Connect with us

מצב הרוח

אוהב אותך בין השורות

Published

on

בדיחות קרש בחדר ההלבשה ופרידה עצובה מיגאל בשן

מאת: יאיר ניצני

יגאל בשן היה הזמר הראשון שהערצתי כילד. הייתי בן 11, שרתי בקולי קולות את הלהיט שלו "אין לי יותר מה לומר", הסתובבתי בבית בפוני חלק כמו שלו ואספתי מ"להיטון" את הפוסטר שלו בחלקים בגודל אמיתי. הפוסטר והשיער החלק שלי לא שרדו יותר מדי זמן, אבל יגאל המשיך לקריירה מפוארת.

כנער הלכתי לראות אותו לבד בקולנוע שביט בחיפה ב"ערב כוכבים" מהסוג שבו כמה זמרים חולקים במה. הוא היה בן 19 וכבר היו לו כמה וכמה להיטים גדולים. הוא היה גבוה, עם שיער שופע וחלק, קול קטיפה גדול, כריזמה ענקית וכל מה שצריך כדי להיות כוכב. הצצה למצעד השנתי של 1969 מגלה שהיו לו שם שלושה שירים והוא נבחר לזמר השנה – כשהוא חייל בסדיר. "מתוק מתוק" של להקת פיקוד צפון בכיכובו היה להיט פופ אדיר עם כלי נשיפה וקצב סוחף, שכמותו עדיין לא שמענו קודם בארץ.

לימים, כשהיכרנו מקרוב, שאלתי אותו על הדיקציה המוגזמת של הימים ההם, והוא הסביר לי שזה לא היה מבחירה ושהגיית מילים בדרך הזו היתה תנאי הכרחי של גופי השידור להשמעה ברדיו.

יגאל היה פורץ דרך ודמות מרכזית בהתפתחות הפופ הישראלי. על פני קריירה של 50 שנה הוא פרץ גבולות ברוק, בפופ, במוזיקה בסגנון תימני ואפילו בג'אז. האלבום "צבעים" הוא בעיניי אחד האלבומים האמיצים והחשובים שנעשו כאן. יגאל חיבר את לואי להב, שרק סיים לעבוד עם ברוס ספרינגסטין, ואת הקלידנית המוכשרת אלונה טוראל להפקה מוזיקלית שב־1976 היתה נועזת וחדשנית. זה אלבום רוק שנשמע מצוין עד היום. הוא לקח את "דרור יקרא", "אשאל אלוהיי" ו"כשיבוא חמור לבן", עם הניחוחות התימניים, והלביש עליהם עיבוד פאנק נשמה עצבני וחדשני עם חטיבת כלי קצב וכלי נשיפה. עשור אחר כך, יזהר אשדות ואני הפקנו גרסת דאנס לשיר תימני אחר, "אם ננעלו" עם עפרה חזה.

בשן היה חלוץ גם בניסיונות היציאה של אמנים ישראלים לחו"ל והיה אחד הראשונים שהוחתמו על חוזה בינלאומי, כולל הקלטות באנגליה ושיר שכתב לו אלטון ג׳ון. אהבתי את שיתופי הפעולה שלו עם דורי בן זאב בשנות ה־70, שהיו מלאי הומור. "מכת שמש" עם "שימו שמן, שימו מים" ואת הפרודיה המצוינת שלו ל"ודוד יפה עיניים" בגרסת דיסקו, שהפכה את מלך ישראל ל"רקדן בינלאומי" וחבר של ג'ון טרבולטה. יגאל היה בעצמו חלק מפרודיה בשם "חן" על משקל "סטן" של אמינם בביצוע אסי וגורי בראשית דרכם המקצועית. גורי סיפר לי שיגאל קיבל את הפרודיה באהבה, והם אפילו יצאו לסיבוב הופעות קטן יחד. השיר הזה שם את יגאל בעמדת קאלט, ולמי שלא מכיר, אני ממליץ לשים לב ל"ירון שעובד בוויטמן ומעריץ את עוזי חיטמן".

אהבתי את הביצוע הרוקי שלו ל"קפה אצל ברטה" ואני זוכר אותו אומר על השיר "סיון", שכתב לו שמוליק צ'יזיק והיה המנון סוחף בהופעות, שזה ה"מאיה" של עדות המזרח. לדעתי, עד היום יש ברחבי הארץ מאות סיוניות שבטוחות שהשיר נכתב עליהן ומאות אחרות שהבעלים שלהן נאלצו לשיר להן אותו בטקס החתונה.

השיר "בואי נעשה לנו חג" הוא אחד האהובים עלי. לחן מרגש של יגאל למילים נהדרות של יעקב רוטבליט עם

הבית הנפלא ומלא ההומור:

בתוך הטלוויזיה היו המון טקסים וביניהם גיליתי שיש לך עור מקסים.

אי שם הניפו דגל, אי שם תותח ירה ובדיוק כשבאנו תקעו בחצוצרה

כשסיימנו את המיקסים לאלבום הראשון של תיסלם, יגאל הגיע לאולפן במפתיע והקשיב לאלבום מתחילתו ועד סופו וניבא את ההצלחה.

זה היה עבורנו אחד הרגעים הראשונים של הכרה ממישהו בכיר בתעשיית המוזיקה, ולי אישית גם הגשמת חלום ילדות. אחר כך הופענו יחד בפסטיבל הילדים ובסיבוב הופעות משותף עם להקת בנזין והפכנו לחברים. כשעברתי לעבוד בהד ארצי, הוא היה מגיע אלי לחדר כאחד האמנים הבכירים של החברה לביקורים ולהשמעת שירים חדשים, וזו תמיד היתה חגיגה.

הידיעה שיגאל בשן הגדול רוצה לשמוע את דעתי על שיריו מילאה אותי גאווה. הוא היה צ'ארמר, ג'נטלמן ואהוב על כל העובדים בחברה, ואני גיליתי שאליל ילדותי הוא אדם מצחיק, נדיב ורגיש. כשהגיע היתה מחכה לו כוס קפה שחור מדויקת, כמו שהוא אהב, וכולנו ידענו שמפנים את שארית היום, כי הפגישות איתו נמשכו שעות ארוכות ואצל יגאל שום דבר לא היה "בקיצור" ואף אחד לא רצה להפסיד את הסיפורים. הוא היה מספר סיפורים נפלא, כולל בדיחות וחיקויים. הוא סיפר על עולם המוזיקה, על הקריירה שלו בחו"ל, והתמחה בסיפורי רופאים, אישפוזים וההיפוכונדרייה שלו.

באחד הביקורים סיפר שבעקבות כל מיני כאבים במקומות שונים בגוף (תמיד כאב לו משהו) המליצו לו לעשות אמבטיה עם זרעי שעורה או פשתן או משהו בסגנון. כשסיים את האמבטיה רוקן את המים, אבל הזרעים התנפחו בצנרת וסתמו את הביוב בכל הבניין…

לפני כמה שנים התארגנו כמה חברים להפקת מופע גדול של יגאל עם תזמורת גדולה ועיבודים תזמורתיים לכל הלהיטים הענקיים. יגאל הסכים ואני הוכרזתי כיועץ מיוחד לענייני כלום, ומאחורי הקלעים ניסיתי לשכנע אותו להופיע בחליפה ועניבה סטייל וגאס. זה היה ערב קסום, הקהל יצא מגדרו, והוא כמובן התחמק מהחליפה וצחק על העצות הדביליות בפני כל הקהל… בשנים שבהן הגיש את תוכנית הרדיו שלו התקשר להחמיא לי, סיפר שהוא צוחק מהטורים ומדי פעם גם היה מקריא אותם בשידור. אני מודה שברגעים האלה הייתי המאושר באדם. את הפגישה האחרונה שלנו אני זוכר היטב. התפלחתי לחדר ההלבשה שלו בהיכל התרבות בערב לכבוד עוזי חיטמן. הוא התרגש, היה מוקף במשפחה וקיבל אהבה אינסופית מהקהל שעמד על רגליו להריע לו.

בהלוויה של יגאל, לחשה לי אלינור בתו שהעובדה שהתעקשתי לספר בדיחות קרש באופן כפייתי בחדר ההלבשה עזרה קצת להפיג את המתח ומצב הרוח הקשה שלו לפני שעלה לבמה. בשנתיים האחרונות נהגתי לשלוח לו הודעות התעניינות שבועיות בסמס, ומדי פעם הוא גם ענה.

תנחומיי למשפחה

לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת:

www.yairnitzani.com

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות