ראש השנה כבר כאן, ובהתאם נסב לשולחן החג ונטבול תפוח בדבש. אין דבר יותר חשוב ומשמח ממשפחה, אלא שאם לא מקפידים על הפרטים הקטנים, הארוחה בחיק המשפחה עשויה בקלות להידרדר למשהו שמזכיר יותר מפגש עם משפחת פשע…

לכאורה, מדובר בסך הכל בארוחה לרגל השנה החדשה. אבל חריגה מהכללים עלולה לא רק לקלקל את האירוע אלא גם להבטיח שתשע"ט לא תהיה שנת שגשוג ושמחה, אלא שנת סכסוך ומחיקה מהצוואה. לכן חשוב להיערך לארוחת החג כמו למבצע צבאי ולהגיע מוכנים.

ארוחת חג היא קונצרט של העמדות פנים, שחייבים לבצע בקפדנות. כבעל ניסיון של עשרות שנים בטבילת תפוחים ובערבוב חותנות, אני מרגיש מוסמך לחלוק איתכם כמה כללים שיעזרו לכולם לעבור בשלום את הארוחה ואת השנה שאחריה.

נימוסי שולחן הם עניין רגיש וסובייקטיבי. מה שנחשב לנורמטיבי במשפחה אחת, עלול להיראות כהפרה בוטה של הסטטוס קוו והטעם הטוב במשפחה אחרת. מכיוון שארוחות חג מפגישות משפחות שונות מרקעים שונים, ההבדלים עלולים להיחשף, והרגלי האכילה הקלוקלים שלך, שבבית נראים כעניין טבעי, ייתפסו אצל ההורים של אשתך כמשהו שמצדיק רילוקיישן למלונה של הכלב.

למשל, בבית אתה רגיל למצוץ מול הטלוויזיה גרעין של מנגו כשמפרצופך מטפטף נוזל כתום, אבל אם תעשה את זה בארוחת החג, הדודים מנהריה עלולים לתקוע בך מבט של "מי צירף למשפחה המכובדת שלנו את עטלף הפירות הזה?"

כהורה, אתה רוצה להציג פסאדה של משפחה נורמטיבית והגונה, ומבין מה צריך להקריב בשביל זה. אבל הילדים מתקשים להבין מה קרה, שפתאום העברת שניצלים לצד השני של השולחן באמצעות זריקה באוויר היא מנהג שלא מתקבל בעין יפה.

ארוחת חג היא לא המקום לכנות יתר. ייתכן מאוד שקבעו את יום כיפור מעט אחרי ראש השנה כדי שנוכל לבקש סליחה על כל השקרים הקטנים שפיזרנו סביב השולחן

כבר הזכרתי בעבר שהגברת הראשונה סובלת מקללת המיסופוניה, שהיא רגישות יתר לרעשי אכילה, לעיסה, שתייה ומצמוצי פה. אז אם אתה מהרעשנים שמנסים להוציא מזון מבין השיניים בעזרת שאיבת אוויר אל הרווחים, או חובב גמיעת תה רעשנית בתום הארוחה, עשה לעצמך טובה ותתרחק מהמיסופון המשפחתי. אם אתה מהמיסופונים – שיהיה בהצלחה, ערב החג הוא ערב קשה. לא יהיה קל להסביר לדודה של אשתך למה אתה מעקם את האף בכל פעם שהיא מתקרבת למרק.

לא ברור איך נקבעו המנהגים הקולינריים של ראש השנה, ולמה מציינים את השנה החדשה באכילת ראש של דג, כשידוע לכולם ש"הדג מסריח מהראש". האשכנזים שבינינו חזו כבר לפני מאות שנים את אופנת הטבעונות והרגישות לבעלי חיים ולכן המציאו את הגפילטע פיש, שכל מטרתו היא להסתיר מפני הילדים את העובדה שמדובר בדג. בכלל, אף אחד לא יאמין שהדבר האפור הזה היה פעם חי.

ישראל 2018 היא מדינה של מיזוג גלויות ותרבויות. אבל עם כל הכבוד למיזוג, אסור להקל ראש במנהגים הייחודיים של כל עדה, אחרת כור ההיתוך המפורסם עלול להתפוצץ ליד השולחן כמו כור אטומי. שלא לדבר על הצורך להתחשב באורחים מחו"ל שהצטרפו לארוחה.

הצרפתים והאנגלים, למשל, מקפידים על אכילה בראש זקוף, תוך הצמדת המרפקים לגוף. מי שאוכל כשמרפקיו שעונים על השולחן ומטה את הראש לעבר הצלחת, נחשב לפרימיטיבי נטול דרך ארץ. לעומת זאת, במזרח הרחוק נהוג ממש לשכב על השולחן עם שני המרפקים כדי לצמצם את המרחק בין מקלות האכילה לבין הפה.

אולי, כדי לעקוף בחוסר אלגנטיות סוגיות שכאלה, אנחנו מעדיפים לאכול בתוך פיתה או לנגב חומוס – טכניקות נטולות סכו״ם ונטולות יומרה לנימוסי שולחן, שבהם אפילו טפטוף של טחינה מהסנטר נחשב חינני.

במשפחות פולניות ואחרות מקובל ששיהוק (גרעפס, בשפה וולגרית) – כמו כביסה מלוכלכת – הוא לא משהו שמוציאים החוצה בנוכחות זרים, ואם כבר חייבים, אז רק עם יד על הפה ובליווי בקשת סליחה. אצל הבדואים, לעומת זאת, שיהוק עסיסי בתום הארוחה הוא מעין אמירת תודה, עניין מקובל שמעביר למארחים את המסר שנהנית מהארוחה המפנקת.

אצל הבדואים גם נוהגים לאכול בידיים מתוך סיר משותף שנמצא במרכז השולחן. לעומת זאת, אצל בנותיי החסודות, אם מישהו רק ינסה לדחוף מזלג לא בתול (כלומר, שכבר ביקר בפיו של הסועד) לתוך סיר האורז, במה שקרוי "טבילה כפולה" (double dip), הוא יגרום לפסילת האורז לצמיתות.

אחד הנושאים שיכולים לפלג משפחה בחג הוא הכנת האוכל. פעם, כשהיית מוזמן לארוחת חג, היית מגיע כסטודנט חופשי, מקסימום מביא בקבוק יין שגירדת ממנו את תווית המחיר, שלא יראו שהתקמצנת. היית שותה ואוכל ללא דאגות, מחמיא לבעלי הבית על הבישול, מחזיר את הסבתא וחוזר הביתה שמח וטוב לב.

היום, בעולם שכולו שיתוף, כל אחד אמור להביא משהו לארוחה, וכך בערב החג אנשים משנעים מעיר לעיר אלפי חמגשיות וסירים, רובם על ברכיים של בני משפחה שמתפקדים כשירות "גט חריימה". יש כאלה שיעשו הכל כדי לא להכין כלום בעצמם, ולכן יקנו במיטב כספם אוכל מוכן – שאותו יעבירו לסיר ישן ויספרו איך לא יצאו מהמטבח כבר יומיים. לעומתם, יש את אלה שלא יוציאו שקל ויכינו הכל בעצמם, אפילו אם המשימה שלהם היתה לקנות גלידה.

כאורח, חשוב לשים לב מי הכין מה, כדי לא ליפול למלכודת המסוכנת שטמנה בעלת הבית, בסגנון ״מה חשבתם על העוף?״ אתה הרי לא יודע אם היא שואלת על משהו שהכינה בעצמה, או דווקא על מנה שהכינה אחותה, שאיתה היא לא מדברת כבר שנתיים.

שים לב: ארוחת חג היא לא המקום לכנות יתר. ייתכן מאוד שקבעו את יום כיפור מעט אחרי ראש השנה כדי שנוכל לבקש סליחה על כל השקרים הקטנים שפיזרנו סביב השולחן. עם כל הכבוד לאמירת אמת, אתה הרי לא רוצה להגיד על הטלה בתמרים וצנובר, שהכינה אמא של אשתך, שהוא מזכיר לך מכבסה אוטומטית בבן יהודה.

אם בן משפחה שהלווה לך כסף שואל אותך איך יין החבושים, שהוא הכין בעצמו, תתגבר על הבחילה והצרבת ותחמיא לו בגדול. אל תתבייש גם לבקש תוספת של מנה לא טעימה, רק כדי להתחנף למבשלת.

בהמשך לכך, מומלץ לא להגזים עם העיקריות ולהשאיר מקום לקינוח. לא מטעמי דיאטה, אלא כדי לא להעליב את הקמצנית שהכינה את הגלידה בעצמה.

חשוב להישאר סבלני ומאופק גם לקראת סיום הארוחה, בשלב שבו מתקשרים ביחד לאיזה בן משפחה שנמצא בחו"ל כדי לאחל לו שנה טובה (היא היתה טובה עד שהתקשרתם להפריע לו), והדודה מברכת אותו בצעקות כי הוא הרי נמצא רחוק. הוא מספר לכולם שהוא חוגג את החג בבית חב"ד, למרות שהוא נמצא עכשיו במסיבת רווקים בבית בושת בהמבורג.

את כל מה ששמרתם בבטן במהלך הערב, מומלץ להוציא בדרך חזרה הביתה. אל תרגישו רע אם אתם מלכלכים על זאת שהגזימה עם הבוטוקס, מטנפים על הדוד ששני הוריו היו בני דודים, וקובעים את תאריך הפרידה של הזוג שרק התחתן. מותר גם להגיד שהאוכל היה נורא, רק תוודאו קודם שהסבתא שהתנדבתם להסיע הביתה באמת חירשת, כמו שכולם חושבים. אחרת, יום הכיפורים שלכם יגיע כבר למחרת.

טראמפ אינו מנהיג של ניואנסים אלא של אבחת חרב חדה • בעסקי נשים, הוא דומה במשהו לקלינטון, גם בטעם וגם בדרך הפעולה • בעסקי שלום, הוא יהיה שונה מאוד

TEL AVIV, ISRAEL – MAY 22: US President Donald Trump (L) and Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu (R) during an official welcoming ceremony on his arrival at Ben Gurion International Airport on May 22, 2017 near Tel Aviv, Israel. This will be Trump's first visit as President to the region, and his itinerary will include meetings with the Palestinian and Israeli leaders. (Photo by Ilia Yefimovich/Getty Images)

מאת: גל שור

אחרי החגים ראשהשנה-יום כיפור- סוכות הבאים עלינו לטובה, יסתנכרנו שעונים משפטיים, מדיניים ופוליטייםגם בוושינגטון, גם בירושלים. שמואל רוזנר, עיתונאי ומומחה ביחסי ישראל-ארה״ב, מעריך שרק אז אפשר יהיה להתחיל להעריך מה יעלה בגורלה של תוכנית שלום אמריקאית למזרח התיכון, ורק אז אפשר יהיה לזהות האם ועד כמה רציני הניסיון של דונלד טראמפ לנפק דיל אולטימטיבי.

השעון המשפטי השמיע בשבוע שעבר צלצול חזק, בעצם שניים. לא שח ומט, אבל בהחלט שני צעדים קדימה של התובע המיוחד רוברט מולר. יו״ר הקמפיין לשעבר של טראמפ הורשע. עורך הדין של טראמפ הודה באשמה. במקרה של הראשון – תקלה מצערת, אך אין קשר לנשיא. במקרה של השני קשר ישיר לנשיא. מייקל כהן טוען כי טראמפ הורה לו לשלם דמי שתיקה לנשים שקיים איתן יחסים.

עבירה על חוק הבחירות.

השעון המדיני מצביע על אפשרות סבירה לפרסום תוכנית השלום המוכנה של ממשל טראמפ בקרוב. אולי בזמן כינוס עצרת האו״ם בניו יורק. היועץ לביטחון לאומי ג׳ון בולטון, שהיה בשבוע שעבר בישראל, לא מאמין שייצא הרבה מהתוכנית הזאת. הוא גם לא מעורב בה לעומק. אבל הוא ושאר יועצי הנשיא מחויבים להבטחות של טראמפ. הבטיח שגרירות וקיים. הבטיח תוכנית ויקיים. וכפי שאמר הנשיא בווירג׳יניה, זו תהיה תוכנית שתכלול גם מרכיבים של ויתור ישראלי. בעיקר משום שקשה להעלות על הדעת תוכנית שאין בה מרכיבים כאלה.

השעון הפוליטי מתקדם בקצב איטי יותר, אבל תקתוקו בהיר. מתוכנית השלום אולי לא ייצא שום דבר, אבל בחירות מאמצע קדנציה בנובמבר יהיו. על פי כל הסימנים – איש הסטטיסטיקה נייט סילבר קבע ל הסתברות של 73% – אחרי הבחירות יעבור בית הנבחרים לשליטה דמוקרטית, אולי גם הסנאט. במקביל, הסיכוי לבחירות גם בישראל נראה גדול, בערך במועד שבו ייכנס הקונגרס החדש לפעולה. זה אומר שטראמפ יהיה עסוק בבלימת מהלכים של שימוע, ואולי ניסיון הדחה. זה אומר שנתניהו יהיה עסוק בקמפיין, ובשמירה על אגפו הימני מפני השפעתה המערערת של תוכנית שלום שאפתנית.

יש דברים שאפשר לדעת כבר כעת: התוכנית אכן תהיה שאפתנית. טראמפ אינו מסוג הנשיאים שהולכים בקטנות, וגם לא מאלה שהאגו שלהם מוסתר היטב. אם כבר תוכנית, זו תהיה התוכנית, בה״א הידיעה. אם כבר שלום, זה יהיה השלום, שאחריו איש תחת גפנו.

ועוד אפשר לדעת: טראמפ אינו מנהיג של ניואנסים, הוא מנהיג של אבחת חרב חדה. הוא רוצה לחתוך. בעסקי נשים, הוא דומה במשהו לקלינטון, גם בטעם וגם בדרך הפעולה. בעסקי שלום, יהיה שונה מאוד. קלינטון העמיק בחומר, והעתיר על משתתפי המשא ומתן אמפתיה. טראמפ לא יעמיק ולא יעניק. כשירצה עסקה, הוא יתבע, יאיים, יאשים, ילחץ. ישראל תעשה מאמץ גדול לא לעמוד בדרכו. לתת לצד השני לסרב. והצד השני יסרב, שהרי – וגם את זה צריך לומר – קשה לדמיין תוכנית שאין בה ויתור פלסטיני.

מה אי אפשר לדעת? מה יעשו הדמוקרטים עם הרוב בקונגרס. הם יכולים לנצל אותו לשלל שימועים מביכים, תוך הימנעות מהליך הדחה מסוכן. לעתים הוא פשוט נכשל – המקרה של אנדרו ג׳ונסון במאה ה־19. לעתים הוא מוביל להתפטרות – המקרה של ריצ׳רד ניקסון. אך לעתים הוא מחזק את הנשיא שמדובר בו – המקרה של קלינטון בשנות ה־90.

או שהם יכולים להניח שהפעם יצליחו, בגלל עדויות נוספות שיצטברו, או אווירה ציבורית מתאימה, או רוב גדול מספיק של תומכים בבתי המחוקקים. ואז, אי אפשר לשער מה יעשה הנשיא לנוכח הקרבות הצפויים מול הקונגרס. יש נשיאים שקרבות כאלה הניעו אותם להתמקד במדיניות חוץ ויש שנאלצו להשקיע בקרב הישרדות ולהפקיד את מדיניות החוץ בידיים אחרות, כמו ניקסון.

אם זה יקרה לטראמפ, צריך רק לקחת בחשבון את העובדה הבאה: לטראמפ אין הנרי קיסינג׳ר.

תושבי איי פארו יצאו לעונת ציד לוויתני הנתב כשעשרות מהם נהרגו וצבעו את מי הים הרדודים בדמם • ממשלת האיים: "חלק ממרקם החיים פה"

מאת: מערכת ישראל היום

תמונות של הרג המוני של לווייתנים על ידי ציידים באיי פארו, הנמצאים 300 קילומטרים מסקוטלנד, מעוררים זעם בקרב פעילי זכויות בעלי חיים ושוחרי איכות הסביבה.