Connect with us

גוף ונפש

אנחנו לגמרי פוחדים מהצל של עצמנו

Published

on

אנחנו דואגים לכולם, חוששים מכולם, חרדים מהכול, רחוקים אחד מהשני עד שהנגף יחלוף, עד שהפחד יתפוגג

והימים ימי קורונה. איך הכול הזוי כאן, איך הכול התהפך עלינו, ככה, בתוך שבועיים. למי אכפת מהבחירות עכשיו, למי אכפת ממחירי השכירות, מהתשלום לוועד הבית, מהמייל שצריך לשלוח מחר על הבוקר, מהמתנה שצריך לקנות לגננות לפסח. למי אכפת ממשהו בכלל. עכשיו שורדים, עכשיו צולחים את הימים, עוד יום, ועוד יום, ועוד אחד, עד שהנגף יחלוף, עד שהפחד יתפוגג, ובינתיים – החיים מצטופפים תחת הצל של עצמם, אין ודאות, ואין שקט, ואין ציפייה. יש רק את מה שיש עכשיו, את החיים כמות שהם. זה לא מעט לעת עתה, זה לא מעט.

החרדות מכרסמות בי. בשביל לחיות צריך כסף, ומאיפה נביא כסף עכשיו. זה כבר כמה שנים שאני בונה את עצמי כעצמאי, והנה עכשיו הכול מתפורר לי. כל ההרצאות שלי לחודשיים הקרובים בוטלו בבת אחת. כל השיעורים שהייתי צריך להעביר נדחו למועד לא ידוע. שירה אשתי מעצבת תכשיטים, מי בדיוק הולך לקנות תכשיטים בימים הדפוקים האלה. מאיפה נביא כסף עכשיו.

יש לי זיכרון עמום וחריף ממלחמת המפרץ, הייתי אז בן ארבע, והייתה אזעקה בירושלים, ואמא שלי עצרה את האוטו שלה ברחוב שמעוני, ליד בית הכנסת, והוציאה אותי מהאוטו, ורצה איתי לאיזה בית, ושמה עליי מסכה בכוח, וניסתה להגן עליי. זה לא זיכרון צלול, אבל אני זוכר את אמא שלי מכאיבה לי עם המסכה, ואני זוכר את התחושה שהתפזרה לי בגוף, תחושה שמשהו אמיתי קורה כאן עכשיו, וזה לא משהו טוב. אני חושב על חיה, הבת המתוקה שלי, היא כבר מבינה הכול, אין לי סיכוי לגונן עליה מפני הטירוף שמתחולל עכשיו. אילו זיכרונות ייצרבו בה בימים האלה, איך אני שומר עליה מפניהם. איך אני שומר על עצמי.

***

אי ודאות, זה הסיפור, זו ההוויה, אלו הימים. אי ודאות זה תיאור מדויק למה שאני מרגיש עכשיו. אני חושב על המילים האלה, "אי ודאות". מעניין לתאר תקופה על דרך השלילה. זו לא תקופה של "ספק", זו תקופה של "אי ודאות", ויש הבדל. כשהימים ימי ספק, יש את הספק להיאחז בו. אבל כשזו "אי ודאות" אז כל מה שיש זה האַין. זה מה שמלחיץ אותי, נראה לי. אני שרוי בתוך אין. החרדות אוכלות אותי. אני מרגיש שהכול לא אמיתי. והימים ימי קורונה.

צריך להתרחק זה מזה. לא לגעת, לא להשתעל, בטח שלא לחבק או לנשק. צריך להתרחק, מכולם, כל הזמן. רק בשבועות האחרונים קלטתי איזה אדם נוגע אני. מה אומרים, נוגע או נגען, לא משנה. הנקודה היא שכל הזמן נוגעים בי, וכל הזמן אני נוגע בכולם. זה לא רק אני, כולם ככה, לוחצים ידיים, ומתחבקים, ומביאים צ'פחות קטנות, ומתקרבים זה לזה כשמישהו מראה משהו בסמארטפון. כולם מתקרבים כל הזמן, כולם קרובים כל הזמן, ועכשיו כשצריך להתרחק, הכול מוזר, הכול מוזר.

הכול מוזר, ועדיין, לכל מי שאני מדבר איתו יש משנה סדורה לגבי הקורונה הזאת שמחרפנת את הכול. יש לי חבר טבעוני שבטוח שזאת הדרך של העולם להבהיר לנו שצריך להפסיק לאכול בעלי חיים, ויש לי חברה אקולוגית שבטוחה שזאת הדרך של העולם לעצור את כל הטיסות והנסיעות והזיהום המופרע, ויש לי חבר שבטוח שאיראן ניסתה לפתח נשק כימי וגרמה לאסון נורא, ויש לי חבר שבטוח שא־לוהים מנסה להבהיר לנו שהעולם לא בשליטתנו. לכל אחד יש מסקנה מהקורונה הזאת, כל אחד מחלץ ממנה מוסר השכל חד משמעי וצלול.

***

אבל אם תשאלו לדעתי, האמת היא שלמה שמתרחש עכשיו אין תכלית ואין סיבה ואין פשר. הקורונה הזאת סתם, כמו שהכול סתם תמיד. הכול סתם, סיני אחד אוכל עטלף, וגורם למגפה שמשביתה את העולם והורגת אלפי אנשים, סתם, סתם כי ככה, ככה העולם תמיד, כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו היגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם הג'יפה הזה אנחנו צריכים לעבוד.

ובכל זאת, למרות שהכול סתם, הימים הללו הם ימי אנושות, ימי משמעות, ימי בני אדם. המציאות הפכה למטפורה משונה ומתוחכמת. כולם דואגים לכולם, כולם חוששים מכולם, כולם חרדים, כולם רחוקים, כולם ספונים באַין. אדם לאדם אדם, כולם מתקשרים להורים שלהם, לסבים ולסבתות, כולם מביטים בילדים שלהם במבטים מלאי משמעות, כולם מסתגרים בחיים שלהם ואגב כך תוהים על קנקנם, כך שגם אם הכול סתם, וגם כשהכול סתם, מן הסתם הזה בוקעת אנושיות. זה משהו שקשה לי להסביר, אבל קל לי להרגיש. החיים חיים, העולם עולם, האנשים אנשים, והימים ימי קורונה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

תדע כל אמא וסבתא: זה יכול לקרות לכל אחת…

Published

on

בעקבות מקרי הרצח המזעזעים של מאיה וישניאק ומיכל סלה ע"י בני זוגן, ד"ר ג'ודי כצמן מציעה לכולנו לפתוח טוב טוב את העיניים

לבתך, אימך, סבתך, נכדתך, אחותך, גיסתך, חברתך ושכנתך. אחת עשרה נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. שש נשים נרצחו מאז תחילת הקורונה. גם זו מגיפה. וחיסון יש לה. החיסון הוא טיפול!
אמא של מאיה וישניאק ז״ל, הבחורה שנחנקה על ידי בן זוגה, אמרה השבוע: ״אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד״. אחות של מיכל סלה ז״ל, שנרצחה על ידי בעלה , אב בתה, שהיה מטפל בנוער , אמרה בהלוויה: ״אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות בכל משפחה״. כי לאלימות נגד נשים ובמשפחה, מחוברת סטיגמה. זה קורה רק ״להם״ שם, בעלי רקע סוציואקונומי נמוך, ההם שגרים בשכונה שם מהעדה ההיא.
אז זהו שלא! כמו הקורונה, זה נוגע בכולם, ללא הבדל דת,צבע, מין, השכלה, קריירה ומקצוע, מקום מגורים.
והגברים? הם ניראים כמו השכן שלך. הם עובדים, לומדים, מגדלים משפחה, ומתרגשים בברית של בניהם ההבדל? הם נ ש א י ם של וירוס האלימות! כשהמערכת החיסונית הרגשית שלהם חזקה, הם שולטים בעצמם, ויודעים לעצור לפני ההתפרצות. כשהמערכת הרגשית שלהם מחוררת, הם מאבדים את זה: הפנים משתנות, הופכות ללא מוכרות, העיניים משתנות, מבט של טירוף, הפנים אדומות, מזיעות, והאדם הופך לחיה רעה.
הנשאים לעולם ישאו איתם את הוירוס. בתקופות משבר, כשהקנאה, הפחד, הכעס, חוסר האונים, התסכול והכאב ישתלטו עליהם, הוירוס יכניע את בעליו, עד איבוד שפיות רגעית. כמו שאני שומעת המון מגברים אלימים, בהם אני מטפלת באופן פרטני וקבוצתי, ״לא ראיתי כלום, היה לי שחור בעיניים, כשהן נפתחו הכל היה שבור סביבי, לא זוכר מה עשיתי, כאילו זה לא אני״.

מאיה וישניאק ז"ל. יכול לקרות לכל אחד

בפגישתנו השבועית שאלה אותי אמא מודאגת: איך אני אמורה לגדל את בנותי בעולם שכזה, בו נשים נרצחות כל יום? ואני אומרת ״ונתנו בהם סימנים״. תמיד יש סימנים. זו שפה וצריך לדעת לקרוא אותה, באולפן החיים. ישנן נורות אדומות, שהן נורות אזהרה מיד בהתחלה, כן מיד בהתחלה, בזוגיות בתקופת הנעורים ובבגרות.
אז מה נאמר לבנות שלנו שנכנסות לעולם הדייטים , ולנכדות הקטנות שלנו, שעדיין עם קוקיות שמחות וסומכות. איך נלמד אותן לראות, להבין, להגיב, וביחד עם זה לא לחיות בפחד גדול, ולאבד פרופורציות . נספר להן על הנורות האדומות. אותם רמזים שמעידים שיש כאן משהו אחר עד מסוכן. כי זה מסוכן כשהוא:
– מרחיק אותך מחברותיך,
– מרחיק אותך מבני משפחתך, כי הם חומת ההגנה שלך , הוא צריך אותך חשופה ותלויה בו, ללא קבוצת תמיכה.
– כשהוא מקסים אל אחרים ומגעיל כלפייך.
– כשהוא משפיל, מעליב, מנמיך, מבטל, מלגלג, ואת לאט לאט מאמינה לו,שאת שמנה, מכוערת, סתומה, ובכלל,״מי יקח אותך חוץ מאדיוט כמוני?״
– כשאת מצדיקה את התנהגותו האלימה, בטענה שאת צריכה לדעת מה מפריע לו, ולוותר על חברות ומשפחה , ומוסיפה ״ככה זה בזוגיות לא?״
– כשהוא מתנדב לקחת אותך לכל מקום, כדי לפנק אותך, אבל באמת כדי לראות עם מי את נפגשת.
– כשהוא עוקב אחרייך , ופתאום משום מקום מופיע כשאת עם חברים.
– כשהוא מופיע במקום עבודתך לראות ״מי הבוס הזה שלך?״
– כשמבקש ממך לא לעבוד, למרות רצונך בקריירה, כי הוא מפרנס בגדול ״ואת תהיי מלכה, גדלי ילדים״
– כשהוא בוחר לך את מקום העבודה שלך.
– כשהוא מרים את הקול ואת מתכווצת רק רוצה להעלם.
– כשהוא בוחר את בגדייך, ואוסר עלייך ללבוש פרטי לבוש שאינם לרוחו.
– כאשר לבריכה או לים את הולכת רק איתו, כי הוא צריך לשמור עלייך בעולם של זאבים.
– כשהוא אובססיבי כלפייך, מתקשר שלושים פעם ביום, רוצה לדעת היכן ועם מי את, ובעיקר מתי כבר יהיה לך זמן עבורו .
– כשהוא מקנא ומתפרץ באופן קיצוני, שובר דברים ומרים יד עלייך.
– כשהוא דורש בכח יותר ממה שאת מוכנה .
– כשכל הדרכים חסומות בפנייך למקורות הכסף שלכם, ואת מבקשת רשות להוצאת כספים ונתונה לחסדיו.
– כשאת מוענשת בכל מיני אופנים, כשאת מעצבנת״ ולא צייתנית.
– כשאת מגלה שאת פוחדת מתגובותיו, והולכת על קצות האצבעות בחייך.
– כשאת מדברת עם אחרים, צוחקת עם אחרים …והוא מתפרץ כי את … לא מכבדת אותו.
– כשהוא מפחד שתעזבי אותו , ואומר את זה בכל הזדמנות.
– כשהוא מתקדם מהר מדי ולא באופן סביר במערכת היחסים. דוגמה? מציע מגורים משותפים בשבוע הראשון.
– כאשר אחרי כל התפרצות , מתנצל, בוכה ומבטיח שהדבר לא יקרה שנית, קונה מתנות, מחזר מתחנף מפצה …. עד הפעם הבאה.
קוראים לזה מעגל האלימות . כאשר טריגר מעלה את מפלס הלחץ, גורם להתפרצות, בעקבותיה יש רגיעה, חרטה על שקרה, וקיום טקס ״ירח הדבש המדומה״, בו שניים מתפייסים מתוך הבהלה של מה שהתרחש, וחוסר יכולת לפרוץ את המעגל .
– כשאת מתגעגעת למי שהיית לפני שפגשת אותו.
– כשאת רוצה לעזוב והוא מאיים: ״מכאן את יוצאת רק בארון״.
– כשאת רוצה לעזוב ולהיפרד בטוב , כמו עוד רבים אחרים  והוא אומר כי בלעדייך חייו אינם חיים, ומאיים להתאבד. ואת מפחדת לעזוב ולהיות אחראית למעשיו שלו.

מיכל סלה ז"ל. יכול לקרות בכל משפחה

תדע כל אמא, תדע כל סבתא אף אחד לא יעשה את זה במקומך, כמו שרק את יודעת.
והמצווה היא, והגדת לבתך! והגדת לנכדתך! זו תורה שבעל פה שצריכה לעבור במעגלי הנשים. והכי הכי חשוב לייצר במערכת היחסים בבית, במשפחה, בבית הספר, מרחב המאפשר לבקש עזרה בשעות שנראה כי זה סוף העולם.
כי בשם ובחסות הבושה נשים לא מבקשות עזרה, מתביישות. נרצחות.
ואם בתך או נכדתך מתרחקת , ומשתנה מול עינייך, נמנעת מלבוא, לדבר, לשתף, אינה כתמול שלשום, נמנעת מקשר עין, מתרצת, ואת לא ישנה בלילה… גם זה סימן. כי הלב יודע לפני שהראש מבין. ️

==

ד"ר ג'ודי כצמן היא מומחית לנושא אלימות במשפחה. www.judykatzman.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות