי השואה שהולכים ונעלמים, הולכים אחד אחת לעולמם.

הדור הבא והישראליות

וישנה את הקהילה הישראלית, לא זו המקורבת למילארדרים ולמולטי-מיליונרים – הם עם בדד ישכון, בדד מרצון כמובן, שכן ‘העמך׳ לא בשבילם – וגם לה צריך לדאוג פן יתקיים בה ״ואבדתם בגויים״, שכן מדוע יושבים פה כה הרבה ישראלים כשיש להם מדינה משלהם? ומדוע הם מעדיפים לאבד את הדור הבא ואת צביון הישראליות, ולהתנתק ע״י כך מהארץ אחת ולתמיד? ומה יקרה כשכבר לא יהיה כאן נוח ונעים, וינסו הישראלים לחזור ארצה (כמו שקרה, לדוגמא, בסוף 2008 תחילת2009 אחרי המשבר הכלכלי האחרון)?

ויש גם את מזכר ההבנה בין ישראל לבין קליפורניה וערים בה הרבה, ואיך אותו מזכר שנחתם ע״י ראש הממשלה שגם הכניס את הקונכ״ל לתפקידו, מיושם בשנתיים האחרונות? אם מנוצלת ההזדמנות הזו של ה- MOUעד תום?

ראו כמה דברים אפשריים ניצבו נכונים מהלך השנתיים האחרונות. נשמח כולנו ללמוד מה נעשה, לראות אותות ותוצאות בשטח, כך שלא צריך יהיה להעסיק יחצ״נים ודוברים ושאר אנשים האמונים על יחסי ציבור, כי ניתן יהיה לראות דברים במו עינינו ממש.

אני משפשף את עיניי, שכן הציפיה מורטת את העצבים. איני רואה, למרות שאני מנסה בכל כוחי. רוצה אני כל כך להוכיח לעצמי שלא בוזבזו השנתיים. אין זה מספיק להגיד ״אנחנו יודעים מה עשינו,״ צריך לראות את הפעילות או את התוצאות בשטח. אך כאן מבחינתי – מידבר שומם. דבר אחד ברי לי – קונסוליית הוליווד הגיעה לאולימפוס, ואולי כדאי לרדת משם. מזהירה אותנו התורה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ ומפני ״ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן״. באולימפוס אולי חיים להם האלים, ומעניין שם ביותר – אינטריגות ורציחות, מניפולציות ומזימות, סרטים וסדרות אך כאן, בינינו, החיים של ממש, ורק כאן ניתן לזרוע ולקצור.

חלקת גן כה טובה נזנחה לה משך שנתיים. נגנזו תקוות וציפיות גדולות מתחילת התקופה. הרגע חזק וגבר לו על ראייה ארוכת טווח; ואני תוהה אם הדרך לוודא שאין דבר זה ישנה על עצמו היא שנדרש איש משרד החוץ לכהן ולשרת כדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי.

לתגובות: bussel@me.com

מאת: אלעד מסורי

היא הדהימה את העולם בפסטיבל קאן האחרון כשהופיעה לפרימיירה של ״מלחמת הכוכבים״ בשמלה שכולה דגל ישראל • מוניקה אקירט נולדה בפולין, חיה בצרפת, ופיתחה קריירת משחק באל-איי עכשי היא לוקחת שיעורים ביהדות ומבקרת תכופות בישראל • חשיפה

פסטיבל קאן נותר אדיש השנה לקולנוע הישראלי ולא חיבק אל זרועותיו שום נציגות ישראלית. אירוע הקולנוע הצרפתי הנחשב בעולם הציג 54 סרטים עם שלל כוכבים מרחבי העולם, ובדיוק כשהיינו בטוחים שישראל נשכחה מהאירוע הנוצץ, הגיעה שחקנית פולניה-צרפתיה כמעט אלמונית, ובמשך דקות ארוכות התהלכה על השטיח האדום

של הקרנת הבכורה ל-Star Worlds עם שמלה שעוצבה כולה כדגל ישראל. היא שבתה את לב הציבור והתקשורת בארץ הקודש, ועל הדרך הרגיזה מדינות מוסלמיות רבות. גם בארץ מולדתה פולין הספיקה לצבור שונאים רבים בעקבות האקט הפוליטי הנועז.

השחקנית מוניקה אקירט איננה יהודיה (למרות שרב ישראלי אחד משוכנע שכן). ובכל זאת, קשה להישאר אדישים לבחורה הבלונדית היפה עם המבטא הצרפתי הסקסי שמתברר כי היא מתגוררת כאן, אצלנו בעיר המלאכים.

אקירט ביקרה לראשונה בישראל לפני שלוש שנים והוקסמה ממדינתנו הקטנטנה. היא סיפרה לי על הצמרמורות והאנרגיות החזקות שתקפו אותה בביקור בירושלים וגרמו לה להתקרב לדת היהודית.

על קריירת המשחק שהיא מפתחת בין אל-איי, פריז ותל אביב. היא גם סיפרה מדוע בחרה ללבוש שמלה עם דגל ישראל ענקי, האיומים שקיבלה על חייה ממקומות שונים בעולם בעקבות האקט הנועז של העמידה לצד ישראל.

כיום אקירט לומדת עברית, מקפידה לאכול כשר, מבקרת בכל שבת בבית כנסת ומתחזקת זוגיות עם קולנוען ישראלי-צרפתי.

כאשר הבטתי בדמותה של אקירט בשלל מהדורות החדשות והעיתונים בישראל לבושה בשמלת דגל ישראל, היא נראתה לי מוכרת. דקות ארוכות עברו טרם נזכרתי שנפגשנו בפסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס אשתקד. אקירט הגיעה להקרנת הבכורה של העונה השניה של״ פאודה״. אז הייתה שחקנית זרה עם נסיון בעיקר בקולנוע הצרפתי ובדיוק העתיקה את מגוריה ללוס אנג׳לס.

הנוכחות היהודית והישראלית כאן ריתקה אותה. היא ניסתה להבין איך בלב לוס אנג׳לס מתקיים פסטיבל סרטים ישראלי שנמשך יותר משבועיים וממלא אולמות קולנוע נחשבים בעיר המלאכים.

יש המון גזענות בפולין

אקירט נולדה בעיר אובטרו שבפולין למשפחה לא יהודיה, אך כבר בגיל צעיר היא מספרת, נחשפה למקרי אנטישמיות רבים כלפי הקהילה היהודית בסביבת מגוריה.

אקירט: ״היהודים באובטרו ובכל פולין מסתתרים, הם מפחדים שיתנכלו ויפגעו בהם. יש המון גזענות נגד יהודים בפולין. לאחרונה גם הפסיקו ללמד על השואה בבתי הספר, זה יצא מתוכנית על הלימודים. יספרו שם על מלחמת העולם השניה אבל לא על השואה וזה מזעזע אותי״.

האם זו הסיבה שהיגרת בגיל צעיר לצרפת?

״אני לא חושבת שזו הסיבה כי אז אני הרגשתי בטוחה בפולין, דבר שאני לא יכולה להגיד על עצמי היום. עזבתי את פולין כי הרגשתי שזה הדבר הנכון הייתה לי אינטואיציה ששיכנעה אותי לעזוב, והייתי סקרנית לנסות את מזלי בפריז, העיר הגדולה. זוהי עיר מקלט להרבה נשים פולניות צעירות באירופה. רציתי ללמוד שם ולהתקדם. בהתחלה סידרו לי לגור במקום שהוא כמו מנזר, בית ספר לנשים בלבד. למדתי שם צרפתית במשך שלוש שנים, ועבדתי כמסייעת לקשישים. כך למעשה שילמתי את שכר הלימוד והמגורים. אחרי שלוש שנים הבנתי שזה לא בשבילי יותר, עזבתי למרכז פריז ולמדתי כלכלה באוניברסיטת סורבון״.

איך סטודנטית לכלכלה באחת מהאוניברסטאות הכי נחשבות בצרפת הופכת להיות שחקנית קולנוע?ֿ

״כשקיבלתי את הדיפלומה בכלכלה התחלתי לעבוד בערוץ Cannal + שבדיוק התאחד עם ערוץ טלויזיה נוסף כמנהלת במחלקת כוח אדם. במהלך העבודה נחשפתי לתעשיית הטלויזיה וזה סיקרן אותי. הרבה חברים לעבודה אמרו לי שאני צריכה לנסות את תחום הקולנוע וככה זה התחיל״.

אקירט זנחה את עולם הכלכלה ואת המשרה הבטוחה במחלקת כוח אדם והחליטה להשקיע את כל כולה בעולם השואו ביזנס. הסרט הראשון המפורסם שלה היה Barwy Szcescia בו גילמה דוגמנית פולניה שהגיעה לפריז להיות מפורסמת ונפלה לקוקאין ושאר סמים קשים, כאשר היא מנסה להתניע את הקרייריה שלה למרות כל האתגרים בעיר הגדולה.

ולפני קצת יותר משנה עברת ללוס אנג׳לס.

״כן זה תמיד היה חלום, פה זה הוליווד. אני מעריצה את סטיבן ספילברג ורוצה לשחק יום אחד בסרט שלו, אולי בסרט שקשור בהיסטוריה היהודית. אני זוכרת שחלמתי על זה כבר שראיתי את ״רשימת שינדלר״. כשעברתי לאל-איי כולם אמרו לי שאני משוגעת ושזה לא רעיון טוב, אבל אני אוהבת לקחת סיכונים״.

את לא יהודיה. מהיכן מגיעה הזיקה ליהדות ולישראל?

״נכון, למרות שפגשתי רב בארץ שאמר לי שהוא גילה שיש לי שורשים יהודיים, קוראים לו חיים שניידר והוא אחד המנטורים שלי בישראל. הוא טוען ששני ההורים שלי יהודיים למרות שהם בחרו לגדל אותי בחינוך קתולי נוצרי.

הביקור הראשון שלי בישראל היה לפני שלוש שנים: תמיד רציתי לבקר שם בעיקר בירושלים. ההתרגשות שלי שם הייתה מיוחדת הייתה אנרגיה מטורפת עם המון כוח אני אפילו לא יכולה להסביר כמה הביקור הזה היה משמעותי עבורי. ביקרתי גם בבית התפוצות ולמדתי המון על ישראל ועל היהודים שמפוזרים מסביב לעולם זה משהו שמעניין אותי.

״מאז הגעתי לישראל עוד פעמיים, שם פגשתי גם את ג׳ק כהן, תסריטאי. חיפשתי מישהו שיכול לכתוב סרטים על מאחרי הקלעים של עולם הקולנוע והפס־טיבלים. הוא כתב תסריט על זה בצורה נפלאה, תוך כדי עבודה הוא סיפר לי המון על ישראל, ואז הגעתי לעוד 2 ביקורים ובשבוע הבא אני טסה לישראל שוב. ממש התאהבתי במדינה הזו אני אוהבת מאוד את הישראלים, את האוכל שלכם ואת היין״.

חב״ד, הילל ובאבא סאלי

מה גרם לך ללבוש את שמלת דגל ישראל בקאן?

״זה לא היה מתוכנן מראש. כמה ימים לפני הפתיחה של קאן היינו מוזמנים לבית גדול בעיר למעצבת בגדים שמלבישה את כל המפורסמים. יש לה שמלות ב- 40 אלף דולר, ביניהן הבחנתי בשמלה עם מגן הדוד הענק שעוצבה על ידי מעצב שמלות מוויטנאם.

אהבתי מאוד את השמלה וחשבתי לעצמי שאני רוצה ללבוש אותה לבכורה של ״מלחמת הכוכבים״ כי רציתי לתמוך בישראל. זה היה מוזר כי היו מלא צלמים במקום שצילמו אותי אבל כמעט ולא פרסמו את התמונה של השמלה בתקשורת באירופה. אנשים התעלמו ממנה, למרות שבמקום עצמו זה עשה הרבה רעש, היו בפסטיבל הרבה מוסלמים וכולם הביטו בי הולכת לבושה בדגל ישראל. הם היו המומים ולא הצליחו להוציא מילה.

״הרבה אנשים רצו להצטלם איתי, ובפעם הראשונה באמת רעדתי ובכיתי כי זה לא היה רק ללכת על השטיח האדום, הרגשתי כאילו אני מייצגת את ישראל. אחרי שהפסטיבל הסתיים התחילו כל הבעיות והתגובות האלימות כלפי. אנשים בקהילה הפולנית שגרים באל-איי לא אהבו שלבשתי את השמלה של ישראל, קיבלתי כל מיני איומים מהם בפייסבוק ובמדיה החברתית. אנשים עם תמונה של ראש חזיר וסכין איימו עליי. גם אנשים מצרפת ומכל מיני מדינות מוסלמיות השאירו לי איומים בכל פלטפורמה של מדיה חברתית. אבל מהצד השני קיבלתי המון תגובות חיוביות מהקהילה היהודית ומישראל ואפילו תמיכה גם מחיילים ישראלים״.

אז את בתהליך לחיות כיהודיה?

״אני רוצה לחיות כיהודיה. התחלתי ללמוד עברית עכשיו עם רב יהודי. אני לוקחת שיעורי תורה בהילל ב-UCLA, אני רוצה להבין את היהדות בצורה יותר עמוקה.

רבי יוסי קונין מחב״ד מבית הכנסת של בוורלי הילס מזמין אותי לארוחות שבת ומסיבות עם קהל יהודי. עשיתי אצלו גם את חג פסח. אני גם לומדת יהודות ב׳מרכז ליהדות צרפת׳ בבוורלי דרייב עם רבי טל פרז, שם למדתי אפילו לאפות חלה לשבת.

״אני אוהבת את בית הכנסת של באבא סאלי עם רבי מאיר סולטן שמאוד עוזר לי גם כן. הקשר ביני לבין אלוהים נותן לי הרגשת בטחון, אני רגישה וחזקה ביחד. אני מאמינה שאלוהים קיים ושהוא שם אותי כאן בגלל סיבה מסויימת״.

מה החלום שלך?

אני רוצה לשלב את החיים בין לוס אנג׳לס לבין ישראל, לשחק בתפקיד גדול בסרט בשאיפה של ספילברג. כשיהיה לי הרבה כסף אני אסע לפולין ואקנה כמה בתי כנסת שם, אשפץ אותם ואקים מרכז יהודי לכל הקהילה, שתוכל לבוא ולחיות כמו שצריך כיהודים מבלי לפחד ומבלי להסתתר; זה החלום שלי״.

קודם כל יש לברך על היוזמה של מיכה קינן ושיתוף הפעולה של מרווין מרקוביץ׳, שמנדב את אולם האירועים האלגנטי שלו, THE MARK להופעות של אמנים ישראלים. זאת במסגרת חגיגות השבעים למדינת ישראל ול- FACTORS DELLY שבבעלותו, שגם חוגג שבעים שנה.

ככה זכינו לצפות השבוע בהופעה של אביהו מדינה, שגם מי שלא בקיא ו/או אוהד את הזמר המזרחי, מכיר ומזמזם לא מעט שירים שלו. יחד עם זוהר ארגוב, אביהו מדינה הוא ‘המלך׳ של הזמר המזרחי. לולא השירים הנפלאים של אביהו והמאבק שלו במימסד התרבותי שכמעט ולא השמיע זמר מזרחי בשנות ה-80, וה-90, הזמר המזרחי היה נחשב לאסופה שמאלצית של שירי אהבה נכזבת.

אביהו מדינה הקפיץ את כל הז׳אנר המזרחי ליגה. אי אפשר היה להישאר אדיש ל׳׳הפרח בגני׳׳, ״כי אליך אקרא״, ״כינור דוד״, ״לבד יושבת״, ״להיות אדם״, ״כבר עברו השנים״, ״סוד המזלות״, ״למה אל״, ״שבחי ירושלים״, ״אבי״, ״אל תשליכני לעת זקנה״, ו״תן לזמן ללכת״.

השירים והלחנים הנפלאים שלו הפכו מזמן לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. אמרת אביהו מדינה, אמרת איכות: את היצירות היפהפיות האלה, שחודרות לך ללב, ומותירת בך חותם גם שעות אחרי שהסתיים המופע, אביהו כתב במקור לזוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה, צלילי הכרם. כשמרבית שיריו זכו במקומות הראשונים בפסטיבל זמר המזרחי והחסידי, והפכו לקונצזוס ישראלי, אביהו, שהוא בכלל מלטש יהלומים במקצועו, התחיל גם לשיר את השירים שלו. בתחילת שנות ה-90 הוא חבר לשימי תבורי, והשניים פצחו במופע שמילא אולמות. מאז אביהו מדינה מופיע עם שיריו ויש לו קהל חסידים שמקפיד להגיע לכל ההופעות שלו. אמנם הוא לא זמר גדול, אבל זה הערב של אביהו מדינה – ששר ומבצע את שיריו, כשהקהל, שידע את המלים בעל פה, הצטרף אליו בחום.

בדברי הקישור שלו, אביהו סיפר לנו ‘פכים קטנים׳ מאחורי הקלעים, כמו למשל – איך הפיוט הנפלא, ‘שבחי ירושלים׳, שכב אצלו במגירה 7 שנים. לדקלון היה חסר שיר אחד כדי להוציא את התקליט של ‘צלילי הכרם׳. דקלון נידנד לאביהו שימצא משהו במהירות, ואביהו אמר שאין לו כלום. רק אחרי שדקלון העקשן חיטט לו במגרות, הוא מצא סקיצה של ‘שבחי ירושלים׳. ‘מה זה?׳ הוא שאל. ‘עזוב. זה סתם׳. אביהו אמר. דקלון התעקש להקליט את השיר – והשאר הסטוריה.

בהמשך, משתתפת ישראלית קפצה לבמה ופצחה ברקודי בטן, כשאביהו שר ומסלסל, מה שהוסיף תבלין חינני לערב. אבל גולת הכותרת הייתה כשפיני כהן, יקיר הקהילה, עלה לבמה והשניים פצחו בדואטים משיריו של אביהו, ובביצועים שהרימו את המופע. היה ערב מחמם לב ותודה למיכה קינן שמביא אלינו את כל הטוב הזה.