Connect with us

latest

אמת על באמת: איך תהיו יותר אותנטיים?

Published

on

אנחנו בונים לעצמנו הגנות מפני העולם החיצוני ולומדים מוקדם בחיינו מה מותר ומה אסור להגיד ולעשות • אבל כדי לבנות מערכות יחסים עמוקות ולחוש שייכות עליכם להיות נאמנים לעצמכם • טיפים לחיים אמיתיים יותר

מאת: יהודית כץ

ברוני וור (Bronnie Ware) עבדה כאחות במוסד לחולים סופניים באוסטרליה. על אף שעבודה מהסוג הזה נשמעת די מדכאת, וור מספרת שהשיחות עם החולים הנוטים למות גרמו לה להעריך מחדש את החיים, לקבל פרספקטיבה רחבה יותר ולחשוב על חייה מחדש. בבלוג שלה ובספר חמש החרטות הגדולות של העומדים למות היא מתארת את תובנותיהם של האנשים שהגיעו עד הסוף, השילו כל מעטפת של נראות חיצונית ושל רושם והסתכלו למוות – ולחיים שחיו – עמוק בעיניים. החרטה שחזרה שוב ושוב אצל אוכלוסיית הגוססים הייתה: ״הלוואי שהיה לי אומץ לחיות את חיי באופן שנאמן לעצמי, ולא כפי שציפו ממני אחרים״.

גם אנחנו, אלה שנותרו להם עוד כמה שנים לחיות, יכולים להבין שחיים אותנטיים הם דבר חיובי. מה יכול להיות רע בהתנהגות שמתאימה לאמונות ולערכים שלנו, מעגל חברים שממלא אותנו באנרגיה והימנעות משקרים, מאי דיוקים ומאירועים שנואים? אבל מתברר שהדרך אל האותנטיות המיוחלת רצופה ברגעי ״לא נעים לי״.

כשהאמת לא נעימה, כשמישהו עלול להיפגע או כשיש סיכוי שאנחנו נצא פחות טוב אנחנו מעדיפים לעגל פינות, להמציא שקר קטן לבנבן, לשים את הלב שלנו על ״השתק״, לנשוך שפתיים ולהגיע לאירוע שאנחנו לא רוצים להשתתף בו.

בפודקאסט הדו שבועי שלי אירחתי את אחד האנשים האהובים עליי בעולם, אחי הגדול דוד כץ. דוד הוא יזם שהקים יחד עם איתן לויט חברה מצליחה לעיצוב הבית, והוא גם אחד האנשים הכי אותנטיים שאני מכירה. אם חיים אותנטיים מעניינים אתכם ואין לכם רגע פנוי להאזין, הנה עיקרי השיחה בינינו.

דוגרי, מה זאת אותנטיות?

אותנטיות היא מושג פסיכולוגי-פילוסופי המתייחס למצב שבו הפרט חש שהוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ולרגשותיו הפנימיים למרות השפעות חיצוניות מנוגדות. בעברית פשוטה: אותנטיות היא להיות אתם עצמכם ולשקף את מחשבותיכם ללא צנזור. זהו הוויתור המודע על הניסיון לנהל את האופן שבו אנשים אחרים תופסים אתכם, כלומר את ״מה יגידו״. זוהי גם המוכנות להיות פגיעים, עניין לא קל ליישום: המשחק הזה של לשדר ״עסקים כרגיל״ ו״הכול בסדר״, הניסיון להיות נחמדים לכולם ולשמור על יחסים טובים עם כל מכר שיש לכם לא תמיד עומדים בקו אחד עם מה שאתם מרגישים, חושבים או מאמינים בו.

אם חשבתם שאומר לכם: ״אל תדאגו, אמרו את כל האמת ורק את האמת ואנשים סביבכם יתאגדו יחד וירימו אתכם באוויר בהערכה״, צר לי לאכזב. ברוב המקרים החששות שלנו אמיתיים. אנשים לא תמיד אוהבים לשמוע שהם עשו טעות, ושאנחנו פחות בקטע של מסיבות רועשות גם אם הם המארגנים שלהן. אותנטיות היא תכונה מקטבת – היא עושה פלאים למערכות יחסים שבנויות מאנשים שמעריכים אותה, והורסת קשרים אחרים עם אנשים שכל פרצי הכנות האלה עושים להם רע.

למה לי אותנטיות?

יש המון סיבות להתרחק מאותנטיות כמו מאש. היא מכריחה אותנו להניח את הלב שלנו על השולחן, לעמוד מאחורי מילותינו ולומר אמת שלעתים אינה נעימה ולהסתכן בכך שאנשים יחשבו עלינו דברים שאיננו רוצים שיחשבו, שיגיבו בצורה שאיננו מצפים לה או שפשוט יבחרו לעזוב אותנו.

אז מה יצא לנו אם נוותר על השליטה המתוכננת בהעברת המסרים שלנו ונאמר את מה שמתאים לערכים ולאמונות שלנו? טוב ששאלתם:

1. שלום לבינוניות: אותנטיות היא תכונה שנכנסת אל תוך קרביה של מערכת יחסים וחוצה אותה לשניים. ישנם כאלה שיאהבו אתכם בזכות האומץ והפתיחות, ואילו אחרים יכריזו על ניתוק. חברות שנבנתה על מרכיבים שאינם כנות היא חברות לא אמיתית, פשוט מפני שחבריכם לא הכירו אתכם באמת. הם אהבו גרסה מכובסת, מהונדסת ומצונזרת של מי שאתם. בעוד שחברויות מסוימות ייפגעו, חברויות אחרות ייעשו משמעותיות ועמוקות יותר.

2. מדיניות הביטולים הליברלית: כמה כיף לדעת שהחבר שלכם מתרגש לקראת המפגש המתוכנן שלכם, שהוא ממתין בציפייה לערב ושאין אירוע אחר שהוא היה מעדיף להיות בו. אז זהו, שלפעמים זה לא המקרה. לעתים הוא ממש לא רוצה להיות שם (או גרוע מכך, לא היה רוצה להיות אתכם). דוד המציא את ״מדיניות הביטולים הליברלית״, שאומרת: ״היה היכן שאתה רוצה להיות״. אמנם זה נשמע אנוכי בשמיעה ראשונה, אבל המדיניות הזאת היא דו כיוונית. שני הצדדים יכולים לבחור שהם עייפים ביום מסוים בלי להתנצל, להתרפס או להמציא תירוצים. מדיניות כזאת משחררת אתכם מעול ה״לא נעים״ ומבטיחה שכשאתם כבר נפגשים עם אנשים הם רוצים להיות שם.

3. החופש להגיד לא והרווחים שבסירוב: אנשים רבים חוששים מהמילה הקטנה בעלת שתי האותיות שמתחילה בלמ״ד ונגמרת באל״ף. הם בטוחים שאם יעזו לומר ״לא״ השמיים יפלו והחברות תסתיים. כדי להתמודד עם חוסר הנוחות שבסירוב הם משתמשים בתירוצים חיצוניים שונים: אכלו להם את הכלב והם לא יכולים לבוא, המטפלת בדיוק התחתנה והתגרשה, או שהם לקו לפתע פתאום במחלה חשוכת מרפא שתיעלם בדיוק מחר בבוקר. במצב כזה, לא רק שמערכת היחסים סובלת מחוסר אותנטיות ושנוצרת תחושת שלא לגיטימי פשוט להיות עייף, או לא לאהוב את כל סוגי האירועים והאנשים, אלא שחוסר האותנטיות מחלחל פנימה ופוגע במוטיבציה ובתחושת השליטה הפנימית.

בניסוי שנעשה באוניברסיטת אוקספורד הראו שנבדקים עמדו ביעדים שהציבו לעצמם כשסירבו במילים ״אני לא״ הרבה יותר טוב מאשר כשאמרו ״איני יכול״ (כלומר ״אני לא מפסיד אימון״ לעומת ״אני לא יכול להפסיד אימון״). שימוש אותנטי בשפה מעורר את תחושת השליטה העצמית שלנו וגורם לנו להיות מחויבים הרבה יותר למילים שאנחנו אומרים.

4. בואו נדבר על פגיעות: אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו הוא להודות בפגיעות. איננו אוהבים לומר שאין לנו את כל התשובות, או להעניק לאחרים פריט מידע שהם יכולים להשתמש בו נגדנו. אנחנו חוששים שמעשינו יקבלו פרשנות אחרת מזו שתכננו, לכן אנחנו שומרים את הקלפים קרוב לחזה. לפעמים אנחנו אפילו לא משתפים בדברים טובים שקורים לנו, כמו היריון חדש, מפני שאנחנו חוששים מהפלה עתידית שתיאלץ אותנו להודות שהחדשות הטובות כבר אינן רלוונטיות. זו הסיבה לכך שנשים חוות מגוון חוויות במהלך החודשים הראשונים להיריונן, אבל מנותקות לגמרי מהחברים הקרובים שעדיין לא יודעים מה מתרחש.

החוקרת ברנה בראון מדברת בהרצאת TED על בושה ועל כמה היא אנושית: ״ישנם שלושה דברים שלמדתי לגבי בושה במהלך המחקר שלי: כולנו חשים אותה, אף אחד מאיתנו לא אוהב לדבר על זה והבושה משתלטת באופן מיוחד על אנשים שמנסים להסתיר אותה״. אותנטיות היא ממש צוהר לפגיעות ואם אתם אומרים את מה שאתם מרגישים אתם נעשים פגיעים יותר. פגיעות יכולה להוליד בושה וחרדה, אבל גם שמחה, השלמה ותחושת שייכות. בראון גילתה שאנשים שמסוגלים להפגין פגיעות הם אלה שגם נהנו מערך עצמי גבוה יותר וחוו תחושת השלמה.

דבר נפלא נוסף שקורה כשמאפשרים לפגיעות להיכנס לשיח הוא שלפתע פתאום כולם מרגישים הרבה יותר נוח לשתף בעצמם. כשמישהו סומך עלינו אנחנו מרגישים פחות מאוימים וקל לנו לספר ולשתף בנבכי הנפש שלנו. הרבה יותר פשוט להתמודד כשהסביבה תומכת, אבל הסביבה לא תוכל לעזור לכם אם לא תשתפו אותה במה שקורה לכם.

אותנטיות: מדריך למשתמש

אם חשקה נפשכם במידה הגונה של אותנטיות בחייכם, תוכלו להשתמש בעקרונות הבאים:

1. ערכו היכרות עם עצמכם: הדבר הראשון שצריך לעשות כדי להיות נאמן לעצמך, הוא לדעת מי הוא אותו ״עצמך״. מהם הדברים שגורמים לכם אושר? מהם הערכים שאתם מאמינים בהם? מהם העקרונות שאתם פשוט לא מסוגלים להפר? מיהם האנשים שעושים לכם טוב? אילו אירועים אתם אוהבים ואילו ממש לא? אחרי שתדעו טוב יותר מי אתם ומה מתאים לכם, תוכלו לתקשר את אותם קווי מתאר גם לאחרים.

2. שנו את אופן החשיבה: אנשים רבים מאמינים שיש משחק סכום אפס בין נחמדות לאותנטיות – או שאתם אמיתיים וכנים, או שאתם נחמדים. אותנטיות אינה תירוץ להיות אדם מגעיל, ובהחלט אפשר לדבר בצורה כנה ופתוחה בלי לפגוע ברגשותיהם של אחרים. צריך זמן ותרגול, אך זה לגמרי אפשרי. אחת הדרכים להסביר אותנטיות בצורה מכבדת היא להסביר את מעשיכם: ״אני לא מגיעה למסיבה כי אני ממש סובלת במקומות רועשים וצפופים״. אפשר גם להתייחס לרגשותיו של הצד האחר, או למה שהוא יכול לחשוב: ״אני חוששת שתחשוב שאינך חשוב לי, אבל זה ממש לא נכון״.

3. הפסיקו לקחת אחריות על תגובות של אחרים: כשאנחנו חושבים על שיחה בעייתית, על ביקורת או על סירוב אנחנו מנסים לנחש איך יגיב הצד השני. אם הוא יכעס, ייפגע או ייעלב. הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים ולכן אין לנו באמת יכולת לצפות את התגובה של הצד השני, וגם לו הייתה לנו אנחנו לא יכולים לקחת גם את האחריות לתגובתו. אם מישהו יבחר להתפרץ אחרי שיחה אותנטית וכנה זו הבחירה שלו, ושלו בלבד.

4. אל תחכו למחר: נכון, כשצריך להעביר מסר לא נעים, או כזה שאיננו בטוחים איך יתקבל על ידי הצד השני, נהוג לחשוב ״מחר בבוקר יהיה הזמן המושלם לעשות זאת״, או מחרתיים, או בעוד שבוע, או חודש או עשור. אנחנו דוחים ודוחים, ממתינים לרגע המושלם ובינתיים חיים עם שקרים קטנים. עיכוב פוגע באותנטיות, מפני שבינתיים העברתם רגעים יקרים בחוסר אמינות. לפעמים זה מידע שיכול ממש לפגוע בצד השני. למשל, אם אתם יודעים שלא תגיעו לחתונה של חבר אל תמתינו לבוקר האירוע כדי לבשר לו על העניין.

5. צרת רבים, חצי נחמה: לפעמים אנחנו שוכחים שהחברים, בני הזוג והמשפחות שלנו שייכים לאותו זן של בעלי חיים וכולנו אנושיים. אנחנו בטוחים שהבעיות שלנו בלעדיות לנו וחוששים לשתף בדברים שקורים לרבים אחרים ברחבי העולם וגם לאלה שגרים בדלת ממול. השתמשו בגישה חומלת, החוויות האנושיות שלכם אינן דבר שיש להתבייש בו. [קראו עוד על חמלה עצמית ואיך לתרגל אותה.

במהלך חיינו אנחנו בונים לעצמנו הגנות מפני העולם החיצוני ומפני תגובותיו. אנחנו לומדים לחיות על פי חוקי משחק חברתיים ומפנימים מהר מה מותר ומה אסור להגיד. דווקא שחרור העכבות – כל עוד זה נעשה בצורה נעימה, מכבדת ומוקירה – יכול להוביל לבניית מערכות יחסים עמוקות וחזקות יותר, לשיתוף הדדי, לתחושת שייכות ולתחושה הנפלאה שחשים כשאנחנו נאמנים לעצמנו.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית, היא מלווה אנשים באופן אישי ועוזרת להם ליישם כלים פרקטיים מתוך המחקר הפסיכולוגי בחייהם האישיים. יהודית גם מייעצת לישראלים בארה״ב באמצעות סקייפ.
לאתר האישי:www.judithkatz.me

latest

שיעולי בית

Published

on

השיעול פנים רבות לו מלבד המעשנים, ששיעולם אומנותם (ואלה שבמהלך שיחה משתעלים כדי להרוויח זמן ולהצטייד בעוד כמה שניות למחשבה)

בימים האחרונים מלווה אותי שיעול טורדני, קולני ומעצבן. סוג של התקררות, שניסיון העבר מלמד שתחלוף מתישהו – כנראה יום אחרי שאצא סופית מדעתי.

כמו הרבה תופעות בגופנו, כאב הגרון מופיע פתאום, בלי להודיע מראש או לתלות מודעה בנוסח מיתרי קול יקרים, החל ממחר נערוך מסיבת חיידקים בגרון שלכם, סליחה על ההפרעה". האירוע מתחיל בעצימות נמוכה, ומשם מתגבר ומידרדר בהדרגה, עד שמגיע הרגע שבו אתה מבין שזהו, אתה נגוע בהשתעלות פוֹ רטה למתקדמים.

השיעול פנים רבות לו. מלבד המעשנים, ששיעולם אומנותם והם כבר לא שומעים את השיעול של עצמם, יש גם את אלה שבמהלך שיחה משתעלים כדי להרוויח זמן ולהצטייד בעוד כמה שניות למחשבה. בקרב חבריי למקצוע יש טענה שמפיק אחד, שהאמת אינה תמיד נר לרגליו, משתעל תמיד שנייה לפני שהוא משקר. אני תוהה איך בחודשי החורף אפשר לדעת אם הבחור משתעל מכיוון שהוא משקר, או שהפעם הוא באמת צריך כוס תה.

המשתעל, ללא הבדל דת, גזע, מין או צעיף, שואף לדבר אחד בלבד: להיפטר מהליחה המעצבנת. אם אחרי כמה ניסיונות הצלחת להעלות ממרתפי ריאותיך חומר בלתי מזוהה, אתה חש התעלות ומרגיש מרוצה מעצמך, כאילו אתה זה שעומד להתגרש מג'ף בזוס מאמזון. חבל שאחרי כמה דקות האופוריה חולפת והכל חוזר לקדמותו. משלוח טרי של אספקת ליחה מגיע לגרון, הימ"חים מתמלאים ומתקפת השיעולים מתחדשת ביתר שאת.

מעבר לאקט הלא נעים, האדם המשתעל סובל גם מנזקים היקפיים. במקום לתמוך באומלל, הסביבה מתנכרת לו, אנשים תופסים ממנו מרחק ומביטים בו בעין עוינת, כאילו מדובר בתן מוכה כלבת. שיעול לא מקנה לך ימי מחלה, כי לא ממש ברור באיזו מחלה מדובר, וגם לא תרצה לבזבז עליו ימי מחלה. אתה מחויב להגיע לעבודה, רק ששם מתייחסים אליך כמו למישהו שמעל בכספים.

הגברת הראשונה, שבדרך כלל מגלה כלפיי רמה מסוימת של רחמים כשאני חולה, התנהלה במשבר הזה באופן לא אחיד. בתחילה אמרה את המשפט המשונה "אתה נורא משתעל", בטון של מישהו שהבחין שלבן־שיחו צמחו קרניים ושיער כחול. העובדה שאני מרגיש כאילו עקרו לי את הריאות מהמקום והכניסו לבלנדר, פחות הזיזה לה. בהמשך היא הכינה לי כוס תה עם ג'ינג'ר, קינמון ודבש, והודיעה לי במבט ידעני של מי שהרגע סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת בולוניה, ש"אתה צריך לשתות אחד כזה כל שעה". אחרי כמה לילות שבהם הרעמתי בשיעוליי לתוך האוזן שלה כשישנה, היא רמזה לי בבוקר באדיבות ש"יהיה לך הרבה יותר נעים לישון בחדר אחר".

מקץ ארבעה ימים שמעתי ממנה את המשפט "אתה חייב לעשות עם זה משהו", כאילו אני לא מחסל בקבוקי סירופ נגד שיעול בשלוק כמו בקבוקוני סודה, וגם מבלה ארבע פעמים ביום מעל סיר רותח עם מגבת על הראש, כדי לבלבל את הליחה ולגרום לה לחשוב שאנחנו בסאונה פינית. מכיוון שרעייתי היא לא רק רופאה מומחית אלא גם חוקרת התפשטות חיידקים, היא הודיעה שהבעיה שלי היא שאני מתלבש לא טוב (והפעם לא מבחינה אסתטית) ולא שם משהו על הראש כשאני יוצא מהבית. מכיוון שבניגוד אליה אני דאגתי להתחסן לפני החורף, זה קצת עצבן אותי. אמרתי לה שאני לא מסכים למילה מדבריה, אבל למרות זאת אהיה מוכן להיהרג תוך כדי שיעול על זכותה לומר לי למה אני משתעל.

ככל שהשיעולים שלי התגברו, כך האנשים סביבי הלכו והתמעטו. הבנתי שכולם מעדיפים להתרחק ממני, כולל חברים, מכרים, ואפילו הבנות שלי, שלראשונה בחייהן אפילו לא רצו שאני אכין להן אוכל. הפכתי למצורע. בלית ברירה חשבתי לקפוץ להוריי. הרי איפה יכול בן חולה ואומלל למצוא יחס חם אם לא אצל אבא ואמא. אלא שגם הם ענו ב"אולי עדיף שתיפטר קודם מהשיעול הזה". השכנים עשו לי פרצופים כי השיעולים הפריעו להם לישון בלילה, והיה נדמה לי שאפילו התינוק שלהם, שבימים רגילים נוהג להעיר את כל הבניין באמצע הלילה בבכי שלו, תקע בי מבט כועס. כשמישהו נקלע לשכונה ושאל איך מגיעים לבניין הסמוך אלינו, ענו לו: ״לך ישר ופנה שמאלה אחרי הבית של המשתעל״.

כשאנשים כן דיברו איתי, זה היה כדי להציע לי תרופות סבתא שונות. בטון רציני שלא היה מבייש את לואי פסטר הם הסבירו למה, אם רק אשתה תה עם שיבה, כורכום וקצת זיפזיף, השיעול ייעלם. אבל האמת היא שאין ממש קשר. עם כל הכבוד לתרופות הסבתא, אם הן כל כך יעילות – איך זה שכל הסבתות תמיד חולות ומאכלסות את קופות החולים?

אחרי כמה ימים קשים, כולל תפריט עשיר של מבחר סירופים, אדים וטיפות איקליפטוס, שהועילו קצת פחות מכוסות רוח, ניגשתי לרופא המשפחה שלנו. הסברתי שהראש שלי נפוח מרוב השתעלויות, ששרירי הבטן מכווצים, ושיש לי כל מיני התחייבויות בתחום הבמה, שבהן לא מקובל להשתעל לאנשים בפרצוף ולהישמע כמו טרקטור מקולקל. שאלתי איך יכול להיות שכבר הוצאתי יותר ליחה מהגז שיצחק תשובה הוציא, והמאגר אצלי לא חושב להתרוקן. הרופא בדק אותי, כשהוא לא חוסך במאמצים – בעיקר מאמצים לא להיות בטווח הנשימה שלי ולנשום את האוויר הנגוע שיוצא לי מהפה – ואישר שאין לי דלקת ריאות. הוא נתן לי להבין שזה כנראה יחלוף, ורמז שבחדר ההמתנה מחכים לו אנשים עם מחלות אמיתיות, אז כדאי שאכחכח את עצמי החוצה.

למחרת נסעתי משתעל לאחד מהיכלי התרבות במרכז הארץ להופעה שבה נאלצתי גם לשיר. במהלך ההופעה הצלחתי להימנע משיעול לכיוון הצופים, וכששמעתי מישהו בקהל משתעל, הסתנכרנתי איתו. כשברחו מגרוני צפצופים משונים, ניסיתי להסוות אותם כאילו מדובר בתקלה במיקרופון בעזרת תנועות מאיימות לעבר טכנאי הקול. כדי להחזיק מעמד, מזגתי לעצמי במהלך ההופעה תה מתוך תרמוס. במקביל, גמעתי כמה שלוקים רצופים של סירופ נגד שיעול. הבעיה שסירופים נגד שיעול נוטים להיות גם סירופים נגד ערנות, ואחרי כמה דקות נרדמתי על הבמה עם תרמוס התה ביד. אחרי חצי שעה העיר אותי אחד המשתתפים, תוך שהוא מעיר לי בסרקזם שזה ממש לא מקצועי לעלות לבמה עם וויסקי, ושכדאי שאעשה משהו עם הרגלי צריכת האלכוהול שלי. ניסיתי לענות לו, אבל מה שיצא לי מהפה נשמע כמו מכונת כביסה בלי גלגלים שנגררת על הרצפה.

המשך לקרוא

latest

תופסים ראש על הבר

Published

on

או: למה אין מתאימה מבר רפאלי להנחות את האירוויזיון

בתחילת השנה האזרחית החדשה הוגשה טויוטת כתב האישום נגד הדוגמנית בר רפאלי לפיה נטען כי יחד עם הוריה, הסתירה ממדינת ישראל, לכאורה, הכנסות ב-7 השנים שבין שנת 2007 לשנת 2014 בסך הקרוב ל-10 מיליון דולר (35 מיליון שקלים). מטיוטת כתב האישום עולה כי הכנסותיה של בר רפאלי בשנים האלה מעבודות וקמפיינים בחו"ל היו כ-5 מיליון ש"ח. למרות זאת, נטען שבר אומנם דיווחה על ההכנסות הללו אך טענה שהיא איננה מתגוררת בישראל ולכן לא תשלם מס. בחקירה התגלו עוד מיליוני שקלים שכלל לא דווחו לפקיד השומה בישראל והופקדו, על פי החשד, במקלטי מס שונים וחברות שרפאלי פתחה במקומות שונים בסינגפור, באיי הבתולה ובקפריסין ששימשו אותה על פי החשד להעלמה והסתרה של הכספים שקיבלה.

טענת ההגנה המרכזית של רפאלי נשענת על הזוגיות עם ליאונרדו די קפריו. בר טענה מראש שמרכז חיה לא נמצא בישראל ולכן היא איננה צריכה לשלם מסים, אך בכתב האישום נטען שרפאלי התגוררה בתל אביב בפועל והשתמשה בכרטיסי אשראי של אמא שלה כדי להסתיר את הפעילויות הכלכליות שלה בישראל. בנוסף, רשויות המס טוענת שבר רפאלי טענה בפני רשות המס האמריקאית שמרכז חיה הוא בישראל וזאת כדי להימנע מתשלום מסים גם כאן.

לדעת דרור רפאל ב"מעריב", הבעיה עם בר רפאלי היא "הפער בין היופי החיצוני עוצר הנשימה, המושלם, לבין מה שנראה כמו קלקול פנימי, לפחות לפי המצטייר מההאשמות נגדה על העלמות מסים מהמדינה ומסיפורי המעשיות על כך שבר לא חיה כאן אלא בארצות הברית, בעוד לאמריקאים סיפרו שהיא לא חיה שם אלא כאן. זה הפער בין הזוהר והיופי הבלתי מושג שהפך אותה לדוגמנית-על-חלל בינלאומית לבין מה שנראה כמו תחמנות, תאוות בצע, הפרת חוק, זלזול, התנשאות ואפשר להמשיך עם רשימת התארים מכאן ועד הוליווד".

"אם החשדות יתבררו כנכונים", כותב רפאל, " אפשר לקבוע שמשפחת רפאלי מתייחסת אל ישראל ואזרחיה כאל פראיירים שמתפקדים כחיילים במקלט מס, לעומת היצור הנשגב והעילאי שכולנו צריכים להרכין בפניו את ראשינו, שנקרא בר רפאלי.

ומי מלין עליה? מס ההכנסה. וואו, לא מצאו גוף יותר משעמם מזה? שוב הפער הבלתי נתפס בין משרדי מס ההכנסה עם כל הניירת והפקסים, המספרים הסידוריים, השנתונים, הרבעונים ואלפי דוחות השומה שאין בהם טיפת סקסיות, לבריה היפה, התמירה, האצילית עם מסיבות היוקרה, הזוגיות הפוטוגנית עם ליאונרדו דיקפריו, החופשות הסקסיות באל־איי והשותפות בחברות האופנה המצליחות הודיס וקרולינה למקה ברלין".

עכשיו היא גם מתעתדת להנחות את האירוויזיון. דווקא מי שמתעקשת להשתמט (לכאורה) מכל החובות, מבקשת שוב לזכות בכל התהילה ורוצה להתמתג כפנים של ישראל. רפאל: "זהו שוב פער עוכר שלווה, אבל דווקא בגללו אין מתאימה ממנה להנחות את האירוויזיון. הרי הצביעות הזאת היא תכונה כל כך ישראלית. צריך לקרוא לה בר ישראלי. עוטה על עצמה תדמית מלכותית של נסיכה טהורה, חייכנית, אבל לא מן הנמנע שהיא תחמנית קטנה, עוקפת תורים, חובבת מתנות יוקרה, ומעדיפה שמישהו אחר יעשה במקומה את העבודה…"

המשך לקרוא

latest

בחייה ובמותה

Published

on

רונה רמון,2018-1964

חתנית פרס ישראל, מרים פרץ, שבתה אלפי לבבות בוועידה השנתית של ה-IAC שנערכה בתחילת החודש בפלורידה. פרץ, ששכלה שניים מבניה במערכות ישראל, התייחסה השבוע למותה של רונה רמון: הסיפור של משפחת רמון הוא הסיפור של עם ישראל. של אנשים מגביהי עוף, שלא ויתרו וממשיכים ללכת, להגיע רחוק", כתבה. "לי יש בראש תמונה שוודאי עוברת בראשן של משפחות שכולות רבות, והיא תמונת היום שבו נתאחד שוב עם יקירינו. במפגש הזה של רונה, שקורה ממש עכשיו, אני מדמיינת אותה פוגשת את אילן ואסף, ואומרת להם, "האם שמעתם את קולי? את קולכם שניסיתי להשמיע? השתדלתי. עשיתי כמיטב יכולתי". ועכשיו הקול של רונה נדם, אבל הרוח שלה, רוח של אם, רוח של לוחמת אמיצה, רוח של דבקות בחיים, של אהבה ונתינה בלי קץ, רוח של עשייה ויצירה – הרוח עודנה איתנו. את הרוח הזאת רונה, אנחנו נמשיך כאן — בשביל אילן, בשביל אסף, בשבילך, בשבילנו".

רונה רמון, אלמנתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון ואמו של אסף רמון, טייס קרב שנהרג בתאונת אימונים, הלכה לעולמה בתחילת השבוע בגיל 54 מסרטן הלבלב. רמון היתה מטפלת אלטרנטיבית והקימה את קרן רמון" לקידום בני נוער. היא הותירה שלושה ילדים טל, יפתח ונעה. רמון, ילידת קרית אונו, נישאה ב-1986 לאילן רמון, טייס קרב שהשתתף בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק. בהפרש של כמה שנים פקדו אותה שני אסונות כבדים: ב-2003 נהרג רמון בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה כשחזרה לכדור הארץ. שש שנים לאחר מכן נהרג בנה הבכור של רמון, אסף. הבן, שהתגייס לחיל האוויר בעקבות אביו, נהרג בהתרסקות מטוס F-16 בעת אימון בדרום הר חברון. האב והבן נקברו זה לצד זה בנהלל.

מאז ששכלה את בעלה ובנה הרבתה רמון להרצות על סיפור חייה, בארץ ובעולם. "זה נכון, יד הגורל היכתה בי, כמה שהיא היכתה בי", אמרה. "אבל יש לי את הזכות לבחור איך אני קמה מתוך המשברים הגדולים שהחיים זימנו לי, ואני מחליטה אילו צלילים אני בוחרת להשמיע. הסבל היה גדול, וההתמודדות היתה קשה מנשוא ועם זאת, ידעתי שיש לי בשביל מי לחיות, זה היה ברור ונוכח. אני ממשיכה הלאה בשביל הילדים שלי, ברמה הכי פשוטה ופרקטית. מתפקדת. אם אני מצליחה להכין לכולם ארוחת צהריים, אם אני מצליחה לאסוף את כולם בזמן מהחוגים ומהמגרשים ולא לשכוח אף אחד – כי גם זה כבר קרה – אז אני בסדר".

רמון הקימה לזכר בעלה ובנה את קרן רמון, שהפעילה בין היתר תוכנית לקידום מנהיגות בקרב צעירים ותוכנית חינוכית בתחום החלל. ביום העצמאות ה-68 הדליקה משואה ואמרה: "אני, רונה רמון, בת לגילה וישראל, מראשוני עליית הנוער מטורקיה, מדליקה משואה זו לכבודם של אהוביי אילן ואסף, שמהווים נר ומגדלור להגשמת חזוני, לכבודם של טייסי חיל האוויר לדורותיהם המגנים עלינו ממעל, לכבודם של אנשי החלל הפורצים גבולות למען האנושות, לכבוד ילדיי וכל הצעירים שגדלים מתוך אמונה באדם, אהבת המדינה ותקווה לשלום ולכבוד המשפחות השכולות, לכבוד העושים למרות הכאב ויוצרים מתוך החושך".

ביולי חנכה רמון את טרמינל הנוסעים בנמל התעופה החדש על שם בעלה ובנה בערבה. בטקס אמרה: "כשאילן הביט מהחלל על ישראל הוא אמר שהיא קטנה ויפהפייה, ולכן עלינו לשמור עליה כבבת עיננו. אסף היה אומר 'למה אני פה? למה ישראל? זה ברור לי מאחר שהיא חלק ממני ואני מאוהב בה – בתרבות, בחברה, במוזיקה ובים. פשוט אין על המקום הזה".

לפני כשנה, התארחה רונה בחוג התנך של מיזם 929 בבית הנשיא ריבלין ודיברה על "איוב המודרני" בטקסט קורע לב. לאחר אובדנו של אסף, הבנתי שיד הגורל, האלוהות או הטבע, מכה בכולנו כבני אנוש. הדבר היחיד שנותר לנו הוא ברירה: כיצד אנחנו בוחרים לקום ואיזה צלילים אנחנו בוחרים להשמיע? אז כן, עם אובדנו של אסף בני היקר, הגעתי לתהומות של כאב שלא תיארתי, ובו זמנית נולד בי משהו חדש".

״משפט אחד של אסף הוציא אותי לפעילות והחזיר אותי לחיים", אמרה רונה. "לאחר שאיבדתי את אסף יצאתי לדרכי הציבורית מתוך בחירה ומתוך רצון להשפיע, משום שכשמצאתי את המילים הכל כך מרגשות שלו הן הרטיטו את מיתרי ליבי והפכו לצוואה לחיים. אסף כתב שהוא ואחיו חונכו ובורכו "לשאוף להגשמת חלומותינו על בסיס האמונה שכל אחד צריך למצוא את ייעודו בעצמו". האימהות, אותה משמעות חיים צרה, התרחבה דווקא בזמן שמשפחתנו הצטמצמה. אני אגיד כאן מילה קשה, אבל בזכות אובדנו של אסף אני מגיעה לאלפים של ילדים ומשפחותיהם. דרך פעילות ההנצחה אני זוכה לראות אלפי ילדים ונוער גדלים ומתחנכים בדמותם של אילן ואסף. איוב בורך בארבעה דורות, אני מבורכת במעגלים רבים של בני נוער ואזרחים שנהנים מאותה פעילות.

״לסיום, איוב ואני. הוא זה הוא, עם הסיפור שלו, ואני עם הסיפור שלי. הרי כל כך הרבה איובים יש לנו בחברה הישראלית. אינני רואה את עצמי כאיוב, ואפילו שמי, רונה, מצביע אחרת. אילן התאהב בי בזכות שמחת החיים שפעמה בי, והיום אני שמחה וגאה גם להודות שאני מגשימה חלומות רבים, ודרך העשייה החברתית אנחנו גורמים לרבים לחייך ולחיות את החיים בשמחה. התהליך של איוב לצמיחה הוא תהליך מרתק של אדם צדיק וירא אלוהים, כפי שתואר בשלוש המילים הראשונות. אני מאמינה בכל ליבי שחכם השביל מההולך עליו. אנחנו מתעסקים בסוגיה קטנה והתמונה הגדולה היא רחבה עוד יותר".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות