Connect with us

Featured

איך לצאת מהדיכי

Published

on

לפי ארגון הבריאות העולמי, קיימת עליה של קרוב ל 20% בשיעור הסובלים מדיכאון בעשור האחרון • ד"ר שירלי איילור-אסיף, פסיכולוגית קלינית בעלת קליניקה בסטודיו סיטי, מתמחה בסיבות לתופעה ומספקת טיפול פסיכותראפי אישי, זוגי ומשפחתי למבוגרים ולבני נוער • "אני מתייחסת לדיכאון כ׳שודד׳; הוא גונב את החיים מהאדם ומהקרובים לו ומונע מהאדם לחיות את החיים שיכל לחיות, להיות האדם שיכל להיות" • ראיון חשוף

דיכאון היא אחת ממחלות הנפש הנפוצות ביותר בקרב האוכלוסיה ברחבי העולם. הדיכאון עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות בהן: אי שקט ועצבות, תסכול, חוסר מוטיבציה והנאה בחיים, ירידה בחשק המיני, הפרעות שינה ושינויים בתיאבון. נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי ב-2018 מצביעים על עליה של קרוב ל 20% בשיעור הסובלים מדיכאון בעשור האחרון; המשמעות היא כי אחד מכל חמישה אנשים בעולם בזמן נתון, מתמודד עם דיכאון.

כדי להבין יותר לעומק מהי תופעת הדיכאון, עד כמה היא מסוכנת ומהם הפתרונות הטובים ביותר להתמודד עם המחלה, ישבתי עם ד״ר שירלי איילור-אסיף פסיכולוגית קלינית שמתמחה בנושאי התמכרויות, דחיינות/מוטיבציה וזוגיות. לד״ר איילור-אסיף קלינקה פרטית משגשגת בסטודיו סיטי, ובקרוב גם בקלבאסס, בה היא מספקת טיפול פסיכותראפי אישי, זוגי ומשפחתי למבוגרים ולבני נוער. שוחחנו בין היתר על הסימנים והסימפטומים של הדיכאון, מה השלכותיו במקרה שהוא אינו מטופל, מי נוטה יותר לדיכאון, נשים או גברים ובאקורד אופטימי – מדוע ישראלים מדוכאים פחות.

ד״ר שירלי איילור-אסיף (45) עברה להתגורר בארצות הברית לפני כ-17 שנים. היא גדלה בסביון, שירתה כקצינת מבצעים בחיל האוויר, נשואה + 3 ילדים. את לימודי התואר הראשון והשני עשתה באוניברסיטת חיפה ותל אביב. בהמשך עברה לארצות הברית כאן המשיכה ללימודי מסלול ישיר לדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ב- CSPP) California School For Professional Psychology בלוס אנג׳לס. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על דחיינות ומוטיבציה, את הפוסט-דוקטורט שלה עשתה בבית חולים פסיכיאטרי בטרזאנה, שם התאהבה בתחום ההתמכרויות.

שירלי: ״אפשר לקרוא לדיכאון וחרדה 'הלחם והחמאה' של הטיפול הפסיכולוגי, היות ואלו הן הפרעות נפוצות ביותר שכמעט כל פסיכולוג עוסק בהן באופן זה או אחר.

הסבירות של אדם ללקות בדיכאון כלשהו במהלך חייו היא גבוהה יחסית לסבירות ללקות במחלות נפש אחרות. לדיכאון אני מתייחסת כ ׳שודד׳ מפני שהוא למעשה גונב את החיים מהאדם ומהקרובים לו. הדיכאון מונע מהאדם לחיות את החיים שיכל לחיות ומונע ממנו ולהיות האדם שיכל להיות, אלמלא היה מדוכא. באופן מפתיע, ובניגוד להפרעות נפש אחרות, התרבות שלנו מגלה גישה סלחנית ביותר כלפי הדיכאון. לעיתים נראה מעין 'רומנטיזציה' של הדיכאון הרואה במדוכא אדם מעמיק, המודע לסבל הקיומי.

"דוגמה נוספת היא גברים המתאהבים בנשים הלוקות בדיכאון לא מאובחן, אותו הם מפרשים כמין פאסיביות עדינה או 'נשיות'. הם לא מבינים שהפאסיביות הזו היא למעשה סימפטום של דיכאון קליני".

מהו למעשה דיכאון?

״מחקרים ועבודה קלינית מגלים לנו כי בבסיס הדיכאון ישנו משולש העומד על שלושה קודקודים המכילים עיוות מחשבתי: אני, העולם והעתיד. קודקוד האני- כאן העיוות יבוא לידי ביטוי באמונה כי אני לא טוב, אני פגום, חסר לי משהו שלאחרים יש, אני לא יכול, אני לא אצליח וכדומה. קודקוד העולם – האמונה המעוותת היא כי העולם הוא רע ומתסכל, אנשים הם רעים, לא יעזרו לי, אין הזדמנויות, אין מזל וכו׳. קודקוד העתיד – כאן העיוות מתבטא באמונה כי אני פגום, העולם רע וככה זה ישאר תמיד, העתיד אינו נושא בחובו הבטחה לשינוי, אין סיכוי או יכולת לשנות את המציאות השלילית הקיימת.

"כשאנו מבינים את המשולש הזה נוכל לקעקע את העיוותים המחשבתיים, הקוגניטיביים. מספיק שנתקן קודקוד אחד מתוך השלושה, כדי לשבור את מעגל הדיכאון. לדוגמה, אם אני מאמינה כי העולם הוא רע, והעתיד לא ישנה זאת, אבל אני מאמינה שאני יכולה לשנות ולפתח את עצמי, אז יש כאן תקווה. אם אני מאמינה שאני פגומה ותמיד אשאר כך, אבל בעולם יש אנשים טובים, ויש הזדמנויות, אז שוב מצאתי קרן אור. אם אני מאמינה שאני פגומה והעולם רע, אבל בעתיד זה יכול להשתנות, להשתפר, להיות טוב יותר; אז גם כאן שברתי את משולש הדיכאון ותיקנתי את העיוות המחשבתי ההרסני כל כך".

כיצד את מטפלת בלקוחות שסובלים מדיכאון?

״הדבר הראשון שאני עושה בטיפול הוא להפריד בין האדם לבין הפאתולוגיה, כלומר הדיכאון. אני זה לא הדיכאון, זה משהו חיצוני ונפרד, והזהות שלי אינה כוללת בתוכה את הדיכאון או המחלה. פעמים רבות אנו מפרשים תכונות שונות כאישיותו של אותו אדם, אבל הן בעצם פרזנטציה של דיכאון. אדם יאמר 'אני פסימיסט, הססן, עצל, מזניח את עצמי ואת ענייניי' כאילו זוהי הזהות והאישיות שלו, אבל זוהי בעצם הפרזנטציה הדיכאונית. יש אנשים שחיים עם דיסטימיה, שזהו סוג של דיכאון קל, והם מעבירים חיים שלמים כך, מבלי לדעת כלל שהם למעשה לוקים בדיכאון קל. דוגמא לסיפטומים של דיכאון הם הפרעות בדפוסי שינה ותיאבון, חוסר אנרגיה ועייפות, עצב ובכי, או פרזנטציה כועסת, שנפוצה בעיקר אצל מתבגרים. אנהדוניה- שהיא אובדן היכולת להנות מדברים מהם נהנו בעבר כמו: ספורט, חברויות, תחביבים, סקס ועוד. אנשים שלוקים בדיכאון מפסיקים להנות מהדברים הללו ובאופן טבעי מגלים פחות רצון לקחת חלק בהם.

"סימפטומים נוספים הם חוסר מוטיבציה, הססנות, קשיים בריכוז, קושי בקבלת החלטות, הזנחה עצמית, תחושת חוסר אונים, ופסימיות או חוסר תקווה, וזוהי רק רשימה חלקית! כל אלו הם סיפטומים של דיכאון ולא תכונות אופי.

"במהלך לימודיי בארץ השתתפתי במחקר שעסק ב'הטיית המעל לממוצע'. מסתבר שכולנו תופסים את עצמנו קצת יותר טובים, קצת יותר יפים, קצת יותר מצליחים ממה שאנחנו באמת. זוהי ההטייה, אנחנו תופסים את עצמנו כיותר מהאדם ה'ממוצע'. לאנשים דיכאונים אין את ׳הטיית המעל לממוצע׳ ובאופן פרדוקסלי, דווקא להם יש תפיסה מדוייקת יותר של המציאות; מפני שהמציאות היא הרבה יותר שרירותית, קשה ולא מוסברת. מה שמעניין הוא שעל מנת להיות שפויים אנחנו זקוקים להטייה הזו. כלומר כדי שלא נהיה מדוכאים אנחנו צריכים לחיות עם הטייה של מעל הממוצע. בחשיבה נורמלית ולא דיכאונית אני אקנה כרטיס לוטו כי 'יש לי סיכוי לזכות', אפילו שהסתברותית הסבירות לטוס לירח גבוהה יותר מהאפשרות לזכייה. עבור אדם דיכאוני האפשרות הזו כלל לא קיימת.

אדם ששרוי בדיכאון עוסק ב'רומיניישן,' שזו חשיבה מעגלית, שניתן להשוות אותה להעלאת גירה, כלומר חשיבה שלא מובילה לשום מקום. האדם חושב על 'למה זה קורה לי', 'למה אני לא טוב', במקום לעסוק בחשיבה שמניעה אותו לפעולה. הוא כל הזמן בראש של עצמו. החשיבה הנורמלית היא היא לא מעגלית אלא לינארית יותר במהותה, מה שאומר שהאדם מעבד מחשבה וממשיך אותה עד שהוא מגיע לסוג של פיתרון או הבנה, ובמקרה הטוב גם תוביל להחלטה ופעולה.

"אנשים מדוכאים נמצאים בסוג של בידוד מחשבתי, מתבוססים באותם החומרים ללא כל רזולוציה,בלי פתרונות. בטיפול אני עובדת על להוציא אותם משם כדי שיהיו עסוקים בעשייה. מבחינה פזיולוגית, הדיכאון למעשה מכווץ את המוח. דיכאון לא מטופל הנמשך תקופה ארוכה מצמצם את התיפקוד שלנו ובהכרח גם אותנו. אם נעשה MRI לאדם המתמודד עם דיכאון הרבה שנים נוכל לראות מרכזים שהתכווצו. אלו הם אזורים האחראים על פעילות שאתו אדם חדל מלעשות. המוח סכוני; מה שלא נשתמש בו יצטמצם, יקטן".

הפתרון השגור לכך הוא קודם כל תרופתי.

״כפסיכולוגית אני לא רושמת תרופות. זהו תפקיד הפסיכיאטר. יתרה מזו, אני לא מאמינה בתרופות כקו טיפול ראשון, הפסיכותרפיה בהחלט טובה ואפקטיבית מאוד לטיפול בדיכאון. יחד עם זאת, אם אחרי פרק זמן טיפולי מסויים הפציינט לא מגיב לטיפול ומתקשה להתקדם, בשלב זה נתחיל לשקול שימוש בתרופות נוגדות דיכאון (אנטידיפרסנטים). חשוב להבין שטיפול יעיל בדיכאון, תרופתי או אחר, בהחלט ישנה את החיים לטובה, ובמקרים מסויימים אפילו יאפשר איכות חיים שמעולם לא היתה לנו.״

אני מבין שהדיכאון משתנה במדינות ותרבויות שונות ולנו הישראלים יש דווקא יתרונות מסויימים.

״בישראל יש סיטואציה הישרדותית שהיא מאוד נוכחת. בניגוד לכאן, בישראל חיים במדינה מוקפת באויבים וסכנות מיידיות; יש איום קיומי מאוד מודגש. בנוסף החברה הישראלית היא מאוד קולקטיביסטית עם אוריינטציה משפחתית גבוהה. במידה מסויימת התרבות הישראלית מזכירה את התרבות היספנית או האסייאתית כאן בארה"ב. העובדות הללו מאוד מקדמות דברים חיוביים בחיים שלנו: אריכות ימים, שביעות רצון ואושר. אם ננסח זאת באופן גס ופשטני – בגלל שאוייבים רוצים להרוג אותנו אנחנו ניתן קונטרה ונגיד 'אנחנו רוצים לחיות!', אנחנו מעריכים את החיים שיש לנו יותר מאשר במדינות שבהן אין איום קיומי מוחשי. וחיים ללא איום לעיתים יובילו לקהות חושים מסויימת ובמקרה קיצוני לניוון תרבותי, דקדנטיות.

"חשוב להבין שבסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, אנחנו זקוקים לחיבור עם אנשים אחרים, גם אם זה חיבור שיטחי, הוא עדיין מייצר קירבה. כאן בארצות הברית קשה לעיתים לייצר את הקירבה והחיבור הללו, אנחנו יכולים לגור שנים ליד מישהו מבלי להכיר אותו או לדבר איתו אף פעם. מצב כזה קורה פחות בישראל. השורה התחתונה היא שאנו ניזונים ומופרים ממגע רתי ואנחנו זקוקים לו".

אילו השלכות יש לדיכאון כשהוא לא מטופל?

״דיכאון זה משהו שצריך לטפל בו לא היום אלא אתמול! ההוויה הדיכאונית היא קשה מאוד, נטל אינסופי. אני מרגיש שאני נמצא בתוך בור. אני מביט למעלה, ורואה את האור ואת האנשים הולכים, מתפקדים, אבל אני לא מצליח לעלות למעלה ולצאת מהבור. אדם דיכאוני קם בבוקר ושואל את עצמו 'איך אני הולך לעבור את היום הזה…' פעולות טריוויאליות הן כל כך קשות עבורו שהוא לא מצליח להבין איך היום הזה יסתיים.

כתוצאה מכך, הדיכאון גורם לו בהדרגה לעשות פחות ופחות, עד שאותו אדם מגיע למקום שהוא מצטמצם, ועושה רק את המינימום האפשרי לשרוד את היום יום. אדם דיכאוני לא מתקדם בעבודה, לא בלימודים וגם לא במערכות יחסים. הוא עושה את המעט ביותר שאפשר. פעמים רבות מצב זה מוביל למשברים בהם מאבדים מערכות יחסים, חברויות או מקומות עבודה. לעיתים אפיזודה דיכאונית תתרפא באופן עצמוני, ספונטני. אבל בהדרגה האפיזודות הבאות תופענה מטריגר חלש יותר, תהיינה הרבה יותר קשות ומתנגדות לטיפול ובהתאמה תהיינה יותר ויותר ארוכות. אתה יכול לתאר לעצמך את הנזק המצטבר. בשנים שאנשים אחרים בונים את חייהם ומתקדמים, האדם הדיכאוני צועד אחורה, הוא לא מתקדם. במקרים מסויימים אם נתעלם ממנו ונזניח, הדיכאון יכול להפוך למג׳ורי ולפעמים אפילו לסופני (אובדנות). אנשים רבים לא מבינים שדיכאון הוא למעשה מחלה פרוגרסיבית. היא כל הזמן מתקדמת והשינויים במוח הם אחת העדויות היותר משמעותיות לכך".

נשים יותר דכאוניות מגברים?

״חד משמעית כן. לנשים יש גם יותר שינויים שמובילים לדכאון: כמו דיכאון אחרי לידה, שינוי של הגוף והחיים בכלל בהריון, הורמוני ייצור החלב במידה מסויימת מקדמים דיכאון, מורידים מוטיבציה- באופן זמני המאזן ההורמונלי בגוף האשה יוביל אותה לרצות לשבת בבית, לטפל בתינוק ולא לצאת החוצה ולכבוש את העולם".

אז לסיום מהו הטיפול הנכון בדיכאון?

״אנחנו חיים בחברה שמאוד ממהרת ורוצה את ׳הקוויק פיקס׳. הרבה מטופלים אומרים: ׳יאללה ניקח תרופות, נוגדי דיכאון ונתרפא׳. חשוב לזכור, במידה והחלטת להתחיל בטיפול תרופתי, לנוגדי הדיכאון הללו לוקח פרק זמן של מספר שבועות עד שמרגישים את השפעתם. אנשים לא מעטים מפסיקים את הטיפול כי אין להם אורך נשימה, הם רואים שזה לא עובד מייד, ומוותרים. בנוסף חשוב לזכור שתרופה נוגדת דיכאון לא תרפא דיכאון, היא רק תעלים סיפטומים. בהתאמה – אם יש לי חום ואני אקח אקמול או טיילנול, החום ירד. אבל על מנת להבריא עלי לטפל במה שגרם לחום; לטפל בזיהום, בחיידק או בדלקת. אסור רק להשתיק סימפטומים, וחום הוא סימפטום של הגוף שאומר לך שמשהו לא תקין. יש לציין שעבור אנשים רבים טיפול פסיכותרפי, Talk Therapy, מוביל לתוצאות מצויינות בטיפול בדיכאון.

"עבור חלק מהאנשים זה לא מספיק, וזה כבר תלוי בגורמים נוספים; חומרת הדיכאון, משך הזמן ללא טיפול, נסיבות חיים, גנטיקה וכו'. במידה והחלטנו על טיפול תרופתי, מודל הטיפול הנכון הוא שילוב של תרופה עם פסיכותרפיה. התרופה מורידה את הסמפטומים ונותנת לפסיכולוג חלון עבודה. כעת יש למעשה עם מי לעבוד והפסיכותרפיה מהירה יותר, אפקטיבית ומשמעותית. מכאן ממשיכים לעבודה עצמה. טיפול במשולש הדיכאון, בחינה של אמונות וערכים מול המציאות, שינוי ותיקון של עיוותים מחשבתיים, הכלה, בניית דימוי עצמי חזק ובריא יותר, ולימוד דרכי התמודדות אפקטיביות עם אתגרי החיים. למעשה אנחנו מרחיבים את ארגז הכלים של אותו אדם, כאשר השאיפה היא להגיע למצב בו יש לו משאבים נפשיים, יש לו יכולות ויש לו אמונה בעצמו״.

ליצירת קשר:
ד״ר שירלי איילור אסיף Licensed Clinical Psychologist PSY27157 310-904-5880
Drseylorasif@gmail.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

השף הישראלי שכבש את לוס אנג'לס

Published

on

דאון טאון: אחרי"בסטיה" המגישה אוכל איטלקי מודרני, השף אורי מנשה ושותפתו ג'נביב גרסיס משחזרים את ההצלחה ב"בבל", מסעדה ים תיכונית עם טוויסטים • הביקורות מהללות, לוח ההזמנות מפוצץ והשאיפה: להפוך למוסדות בלוס אנג׳לס ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם"

אורי מנשה וזוגתו-שותפתו ג'נביב גרסיס. סיפור הצלחה חובק עולם

בשנים האחרונות הפכה לוס אנג'לס לעיר מובילה מבחינה קולינרית, בארצות הברית ובעולם כולו. עשרות המסעדות שנפתחות בה מדי שנה מציעות תפריטים מגוונים המבוססים על מוצאם המגוון של השפים שבוחרים לבשל בעיר המלאכים.

אחד מהשפים האלה הוא אורי מנשה, שנולד באל-איי לאבא ישראלי ואמא ממרוקו. כשהיה בן 8 החליטו הוריו לעלות לישראל, ואביו פתח מאפייה בפתח תקווה, שם נחשף מנשה לראשונה לעולם האוכל. אחרי הצבא חזר ללוס אנג'לס ומאז הוא כאן.

מנשה התבלט לראשונה בנוף הקולינרי המקומי לפני שבע שנים, כשפתח את "בסטיה" (Bestia), מסעדה גדולה באזור לא יוקרתי בדאון טאון, מקום שאף אחד לא האמין שמישהו ייפתח בו אי פעם מסעדה. לפני כן עבד כשף הראשי במסעדת אנג'ליני אוסטריה, מהאיטלקיות המפורסמות בעיר.

"בסטיה", שמגישה אוכל איטלקי מודרני בחלל תעשייתי, הפכה בהמהרה לדבר הכי חם באל.איי, רשימות ההמתנה נפרסו על שבועות, המבקרים התפעלו והאזור המפוקפק והנטוש נמלא חיים. כבר אז הכריז מנשה שיש לו תוכניות למסעדה נוספת.

חמש וחצי שנים אחרי הפריצה האיטלקית שלו, חזר מנשה למקורות ופתח את בבל )Bavel), מסעדה ים תיכונית מגוונת ששולחת זרועות למרוקו, מצרים, טורקיה וישראל וגם פוזלת בחלק מהתפריט למקומות נוספים. מנשה לא עושה את זה לבד, שותפתו לפרויקטים האלה היא ג'נביב גרגיס, קונדיטורית מוכשרת שהיא גם בת זוגו לחיים. יחד הם כובשים את עיר המלאכים ומגדירים מחדש את המושג פאואר קאפל, "ג'נביב ואני עובדים ממש טוב יחד בגלל שאנחנו מאזנים אחד את השניה", סיפר מנשה בראיון לאתר וואלה!, "היא טובה במה שאני פחות טוב, ולהיפך. ככה אנחנו משלימים אחד את השניה. ברור שזה מוסיף הרבה לחץ על מערכת היחסים, אבל מערכת היחסים שלנו חזקה וסביבת העבודה מלחיצה לא משפיעה על האהבה שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים אחד לשני".

שלא במפתיע, מסעדת בבל הפכה תוך חודשים ספורים לאחת המסעדות המדוברת ביותר באל.איי. אם לא תחשבו על זה שבועות מראש, לא תצליחו להשיג שם שולחן. בניגוד לחלל התעשייתי והמחוספס של בסטיה, בבל היא מסעדה מעודנת יותר, בחלל מואר, הרבה עץ בהיר וצמחייה ירוקה, עם תזכורת עיצובית למקורות האוריינטליים בזכות קשתות שממסגרות את הבר וכמה מרצפות מעוטרות. לא מכבר נבחרה המסעדה על ידי מגזין Eater הנחשב למסעדה הטובה ביותר באל.איי, עוד הישג משוגע לזוג מנשה-גרגיס.

"עם כל ההישגים שלנו בשנים האחרונות אני עדיין מתרגש מאוד כשמגזין כמו Eater מכריז על בבל כעל המסעדה הטובה ביותר באל.איי", אומר מנשה, "רק פתחנו את בבל, לא ידעתי איך הקהל יגיב לאוכל ים תיכוני וזה אדיר להיות מסוגל לזכות בפרס כזה עם סוג האוכל הזה".

מספקים חבילה מושלמת

מנשה מתקשה למנות את כל ההישגים שהגיעו אליהם שתי המסעדות בשנים האחרונות. כשרק פתחנו את בסטיה, קיבלנו כמה מהביקורות הטובות ביותר על ידי מבקרי אוכל מקומיים, כמו ג'ונתן גולד מהאל.איי טיימס ובישה רודל מהאל.איי וויקלי. ב-2015 זכיתי בפרס השף החדש הטוב ביותר של מגזין Food & Wine, והייתי מועמד לפרס ג'יימס בירד. ג'נביב זכתה בפרס שף קונדיטור של השנה באסקווייר, והיינו מדורגים כאחת המסעדות הטובות ביותר גם במגזינים המפורסמים Thrillist, Eater ,Esquire , ו-Bon Appetit. אני חושב שבבל קיבלה את הביקורת הטובה ביותר שג'ונתן גולד כתב".

ג'ונתן גולד הוא מבקר המסעדות האגדי של האל.איי טיימס. הוא מבקר המסעדות הראשון שזכה בפרס פוליצר על הביקורות שלו, הוא נודע בציניות ובחריפות שלו והיה מהדמויות הבולטות בקולינריה ובעיתונות בלוס אנג'לס. טור הביקורת על מסעדת בבל של אורי מנשה היה הטור האחרון של גולד אשר פורסם (ב-15 ביוני 2018), שבועיים לאחר מכן אובחן גולד בסרטן הלבלב וכחודש לאחר מכן נפטר.

כשמנשה נשאל מה הופך את בסטיה ובבל למצליחות כל כך ואיך הקהל באל.איי, עם כל המבחר שעומד בפניו, נשבה בקסמן של שתי המסעדות האלה, הוא זוקף את ההצלחה לזכות החבילה המושלמת שהן מספקות: אנחנו שמים את הפוקוס שלנו על האוכל, השירות, האווירה, ועל ההיצע של הבר והיין. אנחנו אפילו מוודאים שהחברה שמעניקה שירותי חניה אצלנו פועלת על פי הסטנדרט שלנו. זו מסירות עקבית לכל אספקט של המסעדה מבלי לפסוח על אף פרט".

זה קורה החל מהבנדנות הקשורות על המצח, שהפכו לסמל המסחרי שלו כבר ב"בסטיה", ועד בחירה מדוקדקת של חומרי גלם ואנשי הצוות. למנשה יש איש צוות שעובד במשרה מלאה אך ורק על תערובות התבלינים. הירידה הזו לפרטים באה לידי ביטוי בכל מנה בתפריט של "בבל", כמו שווארמה צוואר טלה בצלייה איטית שמוגשת עם כרוב כבוש ושורשים מוחמצים, מוגשת עם לאפה וטחינה מעקצצת, כרובית צלויה ברוטב של צ'ילי וחווייג', עם פיסטוקים ופרחים מיובשים, או שלו מטוגן ברוטב תמרים והל, עם יוגורט מעושן וסלרי מוחמץ, או מנת החומוס שתפסה שלוש פסקאות שלמות מהביקורת המהללת של ג'ונתן גולד באל.איי טיימס.

החומוס והסביח של ״בבל״. מה הקטע עם הבנדנות?

הפילוסופיה של האוכל

גם הקינוחים ב"בבל", מעשה ידיה של ג'נביב, מקבלים תשומת לב אדירה כמו למשל דונאטס של שוקולד, ורדים וציפורן לצד קרם דיפלומט בניחוח שרי, או קינוח של גלידת שורש ליקריץ על עוגת מוסקובדו עטוף בשוקולד לבן קרמל. "התפריטים אצלי לא בנויים בצורה מסוימת", משתף מנשה בתהליך העבודה, "אנחנו עובדים עם תוצרת עונתית שמשחקת תפקיד חשוב בתפריט, זה גם תלוי איפה אני בחיים שלי. התפריט מתפתח ומשתנה כל הזמן, אין כיוון אחד, אם המנה עובדת היא תיכנס לתפריט".

בחודשים האחרונים מנשה מחלק את זמנו בין שתי המסעדות המלאות. נשמע קצת מסובך עבור מי שהקפיד להיות נוכח בכל סרוויס כשעוד היתה לו מסעדה אחת. "רוב הצוות בבסטיה נמצא איתי מההתחלה", הוא אומר, "השף בפועל שנמצא שם מבין את הפילוסופיה שלי על אוכל ואנחנו מתקשרים בינינו כל הזמן כדי לוודא שהאוכל עוקב אחר הפילוסופיה הזאת. רוב הזמן אני מתמקד בפיתוח הקונספט החדש".

עם שתי מסעדות כל כך עמוסות אין למנשה הרבה זמן לחשוב על הבית בישראל, ("אבל אני תמיד מתגעגע"), ואין לו כוונות לכוון את זרקור הכישרון שלו גם לכיוון ארץ הקודש. אני לא חולם על פתיחת מסעדה בארץ כרגע, אולי מתי שהוא בעתיד זה יהיה נחמד לחבור לאח שלי (נתי מנשה, מי שהביא לתל-אביבים את ויטרינה, מזללת ההמבורגרים המהוללת ביותר בארץ) ולעשות משהו נחמד בבית, בישראל. בחזון האישי שלי אני רואה את שתי המסעדות שלי הופכות למוסדות בלוס אנג'לס, אני רוצה שאלו יהיו מקומות ששפים לעתיד יגיעו לגדול וללמוד בהם".

Bestia, 2121 7th Place Los Angeles CA, 90021
Tel: 213.514.5724
90013 Bavel, 500 Mateo St, Los Angeles, CA

Tel: 213.232.4966

המשך לקרוא

Featured

"אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא"

Published

on

ראיון עם ליאור חייקין, שביחד ם טל השותפה מתפעלת את 'עפנה חדש ויצא דופןפרינסי', אתר או לנשים צעירות (ולצעירות ברוחן)

ליאור חייקין, רקדנית מקצועית בלהקת "קשת חיים", היא בוגרת התוכנית לשיווק ועיתונאות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שם פיתחה אהבה לכתיבה, בלוגים, שיווק ותוכן. בעקבות התשוקה שלה לאופנה וסגנון, היא המשיכה את לימודיה במכון לעיצוב ומסחור בדאון טאון לוס אנג'לס. היא תמיד היתה ידועה כיועצת של המשפחה אליה התקשרו כשהיו צריכים לבחור את התלבושת או ללכת לקניון. לאחר שעבדה בתעשיית האופנה של לוס אנג'לס, ואחרי נסיעה של ארבעה חודשים לחו"ל, היא החליטה שאין דבר שהיא מעדיפה לעשות עכשיו מאשר להאיר ולהעיר את הארונות של בנות אחרות, כמו שהיא אוהבת לעשות לעצמה.

מה שיש לליאור חייקין להציע באתר החדש שלה זו אופנה עם עיצוב סוף הדרך, חומרים איכותיים, ומבחר בגדים שהונדסו במיוחד עבור הדור הצעיר. היא מביאה את המגמות האחרונות, כל הזמן עם היד על הדופק, עם המותג "פרינסי". תפסנו את ליאור לשיחה במכון האופנה בדאון טאון שם לומדים את ההוט קולטור באופן מעשי.

ליאור, כמה זמן קיים המותג שלך ומהיכן צץ הרעיון?

"שותפתי טל ואני חלקנו ספסל במכון העיצוב של שיווק אופנה, שם למדנו איך משווקים אופנה באופן מקצועי. שתינו קפה ואכלנו צהריים יחד לפחות פעם בשבוע וציפינו בכיליון עיניים לשיעורים שהיו לנו יחד. באותה תקופה, טל הייתה מפתחת מוצרים ב'האלסטון', ואני הייתי רכזת שיווק ב'ברייטון קולקטיבס'. יום אחד נפגשנו לקפה, דיברנו על תוכניות לעתיד ושאיפות. היה ברור לנו שאנחנו צריכות לעבוד ביחד. התחלנו לבדוק חומרים ומוצרים, לנהל מחקר מסיבי על כל מה שאנחנו יכולות ליצור ולשווק בשוק האופנה והמסחר הדיגיטלי בתעשייה. השתמשנו בידע שצברנו, הניסיון שלנו בתחום וכל משאב שיכולנו לקבל ממנו מידע. יש עדיין כל כך הרבה ללמוד. כל יום מביא חוויות חדשות. התחלנו את העסק לפני כשנה ואת האתר השקנו לפני שישה חודשים".

כמה קשה היה להתחיל ולעמוד עד עכשיו בסטנדרט?

"הרבה אנשים חושבים שכדי לגלגל עסק כמו שלנו, כל מה שצריך לעשות זה למצוא כמה בגדים יפים ולשים אותם באינטרנט. אנשים שומעים סיפורי הצלחה כמו זה של סופיה אמורוסו וחושבים שזה קל. אז זהו, שזה לא. אנחנו כל הזמן מחפשות את הדבר הבא, דרך נוספת לגדול ולפתח את העסק. אנחנו עדיין לומדות שהטלת ספק היא בסדר, אבל אנחנו חייבות להיות בטוחות שהעבודה הקשה שלנו תהיה שווה את זה".

איך הגעת לשם המותג שלך?

"פרינסי הוא שם של יהלום ורוד. ה"פרינסי דיימונד" הוא כ- 34.65 קראט של יהלום שהתגלה לפני 300 שנה במכרות גולק ונ דה . המטרה שלנו היא למעשה להעצים נשים דרך הבגדים שלנו ולעזור להן להרגיש כמו יהלומים יקרים. אנו שואפות לגרום לנשים לזרוח ולהרגיש חזקות כמו יהלום, שהוא מינרל החזק ביותר בטבע".

רוב הקולקציה אונליין מבוססת על בגדי ים.

"בגדי ים הם רק חלק קטן של העסק אבל זה חיוני בקיץ, ולכן יש כל כך הרבה בגדי ים באתר שלנו כרגע. אנו שואפות להביא אל הלקוחות את הפריטים הרלוונטיים והאופנתיים ביותר בכל עונה. בגדי ים זה אופנתי לקיץ. אנחנו רק בתחילת המסע, מתמקדות באופנת נשים לפני אפיקים חדשים כמו בגדי גברים. כרגע, אנחנו מוכרות רק ינטרנט, ספינה אחת ברחבי האוקיאנוס".

איך שומרים את המותג לאורך השנים מול התחרות?

"אין לנו שנים של ניסיון, אבל אנחנו מאמינות שיש מקום לכולם כל עוד אנו שומרות על אספקה באיכות גבוהה, אופנה מדהימה במחירים סבירים. המשימה של פרינסי' היא לגרום לבנות בכל מקום להרגיש מדהים עם עצמן עם מגמות האופנה האחרונה. הלקוחות שלנו תמיד יכולות לסמוך על זה שהן מקבלות לבוש שהוא המסוגנן ביותר שם בחוץ, עם חומרים ומוצרים באיכות גבוהה. אנו יוצרות מבחר שיכול להוסיף צבע ועיצובים בארונות של הבנות ולהבטיח שיהיה להן משהו מדהים ללבוש, אם זה בבית הספר, עבודה, טיול חברים, החוף או מסיבה. אנחנו ייחודיות כי אנחנו גם מכירות את הלקוחות שלנו, בנות 20 פלוס שנלהבות מהעבודה שלנו, מהחברים שלנו, מהסגנון ומהחיים שלנו".

מה מקור ההשראה שלכן?

"חיי היומיום. כאשר אנו עוברות חוויות, אנו מזהות מה צריכה בחורה בכל יום. אנחנו כל הזמן מדברות עם נשים מכל רחבי העולם כדי להבין את אורח החיים שלהם, הצרכים, השאיפות ועוד. הכוונה שלהן לצמוח, להצליח להשפיע על אחרים".

לפרטים נוספים: www.princie.com

המשך לקרוא

Featured

"אחרי שבוע באל-איי החלטתי: אני נשארת!"

Published

on

מיטל אזולאי מציגה כישרון משולש: ריקוד, משחק ושירה • שם הבמה: מיטל 'ונוס', אלת הכרמים והגנים במיתולוגיה היוונית • ראיון על הילדות באילת, האקשן בתל אביב, הגילוי שלונדון לא קוראת לה והחיים בעיר המלאכים

חדי העין יזהו אולי את מיטל אזולאי כשחקנית בסדרות כמו "כחולים" וזמרת ורקדנית בתוכניות כמו "ישנן בנות" ו "הדבר הגדול הבא", וכמנחה ב-Fashion T.V. מיטל נולדה בפתח תקווה ובילדותה עברה עם המשפחה לאילת. שם, בעיר החלומות הדרומית, גילתה לראשונה את האהבה לבמה ובגיל עשר היא כבר רקדה לצד שלומי שבת. בהמשך הפכה לרקדנית מקצועית, כוריאוגרפית, שחקנית וזמרת, עם ניסיון בימתי עשיר היא עשתה מסלול שהתחיל בניהול אמנותי של צוותי בידור באילת, ובארץ כיכבה כרקדנית /כוריאוגרפית עבור אמנים כמו שרית חדד, שירי מיימון וחברת 'נייקי'. היום היא פורצת דרך בתעשיית הבידור המטורפת של אל-איי, ובין אודישנים ושיעורי ריקוד משחקת בפרויקטים שונים, וגם יוצרת ומקליטה אלבום באנגלית. נפגשנו בסטודיו ריקודים ענק בוואלי ובין השיעורים שמעתי את סיפור חייה:

החיים הטובים באילת

"באופן מאוד טבעי הריקוד בחר בי. מגיל צעיר מאוד הייתי הכוריאוגרפית של בית הספר. הדחף והאהבה לבמה הגיע מעצמי, אך עם המון תמיכה מהבית, גדלתי בבית אומנותי ותרבותי. הוריי חיים באילת הרבה מאוד שנים. אני בת שלישית מתוך ארבע בנות. הייתה לי ילדות קסומה באילת: הרבה חופש, הרבה בגד ים, חיבור לטבע ושלווה. בזמני מלחמה כולם ברחו אלינו לאילת, למקום המבטחים. רקדתי וניגנתי על פסנתר, למדתי לנגן לבד, משמיעה. אימא קנתה לי בגיל 7 אורגנית קטנה והתחלתי לשחק עם זה שעות, ככה לימדתי את עצמי לנגן. אילת התיירותית הובילה אותי מגיל צעיר להופיע בבתי המלון בצוותי הבידור. זו הייתה תקופה מדהימה ומלאה בחופש טבעי ופראי באופן מקסים. כל ערב הופעה על במה אחרת, בסגנון מחזמר.

"נשארתי באילת עד אחרי הצבא, שירתי בחיל הים, ותוך כדי המשכתי להופיע בבתי המלון באילת, והתקדמתי להיות מנהלת אומנותית ברשת מלונות פתאל, שם הכרתי את קלוד דדיה. לימים עבדנו יחד בת"א בהפקות במה וטלוויזיה. אילת היא עיר מדהימה, אך במובן המקצועי הגעתי למיצוי, ורציתי לעבור לתל אביב.

"התחלתי מערכות יחסים מגיל צעיר, כבר מכיתה ד' היו לי חברים בנים. בתיכון זה היה יותר רציני, ומאז מערכות יחסים ארוכות. אני מאוד מגוונת בטעם, אין לי טייפ קאסט. מה שמושך אותי בגבר, זה שפת הגוף ותקשורת, פחות החלק הפיזי החיצוני. מה שמאתגר אותי זה האינטלקטואל וכישורי השיחה, ההומור והנימוסים. לב טוב, כנה ואדם שמסוגל להכיל נפש של אמנית.

"עברתי תאונת דרכים גדולה באילת וזה די זעזע אותי, אלוהים נתן לי בומבה בפרצוף, זה היה אחרי הצבא. הייתה זאת התעוררות פנימית עוצמתית, והבנה עמוקה לערך החיים, וכמה שאסור לקחת אותם כמובן מאליו, ואת הבחירה לחיות על הצד הטוב ביותר. התחלתי ללמד ריקוד, בסגנונות ג'אז והיפ הופ ועד מהרה התפתחו לי כעשר כיתות. כשעברתי לתל אביב לימדתי בסטודיו שונים בת"א ובמרכז את כל קבוצות הגיל. אני תמיד מתלוצצת ואומרת שאם לא הייתי רוקדת הייתי משתגעת. בריקוד יש כל כך הרבה עולמות שגורמים לך להתקרקע ולרחף בו זמנית במובן של איזון מושלם שגם מתבטא דרך התנועה אבל יש בזה המון משמעת עצמית, שמזניקה אותך לרמות נפשיות גבוהות. אין מקום לבלבול; זה מכניס אותך למהות ולמרכז של עצמך. זה מקום בהיר וברור עם שילוב מושלם של חופש, מוזיקה ויצירה והבעה עצמית והעברת הכוריאוגרפיה כסיפור לקהל. זה מאפשר לך להתקרב למעלה, לאלוהים שלך. המקום שהכי מחבר את הגוף, המוח, נפש והמוזיקה. ריקוד זה תרפיה מאוד סיזיפית, עוזר בהרבה מובנים, מביטחון עצמי עד להתמודדות עם החיים עצמם. אנדורפינים משתחררים. זה תחום מתגמל עם מחיר כבד למי שבוחר במסלול המקצועי. היום אני כבר לא במקום הזה, פעם הייתה לי תשוקה ואנרגיה לרקוד כל יום שש שעות, עם המון הלקאה עצמית ותחרותיות. אני בן אדם מאוד פיזי ואקטיבי, מהתעמלות קרקע ואומנותית בילדות, לנערה בנבחרת כדורעף ובהמשך ריקוד. אבא שלי אמר לי פעם "אם זה קל מידי זה לא עובד בשבילך", והוא צדק. היום אני יודעת יותר לשחרר ופחות להילחם בעצמי. למרות שיש בי באופן טבעי משהו שנמשך לאתגר והקושי. הרבה אנשים חיים לפי מה שהחברה מכתיבה להם. לעשות מה שאתה אוהב זה בעיניי מה שהכי חשוב בחיים. אם לא הייתי מורה לריקוד הייתי בוחרת במקצוע שעוזר לאנשים אולי פסיכולוגיה וייעוץ נפשי, ומאמינה שתהיה לי חנות פרחים מתישהו.

עלילות תל אביב

"עברתי לתל אביב עם החבר שלי שהייתה לי אתו מערכת יחסים ארוכה. לאימא היה קשה מאוד שעזבתי. לקחתי קורסים למשחק והיו לי כמה קבוצות של תלמידים לריקוד ג'אז והיפ הופ. השתתפתי בתכניות טלוויזיה בתפקידי מפתח. שיחקתי בסדרה הקומית כחולים' ועשיתי המון הופעות עם זמרים מובילים כמו שירי מימון ושרית חדד 'קיסריה', הראל סקעת בכוכב נולד. השתתפתי בתוכנית 'הדבר הגדול הבא', עם יהורם גאון, זו הייתה החוויה הראשונה שלי בתכנית ריאליטי והגעתי לחצי גמר. הצגתי בעיקר ריקוד. אך אז הבנתי כמה קשקוש יש בתכניות ריאליטי וכמה מציגים לצופה בבית מה שרק רוצים, הייתי יותר תמימה אז.

"ואז המוזיקה נכנסה שוב חזק לחיי, יצאתי עם השיר הפופ הראשון שלי "תרגלי אליו" שכתב והלחין א.ב דן. צילמתי קליפ תחת שם הבמה מיטל ונוס, עם פאה שחורה, והרבה נצנצים. השיר הושמע בתחנות רדיו שונות, והוקרן בערוץ 24. הסיבה שבחרתי בשם 'ונוס' היא כי אני מזל מאזניים ונוס היא הכוכב השולט במזל מאזניים. ונוס היא סמל לפריחה, גנים, נשיות, חושניות, תשוקה רוך ויופי, המון דברים שמתחברים עם החוויה והיצירה שלי במוזיקה. חזרתי לנגן על פסנתר, והרומן שוב התחיל.

"בעקבות יציאת הקליפ פנו אליי להשתתף בתוכנית ישנן בנות' עם דנה אינטרנשיונל, בה חיפשו זמרות שרוקדות בסגנון פופ. עברתי אודישנים אחרי סינונים של 400 בנות, התקבלתי. השופטים היו צדי צרפתי וירדנה ארזי שפירגנה ונתנה לי המון חיזוקים, ובזכותה אני קוראת לעצמי זמרת.

"אבל יחד עם העשייה, הפרסום והכיף של לחיות בבוהמה ולצאת לבילויים נונסטופ בתל אביב הדינאמית, זה מגיע עם הרבה עליות וירידות. זה קורה כמעט לכל האמנים שאני מכירה שנחשפים לקהל, ומוציאים את הקישקע שלהם החוצה, מעין הצגה שקופה של הנפש. יש לי מזל, שהמשפחה שלי תומכת בי כל הזמן ונותנים לי המון פרגון ואהבה לאורך כל הדרך. היום כשאני באל-איי, יש לי געגועים קשים לתל אביב; ביום שישי הריטואל של החומוס עם הבירה, וקופצים לים עם האופניים כי הכל קרוב, החברים הקרובים, החיים הטובים. עם זאת היו דברים שקרו בארץ שהפריעו לי כל הזמן. בהסתכלות קדימה חשבתי איפה אני רוצה לגדל את הילדים שלי, לאן זה הולך? פתאום התחילו לירות טילים והיו מבצעים בעזה וזה הכניס אותי לדאון גדול. היו לי חרדות ולא קיבלתי את זה טוב. גם הרגשתי שתל אביב וישראל קצת סוגרים על האפשרויות שלי ואני רוצה להתקדם לשלב הבא.

הישרדות לוס אנג'לס

"רציתי להתרחב ולגדול, גם בפן האישי וגם במקצועי ותכננתי לעבור ללונדון. ממש לא חשבתי על אמריקה. יש לי דרכון צרפתי ומשפחה שם. אבל כשהגעתי ללונדון, מיד לאחר 'צוק איתן', הרגשתי שזה לא מה שציפיתי, שאירופה מאוד השתנתה. אהבתי לבקר בלונדון כל קיץ לפני כן הייתי לוקחת שיעורי ריקוד בב"פיינאפל" סטודיו. אך כשהגעתי לצורך מעבר ראיתי עצבות ואנשים קרים, לא הרגשתי בבית שם.

"חזרתי לארץ בדיכאון. פגשתי רקדן של ליידי גאגא שבא ארצה להעביר סדנה בסטודיו נעים" בת"א בו לימדתי. התחברנו והוא סיפר לי על לוס אנג'לס ושיכנע אותי לקום ולנסוע לאל איי. יצא שלא רק הוא אלא חברים וקרובי משפחה שמתגוררים באל-איי וסן דייגו, קראו לי לקליפורניה. עליתי על מטוס ולאחר שבוע ימים באל-איי החלטתי – נשארת. גרתי בהתחלה אצל דודה שלי המדהימה בוודלנד הילס. במקביל הוצאתי ויזת אמן והתחלתי להופיע בריקוד עם להקה, לשחק בהצגת תיאטרון, וללמד בסטודיו מקסים בוואלי – דאנס דימנשיינס שבו אני מלמדת עד היום עשר קבוצות.

השנה-שנתיים הראשונות היו מאוד קשות. מאבק הישרדות לא קל. חזרתי לנקודת אפס, התחלתי הכל מחדש, אך באתי עם ראש פתוח וללא רצון להישבר, חדורת מטרה. למזלי דודתי ריקה ובעלה יוסי מאוד תמכו בי ובזכותם יכולתי לסלול את דרכי כאן עם אצבע מכוונת ומשפחה מחבקת. הפרויקט הראשון שלי היה ככפילת גוף לליידי גאגא. צילמו אותי כרפרנס לסדרה American Horror. בהמשך השתתפתי בפרסומות, ביניהן ל 'Verizon', ושיחקתי בפרוייקטים קטנים. אני ממשיכה לחזק את כישורי המשחק והשירה באנגלית. כל פרוייקט זה עוד שלב בדרך. אני גם מלמדת בחברת 'קונגה קידס', המשלבת תוכנית לימודית של ריקודים סלוניים, סלסה, סווינג וטנגו בבתי ספר, ואני מעבירה שיעורי ריקוד ופיטנס לבוגרים, 'קרדיו היפ הופ', בעיר ובוואלי שזה כיף גדול. התשוקה הגדולה שלי היום היא ליצור ולהקליט מוזיקה מקורית, ולשחק.

"בשנה האחרונה עשיתי כוריאוגרפיה לפרויקט של AFI, סרט סטודנטים ומחזמר קצר, וגם השתתפתי כחלק מהקאסט בצילומים לסרט. אחד הפרויקטים היותר מרגשים שעשיתי השנה, היה ריקוד שיצרתי לאירוע הגאלה של מגן דוד אדום, בהילטון בוורלי הילס. זה היה לזכרה של הלל יפה אריאל ז"ל, שהייתה רק בת 13 כשנרצחה בפיגוע הדקירה הנוראי, בבוקר לאחר הריקוד האחרון שלה במופע הסיום השנתי. הסיפור הזה ריסק אותי, כמורה לנערות רבות, זה פשוט שבר לי את הלב. הצעתי להעלות את הסיפור בריקוד בגאלה, ובעקבות כך הזמינו את האמא מהארץ, לשאת נאום. על הבמה הופעתי בתפקיד האם, לצד נערה מקסימה שרקדה את הזיכרון של הלל ז"ל, התרגשנו כולנו מאוד, וכך גם האורחים ומפיקי האירוע".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות