אל תשליכני לעת זיקנה - שבוע ישראלי
Connect with us

לוס אנג'לס

אל תשליכני לעת זיקנה

Published

on

עד כה, גיל השמונים היווה השג משמעותי, בעל ערך מיוחד • אך עתה השתנו פני הדברים ואינם כבר כתמול שלשום

כתב וצילם: ארי בוסל

עמית לכתיבה ולדאגה לארץ ישראל מזכיר כבר זמן מה לכל מי שנקרה בדרכו שהוא הגיע לגבורות. והנה, בשיחתנו האחרונה הוא אמר לי, כך פתאום, ״קפצה עלי הזיקנה״. עד כה, גיל השמונים היווה השג משמעותי, בעל ערך מיוחד, אך עתה השתנו פני הדברים ואינם כבר כתמול שלשום.

עמיתה אחרת שכבר הלכה לעולמה לפני שנים מספר, היתה שולחת חיצי תרעלה כלפי כל מי שהעז להתייצב נגד ישראל או העם היהודי באשר הוא. בתיה דגן ז״ל היתה מסוגלת בחצי משפט לתקוע סכין בלב אדם, ולסובב את הסכין עד צאת הנשמה כך שתמיד נזהרתי מאד להיות לצדה ולא נגדה). היה זה לפני ועם עליית הנשיא אובמה לשלטון, ובתיה דגן הזהירה, לא נחה לשניה שכן היא ידעה שמצבה של ישראל ידרדר, וחלק מהתהליכים (כמו השנאה המתלהטת המצדיקה כל מה שעלול לקרות לעם היהודי) הם בלתי הפיכים.

זכורים לי הביקורים בביתם של בתיה ז״ל ובעלה מנחם. הבית היה מלא וגדוש באוספים – חדר האוכל הפך לחממה לסחלבים. הסלון וחדר הכניסה היו מלאים במפתחות ושאר דברי מתכת שהם אספו. במטבח היו כלי זכוכית כחולה. על קירות הבית התנוססו מאות ציורים פרי מכחולה של בתיה. אפילו בחצר לא היתה פינה פנויה מאוספים.

באותו בית-שתי-קומות, בין כל האוספים, חי לו מנחם לבד. כל החיים בתיה והוא היו עצמאיים, ולא היתה סיבה לשנות סדרי עולם לאחר לכתה של בתיה. מנחם היה יוצא להליכות בוקר ארוכות (עד שרגליו כשלו, והיציבות התערערה, ונאלץ הוא להפסיק מנהג זה). הוא היה קורא מדי יום שני עתונים – הלוס אנג׳לס טיימס וניו יורק טיימס. הוא בקושי שמע, ומשיבון לא היה בבית. כך שלתפוס אותו בטלפון הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית, וגם כשהוא היה עונה, הוא לא היה שומע, והייתי מתרגז אחרי שחזרתי שלוש, ארבע או יותר פעמים על כל משפט.

הניתוק היה כמעט מוחלט, עדיין היו (מעט) חברים שזכרו, אלו היו שולחים אובר להביא אותו, אחרים היו קופצים לביקור. קשה להאשים – כל אחד ומשפחתו, צרותיו ועיסוקיו. לדוגמא, חיים סבן, שהיה חבר של בני הזוג דגן עוד טרם הפך לאחד מעשירי עולם. אך בסך, כל כך הרבה שעות ביום, והבדידות היתה רבה.

ניסיתי לשדל את מנחם לעזוב את הבית ולעבור לאחד מבתי האבות היותר יוקרתיים. כיוון שהשוק השתולל, שווי הבית עבר את שני המיליונים, כמו גם את רף השלושה, וניתן היה לחשוב אפילו על ארבעה. אפילו מיליון אחד היה מספיק, לחיות עד סוף ימיו עם מטפלים צמודים, בנוחות ובמקום מרכזי, עם חברה וחברים ותעסוקה (פעילות גופנית ורוחנית כאחד).

הס מלהזכיר, כי מנחם שהיה עצמאי ועקשן (ואיני יודע איזו תכונה ביתר תוקף) אפילו לא חשב שיבוא יום ויהיה צורך בכך. (נקל לזכור שאפילו להגיע לקנות לחם פרוס וגבינה צהובה פרוסה הוא לא היה מסוגל כבר לבדו, שלא לדבר על ארוחות חמות ומזינות. הוא לא זקוק לכך.) עד שהגיע היום ובנם העביר אותו לבית אבות סיעודי, בסוף העולם (אפילו בממדי לוס אנג׳לס רחוק

מאד להגיע לשם). מי יבקר? מי יתקשר? פשוט לקבור אדם בעודו בחיים. מספר תמונות של בתיה תלויות על הקירות, ולצידן מנחם בשחריתו (עם ״הזקן״), קצין נאה תואר.

פעם דובר להשאיר את הבית עם האוספים הרבים כמוזיאון. אך עם ״סילוקו״ של מנחם, הבית רוקן לחלוטין, נצבע והוצע לשוק. הבתים לימינו ולשמאלו נהרסו ונבנו מחדש, כשמחיריהם מרקיעים שחקים, אך בית משפחת דגן עומד לו בתווך, צוחק ממרום שנותיו – אותי אין צורך לבנות מחדש, אני כאן לעד!

ניתן היה לקחת לעבודה מספר ישראלים, שיבואו וינעימו את זמנו של מנחם, שלא יהיה בדד, שיוכל לקרוא עיתון בעברית, לצאת לבית קפה או למסעדה או סתם לפארק. שיהיה בחברת אנשים, ישראלים, אנשים שחיים את חייהם והיו שמחים לראות אדם מבוגר בקרבם, לא זקן-בטל-מנותק לחלוטין. ומנחם את סוף ימיו מבלה לו בדד, הכסף שלו שהיה יכול להנעים את חייו כבר עבר ידיים.

בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם
(ציטוט מהמשנה)

כשביקרתי את מר מרקמן בבית החולים ביום שבת לפני שנים רבות, הוא כבר היה מבוגר מאד. ממיטת בית החולים הוא הסתכל בי וכבר היה מוכן לקפוץ להתייצב להשלים מניין. הוא ידע יום שבת היה זה, שכן מופיע הייתי רק בשבתות בבוקר, לבוש בקפידה לכבוד השבת ועם כיפה על ראשי. במבט לאחור אני מבין שהוא חשב שבאתי לקרוא לו, וכנראה לא ידע שהוא בבית חולים ושעת צהרים היתה זו, קרי שהתפילה הסתיימה לה זה מכבר. (בבית חולים קל להתבלבל במנין הימים ובחלוף הזמן. כך לגבי אנשים צעירים, על אחת כמה וכמה אצל אנשים מאד מבוגרים.)

מר מרקמן נפטר ימים ספורים אחר כך, והרבתי לכתוב עליו ועל אשתו ועל שבע תמונות שאגאל שהיו תלויות בחדרם-הכפול בבית האבות. כל תמונה ציינה תרומה מאד משמעותית לבית חולים הדסה שבירושלים הבירה, ושבע מהן ציינו הרבה מאד כסף והתמדה, שנה אחר שנה, כנראה בעשור שאחרי מלחמת ששת הימים. רק שעם השנים, נשתכחו התורמים הגדולים מהעבר, אפילו לוח שנה או אגרת שנה טובה (בדואר רגיל, זה הדורש הדבקת בול) הם הפסיקו לקבל. עברו השנים, ומדי שבת הייתי פוגש את הגברת מרקמן. תמיד היא היתה מטופחת, לבושה בטוב טעם, עם מטפלת לצידה. ״שבת שלום הגברת מרקמן,״ הייתי מקדם את פניה, והיא במלוא הרצינות היתה מתקנת אותי ״ג׳רי, ארי, קרא לי ג׳רי.״ ״כן, הגברת מרקמן,״ הייתי עונה עם בת חיוך על שפתי. הייתי רוכן לעברה ומנשקה על הלחי. “לא ארחץ את פני משך שבוע שלם״ היא הייתה מכריזה קבל עם ועדה, ואני, נבוך כל פעם מחדש, הייתי מוסיף, ״את נראית כה נאה הגברת מרקמן.״ לאחר שבע העליות לתורה (חדרה של הגברת מרקמן היה שתי דלתות מהחדר המשמש אותנו כבית כנסת), היינו אומרים ״מי שברך,״ ראשית לגברים ואחרי כן לנשים, ובמנין כולם גם ״שיינדל בת לאה״ היא הגברת מרקמן שלי.

הגברת מרקמן היתה פעילה כל ימיה עד שהגיע הזמן שרגליה כשלו, והיא נהיתה מרותקת לכסא גלגלים. היא הייתה יושבת לה ליד החלון בחדרה, בחום ואור השמש, ועושה תרגילים בידים, ״אחת ושתים ושלוש וארבע״ בעולם קצת משלה.

לפני שבוע לקחו אותה לבית החולים. בשבת הגיעו הבן ואשתו ורוקנו את חדרה. כשהגעתי לבקרה בבית החולים, היא שרה לי שיר ביידיש ואף חזרה ואמרה ״אתה נראה כה נאה, גדלת להיות גבר כה נאה.״ רק בשביל זה היה כדאי לבוא לבקרה, אך יודע אני שהיא כבר לא קישרה אותי, לא זיהתה אותי, את ארי.

הגברת מרקמן (״קרא לי ג׳רי, ארי, קרא לי ג׳רי״) נולדה ב-24 בספטמבר, 1918. בעוד פחות משלושה חודשים ימלאו לה מאה שנים. שיינדל בת לאה המשיכה בצעדתה, כשהיא מתקרבת לאותו קו בלתי יאומן, קו גיל ה-100. לכל אחד נתן אלוהים מנת חלקו, קו סיום משלו.

בין כל החוטים והצינורות המחברים את גופה למכשירים מסביב ולאינפוזיות שונות ומשונות גם שני תגים – אחד עם שמה, תאריך לידתה ותאריך הכניסה לבית החולים, והשני בצבע סגול ועליו שלוש אותיות: די-אן-אר (לא להחיות, לא לעשות מאמצי החייאה). יצאתי מחדרה של הגברת מרקמן במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים כשאני חוזר לעצמי פעם אחר פעם על הכתוב בעברית על הכרטיס שחולק בערב שבת ע״י רב בית החולים וילדיו ונשאר לו יתום על השולחן: ״רפואה שלמה״.

התחזקי, הגברת מרקמן, צאי מבית החולים, חזרי לבין החיים, אנחנו רוצים לחגוג יחד אתך את יום הודלתך ה-100.

 

לתגובות: bussel@me.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

השבוע בלוס אנג'לס

הכל באשמת טראמפ

Published

on

בערב פתיחת פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס התנהגנו כאספסוף לשמו – כשמפיק-העל היהודי ג׳ייסון בלום החל להשמיץ את הנשיא נשמעו קריאות בוז, חלק מהנוכחים קם ויצא, וגם היה מי שקפץ לבמה וניסה להוריד את הנואם –  כמה כבוד ויקר יש לחלוק לאותו אדם ולאלו שרצו בעקבותיו?

מאת: ארי בוסל

מימין: הקומיקאית סונדרה, ג'ייסון בלום, אבי נשר ויוסי דינה, בתקרית המדוברת של השבוע בערב פתיחת פסטיבל הסרטים בתיאטרון סבן (צילום: מיכל מבצרי)

ראש השב״כ נדב ארגמן הסביר בעדות שנתן בוועדת הכנסת, שלמרות שפני השטח נראים שקטים, לא כך הוא; המים רוחשים-גועשים מתחת לפני השטח, ורק עבודה מאומצת עד מאוד של השב״כ מביאה לסיכול מאות פיגועים כמו גם התקפות סייבר שנועדות לשבש את מהלך חיינו ולרגל אחרי מתקנים, מפעלים וגופים חיוניים.

לנו נראה שהכל טוב, ובזמן כזה קל מאד לחזור לשגרה מדומה, שגרה של כל טוב, ולהזניח את עמדות השמירה עליהן הופקדנו. במקום להיות ניצבים ועירניים, דעתנו מוסחת ע״י דברים של הרגע, כולם דברים בני חלוף, וכך לא נשאר לנו זמן, רצון או אנרגיה לעיקר – שמירה על המשך קיומנו בפני אויבים אכזריים וערמומיים ביותר שאינם נחים לרגע, מסרבים לשקוט במקומם ולהניחנו לנפשנו.

כיון שטוב לנו (כך לפחות למראית עין), אנחנו מתעסקים בטפל. במקום לתמוך זה בזה, אנחנו נלחמים האחד בשני, ובמלחמות היהודים המטרה אחת: למנוע מהאחר. למה? ככה! כי נרגיש טוב יותר, עליונים יותר, חשובים יותר. נעלים את התחרות (ואנחנו כלל לא מבינים שזו לא תחרות, וששתוף פעולה ופירגון יכולים להניב תוצאות סינרגטיות). בחשבון פשוט ניתן לתאר את מעשינו כשואפים לאפס במקום לצמוח, לעזור לאחר, לגדול ולהתרחב.

כשהקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס הזמינה כ-700 מכובדים לחגוג את יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל המודרנית באולפני ינויברסל, העזו כמה מאורחי הכבוד שנאמו לתקוף את הנשיא טראמפ. בעוד הדבר מקובל מאד בהוליווד, בארוע רשמי של מדינת ישראל במדינה המארחת, איך מעזים ללעוג לנשיא המדינה המארחת? תעוזת נפש וחוצפה לשמה.

בכנס תקשורת בירושלים שהוזמנתי עליו, בו השתתפו חברות כנסת מחמש המפלגות המובילות בישראל, הן חזרו כל כך הרבה פעמים על ״טראמפ״ ו״טראמפ״ ו״טראמפ", והכל בזלזול ובחוסר כבוד מובהק, עד שאחד המוזמנים שהגיע מארה״ב לא יכול היה להתאפק יותר והעיר ״אתן מתכוונות ל נ ש י א טראמפ, הלא אין הוא חבר שלכן מגן הילדים". אם אין הן מכבדות אחת את השניה, מדוע שתכבדנה את הנשיא האמריקאי? הכל בסחבקיות-ישראלית טיפוסית.

ובאירוע הפתיחה של פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס, עתה בעשור הרביעי שלו, התנהגנו כאספסוף לשמו. כשאחד הדוברים (מפיק-על יהודי מהוליווד כמובן) התחיל להשמיץ את הנשיא, נשמעו קריאות בוז, חלק מהנוכחים קם ויצא, וגם היה מי שקפץ לבמה וניסה בכוח הזרוע להוריד את הנואם.

איזה כוח, איזו תושיה, כמה כבוד ויקר יש לחלוק לאותו אדם ולאלו שרצו בעקבותיו! חבל רק שאין להם את אותה היכולת והעוז להופיע בארועים אנטי-ישראלים מובהקים, כגון הכנס השנתי של "סטודנטים לצדק בפלסטין" המתכנס באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס (UCLA). שם, באולם המוקף בשומרים, אם יעז מי אפילו לחשוב מחשבות פרו-ישראליות, הוא יראה את נחת זרועם ויגורש בבושת פנים ובכח הזרוע מהארוע.

כמובן שגורלנו מופקד בידי קומץ אנשים המקורבים לצלחת, לריכוז השמנת המתוקה ולהררי כספים. הם בודאות מבשרים לנו שידינו על העליונה במאבק בתנועת החרם. הם אפילו מביאים לנו ״הוכחות״ שלחרם השפעה כלכלית אפסית, וכך מדגימים הם שהם לא מבינים את הרעיון של תנועת החרם כלל ועיקר או את סיבת הצלחתה ארוכת הטווח.

תנועת החרם מרעילה את מוחות האנשים ומכשירה את הקרקע לשנאה ארוכת שנים לפרוץ ולתקוף, ואז כל שקורה ליהודי באשר הוא מותר, מקובל ורצוי ביותר.

אילו רק אותם ״יודעי-כל״ היו מבינים את המצב לאשורו, הרי שאולי ניתן היה למזער את הפגיעות של היהודים כולם, דוגמת 11 הנרצחים בפיטסבורג. אך אנחנו חכמים מכל, ואותה תקרית אנטישמית ״החמורה ביותר בהיסטוריה של ארה״ב״ היא אשמת הנשיא טראמפ (אחרי ככלות הכל, צדק אותו נואם מהוליווד בערב הפתיחה של פסטיבל הסרטים) וכמובן אשמת ישראל והעומד בראש, נתניהו-השנוא-מכל!

הקהילות היהודיות קראו ליהודים ברחבי ארה״ב להגיע לבתי כנסת ביום שבת שלאחר הרצח, ואלו באו בהמוניהם. למה משול הדבר? לנו המגיעים לבית הכנסת פעם אחת בשנה, לשמוע את כל נדרי, ואולי לבקש סליחה או פשוט להראות נוכחות – אסרי וחרמי… ובמהלך שאר ימות השנה פטורים אנו להתנהג כאוות נפשנו!

אלו אותן קהילות יהודיות התוקפות את מדינת ישראל והעומד בראשה כמו גם את נשיאם הם-עצמם – אחד הידידים הטובים והאמיצים ביותר שידעה מדינת ישראל אי פעם – ובמו ידיהם מעודדים הם את החלשת האויב אותנו!) ויביאו לידי מפלתנו כולם. איזה יום נפלא זה יהיה אז – ללא יהודים יותר בעולם!

המלצת צפייה: The Lobby – USA

ביום הבחירות של אמצע הקדנציה פורסמו ברשת כל ארבעת החלקים של סדרת תחקיר של רשת אל ג׳זירה על הפעילות הישראלית-יהודית נגד תנועת החרם. על פי התחקיר, ממשלת ישראל באמצעות משרד ממשלתי מפעילה זרועות רבות, כמו תמנון, להכשיל את תנועת החרם, להשמיץ את פעיליה ו״לתפור להם תיקים". היהודים הארורים פועלים בדרכים האפלות והערמומיות ביותר שניתן ולא ניתן להעלות על הדעת. בואו נראה ונזהר מקרבתם ומפגיעתם הרעה.

בדומה לצבי יחזקאלי, ראש הדסק לעניני ערבים והעולם המוסלמי ,בכתבות התחקיר שלו ברחבי ארופה והארצות המוסלמיות, כך גם אל ג׳זירה חדרו לקרבנו, ללב הפעילות הפנים והחוץ-ממסדית נגד תנועת החרם. גופים כמו טיפ פרויקט ישראל) או ה-IAC (ארגון הישראלים שהוקם בלוס אנג׳לס ונהנה ממימונו של אדלסון) מככבים בתחקיר שערכה אל ג׳זירה, והתוצאה: היהודים נראים כאילו מנסים הם להשתלט על כל העולם למי שמכיר את עלילות הדם בשנים ובעשורים שקדמו למלחמת העולם השניה, הרי שיש כאן חזרה מדויקת, למעט התפאורה ואמצעי התקשורת שהתקדמו מהלך מאה השנים שחלפו מאז).

התוכנית של אל ג׳זירה מרתקת, שכן זו היא דוגמא של הוצאת דברים מהקשרם ויצירה של מסכת שלמה, מציאות מדומה. בהרבה מובנים, סדרת התחקיר כמו גם המאמצים להשתיקה העלו את קרנה והיא יכולה להתחרות בקלות בסדרה ״פאודה". זו האחרונה מנצלת את מר גורלם של הפלסטינים האומללים (והיהודים הארורים יוצאים פעמים כשידם על העליונה, פעם הם הכובשים, ופעם מכריחים הם את חברי נטפליקס לשלם להם טבין ותקילין בכדי לראות את הסדרה), בעוד זו הראשונה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים, על אפם ועל חמתם של היהודים שממשיכים בנסיונם הכושל להכילה.

מה הסכנה? הרי אותם ישראלים חכמים, יודעי-כל, פוטרים אותה כלא קיימת.

הסכנה אדירה. בארה״ב החצויה בין כחול לבין אדום, בין בית הנבחרים לבין הסנאט, בין אוהדי אובמה שלא התרגלו שידם לא העליונה לבין אוהדי טראמפ, כולם קיצונים מסוכנים, עומלים מזה שנתיים להדיח את הנשיא ולהכניסו לכלא בשל העזרה הרוסית שקיבל שהביאה לעליתו לשלטון ולמניעת הנשיאות ממי שציפתה לה, המועמדת הטבעית והנכונה, הילרי קלינטון. רק הזכרת ״השפעה רוסית״ וכולם נדרכים.

הוועדה החוקרת צריכה לבדוק עכשיו גם ״השפעה של הלובי הישראלי״ ומעורבותה של ממשלת ישראל, ומסתבר שגופים יהודים רבים מעורבים, ביודעין ובמישרין, אלא שהם חשבו שהם מעל החוק, שלהם מותר להיות פורעי ומפירי חוק, ושיד המערכת לא תגיע אליהם. ממשלת ישראל, מסתבר, הפעילה סוכנים – יהודים וישראלים – השתמשה בכספים של אדלסון (המקורב הן לנתניהו והן לנשיא טראמפ) ונעזרה או מימנה גופים כמו TIP או ה-IAC להשיג את מטרותיה. פעילות ממשלה זרה בארה״ב שלא היתה מביישת את צפון קוריאה, רוסיה של פוטין או סין. עדיין לא שכחנו את מר פועלו של יונתן פולארד, והנה מסכת שלמה, עשרות ואולי מאות יונתנים, המתפשטים ומתרבים ועומלים נגד ארה״ב. המחיר יהיה כבד בהרבה מישיבה בבית סוהר, כפי שעצם הסכנה בתנועת החרם היא לא בהשפעה הכלכלית האפסית שיש לה.

כמו בזו כך גם בזו. התככים והמעשים של הישראלים והיהודים להשפיע על ארה״ב להתנהג כרצונם יעלו את חמתו של האדם הממוצע מן השורה. אם חס וחלילה יקרה משהו (משבר כלכלי, מתקפת סייבר משתקת, מתקפת פולס אלקטרו-מגנטי, מתקפה גרעינית, מתקפת וירוס, התפרצות קטלנית של אבולה או מגיפה, וכדומה) הרי שהיהודים יוגדרו מיד כאשמים, וגורלם – גורלנו – יהיה בדיוק כפי שקרה החל בספטמבר, 1939.

הישראלים בזו למוסכמות, ובאה רשת אל ג׳זירה וחשפה לעולם כולו את מעשיהם הנלוזים. הישראלים ניסו להשפיע על ארה״ב למנוע את הפרסום, אך בימינו דבר כזה בלתי אפשרי. וכך, בדיוק ביום הבחירות, שיחררו לרשת את כל הפרקים של הסדרה, כך שכולם יוכלו לראותם ולהחליט בעצמם.

למעונינים, נית לצפות תחקיר באתר של ״אלקטרוניק אינתיפדה"; סידרה מרתקת, מענינת, מאלפת, מלמדת, מסוכנת, אפלה ומאירה גם יחד. סדרה בה אנו מככבים, ועל כך עוד נשלם מחיר יקר ביותר – מחיר עצם קיומנו.

לתגובות: bussel@me.com

המשך לקרוא

הורים וילדים

על אנשים ומעגלים

Published

on

אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להיראות בדיוק כמו האנשים ה"רגילים" בכיתה/בסופר/בעבודה אבל להיות שונים – הם יכולים להקשיב כמוהם אבל לשמוע אחרת. הם יכולים להביט כמוהם אבל לראות אחרת – עמותת "מעגלים קהילתיים" שייסדה איילת ששון מספקת להם אינטגרציה חברתית ומעגל של תמיכה בסביבה אוהבת

מאת: דיקלה גולסה–חליווה 

אני לא אוהבת את המילים "נכים" או "מוגבלים"; זה מעורר אצל כולנו תפיסה סטריאוטיפית לאנשים שסובלים מבעיות מולדות, גופניות או אפילו נפשיות כלשהן, וכל מה שהם רוצים זה "לחזור להיות נורמאליים".

אז זהו שלא.

אלה הם ילדים וילדות, גברים ונשים, סבים וסבתות, עובדים ומעבידים, חברים ושכנים, סטודנטים ומנהיגים, אמנים, רופאים, מורים ומדריכים לחיים. הם כולם בני אדם, הם קודם כל אנשים.

לאנשים אלו הוגדרו הצרכים המיוחדים ככאלו הגורמים למוגבלות בהתנהגות מסתגלת והם פועל יוצא של לקויות גופניות, שכליות, נפשיות, רגשיות-התנהגותיות, חושיות, קוגניטיביות, שפתיות או לקויות התפתחותיות כוללניות.

אנשים אלה לא זקוקים לרחמים וגם הוריהם לא. הם שמחים, בריאים ומאושרים והלקות הזו לא תעבור להם כל חייהם אלא הם ילמדו להתמודד אתה, הוריהם ילמדו להכיל אותה וכולנו נלמד להבין שהם חלק מהחברה שלנו שבה אנו חיים.

נכון, הם בהחלט זקוקים ליותר ממה שאדם נורמטיבי זקוק לו, כי בכל זאת לרובם יש מגבלה כלשהי שמקשה עליהם להשתלב בחברה, אך אין זה אומר שהם אינם מסוגלים לנסות/להתמודד ובעיקר להצליח.

אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להיראות בדיוק כמו האנשים ה"רגילים" בכיתה/בסופר/בעבודה שלהם אבל להיות שונים. הם יכולים להקשיב כמוהם אבל לשמוע אחרת. הם יכולים להביט כמוהם אבל לראות אחרת. אגב, להסביר זה כבר סיפור אחר… כי לא תמיד הם מצליחים לבטא את מחשבותיהם במילים או להתאים את פעולותיהם לנדרש בסביבה. ובדיוק בגלל זה הם נקראים אנשים "מיוחדים".

מה אנחנו כחברה צריכים לעשות?

לנסות ליצור להם חוויות בחיי היומיום שמאפשרות להם, לא משנה מי הם, להרגיש בפרק זמן כל כך קצר שהם חלק בלתי נפרד ושווה לחלוטין, במשהו גדול יותר. להישיר אליהם מבט ולהושיט יד. כל דבר קטן בשבילינו האנשים "הרגילים" יכול להיות דבר ענק בשבילם, האנשים "המיוחדים".

רצוי להדגיש שוב ושוב עניין חשוב ביותר והוא השימוש שלנו בשפה. חשוב לשים לב כיצד אנו מדברים על ועם האנשים הללו כי זה מה שיקבע את ההתייחסות שלנו אליהם ומה שישאיר בליבם חותם לנצח נצחים. אדם, כל אדם ובמיוחד אנשים עם צרכים מיוחדים, שקיבל הזדמנות אמיתית והצליח, מרגיש בלבו את תחושת היכולת שמתעלה על כאבי הלקות או הנכות שלו. מה שמעניין בהקשר זה הוא, שלרוב חושבים על המשמעות עבור המשתתפים עם הצרכים המיוחדים ומה הם לוקחים איתם. אולי חשוב לא פחות, הוא מה שאנחנו, האנשים "הרגילים" שומרים אתנו. לפעמים, דווקא כשאנו מביטים בעצמנו דרך העיניים שלהם, ניתן להיזכר באמת בחלק שלנו במעגל החברתי.

עמותת "מעגלים קהילתיים"

מעגלים קהילתיים היא עמותה שלא למטרת רווח שהוקמה בשנת 2017 ומספקת אינטגרציה חברתית לילדים, נוער ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים, כדי ליצור חברויות, לעסוק בפעילות וליהנות מאירועים חברתיים כוללניים עם אינסוף מעגל של תמיכה בסביבה אוהבת.

עמותה זו שואפת ליצור קהילה מכילה ואוהבת שבה אנשים בעלי צרכים מיוחדים מאומצים באופן מלא כחברים שווים, ולהעצים את המתנדבים הצעירים להיות מנהיגים קהילתיים העוסקים בכך בעתיד.

מייסדת העמותה והמנכ"לית היא איילת ששון, אם לארבעה ילדים שמתוכם ילד אחד אוטיסט. לצידה פועלת סמנכ"לית הכספים רחל ויצמן, אם לשתי בנות ופעילה חברתית. שתיהן שמו להן כמטרה לקרב את הקהילה לאחר השונה והמיוחד, וכן לשמח ולחזק את האנשים בעלי הצרכים המיוחדים שלא תמיד יודעים שישנם אנשים "רגילים" עם לב ענק שיוצא אליהם ומבקשים להעניק להם קצת אהבה ורגעים שמחים.

ב"מעגלים" מקפידים לקיים בכל חודש אירוע המוני ומפואר בסיוע של מתנדבים מהקהילה היהודית, שבו הזרקור עובר ממטלות היומיום וההתמודדות עם האתגרים הלא פשוטים של גידול ילד עם צרכים מיוחדים, לכיוון של שמחה, השלמה והעצמת הייחודיות שבכל אחד ואחת מהם; לראות אותם מחייכים אלינו זה האושר הכי גדול שיכול להיות לנו כבני אנוש בחברה.

דבריה של אמא לילד עם צרכים מיוחדים שהם חברים בעמותת "מעגלים קהילתיים":

״לגדל ילד מיוחד, זהו מסע לא נגמר של עליות וירידות. הרבה מאוד רגעים של קושי ומשבר, רגעים שבהם כלום לא הולך, לצד רגעים של אור ותקווה. אני מאמינה שלפני שהקב"ה שלח לי את הילד המיוחד שלי, הוא נתן לי כוחות גדולים להתמודד איתו ובעיקר חברים טובים שיתמכו ויעזרו. עמותה זו אפשרה לנו להכיר חברים מיוחדים כמו הבן שלי, נתנה לי כתף להניח עליה את ראשי באהבה גדולה ולהבין שלא רק אני בודדה ומתמודדת עם אתגרים, אלא אני חלק ממשהו גדול עוד יותר. אנחנו מחכים לכל מפגש בכיליון עיניים ושואבים כוחות להמשך הדרך".

דבריה של מתנדבת בעמותת מעגלים קהילתיים":

״ההתנדבות בעמותה נותנת לי פרופורציות לחיים ולבעיות שבהן אני נתקלת בחיי היומיום. הכל נראה לי קטן ליד הקושי והכאב הלא נגמר במסע עם אדם בעל צרכים מיוחדים. שום דבר כבר לא מובן מאליו בחיי והשמחה שיש לי בלב בכל פעם שאני מגיעה להתנדב בעמותה, נשארת איתי זמן רב ומשפיעה על כל הסביבה שלי. אני מאוד רוצה שילדיי יגדלו להיות אנשים עם לב ענק ושיוכלו לתת יד לאחר, השונה מהם. אני שמחה מאוד לשמש עבורם דוגמה לנתינה ואהבה ללא תנאים".

חשוב לציין שכחלק מהשילוב הקהילתי, העמותה מחפשת בלי עסקים אשר ירצו לשלב את הבוגרים הצעירים בבית העסק שלהם וכך יעזרו להם להשתלב במעגל התעסוקה.

ליצירת קשר עם עמותת ״מעגלים קהילתיים":

טלפון: 818-253-9618

כתובת: 22717Mobile Street, West Hills, California 91307 

אימייל: Maagalimcircles@gmail.com

דיקלה גולסה–חליווה היא בעלת תואר שני בחינוך, מורה לעברית ויהדות בתיכון, מומחית בלקויות למידה ושיטות לימוד ומאמנת להורים בטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

המשך לקרוא

טוב לדעת

מרכז החיים של טיליז

Published

on

מרכז החיים של טיליז

החלום שלי להגיע לכמה שיותר בני נוער". טילי ובוגרי תוכנית Tilly‘s Life Center

מאת: מיכה קינן

טילי (טללית) לוין, היא המייסדת והבעלים של Tilly's, אחת החברות הגדולות והמוכרות בתחום הספורט הקמעונאי בארה"ב. טילי  – TLC( Tilly‘s Life Center(הקימה את ארגון עמותה ללא מטרות רווח שהוקמה בארצות הברית ופועלת בישראל תחת השם "קווים ומחשבות". המטרה: לסייע לבני נוער במצוקה להתמודד עם הקשיים והמגבלות שבחייהם.

טילי, אישה נמרצת עם דיבור קולח, מקרינה עוצמה וחייכנית כשהיא פוגשת אותי באולם ריקודי העם בווסטווד. היא לא מפסידה אף דמנות לרקוד ריקודי עם ישראלים למרות זמנה המצומצם ומגוריה באורנג' קאונטי. במקום מבנה "השאלות והתשובות" השגרתי, בחרתי לתת את רשות הדיבור לטילי:

מחשבות חיוביות

טילי: "אני מאמינה שהגישה שלי והחשיבה החיובית הן מה שגרמו לי להגיע למקום שבו אני היום. המחשבות שלנו מעצבות את הדרך בה אנו רואים את העולם ואת האופן שבו העולם רואה אותנו. לכל מחשבה שיש לך מופיעה בדרך כלל תחושה. מחשבות חיוביות באות עם רגשות חיוביים. מחשבות שליליות באות עם רגשות שליליים. למדתי את זה מניסיון אישי בגיל צעיר… הייתי בערך בת 12 כאשר נודע לי כי חיובי הוא הרבה יותר חזק מאשר שלילי ושאני יכולה להשיג ככה את מה שאני רוצה בצורה הטובה ביותר לעומת פגיעה באחרים.

״זה שימש אותי בצעירותי, במיוחד כשהיגרתי לארצות הברית עם בעלי לשעבר, חזי שקד. הייתי אז בת 23. לא הייתה לנו משפחה באמריקה. כל מה שהיה לנו נכנס במזוודה אחת. לא היה לנו כסף בכיסים ולא היה מקום לגור בו. בקושי דיברנו אנגלית, אבל היה לנו כלים רבי עוצמה בארגז הכלים שלנו – היה לנו חזון וכמובן לחשוב בצורה חיובית ולעבוד קשה מאוד.

״נולדתי בקבוצת כנרת תחת השם טללית, אבל כולם קראו לי טילי. את הקיבוץ הקימו סבא וסבתא שלי והם קבורים שם. בשנות ילדותי הוריי עברו לקריית אונו. שם ביליתי ילדות טובה, הייתי בנוער העובד ושימשתי גם כמדריכה. כתבתי בהרבה עיתוני נוער ונבחרתי להיות נשיאת כתבי הנוער בישראל.

טילי לוין

״אחרי השירות הצבאי של חברי דאז, חזי שקד, התחתנו ויצאנו לטיול בחו"ל. לימים, כשהתמקמנו בארה"ב, למרות שהיה לי תואר אקדמי בחינוך מאוניברסיטת בר אילן ניקיתי בתים. הייתי מוכרת בחנות תכשיטים. לא לקחתי יום חופש במשך שבע שנים. הייתי כה אסירת תודה, משום שהייתי בארצות הברית של אמריקה. הייתי בטוחה שהארץ הזאת תיתן לי הזדמנות להצטיין.

״בעלי ואני גרנו בדירת סטודיו. חזי למד בקולג' מקומי בשביל ויזת הסטודנט. בסופי שבוע מכרנו צעצועים, מראות ובגדים ב"סוואפ מיט". לאחר זמן קצר היו לנו שני דוכנים, כל אחד מאתנו ניהל דוכן אחד. בסופו של דבר, הצלחנו מספיק כדי לפתוח את החנות הראשונה של Tilly's יחד עם שותף שהייתה לו חנות בוואלי, בלוס אלמיטוס באורנג' קאונטי. זה היה בשנת 1982. שנה אחר כך קנינו חזרה את השותף ונותרנו לבד עם החנות. לא לקחנו הלוואות וכל פעם שהיה כסף הוספנו חנות נוספת. כעבור כמה שנים העברנו את החנויות מאזור תעשייה למולים גדולים. גודל החנויות בין 5,000  ל10,000- סקוור פוט. עקבנו אחרי הרגלי האופנה של הנוער וגם אביזרים נילווים. היינו הראשונים עם טייפ אוזניות כי ראינו שזה מה שהנוער דורש. יצרנו אמון בחנויות להורים ולכל המשפחה. בנינו לעצמינו שם ומותג חזק אמין ומוכר מאוד. כיום יש מעל 226 חנויות של Tilly'sברחבי ארה"ב.

ההצלחה הביאה לי גם מעורבות עם ארגוני צדקה רבים שעושים עבודה נהדרת, אבל שמתי לב שיש צורך בתוכנית העצמה – צריך ללמד את הנוער שלנו איך להשתלט על חייהם ולבצע שינויים חיוביים עבור עצמם.

״לפני חמש שנים, הקמתי ארגון בשם 'מרכז החיים של טילי' כדי להפיץ את הערך של חשיבה חיובית לצעירים. אנו מציעים תוכנית שנתית בבתי ספר תיכוניים שנותנת לבני הנוער כלים לפתח חשיבה חיובית, להתגבר על מצוקות, ולמצוא אושר והצלחה. החלום שלי הוא שתוכנית זו תהפוך לכיתה נדרשת, כמו מתמטיקה או אנגלית… בכל תיכון בארה"ב ועכשיו גם בישראל.

מאבקים ואתגרים בדרך

״היו לי בהחלט מאבקים ואתגרים לאורך הדרך בחיי האישיים, ב'טיליז', ועכשיו ב'מרכז החיים של טילי'. עם זאת, למדתי כי כאשר אתה לא יכול לשלוט על דברים רבים בחיים, אתה יכול לשלוט על הדרך שבה הם משפיעים עליך, ואת הדרך שבה אתה מגיב אליהם

״למדתי את זה בדרך הקשה. אחרי 12 שנות נישואים – אפילו עם הרבה מפגשים טיפוליים היחסים שלי עם בעלי הראשון שלי התפרקו. התשוקה דהתה. הרומנטיקה מתה. רציתי שהוא יהיה משהו שהוא לא. רציתי שהנישואים יהיו שונים ממה שהיו. במילים אחרות – רציתי לשנות את זה ולא היה אפשרי. לא רציתי להרפות מהעבר ולקבל זהות חדשה כגרושה ואם חד-הורית. הייתי מבולבלת. הרגשתי מאוכזבת וכועסת. ואז הבנתי: הייתה לי ברירה. יכולתי להישאר מוטרדת או להרפות ולהמשיך הלאה. הפעם קיבלתי כי הנישואים שלי הסתיימו, זה היה קל יותר. זה לא היה קל אבל זה היה קל יותר. סוף סוף יכולתי לשחרר את הרגשות השליליים. הפסקתי להאשים את בעלי ובחרתי לסלוח לעצמי, מה שחשוב באותה מידה.

״כשהתגרשו, חזי ואני לא שכרנו עורכי דין. היו לנו אז 6 חנויות. נשארנו שותפים לעסקים ולגידול ילדינו. עד היום, אנחנו עדיין חברים הכי טובים. אפילו יש לנו חשבון בנק משותף לילדים. אנו ממשיכים לחגוג את החגים ואת ההצלחות שלנו יחד.

התשקיף העסקי של Tilly's:

40%מהחברה בידי שני הילדים

מותגיה הפרטיים של הרשת מהווים כ־29% ממכירותיה

רשת האופנה לנוער של בני הזוג טילי לוין וחזי שקד נסחרת כיום בוול סטריט בהצלחה מרובה. השניים עזבו את ישראל לפני 25שנה, וכיום הם חולשים על אימפריה של מאות חנויות.

לפני שש שנים הוגש לרשות ניירות ערך האמריקאית תשקיף לקראת גיוס של 100 מיליון דולר על ידי חברת טילי'ז, כאשר ההערכות בשוק הן כי הגיוס יתבצע לפי שווי של כ־500–600 מיליון דולר בהנפקה ראשונית לציבור.

טילי לוין, המכהנת כמנהלת הקשר עם הספקים, וחזי שקד, המכהן כמנכ"ל החברה, עזבו את ישראל לפני כ־25 שנה, כאשר לוין למדה בתיכון בגבעתיים ובהמשך אף השלימה לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן. שקד עצמו נולד בעכו.

רשת טילי'ז עוסקת במכירת פריטי אופנה, אקססוריז ומוזיקה, ופונה לצעירים. בין המותגים הנמכרים ברשת נמצאים בילבונג, נייקי, אוניל, סקאל קנדי, קוויקסילבר ועוד. מותגיה הפרטיים של הרשת מהווים כ־29% ממכירותיה. מחזיקי המניות הגדולים בחברה הם שקד (48%), לוין (29%) ושני ילדיהם (20%), נטע שורר־ שקד ועמי שקד.

בבעלות הרשת אתר אינטרנט שבו היא מציעה למכירה את המוצרים הנמכרים בחנויותיה. החברה מאמינה כי היא יכולה להגיע עד ל-500 חנויות בארה"ב, ולטענתה ההשקעה בכל חנות מחזירה את עצמה בתוך שנה וחצי מהקמתה.

הרשת תומכת באירגוני צדקה ומוסדות נוער, כמו הקמת שני בתי תינוקות לילדים שנלקחו מהוריהם מסיבות שונות. הרשת גם מעורבת מאוד בקהילה באירועי ספורט לנוער.

״מהו הלקח כאן? דגש על הדברים שאתה אוהב, ולא להתעכב על הדברים שאתה לא אוהב. אחרי שאתה מקבל את מה שאתה לא יכול לשנות, זה הופך להיות הרבה יותר קל להמשיך את החלומות שלך.

״מרכז החיים של טילי" היא קרן צדקה ממוקדת נוער, עסק שלא למטרות רווח, שמטרתה להעצים את כל בני הנוער עם חשיבה חיובית ומאפשרת להם להתמודד בצורה יעילה עם משבר, מצוקות והחלטות קשות. המשימה שלנו היא לעורר את הנוער של היום כדי להגיע הפוטנציאל המלא שלהם כמו אנשים פרודוקטיביים, אדיבים, מאושרים ואחראים.

״כאמור, החלום שלי להגיע לכמה שיותר בני נוער ככל האפשר וכמו עמותות רבות, המימון הוא אתגר. אנו מסתמכים בעיקר על תרומות מהציבור כדי להטמיע את תוכנית הלימודים שלנו בבתי ספר ולשותפים אחרים של צד שלישי, כגון תוכניות אחרי שעות הלימודים, פעילויות נוער ובתי חולים. יש צורך ודרישה לתוכנית שלנו, אבל אנחנו זקוקים למימון נוסף כדי להרחיב את התפוצה של התוכנית.

הנוער הוא העתיד

״התוכנית TLC מעצימה בני נוער על ידי לימוד כישורי חיים הבונים אמון, לעורר חמלה, ומעודד אותם להציב מטרות, להמשיך את החינוך שלהם, לבנות קריירה עתידית להמשיך את החלומות שלהם. באמצעות למידה חווייתית, כולל כתיבת יומן, דיונים פתוחים ופעילויות. 36 הכיתות שלנו מקדמות את הגילוי העצמי ואת הכיסוי הרלוונטי. אני מאמינה שהנוער הוא העתיד שלנו והשינוי של העולם תלוי בו ויבוא רק ממנו.

״לכן, חשוב לתת לנוער את הכלים הנחוצים לניהול חיים חיוביים ומאושרים. התוכניות שלנו נותנות לאדם כלים להתחבר עם עצמו, להכיר, לאהוב ולהבין שהוא חלק מסביבה וקהילה ויש לו את הכוחות לקחת אחריות על חייו וסביבתו. המטרות של התוכנית הן פיתוח חשיבה חיובית, ביטחון עצמי, אינטליגנציה רגשית, תקשורת בין אישית ומנהיגות אישית וחברתית

״אני ממשיכה לפתח תוכניות TLC כדי להעניק לנוער כלים שימנעו אלימות, התעללות ומחשבות שליליות. מה שאנחנו מעניקים לנוער בבתי הספר זה נהדר אך לא מספיק. חשוב שבני הנוער ירכשו גם כלים חברתיים ורגשיים".

המשך לקרוא

אירועים קרובים

נוב
14
ד
20:00 An Evening with Tom Hanks @ Aratani Theater
An Evening with Tom Hanks @ Aratani Theater
נוב 14 @ 20:00 – 21:00
An Evening with Tom Hanks @ Aratani Theater
An Evening with TOM HANKS discussing his bestselling collection of stories,  Uncommon Type Tom Hanks is an actor, screenwriter, director and producer. His writing has appeared in The New York Times, Vanity Fair, and The New Yorker. This is his first[...]
נוב
16
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
נוב 16 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
22:00 Tiesto @ Academy
Tiesto @ Academy
נוב 16 @ 22:00 – 23:00
Tiesto @ Academy
Doors open at 10pm. 21 & over. About this Event Friday, November 16th Insomniac presents Tiesto Dress code strictly enforced. No sandals or flip-flops. No shorts, baggy jeans or tank tops with sleeveless shirts. Tennis[...]
נוב
17
ש
19:00 Taste Buds Hummus & Hashish Night @ Rita House
Taste Buds Hummus & Hashish Night @ Rita House
נוב 17 @ 19:00 – 22:30
Taste Buds  Hummus & Hashish Night @ Rita House
Hummus & Hashish is coming back by popular demand! We're going to focus on our favorite Mediterranean dish & feature Hummus creations by 5 different chefs. Each guest will receive a mini Hummus dish from each chef, and[...]

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות