Connect with us

ארה"ב-ישראל

"אם התחברתי עם לקוח, יכולתי להגיד לו שמוצר יעלה לו 3,000 דולר"

Published

on

טל בדיחי עבדה בעגלות בארה"ב ובקנדה, מכרה מוצרי ים המלח והרוויחה הון עתק * את חוויותיה פירסמה בספר "עגלות" שהביא לה פרסום רב אבל גם חותמת שחורה על הדרכון המונעת ממנה לחזור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות * ראיון על עושר בלי אושר 

מאז שטל בדיחי הוציאה את ספר הביכורים שלה "עגלות" בקיץ האחרון, קרה לה דבר מוזר. מצד אחד הספר זכה להצלחה וביקורות טובות; ומנגד הטוקבקיסטים לא הפסיקו לרדת עליה. "קראו לי 'חלאת המין האנושי', 'עוד תיכנסי לכלא', 'חכי-חכי, העברתי את הפרטים שלך ל-IRS' ועוד כל מיני איומים ונאצות. להגיד לך שזה לא פוגע, אני לא יכולה. תחשבי שהנה, החלום הכי גדול שלך התגשם, פירסמת ספר עם מודן, הוצאת הספרים הכי גדולה בארץ והביקורות על הספר דווקא טובות, אבל התגובות של האנשים עליך באופן אישי כל כך שליליות".

הראיון הטרנס-אטלנטי עם בדיחי נערך טלפונית כשהיא על חוף הים בתל אביב. בעקבות פרסום הספר, עוד משהו לא סימפטי קרה לה: היא לא יכולה לחזור לארה"ב לאחר שקיבלה חותמת שחורה. בשביל להבין איך ספר ביכורים בעל דמויות פיקטיביות יכול לעורר כל כך הרבה בלגן, צריך קודם כל לשמוע את סיפורה של הצעירה התל אביבית בת ה-31.

בדיחי, כמו צעירים ישראלים רבים, החליטה לעבוד בעגלות בקניון בארה"ב ולעשות קצת כסף. השנה היתה 2012, תחילת דצמבר, והיא שמעה שבזמן חג המולד עושים המון כסף במכירות בעגלות בקניונים. "היה לי חוב של 30 אלף שקל לבנק והחלטתי לסגור את המינוס ולחזור לארץ לחתונה של אחי הצעיר".

אבל גם לאחר שהצליחה לסגור את המינוס, היא החליטה להישאר בארה"ב ולעשות כסף קל ממכירת מוצרי ים המלח. במשך שנה שלמה היא עבדה כשהיא עומדת שעות ארוכות על הרגליים ועשתה הרבה מאוד כסף – 120 אלף דולר. את החוויות שצברה במהלך אותה שנה (וחצי השנה שאחריה בקנדה), היא תיעדה בספר "עגלות" בו הגיבורה הראשית היא מושבניקית, גננת לשעבר שמוכרת לסאקרים באמריקה מוצרים במחירים מופקעים תוך הבטחות שווא על סגולותיהם. כך למשל היא מספרת איך הדמות הבדויה שלה מכרה מוצרים לחולת סרטן כדי שתעשה מסיבה לחברותיה על כך שהחלימה. התיאור הזה השאוב מהמציאות, הוא זה שגרם לרבים לכנות אותה בכינויי גנאי ושינאה.

"אם את כבר כותבת על זה, אז אשמח להתייחס", היא אומרת, "כי הדברים הוצאו מהקשרם. זהו לא משהו שאני גאה בו ולא הכי מוסרי ואני מאוד מצטערת שקרה אבל זה לא היה בדיוק איך שאחד הכתבים תיאר את זה. בערוץ 13 הכותרת היתה: 'מכרתי קרמים לחולת סרטן ב-14 אלף דולר' וזה ממש רחוק ממה שזה היה. האישה הזאת שהגיעה לקניון החלימה מסרטן ורצתה לעשות מסיבה לחברות שלה, היא הגיעה עם הרבה כסף והיתה יכולה לקנות כל דבר אחר בקניון אבל החליטה להוציא את הכסף בעגלה שלי. לכל אחת מהחברות קנינו ערכה של מוצרי ים המלח ואחר כך העמסנו לה על האוטו שישה ארגזים. רוקנו את כל העגלה במכירה הזאת. היא גם חזרה אחר כך לקניון ונתנה לי מתנה. 

"הרבה פעמים מה שקורה הוא שהגבול נהיה מאוד דק. את לא מפלצת מהרגע הראשון. לכל אחד יש את הגבולות שלו. היו לנו מקרים שעצרנו את עצמנו ולא מכרנו כי ראינו שהבן אדם לא איתנו וגם לא מכירה מישהו שמכר לנכים".

לא היו לך חששות לפני פרסום הספר מהתגובות שתקבלי, במיוחד מהמשפחה שלך?

"אמא שלי גם כותבת והיא שמחה שהלכתי בדרך הזאת ופרסמתי ספר, אבל היה לה גם קשה עם חלק מהתיאורים כי המשפחה שלי דתית וזה לא היה פשוט שהיו שם תיאורים על יחסי מין (בדירות השכורות של העובדים), לאמא שלי היה קשה לקרוא את זה אבל בסופו של דבר היא היתה מאוד גאה בי וגוננה עלי. אנשים שעבדו בעגלות כתבו לי: הרגשתי שכתבת את הסיפור שלי למרות שאת לא מכירה אותי. לא כל התגובות לספר היו שליליות, אבל כן חששתי מאוד".

בדוכנים לא היה מחיר נקוב

בדיחי גדלה במושב קשת שברמת הגולן, חמישית מבין שבעה אחים ואחיות, בת למשפחה דתית לאומית. היא למדה באולפנה והתחנכה בבני עקיבא. במסגרת השירות הלאומי שלה, היא טסה לאורוגוואי לחיזוק הקשרים עם קהילות יהודיות. שני הוריה עוסקים בחינוך ואמה נמתנתה על פעילי תנועת 'העם עם הגולן' ואף שבתה רעב. בצעירותה, הוריה עזבו את הבית למשך שנה כדי לסייע למשפחה שנפגעה בפיגוע בגוש קטיף ועל מנת לחזק את ההתיישבות. 

את עדיין מחשיבה עצמך דתיה?

"כן, זה חלק גדול מאוד ממני, לא יכולה להגיד שאני הכי שומרת קלה כחמורה אבל אני שומרת על צביון דתי בבית".

חטפת הרבה ריקושטים על מה שאת מספרת בספרך, הרבה טוקבקים יצאו נגדך. נתקלת בזה גם ברחוב?

"אנשים הרבה יותר אמיצים על המקלדת. ברחוב התגובות רק חיוביות. אומרים לי: קראתי את הספר הוא מדהים, גם אם היה מישהו חושב דברים שליליים הוא לא יגיד לי אותם בפנים".

הביקורת היתה על כך ששיקרת בתיאור סגולות המוצרים ובמחירים הגבוהים שמכרת. איך קבעת מה המחיר?

"מכרנו מוצרי קוסמטיקה מים המלח. נכון שלים המלח יש סגולות ושביקור בים המלח מיטיב עם העור אבל מפה ועד להגיד שמוצרים מים המלח הם תרופה ידועה לטיפול בהתקרחות יש דרך לעבור ואני עשיתי אותה והייתי גם גאה בה.  שורש ההונאה היה בכך שלמוצרים בדוכנים שלנו לא היה מחיר נקוב, כך שאם התחברתי עם לקוח, יכולתי להגיד לו שמוצר ששווה כמה שקלים יעלה לו 3,000 דולר".

כמה כסף עשית בזמן שעבדת בעגלות?

"כ-120 אלף דולר. כשגיליתי את הכסף, משהו במוח שלי התחיל להידפק. הרווחתי הרבה יותר ממה שהרווחתי בישראל, יותר מההורים שלי, ובעצם מכל מי שהכרתי. ככל שזה החריף הרגשתי שמי שלא נמצא איתי לא מבין את העולם הזה. בזמן שחברים שלי בארץ הרוויחו 6,000 שקל במשרות במשרדי פרסום, אני עשיתי את אותו סכום בעשר דקות בעגלה. קניתי לעצמי הכל כי הרגשתי שמגיע לי, שהרווחתי את זה".

מה עשית עם הכסף?

"בזבזתי אותו. כל מי שעבד בעגלות עשה הרבה כסף ואת הרוב ביזבז. תזכרי שאני גם הגעתי עם מינוס של 30 אלף שקל לבנק וגם כל ביקור בארץ עולה כסף. גם קניתי בגדים ובזבזתי הרבה. אחרי שסיימתי עם העבודה נסעתי לטיול במכסיקו וישנתי במלון הכי יקר שם. היום זה לא משהו שהייתי עושה. היה בזה משהו שופוני".

כשחזרת לארץ הרווחת הרבה פחות. האם היו לך רגעים שחשבת לעצמך, מה אני צריכה את זה?

"כשחזרתי לארץ, עבדתי כגננת והרווחתי 4,000 שקל לחודש ברוטו, משהו שהייתי יכולה לעשות באמריקה ביום. אז בהתחלה היו מחשבות כאלו, אבל אני לא במקום הזה יותר. העבודה בעגלות כל כך קשה ומתישה נפשית ופיזית שלא מותירה לך זמן לשום דבר. עבדתי מ-10 בבוקר ועד 9 בלילה וב'בלאק פריידי' גם 15 שעות ביום וכל הזמן על הרגליים. יש שלב מסויים בחיים שאתה מוכן להקריב הרבה מאוד בשביל הכסף, היום אני כבר לא נמצאת בשלב הזה".

היום בדיחי עובדת כמנהלת קשרי משקיעים בקרן השקעות ונדל"ן, עדיין מרוויחה הרבה פחות מאשר עשתה בעגלות אבל היא גם לא קורעת את התחת כמו אז. "אז כשהייתי שבה הביתה, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון. בהתחלה כולנו רצינו ללכת לחדר הכושר ומהר מאוד הבנו שאין לנו זמן לזה".

אשכול נבו האמין בי

זהו ספר הביכורים שלך. היה קשה למצוא הוצאה לאור שתפרסם אותו?

"מאוד. כמעט ויתרתי בשלב מסויים. למדתי שלוש שנים בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. אשכול מאוד האמין בספר ואמר לי שזה חייב לצאת כי זהו סיפור שלא סופר אף פעם. כולם יודעים שמוסד העגלות קיים אבל אף אחד לא שמע מה באמת קורה שם. בהתחלה שלחתי את הספר להוצאה גדולה ונדחתי, אחר כך קיבלתי תשובה שיש לספר פוטנציאל וזה קול הדור אבל שעלי להעמיק את הדמויות. אז שיכתבתי וחזרו אלי עם תשובה שלילית. לקחתי עורכת מקצועית וערכנו את הספר במשך חודשים ושוב התשובה היתה שלילית. זה היה מסע מאוד מפרך. אמרתי לעצמי: מה חשבת? שהוצאה גדולה תיקח אותך? חשבתי איזה פספוס, הייתי יכולה לעשות משהו אחר עם החיים שלי ובמקום בזבזתי את כל הזמן הזה על הספר. 

"אבל אשכול לא ויתר הוא החליט להגיש את הספר בעצמו להוצאת מודן והם קיבלו את הספר. זה היה הדבר הכי מרגש שקרה בחיי. קיבלתי טלפון מרוני מודן, הייתי באקסטזה. לא יכולתי לדמיין מה שקרה אחר כך עם כל הביקורת שחטפתי, אלפי תגובות נוראיות נגדי, זה מצער אותי אבל הייתי עושה זאת שוב. סיפרתי סיפור שמישהו היה צריך לספר. אמנם היה קל יותר אם הייתי רק מספרת סיפור של מישהו אחר ולא הסיפור האישי שלי, אבל עדיין אני שמחה שעשיתי את זה. זה לימד אותי שיעור שאם את רוצה משהו מספיק חזק זה יקרה".

לאחר פרסום הספר היא קיבלה מכתב מהקונסול של הקונסוליה האמריקאית בישראל שהיא לא מורשת כניסה. "הכתבה ששודרה בערוץ 13 היתה חד מימדית וקיצונית. זה יצא כאילו אני גאה בזה שגנבתי, זה פגע ועיצבן הרבה אנשים. היום לא הייתי הולכת להתראיין ככה אבל אני סופרת, לא פוליטקאית. הרבה אנשים שיתפו את הכתבה ופנו למס ההכנסה האמריקאי וגם לקונסוליה האמריקאית וטענו שזהו ספר שמעודד אנשים לפשוע בארה"ב. הקטע הוא שהספר שלי בדיוק מנסה להעביר את המסר הנגדי. עובדה שאמהות של צעירים ישראלים כתבו לי שלאחר שקראו את הספר ואמרו שלא יתנו לילדיהם לנסוע ולעבוד בעגלות. אני לא רואה את עצמי כאדם רע או לא מוסרי, אבל למרבה הצער הרבה אנשים ראו את הספר באופן אישי נגדם והיה בהם רצון לנקמה."

את עובדת על ספר חדש היום?

"כן. אני כותבת על הדתיים בתל אביב, על הקושי שלהם למצוא אהבה וזוגיות בעיר מאוד חילונית ומתירנית כתל אביב. אנחנו עושים מדי יום שישי ארוחות שישי ועולים הרבה סיפורים יפים ומרגשים שאני רוצה לכתוב עליהם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

עוגיות מחמאס ודגלי ישראל: הסטודנטים האמריקאים שנאבקים ב-BDS

Published

on

מול פרובוקציות של פעילי BDS ובריונות אנטי־ציונית, קבוצה נחושה של סטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות יוצאת למאבק על שמה הטוב של ישראל * מסתבר שגם ה-IAC והקרן של אדם וגילה מילשטיין תומכים בהם * אריאל שנבל הצטרף אליה למסע הסברה בקמפוסים של לב המערב התיכון

השוטרים הגיעו מהר מאוד. למעשה, לא חלפה יותר מחצי שעה מאז שנכנסנו למבואת אחד הבניינים ההומים באוניברסיטת מישיגן, ועד ששוטר ושוטרת חביבים פסעו לכיווננו נחרצות וביקשו לברר על מה המהומה.

שעה קודם לכן ניגש צוות קטן של סטודנטים לחנות מאפים שכונתית, ורכש כמאתיים עוגיות. אלה ישמשו כמוצגים המרשיעים שבסופו של דבר יגרמו לגירושנו מהמקום. הנימוק להרחקה לא יהיה קיומה של פעילות הסברה פרו־ישראלית, אלא סעיף מנהלי שולי שקשור לתיאום מול הנהלת האוניברסיטה. השוטרים יכלו בקלות לאשר את המשך שהייתנו במקום – שהרי חברת הנהלה היא זו שהפנתה אותנו להקים דווקא שם את הדוכן – אבל הם העדיפו להקשיב לצעירים הנרגשים שדרשו את סילוקנו משם. קל יותר ללכת על אופציית ההשתקה, כדי למנוע התגודדות שעלולה להתפתח לתגרה. כך, בתוך זמן קצר ביותר, נפרש לנגד עינינו בקליפת אגוז אחד מאתגרי ההסברה הגדולים של ישראל בארה"ב בפרט, ובמערב בכלל: אווירה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית שהולכת וגוברת בקמפוסים, בעוד הפעילות הפרו־ישראלית שם אינה אפקטיבית כמעט.

לפני כמה שבועות הצטרפתי למסע של צוות קטן ומובחר מארגון SSI (ראשי התיבות של "סטודנטים תומכי ישראל") באוניברסיטאות המערב התיכון. מטרת הצוות הייתה לשרטט תמונת מצב עכשווית של המתרחש בקמפוסים בארה"ב, וגם לנסות לעשות משהו אחר, שיצא מהקופסה ויעיר קצת את ההסברה הפרו־ישראלית שנרדמה בשמירה.

הרעיון היה פשוט אך יצירתי. רוב הסטודנטים האמריקאים לא באמת יודעים מה קורה במזרח התיכון, ואת דעותיהם הם מגבשים לפי צו האופנה הליברלי – שרואה כרגע בישראל סוג של שטן. ב־SSI החליטו לפיכך לערוך להם היכרות עם כמה עובדות יסוד. מעל הדוכן שהקימו חברי הצוות באוניברסיטת מישיגן נתלה לוח גדול, שהכריז על "מכירת המאפים של חמאס". כל מי ששילם דולר אחד קיבל עוגייה ותעודת הוקרה הנושאת את סמל הארגון – ומיד לאחר מכן היה הצוות מסב את תשומת ליבו לכך שהתרומה מיועדת לארגון רצחני שמטרתו השמדת ישראל. לאחר העברת המסר הזה, הסטודנטית המופתעת או הסטודנט ההמום הסכימו להקשיב לדברים, ובסופו של דבר יכלו להעביר באופן סמלי את הדולר שלהם מקופת חמאס לקופת הארגון הפרו־ישראלי.

בשלושים דקות פעילותו של הדוכן, כ־15 סטודנטים עברו בהצלחה רבתי את התהליך שתואר לעיל. כמה מהם אף קראו לחבריהם להגיע ולשמוע. "סוף־סוף יש פה תשובה לפעילות של הסטודנטים הפלסטינים", אמרה סטודנטית שביקשה לא להזדהות בשמה. "חבל שאתם מגיעים מבחוץ ולא לומדים כאן, יכולתם להזיז משהו באמת".

בארה"ב לומדים כיום כ־20 מיליון סטודנטים בשלל אוניברסיטאות וקולג'ים, לתארים בכל הרמות. זהו מספר עצום, גבוה יותר ממספרם של כל יהודי העולם. האוניברסיטאות האמריקאיות הן פס הייצור המובהק, הבלעדי כמעט, של מנכ"לים, חברי קונגרס, סנאטורים, שופטים ושאר בעלי תפקידים שמחזיקים במשרות הבכירות והמשפיעות ביותר. בעוד בקרב האוכלוסייה הכללית בארה"ב מעמדה של ישראל טוב למדי, בדעת הקהל הסטודנטיאלית מצבנו הולך ומחמיר. לפי מחקר של ארגון AMCHA Initiative, בשנת 2018 חל זינוק של 70 אחוזים במספר גילויי האנטישמיות על רקע אנטי־ישראלי בקמפוסים בארה"ב. אחד האחראים הישירים לכך הוא ארגון SJP, "סטודנטים למען צדק בפלסטין", הפועל נמרצות בלמעלה ממאתיים קמפוסים, ומחדיר לתודעת הסטודנטים תעמולה אנטי־ציונית, לעיתים ארסית במיוחד. מולו מנסים לפעול כמה ארגונים פרו־ישראליים, עד כה בהצלחה מוגבלת. SSI, ארגון צעיר יחסית שהוקם לפני כשבע שנים, מנסה לשנות את המאזן ולהעמיד מול התעמולה הפלסטינית מענה ראוי. בעיני ראשי הארגון, אין זו מלחמה על התודעה בקמפוסים ותו לא, אלא על הדור הבא של המנהיגות האמריקנית.

החומה המדומה

אילן סינלניקוב, בן 27, נולד ברחובות למשפחת עולים מרוסיה. כשהיה בן 15 עברה משפחתו לארה"ב בעקבות עבודתו של האב, והשתקעה במינסוטה. אילן סיים שם את בית הספר התיכון, והחל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. גם אחותו הבכורה ולריה צ'ייזין, ששירתה כקצינה בצה"ל, למדה באותו מוסד אקדמי.

"כשהייתי בסמסטר השני שלי, נתקלנו בהרבה מאוד פלאיירים שמזמינים את הסטודנטים ל'שבוע האפרטהייד'", משחזר סינלניקוב. "זה היה מסקרן, אז הלכנו לראות. סטודנטים פרו־פלסטינים הקימו באמצע האוניברסיטה חומה ענקית, שמדמה את גדר ההפרדה. בשיא האירוע, חצי מהם צעקו 'חיילי הכיבוש מפציצים', והאחרים נפלו על הדשא. זה היה מחזה מאוד לא נעים. למחרת התקיים אירוע נוסף שלהם, באחד מהאולמות הגדולים בקמפוס. לשם כבר באנו עם דגלי ישראל. חשבנו שזה לא הגיוני שלא תהיה תגובה ישראלית למיצגי האימים השקריים הללו. הפלסטינים הופתעו ושאלו מי אנחנו, ואז ולריה שלפה, בלי לחשוב יותר מדי, 'אנחנו קבוצה של סטודנטים תומכי ישראל'. זה היה הרגע שבו הוקם SSI. למחרת, ב־12 במארס 2012, נרשמנו כקבוצה רשמית באוניברסיטת מינסוטה".

בקהילה היהודית המקומית, מספר סינלניקוב, לא התלהבו מקיומו של הארגון החדש. "הם ביקשו בנימוס אך בחדות שנשמור על פרופיל נמוך. זה הגיוני – אנחנו באנו עם טמפרמנט ישראלי, והם כאמריקאים חששו שנחמם את האווירה והדבר יגרום למתחים מיותרים. זו הייתה הסיבה העיקרית לאחד מהמאפיינים החשובים של הארגון שלנו, מהרגע הראשון ועד עכשיו: SSI אינו 'ארגון יהודי'. הוא פרו־ישראלי ופרו־ציוני, אבל פתוח לכולם. צריך גם לזכור שבין 50 אלף הסטודנטים באוניברסיטת מינסוטה – אחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב – יש בקושי אלף יהודים. הבנו שאנחנו חייבים להרחיב את מעגל התומכים והפעילים.

"עיקרון נוסף שמובנה מעצם האישיות שלנו הוא ליזום, להיות אקטיביים. לא לחכות עד לשבוע האפרטהייד, אלא לפעול כל השנה, ואז בשבוע האפרטהייד אנחנו כבר מוכנים עם תשתית משומנת. לא יודע אם שמת לב, אבל בפעילות באוניברסיטת מישיגן הנציגים שלנו עמדו לפני הדוכן, לא ישבו מאחוריו כמו בשאר הדוכנים שהיו במקום. אנחנו לא מחכים לסטודנט שיגיע אלינו, אנחנו מגיעים אליו".

במה עוד אתם שונים מארגונים פרו־ישראליים כמו הלל ואיפא"ק?

"אנחנו הארגון הפרו־ישראלי היחיד שבא מלמטה, שצומח מהסטודנטים עצמם, ולא מקבל הוראות מלמעלה. אנחנו תא רשמי של סטודנטים, וזה נותן לנו יתרונות רבים, כמו למשל היכולת לקבוע מפגש בתוך האוניברסיטה. קבוצה שאינה רשומה כתא סטודנטים, פשוט לא יכולה לעשות את זה. את המפגשים שלה היא נאלצת לקיים בבניינים של ארגונים יהודיים – מה שעלול להרתיע את תומכי ישראל הלא־יהודים".

יש התנגדות כלפיכם מצד ארגונים אחרים, שחשים אולי שתפסתם להם את המקום?

"לצערי כן, וזו נקודה כואבת. כולם אהבו אותנו כשהיינו קטנים. כשהפכנו לעמותה גדולה, התחילו הבעיות. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יצאנו לא פעם בהלם מפגישות שהסתיימו בטונים צורמים ובהודעה ברורה שלא מעוניינים לעבוד איתנו. התגברנו על זה. התרכזנו במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזק את ישראל בקמפוסים, ולא במריבות בתוך העולם הפרו־ישראלי. אנחנו באים לעבוד".

כמו כל ארגון שצמח מלמטה, SSI התחיל להתבסס בשיטת חבר מביא חבר. "פתחנו שולחן הרשמה, אבל לא היה לנו שום דבר לחלק, היינו נטולי אמצעים לחלוטין. לאירוע הראשון שערכנו הגיעו שמונה אנשים. גם זה היה מאוד מרגש, כי מבחינתנו כל אחד מהם היה עולם ומלואו. היום, רק בצוות המנהל של SSI באוניברסיטת מינסוטה יש 16 חברים".

במשך שנתיים הם פעלו רק במינסוטה, בלי לשאוף להפוך לארגון כלל־מדינתי. ואז הגיע קיץ 2014, ואיתו מבצע צוק איתן, שגרר שורה של הפגנות והחלטות אנטי־ישראליות בקמפוסים. "הבנו שאת מה שאנחנו מצליחים לעשות אצלנו – לצאת מהמגננה, לחוקק חוקים בעד שת"פים עם מוסדות אקדמיים בישראל ועוד – חייבים לשכפל. מכיוון שהיינו חזקים יחסית בפייסבוק, קלטו אותנו בקונסוליה הישראלית בשיקגו והזמינו אותנו לכנס סטודנטים. הצגנו שם את הארגון ואת הדרך שלנו, ואז נפתחו שני סניפים נוספים, באוניברסיטת אינדיאנה ובקולג' קתולי בשיקגו. מכאן זה כבר הפך לשיטפון: מהר מאוד הוקמו סניפים בקנזס, באילינוי, בסן־דייגו ועוד. בסוף 2014 כבר היו לנו 16 שלוחות".

ועכשיו צריך גם כסף. מה עושים?
"היה לנו ברור שאם לא נשיג תקציב, הכול יימחק מהר מאוד. הקמנו עמותה באמצעות הלוואה שלקחנו מההורים, קיבלנו את האישורים והתחלנו לעבוד. עשינו אירוע התרמה קטן בסלון במינסוטה, והנה יש 250 דולר למדבקות וחולצות. ידענו שפעילות תביא תקציב, תקציב יביא פעילות, וכך נרחיב כל הזמן את המעגל.

"ככל שמספר הסניפים גדל, כך היינו נוקשים יותר לגבי הפעילות בהם. חייבנו כל סניף לערוך לפחות אירוע אחד בחודש, לעדכן את הדפים ברשתות החברתיות, להראות פעילות. בשלב מסוים נפתח סניף של SSI בקנדה, מה שאומר שהפכנו לארגון בינלאומי. בשנת 2016 כבר היו לנו יותר מארבעים סניפים, והיום אנחנו נמצאים ב־52 קמפוסים. יש גם לא מעט תאים שהוקמו אך פרשו מהארגון ממגוון סיבות, בעיקר בגלל הדרישות הגבוהות שאנחנו מציבים. המצב כיום הוא שכאשר סטודנטים צעירים מגיעים לאוניברסיטה שיש בה סניף שלנו, SSI הוא כבר דבר מובן מאליו. פעם, ממש לא מזמן, היינו צריכים להיאבק על עצם הקיום שלנו בתודעה".

כיום הארגון מונה כ־700 סטודנטים פעילים וחמישה עובדים בשכר. נאור ביטון, אחד מבכירי SSI, הוא נציגו בישראל. לדברי סינלניקוב, "יש עוד הרבה פעילים שקטים שבאים כשצריך אותם, וזה בסדר גמור". הסכומים הדרושים לפעילות העמותה חרגו מזמן מגבולות הסלון וההלוואות מההורים. "התקציב שלנו עומד על כ־700 אלף דולר בשנה, ואנחנו מגייסים תרומות דרך מימון המונים ברשת, דרך קרנות ובאמצעות הכנס השנתי של הארגון. חלק מהתורמים הם הורים של סטודנטים, ויש תרומות גדולות יותר וקבועות, למשל מ־IAC (ארגון הקהילה הישראלית בארה"ב – א"ש) שתורם עשרות אלפי דולרים בשנה, מקרן אדם וגילה מילשטיין, וגם מכמה תורמים פרטיים ממינסוטה. התאים עצמם, בתור קבוצות פנים־אוניברסיטאיות, יכולים להגיש בקשות לתקציב מהאוניברסיטה".

חוצפה ישראלית בקמפוס

כשחזרתי ארצה טלפנתי לסינלניקוב, שנשמע מרוצה מהמסע במערב התיכון. בסופו של דבר, אמרתי לו, בכל המסע הזה נפגשו אנשי SSI עם כ־500 איש באופן ישיר. טיפה בים. "הגישה שלנו אומרת שגם אם גרמנו לאדם אחד לנטות יותר לכיוון ישראל, זה עולם ומלואו", נשען סינלניקוב על מאמר חז"ל הידוע. "אנחנו יודעים שלא נגיע לכולם אף פעם, אבל זה לא מרפה את ידינו".

בך ובאחותך ולריה יש קצת מהישראליות וקצת מהאמריקניות. SSI הוא בדמותכם.
"אנחנו קול מיוחד, ארגון שקם כי היינו קצת חצופים. אמרו לנו: אתם ישראלים, מה אתם מבינים באמריקה? ענינו: מי אם לא ישראלים יעשה את העבודה בעד ישראל? ראית איך הפעילים שלנו מסתערים על כל מי שמגיע. אנחנו לא יושבים מנומסים ומחכים שיפנו אלינו. האמריקאים הרבה פעמים מקובעים, אנחנו הרבה יותר גמישים ויודעים לתת פתרונות למצבים משתנים. זה מאפיין ישראלי. מצד שני, למדנו מה הצעיר האמריקני רוצה וצריך. השילוב הזה בהחלט מוכיח את עצמו".

מה החזון להמשך הדרך?

"יש כמה יעדים. ראשית, שכל סטודנט שירצה לדעת משהו על ישראל ויגיע לקמפוס, ידע שיש לו לאן ללכת. ואם אין, שיקים סניף. שנית, אנחנו רוצים להביא את SSI לכמה שיותר מקומות. בוסטון, פלורידה, קולורדו ואיידהו – לשם עוד לא הגענו, והרי בכל מקום אפשר למצוא מישהו שאוהב את ישראל. בטווח הארוך אנחנו רוצים לגדל את המנהיגים הבאים של הקהילה היהודית־אמריקנית. אנחנו כבר רואים שבוגרי התאים שלנו נחטפים לעבודה בארגונים פרו־ישראליים. זה דור פעילים ש־SSI יצר. האנשים האלה, שנלחמים כיום בקמפוסים שלהם למען ישראל, הם אלה שיובילו בעוד כמה שנים את העולם היהודי־אמריקני. ובזכותם הוא ייראה אחרת לגמרי".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מגעים להסדר: ציפי רפאלי תיקח אחריות ותלך לכלא – ובר רפאלי תחמוק ממאסר

Published

on

לפי ההצעה, ציפי רפאלי תיקח אחריות על העבירות שבר מואשמת בהן ותרצה מאסר של שנה וחצי עד שנתיים • בר, מצדה, לא תרצה מאסר כלל 

האם בר רפאלי תצליח לחמוק מעונש מאסר בפועל בתיק המס הפלילי שלה? בין הפרקליטות לדוגמנית הישראלית הבינלאומית מתנהלים בימים אלה מגעים להסדר כולל, שיסגור גם את תיק המס האזרחי וגם את תיק המס הפלילי שלה.   במסגרת זאת, הפרקליטות בוחנת הצעה לפיה ציפי רפאלי תיקח אחריות על העבירות שבר מואשמת בהן, ותרצה עונש מאסר בפועל של שנה וחצי עד שנתיים במסגרת עסקת טיעון. בר, מצדה, לא תרצה מאסר בפועל בכלל, בתמורה לוויתור שלה על ערעור בתיק המס האזרחי. 

המחלוקת סביב שאלת מגוריה של הדוגמנית – האם הייתה תושבת הארץ לצורכי מס או תושבת ארה"ב בשנים הרלוונטיות – התפצלה לשתי זירות משפטיות: הראשונה היא הזירה האזרחית, שבמסגרתה דרשה המדינה לחייב את רפאלי במס בגובה מיליוני שקלים על הכנסותיה בחו"ל. הנושא נדון בבית המשפט המחוזי בלוד, שדחה את טענותיה של רפאלי והכריע כי עליה לשלם מס בישראל על הכנסותיה בשנים הללו. במסגרת פסק דין זה, שעליו ערערה הדוגמנית, נקבע כי על רפאלי לשלם כ-8 מיליון שקל מס בגין השנתיים שהיו במחלוקת. בנוסף, בית המשפט חייב את רפאלי בהוצאות משפט בסך 120,000 שקל. 

הזירה השנייה היא הזירה הפלילית, בה מתמודדת רפאלי עם טענות המדינה להעלמות מס בהיקף עשרות מיליוני שקלים ותרמית לכאורה שביצעה הדוגמנית כלפי המדינה במשך כ-4 שנים, בין השנים 2009-2012. בזירה זו החליטה פרקליטות מיסוי וכלכלה להעמיד לדין פלילי את בר רפאלי ואת הוריה ציפי ורפי רפאלי, בכפוף לשימוע, בעבירות מס בגין ההכנסות בחו"ל. כמו כן, רפי וציפי רפאלי חשודים במסגרת זו בעבירת הלבנת הון. לפי החשד, ההכנסות לגביהן בוצעו פעולות ההסתרה עמדו על מיליוני שקלים לכל שנה בין 2009-2012, ובסך-הכול למעלה מ-23 מיליון שקל. 

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

השעשועון "ג'פרדי" הסתבך: "כנסיית המולד בישראל, לא בפלסטין"

Published

on

בתוכנית "ג'פרדי", ששודרה לראשונה ב-1964, עורכים למתמודדים חידון שבו הם מקבלים רמזים בצורת תשובות – והם צריכים למסור את תשובותיהם בצורת שאלות. 
הפרק המדובר שודר ביום שישי שעבר בערב (באיי-ביסי, ערוץ 7 בלוס אנג'לס), ובקטגוריית "היכן הכנסייה הזו?" ניתן למתמודדים הרמז: "נבנתה במאה הרביעית לספירה, כנסיית המולד". המתמודדת קאטי נידל מיהרה ללחוץ על הזמזם ולהשיב: "מהי פלסטין?", ואחרי שהמנחה אלכס טרבק דחה את תשובתה בטענה כי טעתה זמזם המתמודד ג'ק מגווייר והשיב: "מהי ישראל?". תשובתו התקבלה. כנסיית המולד שוכנת כידוע בבית לחם ורבים מחשיבים אותה למקום הולדתו של ישו.
ג'יימס זוגבי, מייסד המכון הערבי-אמריקאי, טען בטוויטר כי מדובר בעלבון להיסטוריה, למציאות ולאלפי הפלסטינים המדוכאים בבית לחם. גם  ארגון זכויות האדם Code Pink פרסם עצומה מקוונת שבה דרש מהשעשועון להתנצל.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות