Connect with us

גוף ונפש

איך לחסן את הנפש בימים של קושי

Published

on

פיתוח חיסון לקורונה הוא רק עניין של זמן אבל חוסן נפשי הוא יכולת שאי אפשר לקבל בזריקה אלא צריך לפתח אותו *  זו יכולת גמישה המבוססת על האופן שבו מתבוננים בעולם ועל הפעולות שכל אדם מוכן לעשות בשביל לשפר את חייו

"נו, יש כבר חיסון לקורונה?", אנחנו תוהים אחת לכמה דקות ומקווים שהתשובה חיובית. ברור לנו שחיסון יעזור לגוף שלנו להתמגן לקראת היום שבו נפגוש את הנגיף, ושאחר כך נוכל להמשיך בחיינו כרגיל. אבל מה עם מחוללי מחלות אחרים כמו חוסר ודאות, דאגות כלכליות או שינוי של השגרה ברגע אחד? מתי ימציאו המעבדות החכמות גם חיסון לנפש שלנו? זו שאלה טובה, אבל נראה שבמקרה של החיסון הזה העבודה היא עלינו, כל אחד והחיסון שלו.

אז יש או אין לכם חוסן נפשי? האמת, אין בדיקת דם שתבדוק וגם לא בדיקת נשיפה. חוסן נפשי הוא היכולת שלנו לקום אחרי טלטלה עם מינימום צלקות, להסתגל לשינויים שקורים כרעם ביום בהיר (מי אמר קורונה?). את היכולת הזאת להסתגל לא תוכלו לחזות מראש, אלא תגלו אותה רק כשחייכם יתגלגלו ופתאום תיתקלו בקושי, בשינוי חד או במשבר.

היופי הוא שחוסן נפשי, בניגוד לצבע העיניים או הגובה שלכם, אינו מולד. זו יכולת גמישה שאפשר לאמן ולפתח. היא כוללת את המשקפיים שדרכם אנחנו מביטים בעולם, אבל גם את הפעולות שאנחנו מוכנים לעשות בשביל לשנות את חיינו. 

נקפוץ רגע להוואי של שנת 1989. אמי ורנר, פסיכולוגית התפתחותית, עורכת שם מחקר אורך שנמשך לא פחות מ-32 שנים. ורנר עקבה אחר 698 ילדים מהרגע שנולדו ועד לשנות ה-30 לחייהם, ורשמה לעצמה כל גורם לחץ שאליו נחשפו – סטרס שחוותה האם במהלך ההיריון, עוני, בעיות במשפחה ועוד. שני שלישים ממאות הילדים שלקחו חלק במעקב הצמוד הגיעו מרקע שהיה בבסיסו די יציב, מצליח ומאושר ושליש נוסף קיבל את הכותרת "אוכלוסייה בסיכון", ובהם נתמקד.

כשאנחנו שומעים על נוער בסיכון אנחנו מדמיינים את הפרחח שיושב על הגדר עם סיגריה, או הנערה שמצאה את עצמה בהיריון בגיל 15. זה בדיוק מה שעלה בגורלם של שני שלישים מתוך אלו שהוגדרו כאוכלוסייה בסיכון: כבר בגיל צעיר הם פיתחו בעיות התנהגות, התנהגות עבריינית, סבלו מבעיות נפשיות או הריונות בלתי מתוכננים. אבל היה שם עוד שליש שיצר מציאות אחרת. למרות ההגדרה שלהם כמצויים בסיכון, הם הפכו לצעירים מסוגלים, בטוחים ומסודרים. הצעירים האלה טיפחו מערכות יחסים טובות ורשמו הישגים מקצועיים מרשימים. הם ניצלו הזדמנויות טובות שהחיים העניקו להם, ובמילים אחרות היו בעלי חוסן נפשי.

ורנר בחנה את המשתתפים האלה, והצליחה להניח אצבע על כמה מהמרכיבים שהיו יכולים לנבא חוסן נפשי. אחדים מהם היו עניין של מזל, למשל אם היתה ברקע דמות תומכת כמו הורה, מורה מחנך, הגננת או אפילו השכן.

רכיבים אחרים היו פסיכולוגיים ובכך רמזו עד כמה השליטה בידינו: נמצא שהחסינים שבחבורה היו בעלי מוקד שליטה פנימי ואוטונומיה מלאה. חייהם לא היו קלים, אבל הם בכל זאת העזו לנסות ולהסתכן גם בחוויות חדשות. הם שמרו על יחסים טובים עם אחרים, ויצרו את חייהם במו ידיהם. אלה הדברים שוורנר מצאה שהם מחסנים את הנפש:

1. מערכות יחסים: האם יש אדם קרוב, לפחות אחד, שאפשר להישען עליו ולהיעזר בו בימי הקושי? זהו האדם שאפשר לשתף אותו בדברים שעוברים עלינו ושיקבל אותנו ללא שיפוטיות או ביקורת.

2. משמעות: אין עבודה, אין פרנסה, קשה, קשה. ולצד זה, האם בתוך השגרה שנעה בין שעות צפייה בלתי מוגבלות בנטפליקס לבין הפרדת כוחות בין הילדים אנחנו עדיין יכולים למצוא סיבה טובה לקום בבוקר?

3. מסוגלות עצמית: כן, העולם השתגע, בחוץ מפחיד ואין שליטה. אבל האם בפנים -בתוכי, בבית, בסביבה שלי – האם יש תחושה שאני שולטת במרחב שלי?

4. גמישות מחשבתית: באופן טבעי, אנחנו נוטים להאמין למחשבות שלנו, אבל האם יש לנו גם את היכולת לעשות רגע זום אאוט, להיות כמו צופה מהצד שמביט על המחשבות ולשאול "האומנם"? האם יש אפשרות אחרת?

5. נוכחות: להיות בכאן ועכשיו, ולקבל אותו כפי שהוא, גם אם ממש לא בחרנו בו. האם נצליח לחוות את החיים בהווה, בזמן ובאופן שבו הם קורים בפועל?

6. אופטימיות ורגש חיובי: האם לצד כל הקושי, אני רואה גם את הטוב? מצליחה ליהנות ממנו? תמיד יש לפחות דבר אחד שעובד, משהו מצחיק, יפה, או אהוב. עד כמה אתם מצליחים לחוות גם אותו?

היכן אתם ביחס לפיתוח החיסון האישי שלכם? הנה מחשבה נחמדה להיאחז בה: אולי נוכל למצוא עונג קטן בניסיון לנהל משבר ולראות את עצמנו קמים אחרי שנפלנו, מפני שכך בדיוק נצליח לחסן את הנפש ולעזור לעצמנו להתמודד עם קשיים אחרים בעתיד.

לראות את הטוב גם בתוך הקושי

דרך אילו משקפיים אתם מביטים בעולם? אולי שחורים, או לפחות ורודים כהים. כהים מאוד. זו לא אשמתכם, אלא רק הטיית השליליות שטבועה בנו משחר הימים. The Negativity Bias. וההטיה הזאת גורמת לכם לשים לב רק לכל מה שעלול להשתבש (נניח שהאלכוג'ל ייגמר), לדברים המסוכנים (הוא התעטש!), למה שלא עובד (למה פרצו מהומות האלה בנוסף לכל?!) או פשוט מרגיז. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, הראה את המנגנון הזה במחקריו שבהם מצא שאנחנו שונאים להפסיד פי שניים עד ארבעה יותר משאנחנו אוהבים להרוויח.

הטיית השליליות הגנה על בני האדם שנים רבות. כשאבות אבותינו ליקטו פטריות ביער הגישה הזו היתה מוצדקת: לאדם עדיף היה להניח שקוברה ארסית מחכה על העץ, או להעביר מהר שמועה על הקניבל שהחליט לקפוץ לביקור. אבל לאט לאט הגישה הזו התחילה לגרום יותר נזק מתועלת והיום, כשהעולם בטוח הרבה יותר, השליליות בעיקר מובילה אותנו למרוט שערות בתסכול, מורידה את סף העצבים, ולמען האמת גורמת לנו לראות את העולם באופן צר למדי.

הרי החיים שלנו מורכבים גם מדברים אחרים, אז איפה הרגעים ההם עם הצחוק, והיופי, והטם הנפלא? למה הם לא נרשמים בזיכרון? קשה לראות אותם מבעד לשחור. הם מגיחים לרגע ואז נעלמים, כמו מכוניות חולפות בנתיב השמאלי. אנחנו נשארים עם הבעיות הקיימות, הדאגות מהעתיד והאנשים המרגיזים.

אבל לא הכול רע. תמיד יש משהו שכן עובד. לפחות אחד, גם אם הוא קטן, אפילו עכשיו בימי הקורונה. האתגר שלנו הוא להצליח להבחין בו מעבר ללכלוך שעל העדשה. נסו למצוא אותו ממש עכשיו – מה כן טוב היום?

לעצירה הזאת, שנעשתה כדי להעריך את הטוב שכבר נמצא ממש מתחת לאף, יש שם. קוראים לה הכרת תודה, והיא מותחת קו ברור בין האנשים החסינים והמאושרים יותר לבין האנשים שאינם כאלה.

איך זה עובד? השאלות שאנחנו שואלים מעצבות את התשובות שנמצא. כשנשאל "מה היה טוב היום?", המוח שלנו יתחיל לחפש את הדברים הטובים שקרו, וגם ימצא. נשים לב לכל הדברים היפים שחלפו סתם כך, כלומר נראה את מה שיש לנו. פתאום יתרחש הקסם – נרגיש כאילו קורים יותר דברים טובים בחיים שלנו, בעוד שרק ניקינו קצת את המשקפיים.

נסו את זה, מה יש להפסיד? התבוננו ביום רגיל שעבר עליכם בתקופה האחרונה ושאלו את עצמכם אילו רגעים טובים יש בו, האם קיבלתם חיבוק מאדם אהוב? היה לכם יותר זמן להתפנק במיטה? הנסיעה לעבודה היתה קצרה יותר מכיוון שאין פקקים? נהדר!

פנו לעצמכם זמן להתרפק, לכמה רגעים, על כל מה ש"כן". הדברים שהם "לא" יישארו כמו שהם, ולא יברחו לשום מקום. מי יודע, אולי נצליח לאמץ פרספקטיבה רחבה יותר שבעזרתה נראה לא רק נגיפים וקושי אלא גם אנשים מושיטים יד (או מרפק) לעזרה. נראה לא רק הגבלות, אלא גם מנוחות ולא רק מתים, אלא גם אנשים שמתחילים סוף סוף לחיות. תמיד יש משהו טוב אחד לפחות.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

טעיתי. טעות. טועים

Published

on

במקום להסתובב בעולם בתחושה שיש לנו את התשובות, כדאי לנו להתפקס על איך אנחנו יכולים לטעות קצת פחות היום ועוד קצת פחות מחר

טעיתם  טעות גדולה. וגם אני. קל להגיד איך פעם לא ידענו, לא הבנו ולא קלטנו את מה שהיה מתחת לאף שלנו כל הזמן. מצחיק לחשוב שפעם מדענים האמינו שכדור הארץ הוא שטוח. קולומבוס הפליג לארה״ב וחשב שיגיע להודו. חוקרי המוח של פעם האמינו שגודל וצורת הגולגולת שלכם משקפת את האישיות שלכם. ועד ממש לא מזמן (שנות ה-80 הקשות), האמינו שהומוסקסואליות היא מחלת נפש. 

אנחנו קוראים את זה ומרגישים כמה חכמים ונאורים אנחנו היום, אבל המצב שלנו כנראה לא שונה בהרבה.

אצלי עד גיל 7, שוקולד וסוכריות היו ״מונתקים״ ולא ״ממתקים״. לספונג׳ה היה צריך ״גלי״ ולא ״דלי״. עד גיל 15 האמנתי שהמגניבות עצמה היא ה-״כמו כולם״ ולא הייחודיות והמקוריות שאני יכולה לבטא. הצלחה מבחינתי הייתה דבר די אקראי, אולי רק בגיל 20 הבנתי שזו פשוט עבודה קשה מאוד. האמנתי שלטעות זה מביך, ושעדיף לא לומר כלום מאשר להסתכן במבוכה. חשבתי שהתפתחות אישית זה רק לאנשים ״רוחניים כאלה״. בהמשך האמנתי שכדי להצליח צריך לעשות הכל מהכל, ורק לאחרונה אני מבינה כמה אני צריכה לבחור את המהלכים שנראים לי חכמים. חשבתי שלהקריב מהאושר שלי זה ראוי למען אחרים, אבל טעיתי גם בקשר לזה.

טעיתי בכל נקודה אפשרית בדרך. וגם אתם במהלך חייכם, טועים לגבי כל דבר שאפשר לטעות לגביו – עצמנו אחרים, העולם, הכל. כנראה שנמשיך לטעות. אנחנו מסתכלים על הדורות הקודמים בחצי לגלוג, ואומרים ״אתם קולטים שפעם האמינו ש…״, אבל עוד כמה שנים – אנחנו הבאים בתור. אנחנו נהיה אלו שלא ידענו, לא הבנו, ולמה לא אמרו לנו את זה קודם?

״בחיים, אין דבר קבוע מלבד השינוי״

אולי זה נשמע קודר, אבל זה טוב מאוד. זה אומר שאנחנו מתפתחים, משתנים ומשתפרים כל הזמן. אחד הציטוטים שאני אוהבת הוא ״בחיים, אין דבר קבוע מלבד השינוי״. רק כשאנחנו מוכנים להודות שאנחנו טועים, אנחנו פותחים לגדילה שלנו את הדלת. זה לא תמיד כיף לשמוע שאנחנו טועים, אבל לחפש את הטעויות שלנו במקום להימנע מהם, יכול להקפיץ לנו את החוויה הפסיכולוגית באופן משמעותי.

אחת החוויות החזקות שיש לי היא שכמה שאני לומדת יותר, אני מרגישה שאני לא יודעת שום דבר. התמונה שיש לנו לגבי העולם כל הזמן מתעדכנת. אבל רק כשאנחנו מגלים את ה״חדש״, האמונות הישנות שלנו הופכות להיות ״טעויות״ ואנחנו מתקרבים מעט יותר ״לאמת״. במהלך חיינו אנחנו כנראה עוברים שלבים שמתחילים בטעות מוחלטת, אל עבר ״פחות טעות״. אנחנו כנראה אך פעם לא מגיעים לאמת לאמיתה, אבל להיות בדרך לשם, זה מה שחשוב.

קחו לדוגמא את המחשבות על האושר שלנו. אנחנו מתחילים מלהאמין שיש לנו את כל התשובות. כמה שאנחנו חוקרים יותר, עולים יותר סימני שאלה ורעיונות חדשים. אנחנו מבינים שטעינו. המכונית החדשה לא באמת תגרום לנו להיות מאושרים יותר. רב התפיסות שלנו לא היו נכונות. בן זוג שרירי יותר לא יעלה לנו את הביטחון העצמי ומשכורת גבוהה יותר לא תגרום לנו להפסיק להשוות את עצמינו לאחרים. במקום להסתובב בעולם בתחושה שיש לנו את התשובות, כדאי לנו להתפקס על איך אנחנו יכולים לטעות קצת פחות היום ועוד קצת פחות מחר.

להתקרב עוד קצת אל האמת

אחת ההתנגדויות הנפוצות (שמגיעות בעיקר מתחום הניו אייג׳) על התחום שלי ושל הפסיכולוגיה המבוססת מחקר, היא שגם ככה יש הרבה דברים שאי אפשר עדיין לדעת. גם במחקרים מגלים טעויות, אז למה שנסמוך על המחקרים אם הם גם יהיו טעות? ״ההתפתחות האישיות לא צריכה מחקר אם אי אפשר לסמוך עליו״. וזה נכון. גם המחקר עושה טעויות. ואני בטוחה במאה אחוז שבעתיד גם יתגלו טעויות בכלים שאני מנגישה. אבל זו בכל זאת השיטה הכי טובה שיש לנו: להתקרב בכל פעם עוד קצת אל האמת.

בדיוק כמו שבתהליך המדעי, אנחנו מפריכים ומאוששים השערות, ככה כדאי לנו גם לגשת אל ההתפתחות האישיות שלנו. נסו לראות את זה כך – אתם יכולים לעשות ניסויים על עצמכם ועל מערכת האמונות שלכם וכך תמיד להיות בדרך לאמת שלכם. ההשערות במקרה זה, הן האמונות שלנו. הפעולות וההתנהגויות שלנו הם הניסויים שדרכם אנחנו בודקים את האמונות שלנו. המחשבות והרגשות שקיימים אצלנו כתוצאה ממה שבחרנו לעשות הם המידע שאנחנו צוברים ומנתחים. אנחנו יכולים (וכדאי לנו) להשוות את המחשבות החדשות שלנו לישנות, ולשלב אותן בהבנה שלנו את עצמנו ואת הצרכים שלנו לעתיד, וכמובן – לעדכן ולהתקרב לאמת שלנו. אני מתבוננת במעשים ובמחשבות שלי כל הזמן. האם הן משרתות אותי ומקדמות אותי? מה עוד לא ניסיתי?

נאמר ואתם חולמים להיות שף במסעדת יוקרה. יש לכם סט הנחות לגבי עצמכם – אתם יצירתיים, אוהבים לעבוד עם הידיים, אנשים נהנים ממה שאתם מבשלים. אתם חושבים שתהיו שמחים לבשל אוכל גורמה כל יום. עכשיו אתם רוצים לממש את עצמכם ולהפוך את זה למקצוע. הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, איך מגיעים לעסוק במה שאוהבים? פשוט עושים את זה. והרבה.

רוצים את התשובות הנכונות כל הזמן

כדאי ללכת ולבדוק את האמונות שלכם בשטח. מהן התגובות האמיתיות שהן מקבלות מהעולם? איך אתם מגיבים לעשייה באופן רגשי? יכול לקרות, שבפועל לא תאהבו את זה כמו שחשבתם שתאהבו. אולי תרגישו שלבשל בכמויות מוזיל את הייחודיות של האומנות שלכם. אולי עבודה תחת לחץ במסעדה בכלל לא מתאימה לכם והמוזה נוחתת עליכם דווקא ברוגע. אולי תגלו שאתם מבלים יותר זמן בלהסביר לאנשים אחרים איך מבשלים, ושזה בעצם מה שאתם נהנים ממנו באמת, ותעדכנו את החלום המקצועי להיות מורים לבישול. ברגע שאנחנו עושים את ה״ניסוי״, אנחנו יכולים לעשות אינטגרציה וליצור אמונות חדשות, לעדכן את המטרות שלנו ואת ההתנהגויות שלנו בהתאם. ובעצם, לטעות קצת פחות לגבי עצמנו.

זה נשמע הגיוני אבל במהלך הדרך הצדק, האמת והידע הפכו להיות מה שמנחה אותנו. אנחנו רוצים את התשובות הנכונות כל הזמן, כך שאנחנו שוכחים פשוט לבדוק האם מה שאנחנו מאמינים בו בהכרח נכון. הרבה פעמים אנשים לא פועלים, כי הם מחזיקים באמונות לגבי מה אפשר, מה צריך, מה כדאי, מה ראוי ומה נכון. אתם רוצים זוגיות, אבל אתם לא באמת יוצאים מהבית בשביל זה. אולי אתם מפחדים להתעמת עם מה שאתם תופסים ומבינים על עצמכם. אתם לא הולכים לדבר עם הבוס שלכם על קידום שרציתם כבר שנה, כי אולי אתם מפחדים להתעמת עם האמונה של ״האם אתם עובדים טובים ובאמת מגיע לכם״.

למה אנחנו מפחדים להשתחרר מהאמונות החזקות שלנו? הרבה מהאמונות שלנו נותנות לנו ביטחון יחסי ברגע הזה, כשאנחנו מקריבים הרבה מהאושר שלנו אחר כך. האמונות האלו הרבה פעמים משאירות אותנו במקום ולא מחוברים למה שבאמת חשוב לנו. הרבה מהאומללות שלנו מגיעה מתוך המקום שבו אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים. אנחנו בטוחים שאחרים ניסו לפגוע בנו, אנחנו יודעים שאנחנו לא נצליח להתקבל ואנחנו יודעים שלעולם לא נמצא אהבה כמו זו שהייתה לנו.

להכיר בזה שאנחנו טועים

לקדם את החיים שלנו דורש מאיתנו להכיר בזה שאנחנו טועים, לחפש איפה אנחנו טועים ולהשתפר בזה. במה טעיתם היום שיכול להוביל לשיפור שלכם מחר?

נסו את זה. הניחו שאתם טועים. טועים לגבי מה שאתם כבר יודעים על אנשים אחרים, טועים לגבי התפקוד שלכם בעבודה, טועים לגבי בני הזוג שלכם, וטועים לגבי עצמכם. תיראו לאן זה לוקח אתכם. שאלו את עצמכם ״מה אם טעיתי בהנחות שלי לגבי זה?״. כי בטוח טעיתם איפשהו. בדיוק כמו שאני טועה כל יום. 

אלו חדשות טובות. הגישה הזו שינתה את איך שני תופסת את המציאות, את כמה שאני מתעצבנת או מתאכזבת או חושבת שאני יודעת ״מה נכון״. היא עוזרת לי להתבגר ולהתקרב לאני ״האידיאלי״ שלי.

עוד כמה שנים, דור ה-Z החדש, יצחק על כמה שנתנו לכסף ולעבודה לנהל להם החיים, במקום להתמקד במה עושה לנו טוב ולהעריך את היקרים לנו. או אולי הם יצחקו על משהו אחר, שאנחנו עוד בכלל לא יכולים לצפות שאנחנו טועים בו. הם יצחקו על הדאגות שלנו, השיטות שלנו והתגובות שלנו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות