Connect with us

קהילה

אז מי רצח את תאיר ראדה?

Published

on

העיתונאית שרון רופא-אופיר ואילנה ראדה, אם הצעירה מקצרין שסיפורה ממשיך להסעיר את המדינה, התארחו בצמד הרצאות בעיר • המטרה: "לפתוח את תיק החקירה ולהגיע אל האמת"

מימין: שרון רופא-אופיר, אילנה ראדה, אורנה נהון ומורן אטיאס בביתה של שני אטיאס

עשרות מתושבי לוס אנג'לס הגיעו השבוע לשמוע את הרצאתן המרתקת של העיתונאית-כתבת ידיעות אחרונות שרון רופא אופיר ושל אילנה ראדה – אמה של הנערה תאיר ראדה שנרצחה לפני 13 שנה בשירותי בית הספר נופי גולן שבקצרין.

צמד ההרצאות נערכו בביתה של השחקנית מורן אטיאס ובמרכז מת"י בוואלי. האורחים הקשיבו וגמאו בצמא את סיפור הרצח שגם היום מעורר הדים ומייצר כותרות, דבר הוביל את רופא-אופיר לחבר את רב המכר "תאיר המסע של אילנה ראדה".

בהרצאה מספרת שרון רופא-אופיר: "נפגשנו לראשונה בינואר 2007 בבית המשפט המחוזי בנצרת. משפט שאמרה לי אז אילנה – 'אילו רק הכירו את חייה של תאיר היו מבינים מה קרה במותה', הוא שהוביל אותי לימים לכתוב את הספר".

אילנה ראדה ושרון רופא-אופיר במרכז מת"י

בהרצאה חושפות השתיים פרטים מטרידים שהתפרסמו בשנים האחרונות המלמדים כי "חקירת הרצח לא הגיעה אל מיצוי האמת" אומרת אילנה ראדה.

אילנה: "מסע ההרצאות ששרון ואני יצאנו אליו בארה"ב הוא חלק ממסע הרצאות שאנו מקיימות גם בארץ. המטרה שלי היא אחת: לפתוח את תיק החקירה ולהגיע אל האמת. אני קוראת לאנשים להצטרף לעמוד הפייסבוק שלי – אילנה ראדה – ולחתום על העצומה".

את המסע ההרצאות בארה"ב אירגנה המפיקה אורנה נהון והוא זכה להצלחה רבה ולהתעניינות מצד מאות ישראלים בניו יורק, ניו ג'רזי, מיאמי, לוס אנג'לס, פאלו אלטו ואורנג' קאונטי. אילנה: "מרגש אותי מאוד שגם מעבר לים מכירים את סיפורה של בתי ומתעניינים בו. אני מודה לכולם על החיבוק החם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

לא נפסיק לשיר

Published

on

מסתבר שלמוזיקה יש כוח ריפוי • דברים שלא ידעתם על בוורלי הילס

מכירים מוזיקה שפשוט מדרבנת אתכם לקום ממקום מושבכם ולהתנועע? מוזיקה שמסרבת לתת לכם לשבת רתוקים למקומכם, מושכת, מדגדגת, מושיטה יד ומתעקשת, עושה זאת בחן נגד כל סירוב אפשרי?

את ״ירושלים של זהב״ והפעם הראשונה שהשיר הושר זוכרים רבים מאתנו שהם מבוגרים מספיק (ומייק בורשטיין ידידנו שהיה שם והשתתף באותו ערב), ואת ״הללויה״ כולנו זוכרים בשל הזכיה בארוויזיון ב-1979. ומי ישכח את יהורם גאון כשהוא שר ״מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך פים״ ירושלים – מקדש, מלך, עיר מלוכה!

אם לא בירושלים מדובר, הרי ודאי ״כולם היו יודעים אז טוב מאד, למי למי, תמיד למי, יש יותר כבוד!״. מי זוכר את ״אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה״ ״בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות״ – או שיר אחר ממלחמת יום הכיפורים (כמו גם את הגלויות ששלחו האבות מהחזית), שמקפיץ אותנו: ״שילחי לי תחתונים וגופיות״ ״מותק לא לשלוח לי עוגה?״ אם לא זמזמתם מזמן את זה האחרון, מומלץ מאוד להזכר, ומובטח שהשיר לא יעזוב אתכם במנוחה נפלאה במינה.

אותי מלווה תמיד שירו של עוזי חיטמן על חלום שחלם בלילה במיטה, ובחלום ראה מלאך שאמר לו כך ״באתי משמים, עברתי נדודים, לשאת ברכת שלום לכל הילדים, לשאת ברכת שלום לילדי כל העולם". חיטמן כבר מזמן אינו עמנו, אך השאיפה לשלום לא עזבה אותנו, ואותו חלום אכן נשאר כחידה – שכן אנחנו מוקפים באויבים מבית ומחוץ שכל מאוויהם הפוכים לחלוטין.

שואלת המשוררת ״מה אברך לו, במה יבורך, זה הילד, הנער, העלם, הגבר?״ המלאך נתן לו הכל, אך ״אלוהים, אלוהים, אלוהים – לו רק ברכת לו חיים!״ שיר אחר שאינו נותן לי מנוח מגלם בתוכו את התקווה לביאת המשיח. ומדוע כמה אני לביאת המשיח (שכן אינני חב״דניק או דתי)? השיר והמנגינה מסבירים זאת היטב – ועצם חיות האדם גלומה בהם, תרכיז ותמצית החיים של כל אחד ואחת מאתנו: יושב לו נגר אחד מוזר ולא עושה דבר. כך גם סנדלר אחד מוזר, שגם הוא לא עושה דבר. ואתם – באותה שכונה שם בירושלים הבירה – גם בנאי, איש לגמרי לא צעיר, שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר. כמו עמיתיו, יושב גם הוא וחולם: מחכים הם כולם לאליהו הנביא.

אותם בעלי המלאכה שהיו דמויות מוכרות בנוף השכונתי ולאו דוקא הירושלמי) כמהים לאליהו שיבוא, ואני ״נושא עיני לעננים", תופס לי עגור במסעותיו לדרום החם, ״ולרגלו אצמיד מכתב דומם, פרישת שלום לכל אחי אי שם". השיר ״העגורים״ מלווה אותי כמו גם ההבטחה ש״אנחנו אם נצא מהכפור והרשע הסוביטי), כבר לא נחזור!״

נושא אני עיני אל על, ורואה אני את ״ההר הירוק כל ימות השנה". בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל ביליתי חופשות עת הייתי ילד, ושנים אחר כך הייתי מגיע לבקר, צועד בין שדות התירס לעבר מפעל הפלסטיקה (טרם הוקמה שם המשתלה) בדרכי לשער הקיבוץ. ההר הירוק כל ימות השנה – אני עוד חולם ושואל, לנשום רוחותיך כבראשונה. אכן, למרגלות ההר קבורה דודתי, ודודי חרט על מצבתה למראשותיך ההר".

במוזיקה גלום כח עצום. נעימה מסוימת פורטת על הנשמה (כמו מיתרי הכינור ב״רשימת שינדלר״). מארש זה או אחר מזכיר את רוסיה הקומוניסטית. הגבעטרון מחיה את ישראל של פעם, ישראל היפה, וכשנעמי שמר ישבה לה ליד הפסנתר או שרה אחד משיריה (לדוגמא ״הכל פתוח״ על שפת הכנרת), ארץ ישראל המאחדת והמיוחדת מופיעה בכל הדרה.

אני נזכר בהופעה של עידן רייכל בנמל תל אביב. ישבתי עם דיפלומטים זרים, והנה נכנס לו איש צעיר בימים, אדם שעד יומו האחרון חלם והלהיב את כולנו בצעירותו, הלא הוא הנשיא שמעון פרס ז״ל. אמנם הוא לא נשאר להופעה כולה, אך הוא ריגש את כולנו.

למוזיקה כוח רב והיפה בה, כמו גם בשאר יצירות הטבע, שכל אחד ואחת יכולים להנות ממנה בלי לגרוע מהנאתם של האחרים (אלא אם כן מדובר במוזיקה המרעידה את הסיפים, כי המאזינים לה שוכחים שהם לא היחידים בעולם, וגם אם הם רוצים להרוס לעצמם את השמיעה, מן הראוי שיתחשבו קצת בזולת). זכינו לא רק בנעמי שמר, נורית הירש ונחצ׳ה היימן, כי אם בכל כך רבים אחרים, שיצרו והפיקו ומלווים אותנו עד עצם היום הזה, בעבר, בהווה ובעתיד.

למי שהגיע עד הלום, שתפו אותנו בשיר שגורם לכם לתזז, לקפץ, להתמתח ימינה ושמאלה, להתמלא בשמחה המחייבת מתיחת איברים. ״תחתונים וגופיות – מותק לא לשלוח לי עוגה!״

שירה בציבור כתראפיה

מסתבר שלמוזיקה כוח ריפוי, ועל כך רוצה אני לספר: יום לפני חג האהבה בארה״ב (ה-14 בפברואר) לפני שנה ומחציתה, התחילה מיירה לורי, יהודיה מראשי הקהילה בבוורלי הילס, פרויקט חדש – מוזיקה לאנשים עם בעיות קוגנטיביות (קרי אנשים עם אלצהיימר, חולים המחלימים משבץ מוחי מסיבי וכו׳). מדי יום שלישי, בין 1:30 לשלוש אחה״צ, מגיעים עשרות אנשים עם מלוויהם. רובם אינם יכולים להתנהל בכוחות עצמם.

חלקם בשל מחלה, אך אצל רובם בשל גילם המתקדם. בקור ובחום מגיעים הם, למרכז הקהילתי בפרק רוקסברי שבעיר. בחוץ משחקים להם ילדים בגיל הרך כשהוריהם משגיחים עליהם, מדי פעם בורח לו פרחח פנימה, עומד נפעם ולא מבין, פוקח עינים ונשבה בקסם המוזיקה. לילד כולם נראים מבוגרים, וה״זקנים״ שבחדר לא נראים יוצאי דופן במיוחד (כך גם ילד לו אח או אחות עם מוגבלויות לא יודע להתייחס אליהם אחרת, ובדומה ילדים הם ״עיוורי צבעים״ ולא מבחינים בהבדלי צבע עור…)

מיירה נגשת ולוחצת את יד האנשים בשתי ידיה, מחבקת חיבוק עז ואומרת פה מילה טובה, שם חיוך רחב. כל אחד ואחת הם אורחי כבוד, חלק אינטגרלי מהארוע השבועי. בסיבוב הבא היא מחלקת מקלות תופים ויש כאלו שמקבלים תוף מרים טמבורין).

ספרתי שבעים אנשים, אולם מלא מפה לפה. המארח יושב ליד הפסנתר, ולידו במרכז שלושה נגנים מתנדבים. על המסך תופענה מילות השירים, לחנים השגורים בפי כל. אחד אחד הוא מזמין אורחים להוביל את הנוכחים בשירה – כאן מימי קמה (מזכירה קצת את אדית פיאף) ומישהו מעיר ״אוי, מי-מי, היא לא יודעת לשיר". שם קמה פמלה (ומנסה לדברן את חברה שיושב לצידה), המזכירה לכולם את פמלה אנדרסון – בלונדינית, יפה, צנומה, וכשהיא שרה גופה נע עם השיר עצמו, וכבר אי אפשר להפריד את השניים. ביל יושב באמצע, ומסתבר שכשהוא מוביל בשירה, התוקפנות שלו שוככת, ואשתו נרגעת לדקה.

שירה שמשחררת אנרגיה וזכרונות מן העבר, וכך מצטרפים כולם, זה במילים, זה במנגינה והאחרת במקלות התופים. רבים כבר אינם יכולים לתקשר במילים, אך המוזיקה משחררת אותם ממוגבלויותיהם, והשעה וחצי עוברת בלי שממש מרגישים.

כיוון שמחצית המשתתפים אינם יכולים לנוע בקלות, אם בכלל, מגיעות שתי מתנדבות – זו רוקדת מאדם לאדם, והשניה רוקדת ליד המסך, כשתוף מרים בידה.

אני מביט נכוחה ולמעט הגיל, כולם נראים לי בדיוק כמוני, עד שאשה צעירה ומטפל מהמזרח הרחוק עוזרים לאביה לקום ממקומו. הם ״מושכים״, והוא מנסה לעזור, אך זה נראה כאילו שהוא מתנגד. הוא מתאמץ, וכך גם הם, וכל צעד ושעל הם אתגר קשה ביותר. פתאום אני מבין את הקסם שכל זמן שכולם נתונים במוזיקה ובמילים המוקרנות על המסך, נשכחים הכאבים, נעלמים הקשיים, הופכים הם לצעירים כמו שהיו לפני שבעים או שישים או חמישים שנים.

משיר לשיר עוברים כולם, מסוג מוזיקה אחד לאחר, וההרגשה כל כך עילאית, כמו במחזמר מיוחד שבו אנחנו מככבים, כמו אותם המחזות המוזיקליים שמכירים בכל רחבי העולם והומצאו (מילים ומנגינה) ע״י האחים שרמן, כאן בעיר בורלי הילס.

הכוח הטמון במוזיקה, והנה אישה שכבר עשתה רבות, שירתה כנבחרת ציבור, נשיאת רוטרי, נשיאת בית הכנסת המקומי ועוד, שכאילו הביאה מפתח קסמים ופותחת היא מדי יום שלישי מזה שנה וחצי – קופסת קסמים מיוחדת, זריקת אנרגיה ועידוד, מתנה החוזרת ונותנת ולא נגרעת ולו במאומה. ואני מצפה כבר לשבוע הבא, ליום שלישי הבא עלינו לטובה כמו גם לזה שאחריו.

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

אם אמצא פה עבודה או חתן זה לגמרי יכול לקרות"

Published

on

אמילי היא נשיאת סטודנטים למען חב"ד באוניברסיטה שלה • אייזיק רוצה שתדעו שגם הוא יהודי טוב • ראיון קיץ ובדיקת דופק לגבי עליה עם צעירים אמריקאים באמצע הדרך, באברהם הוסטל, תל-אביב

אמילי אזואלוס (22), אייזיק אזואלוס (23)
מאיפה: טמפה, פלורידה.
מתי הגיעו: לפני שבועיים וחצי

אז מאיפה אתם?

אמילי: שנינו מפלורידה, אני יודעת קצת עברית אבל בוא נדבר בכל זאת באנגלית.

בטוח שאתם אחים?

אמילי: כן. מה, לא רואים?

פחות, נשמה. אבל רגע, מאיפה הקצת־עברית שלָ ך? ולמה אתה לא יודע גם את הקצת הזה? אתם אמורים להיות עשויים מאותם הגנים.

אמילי: (צוחקת) אבא שלנו נולד פה ועבר לארה"ב אז יש קצת עברית אצלנו. אבל האמת שאני מתעסקת ביהדות שלי יותר מהיהודי־האמריקאי הממוצע, אז כנראה שזה משם.

אייזיק: היא הרבה יותר יהודייה מכולנו.

מה זה אומר, עיסוק מוגבר?

אמילי: אני שומרת כשרות, ומעורבת אצלנו באוניברסיטה בהרבה פעילויות של חב"ד. האמת שאני בכלל הנשיאה של סטודנטים למען חב"ד אצלנו.

הופה, אז למה לא אמרתם, הייתי פונה אלייך בתור כבוד הנשיאה".

אני נשיאה טובה, שתדע לך. אני מארגנת הרבה מאוד אירועים באוניברסיטה. אני עוזרת להם למצוא יהודים בין הסטודנטים, אבל אין שם יותר מדי וזה מבאס אותי.

למה מבאס?

כי בא לי שיהיו יותר אנשים בפעילויות שלנו. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם הרב של חב"ד בקמפוס. הוא סיפר לי על הארוחות שהוא עושה ומאוד התרגשתי. ואז הגעתי בשבת לקידוש והיו שם שלושה אנשים…

ואז את הגעת לעסק…

אל תצחק! היום יש כבר כמעט עשרים. פתחתי דוכן בכניסה לקמפוס עם כל מיני דברים שחב"ד הביאו לי אלתי כל אחד שעובר אם הוא יהודי.

לפני שאת שואלת, הנחתי כבר תפילין הבוקר.

יש לך מזל! סתם, אבל בקמפוס אני כל הזמן מחלקת דברים כמו חלה לשבת, נרות להדלקה, חנוכיות – כל דבר שיכול לעורר את העניין היהודי אצל הסטודנטים.

יש כאלו שרואים אותך ועוברים לצד השני של המדרכה
כדי להתחמק?

יש גם כאלו, במיוחד אם הרב נמצא, אבל אל תדאג, אני תופסת אותם גם. הרב בקמפוס הוא בן אדם כל כך טוב ומיוחד, שכל מי שמכיר אותו רק רוצה להישאר לידו. לא מזמן סטודנט לשעבר התקשר אליו ואמר לו שהוא רק רוצה להיפרד ושהוא הולך להתאבד. הרב ישב שעות ודיבר איתו והרגיע אותו. הוא המשפחה שלנו כשאנחנו רחוקים מהמשפחה המקורית שלנו.

אייזיק, מה אתה עושה כל היום במקום להיות יהודי
טוב כמו אחותך?

אייזיק: אני כן יהודי טוב! אבל רוב הזמן שלי הולך על דברים אחרים שאני עושה. אני עמוק בסצנת משחקי הווידאו, משקיע בזה הרבה. אבל ברצינות, אני עמוק בלימודים. בהתחלה הלכתי ללמוד רובוטיקה אבל זה היה לי קשה מדי, אז הלכתי לכיוון של סייבר ואבטחה.

חברים שלך בבית הם רק יהודים?

כן. יש לנו רביעייה כזאת שכל הזמן מסתובבת ביחד וכולנו יהודים. גדלנו לגמרי בבועה, רק בקולג' ובאוניברסיטה פגשתי לא יהודים. תמיד מספרים פה שהקמפוסים זאת זירה לא ממש קלה בקטע הזה, בטח אם אתה תומך ישראל.

אמילי: הקמנו סוכה, ובלילה רעו לנו את החבלים שלה.

אייזיק: לי היה מקרה די קיצוני. רוב האנשים היו נחמדים בלימודים שלי, אבל דווקא מהצוות הרגשתי קצת אנטישמיות. היה לי פרופסור שבסוף כל מצגת שלו היה עמוד שאומר תודה רבה בכל מיני שפות.

ואתה חיפשת את העברית.

כן… אחרי השיעור השלישי העזתי להרים את היד ושאלתי למה אין עברית. המבט שלו אמר הכול, הוא ממש נגעל מהשאלה ובכלל לא ענה עליה.

גם לחברה שלי נפל פעם מבחן על יום כיפור. היא ביקשה מהמרצה שידחו לה את המבחן, והיא טוענת שמאותה נקודה המרצה היה ממש קשוח כלפיה והכשיל אותה בכל דמנות שהייתה לו.

את כולם אני שואל בסוף אם הם יחזרו לארץ.

אמילי: מה תחזרו, אחי בא בשבוע הבא לעשות בר מצווה בכותל, אז אנחנו נשארים פה עד שכל המשפחה תגיע גם. התאמנו את זה לתגלית שעשינו, אז זה יצא ממש מושלם.

אזהרת סוכנות: נראה לי אתכם יותר מתאים לשאול אם עלייה באה בחשבון. אייזיק, תפור עליך תעשייה אווירית.

אייזיק: אם זה תלוי באבא אז ברור שנעלה, הוא בכלל רצה שאלך לצבא, אבל אמא שלי התעקשה שאלך לקולג'. האמת, הייתי בצד שלה. אני מאוד אוהב את ישראל, אבל מרגיש בסופו של דבר יותר בבית בארה"ב.

אמילי: יותר קל בארה"ב, דברים יותר זולים ונוחים. אבל קודם אסיים את הלימודים ואז נראה. אם אמצא פה עבודה או חתן אז זה לגמרי יכול לקרות.


המשך לקרוא

לוס אנג'לס

סיימתי את הצבא עם חיוך וסיפוק גדול"

Published

on

נא להכיר את יעל רום, המרכזת החדש של שבט חן בוואלי • היא כבר הספיקה להתנדב בגרעין של תנועת הצופים בקריית שמונה, ולהתמחות כמדריכת מרגמות מדופלמת בצבא ההגנה • בואו לפגוש אותה ב-8 בספטמבר, במקום בו אפשר להיות הכי ישראלי שיש באמריקה

החופש הגדול מאחורינו, השכבה הבוגרת וועד ההורים מתכוננים ומתרגשים לקראת פתיחת שנת הפעילות של שבט חן, קבוצת הצופים בסן פרננדו וואלי; והשבוע נחתתי בעיר המלאכים לשליחות מרכזית השבט.

שמחה להכיר: שמי יעל רום, בת 22 ואני הולכת לרכז בשנה הקרובה את שבט חן, אחד משבטי הצופים הגדולים בארה"ב. נולדתי בחיפה וכל חיי גדלתי בחדרה, שם נשארו שתי האחיות הקטנות שלי מאיה שירה וההורים, אריק ואביבית, שמאוד מתרגשים ותומכים בהחלטה שלי לצאת לשליחות.

הצטרפתי בכיתה ח' לשבט אילן, שהיה חלק מאד גדול בשבילי מאז ובכל תקופת התיכון. הייתי מדריכה, ראשגד"ית, מדריכת קורס ובכללי מאד פעילה בשבט.

סיימתי תיכון במגמה ריאלית ואחריו, בהמשך לשנים בצופים ומתוך אהבה וחיבור לעשייה בתנועה יצאתי לשנת שירות בגרעין "רעים" של תנועת הצופים בקריית שמונה. גרתי עם עוד 5 שותפים בקומונה וקידמנו את שבט הצופים בעיר – שבט גונן. במהלך השנה התנדבתי במסגרות רבות כמו בית ספר, מועצת נוער, מתנ"ס, עשינו פעילויות לנוער בעיר, מילאנו תפקידים רבים בשבט ובעיקר הפצנו שיש צופים בקריית שמונה. זאת הייתה שנה משמעותית ומהנה, התאהבתי בעיר ובצפון הארץ.

את השירות הצבאי שלי התחלתי כמדריכת שריון, התמקצעתי כמדריכת מרגמות והסמכתי לוחמים רבים בתחום. המשכתי לקורס קצינים שבסיומו חזרתי לחיל השריון כקצינת מרגמות. תקופה שהייתה בשבילי בלתי נשכחת ומלמדת. אחריה המשכתי בעולם המרגמות, עברתי לחיל הרגלים ופיקדתי על קורס מדריכות מרגמות שם הכשרתי את המדריכות הבאות.

השירות הצבאי היה בשבילי תקופה מאתגרת ומפתחת מאד, אהבתי את העשייה, המקצוע והפיקוד, נהניתי מהעבודה עם אנשים 24/7 ונחשפתי לישראל על שלל גווניה בהיבט האנושי, בהיבט הגיאוגרפי ובהווייה. סיימתי את הצבא ממש לא מזמן עם חיוך וסיפוק גדול.

אני אוהבת מאוד לטייל, אוהבת בעיקר את הגליל וצפון הארץ, אוהבת לרוץ (משתדלת) וליהנות עם חברים ומשפחה (בדיוק בחיפוש אחרי ממלאי מקום…)

מתוך אהבה לעבודה עם אנשים ובני נוער בעיקר, חיבור לישראל ואמונה בתנועת הצופים ובכלים שהיא נותנת לבני הנוער, החלטתי לצאת לשליחות ולהגיע אי שם ל- LA הרחוקה.

אני מגיעה עם המון אנרגיות ולהט בציפייה שהצופים, לא משנה אם בארץ או בתפוצות, ימשיכו לפתח אחריות ועשייה חברתית אצל הנוער תוך חיבור וזיקה למדינת ישראל.

שנת הפעילות מתחילה ביום ראשון ה-8 לספטמבר, במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. מחכה לראותכם בשבט ומחוצה לו, לעשייה וחוויות משותפות. בואו גם אתם להיות חלק ממשפחת שבט חן- המקום בו אפשר להיות הכי ישראלי שיש באמריקה! להרשמה וקבלת מידע על פעילות הצופים כנסו לפייסבוק או בקרו באתר shevetchen.com לפרטים נוספים ניתן לפנות למרכזת השבט יעל רום – 818-836-9412 או לשלוח מייל merakez@shevetchen.com.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות