Connect with us

טוב לדעת

אל תקרא לי שחור

Published

on

אירועי המחאה האתיופית מחזירים למרכז השיח את הצבע השחור • מה הופך את הצבע הזה למאיים ומדוע תרבויות שונות כל כך אימצו את השחור כסמל הדיכוי ואסון • וגם על בת זוגו של השטן, לילית, בעקבות פרשת הגננת המתעללת

הקשר בין צבע ופוליטיקה אכן עשיר ורחב. האירועים האחרונים מעידים פעם נוספת על הקשר ההדוק בין הצבע והפוליטיקה, שלא לדבר על המפלגה הרצה כבר לכנסת שנייה, כחול לבן", ובל נשכח את השגריר הישראלי בברזיל שהשחיר לובסטר מאימת אבירי הכשרות. בין אלה מחייב המצב לבחון את מעמדו של הצבע השחור.

נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה אמר, או ציטט: הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור יסמל מזל רע, והצבע הלבן יסמל את השלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחורים בלוויה ובגדי לבן בחתונה. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מיסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו כשאנו משחקים סנוקר, אינך מנצח עד שהכדור הלבן לא ידחוף את הכדור השחור אל החור שבשולחן. אבל לי לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור".

ובעניין זה תוהה שרי שוורץ: "בעברית משתמשים במילה שחור כמילה נרדפת למשהו רע. למשל אומרים היה לי יום שחור", ראיתי שחורות" וכו'. מה המקור של הרגל הזה? בשפות שאני מכירה, שחור הוא שם של צבע ולא יותר מזה. בספרדית, שפת האם שלי, באמירה היה לי dia negro (יום שחור) אין שום משמעות. באיטלקית: giorno nero, כמו בספרדית, לא אומר כלום.

אז לגבי היום השחור, הוא אכן מופיע בכמה וכמה שפות ומתייחס ליום שבו התרחשו אירועים קשים ומכאיבים. כך באנגלית: black day. בגרמנית: ein schwarzer Tag. בצרפתית: un jour noir. ברוסית: chiornyj den', ובלטינית: dies ater. ברומא הוגדרו ימים מסוימים כ'ימים שחורים', שבהם לא נערכו חתונות או אירועים אחרים. המשורר הרומי ורגיליוס כותב על תינוקות שמתו סמוך להיוולדם: "נגזרו ביום שחור וטבעו במוות המר" (אנאיס, 6, 429). בהיסטוריה מוכרים ימים שחורים שהפכו חלק מהאתוס הלאומי, כגון 'יום שני השחור' שבו צר המלך אדוארד השלישי על פריז 14.4.1360), 'יום חמישי השחור' שבו אירעה שריפת יער באוסטרליה (6.2.1851). יום ה-29 ביוני 1946 נקרא 'השבת השחורה', שבה נאסרו ראשי היישוב על ידי הבריטים, ונחשפו מצבורי נשק של ההגנה. ולהבדיל, המטפלת כרמל מעודה הסבירה שהתעללה בילדים כי היה לה יום שחור".

מרה שחורה והומור שחור

ואכן, הצבע השחור, כפי שכתב מוגאבה, מככב בדרך כלל בצד השלילי של המציאות גם מעבר לגבולות השפה. שחור הוא צבע האסון, 'חוזה שחורות' הוא מי שצופה אסונות קרבים. שחור הוא צבע החושך, ובעקבות היידיש והגרמנית מי שנקלע לאסון כלשהו 'נעשה לו חושך בעיניים'. כך גם במגילת איכה: "עַל ֶזה ָהיָה ָד ֶוה לִבֵּנוּ, ַעל אֵלֶּה חָשְכוּ עֵינֵינוּ".

הצבע השחור הוא צבע הייאוש. המרה השחורה נקראת כך גם על פי צבעה כאחת מן הליחות המעצבות את האופי האנושי, והיא אחראית על הדיכאון. שחור הוא צבע המוות. הומור שחור הוא הומור מקאברי המשלב בדיחות העוסקות במוות, וזאת בעקבות האנגלית. מסגרת שחורה מבשרת על מותו של אדם, והאלמנה השחורה הורגת את בני זוגה.

הצבע השחור קשור לאמונות תפלות. חתול שחור מסמל מזל רע ברוב תרבויות אירופה, אך עם זאת הוא נחשב גם כסימן למזל טוב בתרבות הסקוטית והקלטית. האמונות התפלות מבחינות בין כישוף לבן, שנועד לריפוי ולסיוע, לבין כישוף שחור, או מגיָ ה שחורה, שנועדו לגרום נזק.

ובחזרה לפוליטיקה. השופט בנימין הלוי הזכיר את הדגל השחור בפרשת כפר קאסם, בעקבות דגלי המצילים על חוף הים. אמיר אוחנה הרחיב את הדימוי בנאומו הראשון כשר משפטים. הדגל השחור, סמלם של הפיראטים, הוא גם סמלן של כמה תנועות שיצאו כנגד הסדר הקיים, כגון התנועה האנרכיסטית. תומכי מוסוליני היו שחורי חולצות, והפלסטינים זוכרים לדיראון את ספטמבר השחור, פעולות דיכוי שנערכו נגדם בממלכת ירדן בספטמבר 1970. האירוע העניק את שמו לארגון הטרור הפלסטיני שהיה אחראי לרצח 11 הספורטאים הישראלים במינכן ב-1972. מכאן קצרה הדרך אל הפנתרים השחורים" בארצות הברית, ובעקבותיהם תנועה בשם זה בישראל של שנות השבעים.

ישיבה שחורה וכסף שחור

הצבע השחור של האתיופים ממשיך מסורת ארוכה של גזענות אשכנזית לבנה. הכינוי שניתן למזרחיים עוד טרם קום המדינה היה שווארצע חייס, ביידיש: חיות שחורות. הביטוי "דופקים את השחורים" המתייחס למצבם של המזרחיים נטבע על ידי עורך השבועון העולם הזה" אורי אבנרי, בכותרת למאמר על מקרה רצח שאירע בשנות החמישים, שבו הואשם בן עדות המזרח ברצח צעירה אשכנזית. החרדים קרויים 'שחורים' עקב הלבוש שהם עוטים בחורף ובקיץ. 'ישיבה שחורה' היא ישיבה חרדית, והכיפות השחורות מעידות על חובשיהן שהם מן המתחרדים או המתחרדלים.

הצבע השחור נקשר לפשיעה כלכלית. 'כסף שחור' הוא כסף המושג בדרכים לא חוקיות, 'כלכלה שחורה' ו'שוק שחור' מתנהלים בצידו האפל של החוק. בעולם הסמים הקשים שחור הוא כינוי לאופיום או חשיש הודי. כאן אין אפליה. הלבן, ההרואין, מסוכן לא פחות.

אמנם שחור הוא גם סמל ליופי. הנערה המאוהבת בשיר השירים שרה: "רֹאשׁ וֹכֶּתם ּפָז, ְקוצּוֹתיו ַּתלְ ַּתלִּים, ׁשְחֹרוֹת כָּעוֹרב", ואומרת על עצמה: "שׁחוֹרה אֲנִי ְונָאוָה". מרטין לותר קינג טבע את הסיסמה "שחור הוא יפה", והיא תפסה את האוזניים ואת הלבבות. ניסיון יפה, אבל עדיין כף השחור בתרבות האנושית נוטה לשלילה. שחור הוא צבע הייאוש, האסון והנידוי כי הוא צבעו של הלילה, הוא צבעו של העיוורון, הוא צבעו של האין, צבעו של המוות. בין האור והחושך בוחר רוב רובו של המין האנושי באור הלבן, רואה בחושך השחור את מקור כל צרותיו ופחדיו, ומדיר את עוטי העור השחור.

כרמל מעודה: שטן או לילית?

כרמל מעודה העידה גם לנוכח אחד הסרטונים המרשיעים כי "כאן הייתי שטן". נכון היה יותר להציג אותה כבת זוגו של השטן במסורת היהודית, היא לילית. איך נולדה לילית? חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגרסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵ דה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי.

השם שניתן לה הוא כאמור 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו לד 14. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נידה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. לילית המקראית תורגמה על ידי השבעים ל-onokentayroi ובתרגום הוולגטה ל-lamia. בשני המקרים משמעות המילה היא מכשפה. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזק מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

דקות מעטות של תהילה

Published

on

הסיפור על אילן, נציג סוכנות דוגמניות, שהתמחה "לדוג" ילדות יפות ברחוב, בקניון ובכל מקום בו הסתובבו עם הוריהן, ולמסור כרטיס ביקור לידי ההורים

Proud woman in elegant red dress lying on banknotes. Rich woman. Business concept. Woman with lot of money. Saving money concept. Business success concept. Digital money concept. Finance.

בתם של עופרה וסמי היתה יפהפיה. ילדה בגיל העשרה, גבוהת קומה וחטובה, עיניים ירוקות, גדולות ושיער בלונדיני ארוך וגולש כמשי. כשפרסו הוריה את תמונותיה על שולחני, קשה היה שלא להתרשם מיופייה המדהים. אמנם רק בת 15, אבל אין ספק שעתיד מזהיר צפוי לה.

נראה שגם אילן קלט זאת. אילן היה נציג של סוכנות דוגמניות. חלק מעבודתו היה "לדוג" את הילדות היפות הללו ברחוב, בקניונים, ובכל מקום בו הסתובבו הבנות עם הוריהן, והוא דאג למסור כרטיס ביקור לידיהם של ההורים. האמהות הן אלו שבד"כ שהביאו את הבנות לסוכנות בה עבד, ומשם הדרך להתפרנס מכך הייתה קצרה. בתחילה ביקש מההורים לעשות "בוק" – מין אלבום עם תמונות גדולות של הילדה ב"פוזיציות" של אישה בגיל ה-20, אחר כך לרכוש סט איפור מקצועי ועוד ועוד ועוד…

כשעופרה והילדה פגשו באילן היה זה ביום כיף שערכו בפארק מים שבאזורנו, קשה היה לפספס את הילדה הבלונדינית הגבוהה עם בגד הים המינימלי ואילן בהחלט שם ליבו לכך. כשנתן לאמה את כרטיס הביקור של הסוכנות, התפלל כנראה כי יפהפייה תגיע למשרד, וכשזו הגיעה כעבור ארבעה ימים, קשה היה לו שלא לזכור אותה כשהמתינה עם עופרה בחדר ההמתנה של הסוכנות. לאחר שיחת היכרות עם יפהפיה אחרת שהצליחה במתק שפתיים לשכנע את עופרה, חתמה האם על טופס גדול עם שורות קטנות ורבות והוזמנה למחרת עם צ'קים לצורך צילום ה"בוק" של הילדה. למחרת החתימה ולאחר שספרה אי אלו צ'קים אצל מנהלת הסוכנות, נכנסה עופרה עם הילדה לחדר גדול וצבעוני, שם
צילמו את היפהפיה מכל כיוון ובכל זווית אפשרית.

עברו שבועיים ימים ועופרה וסמי הגיעו עם הילדה אל הסוכנות, לראות את ה"בוק". זה כמובן היה יפה, אבל משהו באנשים שניהלו את המקום לא נראה לסמי, וכשהילדה שוחחה עם אילן בצד החדר, לחש סמי על אוזנה של עופרה, לא נראה לי המקום, לא נראה לי". עברו שלושה חודשים והילדה הספיקה להצטלם למספר מגזינים ועיתונים. אפילו בתוכנית טלוויזיה ידועה שימשה כתפאורה, ואת חצי מההשקעה כבר החזירו ההורים, אבל לסמי משהו עדיין לא נראה. הכתובת הייתה אילן. זה שמר על קשר הדוק עם הילדה. בתחילה קשר טלפוני מצדו, אחר כך סמי שם לב שהילדה היא זו שמתקשרת אליו, השיחות הפכו ארוכות וסמי לא אהב את זה. עופרה לא חשדה במאום.

עברו שישה חודשים נוספים מאז. היפהפיה זומנה לתוכנית טלוויזיה מקומית ולאחריה לתוכנית ארצית, ובכולם קטפה שבחים. גם החוזים עליהם חתמו הוריה הניבו לא מעט כסף , ואף אחד לא דיבר על ההשקעה. כולם כבר דיברו על ה"מיליונים" שעושה הילדה, למרות שעוד היו רחוקים מכך. בכל התוכניות והראיונות והכתבות תמך בילדה אילן. הקשר ביניהם התהדק. לעיתים אפילו קלטה עופרה מבטים של אהבה ביניהם, אבל העדיפה שלא לשתף בכך את סמי. אבל סמי לא היה טיפש ולא האמין שתינוקות באים עם חסידה, ולכן כשקירבתו של אילן לבתו עברה כל גבול, סיפר לשותפו למוסך שבבעלותם. זה, רפי שמו, שפעם ביצעתי עבורו מספר חקירות כשהתגרש מאשתו, שלח את סמי אלי, ואני המלצתי לו על מעקב בן מספר ימים שבו נתהה על קנקנו של אילן ועל טיב הקשר בין הילדה לבינו. עופרה שהגיעה עם סמי למשרדי סירבה למהלך, אבל בלחץ בעלה נאותה להסכים וכולם הסכימו עם כולם.

ביום חמישי הראשון שלאחר פגישתנו התמקם צוות המעקב תחת ביתה של הילדה. אילן הגיע ב-9 בערב לאסוף אותה עם מכונית ספורט אדומה בת 10 שנים, אבל העיקר… ספורט, ועוד יותר… אדומה. צוות המעקב שלי שהורכב הפעם משני עוקבים שנראו בני 20 וקצת הגיעו עם אילן לביתו. כשזה נכנס עם היפהפיה לתוך הבית, המתינו תחילה. כשעברה חצי שעה התחילו לחפש כמנהגם תצפית מקומית. את זו המושלמת תפסו מול ביתו של אילן, על גג
אחד הבניינים, שם נשכבו לתצפית עם מצלמות פתוחות.

עברו 10 דקות בלבד וקיבלתי טלפון בהול, "המניאק מתמזמז עם הילדה…". עוד לא הספקתי להגיב, והגיע המשך, "הם מתפשטים". המצלמה תיעדה את אילן מפשיט את הילדה לאט לאט, נוגע בה לאט לאט, ומקיים אתה יחסי מין לאט לאט, והכל בגלל שבדירה השכורה בה התגורר הקומה רביעית היו חסרים מספר שלבים בתריסים של חדר השינה. העוקבים תיעדו את כל המשגל, הצילום היה מעולה, ועכשיו נותר להמתין להתפתחויות. אילן והילדה נכנסו לרכב כעבור שעתיים לערך. השעון הראה כמעט חצות
והשניים הגיעו למועדון ריקודים תל אביבי ידוע.

כשנכנסו פנימה נתקלו העוקבים בשומרי סף, שכל שידעו לומר היה לא! ושוב – לא! נאלצתי להשתמש בשירותיו של חברי משכבר הימים, קוב, בליין ידוע שטילפן לבעל המקום ותוך חמש דקות היו שני עוקביי בפנים יחד עם האביזרים הסמויים שקיבלו "הכשר" מצוות שומרי הסף,שהפעם כל מה שאמרו היה, בסדר! ושוב – בסדר!.

אילן והילדה רקדו בפנים. הילדה השתוללה ואילן קרץ מידי פעם למכר כזה ואחר, תוך שהוא משקיף בזווית העין בילדה המפותחת והיפה שרקדה לצידו.

מה שעוד עשה אילן, הי לדאוג לילדה מדי פעם לכוס שתייה צבעונית, שהכילה אלכוהול בכמות קטנה. קטנה, קטנה, אבל "דופקת ראש", העוקבים שלי תיעדו את הברמן כשהוא מוזג מהוודקה לתוך הכוס שהובלה אחר כבוד לילדה, דרך אילן, כמובן. הילדה רקדה ורקדה, והייתה מסטולית לחלוטין. בשלב מסויים נכנס אילן לשירותים. אחד מעוקביי נכנס אחריו. אילן רכן מעל השיש המזוהם, שקית ניילון לבנה יצאה מכיס הג'ינס שלו, ומה שבתוכה סודר על השיש. אילן התעלם מהבחור עם הפאוץ' שהשתין עם הגב אליו והסניף את מנת הקוקאין במהירות. המצלמה שבתוך הפאוץ' שלמותני העוקב שלי תיעדה הכל. ישבתי בביתי מקבל דיווח ומתפעל בכל פעם מחדש, לאיש לא היו גבולות. גם בעל קטינה, גם הישקה אותה

באלכוהול וגם השתמש בקוקאין. עכשיו כבר הייתי עצבני. עוקביי קיבלו הנחייה לתעד כל פעולה של מר אילן, וכך עשו. אילן והילדה רקדו והשתוללו, התמזמזו והתנשקו, שתו וישבו ובקיצור השתוללו. סמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר העלה אילן את הילדה לביתה, אחרי לילה סוער וקצת "מופרע", שבמקרה או לא במקרה תועד כולו במצלמות עוקביי.

למחרת המעקב ישבו עופרה וסמי במשרדי. תחילה הקדמתי וסיפרתי על מאורעות ליל אמש, בהמשך עברנו לחדר הסמוך, שם צפו בני הזוג במאורעות ערב/ליל אמש.

בקטע שבו אילן והילדה השתגלו, סמי לא עמד בכך ויצא מהחדר. עופרה סיננה – "בן זונה אחד" ומחתה את דמעותיה. בהמשך הראיתי להורים איך הבחור הנחמד מהסוכנות משקה את הילדה לשכרה שוב ושוב ואיך הוא שואף קוקאין לאפו בשירותים המצחינים של המועדון ולקינוח, את אשר לא קלטו העובדים בזמן המעקב, אלא רק למחרת בבוקר, בעת העברת הקלטות, את הכדור הקטן שדחף אילן לכוס המשקה של הילדה, רק הוא ואלוהים ידעו מה הכיל, נגד כאב ראש זה בטח לא היה. סמי איים להרוג את הבן זונה, עופרה נלחצה מכך. לאחר שיחת הבהרה ארוכה, ישבנו
שלושתנו בחדרי וחשבנו על המהלכים הבאים.

בבוקר התקשרתי לסוכנות. הצגתי עצמי כמי שמעוניין בשרות הסוכנות ליצור תשדיר פרסום למשרדי. "כן, למשרד חקירות", אמרתי, כששאלה אותי המנהלת לפשר הבקשה. למחרת הגיעה מנהלת הסוכנות למשרדי, הולכתי אותה אחר כבוד לחדר הצפייה. היא לא התנגדה שאראה לה מה שביקשתי. משהו שקשור אלייך, אמרתי, ולחצתי על הקלטת. עברו 20 דקות של צפייה בקלטת. מנהלת הסוכנות לא האמינה למראה עיניה. ביקשתי ממנה להזמין אלי בדחיפות את בעל הסוכנות. עברה שעה ומחצה ונכנס גבר נאה למשרדי, "נעים מאוד", אמר, "אני בעליה של הסוכנות". הראיתי לו את קלטת הוידיאו הארוכה, הוא עצמו לא האמין למראה עיניו. שתינו אספרסו ארוך במשרדי וסגרנו כי אילן יעזוב את הסוכנות עוד באותו יום, "מסיבות של צמצומים", ביקשתי, שלא לעורר חשד יתר כשתבוא על אילן המכה השנייה.

בזמן שאני הייתי עם בעל הסוכנות, היו סמי ועופרה אצל ידיד ותיק שלהם, קצין משטרה בכיר באזור מגוריהם. עברו שעתיים-שלוש, ואילן נעצר.

לאחר שצפה בקלטת הודה בכל סעיפי האישום, בעילת קטינה, הפרת אמונים, שימוש בסמים קשים, ועוד ועוד, למשל, נהיגה בשלילה… הבחור הסתבך כהוגן.

עברו חודשים נוספים והילדה המפורסמת הלכה ונעלמה מהמרקע. לאט אבל בטוח, התנאי לכך היה הסכמה מלאה שלה בכתב, במשרדי. בתמורה הבטחתי לא להעביר את הקלטת לערוצי הטלוויזיה המקומית: "יש לזה דרישה", אמרתי, "הם יהיו מוכנים לשלם הרבה…", והיא חתמה ובשקט.

עם סמי ועופרה אני עדיין חבר…

המשך לקרוא

טוב לדעת

נאה דורש, (לא) נאה מקיים

Published

on

מסתבר שזילות השואה לא פסחה גם על מרכז שמעון ויזנטל והמוזיאון לסובלנות שלו

שמו של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס יצא למרחקים. ממול משרדי המרכז, המוגנים היטב, בשדרות פיקו שבעיר המלאכים, נמצא מוזיאון הסובלנות, שלוחה של המרכז אך ישות עצמאית מבחינת איסוף כספים.

הרב מרווין הייר העומד בראש המרכז היה היהודי היחיד בין אנשי הדת שהתכבדו לשאת תפילה בעת השבעתו של הנשיא טרמפ לקדנציה הראשונה של נשיאותו. שמו ידוע ומכובד בעולם כולו, מהוותיקן והאפיפיור, דרך ארופה למזרח הרחוק, חצי הכדור הדרומי וחזרה בואך למפרץ הפרסי.

איראן טוענת (ואף הוכיחה בכנס מדעי ואחריו בתחרויות בינלאומיות של קריקטורות) שהשואה לא היתה ולא נבראה, מזימה ציונית ותו לא. לפיכך, קל להבין שהיחסים בין איראן לבין מרכז ויזנטל אינם שפירים. אך מדינות אחרות במפרץ תומכות במרכז ואף מארחות באופן קבוע את התורמים הגדולים שלו (בזמני אירוח אלו מטיסים מטבח כשר, מוצרי מזון כשרים ושף עם צוות מלוס אנג׳לס). בשנה הבאה יפתח בירושלים הבירה לאחר מאבק שהגיע עד בית המשפט העליון בארץ והוצאה של עשרות מיליוני דולרים – מרכז הסובלנות בקול תרועה רבה.

בהיררכיית מרכז ויזנטל, מתחת לרב הייר, נמצא (דמוי) רב אלוף, הרב אברהם קופר, המנהל את המקום ביד ברזל. מהלך שנים אני מכיר את הרב קופר, והוא אינו איש שקל להסתדר אתו (מבחינת לבביות וחום אנושי) כלל ועיקר. עם זאת, תמציתו חיובית ביותר, ופעם אחר פעם מהלך השנים הוא הוכיח את עצמו. כיון שעם כל יום שחולף, אף אחד לא נעשה צעיר יותר, נשאלת השאלה מי מיועד להנהיג ולנהל את הארגון עם תום כהונתם של הרב הייר (דמות המכון) והרב קופר (מנהלו בפועל). האם יש מי שיכנס לנעליהם ויצליח גם להמשיך לגייס כספים בשמונה ספרות מדי שנה בשנה?

אתגר נוסף הוא שפעילות חשובה עד מאד של המוזיאון הוא עדויות הניצולים בפני אלפי ועשרות אלפי המבקרים. אך הניצולים – כמונו – הולכים ומתבגרים – ורובם כבר בשנות התשעים לחייהם. בקרוב יהיה מוזיאון אך לא ישארו עדים חיים לזוועות ולאותה תקופה בין האחד בספטמבר, 1939, והשמונה במאי, 1945.

כבר בימינו אלו – בהם האנטישמיות עולה לגבהים חדשים באנרגיה מחודשת ובהתמדה ועקביות – אנחנו עדים לנתק המוחלט בין זכרון השואה לאותם ניצולי השואה. מחד, אנחנו מופיעים לטקסים ועצרות, מאידך לא נתעכב ולו לדקה להושיט יד לניצול, להתענין בשלומו, לבוא לבקר. מדוע? כיון שהניצולים זקנים, רובם כבר לא עצמאיים, וקשה להם לדבר, קשה להם לקום או לשבת או לזוז, ולנו פשוט אין סבלנות וגם אין עניין. לנסוע לטייל באחד מ״מסעות החיים״ – כן! נצטלם ונדאג שהתמונה תופיע בעתון – דברים העוסקים בנו במקום בניצולים. לבוא לבקר שכן גלמוד או ניצולה שנשכחה בבית אבות מוזנח – לא!

באופן דומה גם הממסד: ועדת התביעות בנויה מפקידים-טפילים, והכספים שאמורים היו לניצולים מבוזבזים על משכורות ונלוות לכל החיים; חבל רק שהם לא מגיעים ליעדם – לניצולים. (מן הראוי להזכיר את שקרה בועדת התביעות בניו יורק והשחיתות שם והמעל בכספים בסכומים אדירים.) בכנסת ישראל מאוד מודאגים מהניצולים, שכה רבים מהם על סף רעב. חבל רק שאותה ״דאגה״ ו״התענינות״ החלו כה מאוחר, כשהבושה היתה כה גדולה שלא ניתן היה להסתירה יותר. כמה קל להתעלם מהניצולים, לשכוח שהם קיימים ולחיות את חיינו. כן, נופיע כאן לטקס, שם לסרט, נמחה דמעה, נעמוד חנוקים, נבטיח קבל עם ועדה ״לא עוד״ ונשמח שיש לנו את מדינת ישראל. כה שמחים אנו, שבחורים ובחורות וזוגות צעירים ששים לעבור לברלין ולערים אחרות בגרמניה, המפתות את הדור הצעיר מהארץ לעבור אליהן.

בהתאם למעמדו ולאופיו, הרב קופר משמש כשופר כשצריך לצאת למתקפה. מאמריו מופיעים באמצעי התקשורת המובילים בעולם. במאמר דיעה שפורסם במחצית יוני, 2019, הרב קופר (בשיתוף כתיבה עם היסטוריון העובד עם המכון) טען: "מותר להעביר ביקורת על מרכזי המעצר (של מהגרים בלתי חוקיים העוברים את הגבול ממכסיקו לארה״ב) – אך הפסיקו לקרוא להם ׳מחנות ריכוז'". לפי הגישה הרווחת היום בארה״ב, קל מאד להשוות כל דבר לשואה, דבר הגורם לזילות השואה.

אך בואו נראה מה קורה תחת אפו ממש של הרב קופר, במוזיאון הסובלנות הנמצא מרחק מעבר חציה אחד ממשרדו המשקיף על המוזיאון. האם קריאתו של הרב קופר עומדת במבחן המציאות? מסתבר שלא בדיוק. במוזיאון הסובלנות מן הראוי לנסות לגשר על תהום השנאה שנפערה בארה״ב.

לא הכל אשמת הנשיא תתארו לעצמכם, רעידות אדמה, המבול וכיו״ב לא היו תוצאה של מעשיו של הנשיא האמריקאי), ודברים שהוא ירש (כמו ״מכלאות״ ודרכי התנהלות כלפי מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו עת הם מנסים לחצות את הגבול) אינם תוצר ישיר של נשיאותו. הדמוקרטים מסרבים לתקצב ולשתף פעולה, אך הנשיא אשם. תהליכים ונוהלים שנקבעו ע״י ממשל הנשיא אובמה או שהיו נהוגים אז לא זכו לביקורת, אך עתה הם מיוחסים אך ורק לנשיא טרמפ אותו יש להרחיק לאלתר ולצמיתות.

אנו חיים היום בעולם (כאן בארה״ב) שברגע ששמו של הנשיא מוזכר, או המילה ״מהגרים״ או ״חומה״ או ״מרכזי כליאה״ הכל מתקשר לעיסה אחת המעלה ריח בואש רע במיוחד. לאותו ניחוח דוחה מוסיפים המהדרים את ההאשמה ״מחנות ריכוז״ והנה תוצר לתפארת. יותר מזה כבר אי אפשר.

ובכן במרכז ויזנטל, בין כל שאר הפעילויות, העלו הצגה חדשה – ״אנה״ (הסתכלות חדשה בסיפורה של אנה פרנק). תשעה שחקנים מקצועיים שמשך 85 דקות (ללא הפסקה) גורמים לך לשבת על קצה הכסא ולהתרגש. הסיפור הופך למובן, למעניין, לדבר שכולנו יכולים להקשר אליו. ובסיום, עת שתי האחיות הוזות בשל מחלת הטיפוס שתביא למותן, האחת חושבת שהיא בקפה בפריז והשניה בפלסטין, קוטפת תפוזים מהעץ, בחום היום, ואוכלת אותם, אנחנו חושבים כמובן על המסר עיקרי של המחזה כולו ״מי שמציל נפש אחת".

כך חוזרים להם השחקנים כולם, עת אנו מוחאים כפים, ומתקדם שחקן צעיר, יפני-אמריקאי, ששיחק את פיטר, ואומר – כחוזר על המוטו – ש״מי שמציל נפש אחת״ וממשיך: ״הכנו לכם דף נייר בתוכניה שבידכם, ובה הדרך הפשוטה ביותר לעזור ולהציל את חייהם של הפליטים והילדים בגבול בטקסס".

הוא אומר, ואנחנו פותחים את התוכניה ומסתכלים בדמותו של שמעון ויזנטל וקוראים את הציטטות של דבריו: ״כשנגיע לעולם הבא ונפגוש את כל מיליוני היהודים שנספו במחנות והם ישאלו אותנו ׳מה עשיתם אתם׳, יהיו הרבה תשובות. אבל לי תהיה הזכות להגיד להם ׳לא שכחתי אתכם אף פעם.׳״ הכל מתקשר, הכל נהייה מובן.

השחקן לא צריך היה להוסיף: ״כי הם (הילדים שהופרדו מהוריהם, ממש כמו כאן בהצגה) גוועים ברעב, וחיים במכלאות שהן בדיוק כמו באותו מחנה השמדה בה היתה אנה ואחותה המבוגרת". הוא לא היה צריך להוסיף, כי כל אמריקאי היום יודע שזו בדיוק המציאות, ושהנשיא טראמפ נושא באחריות הבלעדית, הוא ורק הוא אשם, ועלינו ״להציל נפש אחת״ בכדי להציל את העולם כולו, ובכדי לעשות זאת, הם (השחקנים) כבר עשו את העבודה, כל שעלינו לעשות הוא לתרום.

כשכובד ההצגה כמו גם המקום – מכון ויזנטל והמוזיאון לסובלנות – כמו גם זוועות השואה אותן חווינו (למרות שלא במישרין) בשעה וחצי האחרונות, הרי שה״ידע״ מתקשר ל״עובדות״ ול״חשיבות העשיה״. וכך אנו יוצאים נסערים, נחושים לעשות מעשה, לתקן
את העולם ולהציל נפשות.

הו-ריי למכון ויזנטל. ואולי המכון לא יודע בדיוק את מה שהחליטו השחקנים לעשות? כנראה שלא נדע, שכן הרב קופר העדיף שלא לענות. אולי חשב שתחלוף הסערה. ראו איך במחי יד, נמחקה ההצגה כלא היתה. איך אותם מאמרי דיעה של הרב קופר מתגמדים מול המציאות. עד כמה קל להגיד לאחרים ״אל תשווו", אך ההמשך הוא ״רק בואו אלי הביתה, שם יגידו לכם אנשי (הלא הוא הרמטכ״ל של הארגון) את אותו הדבר אליו התנגדתי".

בושה.

מסתבר שזילות השואה לא פסחה גם על מרכז שמעון ויזנטל והמוזיאון לסובלנות שלו.

המשך לקרוא

טוב לדעת

חנות סקס "כשרה" בתל אביב מציעה ויברטורים ונרות שבת

Published

on

אנשים מתחתנים ונשארים במערכת יחסים לזמן רב. צעצועי מין יכולים לעזור להם לתבל את העניינים ביניהם", מסבירה חנה בוטח, בתו של הרב האמריקאי הידוע, שפתחה חנות סקס "כשרה" בלבה של העיר ללא הפסקה

מה הופך צעצוע מין לכשר?" הייתה השאלה הראשונה שעלתה כאשר קיבלנו את ההזמנה לבקר בחנות הסקס הכשרה שפתחה לאחרונה את שעריה בתל אביב.

מי שפתחה את החנות היא חנה בוטח, בתו של הרב האורתודוקסי הידוע מאמריקה, שמואלי בוטח, שכתב ספרים כמו "סקס כשר: מתכון לתשוקה ואינטימיות" ו"למה אני לא יכול להתאהב: תכנית של 12 צעדים".

החנות, הממוקמת בלב העיר, היא הדבר הכי רחוק ממפוקפק וסליזי. למעשה, כשמתקרבים לחנות, התגובה הראשונית היא בלבול. על החלון נכתב "סקס כשר" באותיות שחורות וסגולות, אבל במבט ראשון כל מה שאפשר לראות מבחוץ הוא בגדים. "הבגדים עוזרים להקל על הכניסה", אומרת בוטח בת ה-28, כשהיא לבושה בג'ינס שחורים וחולצה ללא שרוולים.

חברתה של חנה, המעצבת כריסטינה דיקנס, תכננה גם היא לפתוח חנות, ושתי הנשים החליטו להקים חנות יחד כדי להקל על לקוחות המחפשים עזרים למין, מסבירה חנה. לכן השם המשותף של החנות: Foreign Denim X Kosher Sex. "הם מסתכלים על הבגדים ואז מציצים" על הדברים האחרים, אומרת בוטח.

ה"דברים האחרים" מוצגים בצניעות על שולחן קפה עגול בצד החנות, ועל מדפים על הקיר. מימין, קרוב יותר לחלון, נמצאים אביזרים כמו כיסוי עיניים, אזיקי קטיפה, נוצות, תכשיטי גוף, נרות, צובטי פטמות, בשמים ושמנים. יש גם משחק בו זוגות זורקים קובייה ומקבלים הוראות מה לעשות.

משמאל אפשר למצוא אביזרים אינטנסיביים יותר, אם כי הם נראים תמימים למראה. צבעי הפסטל הבהירים והקווים העדינים גורמים להם להיראות יותר כמו מוצרים מעוצבים לבית – מלחיות, פותחי בקבוקים ומחזיקי כלי מטבח, למשל.

יש לנו מגוון רחב של מוצרים ואני מוודאת שהכל בטוח לשימוש וידידותי לסביבה", אומרת בוטח. "שום דבר לא גס. מיניות היא עניין מורכב. כל הדברים האלו ניתנים
לשימוש עם הפרטנרים כדי ליצור אינטימיות מוגברת".

בין הפריטים המוצגים נמצא ויברטור מסיליקון המופעל בסוללות הנקרא "זן", ויברטור אצבע הנקרא "הסנפיר" אותו אפשר להטעין באמצעות כבל USB ואשר מלבישים על האצבע, ויברטור נטען ללא צורך בהחזקה ביד – מכשיר בצבע ורוד-בהיר דמוי-ביצה עם זרועות שיכולות לחבק את נקודות העונג, וגם ויברטור נטען בשם "שרביט הקסם". ה-Minamo, גאדג'ט רוטט בצבע תכלת מסיליקון רך, מעוצב כדי להתאים בעדינות לקווי המתאר של הגוף הנשי.

ללמוד משהו חדש

אז, מה הופך צעצוע לכשר? מדובר במטרה של הצעצועים, מסבירה בוטח. לדבריה, אביזרי המין מיועדים "לעזור לזוגות נשואים ליצור אינטימיות במערכת היחסים. אלו דברים שכדאי להשתמש בהם ליצירת אינטימיות מוגברת.

אנשים מתחתנים ונשארים במערכת יחסים לזמן רב. עזרים יכולים לעזור לאנשים לתבל את העניינים ביניהם. קשה מאוד לשמור על תשוקה וחדשנות במערכת יחסים ארוכות-טווח. צריך לגלות מחדש אינטימיות בין שני אנשים, וכדי לעשות את זה צריך ללמוד משהו חדש כל הזמן, ואלו עזרים שיכולים לעזור בכך".

בוטח אומרת כי היא לא חוששת מתגובות הנגד או מקבלת אישור מרבנים. "אבא שלי רב", היא אומרת וצוחקת. "אני אבקש ממנו אישור". היא מוסיפה כי לאחרונה נכנס רב לחנות שלה ואמר לה שהיא עושה משהו "חשוב מאוד".

ליהדות יש כל-כך הרבה להציע", היא אומרת. מיניות היא לא טאבו. היא מדברת על נישואים וקדושה ומה שצריך להיות במערכת יחסים. הגבר מצווה לענג את אשתו. יש כל-כך הרבה תבונה ביהדות", וצריך להפיץ את המסר הזה.

גם ספרי ה"סקס הכשר" של אביה מוצעים למכירה בחנות. מלבדם, בשולחן שלה, בוטח מציגה גם קופסאות קטנות עם נרות שבת, לחלוקה לנשים כדי לעודד אותן להדליק נרות בשישי בערב.

החנות, המוכרת מוצרים גם דרך אתר האינטרנט, נפתחה בסוף יוני, ובוטח נמצאת עדיין בתהליך של קבלת האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות ומכון התקנים למוצרים שהיא מייבאת.

יש לי הרבה דברים שאני רוצה להביא", היא אומרת, ביניהם מוצרים העוזרים לנשים בהריון או בגיל הבלות ומוצרים המקלים על הכאב שאנשים מרגישים במהלך יחסי מין. "כל מה שיכול לעזור לאנשים", היא אומרת. בוטח, שעברה לישראל ב-2011, אומרת כי החנות היא חלק מהמשימה בחיים שלה.

יהדות היא מרכז החיים שלי, אבל אני חיה בעולם מודרני", היא אומרת. "אני רוצה לשלב בין שניהם. זו הדרך שלי להביא את האור של היהדות לעולם".

בזמן שבוטח מדברת, מירב בת ה-42, שמעדיפה לא לחשוף את שמה המלא, נכנסת לחנות. היא אישה חילונית ולקוחה. היא רכשה ויברטור מסוג זן כשהחנות נפתחה, והגיעה שוב כדי להסתכל על עוד דברים.

הייתי בהרבה חנויות סקס קודם לכן", אומרת מירב. אבל חנה גורמת ללקוחות להרגיש שהם קונים משהו שהם צריכים, בלי הבושה. היא מסבירה לך איך להשתמש בוויברטור כמו שהיא הייתה מסבירה לך איך למרוח קרם הפנים על הפנים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות